תשעה שבועות של פוליאנה

(יום 63)

הבוקר הגעתי לירושלים מוקדם יחסית,  אז היה לי קצת זמן להעביר בשיטוטים/סידורים.  נכנסתי לחנות של accessories (יש לזה מילה בעברית?) בתחנה המרכזית ובחרתי שם את מה שהייתי צריכה.  כשהלכתי לשלם בקופה אמרו לי שיש מבצע   –  פריט שני בחצי המחיר.  איכשהו בירושלים אי אפשר להשלים קנייה בלי לעבור דרך כמה הצעות של מבצעים.  החלטתי (כמעט לראשונה בחיי) לנצל את המבצע,  והלכתי לבחור עוד פריט.  כשחזרתי עם שניהם לקופה נאמר לי שהפריט השני לא משתתף במבצע,  ושלחו אותי לבחור פריט נוסף בחצי המחיר.  אלא שאז התמרדתי ואמרתי שאני לא צריכה שום דבר מעבר למה שכבר בחרתי.

המוכרת לא ויתרה:  אולי תקני משהו לנכדה,  הציעה לי.  ומאחר שבשיעור אנגלית בכיתה ו' לימדונו ש-
Honesty is the best policy ,
עניתי מיד שאין לי נכדים. היות שכך,  לא נותר לה אלא להתרצות,  לאחל 'בעזרת השם',  לארוז את קניותיי ולטפל בתשלום ובעודף.

כשיצאתי משם חשבתי שמן הסתם הייתי אמורה להתעצבן מזה.  אני קוראת לפעמים פוסטים שמתלוננים על דברים כאלה:  על הטרטור בקניות,  או על המסקנה האוטומטית בנוגע לנכדים,  או על כך שהשם הוטרח ממרומיו שלא לצורך.  אבל כשטיפסתי במהירות בנתיב להולכי הרגל שעל גשר המיתרים,  התברר לי פתאום שלא רק שלא  התעצבנתי,  אלא שאני אפילו משועשעת ומחויכת    –   עד כדי כך ששכחתי לפחוד בחלק הגבוה ביותר של הגשר,  במקום בו האוטובוסים שועטים ממש מתחתיי (יש לי פחד גבהים, ועל הגשר יש לי תמיד הרגשה שאני עומדת לצנוח מפסגתו).

יודעי דבר אמרו לי כבר לא פעם שלו הייתי טורחת לצבוע את שערותיי,  הייתי ניצֶלת מטרגי-קומדיות מהסוג שהיה לי היום בחנות. והם מן הסתם צודקים  –   אבל אם באמת אשמע בעצתם,  מאיפה אני אקח פריטים מרוצים בשביל פוליאנה?

שוב שלא מן המניין

פוליאנה המסכנה,  נדחקה לקרן זווית.  כבר כמה ימים שלא מצאתי דברים טובים לכתוב בשבילה.  גרוע מזה,  אפילו לא חיפשתי.

רק קראתי כל מיני מאמרים שאמרו שהכול רע,  ולא אפרט כי אין לי סבלנות.  כמעט האמנתי למה שקראתי,  עד שנזכרתי בשני דברים:

האחד,  שביקורתיות זה לא רק להגיד שהכול רע,  אלא גם,  ובעיקר,  לסרב לקבל (כל דבר שהוא) כמובן מאליו, בלי לבדוק. והדרישה לבדוק הכול צריכה להיות מופעלת גם כנגד מאמרי ביקורת,  במיוחד הנלהבים מביניהם.

והשני,  שלמרות שאני מבינה היטב את הדחף המבקש לזעוק ולתקן,  אני מאוד מסתייגת מההרגל להיכנס עם הראש בקיר ולשפוך את התינוק עם מי האמבט.  בפשטות  –  צר לי על הראש,  וצר לי על הקיר,  ובעיקר צר לי על התינוק.

