פוסט פוסט-קורונה

באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.

*

אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.

*

בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.

*

עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.

*

נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.

*

אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.

*

חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.

*

יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.

*

בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.

*

הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.

*

פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!

במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

אולי*

קרן אור זרחה פתאום באפלה:
הסחלב
שלח את היונה
לראות הֲקַלּוּ,
והוציא עמוד פריחה:
זעיר
חדש כולו
חותר
מַתְמיד
למעלה
אל האור
של קצה המנהרה.

(* לט"ו בשבט)

שוב יומן קורונה??

מאתמול בערב, במקום להתמקד בשמחת החג, אני שוב תחת הרושם של 'הזינוק' במספרי המאובחנים (כרגיל, לא יגידו לנו אם הם באמת חולים וסובלים או שרק הבדיקות יצאו חיוביות). ושוב אימת הבידודים. אני לא אוהבת את המספרים האלה, הם לא נראים טוב. יכול להיות שזו עלייה שצריך ללמוד לחיות איתה, ויכול להיות שזו עלייה שצריכים לנקוט נגדה אמצעים יותר חריפים (שוב). אני מקווה שהצעדים עכשיו יינקטו קצת יותר במידה ובשכל, אבל אין לדעת. לי נדמה גם עכשיו שהאמצעי שהכי פשוט להקפיד עליו לאורך זמן הוא מסכה ורחיצת ידיים – בעוד ששמירת מרחק לא תמיד תלויה בשומר. אבל, כמובן, לא מבינה איך אפשר לעטות מסיכה כשאוכלים או שותים. לא מקנאה בבעלי מסעדות וכו', נשמתם באמת יוצאת עכשיו, אבל גם אני לא כל כך מעזה לאכול בשום מקום שאינו אצלי בבית.

*

יומן קריאה:
כבר היה נדמה שהעניין עומד להיגמר ולא אקרא עוד ספרי מגיפות, אבל עכשיו נראה שלאחר שהשלמתי את קריאת על הפיקחון, עוד יהיה לי מספיק זמן גם בשביל הדבר. כל אחד מן השניים מדכא בדרכו הייחודית. סאראמאגו הוא ציני, מושחז ומרושע, הרבה יותר מדי לטעמי, אבל איכשהו הספר דיבר אליי יותר מקודמו (על העיוורון), אולי משום שנדמה היה שהוא כל כך רלוונטי למוראות המאה העשרים ואחת, לא רק (אבל גם) בישראל: שלטון מושחת, פחדני ומטומטם, גניבת דעת הציבור, בחירות חוזרות וסגרים, וכיוצא באלה. הפתק הלבן בקלפי, שהוא מעין גיבור בלתי מוכרז של הסיפור, החל לדבר אליי כאופציה מאוד סבירה: בין כך ובין כך לא נראה שלמישהו אכפת מה דעת המצביעים, אז בשביל מה לטרוח.

המשפט שהכי אהבתי בספר הוא תיאור הדגל שתלוי מאחורי שר הפנים בזמן מסיבת העיתונאים שלו. לפני המסיבה הוא מתואר כך:
"מאחוריו [כלומר, מאחורי שר הפנים], תלוי כמו תמיד, שקע דגל המדינה בהרהורים."
ואחרי המסיבה:
"ושם, מאחור, ללא ליאות, הוסיף הדגל לשקוע בהרהוריו" (עמ' 329 – 330).

אני לא יודעת למה זה כל כך מצחיק אותי. זה אומנם ציני ומרושע כרגיל – אבל שלא כרגיל, הרשעות מכוונת אל יישות שיכולה לספוג אותה בלי קושי. במחשבה שנייה, לא בטוח שהיא מכוונת אל הדגל השקוע בהרהורים (ללא ליאות!)

*

יומן גנן:
סיפרתי כבר שהסחלב מלמד אותי סבלנות? אז זהו, שזה שיעור קשה. הגבעולון החדש הגיע לגובה שני סנטימטרים, נעצר ונדם. כנראה שוב עשיתי משהו לא בסדר. אני עדיין מחכה, אבל עם פחות תקווה.

