ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים

אחרי הספירה

הידוק הסגר שיבש לי את הספירה. לא יודעת אם עכשיו זה סגר שלישי או רביעי, או אולי שלישי-מועד-ב' (שמשום מה מזכיר לי פתאום את רציף תשע-ושלושה-רבעים בתחנת הרכבת בהארי פוטר). אז בזאת אני מפסיקה לספור עונות ופרקים. ובכלל לא בא לי לכתוב על קורונות. עייפתי.

במקום זה, רק זה:

דמיון מודרך
זה תמיד מקווה מים:
לדמיין ים
או אגם
או נהר
או נחל,
אפילו מאגר
או שלולית –
גם הם יתאימו,
ואם אפשר
מרפסת
שצופה אֲליהם
הרחק מֵעל,
ואם אַיִן –
אזַי
להתקרב
מאוד
לראות אדָוות,
קִפלי מים,
והרוגע
ולשמוע –

סגר ג', פרק 2

לא מבינה מה הם עושים. אחרי שלימדונו שאת התוצאות של כל מעשה קורוני רואים רק אחרי כשבועיים, הכריזו כבר אחרי ארבעה ימי סגר שהוא לא עובד. לא יודעת לפי מה הם קובעים. מדברים על איזה 'נפח של מגעים' בין אנשים, או משהו כזה, שאלוהים יודע מהו, ואלוהים יודע איך הם מקבלים עליו מידע, ואולי אפילו אלוהים בעצמו פוחד לדעת איך. אבל לפי הנפח הזה יודעים שכולנו רעים.

אשר לי – אני הקטנה יכולה להעיד, שאצלנו יש ירידה מאוד משמעותית ב'נפח המגעים'. לא נפגשים עם שום איש, גם לא משפחה קרובה. הרחובות די ריקים ושקטים. בסיבוב היומי שלי בעיר (בטווח הקילומטר המותר) אני בעיקר רואה חנויות סגורות. חלקן סגורות כי פשטו את הרגל, אחרות סגורות כי אסור לפתוח, ואפילו את האורות בחלונות הראווה כבר אינן מדליקות, כי אין טעם, וזה סתם אוכל חשמל, ואוכל כסף, שלרבים אין. בחנות קטנה אחת שאני מכירה יושב המוכר לבדו מאחורי דלתו הסגורה, בחצי-חושך, קורא משהו בסמרטפון שלו ומחכה שמישהו אולי יתקשר למספר שהושאר תלוי על הדלת כדי להזמין 'משלוח'. נדמה לי שאיש אינו מתקשר. כואב הלב.

אתמול בערב ירד עלינו ערפל. יצאנו – אישי ואנוכי – לספורט ערב. זה עדיין מותר. הוא רץ, אני נשרכת מאחוריו בהליכה, אחר כך הוא חוזר בריצה, נפגשים באמצע הדרך (על יד שדה התעופה הקטן, מושבת גם הוא וטובל בערפילים), וחוזרים הביתה ברגל. אני מכירה היטב את המסלול הזה, שהוא בדרך כלל שוקק אדם, גם בימי קורונה – עם הרבה רצים ומדוושים ומטיילים עם כלבים, והמכוניות שועטות בכביש הסמוך. אבל אתמול בערב היה שקט. מעט מאוד הולכים, רצים ורוכבים, וגם נפח תנועת המכוניות ירד משמעותית, והערפל והשקט מרטו את עצביי ודיכאו אותי עד עפר. אחר כך אמרו בחדשות שזה בכלל לא סגר, אבל אני כבר איבדתי אותם לגמרי.

עכשיו גם התחילה מהומת החיסונים – יש מספיק, אין מספיק. התור שלנו מתקרב, אני תוהה אם לא יבוטל ברגע האחרון. ראש המשפחה אומר, לא משנה, אם יבוטל, אולי יחסנו אותנו אחר כך בחיסון של מודרנה. הוא מעדיף אותו, כי הוא לא דורש הקפאה של מינוס שמונים. אני הרמתי ידיים: לא נאבקת, לא מצפה לכלום: יהיה – יהיה, לא יהיה – לא יהיה. ורק תוהה מתי ילמדו אצלנו להפסיק להתרברב כל הזמן (ראשונים ומהירים בעולם להתחסן! אין כמונו! מכל העולם מתקשרים לשאול איך לעשות את זה נכון כמונו!). למה שלא יהיו קצת יותר צנועים ויסתמו סוף סוף את פיותיהם. אימא שלי הייתה אומרת, בהונגרית: תכה על פיך. שזה אומר, בערך, אל תפתח פה לשטן. בהונגרית, כרגיל, זה נשמע יותר טוב.

