מן המצולות

סוף השנה פרץ בכל עוזו.  אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם,  להוותי,  רק המשכתי לרדת.  יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי.  יש מיליון דברים לעשות,  חלקם לא נעימים בעליל.  כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד.  כמו למשל לחבר בחינות (הו,  מלאכה שנואה,  ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר).  כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת,  לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים  –  ואני,  כרגיל,  כמו הארנב של עליסה,  לא מספיקה ולא מספיקה.  את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה,  כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני,  וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר.  וחוץ מזה נהיה קיץ,  וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.

בלילה,  אחרי 'בּוֹרְגֶן',  אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר,  וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי,  אני מכבה את האור ונרדמת.  כלומר,  בשאיפה.  תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר.  חיש-קל אני מתעוררת לגמרי,  ועכשיו,  אם יהיה לי מזל,  אירדם עוד שעתיים.  וחצי.  או שלא.  שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים,  ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.

בינתיים,  אירוע משמח:  האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד.  אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה,  אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת,  והיו לא מאוד מוצלחים,  וגם לא תמיד עקביים.  אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו',  ולכן דרשו לכתוב:  תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם,  ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim,  ועוד בשיא הרצינות.  הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי,  עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור,  ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?).  אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע,  כי באמת,  כמה אפשר.

יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית,  ואמרתי להם לא פעם,  בחייכם,  תעשו משהו,  הגיעו מים עד נפש.  הם הבטיחו כמה פעמים,  ואכן בסופו של דבר גם קיימו:  עכשיו מותר צוהריים,  תוכנית,  אומנים,  אמיתי,  פירות ועוד.  הללויה! כמובן,  צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם,  אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.

נו,  אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט.  ובפייסבוק כמו בפייסבוק:  מיד מלחמה.  האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה.  זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב.  את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב,  אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך,  אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם  עם קמצוץ של מלח.  שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

נסתרים ונסתרות ועוד

לרגל האוסקר והסיום של חופשת הסמסטר יצא שראינו לאחרונה שני סרטים שהיו מועמדים (וכנראה לא זכו,  אם כי לא כל כך עקבתי).

הראשון היה 'מאחורי המספרים',  הסרט על המתמטיקאיות השחורות שעבדו בנאסא בשנות השישים ונאלצו להתמודד עם גילויים קשים של גזענות. הסרט עצמו לא פורץ דרך משום בחינה,  אבל עשוי היטב,  ואהבתי מאוד.  וגם חשבתי על הדרך הארוכה שארה"ב עשתה מאז שנות השישים,  ועל הסכנה החדשה של הידרדרות לאחור.

שתי הערות לשוניות:

האחת  –  לנשים האלה קראו computers,  ולא במובן של מַחשבים שבקושי היו אז (ה-IBM הראשון פורץ לתודעה באמצע הסרט),  אלא פשוט באופן מילולי:  מחַשבות,  עושות חשבונות.

והשנייה  –  ממש בסיום,  עם הקרדיטים,  ראיתי ששמו המקורי של הסרט הוא Hidden Figures ,  שזה שם הרבה יותר מוצלח מ-'מאחורי המספרים',  כי Figures הם גם מספרים וגם אנשים.  יפה.

*

הסרט השני שראינו היה 'המפגש' (Arrival),  שהוא סרט מדע בדיוני המספר,  לפחות רשמית,  על ביקור חייזרים ועל התקשורת עמם (ובעצם עוסק בשאלת-השאלות של מסתרי הזמן).  חשבתי שהוא ידבר אליי במיוחד כי במרכזו עומדת מישהי שהיא מומחית לשפות,  או לתרגום,  או לבלשנות,  לא קלטתי בדיוק מה,  וקיוויתי שתהליך הפיענוח של שפת-החייזרים יעניין אותי.  בפועל הייתה העלילה כל כך מסובכת שלא הבנתי כלום (לעומתה,  'בין כוכבים' [Interstellar] הזכור לטוב הוא לגמרי למתחילים). הכול שם היה מסתורי, עמוק וקודר,  ורוב הזמן שרר חושך על פני המסך,  עד כדי כך שפה ושם אפילו נרדמתי בחינניות (או בלעדיה),  ומכל מקום איבדתי את הסבלנות.

ורק הצטערתי שבתחילת הסרט הבטיחה הגיבורה לתלמידיה שהיא תסביר להם למה שונה הפורטוגזית בצליליה משאר אחיותיה הרומאניות,  אבל ההסבר נקטע באיבו מסיבות של עלילה,  והגיבורה לא חזרה אליו עוד.  שזה ממש חבל,  כי נדמה לי שדווקא את ההסבר ההוא הייתי מצליחה להבין,  לו רק הייתה משלימה אותו.

