עוד קצת על הרצף

לקח לי שבוע לקרוא את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (של מארק האדון),  שזה מאוד מהיר בשבילי,  כי אני קוראת ממש לאט.  מאוד אהבתי אותו,  את התובנות ואת אופן ההתבוננות ואת האנושיות הממלאת כל פינה קטנה שבו,  ואת העובדה שאין בו הומור שחור,  על אף שהצחוק שם הוא די עצוב.  וגם אהבתי את העובדה שהוא מסתיים במילה/מילים מש"ל. זה סיום מעורר חיוך ממש.

ואהבתי את זה,  בעמ' 238:
"והכי טוב זה כשאתה יודע שמשהו טוב הולך לקרות, למשל ליקוי חמה או שתקבל במתנה מיקרוסקופ לחג המולד.  וזה רע כשאתה יודע שהולך לקרות משהו רע,  למשל שצריך לעשות טיפול שיניים או לנסוע לצרפת.  אבל אני חושב שהכי גרוע זה כשלא יודעים אם מה שהולך לקרות הוא טוב או רע."

העתקתי את הפסקה הזאת מפני שאני כל כך מזדהה עם הקושי להתמודד עם חוסר ודאות.  אני מניחה שיהיו מי שירימו גבה על הזיהוי של נסיעה לצרפת כמשהו רע,  אבל האמת היא שלמרות חיבתי הידועה לפריז (ולמקומות אחרים בצרפת שבהם הייתי),  אני יכולה להזדהות חלקית גם עם הזיהוי הזה,  כי אני לא מאוד אוהבת להיות תיירת בשום מקום. יכול להיות שזה בגלל שגם אני קצת על הרצף.

חשבתי לקרוא את הספר במקור האנגלי שלו,  אבל העותק שמצאתי בספרייה יצא לאור במהדורת-כיס-זעיר,  והאותיות שם היו כל כך קטנות שהייתי צריכה זכוכית מגדלת בנוסף למשקפי קריאה,  ובסוף אמרתי לעצמי לרדת מזה ולא להיות סנובית ולהסתפק בתרגום העברי (של אהוד תגרי) שהיה לי בבית,  על המדפים בחדר של הקטנה.  וזה בדרך כלל היה בסדר,  פרט להרגל האוטומטי של המוח שלי לתרגם כל הזמן בחזרה לאנגלית.  השאלה היא אם התרגום-בחזרה שלי קולע למטרה,  וכדי לבדוק זאת אני צריכה לחזור לספרייה ולחפש שוב את ספר-הכיס-הזעיר,  ואני מתעצלת.

למשל היה המשפט הזה,  בעמ' 237:
"והלכתי לחצר ושכבתי על הדשא והסתכלתי על הכוכבים בשמיים והפכתי את עצמי לזניח."
אני תוהה אם "הפכתי את עצמי לזניח" הוא I made myself scarce ,  שהוא ביטוי אנגלי שאני מאוד מחבבת ושתמיד מצחיק אותי,  אבל אם זה באמת המקור,  אז התרגום הוא לא אופטימלי.*

כשאחזיר לספרייה את השני בסדרת הרומנים הנפוליטניים שהתחלתי עכשיו (כמעט 500 עמודים,  רחמנא ליצלן),  אחפש שוב את הספר  ה-Extra-small ואנסה לברר אם זה באמת scarce או לא   –    בתנאי שאמצא אותו על המדף,  ובתנאי שהמשקפיים יספיקו לי.  בשום אופן לא אסחב אתי לשם גם זכוכית מגדלת.

[*עריכה מאוחרת:  חיפשו בשבילי וביררו,  ובמקור כתוב:   made myself negligible   –
שזה אומר שהתרגום דווקא מדויק.  אז תפסיקי כבר להיות כזאת סנובית,  עדה ק.  ותודה למי שחיפשו ומצאו וגילו לי].

מודעות פרסומת

הפכפכת

נכון שאמרתי שלא אהבתי את 'החברה הגאונה'.  באמת לא אהבתי.  הגעתי לסופו אתמול,  ודי נשמתי לרווחה.  ואז,  כדרכי בקודש,  הלכתי הבוקר לספרייה וחיפשתי ומצאתי ושאלתי את ספר ההמשך.

אני באמת לא מתה על איך שהספר הזה כתוב  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.  זה כמו סדרת הטלוויזיה שאנחנו צופים בה לאחרונה,  'הרומן' (The Affair).  אני חושבת שהיא עשויה בטעם רע,  ושככל שהעלילה מתקדמת היא גם נעשית יותר ויותר הזויה  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה,  אז ממשיכה לצפות (בינתיים הגענו למקסימום שאפשר,  כי גם בארצות הברית הפרקים עכשיו מתחדשים לאיטם).

