הו, הסיגלון
המתרפק אל חלוני
מה לך בולש
שומר
את צעדיי בתוך חַדרי
והלוא ימיך שם בחוץ
ערֵבים
מִשֶּלִּי
(כפר יובל, מאי 2022)
קטגוריה: מסעות
מה שעכשיו
מלחמה באוקראינה. כבר יותר משבוע. מה יש לומר. כל כך הרבה דיבורים ותחזיות ומומחים שזה כבר ממש עושה סחרחורת. הכי מעצבנים הם מי שמחלקים ציונים לכל מי שלא חושב כמותם, או, לחילופין, קושרים את הדעות שלהם על אוקראינה לדעות על החיסונים. מה הקשר, למען השם.
כללית, מבינה מעט למדי (סיכמתי כמה דברים בסיסיים שאני כן מבינה, אבל אני משאירה אותם במחברת: כל הדעות כבר מעייפות). בעיקר מבינה שבסופו של דבר הכול מתנקז אל הילדה הפליטה האוקראינית הזעירה במעבר הגבול שכחתי לאן, עטופה במעילה הוורוד , שביקשה (בשקט מפתיע) ללכת לישון במיטה שלה. שזה המשותף לכל המלחמות: בסוף בסוף יש ילדים קטנים שלא מבינים על מה ולמה ורק מתגעגעים למיטונת שלהם, בחדר החמים והבטוח. אומנם אין לזה שום משמעות גיאו-פוליטית, אבל יש לזה כל החשיבות שבעולם.
*
בין לבין הפריחה בישראל כבר קצת אחרי השיא. גם אנחנו עשינו לאחרונה כמה מסעות קטנים של ציד פרחי חורף: אחד דרומה, לכיוון גבתון, השני צפונה, לכיוון מגידו ועין השופט, והשלישי בפארק העירוני, ממש קל"ב.
דבר כפירה נורא: יש מצב שהכלניות לא פחות יפות מהרקפות. בעיקר כשהן יוצרות דוגמה צבעונית – עם המון כתמים אדומים, לבנים, סגולים וורודים – על מרבדי העשב. האדומות הן לא בהכרח הכי יפות. אבל הי, אפילו מרגנית השדה הזעירה (עין התכלת), שמציירת נקודות כחולות קטנטנות על מדשאות – אפילו היא לפעמים מתחרה בחינניות של הרקפות. עשרה קבין של ענווה ירדו לעולם, תשעה מהן נטלו מרגניות השדה, ולכל השאר כמעט לא נותר. אני כבר צריכה משקפיים כדי לראות אותן בכלל.
*
בעניין אחר: מתברר שהבלוגרית n_lee המוכרת לרובנו מאושפזת במצב קשה בגלל קורונה. פרטים אצל טליק. מצטרפת כאן לתפילות להחלמתה השלמה והמהירה.
שתף
אינטרמצו
לא Bloganuary. כבר שבוע שלא כתבתי על הנושאים של הפרויקט הזה, וגם הנושא של היום לא מדבר אליי, אז אני מקווה שמחר-מוחרתיים, שהם הימים האחרונים, עוד יהיה לי משהו להגיד על זה. או שלא.
בינתיים היה השבוע של הסופה אלפיס (שזה, למיטב ידיעתי ביוונית קלסית/מודרנית, 'תקווה'. מה מעורר תקוות בסערות לא הבנתי, אבל לא חשוב).
מתחילת השבוע ראש המשפחה התחיל לנדנד שניסע לגליל כדי לראות שלג, לכשיירד, ואני לא רציתי. זה הולך ככה: ראש המשפחה עלה לארץ מארץ מושלגת בגיל שלוש, ועד אז ראה שם שלגים לרוב, אבל לא זוכר מהם כלום. לחו"ל הוא נוסע בדרך כלל בקיץ, אז מקסימום הוא רואה שם פסגות מושלגות מרחוק. פה ושם לקח אותי לעבודה בירושלים אחרי שלג, אבל גם אז ראה רק ערמות בצידי הכבישים ולא את הדבר האמיתי בזמן אמת. והוא כבר ממש התחיל לפתח רגשות החמצה קשים. אשר לי עצמי, ילידת מישורים צבריים שכמוני – ראיתי שלג בפעולה פה ושם (למשל כשהייתי חיילת בצפת, ופעם גם בניו יורק), ובאופן כללי אני חושבת ששלג יפה במיוחד כשרואים אותו מרחוק. אבל את ראש המשפחה זה לא שכנע.
