בנוגע לפוסט הקודם, על היונה המהדסת באכסדרה: כתבתי אותו על פי צילום שראיתי בספר צילומים פריזאיים שנקרא Paris au calme . ובשיעור ציור גם רשמתי/ציירתי את זה, על פי הצילום ההוא. והתעצלתי להעלות את זה לפוסט הקודם – אבל בסוף אספתי מרץ ואני מעלה עכשיו.
אגב, את הפוסט ההוא שייכתי בין השאר לקטגוריה 'אקטואליה'. זה לא היה בטעות ולא במקרה.
ובינתיים דומה שכולנו ממשיכים להדס, בודדים במסדרון, לעבר האור.
(על פי צילום. אפשר להקליק להגדלה)
במעבר המרוצף שבין שורות העמודים
יונה בודדה
מהדסת אל האור בקצה המנהרה
[על פי צילום בספר של תמונות פריסאיות]
פעם נהגתי לטעון שאני רואה הכול דרך הפריזמה של שפות. היום נדמה שאני רואה הכול דרך רקפות.
*
מסביב יהום הסער
אבל הרקפות
*
נאהבות ונעימות:
זוג רקפות
בעמק המעיינות
*
הרקפת ההיא הבודדה
פִּצְפּוֹנָה
עוד לא גָדלה
וכבר רוח קדים קמה עליה
לכלותה
*
מושבה של רקפות
מסתודדות
על מדרגות
*
וההן
שפתאום בקעו מתוך הסלע
חותרות במאוזן
הצידה –
אֵלֶּה יש להן אופי
מכאן
עד באר שבע
*
ואני אמרתי
אם הן ככה
אז גם אני:
מסביב יהום הסער
אבל כאן בֵּיתי
*
(רשמי טיול בעמק המעיינות, פארק איילון-קנדה, ביום חמסין של סוף החורף. וגם: רשמי אקטואליה)
בערוגה
שבכיכר ההפגנה,
בצל דגלי המדינה
ורעמי הרמקולים –
הרקפות רוגעות
לא מעורבות
שלוות הצל הפתאומי –
חופת עצים
שנפגשים
מעל ראשי –
קרירות השקט –
ואז בקצה השביל:
המדרגות
יורדות
אל ההמשך שעוד איני רואה –
אבל אני יודעת את אשר יבוא,
והידיעה
אינה פוגמת
בציפייה
שְאון
הציפורים המתעתדות לישון:
אוקסימורון
כיסופים
מרפסת על הים
אל הים
צופה אל המים
נכספת –
כיסופים אליה
וממנה
(יפו, יוני 2022)
*
מרפסת בקומה ה-13
ערב מעל הים:
הים.
קולו.
צבעיו.
לובן קצף גליו
באור הפנסים
(בת ים, אוקטובר 2022)
שריר הכתיבה שלי נחלש (זה ניכר בקצב עדכון הבלוג, אפילו בקצב עדכון המחברת). אולי צריך לפצוח בסדרת התעמלויות כדי לחזק אותו. שלא לומר להשיבו לחיים. התעמלויות בשיטה החביבה עליי: כל יום קצת. רק טיפה, שלא תכביד. נניח: פוסט קצר כל יום (כמעט). זה עלול לייגע את הקוראים, מצד שני הם יוכלו לשמוח שזה קצר ולא גוזל הרבה זמן קריאה – ושאפשר לקרוא כמה פוסטים בבת אחת, אחת לכמה ימים, אם לא מתחשק להיכנס לבלוג כל פעם בנפרד. ככה אני עושה בבלוגים-קצרי-פוסטים של אחרים. אני אוהבת פוסטים קצרים, כי אני קוראת לאט. וזה משום איטיותי הנודעת (לשמצה).
*
דף בוקר*
כתבתי וכתבתי
מילים ומילים
וללא הועיל:
הנייר התמלא –
ואני נותרתי
ריקה כשהייתי
(*15 באוקטובר 2022)
בבוקרי הימים הטובים
הייתי מתעוררת
כשבראשי מזדמרות
שאריות ליליות
תלושות:
שברי שורות
ומילים רוחפות
שישי לפני הצוהריים:
לאיטו ברחוב השמשי
הולך איש אחד זקן
עם מקל.
בידו השנייה –
זר פרחים רעננים
בעטיפת נייר דקה.
מי זאת המחכה,
ספונה בביתה,
למתת האהבה
(אוגוסט 2022)
בלוגיעדה 