פתאום

פתאום
פָּרץ אביב
עם כְּחול שָמָיו
שהוא כל כך כחול
שאין מילה אשר תֵיטִיב לתארו
אלא שיְרוֹק הצמרות
אשר נוגעות בו
מוריק יותר
תודות לו

מודעות פרסומת

קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:


Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

יומחמישי

ירד מבול בלילה (ארבע לפנות בוקר).   אבל ממש מבול. כולל (ברקים ו)רעמים,    and all that jazz.  בבוקר נותר הכול רטוב,  עד הצוהריים ואף הלאה משם.

*

המלחמה בדרום נדחתה בינתיים,  עד להודעה חדשה.  מחזיקה אצבעות חזק שההודעה החדשה לא תגיע מחר.

*

שני ניצנים חדשים ברקפת המתורבתת שלי שגרה מחוץ לתריסולים,  ושאמורה בכלל לפרוח בחורף (?).  הישג גנני חסר תקדים שלי.

*

המשך חגיגות הסתיו:  חיסון נגד שפעת,  הבוקר.  עבר בשלום,  נדמה לי. כלומר,  מקווה.

*

שואב אבק חדש,  אחרי שהישן שבק חיים.  מתחילה להבין מי נגד מי.  אחרי הטיפול איתו, הספה בחדר העבודה קיבלה פתאום צבע אחר,  דומה למה שהיה לה בהתחלה   –  צבע שהתחבא במשך שנים מתחת לאבק.

*

הגיג: מעניין עד כמה אפשר שאכתוב על עצמי בלי להשתמש במילה 'אני'.

מותר האדם

בשלישי מבין הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה,  אנצו מסביר לאלנה (=לֶנוּ) ולפייטרו משהו על מחשבים (וזה קורה בערך באמצע שנות השבעים,  כשהמחשבים עדיין די בחיתוליהם,  וכשאלנה ופייטרו עוד לא יודעים עליהם דבר). אלנה שואלת אם המחשב יכול לטעות,  ואנצו עונה.  זה הולך ככה:

– "הוא יכול לטעות?"
– "מי?"
– "המחשב".
– "אין שום הוא,  לֶנוּ, הוא זה אני.  אם הוא טועה,  אם הוא עושה בעיות,  אני טעיתי,  אני עשיתי בעיות" (עמ' 302).

בדיוק ככה.  ואני מזכירה לעצמי,  אם המחשב או הטלפון החכם עושים בעיות, זה לא בגלל שהם טיפשים,  זה בגלל שבני האדם שתכנתו אותם וטיפלו בהם לא בהכרח היו תמיד חכמים.

למרות שלתלמידים אני אומרת תכופות,  יושבת לכם על הכתפיים מכונה מופלאה,  הרבה יותר חכמה מכל מחשב  –  רק אל תפריעו לה לעבוד.

לא עכשיו

סקרלט אומרת:
אחשוב על כך אחר כך,
כשיהיה לי כוח.
סקרלט
לא באמת קיימת,
אבל תמיד נוכחת.
לא שאני תמיד מעריכה
את דעתה –
אך בעניין הזה אשמח
לנהוג כמוה,
לחשוב על זה אחר כך
כשרק יהיה לי כוח,
ולא עכשיו.
רק לא עכשיו.

המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

זיכרון שכמעט נמוג

בחנוכה,  אי אז:  הילד,  בקטנותו,  בפיג'מה חמה ועם נעלי הבית האדומות הרקומות שסוליותיהן מדשדשות,  יושב על הרצפה ברגליים ישרות,  מחזיק במאוזן את האוטו-ג'יפ הגדול,  משל היה אקורדיאון,  מתנועע ושר ו'מנגן':

סופגנייה-יה-יה
עגלגלה-לה-לה
עם קצת ריבה-בה-בה
ברוך הבא –

וחוזר חלילה. וכל זה בהשפעת 'המנגנת' בגן  –  אבל לה היה אקורדיאון אמיתי (מעניין אם גם היום עוד קוראים לה 'המנגנת',  או שהמציאו שם מתוחכם יותר). ה'אקורדיאון'-ג'יפ משמיע קולות מחאה רפים,  גלגליו (הפונים אל הקהל) אינם יודעים את נפשם בנסיבות הללו שהם אינם מורגלים בהן,  אבל השירה השמחה נמשכת.

ואיך זה הולך?  'פתאום נפל העיפרון,  וזהו סוף הזיכרון'.
חג שמח!

מן המגירה הסודית

שני קצרים מבלוג השרבוטים שלי:

תחילה, מתוך Elizabeth is Missing של Emma Healey:

כשהמספרת שוכחת איך מסדרים את הסכינים והמזלגות בעת עריכת השולחן,  ואומרת:

"It's such a little thing  –  knowing where to put cutlery   –   but I feel like I've failed an important test.  A little piece of me is gone" (pp. 60-61).

אוי,  אלוהים.

*

וחוץ מזה,  קשור או לא קשור, גם זה:

מלכודות

בִּצְמָתִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
אוֹרֵב הָעֶצֶב;
עִתִּים
מֵרִים רֹאשׁוֹ
לְשֶׁמַע בֶּכִי שֶׁל תִּינוֹק
אֲשֶׁר עוֹלֶה בַּלַּיְלָה
מִן הַבַּיִת הַסָּמוּך;
אַךְ גַם
כְּשֶׁהַתִּינוֹק שָׁב וְנִרְדָם
נוֹתָר הָעֶצֶב
שָׁם