Milestone

שארית מן השבוע שעבר:
הספר אשה זרה של אבירמה גולן.  מאוד מוצא חן בעיניי.  במיוחד,  בינתיים,  סלאבה החמודה,  עוזרת הבית האוקראינית.  והעברית-הרוסית שאבירמה גולן שתלה בפיה.   ובעמוד 33 היא אומרת (על בעלת הבית שלה):
– "ותחתונים וגרביים מקופלים אצלה בְּמגירות כמו חיילים,  חסרים רק דגל וחצוצרה."
השתעשעתי.  בין השאר כי זה בדיוק,  אבל בדיוק,  מה שאי-אפשר להגיד על המגירות שלי.

ודיווח מהיום:
שבתי אל שיעורי הציור.  כאילו בגלל שיש לי יותר זמן (אבל אין לי!).  היה כיף.  ציירתי צאלון,  כמו ההוא שהיה בחצר של בית הוריי.

אז זהו.
תמו ימי פוליאנה.  כל מְאָתָם (יסלח לי אלוהים,  המצאתי מילה).

מילות סיכום:
כאשר חיפפתי,  חיפפתי  (כדרכי בקודש).  את הטוב שליקטתי  –  נצרתי.  ומן הרע התעלמתי (נניח).  וגם נוכחתי לדעת (ולא בפעם הראשונה) שאין רע (מוחלט) בלי טיפה של טוב.

מילות נבואה:
עכשיו אשוב לסורי,  ויש מצב שארבה בלהג-תלונות,  ושקטגוריית ה'טענות ומענות' בבלוג הזה תלך ותתפח,  כי שום דבר לא יפריע לי להתלונן.

אשר על כן  –   יהיה שמח.  היכונו היכונו!

צאלון

צאלון ועוד,  מעוללות מפעלותיי בשיעור של היום (ותודה לאיריסיה על הסריקה)

מודעות פרסומת

תשעים ותשע

נו,  אי אפשר לדלג על ההזדמנות לכתוב כותרת כזאת. איזה מספר.

  1.  מאת הימים הפוליאניים מסתיימים מחר.  אני אסכם אותם מחר,  או בהמשך השבוע,  אבל כבר עכשיו אני יכולה להגיד שלא הייתי מי-יודע-מה מוצלחת בתיעודם.   עצלות וזה.  והגירוד באצבעות לתעד כל יום, ולו רק למגירה, עבר לי די מהר,  לבושתי.
  2. העט הסגול שלי,  שעשה לי וַיִּבְרַח ונעלם לפני כשבוע,  שב והפציע.  מסתבר ששכחתי אותו בתוך מחברת הטלפונים שלי,  והבוקר,  כשחיפשתי איזה מספר,  מצאתי אותו שם.  שמחה גדולה.
  3. תמו החגים,  תמו הבישולים.  עכשיו שקט עד ראש השנה.   יש בזה גם משהו מנחם.  ממחר אני חוזרת גם לשיעורי הציור.  לא שיש פחות עבודה  –   העבודה היא חיינו  –   אבל היא חוזרת להתפזרות נורמלית יותר על פני השבוע.  מקווה שאספיק הכול.
  4. רשמית,  גם האביב נגמר,  או כמעט.  שזה טוב,  כי האביב הישראלי מכיל יותר מדי שינויים תזזיתיים ומכות אובך מכדי שאוכל להחשיבו כעונה נעימה.  עכשיו סתם יהיה חם כל הזמן.
  5. הגעתי לאיזה מודוס ויוונדי עם עצמי באיזה עניין שהציק לי.  החלטתי לא להחליט,  והוקל לי,  לפחות בינתיים.  להלכה זו ההחלטה הכי גרועה שיכולה להיות,  אבל מאז שאני קוראת אצל אמפיארטי (מותר להוסיף קישור?  מותר,  הרשו לי.  הנה. ) על ה'שהייה' בתחושה וכו',  אני פתאום ערה יותר לכך שלא תמיד חיים בתוך פתרון,  אלא,  לפעמים,  בתוך הדרך אליו.
  6. לסיום,  חייבת קצת תלונות:  אחרי שהגלו את בני ציפר מטורו הקבוע בהארץ,  הציבו שם במקומו מישהי אחרת שזוכה,  כמדומה,  להצלחה רבה.  ביום שישי האחרון היא נדרשה שם לסוגיית שיער-החזה של נתניהו,  המבצבץ מבעד למפתח חולצתו.  זה היה כתוב בטעם כל כך רע (לדעתי),  שתהיתי מדוע חושב שם מישהו שזה שיפור לעומת בני ציפר (שגם על חוסר עידונו אפשר לומר דבר אחד או שניים).  אבל אחרי שראיתי באיזו חדווה זה שותף בפייסבוק,  אמרתי לעצמי,  חַבִּיבְּתִי,  זמנך עבר.  ִּלעולם לא תביני.  תרדי מזה ודי.