בבוקר יום שלישי, יום לפני הסופה, התעוררתי עם נזלת מהאגדות. ממש כמו ברז. עטישותיי החרישו את הרחוב. הייתי בטוחה שזאת קורונה אומיקרונית, וכבר התחלתי לחשוב איך אפשר להפריד ביני לבין ראש המשפחה כדי למנוע הדבקה (כי כשמתעטשים כל הזמן ממש קשה לשלוט על מסעות הווירוסים בחלל האוויר). מצד שני קיוויתי שזאת אולי רק אלרגיה: יש לי תרופה נגד אלרגיה שעוזרת לי יפה, וחיכיתי שיבוא הערב כדי שאוכל להתחיל לקחת אותה (לוקחים פעם ביום ותכף נרדמים), אבל בינתיים התחילו להיגמר לי חבילות הטישיו. קיוויתי שזה יפטור אותי מהמסע אל השלג, אבל, כמאמר חז"ל, האדם מתכנן ובינתיים אלוהים מתפוצץ מצחוק, ולפנות ערב הציע לי פתאום ראש המשפחה, בנדיבות מחשידה, לקחת אותי לבדיקת קורונה, למרות שהוא היה משוכנע שאין לי כלום. חיפשתי באינטרנט וראיתי שקופת החולים שלנו בודקת זקנים במתחם PCR מיוחד, לא כל כל רחוק, ומיד נסענו לשם חצי שעה לפני הסגירה. היה די שומם והבודקים באוהליהם נראו קפואים לגמרי מקור בחכותם לתמהונים כמונו. בדקו אחת ושתיים (את שנינו, אגב), הבטיחו תשובה תוך 24 שעות, ונסענו הביתה. ואני אמרתי לעצמי: עד שתגיע תשובה השלג כבר יחסום את כל הדרכים לגליל, ואני הצלחתי להימלט הפעם בעור שיניי ממסע מיותר.
אבל שוב אלוהים צחק, והתשובה הגיעה ברביעי בבוקר, ממש לפני ההתנפלות של אלפיס. תשובה שלילית, לשנינו. בריאים כשוורים. מה שהגיוני, כי אכן לקחתי את כדור האלרגיה לפני השינה בשלישי בלילה, ועד הבוקר הנזלת והעיטושים עברו כמעט בלי להשאיר שריד (כמובן, בזכות התרופה הפכתי לזומבי, אבל זה עניין אחר).
עכשיו הבנתי את פשר הנדיבות של ראש המשפחה בעניין ההסעה לבדיקה, ואפילו את התנדבותו להיבדק בעצמו: הוא ניטרל כך את תירוצי הקורונה שלי (את לא חולה ולא מדביקה, בואי ניסע), ומיד התיישב לחפש מלונות בגליל.
אני – האדם המעשי בבית – שמתי פעמיי אל תחזיות מזג האוויר, והוכחתי לראש המשפחה באותות ובמופתים שבצפת וסביבותיה לא צפוי שלג משמעותי. בירושלים, לעומת זאת, כן. זה לא ייאש אותו. הוא מיד פנה לחיפוש מלונות בבירה, מצא משהו, הזמין וזהו. תוך כשעה החלטנו, הסכמתי (כמי שכפאה שד), ארזנו שני תיקים ויצאנו לדרך. מה לא עושים כדי שראש המשפחה הילדותי יראה סוף סוף שלג נושר מהשמיים ויירגע.
כשהגענו לירושלים עוד ראו שאריות של שמש בשמיים, אבל כבר התחיל לטפטף גראופל, למי שמכיר. המלון היה שומם למדי, כי מי משוגע לבוא בקורונה ובחורף (על כל פנים, כך חשבתי), והייתה רוח לא נעימה והכול היה אפור וקר. אבל לפנות ערב ראינו מחלון הקומה התשיעית שזה מתחיל להיות שלג ולא גשם (ראש המשפחה פתח חלון כדי לוודא). בסביבות שמונה בערב זה כבר היה ממש שלג, ויצאנו לראות: ראש המשפחה מאושר עד ראש הגג, ואני ועדה ק. נגררות אחריו, ממורמרות ונרגנות, ובעיקר קופאות מקור. זה לא היה שלג שיורד בעדינות מהשמיים, אלא כזה שיורד כמעט במאוזן, בגלל הרוח הקרה. המגפיים שלי הן ממישור החוף, לכן יש בהן ריצ'רצ' שמגיע עד לסוליה, וכמובן תכף התחילו להיכנס לתוכן מים קפואים, וחוץ מזה היה צריך להתאמץ מאוד לא להחליק ולשבור עצם או שתיים. שמחתי לשוב למלון ולהתחבא בתוך גרביים חמים יבשים ונעלי בית.