מי החברה הגאונה? לילה אומרת בפירוש, לקראת סוף הספר הראשון,  שאלנה היא החברה הגאונה שלה.  אני בעד לקחת ברצינות את מה שגיבורי ספרים אומרים,  כי אני יוצאת מן ההנחה שהם לא אומרים את זה סתם.  ובכל זאת אני חושבת שללילה יש יותר שכל,  מכל הבחינות.  זה כנראה לא ימנע ממנה להרוס לעצמה את חייה.  ובכל זאת.

איך שלא יהיה,  החברה הגאונה תצטרך לחכות כמה ימים (נראה לי שלא הרבה),  כי אתמול התחלתי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.  מסתבר שאני די מתה עליו.  אני שקועה עכשיו בהכנות לקראת שנת הלימודים הבאה,  שתכלול קורס שיש לו נגיעה גם לפרגמטיקה,  ופתאום גיליתי שכל התאוריות שאני קוראת עליהן בספרים המקצועיים החכמים מתממשות לנגד עיניי בספר החינני הזה.  כי הפרגמטיקה עוסקת בין היתר בניסוח החוקיות שמאפשרת לשומע ולקורא לפענח מסרים סמויים,  שאינם מובעים במילים  –  וזה בדיוק מה שהילד המקסים שבסיפור לא מצליח לעשות,  והיות שהוא גם סופר-אינטליגנטי,  הוא מסביר בדיוק למה.  אני חושבת שאכניס את הספר הזה לרשימה של קריאת הרשות לקורס.

בכלל פרגמטיקה היא להיט של ממש בתחום הבלשנות.  היא מושכת עכשיו אינסוף תשומת לב.  בשל העובדה שהיא מתאמצת לנסח באופן מדעי עניינים שהם בעצם מובנים אינטואיטיבית לרוב האנשים,  אני נוטה להתייחס אליה קצת בביטול,  ואפילו רואה בה 'בלשנות לייט'.  אני מקווה שאלוהים יסלח לי על זה מתי שהוא.

א-פרופו בלשנות:   באתר של העצומות (אינסוף עצומות יש שם,  באמת) התארגנה מחאה של בלשנים נגד חוק הלאום  –  ליתר דיוק,  נגד הסעיף המבטל את מעמדה של הערבית כלשון רשמית  –  וחתמתי עליה.  אחר כך ראיתי שעירית לינור,  שדווקא אומרת לפעמים דברי טעם,  לעגה ספציפית לעצומה הזאת.  האמת ששלא כצפוי,  לא נעלבתי,  כי לא אכפת לי מה אומרים על זה (הקטנה לימדה אותי בילדותה את המשפט הבא,  שאני מפעילה עכשיו בכל מיני הקשרים של החיים,  בנוגע לכל מיני אנשים:  'אמא,  האמת שדעתך לא חשובה').  אבל חשבתי שאנשים כנראה לא מבינים שהבלשנות של היום נעשתה מאוד מעורבת בחיי החברה מסביב (דרך הפרגמטיקה הנ"ל וגם דרך ענפים נוספים שלה),  ושבלשנים באמת יודעים דבר אחד או שניים על התפקיד החברתי,  הקהילתי,  הלאומי  והפוליטי של שפות (אם כי לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יודעים).

את הפוסט הזה כתבתי ישר בדף העריכה של הבלוג,  בלי ניסוח מקדים וגיבוי במחברת.  מה שמוכיח שוב שהעולם מידרדר והולך, זה ברור לי לגמרי.

חוטים סמויים

אז לא נעים להודות:  זה לא משתפר לי עם החברה הגאונה.  אני כמעט באמצע,  ומשתדלת בכל כוחי להתמיד,  שאז אולי אראה את האור המובטח.  בינתיים כלום לא קורה,  ואני פשוט לא מצליחה להבין על מה כל המהומה (פרנטה-מאניה קוראים למהומה הזאת,  כך נכתב על עטיפת הספר  –    ואני,  כרגיל,  בהיותי המוזרה-מן-המאדים,  לא שותפה לה).

אבל יש שני משפטים שבכל זאת אני רוצה לדווח עליהם.

