יומן קורונה (15)

מה נהיה לך את, עדה ק., שככה השתתקת? בין יומן קורונה 14 ל-15 מפרידים עשרה ימים! זה יומן זה?

אז האמת שפג קסם הדיווח, בעיקר משום שאין מה לדווח. יום בא ויום הולך, וכולם דומים. פרט לעובדה שאחרי 'חופשת הפסח' חזרנו למתכונת ההוראה המקוונת, אז שוב אין לי זמן.

*

כל יום אני יוצאת לסיבוב רגלי של כחצי שעה. פלוס מינוס 500 מטר. לא הבנתי אם זה מותר או אסור, אבל אני עם מסכה בכל מקרה, לא מתקהלת, ורוחצת ידיים היטב בשובי הביתה. אם אני לא אצא פעם ביום אני גם אשתגע וגם אחליד.

בסיבובים כאלה אני מאלתרת כל מיני מסלולים קרובים לבית. בעיקר אימצתי את 'הליכת השור' – שזה אומר לפנות ימינה, ושוב ימינה, ואז שמאלה, ושוב שמאלה, ואז ימינה, ושוב ימינה, וחוזר חלילה. ככה הולכים חצי שעה בכל מיני זיגזוגים קרובים לבית, במקום להתמיד בקו ישר למרחקים האסורים. ככה אני גם מגלה כל מיני סימטאות ורחובונים שלא היכרתי, ולפעמים מתגברת על פחדי מפני כלבים שגרים ברחובונים כאלה ומשוכנעים שהרחוב שייך להם ומתעצבנים על כל מי שמעז לעבור בו.

למה 'הליכת שור'? כי ככה, בשאיפה, השוורים חורשים את השדות (שוורים עוד חורשים שדות?) ובמונח הזה משתמשים גם כדי לתאר טקסטים עתיקים מאוד, מתקופות שבהן כיוון הכתיבה עוד לא התייצב: היו כותבים נניח מימין לשמאל, מגיעים לסוף השורה, מסתובבים וחוזרים בכתיבה ימינה, ואז, בצד ימין, מסתובבים וחוזרים בכתיבה שמאלה, וכך הלאה.

ככה יוצא שבסיבובים הרגליים שלי אני כל הזמן חושבת על שוורים.

*

את מנכ"ל משרד הבריאות עוד לא למדתי לחבב. הוא מזכיר לי פיתום, למרות ששפתיו כן זזות. כל הזמן אני מחפשת את הבובה שלצידו, ואין. כששואלים אותו למה, על פי ההנחיות החדשות, עסק פלוני פתוח ואילו עסק אלמוני סגור, הוא פוצח בסקירה מייגעת של תולדות הפעילות המופלאה של משרד הבריאות, החל מן הימים שקדמו לבריאת העולם ועד לימינו אנו. אחרי חמש דקות של דקלום כזה הוא מוסיף בסוגריים את התשובה המתבקשת לשאלה שכבר נשכחה: ההנחיות לא מושלמות, נתקן.

אני לא כל כל כועסת על הטעויות של משרד הבריאות, כי אני יודעת שבאירוע לחוץ כזה, אי אפשר שלא לטעות. אבל הרי אפשר לחסוך בדקלומים, לא? תגיד ישר 'טעינו, נתקן', ונעבור לשאלה הבאה. ככה תחסוך לכולנו המון זמן, שלא לדבר על עצבים. וגם תזכה ביותר אמון, שזה לא דבר של מה בכך.

*

היום תליתי את הדגל מחוץ לתריסולים, כבכל שנה לפני יום הזיכרון/העצמאות. אבל חסרון המרפסת מציק לי השנה יותר מכרגיל. שני דברים צריך כל בית בימי קורונה: אינטרנט ומרפסת. בעניין האינטרנט מחזיקה אצבעות שימשיך לשרוד בצוק העיתים, ואילו עניין המרפסת אצלנו אבוד (מרפסת כביסה לא נחשבת), וחבל לי על זה נורא.