לא משנה. המכתם שלהלן הוא מעוללות הליכת הערפל של אתמול בערב:

ערב חורפי, בימי סגר
כשמהלכים
בתוך הערפילים
אפשר אולי לחשוב
שזה מקום אחר
בזמן אחר.
אמת –
מקום אחר
הוא לא תמיד שמחה גדולה.
אבל עידן אחר,
בעת הזאת –
הוא מתנה.

קצרים מעמק חפר

אגמון חפר
יהלומי זהרורים בשמש
שטים על אדָוות
מערבה –
ובערבי הנחל
הרוח שרה

מאגר משמר השרון
השקנאים החמודים:
נחיתת-גלישה על פני המים;
תמרון בלהקה
כשכולם, כבִפקודה,
טובלים ראשים בהבלטת האחוריים,
אחר שבים לשחייתם הרגילה;
ואז –
נפנוף רוגש של הכנפיים,
מרוצת רגליים –
והמרָאה

ארץ האגמים

אפילו השלוליות
חינניות:
בתוך המים הרדודים
רוגעות השתקפויות
של אקליפטוסים;
אנפות לבנות
מתעופפות
באור השמש החורפית;
בעלי כנף
ארוכי רגליים
מהדסים;
והשלט האוסר על מעבר
מצא עצמו פתאום
בלב המים.

(פארק אודים אחרי הגשם, נובמבר 2020)

סגר ב', פרק 4

הדכדוך והמיאוס שולטים בכול. וגם מין עצב חסר תוחלת. אפילו האורות הצבעוניים הקטנים שמהבהבים על מרפסות (טרנד חדש? או שזה קשור לסוכות?) לא מצליחים לשמח אותי. אני רואה אותם בטיוליי הרגליים, והם רק מוסיפים לי עצֶבֶת, למרות שכוונתם שונה לגמרי, ולמרות שבימים כתיקונם הייתי מחבבת אותם מאוד.

*

קראתי משהו יפה אצל ג'וליאנה: היא כותבת שם, בין היתר, על "לבנות שוב פיגומי אופטימיות". לא שאני מצליחה, אבל הרעיון מוצא חן בעיניי.

*

אם כי בינתיים, כל מה שיש לי להציע הוא זה:

סגר ב'
שמיכה כבדה נפרשה על חיינו
חונקת אותָם
עד דק
עד אינָם

*

ודווקא את סגר א' צלחתי לא רע. אבל סגר ב' מסתמן כמשהו שמעבר לכוחותיי.
או, למצער, מעבר לסבלנותי.
לאמור: מיציתי.

ארבע שקיעות*

צרצר לפני שקיעה

אור השמש השוקעת
מתמהמה
בעקבותיה
אבל הצרצר יודע  –
צרצורו כבר מתנסר
בתוך הזוהר
שהותירה אחריה

*

בין ערביים: תרגיל צבעים
(ספירת מלאי)

כְּתוֹם דְּלֵקַת שקיעה מאחורי חומת עצים –
שְחוֹר העצים בתוך הבְּעֵרה –
וְרוֹד האופק שמנגד –
תְּכוֹל המרחבים העמוקים אשר בתווך –

חרמש ירח של ראש חודש –
צף
דק
שקוף כמעט –

*

בחושך

פנס רחוב דולק
מקנן בתוך עץ,
נחבא
בהינומה שקופה
של עלים
מוארים

*

שקיעה בים

האור גוֹוע;
אפרוריות המים
היא געגוע

*

[* לא, פשוט לא יכולה כבר לעסוק בענייני דיומא וקורונה ופוליטיקה. דכדוך ומיאוס. אז נשארו רק עוללות טיולי-ערב רגליים. זה מה יש.]

הטיול הקטן

על גדות הירקון

האקליפטוסים –
כל כך גבוהים –
כמו נקהלים
על קצות האצבעות
לִצפות רחוק –
הנה היא שם
אחרי הים:
מולדתם.

*

שקיעה בים, בימי קורונה

לים לא אכפת
ואיננו חרד:
מסוף עולם ועד סופו
הוא עודנו בשלו