פוליאנה תמשיך לחכות,  בינתיים (כבר יום 62).

עד 55, כולל

1.  ביום ה-52: חוף הבונים.  בכל כך הרבה חופים היינו כבר,  כולל על שפת האוקיינוס,  ורק את האחד היפה והמיוחד הזה פספסנו עד עתה.  יש שם שדות ורדרדים של מיליוני צדפים שנראים למרחוק.  הים השאיר אותם שם אי-אז והסתלק.  פה ושם נשארו שברי צדפים גם בתוך חלקות עשבים יבשים שכבר מזמן לא ראו מים.

2.  באותו ערב:  הקטנה הגיעה לקחת ולהביא כמה דברים.  ביקור בזק, כמו סופה:  באה,  עברה מפה לשם,  עשתה כך וכך ואמרה כך ואחרת  –  ונעלמה כלעומת שבאה.  אבל הותירה אחריה שובל של חיוך.

3.  היום בצהריים (יום 55 של פוליאנה):  סיבוב רגלי בפארק העירוני. ילדה זעירה עם קוקו קטן אסוף גבוה בקצה קודקודה טיפסה ברגליים שלא מזמן למדו ללכת אל ראש הגבעה המכוסה דשא,  נבהלה פתאום מן המרחק שאליו העפילה,  הסתובבה לאחור והודתה מן הסתם לאלוהי הילדים על שראתה את אמא שלה מנופפת לה מלמטה.  ומיד החלה להדס אליה,  חזָרה במורד.

אמרתי לראש המשפחה:  כשתבוא לכאן בעוד חמישים שנה תראה שהעצים הקטנים האלה שנשתלו בכל מקום (ושהתחילו לגדול) יהיו כבר ענקיים,  והמדשאות ומסלולי הריצה יהיו מוצָלים כדבעי.  אבל אז עשינו חשבון שבעוד חמישים שנה אפילו הילדים שלנו כבר יהיו זקנים.  לא נותר לנו אלא לסמוך על כך שהעצים יגדלו ויהיו עתירי צל גם בלי שנפקח עליהם.  כמו הסיפור על ההוא (מי?) שנטע עץ חרובים,  שגדילתו איטית מאוד.

4.  ממחר,  חזרה לשגרה. תם חג האוכל והפירורים.  וכן,  לא התבלבלתי:  גם זה אחד מן הדברים הטובים.

באמצע הדרך

(יום 50)

קצת מוגזם,  פוסט כל יום.  אבל היום החמישים שווה את הטרחה:

1.  מצאתי סידור שיסתיר לי את הראוטר הארור שיושב לי ליד המחשב ומנצנץ בנוריותיו.  מדי פעם הנורות כבות ונדלקות,  שאז האינטרנט מתנתק ומיד מתחבר שוב,  אבל עד שהוא מתחבר בחזרה צומחות לי כמה שערות שיבה חדשות מרוב בהלה (שמא לא יתחבר).  מאז תקלת האינטרנט הגדולה שלנו בפברואר אני בהיסטריה מכל ניתוק זעיר.  בקיצור,  הנחתי לפני הראוטר קופסת דומינו שאמא שלי קנתה אי-אז לאחייניי,  ועכשיו אני לא רואה את הנוריות,  ושערות השיבה שלי חזרו לקצב הריבוי הטבעי שלהן (שגם הוא גבוה למדי,  אבל זה עניין אחר,  לא בשביל פוליאנה).

2.  קופסת הדומינו ההיא:  קופסת עץ מוארכת,  עם מכסה שגולש על פניה בתוך מסילה.  היו ילדים בכיתה שלי בבית הספר היסודי שהיה להם קלמר כזה (באמת).  אצל חלקם היו אפילו שתי קומות,  אם אני לא טועה. זה תמיד עורר אז את הערצתי,  כולל קולות העץ המחליק במסילתו.    אז הנה,  הראוטר הארור מגשים לי חלום ילדות:  קלמר עץ.  אולי באמת אפנה מתוכו את קוביות הדומינו ואשים במקומן כמה עטים.  ועיפרון.

