סגר ב', פרק 4

הדכדוך והמיאוס שולטים בכול. וגם מין עצב חסר תוחלת. אפילו האורות הצבעוניים הקטנים שמהבהבים על מרפסות (טרנד חדש? או שזה קשור לסוכות?) לא מצליחים לשמח אותי. אני רואה אותם בטיוליי הרגליים, והם רק מוסיפים לי עצֶבֶת, למרות שכוונתם שונה לגמרי, ולמרות שבימים כתיקונם הייתי מחבבת אותם מאוד.

*

קראתי משהו יפה אצל ג'וליאנה: היא כותבת שם, בין היתר, על "לבנות שוב פיגומי אופטימיות". לא שאני מצליחה, אבל הרעיון מוצא חן בעיניי.

*

אם כי בינתיים, כל מה שיש לי להציע הוא זה:

סגר ב'
שמיכה כבדה נפרשה על חיינו
חונקת אותָם
עד דק
עד אינָם

*

ודווקא את סגר א' צלחתי לא רע. אבל סגר ב' מסתמן כמשהו שמעבר לכוחותיי.
או, למצער, מעבר לסבלנותי.
לאמור: מיציתי.

ארבע שקיעות*

צרצר לפני שקיעה

אור השמש השוקעת
מתמהמה
בעקבותיה
אבל הצרצר יודע  –
צרצורו כבר מתנסר
בתוך הזוהר
שהותירה אחריה

*

בין ערביים: תרגיל צבעים
(ספירת מלאי)

כְּתוֹם דְּלֵקַת שקיעה מאחורי חומת עצים –
שְחוֹר העצים בתוך הבְּעֵרה –
וְרוֹד האופק שמנגד –
תְּכוֹל המרחבים העמוקים אשר בתווך –

חרמש ירח של ראש חודש –
צף
דק
שקוף כמעט –

*

בחושך

פנס רחוב דולק
מקנן בתוך עץ,
נחבא
בהינומה שקופה
של עלים
מוארים

*

שקיעה בים

האור גוֹוע;
אפרוריות המים
היא געגוע

*

[* לא, פשוט לא יכולה כבר לעסוק בענייני דיומא וקורונה ופוליטיקה. דכדוך ומיאוס. אז נשארו רק עוללות טיולי-ערב רגליים. זה מה יש.]

הטיול הקטן

על גדות הירקון

האקליפטוסים –
כל כך גבוהים –
כמו נקהלים
על קצות האצבעות
לִצפות רחוק –
הנה היא שם
אחרי הים:
מולדתם.

*

שקיעה בים, בימי קורונה

לים לא אכפת
ואיננו חרד:
מסוף עולם ועד סופו
הוא עודנו בשלו

לא פרוזה

בחודשים האחרונים הצטברו אצלי כמה קטעים קטנים שחשבתי שאולי הגיע זמנם לראות כאן אור. שזה במקום לספר או להסביר או להתווכח על פוליטיקה או להתעצבן על הבחירות או לחשוב על הקורונה.
הנה, מחורף עד אביב:

חורף (עוד ציפור)

סופת ברקים בטרם זריחה:
ציפור עונה בציוץ על כל רעם
לא מוותרת אף פעם

*

שָם

מה לי כי אלין
על כאבי
על עלבוני –
הנה אפרושׂ לי בתוכו
מרחב-מה
ושָם
יוריק אָחוּ
וברושים שואפים לשמיים
סביבו
ושָם
אולי אנשום לי
קִמְעָא

*

מִכְתָם מלילה לבן

דומֶה
שאין גרוע
יותר מזה:
הַלִּהְיוֹת לבד
למרות שיחדיו

*

קל וחומר

אפילו סחלבים נובלים.
ומה יגידו אֲזובי הקיר
ומה אומַר אני

[פתאום אני חושבת שזה קצת מזכיר לי את הסלעים הנשברים של דליה רביקוביץ'. מקווה שזה לא ייחשב לי ל'לקיחה במשיכה'.]

*

שלומי טוב

שלומי טוב, רק שערותיי הלבינו –
זאת שורה שקראתי פעם בספר
שסיפר סיפור אמיתי.

וגם בסיפורי האמיתי
שלי –
שלומי טוב
ורק שערותיי הלבינו
והן מוסיפות ומלבינות
הולכות
ומלבינות

*

אביב

יום יום
אבלוש אל הסחלב
לראות
אם הֶעלָה גבעול חדש
עם בְּשׂוֹרוֹת של מתנותיו –

יום יום
האכזבה:
סְאַת הציפייה
עוד לא מָלאה

*

רק רגע

עשרים וארבע שבע:
כך וכך ימים בשנה
שבעה ימים בשבוע
כך וכך שעות ביממה
שישים דקות בשעה
שישים שניות בדקה –

איך שפר גורלֵךְ
שעלייךְ לחיות בכל רגע
רק את השנייה האחת
מבלי לתת דעתֵךְ
על אחיותיה הצפויות
המתגודדות כבר בשער
צרוּרות בצרוֹרות של צרוֹת –

רק אחת כל פעם
קחי אותן אחת אחת
[ותנשמי לאט] –

שאז אולי תוכלי גם לא לחשוב
על מפלס המים העולים במעלית הלכודה
ועל מי שכבר ידעו שגורלם נחתם
ואין מוצא
שנייה אחת אחר שנייה –

[והרי כבר שאלתי אותךָ פעם,
ריבונו של עולם
(ולא עניתָ),
איפה הייתָ
ומדוע לא השגחתָ]

שתי ציפורים

הראשונה מאי-אז, כאן.

והשנייה חדשה יחסית (ונשמעת לי קצת יותר בטוחה בעצמה מן הקודמת):

הציפור הזאת
איך היא מעיזה
לפלח
את אפלת הלילה המתפוגג
בתָו אחד, ראשון
איך היא יודעת
שהיא לא טועה
ושזה הזמן הנכון
איזה מנצח
נתן לה אות
לפצוח במנגינה
לפני ששאר התזמורת
מתחילה

מנחה

לַמְרוֹת כָּל הַדְּבָרִים –
לֹא טַחוּ עֵינַי מֵרְאוֹת
אֶת הַיַּעֲרָה
פּוֹרַחַת עַל גָּדֵר חַיָּה
מְפִיצָה סְבִיבָהּ
בְּזָהָב וּבְשֶנְהָב
מִנְחַת בְּשָׂמִים