דו"ח מצב

מזה עידן ועידנים, וכו'. עוד מעט יוני נגמר ומאז תחילתו לא כתבתי כלום ועדה ק. מחמיצה פנים לעומתי.

אז מה היה לנו. לא הרבה. שנה"ל בחטיבת הביניים שבה התנדבתי הסתיימה. עכשיו התפנו לי שני בקרים בשבוע. אז עכשיו מה את עושה כל היום? כל מיני, אבל זה לא כולל כתיבה בבלוג, מסתבר.

התגלית של הקיץ היא משחק המילים האינטרנטי WORDLE וגרסתו העברית וורדעל. גיליתי את זה תודות לאמפיארטי שסיפרה על זה בבלוג שלה (תודה, אמפיארטי!), ומיד נשאבתי לזה (אפשר לחפש 'וורדעל' בגוגל ומוצאים בקלות). מסתבר שזה משחק די ותיק יחסית, אבל אני כרגיל הגעתי באיחור אופנתי ונדלקתי אחרי שכולם כבר נרגעו ממנו. כל יום בחצות מתחלפת מילה בת חמש אותיות שצריך לגלות תוך שישה ניסיונות לכל היותר. זה מקסים. זה תורגם מן הגרסה האנגלית המקורית לעשרות שפות, והאמת שיש אפילו יותר מגרסה עברית אחת. יש מי שמגלים אחרי שלושה ניסיונות, אבל אני – יצור איטי שכמותי – בדרך כלל זקוקה לחמישה או שישה (ונהנית מכל אחד מהם).

ההפתעה הגדולה ביותר במשחק הזה הוא שהגרסה האנגלית קלה לי יותר מן העברית. נכון שלפעמים יש מילה אנגלית שאני לא מכירה, ואז אין סיכוי שאגלה אותה, אבל עד עכשיו זה לא קרה לי הרבה. לעומת זאת העברית בנויה משילובים של שורשים ותבניות, ובדרך כלל התבנית מתגלה די מהר, ואז נשארים עם המון שורשים אפשריים ולא תמיד מצליחים לגלות תוך שישה ניסיונות.

אני מכירה אנשים שמחכים כל יום לחצות, פותרים את החידה היומית החדשה ואז הולכים לישון. אני משאירה לי אותה לבוקר, ופותרת אותה עם הקפה הראשון. קודם הגרסה העברית 'מדויקת' (יש בגוגל), ואז וורדעל, ואז WORDLE. שלוש מילים על הבוקר. זה נורא כיף. אחרי זה אני מתפנה לטרדות הרגילות, ואז זה הרבה פחות כיף.

איזה טרדות? לא, אל תתנו לי להתחיל. הממשלה נפלה, הקורונה חזרה, הקיץ התחיל, הסחלב שלי מת, הבת שבע שוב בהלם, הסידן בורח לי מהעצמות, ועוד כהנה וכהנה. אפילו עדה ק. אומרת: די, תעזבי את זה, לא צריך לפרט הכול.

מה עוד: שוקלת בשיא הרצינות לפתוח עוד בלוג שיהיה מיועד לשרבוטים בלתי אינפורמטיביים. בלתי אינפורמטיבי, ככה אני קוראת לזה. כל מיני דברים קצרים ולא מחייבים שבדרך כלל לא מעניינים אף אחד ולא מעוררים שום דיונים. יש לי כאלה גם במחברת, אבל היתרון של בלוג הוא שיש לו אינדקס, וקל יותר למצוא בו דברים (בהנחה שאני מחפשת), ואם הפלטפורמה לא פושטת רגל, אז גם הכול נשמר וזמין. אני חושבת על זה כבר הרבה מאוד זמן, אבל עכשיו נראה לי שזה הולך ומתקרב.

ועוד זה, שאולי קשור:

תפזורת
אני מתפזרת
על סביבותיי
ואיך אלקט
את פזורותיי

זקנה עם הליכון

הזקנה עם ההליכון
קונה במכולת מזון חתולים
מדשדשת איתו לפינה מוצלת
מחלקת
מזמינה
בואי
בואי

אחר שבה אל ביתה
אל בדידותה
וחושבת בדרך
בצדק
הנה הוספתי דבר מה
לזיו העולם
שאני כבר עומדת בשוליו
מוכנה למסע
לתחנה הבאה

פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים

*Mare tranquillitatis

ים השלווה
אשר איננו ים
וגם
שלווה אולי אין לו –
הנה אוסיף ואשא
לשווא
את שמו הנכסף,
אולי ידבק בי
מעט מן המעט
ממה שאין בו

[* Mare tranquillitatis = ים השלווה = מישור בזלת על פני הירח, שבעבר סברו בטעות שהוא ים. על פניו נחת רכב החלל של אפולו 11, שנשאה עמה את האנשים הראשונים שהילכו על הירח.]