3.  בדרך לסופר:  שני פרפרים לבנים רוקדים על המדרכה.  אחר כך פורחים להם.  אולי הם מאוהבים (זה בזה).  או שאולי אני משוגעת.

4.  אתמול,  לקראת השקיעה:  טיול ארוך על שפת הים.  בכיוון הלוך  –  ליד הגלים;  בחזור  –  למעלה,  על הטיילת.  חילוץ עצמות,  אוויר ים נעים,  שקיעה יפה,  אינסוף צדפים.  השלל שהבאתי הביתה:   צדף לבן קטן עם פסים בולטים (כמעט כמו ההוא של אפרודיטה),  ואבן קטנה,  אפרפרה על גבול הבז',  עם חור בדיוק באמצעיתה:  כמו אסימון.  הוספתי את הנ"ל לצלוחית שמכילה גם אבן אפורה מפוספסת בלבן, ששליתי משפת נהר בספרד,  ליד Bielsa.

5.  רק עוד חמישים!

חג השבועות של פוליאנה

(47 – 49.  שבעה שבועות [מרוצים?])

1.  ליל הסדר עבר בשלום. חלקים נכבדים מן המשפחה לא בארץ,  אז היה מצומצם.  זה גרם לי לעגמומיות מסוימת, אבל יצא טוב.  הילדים באו,  והביאו אתם גם את הסבתא,  ונדמה לי שהצלחנו להעניק לה ערב שמח   –  לא דבר של מה בכך בגילה,  שבו הכול נוטה להתכסות בערפל של חוסר-תוחלת.  ראש המשפחה הפליא בחידות ההגדה שלו,  ואפילו הצליח לעורר דיון.  האוכל יצא בסדר,  אף שכהרגלי חיפפתי את המנה האחרונה והסתפקתי בעוגיות-פסח ובפירות (המֵלון הראשון של העונה התברר כמוצלח מאוד).

2.  אחרי כל זה שקענו אתמול (שבת) בבטלה נעימה (שאותה,  לדעתי,  הרווחתי ביושר).  חלק נכבד ממנה השקענו בצפייה בחמשת(!) הפרקים הראשונים של העונה הראשונה של 'בית הקלפים'.  בפעם הראשונה שניסינו,  לפני שבועות אחדים,  המטתי חרפה על עצמי כשנרדמתי באמצע הפרק הראשון (אני לא אשמה,  זה היה מאוד מסובך והצריך מחשבה עמוקה,  ומעבר לזה צולמו רוב הסצנות על רקע אפרורי עד חשוך,  כמו בסרטי איכות צרפתיים שמוציאים אותי תמיד מדעתי:  מה הבעיה שלהם?  הם לא יכולים להדליק אור?).  אבל אתמול באמת השתדלתי להתרכז,  ועד מהרה נשאבנו לתוך העלילה עד כדי כך,  שנשארנו לצפות בעוד ועוד פרקים.  אמרתי לראש המשפחה שהדרישה הזאת  להתעמק ולהתאמץ להבין את מה שנאמר (ובעיקר את מה שלא) היא התעמלות מצוינת לתאים האפורים.  לדעתי,  אחרי הצפייה של אתמול,  אנחנו מחוסנים בפני אלצהיימר לפחות ב-24 השעות הקרובות (לא מתחייבת לתקופות ארוכות).

3.  לא שייך,  ובכל זאת:

עדיין
מִתּוֹךְ קְלַסְתֵּר פָּנַי
שֶׁבָּאוּ בַּיָּמִים
עֲדַיִן מַשְׁקִיפָה
יַלְדָּה;
אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ
וְרַק אֲנִי יוֹדַעַת:
אֲנִי
עוֹדֶנִּי הִיא.