נתחיל מן הרע:
אלנה מדווחת ללילה על מסעה אל העיר הגדולה ואל שפת הים,  ועל כמה שזה היה מופלא.  לילה לא מתעניינת.  וכך מתארת אלנה את אדישותה של לילה:   "הסיפור שלי היה בשבילה ברגע זה רק אוסף של אותות חסרי-תכלית בחללים חסרי-תכלית" (עמ' 138).
שכך בדיוק אני מרגישה בקשר לספר:  אוסף של אותות חסרי תכלית בחללים חסרי תכלית.  לא מבינה לאן הם מכוונים.  נורא ומרושע בעיניי שמשפט שכתבה הסופרת מתאים כל כך לתיאור ספרה שלה. נשבעת שלא התכוונתי להיות מרושעת.

ולמשהו טוב יותר:
בעמ' 108,  לילה מסבירה לאלנה איך להבין משפט לטיני ואיך לתרגמו בלי לחפש במילון את כל המילים הלא ידועות בדיוק בסדר שבו הן מופיעות במשפט.  בבלי דעת מנסחת כאן הילדה הזאת,  שלמדה בבית הספר רק שנים ספורות ביותר (ושלומדת לטינית לבדה),  את העקרונות העמוקים ביותר של התחביר  (ואת עדיפות הסדר ההיררכי על פני הסדר הלינארי):

"תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית,  ואז חפשי בו את הפועל.  לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא,  וברגע שיהיה לך נושא,  חפשי את המשלימים,  את המושא המשלים,  אם הפועל הוא יוצא,  ואם לא,  אז משלימים אחרים."

וכך,  מתוך אינטואיציה,  היא מזהה את החשיבות הבסיסית של הקשרים התחביריים הסמויים מן העין  –  בראש ובראשונה הקשר הפרדיקטיבי שקושר את הנושא והנשוא,  שבלעדיו אין משפט,  ואחר כך מתפנה אל הקשר שבין הפועל למשלימיו,  ונראה שהיא מבחינה גם בין משלימים מוצרכים לשאינם מוצרכים.  בחושיה הבריאים היא תופסת שמבחינת ההיררכיה התחבירית,  משלימי השם הם בדרגת חשיבות משנית,  ולכן לא תמיד חייבים לחפש את משמעותם במילון:  קודם צריך לראות את השלד של המשפט,  ורק אחר כך להתפנות לקישוטים ולתוספות.

מה שהיא כנראה לא מבינה הוא שבלטינית יש יחסות,  שבעצם מסמנות את הנושא,  למשל,  בלי קשר לזיהוי הגוף שבפועל,  ובכלל מסמנות את התפקידים התחביריים של כל היסודות הלא-פועליים של המשפט.  אולי זה משום שהיא בסך הכול ילדה קטנה שלומדת לטינית לבד,  ואולי זה משום שפרנטה,  שכותבת את הילדה הזאת,  אינה יודעת זאת בעצמה.

מכל מקום,  מה שלילה אומרת כאן הוא כל כך נכון בעיניי,  שאני אפילו משתעשעת במחשבה להעלות את הציטוט הזה (עם קרדיט,  כמובן) לאתר השיעור שאתחיל לבנות בקרוב לקראת שנת הלימודים הבאה.  מי היה מאמין שאפשר ללמוד תחביר מרומנים נפוליטניים.

וזה גם מזכיר לי איך המורה שלנו לאמהרית,  אי-אז בימים,  לימד אותנו לתרגם משפט אמהרי:  להתחיל בנושא שבתחילת המשפט,  ואז לדלג לפועל שנמצא תמיד בסוף (רחוק מאוד מן ההתחלה,  כי המשפטים האמהריים ארוכים מאוד),  ואז לחזור אחורנית  ברוורס,  צעד אחר צעד (או שמא  צעד לפני צעד),  עד שמגיעים חזרה לנושא.

לטינית כמובן איננה אמהרית,  ואי אפשר להפעיל על שתיהן את אותה השיטה.  אבל בשתיהן צריך לתת את הדעת לקשרים התחביריים ההם,  שהם אמנם סמויים מן העין (כאותן קרני לייזר של מתקן אזעקה המגן על פריט יקר במוזיאון,  כמו בסרטים),  אבל נוכחים שם כל העת,  בחושך,  ולא מומלץ להתעלם מהם.

קראתי שיש עיסוק נרחב בשאלה מי מן השתיים  –  אלנה או לילה  –  הן בעצם 'החברה הגאונה'.  נראה לי שיש מצב ששתיהן.  ויש שאומרים שאלנה.  אני יכולה להעיד שאני מעדיפה את לילה,  שנראית לי מהירת תפיסה ואמיצה,  ובמיוחד מסוגלת לחשיבה עצמאית,  בראש שלה,  גם אם זו חשיבה מבודדת ולא מקובלת.