קמנו לבוקר מושלג כהלכה. בארוחת הבוקר התברר שהמלון ממש לא ריק, אלא מלא באנשי מישורים קפואים אך נלהבים. העובדים הסתובבו בינינו לא מאמינים: יש להניח שכבר מזמן לא ראו מראה כזה של מלון מלא אורחים, ושמחתי בשבילם. יצאנו שוב לסיבוב ניצחון ברחוב, ואחרי שכמעט טבעתי בשלג, חזרתי לחדר ומילאתי את המגפיים בעיתונים. ראש המשפחה יצא שוב לבדו לסיבוב צילומים וחזר נפעם ביותר.
את רוב שהותנו במלון ביליתי ליד החלון בקומה התשיעית. יש אין סוף דברים לראות בשלג, מרחוק ומגבוה. במיוחד את הילדים ששיחקו בחצר הבניין הסמוך וניסו לבנות איגלו. אחרים התאמצו לעזור למשפחותיהם להסיר מרכביהן את שכבות השלג שכיסו אותם. והקטנטנים נעטפו במעילים גדולים והידסו במגפי הגומי שלהם ונראו מרחוק ככדורים קטנים, צבעוניים. והחרדים שכל כך מתורגלים בזה כבר, עם שקיות הניילון שעטפו את כובעיהם רחבי השוליים, דמויי המטריות. והשלג על צמרות העצים. ירושלים זה חוצלארץ, כמעט מכל הבחינות.
חששתי שלא נוכל לצאת מהעיר, אבל בשעות הצוהריים הצירים הראשיים כבר נפתחו, ונסענו בין הררי השלג המפונה לעבר גשר המיתרים. אחרי כשעה היינו במישור החוף הרוגע, ואני נשמתי לרווחה.
אז כמו שאמרתי, זה מאוד יפה, אבל בעיקר מרחוק. ואני מקווה שראש המשפחה נרגע כבר, אבל אף פעם אי אפשר לדעת בביטחון.
וגם זה:
לילה ירושלמי מושלג
מחלון הקומה התשיעית
נִצפָּה פנס רחוב
ממטיר פתיתים
שתף
Bloganuary 2
What is a road trip you would love to take
לאיזה road trip (=מסע דרכים?) היית רוצה לצאת? זה הנושא של היום. קודם כל יצאתי ל'מסע-דרכים' בגוגל, כדי לוודא שאני מבינה מה זה בדיוק. זה לא ביטוי קל לתרגום. אחרי זה אמרתי: לא רוצה שום מסע כזה. איפה אני ואיפה מסעות. וחוץ מזה אין לי זמן כל יום לפוסט, בטח לא דו לשוני. וחוץ מזה את הפוסט הזה תכתוב עדה ק., ואף אחד מלבד קוראי הבלוג בעברית בין כך ובין כך לא יבין מי היא ומה היא בכלל רוצה.
אז רק בעברית. ורק עדה ק. ואם מישהו יתעצבן ממה שייכתב כאן, תדעו שזה לא אני, זה היא. אני לא אשמה, ואני בכלל בשקט לגמרי.
אגב, אזהרת מסע: עדה ק. לא אוהבת לענות על מה ששואלים אותה. במקום זה היא עונה על מה שמתחשק לה, לבחירתה.
