נדודי שינה ונדודים אחרים

רקפות זעירות ששרדו
נאחזות
בודדות
בשידפון הסלע

*

משננת
את קולות הפכפוך העדין
של מזרקה זעירה.
בלילות לבנים
אדפדף בין זיכרונות
ואקשיב.
לנשום –
לשמוע –

*

(רמת הנדיב, סוף אפריל 2021)

_______________________________

יש נחמות
בים.
משום מראותיו
משום קולותיו
משום זיכרונם

הייתכן

הייתכן
שזו הייתי
אני
בבוקר הרחוק
ההוא
כשצפיתי מן המרפסת
בילדִי ובאביו
הולכים לגן  –
והילד מסביר דבר מה
כדרכו
בהנפת ידו
וקולו הזעיר
נוסע לפניו
בדיוק בגובהו –
כל כך מזמן זה היה
הייתכן שזו הייתה
אני –
לא
זאת ודאי הייתה 
מישהי אחרת
צעירה יותר
בטוחה יותר
שיתגשם
כל אשר
לא קרה

בלוגולדת 15

אתמול מלאו 15 שנים להיותי בלוגרית. בדיוק ב-4 באפריל 2006 פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג. כל כך חששתי מפתיחתו שהתקשרתי כמה פעמים לראש המשפחה בעבודה בשביל לשאול אם לדעתו זה רעיון טוב ("ומה אם מישהו יראה את מה שאני כותבת?" [באמת אני לא מבינה מה תיארתי לעצמי]). ראש המשפחה אמר שאין בעיה. ובאמת, בהתחלה, לא הרבה אנשים ראו, וגם התביישתי להגיב בבלוגים של אחרים (כולם בדפי התגובות נראו כל כך שייכים, ורק אני לא).

אבל מאז עבר הרבה זמן, והכול השתנה. הפכתי לבלוגרית מנוסה יותר, ואפילו התרגלתי להגיב בכל מיני מקומות. ישראבלוג נסגר פחות או יותר, ועברתי לוורדפרס, ועד היום אני נאבקת בעציותו המעצבנת. בינתיים הייתה (ועודנה?) הקורונה, והיו עוד דברים, ואני פחות או יותר איבדתי עניין.

האמת שזה די מצער אותי, אבל לא יודעת איך להפיח חיים בגפרור הכבוי הזה. זה בעיקר עצוב עכשיו, לקראת הגמלאות, כשלכאורה יתפנה לי הרבה זמן, ובדיוק אז לא יתחשק לי להשקיע אותו בכתיבה. איזה עיתוי אומלל.

האמת שמי שמכתיבה את הפוסט הזה היא עדה ק. הזכורה לשמצה, שגורסת שבכלל אין סיבה לחגיגה, ועל כן תוקעת סיכות בכל הבלונים ואומרת לי תרגיעי, בין כך ובין כך אין לך על מה לספר. ולראיה היא מציגה את הפנינה הבאה שהיא חיברה ממש לאחרונה:

קינה
איכָה אבדה לי הכתיבה
איכה אבדה נחמתה
ומה בכלל יוכל
(וגם: האִם)
לתפוס את מקומה

צריך להודות שזה מתפתח בהדרגה לפוסט בלוגולדת מאוד ביזארי, וזה בעיקר כי אני מרשה לגברת הנ"ל להתפרע. אבל הנה אסיט אותה קצת הצידה, ואביע את תקוותי שהשנה ה-16 לבלוג, שהתחילה בדיוק אתמול, תהיה טובה מקודמתה.

ברוח אופטימית זו אמשיך ואדווח שהלכתי שלשום לטיול רגלי ארוך, ובדרכי חזרה התיישבתי על ספסל בפינה החביבה עליי בגינה הציבורית (החביבה עליי גם כן), ושלפתי את פנקסי ועפרוני, ושרבטתי שם בצל כמה דברים, במילים ובקווקווים. למשל,

עץ זית בגינה:
גזעים שלובים
מחובקים
ועלי שֵיבה
זוהרים בשמש
ואוושת הרוח

*

בחצר עזובה ומוזנחת ראיתי:
חרציות ופרגים.
פרחי ילדותי שורדים.
וכמה חן בהם
וכוחות חיים.
אין חובה להרחיק
נדוד
לראות כלניות
ורקפות
כשבחצר עזובה
בדרכי הרגילה
פרחי ילדותי
מפזרים את חינם
בחינם

*

האלמוגנים פורחים:
עדיין כמעט עירומים
מֵעלים ירוקים
אבל הכרבולות האדומות
כבר לוהבות.
שנה בשנה
אביב

מהר לפני שייגמר

זה כבר לגמרי ברור שאביב. מרגישים את זה באוויר. בעצם כבר מאוחר מדי, אבל בכל זאת מעלה לכאן את הטקסט הזה מפברואר, כשעוד היה חורף באמת. כי לפרסם את זה כשכבר ייעשה קיץ יהיה ממש מוגזם.

