אגמון חפר
יהלומי זהרורים בשמש
שטים על אדָוות
מערבה –
ובערבי הנחל
הרוח שרה
מאגר משמר השרון
השקנאים החמודים:
נחיתת-גלישה על פני המים;
תמרון בלהקה
כשכולם, כבִפקודה,
טובלים ראשים בהבלטת האחוריים,
אחר שבים לשחייתם הרגילה;
ואז –
נפנוף רוגש של הכנפיים,
מרוצת רגליים –
והמרָאה
אפילו השלוליות
חינניות:
בתוך המים הרדודים
רוגעות השתקפויות
של אקליפטוסים;
אנפות לבנות
מתעופפות
באור השמש החורפית;
בעלי כנף
ארוכי רגליים
מהדסים;
והשלט האוסר על מעבר
מצא עצמו פתאום
בלב המים.
(פארק אודים אחרי הגשם, נובמבר 2020)
על גדות הירקון
האקליפטוסים –
כל כך גבוהים –
כמו נקהלים
על קצות האצבעות
לִצפות רחוק –
הנה היא שם
אחרי הים:
מולדתם.
*
שקיעה בים, בימי קורונה
לים לא אכפת
ואיננו חרד:
מסוף עולם ועד סופו
הוא עודנו בשלו
הייתי קוראת לפוסט הזה 'שובו של הפיראט הוורוד'. תיכף תבינו למה. אבל הכותרת כבר תפוסה.
*
נזלת והתעטשויות הן אצלי דרך חיים. אני האדם שלעולם לא ייתפס בלי טישיו. יש האומרים שזו אלרגיה (שהגורם לה לא אובחן מעולם), ויש המציעים הסברים אחרים. כך או כך, העונה הבוערת מבחינתי היא כל שנה במרץ ואפריל, כשהשיטה המכחילה המסכנה פורחת. אני לא יודעת למה אני ככה רעה אליה, אולי מפאת שמה המעצבן (היא לא מכחילה אלא צהובה, זה למה). אבל אני אוהבת להאשים אותה בכל האלרגיות שלי, לא בטוח שבצדק.
אז זה מתחיל מנזלת, עובר לא פעם לסינוסים, ואז מתחיל שיעול טורדני שהולך ומחריף, וכבר קרה לא אחת ולא שתיים ולא שלוש שזה הפך לדלקת ריאות. אין לי כבר אצבעות ביד לספור כמה פעמים הייתה לי דלקת ריאות בליל הסדר. ודלקת ריאות זה וואחד סיפור, עכשיו כבר כולם מבינים את זה, והיא יכולה להתפרשׂ בשקט על פני חודשיים ויותר שבסופם היא מסתלקת ומותירה מאחוריה אדמה חרוכה.
בקיצור, זה לא משהו שמישהו צריך בדיוק עכשיו, כשכל העולם השתגע. השנה כמובן חוסנתי וכו', אבל הקורונה הרי לא יודעת את זה.
אז לאחרונה השיטה המכחילה הארורה והמסכנה התחילה לפרוח ואני התחלתי להתעטש. מן הון להון הנזלת החריפה, ואני באמת התחלתי לדאוג. היה איזה לילה שנאלצתי לישון בישיבה, כי האף היה סתום כאילו יצקו לתוכו בטון. ממחטות הנייר החלו לאזול בקצב מבהיל (ומה ביבי יגיד אם לא יישארו לי?), והרי לא נעים ללכת לקנות במקומן עוד נייר טואלט, עוד יאשימו אותי באגרנות. אז עדה ק. אמרה לי: פעם אחת בחיים תתנהגי באחריות. אל תחכי שזה יהיה עוד יותר גרוע: תכי בברזל בעודו לוהט, כבר עכשיו.
זאתי יש לה לפעמים עצות טובות. ראש המשפחה הסכים איתה לגמרי, ואני החלטתי לציית, שלא כדרכי. כמובן, היום לא הולכים למרפאה, כי ההתעטשויות מבהילות נורא. במקום זה יש איזו פרוצדורה של להתקשר ולהפעיל כרטיס מרחוק ולהתקשר שוב וככה וככה, וזה נגמר בכך שהרופאה שלנו התקשרה אליי ושאלה איך היא יכולה לעזור. סיפרתי את שסיפרתי, היא נזכרה בכל השנים הקודמות, רשמה לי שני תכשירים נגד אלרגיה ואמרה לי ללכת לקחת אותם מבית המרקחת.
