שוב יומן קורונה??

מאתמול בערב, במקום להתמקד בשמחת החג, אני שוב תחת הרושם של 'הזינוק' במספרי המאובחנים (כרגיל, לא יגידו לנו אם הם באמת חולים וסובלים או שרק הבדיקות יצאו חיוביות). ושוב אימת הבידודים. אני לא אוהבת את המספרים האלה, הם לא נראים טוב. יכול להיות שזו עלייה שצריך ללמוד לחיות איתה, ויכול להיות שזו עלייה שצריכים לנקוט נגדה אמצעים יותר חריפים (שוב). אני מקווה שהצעדים עכשיו יינקטו קצת יותר במידה ובשכל, אבל אין לדעת. לי נדמה גם עכשיו שהאמצעי שהכי פשוט להקפיד עליו לאורך זמן הוא מסכה ורחיצת ידיים – בעוד ששמירת מרחק לא תמיד תלויה בשומר. אבל, כמובן, לא מבינה איך אפשר לעטות מסיכה כשאוכלים או שותים. לא מקנאה בבעלי מסעדות וכו', נשמתם באמת יוצאת עכשיו, אבל גם אני לא כל כך מעזה לאכול בשום מקום שאינו אצלי בבית.

*

יומן קריאה:
כבר היה נדמה שהעניין עומד להיגמר ולא אקרא עוד ספרי מגיפות, אבל עכשיו נראה שלאחר שהשלמתי את קריאת על הפיקחון, עוד יהיה לי מספיק זמן גם בשביל הדבר. כל אחד מן השניים מדכא בדרכו הייחודית. סאראמאגו הוא ציני, מושחז ומרושע, הרבה יותר מדי לטעמי, אבל איכשהו הספר דיבר אליי יותר מקודמו (על העיוורון), אולי משום שנדמה היה שהוא כל כך רלוונטי למוראות המאה העשרים ואחת, לא רק (אבל גם) בישראל: שלטון מושחת, פחדני ומטומטם, גניבת דעת הציבור, בחירות חוזרות וסגרים, וכיוצא באלה. הפתק הלבן בקלפי, שהוא מעין גיבור בלתי מוכרז של הסיפור, החל לדבר אליי כאופציה מאוד סבירה: בין כך ובין כך לא נראה שלמישהו אכפת מה דעת המצביעים, אז בשביל מה לטרוח.

המשפט שהכי אהבתי בספר הוא תיאור הדגל שתלוי מאחורי שר הפנים בזמן מסיבת העיתונאים שלו. לפני המסיבה הוא מתואר כך:
"מאחוריו [כלומר, מאחורי שר הפנים], תלוי כמו תמיד, שקע דגל המדינה בהרהורים."
ואחרי המסיבה:
"ושם, מאחור, ללא ליאות, הוסיף הדגל לשקוע בהרהוריו" (עמ' 329 – 330).

אני לא יודעת למה זה כל כך מצחיק אותי. זה אומנם ציני ומרושע כרגיל – אבל שלא כרגיל, הרשעות מכוונת אל יישות שיכולה לספוג אותה בלי קושי. במחשבה שנייה, לא בטוח שהיא מכוונת אל הדגל השקוע בהרהורים (ללא ליאות!)

*

יומן גנן:
סיפרתי כבר שהסחלב מלמד אותי סבלנות? אז זהו, שזה שיעור קשה. הגבעולון החדש הגיע לגובה שני סנטימטרים, נעצר ונדם. כנראה שוב עשיתי משהו לא בסדר. אני עדיין מחכה, אבל עם פחות תקווה.

*

יומן בלוגוספרי:
עוף החול הנצחי – ישראבלוג – שב והפציע. צריך אקרובטיקה מיוחדת כדי להגיע אליו, אם כי אפשר. עדיין לא הכול עובד: לאט לאט. למרות שהספורט החביב עליי הוא להתלונן על וורדפרס, אני לא שוקלת לחזור לישרא. לא באמת מתגעגעת. בכל זאת שמחה בשביל מי שחיכו לו כל כך בנאמנות, וכמובן, נחמד שפוסטי העבר שלי עדיין זמינים שם. כבוד למי שהצליחו במשימה – אני הייתי מאוד סקפטית, אבל התברר שצדקו.