וזה עדיין שייך ל'שירי סערות חורף', ולעיסוק הבלתי פוסק שלי בציפורים:

בוקר חורפי
הרעמים מתקרבים
מתגברים
אבל הציפורים
לא מוותרות
יש להן עוד
הרבה מה לעשות
הרבה מה להגיד
לפני שהגשם יחזור
ישתלט על הכול
וישבית

דברים קורים

משהו משיר של אגי משעול: "קורים, קורים דברים, וגם אני קורָה." כשאני מצטטת את זה אני חייבת להודות שזה יוצר מעין וידוי מוזר בשביל בלוגרית שבכלל לא מתחשק לה לכתוב (אני מניחה שאגי משעול התכוונה למשהו אחר).

בחודש הבא: 15 שנים להיותי בלוגרית. לאורך השנים הללו צפיתי בהרבה בלוגרים חברים שנשמטו אט-אט מעולם הכתיבה בבלוג: לא התחשק להם. בהתחלה לא הצלחתי בכלל להבין איך זה ייתכן. בהמשך התחלתי להבין, ולשאול את עצמי מתי זה יקרה גם לי.

הקורונה הביאה איתה כל מיני דברים, טובים ורעים. אחרי ההתלהבות הראשונית של תיעוד כמעט יומיומי של הסגר הראשון, הגיע (כצפוי) המיאוס. ואז התחלתי גם אני להישמט בהדרגה ממצבת הכותבים המסורים.

כמובן, אי אפשר לצפות מראש מה יקרה בעתיד. אבל בינתיים לא בא לי לספר על עצמי. רק על עצמי לספר ידעתי, ועל עצמי לא בא לספר – אז מה נשאר. ובעיקר, בשביל מה.

אז בכל זאת רק שני דברים (כדי להוכיח שכל ההקדמה הנ"ל היא לא בהכרח לעניין):

הראשון – בכל זאת אירוע ראוי לאזכור: הודעתי בעבודה שאני פורשת בתום שנת הלימודים הנוכחית. כלומר, למעשה, בסוף אוגוסט הקרוב, פלוס מינוס.

נראה לי שמה שהכריע את הכף הוא הקונספט של למידה מרחוק. כן, העולם החדש האמיץ יִלמד וילַמד מרחוק גם אחרי הקורונה, זה כבר ברור לי לגמרי – אבל אני עוד תקועה בעולמי הישן, ההוא שמתמצה בתמונה המצוירת שראיתי פעם, מזמן מזמן, באנציקלופדיה לילדים: ראו בה מורה ותלמידיו בצל העץ ביוון העתיקה. נראה לי ששמה היה "שיעור ביוון העתיקה". התלמידים יושבים על האדמה, המורה עומד מולם ומסביר משהו ומדגים בעזרת שרטוטים על החול, עם מקל. זה הכול. כן, היום יש עזרים ומצגות, זום ואתרי שיעור וקורסים מקוונים, ומשחקים לימודיים, מכל טוב הארץ. אבל אני עוד מאמינה שכל מה שצריך בשביל לימודים זה מורה ותלמידים, ואיזה נייר או לוח או חול כדי לשרבט עליהם דוגמאות. ורצוי – הו, כל כך רצוי – קשר עין. כל השאר זה בונוסים, וכשיש הפסקת חשמל הם בין כך ובין כך מתאדים.

אז הגיע הזמן. הודעתי וזהו, ואחר כך התחלתי להרגיש הקלה – מה שלא קורה לי הרבה לאחרונה. נראה לי שאשמח למצוא את עצמי במצב ששלומי לא קשור בחוט לשלום האינטרנט.

והדבר השני – לאחרונה הצטברו לי במחברת כמה דברים קטנים שקראתי להם בשם המקובץ (והמפואר) 'שירי סערות חורף'. את רובם חיברתי בראש כשהייתי ערה בלילות בזמן סופות רעמים שאני שונאת עד בלי די. הגיע הזמן להעלות את חלקם לכאן, כי נראה שהחורף עכשיו הולך ונמוג, לטוב ולרע. אז הנה אחד מהם, ודווקא בלי קשר לסופת רעמים לילית:

נסיעה ביום חורפי סוער
לרגע
נפתח חלון
בתוך האפור הכבד
הערוך להמטיר.
הרחק מאחוריו פתאום נשקפת
התכלת.
תמיד אמרו לי
שיש אור מאחורי העננים
ולא האמנתי

במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

אולי*

קרן אור זרחה פתאום באפלה:
הסחלב
שלח את היונה
לראות הֲקַלּוּ,
והוציא עמוד פריחה:
זעיר
חדש כולו
חותר
מַתְמיד
למעלה
אל האור
של קצה המנהרה.

(* לט"ו בשבט)

ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים

אחרי הספירה

הידוק הסגר שיבש לי את הספירה. לא יודעת אם עכשיו זה סגר שלישי או רביעי, או אולי שלישי-מועד-ב' (שמשום מה מזכיר לי פתאום את רציף תשע-ושלושה-רבעים בתחנת הרכבת בהארי פוטר). אז בזאת אני מפסיקה לספור עונות ופרקים. ובכלל לא בא לי לכתוב על קורונות. עייפתי.

במקום זה, רק זה:

דמיון מודרך
זה תמיד מקווה מים:
לדמיין ים
או אגם
או נהר
או נחל,
אפילו מאגר
או שלולית –
גם הם יתאימו,
ואם אפשר
מרפסת
שצופה אֲליהם
הרחק מֵעל,
ואם אַיִן –
אזַי
להתקרב
מאוד
לראות אדָוות,
קִפלי מים,
והרוגע
ולשמוע –