אמריקה, תדעו לכם. אני מהדור שרגיל לקבל פיסת נייר עבור כל דבר, אבל היום המרשם מחכה במחשבים של כל בתי המרקחת בארץ. כפרה עליו.
אמרתי לרופאה: ומה, ככה עם הנזלת אלך לבית המרקחת? זה יבהיל שם את כולם! אז היא ענתה, שימי מסכה. עדה ק. תכף קפצה (היא לא אחת שתוותר על ההזדמנות לרטון) ואמרה שאין לנו מסכות (כבר חיפשתי בכל מקום, ואין). אבל הרופאה לא התבלבלה: תאלתרי משהו, אמרה לי.
אמרתי לעדה ק.: נו, נראה אותך עכשיו. תביאי קצת תועלת, לכי תאלתרי.
מסתבר שזאתי היא באמת לפעמים רבת תושייה, על אף נרגנותה. הלכה ופשפשה בארון הבגדים ושלפה משם צעיף משי ורוד, ארוך וצר ודק, קיפלה וסידרה בשכבות והביאה לי ואמרה: תקשרי.
קשרתי, וחיזקתי את הקשר מאחור בעזרת הקליפס של השיער. יצא סביר. עדה ק. הייתה מדושנת עונג, אני פחות. שמטתי את ה'מסכה' על הצוואר (זה הכי cool ככה), אמרתי לעדה ק. שאשים אותה כמו שצריך רק בבית המרקחת, כדי לא להבהיל אנשים בחלל סגור, ויצאנו לדרך.
בבית המרקחת הראשון שעל פניו עברנו היו הרבה אנשים, והתור (מדולל בשני מטרים בין ממתין לממתין) השתרך בחוץ. לא התחשק לנו לחכות, אז המשכנו לבית המרקחת הבא, ושם היה ריק. היטבתי את המסכה על הפנים, וידאתי שהכול קשור, לקחתי אוויר ונכנסתי פנימה (הדלתות בבתי המרקחת פתוחות עכשיו לרווחה כל העת. יפה). על ההתחלה התנצלתי בפני הרוקח והרוקחת (העגמומיים במקצת) על התחפושת, והסברתי שאני לא רוצה להתעטש עליהם. הם מלמלו משהו על כך שזה בסדר, חבשו מיד את מסכותיהם הם (אמיתיות, לשם שינוי), והחלו לטפל בפנייתי (עם כפפות!). אני חושבת שנחה דעתם כשראו שהמרשם שלי הוא לא עבור חום-שיעול-קשיי-נשימה, אלא סתם נגד נזלת אלרגית – מחלה פשוטה וקלה, כפרה עליה. על הדרך שאלתי אם יש מסכות, וכמובן נעניתי שלא. לא חשבתי אחרת.
כשיצאתי מבית המרקחת שמטתי שוב את המסכה על הצוואר. אם לרופאים המנתחים בכל הסרטים והסדרות מותר, אז גם לי מותר. חוץ מזה, היה לי חם מתחתיה, וחשבתי על זה שבקיץ כל העניין הזה יסתבך עוד יותר. מילא. מה למדתי אתמול? שנטפל בגדר הזאת אחר כך.
חזרָתי הביתה לא לוותה באירועים מיוחדים, פרט לעובדה שכל מי שראה אותי התרחק ממני, למרות שלא התעטשתי. התנחמתי בעובדה שמטרת המתרחקים היא להגן עליי (מפאת גילי). ככה זה נשמע יותר טוב.
כשנכנסתי הביתה הסרתי את הצעיף לגמרי והכרזתי: 'שובו של הפיראט הוורוד'. סיפרתי לראש המשפחה על חוויותיי ואמרתי לו שגם הוא חייב לאלתר לעצמו מסכה. מאוחר יותר הוא אכן אילתר איזה צעיף מיוחד מציוד רכיבת האופניים שלו, הרבה יותר מוצלח משלי. ועדה ק. אפילו לא הייתה צריכה לעזור לו למצוא.
*
ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.
