Bloganuary 7

מה גורם לך לצחוק – What makes you laugh

האוטו שאין לי (ואני מקשרת את זה גם לשרביט החם של אמפיארטי).

לפני מיליון שנה למדתי לנהוג. הייתי תלמידה גרועה, קיבלתי רישיון בעמל רב, נהגתי מעט מאוד וגרוע מאוד ופחדתי מזה פחד מוות. בשלב מסוים החלטתי שזהו, אין טעם: כל אחד צריך להכיר במגבלותיו. נהיגה זה לא בשבילי. והפסקתי לגמרי לנהוג.

כפועל יוצא מזה, אין לי אוטו. אולי המכונית המשפחתית (הייתה) רשומה גם על שמי, אני אפילו לא יודעת – אבל אני לא נוהגת בה אף פעם, לא יודעת להפעיל את המנוע, ובטח שלא מסוגלת לצאת מהחניה.

אבל כשהילד שלי היה תינוק, ופה ושם היה לי קצת זמן (מעט מאוד), לימדתי את עצמי קצת יוונית קלסית. היה לי ספר לימוד ושקעתי בו בעניין. ואז סיפרה לי מישהי שברדיו קפריסין, שאותו אפשר היה לקלוט בארץ בגלים הקצרים(?) בטרנזיסטור שלי, יש שיעורים מוקלטים ליוונית מודרנית דווקא. הסתקרנתי, חיפשתי, מצאתי והקשבתי יום יום, ואפילו למדתי קצת. היה כיף.

המשפט הראשון שלמדתי ביוונית של רדיו קפריסין, והיחידי שאני זוכרת עד היום, היה
'איפה המכונית שלי?' –
או, בתעתיק גרוע:
Pou ine to avtokinito mou

אותי זה מצחיק: מי שאין לה רכב, וגם לו היה לה לא הייתה יודעת מה לעשות איתו, יודעת לחפש אותו דווקא ביוונית.

Bloganuary 2

What is a road trip you would love to take

לאיזה road trip (=מסע דרכים?) היית רוצה לצאת? זה הנושא של היום. קודם כל יצאתי ל'מסע-דרכים' בגוגל, כדי לוודא שאני מבינה מה זה בדיוק. זה לא ביטוי קל לתרגום. אחרי זה אמרתי: לא רוצה שום מסע כזה. איפה אני ואיפה מסעות. וחוץ מזה אין לי זמן כל יום לפוסט, בטח לא דו לשוני. וחוץ מזה את הפוסט הזה תכתוב עדה ק., ואף אחד מלבד קוראי הבלוג בעברית בין כך ובין כך לא יבין מי היא ומה היא בכלל רוצה.

אז רק בעברית. ורק עדה ק. ואם מישהו יתעצבן ממה שייכתב כאן, תדעו שזה לא אני, זה היא. אני לא אשמה, ואני בכלל בשקט לגמרי.

אגב, אזהרת מסע: עדה ק. לא אוהבת לענות על מה ששואלים אותה. במקום זה היא עונה על מה שמתחשק לה, לבחירתה.

אז הנה היא:

לא אוהבת מסעות. אבל אשמח לברוח לאיזו דרך-מסע שבה מדברים בשפה אחרת, עם אוצר מילים שונה מאוד מצונמי הקשקשת שמאיים להטביענו בימים אלה. על השלטים בשולי הכבישים, וגם בתחנות הרדיו שאקשיב להן במהלך המסע, יהיה שימוש בכל מיני מילים, אבל לא במילים הבאות:

שיא. זינוק. מאומתים. תקנות. מתווה. תו צבעוני [אפשר לבחור צבעים]. אכיפה. מכחישי-X [אפשר להשלים לפי העניין]. וירוס מתעתע [לא, דוברים מתוקים, הוא לא מתעתע. זה רק אתם שחושבים שאתם מבינים את מה שאינכם מבינים, ולכן מתאכזבים כל פעם מחדש]. אחוזים. קריסה. לנצח את הנגיף. קטסטרופה. סוכני כאוס. ראשונים בעולם. המיינסטרים של המדע. ראשי תיבות: צט"ם; מב"ר [אבל דפ"ר מותר]. התחסנות למען הזולת. פרצה בנתב"ג.