אינטרמצו

לא Bloganuary. כבר שבוע שלא כתבתי על הנושאים של הפרויקט הזה, וגם הנושא של היום לא מדבר אליי, אז אני מקווה שמחר-מוחרתיים, שהם הימים האחרונים, עוד יהיה לי משהו להגיד על זה. או שלא.

בינתיים היה השבוע של הסופה אלפיס (שזה, למיטב ידיעתי ביוונית קלסית/מודרנית, 'תקווה'. מה מעורר תקוות בסערות לא הבנתי, אבל לא חשוב).

מתחילת השבוע ראש המשפחה התחיל לנדנד שניסע לגליל כדי לראות שלג, לכשיירד, ואני לא רציתי. זה הולך ככה: ראש המשפחה עלה לארץ מארץ מושלגת בגיל שלוש, ועד אז ראה שם שלגים לרוב, אבל לא זוכר מהם כלום. לחו"ל הוא נוסע בדרך כלל בקיץ, אז מקסימום הוא רואה שם פסגות מושלגות מרחוק. פה ושם לקח אותי לעבודה בירושלים אחרי שלג, אבל גם אז ראה רק ערמות בצידי הכבישים ולא את הדבר האמיתי בזמן אמת. והוא כבר ממש התחיל לפתח רגשות החמצה קשים. אשר לי עצמי, ילידת מישורים צבריים שכמוני – ראיתי שלג בפעולה פה ושם (למשל כשהייתי חיילת בצפת, ופעם גם בניו יורק), ובאופן כללי אני חושבת ששלג יפה במיוחד כשרואים אותו מרחוק. אבל את ראש המשפחה זה לא שכנע.

בבוקר יום שלישי, יום לפני הסופה, התעוררתי עם נזלת מהאגדות. ממש כמו ברז. עטישותיי החרישו את הרחוב. הייתי בטוחה שזאת קורונה אומיקרונית, וכבר התחלתי לחשוב איך אפשר להפריד ביני לבין ראש המשפחה כדי למנוע הדבקה (כי כשמתעטשים כל הזמן ממש קשה לשלוט על מסעות הווירוסים בחלל האוויר). מצד שני קיוויתי שזאת אולי רק אלרגיה: יש לי תרופה נגד אלרגיה שעוזרת לי יפה, וחיכיתי שיבוא הערב כדי שאוכל להתחיל לקחת אותה (לוקחים פעם ביום ותכף נרדמים), אבל בינתיים התחילו להיגמר לי חבילות הטישיו. קיוויתי שזה יפטור אותי מהמסע אל השלג, אבל, כמאמר חז"ל, האדם מתכנן ובינתיים אלוהים מתפוצץ מצחוק, ולפנות ערב הציע לי פתאום ראש המשפחה, בנדיבות מחשידה, לקחת אותי לבדיקת קורונה, למרות שהוא היה משוכנע שאין לי כלום. חיפשתי באינטרנט וראיתי שקופת החולים שלנו בודקת זקנים במתחם PCR מיוחד, לא כל כל רחוק, ומיד נסענו לשם חצי שעה לפני הסגירה. היה די שומם והבודקים באוהליהם נראו קפואים לגמרי מקור בחכותם לתמהונים כמונו. בדקו אחת ושתיים (את שנינו, אגב), הבטיחו תשובה תוך 24 שעות, ונסענו הביתה. ואני אמרתי לעצמי: עד שתגיע תשובה השלג כבר יחסום את כל הדרכים לגליל, ואני הצלחתי להימלט הפעם בעור שיניי ממסע מיותר.

אבל שוב אלוהים צחק, והתשובה הגיעה ברביעי בבוקר, ממש לפני ההתנפלות של אלפיס. תשובה שלילית, לשנינו. בריאים כשוורים. מה שהגיוני, כי אכן לקחתי את כדור האלרגיה לפני השינה בשלישי בלילה, ועד הבוקר הנזלת והעיטושים עברו כמעט בלי להשאיר שריד (כמובן, בזכות התרופה הפכתי לזומבי, אבל זה עניין אחר).