אירוס הארגמן
בשמש של אחר הצוהריים:
כְּתום-האור הגנוז
עמוק בתוך ליבו
יכולתי לכתוב על הבחירות, אבל כבר אין לי כוח. אצביע אמת – עבודה-גשר-מרץ, אבל אין לי הרבה תקוות שמשהו כאן ישתנה, אז נגמרו לי המילים בעניין. נתראה מן הסתם בנגלה הבאה.
יכולתי לכתוב על הקורונה. אני לא פוחדת מהקורונה, אבל אני חרדה מאוד מהיסטריית הבידודים. אני אפילו לא רוצה להתחיל לפרט למה הבידודים המטורפים האלה מפחידים אותי.
אז במקום כל זה, רק אספר שהיינו בשבוע שעבר בשמורת אודים, שמחוברת איכשהו לשמורת פולג (דרום?), וכל זה דרומית לנתניה, מזרחית לכביש החוף. וראינו שם יותר רקפות ממה שאי פעם ראיתי בחיים. הן נראות כמו בלרינות. ואחרות סתם ממתיקות סוד בקבוצה. וגם ראינו כלניות, וגם חמציצים, וגם מרגניות (לא קחוונים), וגם סביונים ברבבות, וגם כל מיני קוצים וכל מיני פרחים שאת שמם אינני יודעת, וגם אגם שלוליתי מקסים, עם אקליפטוסים, וגם חורשת עצי זית, וזיהיתי גם עץ חרוב. וגם גשר צר לצד אפיק נחל, וגם גנים תלויים על הצוק מצידו השני. אמרתי לראש המשפחה, אנחנו נוסעים לכל מיני חו"לים לראות גנים תלויים, והנה יש לנו כאן אחד קל"ב.
ראש המשפחה צילם המון, ועובד עכשיו על התמונות, והעביר לי את התמונה הבאה, שאני מצרפת כדי שאולי תעשה לי ולכם טוב על הלב. גם בגלל שזה רקפות, וגם בגלל שיש בתמונה הזאת משהו משעשע. מסתבר שהרקפות, מלבד כל תכונותיהן הטובות, גם התברכו בחוש הומור.
נ"ב: פתאום עלה בדעתי שהן נראות כאילו יש להן כתרים על ראשיהן. שנאמר, הכול קורונה.
בדרך הביתה באוטובוס פנה אליי נציג של משרד התחבורה וביקש ממני לענות על שאלון בענייני הרגלי הנסיעה שלי. לא כל כך התחשק לי, אבל לא היה לי נעים לסרב (הוא ריאיין גם נוסעים אחרים). מן הון להון הגענו לשאלות האחרונות המבקשות מידע על זהותי, בין השאר על גילי. אני בת שישים ושלוש. הוא מן הסתם ידע מניסיונו שהשאלה בעייתית, על כן הפנה אליי את מסך הטאבלט וביקש ממני לבחור קבוצת גיל. לקח לי זמן עד שהבנתי מה הוא רוצה, והוא שאל אם לסמן את הקבוצה האחרונה (65 ומעלה), ואמרתי לו שיסמן את זו שלפניה (60 – 65). ואז הוא כנראה גיחך ואמר שאם אני רוצה הוא יכול לסמן קבוצת גיל צעירה יותר. אמרתי שאין צורך, והשאלון נגמר. אני נשארתי עם החמיצות הזאת שאינני מבינה לגמרי את פשרה. האם הכעיס אותי שהוא חושב שגיל מתקדם זה משהו שצריך להסתיר? או שהביך אותי שהוא חושב שאני רוצה להסתיר את גילי המתקדם? כמה קשה לשכנע אנשים שאמירת האמת היא האופציה הכי קלה.
