ב-11 בספטמבר

ממש לפני שיום הכיפורים על שלל מטעניו הכבדים מסתער עלינו, היה אתמול ה-11 בספטמבר. מתכון בטוח לתוספת מועקה (כאילו שלא היה לנו מספיק ממנה). 20 שנה עברו מאז, אבל הרשמים לא מתיישנים. ראינו בערב את הסרט התיעודי המטלטל שהוקרן ב'כאן 11'. אני נזכרת שוב כמה זמן לקח לי להבין, אז, איזה אירוע משנה עולם מתרחש לנגד עינינו בכל המסכים. הייתי שקועה מדי בטרדות הקטנות שלי (בדיוק ביקור עם הקטנה במרפאת השיניים לצורך שתי [!] עקירות), ובכלל היו אז ימי פיגועים אינסופיים אצלנו, כך שהמחשבה הראשונה שהתאומים עוררו אצלי הייתה 'תודה לאל שלשם שינוי זה לא כאן'. אבל בהמשך הבנו.

בלי קשר, נסענו אתמול לראות את השקיעה מהצוק בגן לאומי חוף השרון. נדמה לי כבר כמה זמן שהתחביב הישראלי בימי קורונה הוא צפייה בשקיעות מנקודה זו או אחרת בקו החוף הארוך שלנו. זה ברוח 'הנסיך הקטן'. אפשר להבין את זה: מעבר לעובדה שזה יפהפה ומרגיע, זה גם לא מסוכן. באוויר הפתוח, ואפשר להביא ילדים וכלבים ולא להתעסק באישורי תו ירוק. יושבים מול השקיעה ולפעמים שותים משהו, והטרדות נדחקות הצידה לזמן מה. ברגע שהשמש התקרבה לעמדת השקיעה נעשה גם קריר ונעים, עם רוח די רצינית: אשכרה לבשתי סוודר, בחיי. וראינו המון חבצלות חוף.

ישבנו שם על איזו אבן על הצוק, ואני שלפתי נייר ועיפרון וכתבתי כמה דברים קטנים על השקיעה. עלה בדעתי שאני כל פעם חוזרת לכתוב קטעי שקיעה כאלה, וכולם דומים זה לזה, וזה כבר די מייגע. מצד שני זה אולי כמו שציירים חוזרים כל פעם לצייר את אותו המוטיב, כדי להיטיב לדייק אותו ככל האפשר. אולי גם אני איטיב מתישהו.

שקיעה סתווית בגן לאומי חוף השרון:

אף שענן זהוב-שוליים
מחביא את השמש –
היא עדיין שופכת
מלוא החופן קרניים
על פני המים
של הים החלק במרחק –
מאפיר והולך
ושרוי בשאונו –

*

וזאת התפאורה:
הכול כבר מוכן לשקיעה:
אורות הבמה –
כתומים וּוְרודים –
נדלקים
מאחורי העננים
בשולי חלקת המים
המאפירים

*

נגמר.
שָקעה.
מעתה –
ממלכת הלילה.
רק נר-הלילה לבדו
מצהיב באור המתמעט –
פורח
זורח

פרחים על קברך*

אולי היית שמחה לדעת:
לאחרונה
חוזרות מחשבותיי אלייך
עוד ועוד.
אֶת חיי שעכשיו
אַת אינך מכירה
אבל אני יודעת:
לו רק יכולת
היית אומרת
מה את חושבת.
אני שומעת אותָך
ואת צודקת.

[*לאימא, ליום הולדת 99, לו היה]

שני רשמי טיול שקיעה קטן

1. קהל

אי משם
ממרומי העץ
מצטייץ
סיפורה של ציפור 
מאחרת בנשף.

אחיותיה נמוֹת כבר
אינן מקשיבות.

רק אני
על מדרכת למטה
שומעת
ולא מבינה

*

2. הביתה

בשובי
מקדמת את פניי
על הגדר החיה  –
היערה.
רֵיחהּ

נדודי שינה ונדודים אחרים

רקפות זעירות ששרדו
נאחזות
בודדות
בשידפון הסלע

*

משננת
את קולות הפכפוך העדין
של מזרקה זעירה.
בלילות לבנים
אדפדף בין זיכרונות
ואקשיב.
לנשום –
לשמוע –

*

(רמת הנדיב, סוף אפריל 2021)