*

ועוד משהו שקשור חלקית לנ"ל:

ראיתי אתמול בערב בחצי עין סרט תיעודי-למחצה על ההתחממות הגלובלית (שכחתי מה היה שמו.  בערוץ הראשון).  הוא היה גרוע למדי,  אולי משום שיוצריו סברו כנראה שאם הנושא הכאוב הזה יטופל כבדיחה,  הוא יצליח לשכנע יותר צופים ולעורר אותם לפעולה.  בפועל נראה לי שההפך הוא מה שקרה.  מכל מקום,  אחד המדענים שרואיינו שם קבע  בביטחון שבשל ההתחממות הנ"ל, האנושות תחדל להתקיים עד שנת 2030 (שזה ממש עוד מעט,  למי שתוהים).  אבל הסרט בכל זאת נגמר בנימה קצת יותר אופטימית,  אם כי מודאגת מאוד (ואף מפתיעה:  מן הון להון מסתבר שלא ישראל היא האשמה המרכזית בהתחממות הגלובלית,  אלא  [בין היתר] קנדה,  שהיא דווקא מדינה נחמדה ונוחה לבריות.  מי היה מאמין).

איך שלא יהיה,  הסרט ההוא רק הגביר את עגמימותי הכללית,  בין היתר משום שעתה,  בתחילת מרץ,  כבר ברור לגמרי שהחורף נגמר,  ושלמרות ההתחלה המבטיחה שלו בדצמבר האחרון,  הוא שוב היה לא-משהו,  כלומר,  שחון למדי.  גרוע מזה:  ממש בשבוע האחרון המליץ סטיבן הוקינג למין האנושי להתכונן לעזיבת כדור הארץ,  מטעמים גלובליים מובנים.  אני מניחה שמערכת השמש החדשה שנתגלתה לאחרונה במרחק של (רק) 40 שנות אור (שזה פחות ממיליון שנות טיסה,  ומה זה כבר בשבילנו) תעודד אצל כולם את יצר הנדודים.  מתברר ש'בין כוכבים' אפילו לא היה סרט כל כך בידיוני ומופרך!  והלא זה מה שטענתי על אודותיו כל הזמן.  מש"ל.

הכול זורם

בפוסט שכתבתי כאן פעם על צילי וגילי שאלתי את עצמי על התקשורת בין אנשים (קרובים מאוד) שאינם מדברים זה את לשונו של זה וזקוקים לשפה מתווכת.  כלומר,  צריכים כל הזמן לתרגם את מחשבותיהם. מאז ומתמיד חשבתי שתרגום מדויק הוא משאת נפש שקשה להשיג. במיוחד,  נניח, תרגום שירה,  שמזכיר לי את הניסיון להעביר מים ממקום למקום באמצעות דלי מלא חורים.

איך שלא יהיה,  יהודית רותם,  בספר מתי תבוא אליי, מקדישה כמה מילים יפות לעניין הזה.  שולמית שלה תוהה "איך תוכל לאהוב אדם שאינו מבין את שפתה,  שאינו שותף לה בדקויות המילים",  ואחר כך חושבת (מחשבה שעשויה להתפרש בכיוונים שונים,  אבל לי נראה שהיא [גם] באותו עניין של תרגום):  "זהו כאב המילים האובדות, שמתפתלות בחיפושן אחר חלופה מדויקת,  שמתנדפות כמו בועה לפני שהן מגיעות ליעדן"  (עמוד 272).

ובלי קשר לדליים,  בועות והתנדפויות  –  קראתי לפני כמה זמן על Pinterest,  שזו מין רשת חברתית(?) שבה לא מדברים ולא מתווכחים ולא מנסים להרשים שום איש   –  אלא רק זה: כולם תולים על לוחות המודעות שלהם כל מיני דברים יפים שמצאו פה ושם,  כדי לא לשכוח אותם.  הלכתי לראות והוקסמתי מהשקט והשלווה והיופי (למשל,  רישומים.  למשל,  אקוורלים.  וגם צילומים,  ורעיונות לעבודות יד,  ועוד ועוד).  ובלי פרץ ובלי צווחה.  כלומר, כאמור בכותרת:  הכול זורם (כדברי הרקליטוס),  אבל בשקט.

(מה שמתאים לציטוט שמצאתי שם:
"The quieter you become,  the more you can hear" ).

זה וגם זה

בדרך לירושלים,  השבוע:
את מקום החוטמיות הזיפניות שבשולי הכביש תפסו החצבים.  סתיו עכשיו.
ושדות התבואה נקצרו,  אבל עודם מוזהבים.  ערמות-ערמות של תבואה קצוצה וארוזה פוזרו עליהם במרחקים פחות או יותר שווים,  כמו קוביות עץ שנשכחו על שטיח.  אין לי הסבר למה זה גורם לי נחת.  אולי כי זה מעיד שהעבודה השוטפת נמשכת כמתוכנן.  עונה באה,  עונה הולכת,  ורק העבודה נשארת. למרות שמסביב יֵהוֹם הלהג.