אז הנה היא:
לא אוהבת מסעות. אבל אשמח לברוח לאיזו דרך-מסע שבה מדברים בשפה אחרת, עם אוצר מילים שונה מאוד מצונמי הקשקשת שמאיים להטביענו בימים אלה. על השלטים בשולי הכבישים, וגם בתחנות הרדיו שאקשיב להן במהלך המסע, יהיה שימוש בכל מיני מילים, אבל לא במילים הבאות:
שיא. זינוק. מאומתים. תקנות. מתווה. תו צבעוני [אפשר לבחור צבעים]. אכיפה. מכחישי-X [אפשר להשלים לפי העניין]. וירוס מתעתע [לא, דוברים מתוקים, הוא לא מתעתע. זה רק אתם שחושבים שאתם מבינים את מה שאינכם מבינים, ולכן מתאכזבים כל פעם מחדש]. אחוזים. קריסה. לנצח את הנגיף. קטסטרופה. סוכני כאוס. ראשונים בעולם. המיינסטרים של המדע. ראשי תיבות: צט"ם; מב"ר [אבל דפ"ר מותר]. התחסנות למען הזולת. פרצה בנתב"ג.
בטח אזכר עוד מעט בעוד מילים וביטויים שהייתי שמחה למחוק מן המילון. בינתיים אמשיך במסע הדרכים:
בלילה, כשעוצרים לנוח במוטל ונרדמים מול הטלוויזיה, זה מה שלא רואים בה:
כתבים שלא יודעים חשבון ובכל זאת מסבירים על חישוב באחוזים.
הדגמות בשקפים עם גרפים, כשהמדגים לא טורח להסביר מה מראה כל אחד משני הצירים של הגרף.
דוברים שאומרים: זה בטח בגלל X [לא, חמודים, אין 'בטח': במדע יש רק שתי אופציות: בדקתי ומצאתי ככה וככה – או לא בדקתי, ולכן אין לי מושג].
אילו מילים אשמח לראות על השלטים בצידי הדרך?
רק את אלה: לא יודעים. אולי. אל תתייאשו. תחזיקו מעמד. יהיה בסדר איכשהו.
אה, ואם בדרכי אראה גם את חוף Montreux של אגם ז'נבה, ואם אפשר ממרפסת הקומה השביעית, ורצוי בזמן השקיעה – זו תהיה תוספת מאוד נחמדה.
שתף
ספיח
קצת צפונית ל-Montreux, על שפת אגם ז'נבה, שוכנת העיר Vevey (הוגים את השם בערך veve). עברנו דרכה ברכבת שבה נסענו מציריך ל-Montreux, וכששמעתי את שמה בכריזה (וראיתי בשלטים) אמרתי רגע, את השם הזה אני מכירה.
שמעתי עליה לראשונה כשהייתי ילדה וקראתי את נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט. זכרתי גם איפה בדיוק היא הוזכרה. זה היה כשאיימי הייתה בטיול הגדול שלה באירופה, עם קרובים או מכרים, שכחתי מי בדיוק, ובדיוק אז נפטרה אחותה בת' (אליזבת'), ולא היה טעם לחזור כל הדרך באונייה לארה"ב, כי זה היה רחוק כל כך והיה גוזל כל כך הרבה זמן. אז היא נשארה באירופה והייתה נורא אומללה, ולורי, שהיה אז בטיול אירופאי משל עצמו (מנסה להתגבר על שברון ליבו אחרי שג'ו דחתה אותו), החליט למהר אליה (אל איימי) ולנחם אותה באשר היא. ויצא שהיא בדיוק הייתה אז בשווייץ, ב-Vevey (בתרגום העברי כתבו 'ואֵואֵי', והילדה שהייתי לא כל כך ידעה איך לקרוא ולהגות את זה ובכלל תהתה על השם המוזר) – אז שם בדיוק הם נפגשו אחרי פרידה ממושכת למדי, וזו הייתה פגישה חשובה מאוד כי… לא אוסיף מאימת הספויילרים (אגב, בדקתי עכשיו בספר שוב ומצאתי שגם 'מונטראֵ' נזכרת שם! – אבל את זה לגמרי שכחתי).