אם כי אין זה מן הנמנע שהעדפתי נתונה לה פשוט בזכות מה שהיא אמרה על תרגום משפטים מלטינית.

שוֹנוֹת

מבקשי המקלט:  הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש,  לצורך חתימה.  שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה,  ובכלל למה העצומות הן מגזריות,  כל מגזר בפני עצמו,  במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה.  לא משנה.

מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא),  יחזור הכול לקדמותו:  מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב,  התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול,  והממשלה תמשיך להתעלם.  אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות.  מן הסתם לא.

*

אנה פראנק (או הבה נחרימה):  שוב מצעד האיוולת.  התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן,  ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב  –  וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר).  כלום לא ייצא מזה,  כמובן,  אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי:  למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?

על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד,  ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד,  מותר להשוות,  אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני,  שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי,  השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד.  שלוש אותיות בלבד:  ע-ה-ד.  אני אמנם לא נשביתי בקסמיה,  אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך,  יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.

*

יומן-גנן:  קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות.  אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי,  מצד שני רקפות זה רקפות,  אין להכחיש.  אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס,  כרגיל.  אני חושבת שאני משדרת גלים רעים.  אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים,  אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח.  עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה:  פה ושם קצת שמש,  רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן.  כמה עלעלים חדשים הפציעו,   ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד.  שאר הניצנים מתו.  נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר:  ככה הן אוהבות.  כמה עדינות,  ככה עשויות ללא חת.

*

חורף:  אני מחסידי החורף והגשם,  בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף.  יחד עם זאת,  בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח),  נדמה לי שהרעיון כבר ברור.  מיציתי.  אפשר לעבור לעונה הבאה.

*

[עריכה מאוחרת:   קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי,  שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט.  שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]

[עוד עריכה מאוחרת,  בשל דקדקנותי הארורה:  ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק,  ולא פראנק,  כפי שכתבתי.  זה חשוב,  כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי,  אז מן הראוי שאקפיד גם אני.  להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק).  נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית.  לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית,  כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות  –  בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]

תמורות

הבלוג שלי מישראבלוג היה מגובה אצלי על קבצים כבר מזמן.  עכשיו כשקדחת הגיבוי אחזה בכולם נוכח הסגירה הממשמשת ובאה,  וכשהתברר שאפשר להעביר את קובצי הגיבוי מן המחשב לוורדפרס  –  נדבקתי גם אני בהתרגשות הזאת.  לכן פתחתי כאן בוורדפרס בלוג נוסף,  מיוחד לגיבויים,  ניסיתי ונסיתי לגבות עליו את בלוגי הישן מישרא  –  ולא הצלחתי.  כשכבר כמעט נואשתי הפנתה אותי מניפה לבלוג של צ.,  שבו היו הסברים מפורטים מאוד על שיטת העבודה המומלצת (אי אפשר לקשר לשם היום כי האתר של ישרא נעלם,  בשאיפה ישוב מחר).  עקבתי אחר ההוראות עקב בצד אגודל,  ואחרי חריקות ותקלות אחדות זה הצליח לי סוף סוף.  עכשיו יש לי כאן בוורדפרס בלוג נפרד לגיבויי ישרא. אני מניחה שלא תהיה בו הרבה תנועה,  שהרי לא יקרה בו שום דבר חדש,  כי הוא בסך הכול מחסן.  אבל הפונקציה של החיפוש עובדת בו יפה,  כך שאם ארצה לחפש איזה פוסט ישן ומאובק שלי,  אוכל למצוא אותו בקלות על מדף זה או אחר   –   מה שלא יכולתי לעשות כשהכול היה מגובה רק על קבצים.

היות שיש לי אופי חקרני,  ויש שיאמרו דקדקני וטרחני עד מוות,  אני שוברת את ראשי בניסיון להבין מדוע לא הצלחתי לגבות לפני שהגעתי להדרכה ההיא של צ. (ותודה לצ.! ולמניפה!),  הרי עשיתי גם קודם את אותו הדבר.  ההסבר היחיד שעולה בדעתי (לתועלת מי שאולי עוד מתחבט באותן בעיות) הוא שניסיתי כל הזמן לשמור את הקבצים על המחשב שלי לפני העלאתם לוורדפרס  –  וכנראה שמרתי אותם בפורמט לא נכון.  עצתה של צ. הייתה לא לשמור את הקבצים במחשב,  אלא להעבירם לוורדפרס ישירות מתיקיית ההורדות.  יכול להיות שזה ה-catch.  מצד שני ייתכן  –  כפי שהילד שלי הטעים בפניי לא אחת ולא שתיים  –  שכשאני מדברת על ענייני מחשבים אני משתמשת במילים שאני בכלל לא מבינה את פירושן. אז ראו הוזהרתם,  יכול להיות שההסבר שהצעתי זה עתה היה בגדר קשקוש בלבד.