מבעוד מועד

אני אדלג על ענייני הפיגוע של רביעי בערב (במתחם שרונה),  כבר אמרו עליו מספיק.  ואדלג גם על ענייני הדיווח של התקשורת הזרה,  שהיו הפעם מעצבנים במיוחד. יש דברים שמוטב לי לא לחזור ולדוש בהם. אז רק אזכיר שביום ראשון עוד הייתי במוזיאון עוקשי בעכו וראיתי שם תערוכה בשם 'זרעי אור' של סיגלית אורגד-דורון.  היו שם צילומי-קליידוסקופ שלה,  שלא מאוד עניינו אותי,  אבל הם היו מלווים בשירים יפים מפרי עטה,  והעתקתי חלק מהם לפנקס שיש לי תמיד בתיק,  כדי שלא אשכח.  למשל השיר שמתאר את התכנסותו של מישהו בתוך עצמו ("בלילה,  כשנכנסתָ ממני / אל תוך קופסת החושך שלך / ונפרדתי ממך בעצב")  –  כמה טוב אני מכירה את קופסת החושך הזאת.   וכמובן השיר החמוד על השינה-עם-עט ("כמו הפרעונים בחדריהם / אני ישנה ובידי עט / כדי שאם אחלום חלום יפה / אוכל לכתוב אותו.")  זה מזכיר לי את פרנק מק'קורט שכתב (בספרו 'המורה'),
"Even in your dreams,  you are writing" .
נדמה לי שזה ציטוט מדויק.

אז אחר כך שרבטתי את זה,  מִשֶּלִּי,  בשבילי:

מבעוד מועד
פִּנְקָסִי
הַמָּצוּי תָּמִיד
עִמִּי
עִם עֶפְרוֹנִי:
חֲמוּשָׁה
עַל כָּל צָרָה
שֶׁלֹא תָּבוֹא
לְטוֹבָה

 

עברו 95 ימים של פוליאנה.  היום (אתמול) לא היו לה הרבה דברים טובים להגיד,  אבל נו,  אם לא פוליאנה,  לפחות סקארלט או'הארא הייתה אומרת שמחר יום חדש  –  ופוליאנה הייתה מאמינה לה.

ברושים ושלהבות

מסתבר שיש גן בהאי גם מחוץ לחיפה.  בין עכו לנהריה.  הוא לא פחות יפה מאחיו  החיפאי   –   אמנם שטוח יותר,  אבל מרווח ואוורירי,  אם אפשר לומר כך.  ליד המקדש יש גן מופלא של ברושים ופרחי גרניום,  אדומים כשלהבות אש,  בוערים ממש. נזכרתי בשיר של זלדה על הלהבה והברוש.  'השלהבת לא תבין, השלהבת לא תאמין.'