4.  וגם יצאתי לסיבוב רגלי לפנות ערב (אני חייבת אחרי יום שלם בבית,  אחרת אני משתגעת).  בשובי ראיתי,  בתוך האפלולית,  שעל הגדר החיה פורחת היערה (honeysuckle).  ריח גן עדן.

43-46

1.  נזכרתי בכוסיות הפלסטיק הצבעוניות שהיו נותנים לנו בגן כל שנה בפסח.  אני אהבתי אותן ונשבעתי לשמור על הכוסית שלי כל השנה,  אבל היא הקדימה להישבר.  ובשנה שאחר כך שוב חילקו לנו כאלה.

2.  ליד הגדר הנמוכה בין הבניין שלנו לבניין השכן,  ממש מתוך האספלט,  צמח פתאום אוליאנדר (הרדוף).  עם פרחים. ורודים. יש מאין:  אביב עירוני.

3.  התעוררתי הבוקר עם החרדות הרגילות של טרום-סדר,  בשעה מאוד מוקדמת,  ופתאום הפעיל מישהו את הממטרות למטה.  שורום-זורום-זורום-רים  (מרים ילן שטקליס?).  לרגע חשבתי:  ועכשיו ישוטו כל החרדות לים.  הלאה מכאן.

4.  אחרי טירטורים בלתי פוסקים מצדי,  ניקה סוף סוף ראש המשפחה את פינת חדר העבודה שבה צבר ניירות ומיני זבלים במשך שנים:  פינה,  זרק,  סידר, ניקה.  עוד פרק זעיר של הצלחה במאבק הסיזיפי,  שאינו נגמר לעולם,  נגד האבק. אולי בגלל זה אני מתעטשת כל הזמן? לחינם האשמתי את השיטה המכחילה המסכנה.

5.  אתמול סיימתי את בדיקת המטלות/בחנים שהקצבתי לעצמי לשבוע הזה.

6.  אתמול רשמתי כמה רישומים בעיפרון ואפילו בעט נובע.  חלקם יצאו לא רע.  אולי אסדר לי תגית חדשה בבלוג:  'בעט נובע'?

7.  ראש המשפחה מתכונן ברצינות לתפקידו כמנהל של ליל הסדר.  קיבלתי כשי לחג את ההגדה 'כולנו מסובין' בהוצאת תל"י,  והיא מלווה בקלפי משחק,  שיחה וטריוויה לשולחן הסדר.  ראש המשפחה התחיל למיין אותם ולראות מה יתאים,  אם בכלל.  אתמול לפני השינה הוא שאל אותי שאלות נבחרות משם,  והתפלא לגלות שאני יודעת את רוב התשובות.  הנה אחת חמודה:  כמה שאלות שואלים ארבעת האחים של ההגדה?

8.  הטוסטר הוורוד שלי (כן.  ראש המשפחה בחר לי אותו בחנות בתור בדיחה,  וכולם אכן צוחקים,  אבל אני אוהבת אותו)  –   ובכן,  אתמול נדמה היה שהוא הגיע לסוף דרכו.  אבל הבוקר אני רואה שהוא התאושש.  בשבוע הבא,  תודות למצות,  הוא גם יזכה בחופשה מרגיעה,  ויוכל לאסוף כוחות לקראת המשך פעילותו.

9.  הימים האחרונים קשים לי.  כל מיני דברים ביחד   –  עגמומיות חגים,  חום הקיץ המתקרב, אבק שאין סיכוי שאגיע אליו,  החששות הקבועים של ליל הסדר,  וכו' וכו' ועוד ועוד.  אבל כשהתחלתי לרשום הבוקר את פרטי פוליאנה,  התברר לי שיש די הרבה,  וזה שיפר קצת את הרגשתי.  נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה אני חווה באמת את הצד החיובי של הפרויקט הזה:  אם אפשר למצוא עשרה פריטים במכה אחת,  סימן שהמצב לא כל כך נורא.