כמעט בלי קשר:
כשהתחלתי לקרוא את הפרק 'עונות' בספר גינת בר של מאיר שלו,  חשבתי שהנה נפלתי על פרק משעמם.  וזאת לדעת:  יש הטוענים שהספר כולו משעמם במקצת  –  כנראה משום שהוא נטול עלילה.  אבל בדרך כלל זה לא מפריע לי.

בקיצור,  בסוף הסתבר שלא רק שהפרק איננו משעמם,  אלא שהוא כולל גם עיסוק בשמות החודשים  –  הלועזיים והעבריים (שגם הם לא עבריים),  ונדרש אפילו לכתובת העתיקה הידועה בכינוי לוח גזר,  מן המאה העשירית לפני הספירה.  מדובר בלוח שנה חקלאי עם שמות (עבריים?) עתיקים של ירחים=חודשים  –  ולחשוב שבמאה העשירית לפני הספירה היו חקלאים כותבי עברית באזור של לטרון בערך,  זו לא מחשבה של מה בכך.  אני תוהה,  ברוח הימים האלה,  אם היה להם בכלל מספיק גשם.  היות שיוצא לי לא פעם להתייחס לכתובת הזאת בשיעורים שונים שלי,  שמחתי למצוא את אזכורה בפרק הזה.

איך שלא יהיה,  בתום הדיון על תמורות העונות,  החודשים והשעות, מגיעה פתאום תפנית,  או שמא רק חצי-תפנית  –   בדמות המשפט היפה ביותר בפרק (זהירות,  ספויילר).  זה קורה ממש בסוף, כששָלו מציין,  במידה רבה של השלמה:  "גם בעוד כמה שנים אזרע [בגינה] חצבים,  אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמוד 83).

בום.

כי הכול מתחלף:  שעות וחודשים ועונות-שנה ושנים,  חצבים ואנשים,  גינות וגננים  –

וגם בלוגוספירות.

מוֹתר הרכילות

יצא שישבתי פה ושם בספריית המכללה כדי לדפדף בספרו של יובל נח הררי,  קיצור תולדות האנושות.  בעיקר עיינתי בעמודים המוקדשים ל'מהפכה הלשונית' (לפני 70 אלף שנה,  אם אני לא טועה),  ובהמצאת הכתב (הרבה יותר מאוחר מן הנ"ל).  זה נראה ספר קל לקריאה ומאלף מאוד,  ואולי באמת הייתי צריכה לקרוא אותו מתחילתו עד סופו,  אבל אין מצב שאספיק בשלב זה של חיי.  בנושא הכתב לא מצאתי הרבה פרטים שלא ידעתי עליהם מקודם,  אבל בעניין הלשון דווקא כן,  וכמה מן הדברים שם הרשימו אותי כל כך שהעתקתי אותם לעצמי,  שלא אשכח.

הררי סוקר שם את התנאים והגורמים שהובילו להתפתחותה של השפה האנושית.  אחד מהם הוא כדלהלן: "השפה התפתחה כדי שנוכל לרכל… מותר האדם מן הבהמה הוא הרכילות" (עמ' 32). זה נשמע משעשע,  אבל כוונתו בנ"ל היא הצורך האנושי לעיסוק במידע חברתי.

בהמשך הוא מסביר שהישג חשוב הרבה יותר של השפה האנושית  (בניגוד לדרכי תקשורת שונות בעולם החי) הוא יכולתה לדבר על מה שלא באמת קיים (למשל,  על מיתוסים ואגדות).  "למיטב הבנתם של היסטוריונים, אין בעולם אֵלים,  אין לאומים, אין חברות עסקיות, אין כסף, אין זכויות אדם,  אין חוקים ואין צדק  –  אלא בדמיונם המשותף של בני האדם" (עמ' 37).  כלומר,  תודות לשפה שיכולה לעסוק גם במה שלא קיים.  כמובן,  דמיון אינו נתפס כאן כדבר רע.

