צעדים בשלג

ספרו של גרא גינזבורג,  צעדים בשלג (עם ציורים של איריס קובליו,  בהוצאת אבן חושן) :

כבר בכותרת שלו אני שומעת בירכתי ראשי את הפרלוד של קלוד דביוסי (Claude Debussy) שנושא את אותו השם (Des pas sur la neige,  קישור למטה).  הם כל כך מתאימים:  הנופים המושלגים,  שיש בהם בדידות ומסתורין וצער ויופי,  והכול בשקט גדול.

ואלה 'הוראות הבימוי' של דביוסי לפרלוד שלו :  "Triste et lent"  (=עצוב ואיטי).  ועל הקצב הדרוש הוא כתב:
"Ce rythme doit avoir la valeur sonore d'un fond paysage triste et glacé"

ראזומיחין מהחטא ועונשו נהג לומר על עצמו (בגרמנית) שהגרמנית שלו היא קצת schwach (=חלשה),  וזה גם מה שאני יכולה לומר על הצרפתית שלי,  ובכל זאת אנסה לתרגם איכשהו,  בערך כך:
'הקצב הזה צריך להיות בעל ערך קולי של רקע-נוף עצוב ומושלג'.

דביוסי לא הכיר את גרא גינזבורג,  אבל הפרלוד שלו מתאים לספר הקטן והמיוחד הזה כמו כפפה ליד.

אם כי הספר לא רק עצוב:  יש שם גם הרבה דמיון,  וגם הרהורים פילוסופיים,  וגם לא מעט חיוכים.  במיוחד חייכתי הרבה כשקראתי את 'מדריך תליית הכביסה לגבר' ("תליית הכביסה היא אמנות בפני עצמה" [עמוד 73] –  וגם קיפולה,  אגב).  וגם את ההוראות להכנת מרק ("אתה לא צריך לבשל לפי שעון,  אין רעיון יותר מטופש מזה.  פשוט תטעם לפעמים… ואל תהיה פנאטי…  כי אין בזה שום חוקים כתובים… עכשיו תריח,  תסגור את המכסה,  תכבה את [ה]אש ותשתוק חמש דקות אחרונות.  ואז תגיש" [עמוד 84]).  ואת הסיפור של הטיול עם הכלב בליל ירח ("עזוב את התחרות הזאת.  אל תתחרה.  זאת הבעיה שלך.  לא חייבים להוכיח כלום.  יש לך מה להגיד?  תשאיר משהו.  אחרים יבואו אחריך… גם להם יש מה להגיד" [עמוד 96]).

אבל גם מאחורי הסיפורים המחויכים מתחבא משהו רציני ולא בהכרח שמח,  אם כי שָלֵו מאוד ומלא השלמה.

פסוקו של יום מתוך הספר,  לקחת הביתה?  אולי מה שציטטתי למעלה,  "לא חייבים להוכיח כלום".  או שמא ההערה הארס-פואטית הבאה,  על "משוררת שיודעת לאצור התרגשות גדולה בין מילים בודדות"  (עמוד 54).  זהו.

ורק עוד זה  –  קישור לפרלוד של דביוסי,  כאן.

על מילים ועל דיבורים

הגעתי לסופו של  אחותו של הנגר של מירה מגן.  הסוף כתוב יפה כל כך,  שהוא מעלה דמעות בעיניים.  אבל לא אצטט,  מאימת הספוילרים.

מה שיפה בעיניי במיוחד בספר הזה הוא המעבר ההדרגתי של המספרת (אישה שהחיים היכו בה קשות) מסגנון כתיבה אדיש-לכאורה,  ציני,  קצת מרושע, כמעט רווי-שנאה  –  לעבר כתיבה שיש בה ההשלמה של מי שאינה יכולה עוד שלא לראות גם את היופי והשמחה שמסביבה.

ובאשר למה שיבוא אחרי סוף הספר,  היא אומרת:
"ומה יהיה?  ניתֵן לימים לדבר.  אם למרות הכול רוצים לומר מילה טובה לאלוהים,  אפשר לשבחו על שהעלים מאיתנו את העתיד,  ורק הזמן המתפרט לימיו ורגעיו יגלה לנו מה יש בו ומה אין" (עמוד 319).