בטח אזכר עוד מעט בעוד מילים וביטויים שהייתי שמחה למחוק מן המילון. בינתיים אמשיך במסע הדרכים:

בלילה, כשעוצרים לנוח במוטל ונרדמים מול הטלוויזיה, זה מה שלא רואים בה:

כתבים שלא יודעים חשבון ובכל זאת מסבירים על חישוב באחוזים.
הדגמות בשקפים עם גרפים, כשהמדגים לא טורח להסביר מה מראה כל אחד משני הצירים של הגרף.
דוברים שאומרים: זה בטח בגלל X [לא, חמודים, אין 'בטח': במדע יש רק שתי אופציות: בדקתי ומצאתי ככה וככה – או לא בדקתי, ולכן אין לי מושג].

אילו מילים אשמח לראות על השלטים בצידי הדרך?
רק את אלה: לא יודעים. אולי. אל תתייאשו. תחזיקו מעמד. יהיה בסדר איכשהו.

אה, ואם בדרכי אראה גם את חוף Montreux של אגם ז'נבה, ואם אפשר ממרפסת הקומה השביעית, ורצוי בזמן השקיעה – זו תהיה תוספת מאוד נחמדה.

אחרי ערה"ש תשפ"ב

פתאום עלה בדעתי שלא כתבתי בבלוג שנה טובה, ובינתיים ראש השנה עבר.

היה בסדר. אירחנו קצת, בישלתי די הרבה, נלחצתי יותר (בישולים זה לא הקטע המובהק שלי, למרות שעבר בשלום). אפילו אפיתי את עוגת הלימון הפשוטה הנצחית שלי, וראש המשפחה דרש (וקיבל) שדרוג עם קרם שוקולד, ואפילו הוסיף בהמשך קצפת(!!). מן הקצפת לא טעמתי, אבל זאת עוגה נחמדה, ולדעתי היא מנחמת לא פחות מעוגת דבש (אולי אפילו יותר).

הפנסיה פרצה אצלי בכל עוזה. יצרתי קשר עם מחלקת המתנדבים העירונית, וכבר הייתי בשיחת פגישה ומילאתי טפסים וכו', ונראה שאחרי החגים אתחיל להתנדב בעזרה בלימודים בבית ספר כלשהו. מצד אחד זו עבודה שיש לי בה הרבה ניסיון, מצד שני לא צריך לחבר סילבוסים ומבחנים ולהתעסק עם ציונים וכיוצא בזה, וזו ברכה אמיתית בשבילי.

בינתיים – ובכן – אני לומדת דנית. התוודעתי אל תוכנה/אפליקציה שאפשר ללמוד בה שפות (duolingo), וגיליתי שם עולם ומלואו. בתור התחלה בחרתי בדנית.

אל הדנית התוודעתי עוד כשהייתי סטודנטית, כי עבדתי (חלקית) בעזרה בשיעורי בית לילדים עולים חדשים שידעו רק דנית ואנגלית. דנית ידעו יותר, כי זו הייתה ממש שפת אימם. אני עשיתי איתם שיעורים בתנ"ך וכדומה, והם בתמורה לימדו אותי מילים בדנית והתפוצצו מצחוק בכל פעם שניסיתי להגות איזו מילה חדשה. דנית בעצם די דומה לאנגלית ולגרמנית, אבל המבטא שלה – הסמטוכה שהם עושים מאיך שהוגים לעומת איך שכותבים – היא באמת דבר נדיר. שום דבר לא נשמע כמו שהוא כתוב. עולם הפוך (ומקסים מאוד, לטעמי).

אחר כך למדתי קצת דנית בירח הדבש שלנו, כשהיינו בסקנדינביה. קניתי ספר לימוד, וכשראש המשפחה נתקע שעות באיזו פינה כדי לצלם אותה מכל זוויות האור האפשריות, שלפתי אני את הספר ושיננתי. וכשהתחלנו לפני כמה שנים לצפות בסדרות טלוויזיה דניות (או שבדיות/נורבגיות, שדומות מאוד לדנית), גיליתי לשמחתי שאני מבינה די הרבה.