אז בשבוע שעבר חיפשתי את הספר ומצאתי וקראתי את מה שנכתב שם על Vevey, ורצה הגורל שבאותו יום בדיוק הוקרן גם בטלוויזיה הסרט 'נשים קטנות' וצפיתי גם בו (טוב, ברובו). העריכה שלו מאוד מוזרה כי קופצים בו כל העת קדימה ואחורה ונזכרים במה שהיה אי אז וכו', כך שלדעתי מי שלא קרא את הספר יתקשה להבין את העלילה, ולא ברור לי מה הטעם להפוך סיפור של בנות נעורים לסרט בלשי עתיר חידות. כך או כך, חשבתי על נשים קטנות כל אותו יום, וחשבתי שוב כמה הוא (יחד עם עוד כמה ספרים מסוגו) השפיע עליי בילדותי ובנעוריי והשתתף בעיצוב של מי שאני (על אף ערכיו הפרוטסטנטיים המאוד בולטים). היום הוא זוכה לקיתונות של ביקורת משום שאינו אוונגרדי דיו בכל הנוגע לתפיסת מקומן של נשים בחברה – אבל בעיניי זה לא ממש הוגן לשפוט את מה שנכתב לפני כמאה וחמישים שנה במונחים של היום. הוא היה יפה לזמנו, וכנערה הייתי מאוהבת בו קשות, ואני זוכרת לו עד היום את חסד נעוריי.
כך או כך, במסענו האחרון בשוויץ (ומתוך כבוד לזיכרונות הילדות שלי) קפצנו גם לביקור קצר ב-Vevey, וטיילנו על שפת קטע האגם שלה, ואני כמעט הפכתי שם לנציב קרח כי היה יום קר במיוחד, ומי האגם היו רוגשים מאוד, והרוח נשבה ממנו בפראות. לבשתי את כל הבגדים החמים שהיו לי ובכל זאת קפאתי מקור.
כך שנראה שלתועלת העתיד אמשיך לזכור את Vevey דווקא כפי שהופיעה בנשים קטנות – עם 'גן עתיק ונאה על שפת אגם נחמד ובו עצי ערמונים מרשרשים מעל, קיסוס מטפס בכל מקום, וצילו הכהה של המגדל מתמשך הרחק על פני המים הזוהרים באור החמה' (עמ' 411 בתרגומו של שלמה ערב). בגדול התיאור די מתאים למה שאני זוכרת מביקורי שם, למרות שלא הייתה שום חמה, וגם לו הייתה, הרוח לא הייתה מניחה למים לזהור באורה.
שתף
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
סמוך לשתיים בלילה שבין ראשון לשני נחתנו בנתב"ג.
אני כבר טסתי לא מעט בימי חלדי, בכל מיני הרכבים: עם הורים, עם ילדים, עם ראש המשפחה, לבדי, עם אחותי, עם אחיין תינוק, וכדומה. תמיד נלחצתי, כי אני אדם לחוץ. אבל אף פעם לא הרגשתי אבודה וחסרת אונים מול כוחות גדולים ואדישים ממני – עד הפעם. זה כנראה הקורונה והביורוקרטיה שלה, וכנראה גם הגיל (שלי), ואולי העובדה שבשנה האחרונה הפכתי למשוגעת יותר מכרגיל (אני תמיד אומרת שהשתגעתי בגלל החיסונים, אבל כולם אומרים לי שזה שיגעון לחשוב כך, ואז אני חושבת לי בשקט: מש"ל. Quod erat demonstrandum).
אזהרת מסע: צפו לפוסט ארוך ומייגע.
בניגוד למסעות רגילים, הפעם זה התחיל עם תוספות ביורוקרטיות: הטיסה הייתה ביום ראשון בערב (מז'נבה למינכן, ממינכן לנתב"ג. עם לופטהאנזה, למרות שקנינו כרטיסים של סוויס [הם שותפים]). אז ביום שישי בבוקר הלכנו לבדיקת קורונה, שאליה כמובן נרשמנו מבעוד מועד. הכול התנהל בשקט ובסדר, וגם מהר. אחרי שעתיים קיבלנו הודעת סמס שהבדיקות שלנו כבר התקבלו במעבדה, ולפנות ערב הגיע סמס עם התוצאות השליליות. האיש של הקטנה כתב לנו מיד כשהתבשר על כך: מצוין, את המשוכה הראשונה עברתם. ואכן, את כל המסע הביתה אפשר לתאר כמירוץ משוכות, חלקן די גבוהות בשבילי.