אז א-פרופו הימים שידברו (ויש למירה מגן גם ספר שנקרא ימים יגידו,  אנה)   –   וא-פרופו מי שידבר,  ומי שלא  –   הקשבתי בימים האחרונים ביו-טיוב לכמה שירים של חווה אלברשטיין.  זה בעקבות הפוסט הקודם והמהומה שהתעוררה בגללו,  כאן ובמקומות אחרים:  רציתי לשמוע שוב כמה מִשִּׁירֶיהָ שאהבתי אי-אז   –   ונתקעתי,  כצפוי,  ב'פרח הלילך',  שבו נאמר,  בין היתר,  שמילים הן לאלה אשר אינם יודעים לומר אחרת.  והמסר הזה,  איכשהו,  התקבל על דעתי.

יצא פוסט סתום במקצת. לא נורא.  גם לא אֲפָרֵשׁ.

הנה.

על גאולת נשמות ונפשות

כיאה לעונת השנה,  אני לא לגמרי בקו הבריאות בשבועות האחרונים.  צננת שהסתבכה,  חום עולה ויורד,  היעדרויות מהעבודה פה ושם,  והיום עוד בדיקות ומסקנות ותרופות חדשות.  חזרתי בערב מבית המרקחת,  די שקועה במחשבות טורדניות,  כששני אברכים צעירים שעמדו ליד דוכן על המדרכה וחילקו משהו לעוברים ושבים, ניסו לפנות אליי בדברים,  מן הסתם לצורך גאולת נשמתי.  לא הייתי במצב הרוח המתאים לגאולה ולכן התעלמתי מהם והמשכתי ללכת,  כאילו לא ראיתי ולא שמעתי. אבל דווקא ראיתי אותם היטב מזווית העין והשתעשעתי במחשבה שהם מן הסתם אומרים לעצמם שאני זקנה מבולבלת ו/או חירשת,  ושהיות שכך אין טעם לבזבז עליי דיבורים נוספים.  לפעמים נוח כשחושבים עלינו כך ואחרת,  זה עשוי לחסוך הרבה זמן של הסברים או ויכוחים.

ואז נזכרתי שדווקא יש לי פינה רכה בלב לטובת גאולת-נפשות. היות שאני עדיין בשוונג של שירים יווניים,  שעליו דיווחתי בפוסט הזה,  מצאתי לאחרונה ביו-טיוב שיר עוד יותר יפה (אם כי פחות עממי ופחות טיפוסי-יווני) מה- S'agapo של  Alkistis Protopsalti ,  והוא נקרא   –  ובכן  –   "גאולת הנפש היא דבר גדול מאוד"    (I sotiria tis psychis ine poly megalo pragma) .  מעבר לעובדה שהשיר נהדר (אף כי יש לי מושג קלוש בלבד על מה שנאמר בו),  נדמה לי שאין ויכוח בנוגע לאמיתות הכותרת (המופיעה גם בפזמון החוזר),  תהיה הפרשנות בעניינה אשר תהיה.  מן הסתם גם שני האברכים היו מסכימים.

אז שתהיה השנה המתרגשת עלינו טובה מקודמתה.  יש להניח שגם קצת גאולה לא תזיק לאף אחד.

הנה.

S'agapo , ועוד

אתמול בערב,  בזמן שקרו במקומותינו מאורעות פוליטיים נכבדים ביותר,  היינו בהיכל התרבות בתל אביב,  בהופעה של שתי זמרות יווניות מפורסמות (Alkistis Protopsalti ו- Eleftheria Arvanitaki).  כך שעל המאורעות הפוליטיים הנכבדים לא אכתוב,  ורק אביע בקיצור את תקוותי שכל הכוחות הלא-ימניים יחברו סוף סוף זה אל זה וישחררו אותנו מן הממשלה הרעה והמזיקה הזאת.

אבל לעניין הזמרות היווניות:  למרות שראש המשפחה הוא גבר-אשכנזי-לבן-פריבילגי (וכך הלאה וכך הלאה,  כטוב לבנו בסיסמאות קלושות וחבוטות לעייפה),  הוא חובב נלהב של זמר ים תיכוני (לחופיו השונים;  גם החוף שלנו).  והיות ששירים יווניים חביבים מאוד גם עליי,  שלא לדבר על השפה היוונית,  הוא לא היה צריך לטרוח הרבה כדי לשכנע אותי לבוא אתו להופעה של השתיים האלה,  שאני מתעייפת רק מהמחשבה לאיית את שמותיהן שוב (אגב,  פירוש שמה של השנייה מביניהן הוא "חירות").