כתוצאה מן הנ"ל,  "בני אדם טוו עם השנים רשת סבוכה להפליא של מילים… אם כל בני האדם ישכחו לפתע את שפתם,  או יאבדו את היכולת לדבר על דברים שלא קיימים במציאות,  חברת פיג'ו תיעלם מיד,  ויחד אתה ייעלמו גם הדת,  המדינה,  הלאום,  הכסף וזכויות האדם" (עמ' 40).

המממ.  חומר למחשבה.

ואחרי שנקשרו כל הכתרים האלה לראשה של היכולת האנושית,  אקנח בכמה מילים מתוך קלהיימרין של ענת פרי,  שאני עדיין קוראת גם אותו.  כמה מילים על מעגל קסמים לא מאוד מחמיא שיוצרים בני אדם, בין השאר באמצעות יכולתם הלשונית (ואני לא זוכרת כרגע אם זה בתקופה של מלחמות העולם או לפניהן או אחריהן, וזה גם לא מאוד משנה):

"הצ'כים שנאו את הסלובקים ואמרו לכל מי שרצה ושלא רצה לשמוע שבכול אשמים הסלובקים…  הפולנים,  לעומתם,  שנאו מאוד את הצ'כים.  הם שנאו את הצ'כים יותר מאשר את הגרמנים והרוסים.  ההונגרים העדיפו לשנוא את הרומנים ששנאו אותם בתמורה,  וכולם ביחד שנאו את היהודים… (עמ' 99).

שמחה וששון.  כל הדברים שציטטתי בפוסט נשמעים די מבודחים,  אבל בעצם הם לא.

הֶרבָצקית

(תכף אסביר מה הכותרת אומרת)

שום דיווח על מסע שלי לא יהיה שלם בלי איזו התייחסות לשפה. אז הנה אמלא עכשיו את חובתי הקדושה למדע.

בקרואטיה מדברים קרואטית,  שזו פחות או יותר הסרבו-קרואטית של ימי יוגוסלביה.  זו אחת מן השפות הסלאביות,  והיא נכתבת בכתב לטיני רגיל (עם כמה תוספות).  לא ידעתי עליה כלום,  ורק ידעתי על עצמי שאני נעשית מאוד עצבנית כשאני לא מבינה מילה ממה שכתוב על שלטים סביבי.  אז ניסיתי להכין שיעורי בית כבר לפני הנסיעה.

ניסיתי להשיג מילון,  או שיחון,  או ספר דקדוק:  לא מצאתי בחנויות כלום.  בצר לי פניתי לאינטרנט (כן,  אני יודעת שיש מי שפונים אליו קודם).  מצאתי שם כמה סרטוני מידע בסיסי,  וגם אתר שנתן קצת פרטים התחלתיים.  למדתי איך אומרים בוקר טוב וערב טוב.  התברר לי שיש בקרואטית המון מילים הונגריות,  אלוהים יודע איך הגיעו לשם (לא דרך קרבת משפחה,  זה בטוח).  נודע לי שבשמות העצם יש שלושה מינים.  הבנתי פחות או יותר את עקרונות הקריאה וההגייה.  מצאתי שהכתיב הקרואטי מכיל את הסימן החביב עליי  Š ,  כלומר S עם הָאצֶ'ק בראשו.  זה נהגה כמו ה-שׁ הרגילה שלנו,  ואני אוהבת לקרוא לו 'השׁין של השְׁקוֹדָה',  ואני אניח לקוראים הסקרנים לגלות לבד למה. הרבה יותר מידע מזה לא הצלחתי ללקט,  וככה נחתתי בדוברובניק,  בתקווה שחנויות הספרים בה יציעו לי מיד היצע מגוון של ספרי דקדוק לתיירים בעלי תחביבים מוזרים.

ובכן,  לא.  רק בחנות המתנות של המלון מצאתי כמה שיחונים לנחמה:  גרמני-קרואטי, איטלקי-קרואטי,  הונגרי-קרואטי.  שום דבר שמתקרב לאנגלית.  בייאושי כבר חשבתי לקנות את הגרמני-קרואטי,  אבל אז אמרתי לעצמי:  עדה ק.,  הנה ההזדמנות שלך להרוג שתי ציפורים במכה אחת.  וקניתי את ההונגרי-קרואטי.