*

שוב יצא פוסט חמוץ, ועוד בחג. עם הקוראים הסליחה. ניסיתי לאזן את זה קצת עם בשורת ישרא – וכמובן, חג שמח!

ניצולת שרב

היו כמה פעמים בשבוע החולף שחשבתי שזה לא ייגמר לעולם. אבל זה נגמר בסוף, והיום מזג האוויר כבר סביר לגמרי.

בדיוק בתחילת גל החום, הסחלב שלי, שכבר כמעט נואשתי ממנו, הוציא איזה גבעולון. זה לא עלֶה, אלא גבעול כלשהו, שמתקדם כלפי מעלה והצידה עקב בצד אגודל, ואני מחזיקה לו אצבעות. היום אני כבר רואה אותו בלי זכוכית מגדלת ואפילו בלי משקפיים, והוא שרד את השרב, ואולי ישרוד גם את מה שצפוי לנו בהמשך.

הסחלב נותן לי שיעורים בסבלנות.

בינתיים יכולנו להתבשם מממשלתנו החדשה, שהיא באמת לא גליק גדול, מצד שני היא עדיפה על בחירות נוספות וגם על ממשלת ימין צרה. וזה נחמד שבתוך הקבוצה הענקית הזאת של שרים מיותרים יש כמה שנראים אנשים די הגונים, לפחות באופן יחסי.

אז אולי תשקוט הארץ 40 שנה. או 40 חודשים. או שבועות. או ימים, אפילו את זה אני קונה.

בשבוע השרב זכינו גם להתבשם מן הוויכוחים בעניין אורך המכנסיים והשרוולים בבתי הספר. זה בלתי נתפס בעיניי: אחרי חודשיים ויותר בלי לימודים, אין לכם שם דברים יותר חשובים לעשות? להשלים חומר, לסגור פערים, להרגיע חרדות, דברים כאלה? בשבוע הכי חם בשנה, שבו יש 35 מעלות כבר בשמונה בבוקר, והתלמידים צריכים לשבת בכיתה עם חלונות פתוחים, כי בר סימן טוב ציווה – בדיוק בשבוע הזה אתם צריכים להתווכח על אורך המכפלת? אפילו בר סימן טוב הנ"ל הרשה לשבת בכיתה בלי מסכות בגלל זוועת האלוהים שבחוץ. למה לא תגידו פשוט: השבוע תתלבשו איך שבא לכם, נחזור לנהלים בשבוע הבא. ובינתיים תשתו הרבה מים, ותזכרו את שר הצבא שנצטווה להפוך לפרפר וסירב פקודה, כבר סיפרתי את זה מספיק פעמים, לא נעים לי לחזור על זה שוב. ובכלל תוודאו שהנהלים שלכם ישימים ומוסכמים על כל הצדדים, אחרת תהפכו את הכול לחוכא ואטלולא.

נכון, צריך להקנות לאנשים צעירים גם ערכים הנוגעים לנאותות של פרטי לבוש, ומן הבחינה הזאת המכנסונים הקצרצרים הם לא משהו. אבל הרי שיקול דעת וחוש מידה וסבלנות, ואולי אפילו טיפ-טיפת הומור, הם ערכים חשובים לא פחות. ואולי חוש מידה בנוגע ללבוש אפשר להקנות על ידי הפגנת חוש מידה בתחומים אחרים, ולאו דווקא על ידי איסורים מקוממים. וחוץ מזה, יש מלחמות מסוימות שרק מאריכות את התופעה השלילית שגרמה להן, במקום לקצר את ימיה. לא חבל?

ועל ההורים אני בכלל לא מדברת, אבל אולי באמת היה עדיף שלא ירוצו להשמיץ בפייסבוק לפני שבודקים בדיוק מה קרה, זה תמיד עדיף.

אני כשלעצמי הייתי ממליצה על חצאיות, שהן פריט הלבוש הכי מאוורר שיש, אפילו כשהן לא קצרצרות. חבל שיצא להן שם רע במקומותינו. מה אני הייתי עושה בלי חצאיות בקיץ אני אפילו לא רוצה לחשוב.

מצד שני, לו הייתה חצאית חלק מן הנוהל של בית הספר, היו מתחילים להתווכח גם על אורך המכפלת שלה, ואז מה עשינו בזה.

חלם.