*

א-פרורפו הדגל: קראתי השנה המלצות להחליף את דגל המדינה שבמרפסות/חלונות בדגל שחור. לא נראה לי. זה לא שחמתי לא בוערת בי להשחית על מעללי הממשלה שעוד לא קמה (איך אמרה דוריה למפל מחדשות כאן 11? אני אאמין כשאראה את המסמך החתום) – אבל הדגל הוא שלי, לא שלהם, ואני זו שאצוק לתוכו משמעות, ולא הם. כמאמר הטף: אני לא מסכימה להם, והם לא יחליטו עליי.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישה עשר (נניח).

יומן קורונה (12)

לאחרונה כבר התחיל להיראות כאילו רואים את הסוף. דיבורים על 'שחרור הדרגתי' אחרי הפסח ועל 'אסטרטגיית היציאה' ערבים לאוזן הרבה יותר מדיווחים על 'זינוקים' במספרים ועל 'מחדלים'. מתישהו יהיה כדאי אולי לכתוב איזה פוסט על אוצר המילים בימי חירום (שהוא מעצבן לא פחות מבעיית הבקיאות הלקויה בחשבון אצל הכתבים והדווחנים למיניהם. שמתי לב שהם מתקשים במיוחד בפרק של האחוזים). מכל מקום, במהדורת החדשות של הערב הוברר שהשמחה הייתה מוקדמת: לא שחרור, לא אחרי פסח, ובעיקר, לאיש אין מושג מהי אסטרטגיית היציאה. בתור פרס ניחומים ממליץ עכשיו משרד הבריאות לציבור על נטילת ויטמין D. אחרי נייר הטואלט, הביצים והמסכות – הנה עוד מוצר שייחטף מן המדפים בשבועות הקרובים ויהפוך ליקר-המציאות.

*

בתוך כך (מילה חביבה על דווחני YNET לאחרונה) – החל מהבוקר, חובת לבישה (עטייה?) של מסכות במרחב הציבורי (אחרי כל הפליק-פלאקים לאחור של משרד הבריאות בעניין הזה. אבל די, עדה ק., תפסיקי להתקטנן). יצאתי לסיבוב היומי שלי עם מסכה שתפרתי משלוש שכבות של בד ארוג בצפיפות שלקחתי מציפית שהחרבתי לצורך זה. ממש לפי ההוראות. לפני שיצאתי מהבית הרגשתי כמו ילדה שפוחדת שיצחקו עליה בבית הספר. לא צחקו. אבל זה לא כיף גדול. בהתחלה ממש נלחצתי כי נדמה היה לי שאני נחנקת מאחורי שלוש השכבות. אחר כך התברר שלא נחנקתי, אבל אני מקווה שהעניין הזה ייגמר לפני חום יולי-אוגוסט, כי אז מספיק חם ולח בחוץ גם בלי כיסוי אף-פה. יש לנו גם מסכות 'רגילות' (הירקרקות האלה) שראש המשפחה הזמין וקיבל לפני יומיים עד הבית, אז אנחנו די מסודרים. אבל חשבתי לחסוך ולהשתמש בתוצרת עצמית.

אולי בכל זאת צחקו עליי, כי בסך הכול הייתי אדם די מגוחך אפילו לפני הקורונה. ומה גם עכשיו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שנים עשר.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (1)

היום יום שישי. מחר שבת מחר שבת. מאז יום רביעי גם אנחנו ספונים בביתנו. אפילו עשינו הזמנה אונליין מהסופר, כיאה לעידן החדש שנחת עלינו. לעבודה אינני נוסעת, אבל הקורסים עברו למתכונת מקוונת. למזלי יש לי ניסיון עם קורסים מקוונים, כך שאינני אובדת עצות כפי שאפשר היה לשער שאהיה. מצד שני, קורס מקוון זה פי עשר יותר עבודה מקורס רגיל, כך שעל אף שעות הנסיעה שנחסכו ממני, אני עובדת יותר מאשר בדרך כלל. אתמול הצלחתי להוסיף הסברים מוקלטים למצגת: הייתי כל כך גאה בעצמי, שמרוב נחת לא יכולתי להתרכז עוד בעבודה עד הערב.