_______________________________

יש נחמות
בים.
משום מראותיו
משום קולותיו
משום זיכרונם

הייתכן

הייתכן
שזו הייתי
אני
בבוקר הרחוק
ההוא
כשצפיתי מן המרפסת
בילדִי ובאביו
הולכים לגן  –
והילד מסביר דבר מה
כדרכו
בהנפת ידו
וקולו הזעיר
נוסע לפניו
בדיוק בגובהו –
כל כך מזמן זה היה
הייתכן שזו הייתה
אני –
לא
זאת ודאי הייתה 
מישהי אחרת
צעירה יותר
בטוחה יותר
שיתגשם
כל אשר
לא קרה

בלוגולדת 15

אתמול מלאו 15 שנים להיותי בלוגרית. בדיוק ב-4 באפריל 2006 פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג. כל כך חששתי מפתיחתו שהתקשרתי כמה פעמים לראש המשפחה בעבודה בשביל לשאול אם לדעתו זה רעיון טוב ("ומה אם מישהו יראה את מה שאני כותבת?" [באמת אני לא מבינה מה תיארתי לעצמי]). ראש המשפחה אמר שאין בעיה. ובאמת, בהתחלה, לא הרבה אנשים ראו, וגם התביישתי להגיב בבלוגים של אחרים (כולם בדפי התגובות נראו כל כך שייכים, ורק אני לא).

אבל מאז עבר הרבה זמן, והכול השתנה. הפכתי לבלוגרית מנוסה יותר, ואפילו התרגלתי להגיב בכל מיני מקומות. ישראבלוג נסגר פחות או יותר, ועברתי לוורדפרס, ועד היום אני נאבקת בעציותו המעצבנת. בינתיים הייתה (ועודנה?) הקורונה, והיו עוד דברים, ואני פחות או יותר איבדתי עניין.

האמת שזה די מצער אותי, אבל לא יודעת איך להפיח חיים בגפרור הכבוי הזה. זה בעיקר עצוב עכשיו, לקראת הגמלאות, כשלכאורה יתפנה לי הרבה זמן, ובדיוק אז לא יתחשק לי להשקיע אותו בכתיבה. איזה עיתוי אומלל.

האמת שמי שמכתיבה את הפוסט הזה היא עדה ק. הזכורה לשמצה, שגורסת שבכלל אין סיבה לחגיגה, ועל כן תוקעת סיכות בכל הבלונים ואומרת לי תרגיעי, בין כך ובין כך אין לך על מה לספר. ולראיה היא מציגה את הפנינה הבאה שהיא חיברה ממש לאחרונה:

קינה
איכָה אבדה לי הכתיבה
איכה אבדה נחמתה
ומה בכלל יוכל
(וגם: האִם)
לתפוס את מקומה

צריך להודות שזה מתפתח בהדרגה לפוסט בלוגולדת מאוד ביזארי, וזה בעיקר כי אני מרשה לגברת הנ"ל להתפרע. אבל הנה אסיט אותה קצת הצידה, ואביע את תקוותי שהשנה ה-16 לבלוג, שהתחילה בדיוק אתמול, תהיה טובה מקודמתה.

ברוח אופטימית זו אמשיך ואדווח שהלכתי שלשום לטיול רגלי ארוך, ובדרכי חזרה התיישבתי על ספסל בפינה החביבה עליי בגינה הציבורית (החביבה עליי גם כן), ושלפתי את פנקסי ועפרוני, ושרבטתי שם בצל כמה דברים, במילים ובקווקווים. למשל,

עץ זית בגינה:
גזעים שלובים
מחובקים
ועלי שֵיבה
זוהרים בשמש
ואוושת הרוח

*

בחצר עזובה ומוזנחת ראיתי:
חרציות ופרגים.
פרחי ילדותי שורדים.
וכמה חן בהם
וכוחות חיים.
אין חובה להרחיק
נדוד
לראות כלניות
ורקפות
כשבחצר עזובה
בדרכי הרגילה
פרחי ילדותי
מפזרים את חינם
בחינם

*

האלמוגנים פורחים:
עדיין כמעט עירומים
מֵעלים ירוקים
אבל הכרבולות האדומות
כבר לוהבות.
שנה בשנה
אביב

מהר לפני שייגמר

זה כבר לגמרי ברור שאביב. מרגישים את זה באוויר. בעצם כבר מאוחר מדי, אבל בכל זאת מעלה לכאן את הטקסט הזה מפברואר, כשעוד היה חורף באמת. כי לפרסם את זה כשכבר ייעשה קיץ יהיה ממש מוגזם.

וזה עדיין שייך ל'שירי סערות חורף', ולעיסוק הבלתי פוסק שלי בציפורים:

בוקר חורפי
הרעמים מתקרבים
מתגברים
אבל הציפורים
לא מוותרות
יש להן עוד
הרבה מה לעשות
הרבה מה להגיד
לפני שהגשם יחזור
ישתלט על הכול
וישבית