המשוכה הבאה הייתה בשבת בערב, שאז היה צריך למלא את הצהרת הנוסעים החוזרים לארץ הקודש. היות שהם לא יודעים לנסח שום דבר כמו שצריך, יש בהצהרה הזאת לא מעט בלבולי מוח מיותרים, במיוחד אם מגיעים ב'קונקשן', כמונו. גם מבקשים לדעת אם ביקרנו במדינות נוספות, וכשהודינו שהיינו גם בצרפת ובגרמניה (לקפיצות קטנות), דרשו לדעת את מספרי הטיסות שבהן חזרנו משם, ותלכו עכשיו תסבירו להם שחזרנו ברכב. הו, הפרצופונים הזועמים שיכולתי לסמן כאן לו היו לי. בסוף זה הסתדר איכשהו, וקיבלנו אישור במייל שההצהרה מולאה כנדרש, אלא שאז ראינו שהיא בתוקף רק עד שעה ככה וככה, שמאוחרת קצת משעת ההמראה של הקונקשן ממינכן, ואני אמרתי: יופי, הם לא יתנו לנו להמריא לארץ. ראש המשפחה חרק שיניים, אבל התרצה לבסוף ומילא את הטופס מחדש אחרי חצות, וגם הגדיל לעשות ושילם מראש עבור בדיקות הקורונה, ושלחנו הכול במייל לקבלה של המלון כדי שיוציאו לנו את האישורים גם על נייר. אחרי כל זה כמובן כבר לא יכולתי להירדם. מילא.
ביום ראשון בצוהריים יצאנו ברכב השכור שלנו מ-Montreux לכיוון שדה התעופה של ז'נבה. זה אמור לקחת קצת יותר משעה, אבל ראש המשפחה נכנס תמיד לדיכאון באוטוסטרדות, ודורש לרדת לכבישים הקטנים שבין העיירות, שאז זה כמובן לוקח יותר זמן, מה גם שהקריינית ב-GPS ברכב השכור (שמדברת רק צרפתית שוטפת) משתגעת מחוסר ההיגיון הזה ומתאמצת בכל כוחותיה להחזירנו לאוטוסטרדה.
בסוף הגענו לשדה התעופה, וחיפשנו את מקום החזרת הרכב (שלא תחשבו שזה פשוט, אבל תרגלנו את זה יומיים לפני כן כשנסענו לז'נבה סתם בשביל לטייל, וקווינו שאת כל הטעויות האפשריות עשינו כבר אז. ובגדול צדקנו, והגענו איכשהו).
אז החזרנו את הרכב בהליך פשוט יחסית, וגררנו את מזוודותינו עמוסות הביגוד החם ל-shuttle שייקח אותנו לטרמינל, וכדרך השאטלים, הוא לקח אותנו למסע ארוך ברחבי שווייץ עד שהגענו למקום מבוקשנו, וירדנו עם המזוודות העמוסות ונכנסנו לטרמינל ועלינו לאן שצריך ו…נתקענו לשעה בצ'ק-אין.
אל תאמינו כשאומרים לכם שרק ישראלים לא מקפידים לשמור על ריחוק בתורים. בתור ההוא היו רק שני ישראלים (שניים וחצי אם נספור גם את עדה ק.), שניהם מאוד יורמים, אחד מהם (לא אני) בעל נימוסים אירופיים משובחים – ובכל זאת אף אחד לא שמר. נכון שכולם היו סבלנים, בלי פרץ ובלי צווחה – לא אכחיש. אגב, בשווייץ המרחק הנדרש הוא רק מטר וחצי ולא שניים, וזה בגלל שהממשלה השוויצרית, בניגוד לישראלית, מאמינה שאזרחיה יודעים למדוד גם חצאי מטרים.
עדה ק., תסתמי.
הגענו סוף סוף אל הפקיד, והוא דרש וקיבל את כל הטפסים והאישורים, עיין פה ושם, ביקש להניח את המזוודות על המסוע, שקל ומדד וראה שלמרות כל הסוודרים אנחנו עוד רחוקים מן המכסה המותרת, ואז התכוננתי לנשום לרווחה, אלא שכידוע האדם מתכנן ואלוהים צוחק, והפקיד אמר: אבל אתם יודעים שלא שילמתם מראש עבור מזוודות.