*

שאלת השאלות שמרחפת בימים אלה על פני המים: מה קורה עם הבדיקות/מטושים/ערכות וכו'. בעניין הזה אי אפשר להוציא תשובה ברורה משום אדם. יושבים כל המלומדים האלה באולפן, דוקטורים ופרופסורים, רהוטים וסמכותיים, וברגע שהם נשאלים על הבדיקות והמטושים דומה שמוחותיהם יצאו בזה הרגע מתוך התוף של מכונת הכביסה לאחר מחזור סחיטה מאומץ במיוחד: בעקבותיו הם מצליחים להפיק מפיהם רק שברי משפטים שאין שום קשר לוגי בין חלקיהם. ודווקא במבנה המשפט אני מבינה קצת – למעשה, נדמה שזה הדבר היחידי בעולם שבו אני מבינה משהו בכלל.

*

ההתפתחות המסעירה ביותר של הימים האחרונים: התהפכות היוצרות של ההיררכיה המשפחתית שלנו. שני צאצאינו התחילו להתנהג אלינו כאילו הם ההורים ואנחנו הילדים הפרחחים שלהם. בין השאר גערו בנו על התנהגותנו חסרת האחריות ופקדו עלינו להישאר בבית, לעשות קניות רק באינטרנט, להתכונן לבאות ולשמור על בריאותנו. אנחנו פוחדים להפר את פקודותיהם, על אף שמאז שנולדו הם מפירים במצח נחושה את כל פקודותינו ושום דבר רע לא אירע להם בשל כך. מכל מקום, המצב החדש הזה אינו נטל קסם, ויש להודות שהם נורא חמודים. אל תגלו לשום איש.

*

ראיתי שבאחד מבתי החולים הופכים את החניון (התת קרקעי?) לשטח אשפוז. הידעתם איך עוברת שם האחות ממיטה למיטה? נכון מאוד, ילדים: היא נוסעת מחולה אל חולה במכונית ננסית. תודו שלראש היהודי יש פטנטים שאינם נופלים מאלה שמפיק הראש הסיני. עפתי על זה לגמרי. כמו שעפתי על בעלי דירות להשכרה לתיירים, שמשכירים את הדירות שהתרוקנו עקב המצב לטובת מי שפקודת הבידוד נחתה על ראשיהם שלא בטובתם. מה אומר ומה אדבר? באילתורינו ננוחם.

*

הדומיה מסביב מורטת את עצביי. זה מין יום כיפור מתמשך עד אין סוף. מחצר הבניין הסמוך עולים אליי פתאום קולות דיבור. אני מציצה מחלוני ורואה שתי שכנות שקועות בשיחה בחניה, במרחק של כשלושה מטרים זו מזו. כמה מהר הפנמנו כולנו את ההוראות.

*

היות שאי אפשר 'לקפוץ לסופר' בכל רגע שמתחשק, התחלתי לחשב חישובים במטבח שלי. צריך לתכנן מראש מה וכמה צריך, כדי לערוך רשימת קניות בלי להתבלבל. את זה נשמור למחר, את ההוא לשבוע הבא. לא לזרוק כלום, אולי עוד יהיה לו שימוש. מצב חדש עבורי, אבל גם לזה נתרגל. בינתיים לא חסר לנו דבר.

*

שישי בערב בלי ארוחה משפחתית: לא הילדים ולא בני זוגם ולא הכלבה הוגולינה (שם בדוי, וראו קטגוריה על שמה). בישלתי רק עבור שנינו, ואכלנו בצוהריים, כיאה לבני גילנו. בערב נראה את יומני החדשות של אולפני שישי, כבר מזמן לא הייתה לנו הזדמנות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

סימן הפיסוק המתלהב

בהמצאות מזדמנות של אלנה פרנטה, פרק שלם מוקדש לסימן-הקריאה – אותו סימן פיסוק שכבר הודיתי לא פעם שהוא לא כוס התה שלי:

"אני אוהבת את הטונים הנמוכים, את ההתלהבות המנומסת, את התלונות האדיבות. אבל מאחר שהעולם אינו הולך בכיוון הזה, אני עושה כמיטב יכולתי שלפחות בעולם המלאכותי שמשרטטת הכתיבה אף פעם לא אגזים בסימני-קריאה. מכל סימני הפיסוק סימן-הקריאה הוא הפחות מוצא חן בעיניי. … אם צירוף של מילים הוא פרי כוונה להשמיע קריאה, ניתן להבין זאת בקלות מן הנקרא ואין צורך לפנות אל הסימן הזה" (31 במרץ 2018).