10.  ביום ראשון הקרוב זה כבר יהיה היום ה-49 :  חג השבועות של פוליאנה,  באמצע הפסח.
חגים שמחים שיהיו לכולם!

בכל זאת

כבר היום ה-42 של פוליאנה,  והזנחתי אותה באופן שערורייתי.  הסדר הטוב היה מחייב לא לספור את הימים המדולגים,  אלא להכריז שהיום הוא רק היום ה-40.  אבל איפה אני ואיפה הסדר הטוב.  אז הנה,  ליום ה-42:

בפינת הרחוב,  כשעברנו ביעף,  ראיתי אותם:  חבורה של ילדים מוכרים לימונדה לעוברים ושבים. סידרו לעצמם שולחן עם מפה,  קנקן וכוסות,  ושתי ילדות ישבו לידו,  מוכנות למזוג (ולגבות תשלום סמלי),  וילד אחד עמד על שפת המדרכה והניף בשתי ידיים שלט-הסבר,  גבוה-גבוה מעל לראשו,  כמו סאלי פילד בסרט ההוא על השביתה במפעל הטקסטיל.  לא היה לנו זמן לעצור לבירורים ולקניות,  אבל הם היו כאלה חמודים,  שהחלטתי שבכל זאת יש לי משהו בשביל פוליאנה.

תכול המטפחת

(או בעצם:  מטפחת משי,  או כפפה)*

בסרט The Intern (ספוילרון קטון,  זהירות),  יש דיון משעשע בין הדור הצעיר (+20) למבוגר (70 וכו') על מסתרי הממחטה:  הצעירים מתוודים שאף פעם לא הבינו מה הקטע הזה של ממחטות מגוהצות בכיס המקטורן, ובשביל מה בכלל צריך אותן.

בגילי אני כבר קרובה יותר לדור המבוגר שבסרט,  ויודעת בדיוק בשביל מה צריך ממחטות בד  –  כי אני עוד זוכרת את הימים שבהם בכלל לא היו כאלה מנייר.  אבל גם בעיניי זו תעלומה  –  עכשיו שיש מוצרי נייר,  ואפילו מתכלים וידידותיים לסביבה,  מי צריך את אלה שמבד?  מצד שני אני רואה שראש המשפחה מתקשה לוותר על ממחטות הבד.  נפשו נקשרה בנפשן,  ורק אני חורקת שיניים ומנסה לשכנע אותו להצטרף סוף סוף לאלף השלישי ולהשליך אותן לפח.

איך שלא יהיה,  תשובת הדור המבוגר בסרט הייתה,  שהייעוד המהותי של ממחטת-בד מגוהצת הוא להישלף מן הכיס ולהיות מוגשת באבירות לעלמה בוכייה בשעתה הקשה.  מיד אמרתי לראש המשפחה:  שנים אני מכבסת,  תולה,  מסירה ומגהצת את הממחטות הארורות האלה,  ואף פעם עוד לא הגשת לי אחת מהן להרגיעני בבכיי!

ראש המשפחה צחק.  אבל האמת היא שסתם האשמתי אותו.  כי אני לא זוכרת אפילו רגע מכריע אחד בחיי הבוגרים שבו נזקקתי לממחטת-בד:  תמיד יש לי כמה ממחטות נייר (בדרך כלל מקומטות ואף פעם לא רומנטיות) באיזה כיס או תיק או קצה-שרוול,  ערוכות ומוכנות למלא את ייעודן.  יש בזה משהו נטול-זוהר,  אבל גם פרקטי להפליא.

*(היום ה-39 של פוליאנה.  אני הולכת ומחפפת,  יותר ויותר,  כהרגלי בקודש.)