*

מאז שאמא שלי נפטרה אני כבר כמעט לא מדברת (וגם לא שומעת) הונגרית.  לא כל כך יש עם מי,  חוץ מאשר עם א.,  שכבר כמעט לא שומעת כלום,  כך שהשיחות אתה הן בקושי בגדר תקשורת של ממש.

אף פעם לא למדתי הונגרית באופן מסודר,  אני מכירה אותה מתוך שמיעה בלבד.  אבל תמיד התפעלתי מאוצר המילים והביטויים שלה, שהוא מלא ציוריות ורגש ותכופות גם הומור, ותמיד חשבתי שיש דברים שאפשר להביע בדייקנות רק בה.  וכך קורה לי גם היום,  תכופות,  שאני חושבת על משהו ופתאום שומעת בירכתי ראשי מה אמא שלי הייתה אומרת עליו  – בקולה,  בהונגרית,  בביטוי הקולע והמתאים ביותר,  שאי אפשר לתרגמו לשום שפה.

פעם,  לפני הרבה זמן,  אמרתי לפ' שאני לכודה בין שתי נשים דומיננטיות:  אמא שלי מצד אחד,  הקטנה שלי מן הצד השני.  וזה היה נכון.  והוא ענה לי:  ולמרות זאת,  בעוד כך וכך שנים, כשאמך כבר לא תהיה והקטנה כבר לא תגור בבית,  תתגעגעי לשתיהן.

ובדיוק כך קרה.

צילי וגילי ועוד

(ספויילרים קלים)

אז למרות שהר האושר של אמיר גוטפרוינד (וראו בתגית שבתחתית הפוסט) נכתב על ידי גבר,  יש בו לא מעט נקודות אור.  למשל זה שמסופר בו על קשרי ידידות/אהבה בין אשה חיפאית לגבר מסטוקהולם:  משוגעים כמוני תמיד יתהו בהקשר הזה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה.  אנגלית?  ואיך ישפיע השימוש בשפה זרה על קשר אינטימי בין שני אנשים?  אבל גוטפרוינד פתר את הבעיה לשביעות רצוני:  השבדי שלו הוא איש של שפות,  עד כדי פרופסור,  והוא מדבר (גם) עברית.  כל מילה שהוא אומר בספר נמסרת כלשונה,  בלי צורך בתרגום.  משובב נפש.

נכון שלא תמיד הוא מבין הכול:  למשל,  כשהוא מספר לשירי (בעמוד 155) משהו על מוסוליני ופרנקו,  ומסביר שמדובר ב-"הרודן האיטלקי והרודן הספרדי",  מפטירה שירי ביובש:  "צילי וגילי".  שאז אני מוכרחה לצחוק,  ובקול דווקא,  אבל השבדי דובר העברית לא יודע מה זה צילי.

וחוץ מזה,  חייבים להודות,  שירי מקסימה.  מטורללת לא פחות מהבוסית שלה,  אבל זה לא מפריע.  אפילו לא קצת.  לא לשבדי שלה, ובטח שלא לי.

וחוץ מזה,  במקום להיכנס לבִּיצה של חילופי המהלומות המתוקשרים מן הימים האחרונים,  מספיק לי  להתבשם מן הציטוט הבא  –  שבו מסביר עוזר הרב משהו על נפש האדם:

"…הרב טאגבאום אומר שגזענות מתחילה בפחד. אבל לא רק גזענות.  כל הדעות הפוליטיות שלנו,  כל הערכים שלנו.  הכול מתחיל מפחד.  ולפעמים הפחד הופך אותך לנדיבה,  גורם לך לרצות לחלק שווה בשווה את כל הרכוש ואת כל הטוב בעולם,  ולפעמים הוא עושה אותך מפלצת נאצית.  אפשר להיות רב,  כומר,  יוגיסט,  פעיל איכות הסביבה,  רוצח.  תמיד זה פחד.  אבל הרב טאגבאום אומר שלאדם,  בשונה מִלַּחַיּוֹת,  ניתנה הזכות להתגבר על הפחד ולבחור בטוב.  זאת המתנה היחידה שהאנושות קיבלה.  הזכות להתגבר" (עמוד 171).

אמיר גוטפרוינד הלך לעולמו ביום שבו ירד הספר הזה לדפוס,  אבל אני שמחה שהוא השאיר את המילים הנ"ל להדהד אחריו.