זוגות נישאים  באים לשם להצטלם.  כשטיפסנו על מרפסת התצפית ראיתי,  בין הסורגים האופייניים, שושנת בד ורודה שנשמטה אולי מן הזר של אחת הכלות.  כמעט התפתיתי לקחת אותה,  אבל התאפקתי.

(בינתיים כבר חזרתי הביתה.  טוב לנסוע,  טוב לשוב. 91 ימים של פוליאנה).

תוספת מאוחרת:  והנה קישור לבלוג של נ*גה,  שצילמה ברושים ושלהבות ועוד דברים בגן הזה עצמו.  ותודה לנ*גה!

לא-עוד 'עוד'

היום שיניתי את שם הבלוג מ-'עוד בלוגיעדה' ל-'בלוגיעדה' בלבד.  לא-עוד 'עוד'.  כי זו כבר הבלוגיעדה העיקרית שלי,  וכותרת שמתחילה ב'עוד' נראית לי סתמית. החלפת השם הפתיעה אותי בפשטותה.  בכל זאת יש בוורדפרס כמה דברים שהולכים בקלות.

אבל שמו של הבלוג הניסיוני שלי,  'בלוגיעדה משרבטת',  עדיין נראה לי יותר יפה.

היום השמונים ושמונה של פוליאנה.  אין לי הרבה זמן בשבילה כרגע:  ימים עמוסים.  עוד אדווח.

על הקטילה, בערך

בחמישי בערב עברנו על הרשימה המוצעת של 'בתים מבפנים' בתל אביב וסימנו לנו כמה מקומות שנרצה לבקר בהם בשבת.  בשישי בבוקר הופיע בהארץ מאמר שקטל קשות גם את הבתים ובעליהם וגם את מבקריהם,  וכינה את הפרויקט כולו 'מימונה של אשכנזים'.  אני כבר לא זוכרת על מה בדיוק יצא קצפה של הכותבת (אבל כן זוכרת שהיה שם משהו על פריבילגיות,  שזו מילה אופנתית שתמיד כדאי לאוורר בכל מיני הקשרים)  –   משום שבאמצע המאמר עייפתי ממנו והפסקתי לקרוא.  מכל מקום החלטנו שנלך בכל זאת,  גם כי היינו סקרנים לראות,  וגם כי מזה שנים רבות יש לנו נטייה לעשות 'דווקא' לביקורות קטלניות.

בשבת בצהריים נסענו לתל אביב והלכנו לכמה מן הנקודות המוצעות לביקור,  אבל בכל מקום היה תור ענקי ביותר ולא היו לנו זמן וסבלנות להישאר ולחכות,  מה גם שמן הים נשבה רוח כמעט מקפיאה וכל שערותיי ברחו מן הקליפס שכלא אותן ועפו לכל עבר.   אם כי אין הצדקה לתלונות על הקור,  שהרי בקרוב לא נזכור בכלל מה פירוש המילה הזאת:  קשים החיים בקיץ הישראלי,  במיוחד בתל אביב, ויש לברך על התמהמהותו,  אף שאין לי ספק כי בוא יבוא.

קצת חבל לי שפספסנו את הדירה במרומי בניין ברחוב הרברט סמואל,  או הירקון,  שכחתי כבר,  כי מה יכול להיות רע במרפסת גבוהה המשקיפה אל הים (חוץ מהרוח.  אבל נו,  היה לי סוודר).  אבל בסוף התנחמנו ב'צלמניה' שברחוב טשרניחובסקי (אף היא חלק מפרויקט הבתים מבפנים),  שהציעה  –  לצפייה ולמכירה  –  צילומי שחור-לבן מתל אביב של פעם.  רבים מהם הזכירו לי נשכחות,  ואחרים סתם היו יפים,  ולא מאוד פריבילגיים.

זה היה היום ה-83 של פוליאנה (היום הוא היום ה-84),  ועד עכשיו לא ברור לי אם הנ"ל הוא דיווח עצוב או שמח:  כי בסך הכול היה נחמד,  אבל חבל לי שניסינו להרגיז את עיתון הארץ ולא הצלחנו.