*

יומן בלוגוספרי:
עוף החול הנצחי – ישראבלוג – שב והפציע. צריך אקרובטיקה מיוחדת כדי להגיע אליו, אם כי אפשר. עדיין לא הכול עובד: לאט לאט. למרות שהספורט החביב עליי הוא להתלונן על וורדפרס, אני לא שוקלת לחזור לישרא. לא באמת מתגעגעת. בכל זאת שמחה בשביל מי שחיכו לו כל כך בנאמנות, וכמובן, נחמד שפוסטי העבר שלי עדיין זמינים שם. כבוד למי שהצליחו במשימה – אני הייתי מאוד סקפטית, אבל התברר שצדקו.

*

שוב יצא פוסט חמוץ, ועוד בחג. עם הקוראים הסליחה. ניסיתי לאזן את זה קצת עם בשורת ישרא – וכמובן, חג שמח!

ניצולת שרב

היו כמה פעמים בשבוע החולף שחשבתי שזה לא ייגמר לעולם. אבל זה נגמר בסוף, והיום מזג האוויר כבר סביר לגמרי.

בדיוק בתחילת גל החום, הסחלב שלי, שכבר כמעט נואשתי ממנו, הוציא איזה גבעולון. זה לא עלֶה, אלא גבעול כלשהו, שמתקדם כלפי מעלה והצידה עקב בצד אגודל, ואני מחזיקה לו אצבעות. היום אני כבר רואה אותו בלי זכוכית מגדלת ואפילו בלי משקפיים, והוא שרד את השרב, ואולי ישרוד גם את מה שצפוי לנו בהמשך.

הסחלב נותן לי שיעורים בסבלנות.

בינתיים יכולנו להתבשם מממשלתנו החדשה, שהיא באמת לא גליק גדול, מצד שני היא עדיפה על בחירות נוספות וגם על ממשלת ימין צרה. וזה נחמד שבתוך הקבוצה הענקית הזאת של שרים מיותרים יש כמה שנראים אנשים די הגונים, לפחות באופן יחסי.

אז אולי תשקוט הארץ 40 שנה. או 40 חודשים. או שבועות. או ימים, אפילו את זה אני קונה.

בשבוע השרב זכינו גם להתבשם מן הוויכוחים בעניין אורך המכנסיים והשרוולים בבתי הספר. זה בלתי נתפס בעיניי: אחרי חודשיים ויותר בלי לימודים, אין לכם שם דברים יותר חשובים לעשות? להשלים חומר, לסגור פערים, להרגיע חרדות, דברים כאלה? בשבוע הכי חם בשנה, שבו יש 35 מעלות כבר בשמונה בבוקר, והתלמידים צריכים לשבת בכיתה עם חלונות פתוחים, כי בר סימן טוב ציווה – בדיוק בשבוע הזה אתם צריכים להתווכח על אורך המכפלת? אפילו בר סימן טוב הנ"ל הרשה לשבת בכיתה בלי מסכות בגלל זוועת האלוהים שבחוץ. למה לא תגידו פשוט: השבוע תתלבשו איך שבא לכם, נחזור לנהלים בשבוע הבא. ובינתיים תשתו הרבה מים, ותזכרו את שר הצבא שנצטווה להפוך לפרפר וסירב פקודה, כבר סיפרתי את זה מספיק פעמים, לא נעים לי לחזור על זה שוב. ובכלל תוודאו שהנהלים שלכם ישימים ומוסכמים על כל הצדדים, אחרת תהפכו את הכול לחוכא ואטלולא.

נכון, צריך להקנות לאנשים צעירים גם ערכים הנוגעים לנאותות של פרטי לבוש, ומן הבחינה הזאת המכנסונים הקצרצרים הם לא משהו. אבל הרי שיקול דעת וחוש מידה וסבלנות, ואולי אפילו טיפ-טיפת הומור, הם ערכים חשובים לא פחות. ואולי חוש מידה בנוגע ללבוש אפשר להקנות על ידי הפגנת חוש מידה בתחומים אחרים, ולאו דווקא על ידי איסורים מקוממים. וחוץ מזה, יש מלחמות מסוימות שרק מאריכות את התופעה השלילית שגרמה להן, במקום לקצר את ימיה. לא חבל?