Trial and Error

בפוסט יפהפה מספרת 'כמו מניפה' בין השאר על דו שיח של בוקר בין שתי קטנטנות בגן.  "חִיכַּתִי לך,"  אומרת האחת לשנייה שזה מקרוב הגיעה,  והשנייה מתקנת אותה:  "לא אומרים חִיכַּתִי,  אומרים חִיכֵּיתִי" (האמת,  היא צודקת,  האקדמיה ללשון העברית מרשה),  והראשונה מתעקשת ומסבירה:  "אם אַת בן אומרים חִיכֵּיתִי,  אבל אם אַת בת אומרים חִיכַּתִי".

הו,  למות.  זה ממש בשביל הדגמה בשיעור בלשנות.  נזכרתי גם שאמא אחת סיפרה פעם,  מזמן מאוד,  בבלוג שלה, שאמרה לילדון הקטון שלה:  "אתה אהוב-לִבִּי,"  והוא ענה לה מיד: "ואַת אהוב-לִבִּית."

זה מקסים במיוחד שדווקא מתוך השיבושים החמודים מתברר שהמוחות של הקטנטנים עובדים שעות נוספות ומפנימים היטב,  ובתבונה רבה,  את החוקיות הלשונית  –  מבלי שמישהו הסביר להם אי פעם שיש בכלל דבר כזה.  אז כן,  הם שוגים לפעמים,  אבל זו בדיוק הדרך ללמוד.

וכמה זה יפה שאפילו כשהם טועים לחלוטין,  הם צודקים לגמרי.

הי דרומה

שבוע עמוס.  אתמול חזרתי מהעבודה סמוך לעשר בלילה,  אחרי שבלילה שלפני בכלל לא הצלחתי להירדם.  שעה ורבע של שינה בלילה,  ויום עבודה גדוש למחרת  –  זה בהחלט צובע את החיים בצבעים בלתי שגרתיים.  הצרה היא שבמצב כזה כל הצבעים מכוסים בערפל סמיך.

איך שלא יהיה:  כשאני לא עסוקה בעבודה,  אני קוראת את אל תיגע בזמיר (עדיין),  וצופה פה ושם בחלקים מ- בין כוכבים (Interstellar) ב-DVD (עדיין).   (כבר כתבתי בבלוג על שניהם,  והקוראים הנבוכים  יכולים  –  אם ירצו  –   למצוא מורה לכך בענן התגיות שבשוליים השמאליים של עמוד הבית,  ובעצם גם ברשימת התגים שבתחתית הפוסט הזה).

ובשניהם מדברים אנגלית גם במבטא של דרום ארצות הברית.  אלבמה באחד,  טקסס בשני.  בספר מובע המבטא באמצעות הכתב,  בעיקר על ידי השמטות של חלקי מילים וחזרות על הגרש (אפוסטרוף) פה ושם,  ולקח לי קצת זמן להתרגל לזה (כי בכל הפעמים הקודמות קראתי את התרגום העברי הישן,  ושם לא זכור לי שהיו מבטאים).  בסרט,  תלוי מי מדבר.  את מייקל קיין אפשר להבין בכל מצב,  גם בלי תרגום  –  אבל את המבטא הטקסני של מתיו מקונוהי אני לא מצליחה להבין אפילו עם התרגום.  לא מצליחה לפרק את רצף הקולות למילים נפרדות.  ניסיתי אפילו לצפות עם אופציה של כתוביות באנגלית (הכול,  הכול ה-DVD יודע לעשות!),  אבל גם זה לא מאוד עזר,  כי הדיבורים מהירים מדי והכתוביות מתחלפות לפני שאני מגיעה לסוף השורה. בקיצור,  צריך לצפות יותר מפעם אחת כדי שהכול יתברר.  שאז אני מתחילה לדעת את הדיאלוגים בעל פה.

הייתכן שכולם מדברים כך בטקסס?  לא יודעת בכלל איך לתאר את זה בעברית.  אנפוף?  המילה שמתארת את זה הכי טוב היא drawl,  אבל אני לא יודעת איך לתרגם אותה.  מין משיכה-עד-אינסוף של התנועות,  תוך כדי בליעה תמוהה של העיצורים.  אני כמעט יודעת לחקות את זה,  אבל לא להסביר.

איך שלא יהיה,  אני חייבת להודות ביני לבין עצמי שיש משהו מעורר חיוך במחשבה על מבטא טקסני שמרחף,  נטול-משקל,  במעמקים האבודים והבודדים שבין הגלקסיות הרחוקות.

א-פרופו מעמקים אבודים:  ביום שני,  לפני הגשם,  היו שמיים מאוד מיוחדים.  מזמן לא יצא לי לראות עננים כאלה מלמטה.  תלת-הממדיות שלהם הייתה בולטת מאוד לעין,  ומאחוריהם,  מעליהם,  נראו היטב מרחבי-המעמקים. אני רגילה לדבר על מעמקי הים,  אבל השמיים בעצם עמוקים הרבה יותר.  והמצולות שלהם נטולות קרקעית.