שממנו נודע לי,  למשל,  שהמילה ההונגרית עבור 'קרואטית' היא Horvát.  מה שלא צריך להפתיע,  משום שאפילו הקרואטים קוראים לארצם Hrvatska ,  ולשפתם Hrvatski .  וכן,  כדאי לנסות להשתעשע בהגיית המילים האלה:  הקרואטית עשירה בעיצורים וענייה יחסית בתנועות,  מה שיוצר התחלקויות (תרתי-משמע) מעניינות בהגיית המילים.  תרגיל למתקדמים:  נסו-נא להגות את שמו של הנהר (וגם של הפארק) Krka.  רמז:  יש כאן שתי הברות,  גם אם רק תנועה אחת.

מה שמזכיר לי את הבדיחה הקטנה בספרו של גיא דויטשר,  גלגולי לשון:  הוא מצטט קטע היתולי שמצא באינטרנט  על תכניתו של קלינטון "לשלוח למעלה מ-75,000 תנועות למדינותיה מוכות המלחמה של יוגוסלביה לשעבר.  המשלוח,  הגדול מסוגו בהיסטוריה של ארה"ב,  יספק לאיזור את ההגאים שהוא כה זקוק להם,  O, I, E, A ו-U,  בתקווה להפוך אינספור שמות לקלים יותר להגייה…   המשלוח המתוכנן ייצא לדרכו בתחילת השבוע הבא;  …. שני מטוסי תובלה,  כל אחד מהם נושא למעלה מ-500 ארגזים של תנועות E,  ימריאו מבסיס חיל האוויר אנדרוז,  יחצו את האוקיינוס האטלנטי ויצניחו את ההגאים מעל האזורים הנתונים במצוקה הקשה ביותר.  תושביהן של הערים הפגועות מחכים בקוצר רוח לתנועות.  'אלוהים,  אני לא חושב שנצליח להחזיק מעמד אפילו יום אחד נוסף,'  אמר Trszg Grzdnvc, בן 44.  'יש לי שישה ילדים,  ואני לא מצליח לבטא אף אחד מן השמות שלהם…' " (עמ' 99 – 100).

מכל מקום,  משעשע אותי לחשוב שפירושו של אחד משמות המשפחה ההונגריים הנפוצים, (Horvát(h, הוא 'קרואטי'.  אם כי,  בעצם,  למה לא.

בעיירה (או העיר?) הנחמדה Šibenik כבר האיר לי המזל פנים קצת יותר.  מצאתי מילון כיס אמיתי,  אנגלי-קרואטי-ובחזרה.  הוא אמנם מיועד ללומדי אנגלית בלבד,  כך שאינו מוסר שום מידע על  הגיית הקרואטית,  אבל,  נו,  את השלב הזה כבר עברתי.  עכשיו השתפר מצבי לאין ערוך  –  ובכל זאת חסרים לי מילוני הכיס של פעם,  שנתנו גם קצת מידע דקדוקי,  כולל לוחות נטייה, וכמובן הייתי שמחה להניח את ידיי גם על ספר דקדוק אמיתי כדי שאוכל לברר לעצמי משהו בעניין יחסות (שנדמה לי שההֶרְבָצְקִית,  כלומר הקרואטית,  התברכה בהן).

כך או כך,  לא ממש העזתי לומר ולו מילה אחת בקרואטית כל זמן שהותי שם.  מה שלא צריך להפתיע;  כשהייתי בבודפשט (לפני יותר מעשר שנים), התחלתי להגיד כמה מילים בהונגרית רק סמוך לעזיבתי את העיר:  עד כדי כך אני איטית בסיגול מנהגי המקום.  והונגרית,  בניגוד לקרואטית,  אני פחות או יותר יודעת באופן נסבל למדי.  רק פעם אחת במסעי הנוכחי אמרתי Hvala (=תודה) בקרואטית:  זה היה כשהמדריך באנייה שלקחה אותנו לסיור באיי Kornati התעקש ללמוד מאתנו איך אומרים תודה בעברית,  וכשבירך אותנו ב'תודה רבה' עבריים לפרידה,  אזרתי אומץ להשיב לו באותה מטבע,  בשפתו הוא.

לקינוח התוודעתי בזאגרב גם אל הכתב הגלגוליטי,  שהוא (כנראה) הא"ב הסלאבי העתיק ביותר.  קיר שלם בקתדרלה של זאגרב מוקדש לטקסט שכתוב בו,  באותיות ענקיות  –  אבל אין לי מושג ירוק מה תוכנו. זה כבר יישמר לאחד הפרויקטים הבאים שלי,  מתי שהוא כשיהיה לי זמן.  או שלא.

עד כאן.  תמו נדנודיי.