ועל ההורים אני בכלל לא מדברת, אבל אולי באמת היה עדיף שלא ירוצו להשמיץ בפייסבוק לפני שבודקים בדיוק מה קרה, זה תמיד עדיף.

אני כשלעצמי הייתי ממליצה על חצאיות, שהן פריט הלבוש הכי מאוורר שיש, אפילו כשהן לא קצרצרות. חבל שיצא להן שם רע במקומותינו. מה אני הייתי עושה בלי חצאיות בקיץ אני אפילו לא רוצה לחשוב.

מצד שני, לו הייתה חצאית חלק מן הנוהל של בית הספר, היו מתחילים להתווכח גם על אורך המכפלת שלה, ואז מה עשינו בזה.

חלם.

לא פרוזה

בחודשים האחרונים הצטברו אצלי כמה קטעים קטנים שחשבתי שאולי הגיע זמנם לראות כאן אור. שזה במקום לספר או להסביר או להתווכח על פוליטיקה או להתעצבן על הבחירות או לחשוב על הקורונה.
הנה, מחורף עד אביב:

חורף (עוד ציפור)

סופת ברקים בטרם זריחה:
ציפור עונה בציוץ על כל רעם
לא מוותרת אף פעם

*

שָם

מה לי כי אלין
על כאבי
על עלבוני –
הנה אפרושׂ לי בתוכו
מרחב-מה
ושָם
יוריק אָחוּ
וברושים שואפים לשמיים
סביבו
ושָם
אולי אנשום לי
קִמְעָא

*

מִכְתָם מלילה לבן

דומֶה
שאין גרוע
יותר מזה:
הַלִּהְיוֹת לבד
למרות שיחדיו

*

קל וחומר

אפילו סחלבים נובלים.
ומה יגידו אֲזובי הקיר
ומה אומַר אני

[פתאום אני חושבת שזה קצת מזכיר לי את הסלעים הנשברים של דליה רביקוביץ'. מקווה שזה לא ייחשב לי ל'לקיחה במשיכה'.]

*

שלומי טוב

שלומי טוב, רק שערותיי הלבינו –
זאת שורה שקראתי פעם בספר
שסיפר סיפור אמיתי.

וגם בסיפורי האמיתי
שלי –
שלומי טוב
ורק שערותיי הלבינו
והן מוסיפות ומלבינות
הולכות
ומלבינות

*

אביב

יום יום
אבלוש אל הסחלב
לראות
אם הֶעלָה גבעול חדש
עם בְּשׂוֹרוֹת של מתנותיו –

יום יום
האכזבה:
סְאַת הציפייה
עוד לא מָלאה

*

חטא היוהרה

(חשבון נפש ליום הכיפורים)

אחרי שהתהדרתי כאן בהצלחותיי הגנניות עם הסחלב, נבלו פתאום כל הפרחים הכלתיים שלו. אולי פשוט הגיע זמנם, ואולי זה קרה כי שכחתי את העציץ בתוך צלחת ההשקיה שלו למשך כמה שעות (שעה או שעתיים, באמת שלא יותר). ההוראות הן לרוקן מיד, אבל אני אמרתי לעצמי, בביטחוני העצמי המופרז, נשאיר את זה לרגע, אולי הצמח ישתה את המים – אלא שאז שכחתי ממנו לגמרי, וכשחזרתי ראיתי שהוא לא שתה כלום. מיהרתי לרוקן את הצלחת, אבל יש מצב שזה כבר היה מאוחר מדי.

כך או כך, אחרי שגבה ליבי הייתה הנחיתה כואבת. אחרי שהפרחים נבלו בזה אחר זה, קטמתי הבוקר את הגבעול המיותם ככתוב בהוראות שבאתרים החכמים. עכשיו תתחיל הציפייה הארוכה לראות אם בחודשים הקרובים (או הרחוקים) תתחיל פריחה מחודשת, או שהרגתי את הסחלב באופן בלתי הפיך.

מסקנה: לאיקרוס ולי יש עוד הרבה מה ללמוד, ואולי השבוע של יום הכיפורים הוא הזמן הנכון להרהר בכך.

מאחלת כפרת עוונות מועילה לכולם! ומייחלת כמידי שנה שהיום הזה יעבור במהירות ובשלום.

על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.