הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

טיולי השבוע

בראשון בצהריים נסענו לראות את הפריחה בשתי גבעות שבין מעיין צבי למעגן מיכאל,  על פי המלצה מהעיתון.  כתבו שם שזה בעיקר צבעונים,  ואכן היו לא מעט  –  אבל היו גם הרבה כלניות (צפון אדום!),  וגם,  מה שהכי חשוב  –  כמות עצומה של רקפות  (על הנעשה כעת אצל הרקפות הירושלמיות אין לי שום ידיעות,  בגלל חופשת הסמסטר).  הן פורחות בגבעות הנ"ל בכל הגוונים האפשריים שבין לבן לוורוד, בקבוצות ובמושבות ואפילו בתוך שיחים של משהו אחר שלא זיהיתי.  זה מין מודוס ויוונדי כזה:  הן לא חונקות את השיח והוא לא חונק אותן,  ואפשר לראות אותן אם מציצים מבעד לענפים הסבוכים שלו. אני מניחה שאפשר ללמוד מזה דבר אחד או שניים על החיים ועל דו קיום.

*

היות שכל השבת הייתי ספונה בבית,  הייתי זקוקה לחילוץ עצמות   –   אז יצאתי הערב להשליך כמה בטריות ישנות במתקן המיועד לכך,  ובהמשך הפלגתי משם לסיבוב רגלי ארוך בעיר.  לא היו ברחוב הרבה אנשים,  ורבים מתוך אלה שכן היו דיברו רק לתוך הסמרטפונים שלהם,  מה שעורר בי שוב את המחשבות הרגילות על מה שחידושי הטכנולוגיה עושים לתקשורת האנושית.  אחר כך ראיתי איש אחד מטייל עם הכלב שלו ומדבר,  וחשבתי,  הו,  הנה תיקון,  איש מדבר עם כלבו.  אבל כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שגם הוא דיבר רק אל הסמרטפון שלו,  ועם הכלב לא דיבר שום איש.  לא שלכלב היה אכפת  –  הוא נראה מבסוט בהחלט מחילוץ העצמות שכנראה נזקק לו לא פחות ממני.  וגם אליי לא דיבר איש,  ואת הסמרטפון שלי בכלל השארתי בבית.

בכאילו

הַרְפַּתְקָה שֶׁל מַסָּע
בְּיוֹם חֹל-עֲבוֹדָה:
בְּפִנַּת הַמִּרְפֶּסֶת
בִּשְׁאָגוֹת שֶׁל מָנוֹעַ –
שְׁאָגָה אַחֲרֵי שְׁאָגָה –
מַמְרִיאָה
מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה

אמנים ואנשי רוח

במלון שבו הזמין לנו ראש המשפחה חדר ללילה, אמרו לו בטלפון בעת ההזמנה שהחדרים מיועדים 'לאמנים ולאנשי רוח'.  ראש המשפחה ענה מה שענה,  בסבלנותו המרגיעה האופיינית,  וקיבל את החדר המבוקש.  אחר כך סיפר לי בגיחוך על השיחה.  אמרתי לו שמזל שהוא זה שעשה את ההזמנה ולא אני.  כי אני מן הסתם הייתי נותנת (ברשעות-מה) לשקט להשתרר לרגע לכל אורך הקו,  ואז הייתי שואלת,  כאילו-בדאגה:
–  רגע,  זה אומר שהחדר לא מתאים לאנשים כמוני?
ואז הייתי מקשיבה בסבלנות להתפתלויות של התשובה.

לא יפה מצדי לגרום לאנשים להתפתל,  אבל נו,  בחייכם.  אני לא אמנית,  ולא ברור אם אני אשת רוח או לא (דוקטורט במדעי הרוח נחשב?),  אבל אני בדרך כלל מתנהגת די בסדר.

עובדה:  בדיעבד מסתבר שהתנהגתי שם באופן סביר בהחלט.
באמת.