גבורות*

שני נספחים מימים קודמים (תכנית הלוואה וחיסכון,  כמו ששלי קוראת לזה):

האחד,  שבירושלים,  קרוב לשוק,  ראינו סלסילה גדולה ובה עשרות שופרות שהוצעו למכירה.  דבר כזה לא ראיתי מימיי.
אבל לא קנינו.

והשני,  שבגלל בעיות רטיבות באחד הארונות אצלנו,  הכרזתי על מבצע סדר וניקיון בתוכו:  פיניתי,  ניקיתי,  סידרתי,  איווררתי,  זרקתי את מחצית תכולתו,  ועוד כיוצא באלה.  בתחתית הערימה מצאתי מטרייה ישנה של הקטנה:  צהובה,  עם ציורים גדולים של טוויטי (הציפור ההיא החמודה,  הצהובה,  תכולת העיניים,  עם הריסים הארוכים).  טוויטי היה (הייתה?) להיט גדול בביתנו בשכבר הימים,  עד שהקטנה גדלה קצת,  והמטרייה נזנחה בארון.

והיא מצוינת.  יחסית גדולה,  ולגמרי חזקה,  לא מן הסוג המתקפל ומתפורר בכל משב רוח.  חשבתי להשתמש בה בעצמי בחורף הבא.  אני יכולה לדמיין לעצמי מה התלמידים שלי יגידו על מורתם המתהלכת עם מטריית-טוויטי צהובה.  אבל בעניין הזה אני תמיד אומרת להם,  לא משנה מה תעשו,  התלמידים שלכם בין כך ובין כך יצחקו עליכם.  אז לפחות תעשו מה שבא לכם.

(*היום השמונים,  אתמול)

ובבוקרו של היום השבעים ותשעה

זה. (מִשל Shozo Ozaki).

הוא מנמנם,  החתולון.  לא יודעת מה מדבר אליי יותר:  ההצטנפות המרוכזת הזאת,  או העין העצומה,  או האַפּוֹן,  או כף הרגל הקטנה המקופלת ליד הלחי,  או האוזניים שנשארות זקופות גם בזמן הנמנום,  שלא יפספסו משהו.
שינה קשובה.

סופ"ש בירושלים

(יום 77)

שנים רבות עברו מאז שהייתי בירושלים בשבת,  אם בכלל הייתי.  השקט הזה ברחובות (הסואנים בדרך כלל) בשישי בערב ובשבת בבוקר מוכר לי מהעיר שלי רק ביום הכיפורים.  יש מי שזה עולה להם על העצבים,  אבל אני מודה שדי נפעמתי.

*

המדרחובים החמודים,  והשווקים/ירידים של שישי בבוקר.  וגם פרפרי הנייר שהוצמדו לכל גזעי העצים.  וגם מזג האוויר הנוח שנפל עלינו במקרה.  אנחנו יודעים היטב שזה לא יישאר כך הרבה זמן.

*

שוק מחנה יהודה שובה לב אפילו כשהוא הומה אדם בשישי בצהריים.  עד אפס מקום.  כמעט אפשר לשכוח שירושלים זה לא המקום הכי בטוח בעולם בשביל מרחבים צפופים.  בין השאר קנינו ירקות בכמות חד פעמית,  עד כדי כך זעירה,  שהמוכר אפילו סירב לשקול אותה ופסק בביטול:  שני שקל.

*

ציורי הקיר במרכז העיר: על קיר שלם של אחד הבניינים בבן-יהודה צויר… קיר שלם של בניין.  כולל חלונות,  מרפסות, יונים עפות,  הכול.  ההתבוננות בו מרתקת.  הוא נראה תלת ממדי לגמרי,  למרות שהוא רק דו.