*
הורדתי לאפליקציה את הספר המצאות מזדמנות של אלנה פרנטה. כן, ההיא מהחברה הגאונה, שממנו לא חסכתי את ביקורתי. את המצאות מזדמנות אני מעדיפה בהרבה, כי הוא מורכב מרשימות אישיות קצרות שהתפרסמו בעיתון. זה קצת כמו לקרוא בלוג. אומנם גם את הרשימות הקצרות האלה הייתי יכולה לקצר קצת, מה גם שיש לפרנטה נטייה ללכת קצת לאיבוד באמצע הרשימה, לבצע איזו דיגרסיה שלא תמיד ברור איך היא קשורה לשאר – איזה מחסור ב-rigour פה ושם. הדברים לא תמיד מהודקים מספיק. ובכל זאת לקראת סוף כל רשימה היא אוספת את עצמה ומסיימת אותה ממש יפה. כמו למשל בקביעה שמה שבאמת מפחיד הוא זעמם של אנשים מפוחדים (כל כך נכון. הפחד הוא דלק מפחיד ומסוכן). או הקביעה שדווקא בכתיבת בִּדיון אפשר להביע את האמת ("בגלל המלאכותיות הטבועה בכתיבה מכיל תמיד כל שימוש ספרותי בה צורה כלשהי של בדיון. מה שמשנה הוא בעצם כמות האמת שהבדיון מצליח בסופו של דבר ללכוד.") זה לא רעיון לגמרי חדש, אבל כמה יפה (וחכם) הוא מנוסח.
הספר לא העזנו לדעת של איריס לעאל עוסק בשכול, אבל גם בהרבה דברים אחרים. לפעמים נדמה שהוא מתרכז קצת יותר מדי במה שיכול להיקרא כרכילות על סכסוכים משפחתיים. אני לא מתה על הספר הזה, אבל הוא מעניין, ויש בו דברים יפים. כמו למשל ההרהור על הבדידות שבאבל:
"ואולי כך מתאבלים רבים שיקירם מת מוות אלים: לחוד, כל סנאי עם אגוז היגון שלו" (סוף פרק 21).
אני לא יודעת לומר אם זה נכון, אבל יש בזה משהו שובר לב, בעיקר כשכביכול מעבירים את ההתבוננות אל עולם הסנאים. בכלל, סנאים ואגוזים הולכים טוב ביחד. העניין עם אגוז היגון מזכיר לי את הביטוי 'בקליפת אגוז', שמכוון למשהו תמציתי אך חזק, מה שבהחלט עשוי להתאים ליגון. אבל יותר מזה אני נזכרת בהתבטאות החביבה עליי שקראתי איפה שהוא, מתי שהוא (לא זוכרת מי ומה, הייתכן שבחלף עם הרוח?) על סנאי שמחביא אגוז: היא מכוונת אולי לכך שהסנאי חושב שאיש לא רואה, אבל כולם יודעים שהאגוז שם. למרות שאני לא יודעת כלום על סנאים, חוץ ממה שראיתי בסרטים מצוירים של וולט דיסני.
*
אבל נניח לסנאים וליגונות. במקום זה אשמח את לב הקוראים בדיווח קצר על מסעי הנוסף ברכבת החשמלית מירושלים לנתב"ג. לפני ימים אחדים שמתי נפשי בכפי וירדתי שוב למעמקי האדמה במדרגות הנעות (כבר סיפרתי עליהן איפה שהוא בבלוג). הצלחתי להכניס את עצמי לחרדה בעניינן, והיה מנוי וגמור עמי לנסות להתגבר עליה. הצרה היא שכנראה עוד אנשים פוחדים, כי המדרגות האלה די נטושות, לא רבים יורדים בהן (כנראה הם מעדיפים את המעלית, ואפשר להבין למה). אחרי שמתחילים בירידה במדרגות הנעות נראה שאין ברירה אלא להמשיך (או לעלות חזרה באמצע הדרך במדרגות נעות אחרות), כי בחניות שבין גרם לגרם אין דרך מילוט שתוביל למעליות (או למדרגות נורמליות), ואם יש – החביאו אותה היטב.
תוך כדי ירידה (מבוהלת אך מוצלחת) שאלתי את עצמי אם כך מרגישים כורים שיורדים לעבודת יומם (או לילם) במכרה, כמו בספרים ובסרטים שקראתי/ראיתי. יש להודות שמעמקים כאלה הם לא כיף גדול, במיוחד לא המחשבה עליהם: כשאין מתקפת טילים גרעיניים, באמת שאין מה לעשות שם.
אבל הרכבת מהירה, די ריקה, בינתיים נקייה – ונחמדה. ובקרוב, יש מצב שתגיע עד תל אביב וצפונה משם, שזה בכלל שיפור מארץ החלומות.
*
פוסט שני השבוע. הייתכן שקצב עדכון הבלוג שלי חוזר ועולה?
מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.
*
איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).
*
אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.
*
צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.
*
יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).
אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.
*
יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.
*
פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.
*
סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.
כבר כתבתי כאן פעם על מסעי ברכבת הקטנה מבית שמש לתחנת מלחה בירושלים, בין כרי הדשא המנוקדים כלניות ורקפות, במסלול שכוח-אל במקצת, אם כי חביב מאוד. אז אתמול נסעתי באחותה הגדולה שנולדה הרבה אחריה – הרכבת החשמלית הגדולה והחדשה מנתב"ג לירושלים. דחיתי את הנסיעה הזאת הרבה זמן, כי שמעתי יותר מדי דיווחים על תקלות ועיכובים קשים, וחוץ מזה רוב הנסיעה היא במנהרות ואני לא אוהבת מנהרות. אבל בכל זאת הגיע הזמן להתנסות בזה, גם בשל סקרנותי, וגם כדי לשקול את המשך השימוש בקו המופלא הזה בשנת העבודה הבאה.
כרגיל ברכבות – כשזה עובד טוב, זה נהדר. כשיש תקלות – ירחם השם. אבל אתמול לא היו תקלות, והנסיעה התקדמה כשורה ותוך עמידה בזמנים, בלי איחורים משמעותיים. התברר לי שזה סיפור מהיר, די נוח (למרות החלפת הרכבות הכרוכה בזה בנקודות שונות של המסע מן הבית), וממש זול, בעיקר לאזרחים ותיקים כמוני. וזה למרות שכל המדינה הייתה בדרכים: החרדים במסעות 'בין הזמנים' שלהם, הערבים במסעות עיד אלאדחא, וכל השאר – כולל סבתות ונכדים – במסעות החופש הגדול: שמחה וששון. על המנהרות אין לי הרבה דברים טובים לומר, אבל הנסיעה מחוץ להן היא מרהיבה, גם אם די קצרה. קצת כמו מטוס כשהוא כבר מתקרב לנחיתה, בגובה נמוך יחסית, כשכל הנוף ההררי נפרש תחתיו. כולל הנסיעה על הגשר היפהפה ההוא שכבר קרוב לכניסה לירושלים, שמוטב לא לחשוב על כמה שהוא נורא-נורא גבוה.
הרכבת הזאת מגיעה לתחנת יצחק נבון בירושלים – קרוב מאוד לכל מה שאני צריכה שם – וזה היה יכול להיות ממש מעולה, לולא החליטו מתכנניה לחפור אותה בעומק של כעשר קומות (או יותר??) מתחת לפני האדמה. עכשיו, אני לא טובה בקלסטרופוביה. אפשר לעלות מבטן האדמה כלפי מעלה במעלית, אבל גם במעליות אני לא טובה. אז אמרתי: נעלה במדרגות הנעות. הא. מסתבר שגם בהן אני גרועה. יש שם כשישה גרמי מדרגות, מתוכם שלושה ארוכים כאורך הגלות ובעלי שיפוע שהפריח ממני את נשמתי. משהו כזה היה לי כשעברתי בבודפשט מתחת לדנובה וירדתי לשם במדרגות נעות – אבל שם היה רק גרם אחד, וכאן הרבה יותר. הו, האימה. לדעתי חטפתי ממש התקף חרדה, ומזלי שראש המשפחה היה איתי ושמר שלא אצנח לאן שהוא מרוב בהלה.
אני לא יודעת לומר מה יותר מפחיד – העלייה מבטן האדמה או הירידה אליה בדרך חזרה. שתיהן לא ממש לטעמי, אבל אני שוקלת את האפשרות שאפשר אולי להתרגל אליהן עם הניסיון (כאילו, פעמיים בשבוע נסיעה לעבודה בירושלים – בסוף מתרגלים, לא?) כדאי כבר עכשיו להתחיל בתרגול מסיבי של נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות. אם לא יועיל, לא יזיק.
איך שלא יהיה, זה מסע מרגש ומרתק. למרות הכול התלהבתי. על כן לקינוח, הנה שוב, בפעם השלישית לפחות מאז שאני כותבת בלוג, הרכבת הקטנה של הקאיפירה: לא הצלחתי להתאפק.
הנה כאן.