הנזל וגרטל

בגלל פקק גדול בכביש מספר אחת הפנה אותנו אתמול הווייז לדרכים חלופיות.  תחילה הוביל אותנו בין מושבים שלווים שמעולם לא ידעתי על קיומם,  ובהמשך הוריד אותנו לדרכים חקלאיות ולדרכי כורכר ולדרכי עפר שהנסיעה בהן איטית ומטולטלת במיוחד,  ואחר כך,  כשכבר באמת לא היה לנו מושג איפה אנחנו, הוא  –  באלגנטיות האופיינית לו  –  פשוט איבד אותנו.  או שאולי אנחנו איבדנו אותו.  שאז נשארנו לבדנו בשדות,  הרחק מכל מקום יישוב.  כנראה.

בינתיים שקעה השמש בוורוד מרשים בתוך האובך,  והירח זרח בגודל מרשים מאוד (חזרה גנרלית לקראת ה- Supermoon הצפוי הערב),  גם הוא בתוך אובך,  והמטוסים התנהלו מעלינו והנמיכו לעבר מסלול הנחיתה החלופי שלהם (לרגל שיפוצים בנתב"ג.  באמת כבר שבועות שלא ראיתי נחיתות שלהם בגלל שינוי התוואי,  ושמחתי למצוא אותם שוב).  מעבר לזה נתקלנו מדי פעם,  באור הדמדומים ההולך ומעמיק,  בכלים חקלאיים כבדים הנעים לאיטם על הכורכר,  ובפועלים השבים מן השדות,  ברגל או על אופניהם.  אחר כך נעלמו גם הם,  והחושך הִסְמיך סביב בדידותנו המוחלטת.

ראש המשפחה היה ברקיע השביעי,  כי אין דבר שחביב עליו יותר מן ההיטלטלות (ברכב דו- או ארבע- גלגלי) בין המהמורות הבלתי צפויות של דרכי עפר;  אבל אני הצמחתי לי בינתיים כשבע מאות שערות שיבה חדשות,  והרצתי בדמיוני סיפורי דרכים אובדות ביערות רחוקים.  זה כנראה ההבדל בין עכברי כפר לעכברי עיר.

איך שלא יהיה  –   בסופו של דבר בא הכול על מקומו בשלום.  וייז שב וגילה אותנו,  הדריך אותנו חזרה אל הכבישים הסלולים של מושב זה או אחר,  ואחר הפנה אותנו אל צומת מרומזר,  ומשם היישר אל פקק תנועה נלבב.  וכך חזרנו אל הציוויליזציה. ראש המשפחה התעצב קצת,  אבל אני עלצתי:  פקקים הם לפעמים הקלה עצומה,  ואגדות-ילדים הן מוצלחות במיוחד כשהן נשארות בין דפי הספר.

ברושים ושלהבות

מסתבר שיש גן בהאי גם מחוץ לחיפה.  בין עכו לנהריה.  הוא לא פחות יפה מאחיו  החיפאי   –   אמנם שטוח יותר,  אבל מרווח ואוורירי,  אם אפשר לומר כך.  ליד המקדש יש גן מופלא של ברושים ופרחי גרניום,  אדומים כשלהבות אש,  בוערים ממש. נזכרתי בשיר של זלדה על הלהבה והברוש.  'השלהבת לא תבין, השלהבת לא תאמין.'

זוגות נישאים  באים לשם להצטלם.  כשטיפסנו על מרפסת התצפית ראיתי,  בין הסורגים האופייניים, שושנת בד ורודה שנשמטה אולי מן הזר של אחת הכלות.  כמעט התפתיתי לקחת אותה,  אבל התאפקתי.

(בינתיים כבר חזרתי הביתה.  טוב לנסוע,  טוב לשוב. 91 ימים של פוליאנה).

תוספת מאוחרת:  והנה קישור לבלוג של נ*גה,  שצילמה ברושים ושלהבות ועוד דברים בגן הזה עצמו.  ותודה לנ*גה!