*

מעיון בחלונות הראווה של חנויות הבגדים הגעתי למסקנה שלו הייתי חיה בעיר הזאת,  לא הייתי מתקשה למצוא בגדים שמתאימים לי.  החצאיות והשמלות,  למשל,  בדיוק באורך שאני אוהבת.  הראיתי לראש המשפחה והוא קצת עיקם את אפו:  נדמה לי שהוא שמח שבשבת הכול סגור.

*

יואל משה סלומון הוא 'הרחוב של המטריות'.  בחורף נפרשו שם,  במרומיו,  עשרות (או יותר) מטריות צבעוניות.  עכשיו הן כבר לא שם,  ובמקומן יש קישוטים אחרים:  לא מאוד מרהיבים בשעות היום,  אבל מאוד יפים בתאורת לילה.  כפרס ניחומים,  בסמטאות הצרות שיוצאות משם,  נותרו כמה מטריונות קטנות,  בגובה נמוך יותר,  כדי שנזכור איך זה היה.  ובכלל,  הסימטאות הצרות והסופר-צרות (יש בכל מיני גדלים) הן בשבילי אטרקציה.  לו הייתי צלמת,  הייתי מוצאת מה לעשות שם.

*

באחד הירידים של שישי בבוקר ראיתי פיל שצויר על נייר בקו אחד.  אותה אמנית גם עשתה תליון-פיל מפס/חוט (מתכת?) אחד.  עכשיו יש לי על מה להתאמן:  איך מציירים פיל בקו אחד,  בלי להרים את העיפרון מהנייר.  ניסיתי,  והוא יצא כמו נחש-הבריח (בּוֹאַ!) של הנסיך הקטן.  אחרי שהוא בלע את הפיל.

שבעים

עשרה שבועות של פוליאנה  –  זה מספר הרבה יותר מכובד ממספר הימים שטרחתי להתייחס אליה בפועל.  אבל ככה זה אצל עצלנים.  בימים האחרונים השלל שלי דל,  הנה מה שליקטתי:

ביום ה-65 הלכנו לקנות מתנה לתינוק חדש-חדש.  ראינו בחנות גם בגדים בשביל תינוקות-בנות,  שתמיד גונבים את ההצגה.  הם חמודים שאפשר למות:  העליוניות הזעירות האלה שמלבישים אותן מעל לחיתול, כמין חולצה או גופיה,   ושנראות כמו שמלות ממש,  אבל מיניאטוריות.  אני התמוגגתי שם,  ורק שלולית נשארה ממני.

*

ביום ה-67,  יום העצמאות,  יצאתי לפני הצהריים לרחוב כדי להשליך עיתונים במתקן המיועד לכך  –  ואז חלפו מעל לראשי,  בגובה נמוך מאוד ובקול רעם אדיר,  שלושה הליקופטרים צבאיים ענקיים.  הם היו כל כך קרובים שראיתי בבירור את כל הנורות המנצנצות בגחונם,  ואני מניחה שגם הטייסים,  אם הציצו מחלונם,  יכלו לראות איזו גברת תמהונית עם שקית מיחזור כתומה בידה,  צופה בהם מלמטה בהשתאות.
וככה היה לי מטס פרטי משלי ליום העצמאות,  ולגמרי קל"ב.

*

והיום,  ביום ה-70,  נפל שרב כבד על הארץ.  מזג אוויר כזה מתקשר אצלי אוטומטית לאחרית הימים.  כי באמת,  אם זה יימשך ככה,  נגיע למצב ההתחלתי של הסרט Interstellar (הנה חזרתי אליו שנית).  ומי מבטיח לנו שגיבורי הסרט יוכלו למציאות הקשה גם בגרסתה האמיתית.

נדמה לי שהיום אפילו פוליאנה הייתה מקטרת,  אבל בסופו של דבר הייתה מסיקה,  כמוני,  שהעובדה שמחרתיים צפויה הקלה משמעותית בשרב היא סיבה לשמחה אמיתית.