אז עכשיו לימודים מסודרים. נחמד.

מעבר לזה, ראש המשפחה כבר רוקם תוכניות למסעות. קורונה או לא קורונה, מנוי וגמור איתו לגרור אותי לאנשהו, והיות שאני כבר לא עובדת, לא נותרו לי תירוצי עבודה ו'מה יהיה אם חזרתנו תתעכב בגלל קורונה'. אני צריכה להתרגל לחיי החדשים, שיש בהם פחות חובות מקודם. אין עבודה מסודרת ואין הורים מבוגרים וחולים, ועוד מעט נהיה אנחנו בעצמנו זקנים וחולים מדי, אז אם לא עכשיו אימתי. בדרך כלל אני לא שוחרת מסעות, אבל בשנה האחרונה פיתחתי מעין ערגה למרחקים: רק לברוח מפה, הרחק מדיבורי הקורונה ומהדיונים האינסופיים בעד חיסונים ונגד מי שלא התחסנו, ועל איך שאנחנו ראשונים בעולם במשהו כזה או אחר.

כרגיל אני מוצאת את עצמי תקועה בתווך: מצד אחד התחסנתי, אפילו את ראש המשפחה שכנעתי בסוף לקבל חיסון שלישי (עד עכשיו הוא חושב שזה היה מיותר, אבל הרים ידיים) – ובכל זאת מצד שני משתגעת כשאני שומעת/קוראת את דיבורי הזוועות נגד מי שלא התחסנו (מסיבות שונות). מוטב שלא ארחיב בעניין (אם לא למען הבריאות הנפשית של הקוראים, אזי לפחות למען הבריאות הנפשית המקרטעת שלי).

אז כמו שאמרתי: לברוח. הרחק מכאן. זה מה שבא לי באמת. מי היה מאמין.

בינתיים: שנה טובה לכולם! בתקווה שתהיה טובה מקודמתה. כי באמת, מה כבר ביקשתי…

Bits & Pieces

רטוריקה:
אחרי בהלה, המילה השנואה עליי ביותר היא זינוק.

בשכבר הימים:
אתמול יצא שבמקרה עברנו בנסיעה ליד הבסיס הישן שלי. הכול שם השתנה, בקושי זיהיתי איפה הייתה הכניסה.
ראש המשפחה אמר, מה ציפית, שלא ישתנה אחרי יותר מארבעים שנה?
אבל את זה זכרתי: כמה הייתי צעירה, כמה דמעות שפכתי שם.

חילופי גברי:
המנכ"ל החדש של משרד הבריאות: איש אפרורי להפליא. לא בטוח שזה דבר רע.
אפשר לזהות שינויים קלים לעומת ימים עברו. למשל, המינוח של המנכ"ל החדש הוא 'מאומתים' במקום 'חולים'. זו כבר חצי הדרך לקראת המינוח המדויק 'חיוביים בבדיקה'. לא בטוח שנעבור גם את החצי השני.
יש גם איזה ניסיון לתת נתונים מספריים כמה פעמים ביום, שגם זה אולי שיפור. אבל המדווחים כנראה לא יודעים כמה שעות יש ביממה. כלומר, זה לא לגמרי ברור להם שהיא מסתיימת בדיוק בשעה שבה התחילה יום קודם. אולי כשנצבור עוד ניסיון קורוני יתבררו להם הדברים הללו סוף סוף. או שלא.
עדה ק., את מרשעת. עדיף שתסתמי.

טהרן:
אחרי מסע פרסום מסיבי, כמעט אגרסיבי, התחילה אתמול הסדרה 'טהרן' בערוץ הראשון.
עשויה היטב: הדמויות מעוגלות כהלכה, ה'רעים' אינם בהכרח רעים כל כך.
פרסית נשמעת לי פתאום שפה יפה. באמת. שווה ללמוד. אבל למי יש זמן.