מי היה מאמין שאני (אני[!]) אסכים עם כל מילה (כל מילה[!]) שאלנה פרנטה (אלנה פרנטה[!]) כותבת.

כוכבית

בעצם הייתי צריכה לכתוב שמפלגה שתטריד אותי באינסוף אס-אמ-אסים (להלן: מסרונים) לא תזכה בקולי בבחירות. אבל זה לא תמיד עובד ככה. בנגלה הקודמת שיגעו אותי במסרונים של מפלגת העבודה, ולמרות זאת הצבעתי עבורם. בנגלה הנוכחית הם הרפו ממני משום מה (אף אחד לא אוהב אותי יותר, וכו'), אבל המחנה הדמוקרטי פתאום דווקא שולח לי לפחות שניים ביום. אני מוחקת אותם בלי לקרוא, בוודאי בלי להתעמק, ועוד לא נשבעת שלא אצביע עבורם. בינתיים אני צפה.

איך שלא יהיה, היום הגיע אליי מהם (קרי, מהמחנה הדמוקרטי) מסרון באמהרית. או שסתם התפלק להם, או שהם מרגלים אחריי ויודעים שבעיניי האמהרית היא השפה החמודה בתבל (טוב, אולי אחרי דנית). לא הכול הבנתי שם, כי אמהרית קשה שפה, אבל הבנתי קצת: אנחנו היחידים שנאבקים כדי שאברה מנגיסטו ישוב לביתו, לשם כך אנחנו זקוקים לקולך, וכו'. דברים כאלה. לסיום האופציה הרגילה להסרה, ובעיקר ה'ביחד ננצח', ולחצו 1 לתמיכה. לא לחצתי על כלום, אבל בשונה מכל המסרונים האחרים, את האחד הזה לא מחקתי, ואפילו ישבתי עליו די הרבה זמן עם שלל מילונים.

לא יודעת עבור מי אצביע בסוף, ולא מתה על המחנה הדמוקרטי, אבל בזכות המסרון האמהרי הזה אני מעניקה להם כוכבית. הרוויחו אותה ביושר.

תעמדי ישר

הקשבתי (חלקית) לגאולה אבן מראיינת את אגי משעול, כאן. ריאיון יפה.

אגי משעול מספרת בין השאר שבילדותה, אמה הייתה אומרת לה תמיד, בהונגרית, תעמדי ישר (Allj egyenesen, אבל חסר לי אחד האקצנטים). בדיוק, בדיוק ככה אמרו גם לי. תמיד חשבתי שזה בגלל שהייתי נורא עקומה, עכשיו אני לא בטוחה שזה רק זה. הפרשנות של אגי משעול היא שזה היה משהו של ניצולי שואה: בערך הרצון/הצורך לתפוס את המקום בעולם בנחישות, אחרי/בגלל/למרות כל מה שקרה. אבל אני חושבת שאולי זה גם היה אז משהו הונגרי כללי, או בכלל מרכז אירופאי, החשיבות הזאת שמיוחסת ליציבה (הנכונה והנאה) ולמשמעותה בעולם, בלי קשר לגורל היהודי.

איך שלא יהיה, זה לא עזר. נשארתי עקומה.

בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

It Ain't Necessarily So

אמנם הסמסטר נגמר, אבל זה לא אומר שיש לי עכשיו יותר זמן. מעבר לענייני בחינות וכו', יש למחשב שלי איזו תקלה קשה שבגללה הוא מסרב, למשל, לפתוח קבצים – מה שגורם לי לנדוד למחשבים אחרים, למשל איזה נייד קטנטן ונטול מקלדת עברית, ולעבוד משם – וגם ללמוד כל מיני דברים על עבודה בעננים, וגם לא להירדם בלילה מרוב דאגות. אל תשאלו. בינתיים המחשב בטיפול, ראש המשפחה לוקח את הזמן שלו, והילד אומר: תקנו כבר מחשב חדש, מה זה הענתיקה הזה. אבל איש תמיכת מחשבים שדברתי איתו אתמול אמר, אצל הילדים האלה (בני שלושים פלוס), המחשב מתיישן כבר כשהוא בדרך הביתה מהחנות.

