האמת שהיו לאחרונה די הרבה תהפוכות – ומעט זמן וכוח לעדכן עליהן.
אז ככה, דיווח חלקי:
בשבוע שעבר הייתה לראש המשפחה תאונת אופניים (שוב). אופניים – לפחות אצלנו – הם מתכון בטוח לאקשן: אף פעם אין רגעים דלים. אפילו אם לא קורה שום דבר רע, הדמיון המפותח שלי משלים את החסר. הפעם הייתה הנפילה חמורה למדי, והוא נחבל היטב היטב. אפילו אושפז ללילה בבית החולים, להשגחה – אבל למוחרת נרגעו ושלחו אותו הביתה. לא אלאה את הקוראים בפרטים, ורק אומר שנשאר עדיין שובל ארוך של בדיקות ובירורים, והוא כולו עוד חבוט ומוכה, ובינתיים גם לא נוהג, לאמור: אנו מקורקעים. אופניים כמובן מחוץ לתחום לפחות לחודש (הידד, אל תגלו לשום איש).
היות שהילד שלנו בחו"ל (תיכף ארחיב בעניין), נשארה רק הקטנה לטפל בכל תלונותינו ותחלואינו. ככה זה כשההורים מתפוררים (והאימא לא נוהגת). והקטנה היא באמת קטנה, וכתפיה מאוד פצפונות, ואף על פי כן תמיד מתמיהה אותי כמות המשאות הכבדים שאפשר להעמיס עליהן. לא לחינם אני קוראת לה ביני לביני 'רבת תושייה', זה בדיוק מה שהיא. משענת אמיתית וחזקה. ויש לה גם בן זוג רופא, כך שזה ממש נהדר שאפשר לטלפן ולהתייעץ ולקבל הסברים, ותמיד בטון רגוע ומנחם.
בלילה ההוא בבית החולים, למשל, התמונה שתיחרת בזיכרוני היא זו: הקטנה מגלגלת את ראש המשפחה בכיסא גלגלים במסדרונות המסובכים, מחזיקה ביד אחת את הניירת והטלפון, לא מוכנה להתחלק במשא, ושניהם גולשים כל כך מהר במורד המסדרון, שאני צריכה לרוץ אחריהם כדי לא לאבד אותם. רק פעם אחת הושארתי לגלגל אותו לבדי בחזרה למיון, כשהקטנה טסה אלינו הביתה להביא לו חפצים: כמובן מיד הלכתי איתו לאיבוד באיזה מקום (בניגוד לקטנה שאף פעם לא נאבדת). אבל הצילו אותנו והחזירו אותנו למחוז חפצנו.
עכשיו הילד: שלשום הוא התחתן בארה"ב, בטקס אזרחי קטן. חגיגה תתקיים אי שם בהמשך, לכשיתאפשר. הנפשות העיקריות – כלומר אנחנו – לא היו נוכחות בטקס, כי אין לנו ויזה (לא, אל תתנו לי להתחיל). וגם לו הייתה לנו, ראש המשפחה כרגע – מוטב שלא יתעופף בחו"ל. הייתה התרגשות מאוד שמחה, וקיבלנו תמונה נהדרת שאני מפיצה לכל עבר, ועכשיו אני אימא לשני ילדים נשואים – ולא רק שאני חותנת (כבר יותר מחמש שנים), עכשיו אני כבר גם חמות. אבל בניגוד למסורת המקובלת, עוד לא הצקתי לכלתי אף פעם, וגם עוד לא נפגשנו בכלל, וחוץ מזה הכרנו אותה בשיחת וידיאו והיא נראית נחמדה מאוד והילד נראה מאושר בזכותה, אז אין לי מה להציק.
קרו עוד כמה דברים, אבל תקצר היריעה. האירוע האחרון שאזכיר הוא מות מלכת בריטניה אתמול. זה לא ממש נוגע לי, אף כי תמיד נחמד לי לצפות בטקסים מאגדות רחוקות, חתונות והכתרות וכאלה, וזה מאוד מנחם כשמדובר בטרלולים של מדינות אחרות ולא שלנו. הקשר היחידי אליי הוא – כצפוי – עניין לשוני. זה הולך ככה: ישנו המונח הבלשני 'ריבוי מלכותי' (pluralis majestatis), שמתייחס למצבים שבהם אומרים 'אנחנו' במקום 'אני'. רשמית זה ביטוי שנועד לשקף את כבוד הנפשות הפועלות (והרי גם אלוהים אמר 'נעשה אדם בצלמנו', וזה היה בתקופה שהוא היה היחידי שיכול היה לעשות זאת). אבל למרבה העצבנות, משתמשים בזה גם כדי לא להתחייב לשום דבר, כי זה הרי אנחנו ולא אני, ואז תמיד אפשר יהיה לטעון שזה מישהו אחר שאשם ולא אנוכי. וזה נשמע הרי הרבה יותר טוב להגיד 'אנחנו' מאשר לטעון, בחוצפה תהומית, 'אני אחראי אבל לא אשם'. לא, אל תתנו לי להמשיך.
בקיצור, בכל פעם שאני שומעת שמישהו מבטיח 'אנחנו נעשה', או מתפאר במשהו כמו 'הצלחנו הצלחה כבירה', אני נעשית עצבנית וצועקת אל הטלוויזיה: 'בטח, אנו מלכת אנגליה'. אבל עכשיו מלכת אנגליה הלכה לעולמה, ולאנגליה אין מלכה, ואני אשאר בלי ביטוי קולע. באסה.
ועכשיו – למטבח. שבת טובה לכולם!
בלוגיעדה 