פינת החרדות:
פחדי הגדול, שוב: בידודים. כמו כשהכול התחיל. פתאום מבשרים לך וכו', ואף פעם לא בטוח שהם לא טועים. לעניות דעתי, זה הסעיף הכי גרוע בקורונה.

רטוריקה (2):
השאלה היא לא אם התיאור (בפי קלמן ליבסקינד) של המתקפה הערבית ב-1948 כאונס הוא קורבני ותורם להחפצת נשים.
השאלה היא גם לא אם הקביעה (של רינה מצליח) שימנים יצביעו ביבי אפילו אם הוא יאנוס את הבת שלהם – מחפיצה נשים, או מעליבה ימנים.
השאלה היא הרבה יותר פשוטה: איך זה שלא מצליחים לדבר אצלנו על שום עניין (פוליטי, חברתי, מה שלא יהיה) בלי להידרש לרטוריקה של פשעי מין. כאילו, מה נהיה? נגמרו המילים והדימויים בשפה העברית? הפסקנו לדשדש עד אין קץ בהשוואות עם השואה והנאצים, שעכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגלוש להשוואות עם אונס? מן הפח אל הפחת?
בקיצור, נדמה לי שעדה ק. היא לא היחידה שצריכה לסתום.

שגרת הורות:
ראש המשפחה יוצא לסידורים. כשהוא כבר בדלת, אני אומרת, תיקח מסכה, ותקפיד עליה! על האף!
גידלתי שני ילדים, ועכשיו, לעת זקנה, אני מגדלת את השלישי.

יומן קורונה (15)

מה נהיה לך את, עדה ק., שככה השתתקת? בין יומן קורונה 14 ל-15 מפרידים עשרה ימים! זה יומן זה?

אז האמת שפג קסם הדיווח, בעיקר משום שאין מה לדווח. יום בא ויום הולך, וכולם דומים. פרט לעובדה שאחרי 'חופשת הפסח' חזרנו למתכונת ההוראה המקוונת, אז שוב אין לי זמן.

*

כל יום אני יוצאת לסיבוב רגלי של כחצי שעה. פלוס מינוס 500 מטר. לא הבנתי אם זה מותר או אסור, אבל אני עם מסכה בכל מקרה, לא מתקהלת, ורוחצת ידיים היטב בשובי הביתה. אם אני לא אצא פעם ביום אני גם אשתגע וגם אחליד.

בסיבובים כאלה אני מאלתרת כל מיני מסלולים קרובים לבית. בעיקר אימצתי את 'הליכת השור' – שזה אומר לפנות ימינה, ושוב ימינה, ואז שמאלה, ושוב שמאלה, ואז ימינה, ושוב ימינה, וחוזר חלילה. ככה הולכים חצי שעה בכל מיני זיגזוגים קרובים לבית, במקום להתמיד בקו ישר למרחקים האסורים. ככה אני גם מגלה כל מיני סימטאות ורחובונים שלא היכרתי, ולפעמים מתגברת על פחדי מפני כלבים שגרים ברחובונים כאלה ומשוכנעים שהרחוב שייך להם ומתעצבנים על כל מי שמעז לעבור בו.

למה 'הליכת שור'? כי ככה, בשאיפה, השוורים חורשים את השדות (שוורים עוד חורשים שדות?) ובמונח הזה משתמשים גם כדי לתאר טקסטים עתיקים מאוד, מתקופות שבהן כיוון הכתיבה עוד לא התייצב: היו כותבים נניח מימין לשמאל, מגיעים לסוף השורה, מסתובבים וחוזרים בכתיבה ימינה, ואז, בצד ימין, מסתובבים וחוזרים בכתיבה שמאלה, וכך הלאה.

ככה יוצא שבסיבובים הרגליים שלי אני כל הזמן חושבת על שוורים.