בתוך כל זה נפלה עליי אתמול נסיעה שלא מן המניין לעבודה בירושלים לצורך השתתפות ב'יום סגל'. אני מודה שהיו לי תוכניות להבריז, אבל נרשמתי מראש לסדנאות ולא היה לי נעים, שלא לדבר על כך שהברזות קבועות הן פשוט חוצפה, וכמה כבר אפשר להסתתר מאחורי הטיעון (הנכון) שאני באה בימים ומרחוק ובאוטובוסים. אז חרקתי שיניים ונסעתי.

אי אז בעבר הרחוק, כשהילד הגיע לצבא, הוא בישר לי פתאום בטלפון שלדעתו יש לו הפרעת ריכוז וקשב. לי זה נשמע תמוה – לא כך הכרתי אותו לפני זה – אבל כשחשבתי על זה קצת הגעתי לשתי מסקנות: האחת, אולי הוא צודק, זה מסביר כמה קווים באופיו. והשנייה, אולי הוא ירש את זה ממני. כי לי נורא קשה להקשיב להרצאות בכנסים, כולל בסדנאות. הקושי הופך לפעמים לכאבים פיזיים ממש. זה אף פעם לא אובחן, וכנראה כבר לא יטופל, וחוץ מזה, גם אני וגם הילד שלי יודעים להתרכז יפה מאוד כשמדובר במשהו שחשוב לנו, אז כל העניין אינו קריטי.

בשביל מה אני מספרת את כל זה? כי אתמול, בסוף הכנס, הייתה סדנה/הרצאה אחת מעולה כל כך, שכל הפרעות הקשב שלי התפוגגו. בחרתי את הסדנה הזאת לפי הכותרת – משהו שהיה קשור לסיפורי המקרא ולאוֹמנות – וזו הייתה אחת ההרצאות הכי טובות ששמעתי בחיים. ישבתי שם חמישים דקות בלי לפהק או להתגרד או לשאול את נפשי למות אפילו פעם אחת, וחזרתי הביתה מלאה במחשבות.

המרצה דיברה על החצי הראשון של פרק א' בספר רות. אני מכירה את הפרק הזה היטב, כי כשלימדתי את טעמי המקרא השתמשתי בו לא פעם. אני אפילו מכירה את הגרסה שלו בחבשית עתיקה (wakona bamawa'ela yekwennenu masafent [=ויהי בימי שפוט השופטים], וכך הלאה), ותמיד ראיתי בו את התיאור האולטימטיבי לנאמנותה של סבתו-רבתתו (הלא-יהודיה!) של דוד המלך. אבל אתמול הסתבר לי שאפשר לראות את זה גם קצת אחרת (מבחינת הנאמנות), ובהרצאה הראו לנו גם ציורים של סלבדור דאלי ושל שאגאל, למשל, שעשויים לרמוז גם הם בכיוון הזה. למשל, שנעמי לא כל כך רצתה שכלותיה יבואו איתה משום שחששה, ואולי בצדק, שהן יהיו קצת ריחיים על צווארה. בקיצור, שאפילו המודל האולטימטיבי לנאמנות הייתה בסופו של דבר בן אדם שמנסה לשרוד איכשהו במציאות לא פשוטה, ושהיא לא בהכרח הייתה מושלמת – מה שלא פוגם בסיפור המקראי בכלל, אלא להפך. אה, וגם נדונה ההשערה שספר רות נכתב על ידי אישה. השערה כלבבי.

אהבתי גם שהמרצה רק הראתה את האפשרויות אבל לא חרצה דעה: פותחת דלת, מניחה למי שרוצה להיכנס, מעוררת מחשבה ונסוגה חזרה לרקע. אני אוהבת את זה. וחוץ מזה היא קראה מתוך תנ"ך מלא בהוצאת קורן, כזה שיש לי גם בבית, אבל במקום כריכה קשה כחולה הייתה לו כריכה רכה ורודה. עפתי על זה לגמרי, גם אני רוצה אחד כזה.

קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:


Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.