כן, ככה זה היום: עבור מזוודות צריך לשלם מראש ובנפרד. ראש המשפחה כמובן ידע זאת ושילם מראש, וגם היה לו אישור על כך. אבל מישהו כנראה טעה ושכח לכתוב את זה איפה שהוא וזה לא מופיע במחשבים של חברת התעופה. עוד בצאתנו מישראל הם שמו לב לזה, אבל הפקידה בנתב"ג התרוצצה וביררה וחזרה ובישרה שזה בסדר, טעות שלהם, ואפילו התנצלה. ואילו הפקיד בז'נבה אמר שהוא לא יכול לעזור, והכין לנו טופס תשלום על סך יותר מ-200 פרנקים שווייצריים (שזה הרבה כסף), ושלח אותנו ללכת לשלם אותו במקום אחר, 'ותתחשבנו אחר כך עם האתר שבו הזמנתם את הכרטיסים'. אז חשנו אל הדלפק האחר (כבר בלי המזוודות, תודה לאל), וראש המשפחה ניסה שוב להסביר ולהראות שהנה רשום ששילמנו, אבל הפקידה אמרה שזה לא עוזר, אצלה במחשב כתוב אחרת, וצריך לשלם מיד עכשיו. ולמרות שכבר יצא לו המון עשן מן האוזניים, הוא לא התווכח ושילם. לא לחינם טענתי מראש שבלופטהאנזה הם אפילו יותר גרמנים מן השוויצרים (שגם הם גרמנים למדי), ושאין מצב שהם יחליקו משהו שלא רשום להם נכון במחשב. ואכן לא החליקו.
לא משנה. אני מכירה את ראש המשפחה היטב: הוא יתחיל עכשיו במסכת ארוכה של התכתבות עם האתר, ויעמוד על שלו בכל פעם שידחו אותו בלך ושוב, ובסוף ישיג את מבוקשו, והם יחזירו את הכסף וגם יתנצלו. זה ייקח הרבה זמן, אבל יש לו סבלנות של ברזל, והוא האגוז הכי קשה שאני מכירה.
אחרי שנפטרנו מן המזוודות חשבתי לתומי שהינה נעלה עוד קומה ונשב לנו שמחים וטובי לב לשתות משהו ולנוח לפני הטיסה. אז זהו שלא. למעלה הייתה בדיקת ביטחון קפדנית שלקחה די הרבה זמן (למרות שזה התקדם מהר ובאופן מסודר), ואפילו שקית של מטלית חיטוי שנשכחה בכיס של ראש המשפחה צלצלה שם בפראות כי יש בה כנראה טיפת מתכת, ולקח זמן למצוא את הפושעת. אבל בסוף הכול נגמר ורצינו ללכת לשתות בשקט – אלא שאז התברר שאת מספר השער עוד לא פרסמו, אבל כן טרחו לבשר שיש שערים שמרוחקים ממרכז הטרמינל מרחק של 15 דקות הליכה (וכשבשוויץ אומרים 15, הם בדרך כלל ממש מתכוונים לזה), אז לא ידענו אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח או לא. כלומר, עדה ק. ואני לא ידענו, ראש המשפחה דווקא ידע בהחלט שכן.
אחרי שנודע לנו מספר השער זירזו אותנו להגיע אליו מיד, והלכנו כמה שהלכנו והגענו ונפלנו שוב על בדיקת דרכונים ואישורים ופתקים ובלבולי מוח, ואחר כך להכניס הכול לתיק ולוודא שלא איבדנו כלום, וכשזה נגמר הורשינו סוף סוף לעלות למטוס וטסנו והגענו למינכן מהר וללא מאורעות מיוחדים.
אני זכרתי שאנחנו מגיעים שם לטרמינל 2 ואחר כך ממשיכים לטיסה הביתה מאותו טרמינל, שזה הדבר ההגיוני לחשוב, במיוחד אם משאירים לנו פחות משעתיים לצורך המעבר. אבל האוטובוס של שדה התעופה לקח אותנו שוב לטיול ארוך ברחבי מינכן עד שהגענו מן המטוס לטרמינל 2, ושם בלוח הטיסות היה כתוב שטיסתנו לתל אביב יוצאת מטרמינל 1, והופנינו לשאטל שייקח אותנו לשם.
בשלב הזה כבר התחלתי להזיע למרות שבחוץ היו כתשע מעלות צלזיוס, ואמרתי לראש המשפחה שאני לא עולה על שום שאטל בלי לברר קודם, כי לעבור לטרמינל אחר פירושו צ'ק אין מחודש, ובחיים לא נספיק.