*

את מנכ"ל משרד הבריאות עוד לא למדתי לחבב. הוא מזכיר לי פיתום, למרות ששפתיו כן זזות. כל הזמן אני מחפשת את הבובה שלצידו, ואין. כששואלים אותו למה, על פי ההנחיות החדשות, עסק פלוני פתוח ואילו עסק אלמוני סגור, הוא פוצח בסקירה מייגעת של תולדות הפעילות המופלאה של משרד הבריאות, החל מן הימים שקדמו לבריאת העולם ועד לימינו אנו. אחרי חמש דקות של דקלום כזה הוא מוסיף בסוגריים את התשובה המתבקשת לשאלה שכבר נשכחה: ההנחיות לא מושלמות, נתקן.

אני לא כל כל כועסת על הטעויות של משרד הבריאות, כי אני יודעת שבאירוע לחוץ כזה, אי אפשר שלא לטעות. אבל הרי אפשר לחסוך בדקלומים, לא? תגיד ישר 'טעינו, נתקן', ונעבור לשאלה הבאה. ככה תחסוך לכולנו המון זמן, שלא לדבר על עצבים. וגם תזכה ביותר אמון, שזה לא דבר של מה בכך.

*

היום תליתי את הדגל מחוץ לתריסולים, כבכל שנה לפני יום הזיכרון/העצמאות. אבל חסרון המרפסת מציק לי השנה יותר מכרגיל. שני דברים צריך כל בית בימי קורונה: אינטרנט ומרפסת. בעניין האינטרנט מחזיקה אצבעות שימשיך לשרוד בצוק העיתים, ואילו עניין המרפסת אצלנו אבוד (מרפסת כביסה לא נחשבת), וחבל לי על זה נורא.

*

א-פרורפו הדגל: קראתי השנה המלצות להחליף את דגל המדינה שבמרפסות/חלונות בדגל שחור. לא נראה לי. זה לא שחמתי לא בוערת בי להשחית על מעללי הממשלה שעוד לא קמה (איך אמרה דוריה למפל מחדשות כאן 11? אני אאמין כשאראה את המסמך החתום) – אבל הדגל הוא שלי, לא שלהם, ואני זו שאצוק לתוכו משמעות, ולא הם. כמאמר הטף: אני לא מסכימה להם, והם לא יחליטו עליי.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישה עשר (נניח).

יומן קורונה (12)

לאחרונה כבר התחיל להיראות כאילו רואים את הסוף. דיבורים על 'שחרור הדרגתי' אחרי הפסח ועל 'אסטרטגיית היציאה' ערבים לאוזן הרבה יותר מדיווחים על 'זינוקים' במספרים ועל 'מחדלים'. מתישהו יהיה כדאי אולי לכתוב איזה פוסט על אוצר המילים בימי חירום (שהוא מעצבן לא פחות מבעיית הבקיאות הלקויה בחשבון אצל הכתבים והדווחנים למיניהם. שמתי לב שהם מתקשים במיוחד בפרק של האחוזים). מכל מקום, במהדורת החדשות של הערב הוברר שהשמחה הייתה מוקדמת: לא שחרור, לא אחרי פסח, ובעיקר, לאיש אין מושג מהי אסטרטגיית היציאה. בתור פרס ניחומים ממליץ עכשיו משרד הבריאות לציבור על נטילת ויטמין D. אחרי נייר הטואלט, הביצים והמסכות – הנה עוד מוצר שייחטף מן המדפים בשבועות הקרובים ויהפוך ליקר-המציאות.

*

בתוך כך (מילה חביבה על דווחני YNET לאחרונה) – החל מהבוקר, חובת לבישה (עטייה?) של מסכות במרחב הציבורי (אחרי כל הפליק-פלאקים לאחור של משרד הבריאות בעניין הזה. אבל די, עדה ק., תפסיקי להתקטנן). יצאתי לסיבוב היומי שלי עם מסכה שתפרתי משלוש שכבות של בד ארוג בצפיפות שלקחתי מציפית שהחרבתי לצורך זה. ממש לפי ההוראות. לפני שיצאתי מהבית הרגשתי כמו ילדה שפוחדת שיצחקו עליה בבית הספר. לא צחקו. אבל זה לא כיף גדול. בהתחלה ממש נלחצתי כי נדמה היה לי שאני נחנקת מאחורי שלוש השכבות. אחר כך התברר שלא נחנקתי, אבל אני מקווה שהעניין הזה ייגמר לפני חום יולי-אוגוסט, כי אז מספיק חם ולח בחוץ גם בלי כיסוי אף-פה. יש לנו גם מסכות 'רגילות' (הירקרקות האלה) שראש המשפחה הזמין וקיבל לפני יומיים עד הבית, אז אנחנו די מסודרים. אבל חשבתי לחסוך ולהשתמש בתוצרת עצמית.