סופ"ש בירושלים

(יום 77)

שנים רבות עברו מאז שהייתי בירושלים בשבת,  אם בכלל הייתי.  השקט הזה ברחובות (הסואנים בדרך כלל) בשישי בערב ובשבת בבוקר מוכר לי מהעיר שלי רק ביום הכיפורים.  יש מי שזה עולה להם על העצבים,  אבל אני מודה שדי נפעמתי.

*

המדרחובים החמודים,  והשווקים/ירידים של שישי בבוקר.  וגם פרפרי הנייר שהוצמדו לכל גזעי העצים.  וגם מזג האוויר הנוח שנפל עלינו במקרה.  אנחנו יודעים היטב שזה לא יישאר כך הרבה זמן.

*

שוק מחנה יהודה שובה לב אפילו כשהוא הומה אדם בשישי בצהריים.  עד אפס מקום.  כמעט אפשר לשכוח שירושלים זה לא המקום הכי בטוח בעולם בשביל מרחבים צפופים.  בין השאר קנינו ירקות בכמות חד פעמית,  עד כדי כך זעירה,  שהמוכר אפילו סירב לשקול אותה ופסק בביטול:  שני שקל.

*

ציורי הקיר במרכז העיר: על קיר שלם של אחד הבניינים בבן-יהודה צויר… קיר שלם של בניין.  כולל חלונות,  מרפסות, יונים עפות,  הכול.  ההתבוננות בו מרתקת.  הוא נראה תלת ממדי לגמרי,  למרות שהוא רק דו.

*

מעיון בחלונות הראווה של חנויות הבגדים הגעתי למסקנה שלו הייתי חיה בעיר הזאת,  לא הייתי מתקשה למצוא בגדים שמתאימים לי.  החצאיות והשמלות,  למשל,  בדיוק באורך שאני אוהבת.  הראיתי לראש המשפחה והוא קצת עיקם את אפו:  נדמה לי שהוא שמח שבשבת הכול סגור.

*

יואל משה סלומון הוא 'הרחוב של המטריות'.  בחורף נפרשו שם,  במרומיו,  עשרות (או יותר) מטריות צבעוניות.  עכשיו הן כבר לא שם,  ובמקומן יש קישוטים אחרים:  לא מאוד מרהיבים בשעות היום,  אבל מאוד יפים בתאורת לילה.  כפרס ניחומים,  בסמטאות הצרות שיוצאות משם,  נותרו כמה מטריונות קטנות,  בגובה נמוך יותר,  כדי שנזכור איך זה היה.  ובכלל,  הסימטאות הצרות והסופר-צרות (יש בכל מיני גדלים) הן בשבילי אטרקציה.  לו הייתי צלמת,  הייתי מוצאת מה לעשות שם.

*

באחד הירידים של שישי בבוקר ראיתי פיל שצויר על נייר בקו אחד.  אותה אמנית גם עשתה תליון-פיל מפס/חוט (מתכת?) אחד.  עכשיו יש לי על מה להתאמן:  איך מציירים פיל בקו אחד,  בלי להרים את העיפרון מהנייר.  ניסיתי,  והוא יצא כמו נחש-הבריח (בּוֹאַ!) של הנסיך הקטן.  אחרי שהוא בלע את הפיל.

שלושים ושלושים ואחת

1.  סוף סוף יצא לי השבוע לבקר בבית הספר הדו-לשוני בירושלים,  אחרי תכנונים והסתקרנויות של שנה בערך.

2.  ראיתי שם בריסטול בהכנה,  לתלייה על קיר,  על זה שצריך לחשוב לפני שמדברים ולוותר על האמירה המתוכננת אם בתהליך המחשבה עליה היא נראית לא ראויה.  וזה לווה בציור של רמזור.  מסתבר שצריך לחכות לאור הירוק של השכל הישר וההתחשבות בזולת לפני שמדברים.  וכל זה  בשתי שפות.  הוקסמתי.