לא פוליאנה

ימים 35 – 37.  לא מצאתי שום דבר שראוי לפרסם בבלוג על דברים טובים,  למרות שרשמתי לי כמה קטנים במחברת.  אז במקום זה,  קצת טענות ומענות:

הייתי צריכה לנחש מראש שכך יהיה:  רוגל אלפר כתב היום בביקורת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ' על הסרט התיעודי של אתמול בערב בערוץ 10 (על דפנה מאיר שנרצחה בעתניאל,  ועל משפחתה   –  נתן מאיר והילדים).  הייתי צריכה לדעת מראש איך תיראה הביקורת ואיך אתרגז בגללה,  והייתי צריכה להימנע מקריאה  –   אבל,  כרגיל,  אני הרבה יותר טובה בתיאוריה מאשר בפרקטיקה.

זה היה סרט נוגע ללב מאוד,  אבל אלפר מזהיר:  "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית [כך במקור] וסנטימנטלית.  זה סרט פוליטי."  אז סליחה,  אבל אני דווקא כן צפיתי צפייה אמפתית,  וב-ת' דווקא (לידיעת המערכת והמגיהים).  בניגוד לכמה אנשים במקומותינו,  אני לגמרי מאמינה שמשפחות שכולות פלסטיניות מכל הסוגים יכולות לחוות יגון עמוק  –  אבל זה לא ממעיט בעיניי את עומק היגון של משפחות שכולות יהודיות.  לפחות מהבחינה הזאת,  נראה לי שכולנו באותה הקלחת.  אולי זו משמעותה של אמפתיה,  ואני דווקא בעֲדה.

נכון שהיה בסרט משפט תמוה אחד (ורק אחד) על אבן-מצבה שרק יהודים יגעו בה,  אבל אני,  בניגוד לאלפר,  הייתי מבררת למה התכוונו שם לפני שהייתי קוטלת. כל שאר הדברים שנאמרו בסרט לא נראים לי ראויים לקטילה בכלל,  אפילו אם הם משקפים צידוק אמוני של הדין  –  צידוק שאדם לא-מאמין (כמוני) יתקשה להבינו.  בכל מקרה, אני בכלל לא יודעת איך אפשר לכתוב בסגנון שאלפר כתב בו כשמדובר באנשים ששרויים באבל,  ועיניה העצובות של הילדה הקטנה ימשיכו לרדוף אותי עוד הרבה זמן   –  אבל אלפר כנראה רואה דברים אחרים,  חשובים יותר.

למשפט המסכם של הביקורת שלו,  "אני מחפש איזו אמת מידה משותפת עם נתן מאיר,  ולא מוצא",  אני בהחלט יכולה להאמין.  השאלה היא רק מי אחראי לכך  –  נתן מאיר,  או רוגל אלפר. ואולי דווקא האמפתיה החסרה    –  זו של בני אדם כלפי בני אדם,  לא חשוב מי הם   –   אולי דווקא היא הייתה יכולה לספק את אמת-המידה האבודה.

פנינה

(ימים 32 – 34.  כבר שליש.  אבל זהירות,  ספוילרים)

בחמישי בערב,  בפרק השבועי של שטיסל:
לפני השינה גונבים האחים הקטנים של רוחמי מחדרה את הספר שממנה נהגה להקריא להם על "חנה",  כדי לקרוא בו בעצמם.  כשהגדול מביניהם (אולי בן עשר?) קורא באוזניהם מתוכו,  מתברר להם פתאום שזאת לא חנה,  אלא אנה קרנינה,  ושרוחמי סתם המציאה את סיפורי חנה. כי אנה קרנינה היא בכלל אישה "גויה" שמניחה לגבר זר לגעת בידה.  מזועזע שולח בן העשר את אחיו הקטנים לישון, אבל ממשיך לקרוא בספר האמור לבדו.

וזה בבית שאין בו טלוויזיה ואין משחקי מחשב,  וכדי להשתעשע ולהעביר את הזמן,  ילדים (ומבוגרים) קוראים ספרים.
עולם אחר.