אולי בכל זאת צחקו עליי, כי בסך הכול הייתי אדם די מגוחך אפילו לפני הקורונה. ומה גם עכשיו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שנים עשר.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (1)

היום יום שישי. מחר שבת מחר שבת. מאז יום רביעי גם אנחנו ספונים בביתנו. אפילו עשינו הזמנה אונליין מהסופר, כיאה לעידן החדש שנחת עלינו. לעבודה אינני נוסעת, אבל הקורסים עברו למתכונת מקוונת. למזלי יש לי ניסיון עם קורסים מקוונים, כך שאינני אובדת עצות כפי שאפשר היה לשער שאהיה. מצד שני, קורס מקוון זה פי עשר יותר עבודה מקורס רגיל, כך שעל אף שעות הנסיעה שנחסכו ממני, אני עובדת יותר מאשר בדרך כלל. אתמול הצלחתי להוסיף הסברים מוקלטים למצגת: הייתי כל כך גאה בעצמי, שמרוב נחת לא יכולתי להתרכז עוד בעבודה עד הערב.

*

שאלת השאלות שמרחפת בימים אלה על פני המים: מה קורה עם הבדיקות/מטושים/ערכות וכו'. בעניין הזה אי אפשר להוציא תשובה ברורה משום אדם. יושבים כל המלומדים האלה באולפן, דוקטורים ופרופסורים, רהוטים וסמכותיים, וברגע שהם נשאלים על הבדיקות והמטושים דומה שמוחותיהם יצאו בזה הרגע מתוך התוף של מכונת הכביסה לאחר מחזור סחיטה מאומץ במיוחד: בעקבותיו הם מצליחים להפיק מפיהם רק שברי משפטים שאין שום קשר לוגי בין חלקיהם. ודווקא במבנה המשפט אני מבינה קצת – למעשה, נדמה שזה הדבר היחידי בעולם שבו אני מבינה משהו בכלל.

*

ההתפתחות המסעירה ביותר של הימים האחרונים: התהפכות היוצרות של ההיררכיה המשפחתית שלנו. שני צאצאינו התחילו להתנהג אלינו כאילו הם ההורים ואנחנו הילדים הפרחחים שלהם. בין השאר גערו בנו על התנהגותנו חסרת האחריות ופקדו עלינו להישאר בבית, לעשות קניות רק באינטרנט, להתכונן לבאות ולשמור על בריאותנו. אנחנו פוחדים להפר את פקודותיהם, על אף שמאז שנולדו הם מפירים במצח נחושה את כל פקודותינו ושום דבר רע לא אירע להם בשל כך. מכל מקום, המצב החדש הזה אינו נטל קסם, ויש להודות שהם נורא חמודים. אל תגלו לשום איש.

*

ראיתי שבאחד מבתי החולים הופכים את החניון (התת קרקעי?) לשטח אשפוז. הידעתם איך עוברת שם האחות ממיטה למיטה? נכון מאוד, ילדים: היא נוסעת מחולה אל חולה במכונית ננסית. תודו שלראש היהודי יש פטנטים שאינם נופלים מאלה שמפיק הראש הסיני. עפתי על זה לגמרי. כמו שעפתי על בעלי דירות להשכרה לתיירים, שמשכירים את הדירות שהתרוקנו עקב המצב לטובת מי שפקודת הבידוד נחתה על ראשיהם שלא בטובתם. מה אומר ומה אדבר? באילתורינו ננוחם.

*

הדומיה מסביב מורטת את עצביי. זה מין יום כיפור מתמשך עד אין סוף. מחצר הבניין הסמוך עולים אליי פתאום קולות דיבור. אני מציצה מחלוני ורואה שתי שכנות שקועות בשיחה בחניה, במרחק של כשלושה מטרים זו מזו. כמה מהר הפנמנו כולנו את ההוראות.