3.  הצלחתי להגיע לשם לבד,  באוטובוס,  וגם לחזור  –  בלי לטעות בדרך.  גם המפות של גוגל עזרו.  האוטובוסים עברו על פני כל מיני נקודות ציון ירושלמיות שהכרתי ושנשזרו בחיי,  עשרות שנים אחורה.  מסתבר שאני מכירה לא מעט איים בעיר הזאת  –  זה רק האוקיינוס המכיל אותם שמבלבל אותי: לא ברור לי איך אי אחד מתחבר לשני.  זה מן הסתם גם משום שאין בירושלים קווים ישרים:  הכול מתפתל,  לאורך ולרוחב,  לגובה ולעומק;  בכל צומת יש לפחות חמש פניות אפשריות (ולא ארבע,  כפי שמכתיב הגיון-המישורים שלי);  וכך כשאדם נוסע בה לתומו מזרחה,  למשל, הוא מגיע פתאום לדרום.  ולמרות זאת לא הלכתי לאיבוד.

4.  מה שלהלן.  לא שייך לפוליאנה,  אבל בכל זאת שמחתי לשרבט, ושמחתי שיש לי בלוג שרבוטים שבו אפשר לנסות את זה לפני שמעבירים לכאן :

נִסְתָּרוֹת
אַל-נָא יוּרַם הַמָּסָךְ;
אַל אֶרְאֶה
אֶת אֲשֶׁר יִגָּלֶה
אַחֲרָיו

ברבע הדרך

(ימים 23 – 25)

1.  שלשום בערב, כשסידרתי את תיק הגב לקראת יום עבודה, מצאתי בו במקרה מפית נייר ישנה שנשארה לי מבית הקפה במדריד שבו אכלנו ארוחות בוקר בקיץ האחרון. זה היה מקום נחמד ונוח,  ועבדה שם בחורה אחת לבדה והשתלטה על העבודה במהירות מרשימה מול כל התיירים הרעבים שלא דיברו ספרדית:  קפה כזה ואחר ומיצים וכריכים ועוד.  בבוקר האחרון,  לפני שיצאנו משם,  ראש המשפחה נתן לה טיפ,  למרות שבספרד לא מקובל.  היא כל כך התפלאה.  הוא הסביר לה שזה לאות תודה על השירות הטוב וכו',  אבל היא עוד המשיכה להסתכל אחרינו בתדהמה אבודה.  אם כי לא היה לה הרבה זמן לתהיות,  כי הייתה מוכרחה לחזור לתיירים הרעבים שחיכו בתור.

2.  בפרק "הפרחים שמעליך" בספר חמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן,  בעמוד 176,  הוא כותב על מחזור הפריחה בטבע, ועל "פקעות עם זיכרון" שמחכות מתחת לאדמה עד שיגיע זמנן,  בעונה המתאימה,  לפרוח פתאום שוב מעל הקבר ("ואז קורה הלא ייאמן").  בספר הולך כל זה לכיוון מאוד ספציפי  –  אבל אני,  זה מוכרח להזכיר לי את הרקפונת שלי הבודדת מפינת הרחוב,  זו שעליה כבר כתבתי כל כך הרבה פעמים;  איך שהיא נעלמת בסוף החורף,  בלי להשאיר זכר;  איך שהשנה חשבתי שהיא כבר לא תשוב; ואיך הפתיעה פתאום.  ועכשיו שני הפרחים הוורודים שלה כבר יבשו ומתו;  העלים הירוקים עדיין שם,  אבל גם הם ייעלמו בקרוב   –   והיא שוב תרד למחתרת.

אבל אני אדע שהיא שם.

3.  בחזרה באוטובוס מירושלים,  אתמול בערב:  בזכות שעון הקיץ,  עדיין אור.  אני דווקא אוהבת נסיעות בחושך,  אבל כשיש אור,  אפשר לראות את החוטמיות הזיפניות מתנשאות לגובה בשולי כביש שש.  נדמה שהן כמעט מחייכות.  והבוגנוויליה הארגמנית הנשפכת בכל מקום,  מעל גדרות ובמדרונות צדדיים  –

4.  רבע! (מתוך מאה).