עכשיו הבנתי את פשר הנדיבות של ראש המשפחה בעניין ההסעה לבדיקה, ואפילו את התנדבותו להיבדק בעצמו: הוא ניטרל כך את תירוצי הקורונה שלי (את לא חולה ולא מדביקה, בואי ניסע), ומיד התיישב לחפש מלונות בגליל.

אני – האדם המעשי בבית – שמתי פעמיי אל תחזיות מזג האוויר, והוכחתי לראש המשפחה באותות ובמופתים שבצפת וסביבותיה לא צפוי שלג משמעותי. בירושלים, לעומת זאת, כן. זה לא ייאש אותו. הוא מיד פנה לחיפוש מלונות בבירה, מצא משהו, הזמין וזהו. תוך כשעה החלטנו, הסכמתי (כמי שכפאה שד), ארזנו שני תיקים ויצאנו לדרך. מה לא עושים כדי שראש המשפחה הילדותי יראה סוף סוף שלג נושר מהשמיים ויירגע.

כשהגענו לירושלים עוד ראו שאריות של שמש בשמיים, אבל כבר התחיל לטפטף גראופל, למי שמכיר. המלון היה שומם למדי, כי מי משוגע לבוא בקורונה ובחורף (על כל פנים, כך חשבתי), והייתה רוח לא נעימה והכול היה אפור וקר. אבל לפנות ערב ראינו מחלון הקומה התשיעית שזה מתחיל להיות שלג ולא גשם (ראש המשפחה פתח חלון כדי לוודא). בסביבות שמונה בערב זה כבר היה ממש שלג, ויצאנו לראות: ראש המשפחה מאושר עד ראש הגג, ואני ועדה ק. נגררות אחריו, ממורמרות ונרגנות, ובעיקר קופאות מקור. זה לא היה שלג שיורד בעדינות מהשמיים, אלא כזה שיורד כמעט במאוזן, בגלל הרוח הקרה. המגפיים שלי הן ממישור החוף, לכן יש בהן ריצ'רצ' שמגיע עד לסוליה, וכמובן תכף התחילו להיכנס לתוכן מים קפואים, וחוץ מזה היה צריך להתאמץ מאוד לא להחליק ולשבור עצם או שתיים. שמחתי לשוב למלון ולהתחבא בתוך גרביים חמים יבשים ונעלי בית.

קמנו לבוקר מושלג כהלכה. בארוחת הבוקר התברר שהמלון ממש לא ריק, אלא מלא באנשי מישורים קפואים אך נלהבים. העובדים הסתובבו בינינו לא מאמינים: יש להניח שכבר מזמן לא ראו מראה כזה של מלון מלא אורחים, ושמחתי בשבילם. יצאנו שוב לסיבוב ניצחון ברחוב, ואחרי שכמעט טבעתי בשלג, חזרתי לחדר ומילאתי את המגפיים בעיתונים. ראש המשפחה יצא שוב לבדו לסיבוב צילומים וחזר נפעם ביותר.

את רוב שהותנו במלון ביליתי ליד החלון בקומה התשיעית. יש אין סוף דברים לראות בשלג, מרחוק ומגבוה. במיוחד את הילדים ששיחקו בחצר הבניין הסמוך וניסו לבנות איגלו. אחרים התאמצו לעזור למשפחותיהם להסיר מרכביהן את שכבות השלג שכיסו אותם. והקטנטנים נעטפו במעילים גדולים והידסו במגפי הגומי שלהם ונראו מרחוק ככדורים קטנים, צבעוניים. והחרדים שכל כך מתורגלים בזה כבר, עם שקיות הניילון שעטפו את כובעיהם רחבי השוליים, דמויי המטריות. והשלג על צמרות העצים. ירושלים זה חוצלארץ, כמעט מכל הבחינות.

חששתי שלא נוכל לצאת מהעיר, אבל בשעות הצוהריים הצירים הראשיים כבר נפתחו, ונסענו בין הררי השלג המפונה לעבר גשר המיתרים. אחרי כשעה היינו במישור החוף הרוגע, ואני נשמתי לרווחה.

אז כמו שאמרתי, זה מאוד יפה, אבל בעיקר מרחוק. ואני מקווה שראש המשפחה נרגע כבר, אבל אף פעם אי אפשר לדעת בביטחון.