לנֶצח

מאז שערוץ אחת הוחלף ב'כאן',  פסקו השידורים השבועיים של 929 בימי שישי אחה"צ.  שזה חבל,  כי אהבתי לעקוב אחריהם.  ובכל זאת נודע לי איכשהו שהשבוע הגיע הפרויקט הזה לתהילים קי"ז,  שהוא מזמור שיש לי בלב מקום רך בשבילו (כמעט כמו למזמור כ"ג).  בעיקר משום שמוצרט השתמש בתרגומו הלטיני עבור החלק הראשון של ה-Laudate Dominum (='הללו את האדון/האלוהים') שלו.  אבל גם משום קצרנותו המופלגת  –  בסך הכול שני פסוקים:

"הללו את ה' כל גויים,  שבחוהו כל האומים,
כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם, הללויה."

החלק השני של ה-Laudate Dominum של מוצרט כולל טקסט נוצרי כלשהו (עם האב והבן ורוח הקודש),  אף הוא בלטינית,  ובניגוד לחלק הראשון שמושר על ידי זמרת סופרן,  בחלק השני מצטרפת לשירה גם מקהלה.

על השאלה מדוע קשר מוצרט בין שני הטקסטים הללו  –  היהודי והנוצרי  –  אין לי תשובה ברורה.  אבל בשניהם יש אזכור לנֶצח:  in aeternum (=לעולם,  לנצח) בראשון,  ו-in saecula saeculorum (=לדורי דורות,  לנצח נצחים) בשני.

אני חושדת שמוצרט התחבר יותר לקטע השני,  הנוצרי,  משום שקטע המקהלה שחיבר עבורו הוא יפהפה בעיניי (ולאוזניי) במיוחד,  ואת המילים in saecula saeculorum הוא משך שם לאורך זמן,  כיאה לנצח נצחים,  ושתל אותן בתוך מנגינה שבה נדמה שמעמקי השחקים בכבודם ובעצמם נפתחים ונפרשים לרווחה. או שרק לי נדמה כך.

מכל מקום, זה אחד מקטעי המוזיקה האהובים עליי ביותר,  ואני זוכרת בהכרת תודה את מקורו התנ"כי הקצרצר.  ואני שמחה שנודע לי שהגיעו אליו בדיוק השבוע,  שם ב-929,  גם אם אינני יכולה לצפות עוד בתוכנית השבועית המוקדשת לפרקים הללו.

אז הנה ה-Laudate Dominum של מוצרט עם Emma Kirkby,  ביצוע שאני מכירה גם מהדיסק שיש לי בבית.  ובסוף,  אגב,  'אמן',  לגמרי בעברית.

הנה כאן.

מן המצולות

סוף השנה פרץ בכל עוזו.  אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם,  להוותי,  רק המשכתי לרדת.  יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי.  יש מיליון דברים לעשות,  חלקם לא נעימים בעליל.  כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד.  כמו למשל לחבר בחינות (הו,  מלאכה שנואה,  ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר).  כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת,  לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים  –  ואני,  כרגיל,  כמו הארנב של עליסה,  לא מספיקה ולא מספיקה.  את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה,  כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני,  וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר.  וחוץ מזה נהיה קיץ,  וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.

בלילה,  אחרי 'בּוֹרְגֶן',  אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר,  וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי,  אני מכבה את האור ונרדמת.  כלומר,  בשאיפה.  תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר.  חיש-קל אני מתעוררת לגמרי,  ועכשיו,  אם יהיה לי מזל,  אירדם עוד שעתיים.  וחצי.  או שלא.  שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים,  ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.

בינתיים,  אירוע משמח:  האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד.  אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה,  אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת,  והיו לא מאוד מוצלחים,  וגם לא תמיד עקביים.  אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו',  ולכן דרשו לכתוב:  תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם,  ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim,  ועוד בשיא הרצינות.  הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי,  עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור,  ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?).  אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע,  כי באמת,  כמה אפשר.

יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית,  ואמרתי להם לא פעם,  בחייכם,  תעשו משהו,  הגיעו מים עד נפש.  הם הבטיחו כמה פעמים,  ואכן בסופו של דבר גם קיימו:  עכשיו מותר צוהריים,  תוכנית,  אומנים,  אמיתי,  פירות ועוד.  הללויה! כמובן,  צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם,  אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.

נו,  אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט.  ובפייסבוק כמו בפייסבוק:  מיד מלחמה.  האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה.  זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב.  את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב,  אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך,  אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם  עם קמצוץ של מלח.  שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.