*

היות שאי אפשר 'לקפוץ לסופר' בכל רגע שמתחשק, התחלתי לחשב חישובים במטבח שלי. צריך לתכנן מראש מה וכמה צריך, כדי לערוך רשימת קניות בלי להתבלבל. את זה נשמור למחר, את ההוא לשבוע הבא. לא לזרוק כלום, אולי עוד יהיה לו שימוש. מצב חדש עבורי, אבל גם לזה נתרגל. בינתיים לא חסר לנו דבר.

*

שישי בערב בלי ארוחה משפחתית: לא הילדים ולא בני זוגם ולא הכלבה הוגולינה (שם בדוי, וראו קטגוריה על שמה). בישלתי רק עבור שנינו, ואכלנו בצוהריים, כיאה לבני גילנו. בערב נראה את יומני החדשות של אולפני שישי, כבר מזמן לא הייתה לנו הזדמנות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

סימן הפיסוק המתלהב

בהמצאות מזדמנות של אלנה פרנטה, פרק שלם מוקדש לסימן-הקריאה – אותו סימן פיסוק שכבר הודיתי לא פעם שהוא לא כוס התה שלי:

"אני אוהבת את הטונים הנמוכים, את ההתלהבות המנומסת, את התלונות האדיבות. אבל מאחר שהעולם אינו הולך בכיוון הזה, אני עושה כמיטב יכולתי שלפחות בעולם המלאכותי שמשרטטת הכתיבה אף פעם לא אגזים בסימני-קריאה. מכל סימני הפיסוק סימן-הקריאה הוא הפחות מוצא חן בעיניי. … אם צירוף של מילים הוא פרי כוונה להשמיע קריאה, ניתן להבין זאת בקלות מן הנקרא ואין צורך לפנות אל הסימן הזה" (31 במרץ 2018).

מי היה מאמין שאני (אני[!]) אסכים עם כל מילה (כל מילה[!]) שאלנה פרנטה (אלנה פרנטה[!]) כותבת.

כוכבית

בעצם הייתי צריכה לכתוב שמפלגה שתטריד אותי באינסוף אס-אמ-אסים (להלן: מסרונים) לא תזכה בקולי בבחירות. אבל זה לא תמיד עובד ככה. בנגלה הקודמת שיגעו אותי במסרונים של מפלגת העבודה, ולמרות זאת הצבעתי עבורם. בנגלה הנוכחית הם הרפו ממני משום מה (אף אחד לא אוהב אותי יותר, וכו'), אבל המחנה הדמוקרטי פתאום דווקא שולח לי לפחות שניים ביום. אני מוחקת אותם בלי לקרוא, בוודאי בלי להתעמק, ועוד לא נשבעת שלא אצביע עבורם. בינתיים אני צפה.

איך שלא יהיה, היום הגיע אליי מהם (קרי, מהמחנה הדמוקרטי) מסרון באמהרית. או שסתם התפלק להם, או שהם מרגלים אחריי ויודעים שבעיניי האמהרית היא השפה החמודה בתבל (טוב, אולי אחרי דנית). לא הכול הבנתי שם, כי אמהרית קשה שפה, אבל הבנתי קצת: אנחנו היחידים שנאבקים כדי שאברה מנגיסטו ישוב לביתו, לשם כך אנחנו זקוקים לקולך, וכו'. דברים כאלה. לסיום האופציה הרגילה להסרה, ובעיקר ה'ביחד ננצח', ולחצו 1 לתמיכה. לא לחצתי על כלום, אבל בשונה מכל המסרונים האחרים, את האחד הזה לא מחקתי, ואפילו ישבתי עליו די הרבה זמן עם שלל מילונים.

לא יודעת עבור מי אצביע בסוף, ולא מתה על המחנה הדמוקרטי, אבל בזכות המסרון האמהרי הזה אני מעניקה להם כוכבית. הרוויחו אותה ביושר.