היות שהגענו הרבה לפני הזמן,  עוד הלכנו לסיבוב רגלי ברוטשילד ושיינקין והסביבה, והסכמנו בינינו שתל אביב חידשה את פניה מאז ימי נעורינו והשתפרה בהרבה,  אף שחיבבנו אותה מאוד גם אז.  אלא שאז,  בצעירותנו,  הייתה היא זקנה.  ועכשיו,  משזקנּו,  נעשתה היא צעירה.  וכך יצא שלמרות חיבתנו הקבועה אליה,  נשארנו באותו מצב:  אאוטסיידרים מהפרברים.

האמת שיש לי לא מעט חיבה גם לירושלים,  אבל,  חייבים להודות,  האוויר בתל אביב ננשם באופן חופשי יותר ומעיק פחות,  והתוספת של חמש מעלות צלזיוס בלילות חורף היא מבורכת בכל מקרה.  ובכלל,  קשה מאוד להאמין שפחות ממאה קילומטרים מפרידים בין שתי הערים השונות האלה.

את הערב בהיכל התרבות פתח השגריר היווני,  שביקש לומר "רק סְתֵּי מילים" של ברכה בעברית,  במבטאו החמוד. בחצי הראשון של ההופעה התעצבתי קצת אל לבי משום שלא הכרתי את רוב השירים (וגם בגלל הווליום המופרז,  שבגללו יש כל מיני חלקים קטנים בתוך אוזניי שטרם נרגעו מריטוטיהם,  אפילו עכשיו;  אבל ראש המשפחה אומר שאני לא נורמלית). בכל מקרה התנחמתי בעובדה שאני מבינה לפחות מילה אחת בכל אחד מן השירים (שזה,  התוודה ראש המשפחה,  בדיוק מילה אחת יותר ממה שהוא הבין).  האמת שבחצי השני כבר היה שיר אחד שבו הבנתי תשע (!) מילים רצופות ("המלאך שלי,  האיש שלי,  המוות שלי")  –  ואני אניח לקוראים לנחש למה זה תשע   -,  וגם היו יותר שירים מוכרים.  וכשחזרו שתי הזמרות לשיר את ההדרן,  שרה Alkistis וכו',  ממש לסיום,  את ה- S'agapo המפורסם שלה (="אני אוהב אותך"),  שהוא נהדר.

אני קיוויתי כל הערב שהיא תשיר את זה,  ולא התאכזבתי.  רחש של שביעות רצון עבר בקהל כבר עם צלילי הפתיחה,  ואני משכתי בשרוולו של ראש המשפחה ואמרתי לו שאם לא בשביל משהו אחר,  היה שווה לבוא בשביל זה.

לפניי ישבה מישהי שחילופי הטמפרטורות של מיזוג האוויר הציקו לה עד כדי כך שהייתה עסוקה כל העת בהסרת הסוודר והצעיף שלה ובלבישתם המחודשת,  כשבן זוגה עוזר לה כל פעם במסירות    –   ומיד כשהחל ה-S'agapo הוא היטיב שוב,  בשקדנות,  את הצעיף סביב צווארה,  מה שנראה לי כמחווה של אהבה שהשתלבה היטב באווירה של השיר.

הקהל בכללותו  היה נלהב מאוד כל הערב,  ובשיר האחרון הזה אפשר לומר שיצא ממש מגדרו.  ולמרות שאני לא נוהגת לחרוג מגדרותיי,  אפשר לומר שגם אני.  כלומר,  כמעט.

הבוקר,  כשהתעוררתי,  עוד התנגן ה-S'agapo בתוך ראשי.  ואז גם נזכרתי,  בלי שום קשר,  שבדיוק,  בדיוק היום לפני ארבעים שנה התגייסתי לצבא.  הייתה לי טירונות רעה,  והיה חורף קר וגשום למדי.  וגם בשעות שבהן לא ירד גשם,  השלימו דמעותיי את כמויות המשקעים החסרות.  לפלא הוא בעיניי שמחנה צריפין לא טבע אז בשיטפונן.

והנה ה- S'agapo.  וגם תרגום לאנגלית.