וגם זה:

לילה ירושלמי מושלג
מחלון הקומה התשיעית
נִצפָּה פנס רחוב
ממטיר פתיתים

Bloganuary 19

(English after the Hebrew)

Write about something mysterious – כתבי על משהו מסתורי

נזכרתי שיש לי משהו שכתבתי מאוד מזמן על מעליות, וחיפשתי הרבה בבלוג הגיבוי עד שמצאתי. זה מספיק ישן בשביל שיהיה מותר להעלות אותו שוב, והוספתי גם מעין נוסח אנגלי. לא שיניתי את הנוסח העברי, למרות שהיום הייתי כותבת אותו אחרת, ולבטח הייתי מכניסה בו גם את המילה 'זוממת':

Spooky
יש דבר-מה רדוף רוחות
במעליות.
איך, למשל –
לאחר שנשאה את מי שנשאה
אל הקומה העליונה,
וחיכתה שם פרק זמן סביר
על פי כללי התקשי"ר –
המעלית חוזרת פתאום
על דעת עצמה,
במלוא ריקנותה,
אל קומת הכניסה,
ופוערת את דלתה
אל מול המבואה,
וחושפת את פנימה הריק,
המואר באור יקרות,
בפני הדייר התוהה
(שירד ברגל, לתומו,
אל תיבת הדואר שלו) –
ואז סוגרת בחטף את דלתה,
ונותרת שם, מאחורי הדלת,
מאיימת.
ריקה.
מחכה.

(ספטמבר 2007)


*

Spooky

There is something spooky about elevators:
The way an elevator carries someone upstairs
And then waits there a bit –
And then, quite of its own accord, rolls back down to the ground floor –
And stops there –
And then automatically opens its doors and fully exhibits its emptiness
In front of the deserted lobby –
And then closes its doors once again
And remains there, behind them,
Ominously waiting.
Threatening.

Bloganuary 3

(English after the Hebrew)

כתבי על הפעם האחרונה שבה יצאת מאזור הנוחות שלך

אה, זה קל. אתמול בערב, כשנודע על חיסון רביעי לבני +60. עכשיו צריך להחליט, ואני שונאת להחליט.

כמובן, בסוף אלך ואתחסן, כמו בכל הפעמים הקודמות. אבל עד אז אוסיף להתחבט בין שתי האפשרויות, שעל אף אחת מהן אני לא יודעת מספיק, ושתיהן גרועות בעיניי, ואין שום ביטחון באף אחת מהן.

איפה אני ואיפה אזור הנוחות שלי.

*

ידוע ולא
לפחוד מפני הלא נודע?
והלא הוא ידוע היטב.
זו הנעל השנייה
שתינתק מחוט השערה
אשר עליה היא תלויה,
תצנח עליי בקול שאון
ברגע זה, או שֶבַּבָּא

*

Write about the last time you left your comfort zone

Ah, that's easy: last night, when the 4th Covid (booster) shot was announced for ages 60+. Now I have to decide whether to get it or not – and deciding is something I really hate doing.

Of course – eventually I will go and get the vaccine, like I did before (three times already, and it does not get any easier). But in the meantime I will keep procrastinating, deliberating this and that and the opposite. Both options are bad, and I don't know enough about either one of them.

No comfort zone for me.

*

Known Unknown
Fearing the unknown?
I know it only too well.
It is that other shoe
That is about to tumble down
Upon my head,
Unpredicted
Yet fully expected

ד״ש מציריך

אז יצא שאני בציריך, החל משלשום בערב. ראש המשפחה מיצה לגמרי את הישיבה האינסופית בבית, אמר לי (במידה לא מבוטלת של צדק) ש׳אם לא עכשיו אימתי׳, והזמין כרטיסים. אני כזכור חלמתי כל העת על בריחה הרחק מממלכת חיסוני הקורונה השלישיים, מצד שני שונאת וחרדה להיות תיירת, אז היה קשה לי ליישב את הסתירה. אבל בין כך ובין כך אני מלאת סתירות כרימון, אז לא נורא, נוספה עוד אחת.

יותר מארבע שנים חלפו מאז יצאנו לאחרונה מארץ הקודש. התברר שדי שכחנו איך זה בכלל, וגם הרבה דברים השתנו, וגם אני נורא הזדקנתי, למרות שראש המשפחה נותר צעיר כשהיה. אבל בסך הכול, למרות שקרונה הזאתי מסבכת הכול עד בלי די, הלכה הטופסולוגיה יותר בקלות ממה שחששתי. אני למשל חשבתי שאם תהיה איזו בעיה עם הטופס הממוחשב לכניסה לשוויץ, יגרשו אותי מיד בשדה התעופה בציריך חזרה לארץ, אבל בסוף הודיעו לנו במטוס שאם שכחנו (למלא) את הטופס, הם ישמחו לחלק לנו אחד על נייר למילוי מיידי לפני הנחיתה. בגדול אף אחד לא חשב על גירוש: נדמה לי שהשוויצרים סבלו לא מעט מירידת התיירות עקב הקורונה, והם שמחים עכשיו על כל מי שבא, וגם יותר נחמדים ממה שזכרתי. למשל לפנינו בבדיקת הדרכונים בציריך הייתה ישראלית שלא הבינה בכלל מה רוצים מחייה ולא מצאה את תעודת החיסונים שלה, וטענה שהיא בכלל מחלימה, ולא ידעה שום שפה מקומית, וראש המשפחה כבר נחלץ להסביר לה ולשוטרת הגבולות ככה וככה, ואני חשבתי שתכף יצעקו על שניהם ויגידו לו לעמוד בתור בשקט (אנחנו וההרגלים הלבנטיניים שלנו), אבל הכול התנהל בסבלנות ובאדיבות ובא על מקומו בשלום, וכולם בסוף הודו לראש המשפחה שהציל את המצב.

אני חשבתי שיהיה כאן קריר כמו בחורף של מישור החוף שלנו, אבל התברר (למזלי עוד לפני שיצאנו) שקר כאן כמו בחורף ירושלמי. היום, למשל, מקסימום עשר מעלות צלזיוס. מעיל וצעיף חובה, וגם כפפות לא יזיקו. אני עם מסכה גם בחוץ, היא מחממת יפה את הפנים, ונראה שגם השוויצרים גילו את הפטנט הזה (מתאים בעיקר לשעות הבוקר המוקדמות). ראש המשפחה ברקיע השמיני בגלל מזג האוויר, אבל אני קצת מוטרדת, כי המזוודת כבדות יותר בגלל כל הסוודרים.

את ציריך אני די זוכרת מפעמים קודמות. נהר ה-Limmat יפהפה. הרחובות והמסעדות פחות מלאים ממה שזכרתי (אחרי הכול, זה off-season), ברוב המקומות (לא בחנויות) מבקשים תעודת קורונה ותעודה מזהה, אבל מאוד סבלניים בזמן שכולם מפשפשים בניירותיהם ובתיקיהם. המלצר בארוחת הבוקר התנצל שהוא בכלל מבקש, אבל הרגעתי אותו והסברתי לו שאנחנו רגילים לזה (כזכור, אני מממלכת חיסוני ואיסורי הקורונה, אותי אי אפשר להפתיע). בכלל, שווייץ נראית לי מקום מתאים בימים הקשים האלה: הכול מאורגן להפליא וכולם סבלניים. קצת יקיות היא צורי לנשמתי העייפה.

אתמול, בהליכתנו ליד הנהר, ראינו את מלון החסידות שעל הגדה. זכרתי אותו מן הפעם הקודמת. יש בראשו פסל של קן חסידות, כולל הגוזלים. זה כזה חמוד. וכל המלון צבוע בוורוד, שזה הצבע המועדף על עדה ק., שלמרות גילה המופלג עוד לא לגמרי התבגרה.

בערב יצאנו שוב לראות את הנהר החשוך. השתקפויות האורות בתוכו נהדרות. ראש המשפחה מתכנן לצאת בימים הקרובים עם חצובה ומצלמה רצינית ולצלם בחושך. צילום בסמרטפון זה נחמד מאוד, אבל יודעי דבר טוענים שזה לא זה. שיהיה.

לפנות בוקר, כשהתעוררתי , והתקשיתי להירדם בחזרה בגלל הרהורים טורדניים על ׳איך נסתדר עם הביורוקרטיה של החזרה לארץ׳ (לא, מוטב שלא אפרט, אני חסה על מערכת העצבים של הקוראים), כתבתי בראש, בחושך, משהו על ההשתקפויות ההן. זה לא יצא מאוד הגיוני, כי הראש שלי לא עובד טוב בחושך (יש שיגידו שגם באור לא). אבל אחר כך נחה דעתי ונשמתי הרבה ולאט מאוד, ובסוף נרדמתי בחזרה. אני כותבת את זה גם כאן, למרות שזה לא מחשב רגיל אלא אייפד, ואין לי איך לנקד. מילא, אלתרתי קצת.

על שפת ה-Limmat, בערב
השתקפויות מוארות בנהר החשוך –
הנה דבר מה שלא חשבת עליו עדיין:
האור מכפיל עצמו על פני המים
היש נוצר מתוך האין