אז שאלנו פה ושם ובסוף הסבירו לנו שלא צריך לעבור טרמינל, אלא להישאר בטרמינל 2 ורק לעלות קומה במדרגות הנעות, ולחפש את מספר השער שיופיע רק אז. עדה ק. תכף התפרצה בלי רשות ושאלה 'אז למה כתבתם בלוח הטיסות טרמינל 1', והפקידה ענתה לה (דווקא באדיבות ובסבלנות) שזה באמת בטרמינל 1 עבור מי שבאים מן העיר, אבל בטרמינל 2 זה בשביל מי שמגיעים בקונקשן. שזה בסך הכול הגיוני, אלא שעדה ק. בכל זאת רצתה להגיד שאין בזה שום היגיון, כי מטוס לא יכול להמריא בו זמנית משני טרמינלים שונים. אני השתקתי אותה מהר ושמנו פעמינו לקומה הנדרשת, ושם הלכנו במדבר ובערבה ובחשכה עד שהגענו לאגף המצורעים שמיועד לכל מי שיש לו קשר לישראל, ובדקו שוב דרכונים ואישורים ואמרו לנו לרדת במדרגות לאוטובוס (שוב). ואחרי עוד מסע ברחבי מינכן הגענו אל… טרמינל 1 (!), ששם הופנינו שוב לבדיקה ביטחונית. שם עשו לנו אשכרה צילומי רנטגן ובדקו לנו את הנשמה והציקו עד בלי די, ואותי עיכבו לאיזה בירור, ואני שמרתי היטב על עדה ק. שתסתום את פיה ולא תגיד להם שאנחנו מישראל ומבינים בזה יותר מהם (רק זה חסר לי, שהם עוד יתרגזו ויעכבו אותנו עוד יותר), והיא באמת סתמה. כשיצאנו משם נסענו שוב באוטובוס למטוס, ואז סופסוף הגענו לטיסה.
במטוס (של לופטהאנזה) אמרו שיהיה איחור קל בגלל טיסות קונקשן (עדה ק. רצתה להתווכח ולהגיד להם שזה לא אשמתנו אלא אשמתם, אבל גם היא כבר התעייפה מדי בשביל להתווכח), אבל זה באמת היה איחור לא רציני, והמראנו סמוך לתשע וחצי (שזה כבר עשר וחצי בישראל). מיד אחרי ההמראה הודיעו לנו שהפעם נקבל רק בקבוק מים מינרלים ושוקולד (מסיבה שלא הבנתי), ולי לא היה אכפת, כי הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן תמורת בקבוק מים מינרליים. מיד אחרי ההמראה התחילו לחלק ארוחה של ממש(!), כולל שתייה מגוונת, אבל בלי שוקולד ובלי בקבוק מים מינרליים. אין דבר, קיבלתי מים בכוס. אבל עד יומי האחרון אתהה על פשר ההודעה המוזרה שקדמה לארוחה (עדה ק. מעירה שכנראה הבנתי את ההפך ממה שהם אמרו באמת: הם כנראה רצו להגיד שהפעם משום מה לא יחלקו מים מינרלים בבקבוק וכו').
הכי אני אוהבת כשהטייס אומר ברמקול Just sit back and relax and enjoy the flight. עדה ק. ואני לא נרגעות בשום מצב, וכשזה במטוס, עם כיסאות שמתאימים לאורך רגליים של ילדים בגן, זה בוודאי קשה שבעתיים, שלא לדבר על ליהנות. עדה ק. בכלל טענה שהגב שלה נשבר לשניים, אבל לדעתי היא הגזימה קצת. כך או כך, גם זה עבר איכשהו, ולקראת שתיים בלילה ראיתי את חופי הארץ מתקרבים והייתי נורא שמחה, באמת. תל אביב מלמעלה נראית כמו עץ חג מולד, והכול מואר, ואני לא מבינה למה אנשים לא מכבים את האור והולכים לישון במיטה שלהם בשקט בשעות כאלה אם יש להם מזל ואינם תקועים במטוס או בשדה תעופה.
לא משנה. בנתב"ג חיכה לנו סוף סוף 'שרוול' נורמלי שחיבר אותנו לטרמינל (בלי אוטובוסים!), ומשם הדברים החלו לרוץ. איש לא ביקש תעודות קורונה ושאר ירקות, ומשום מה הופנינו לבדיקת דרכונים דיגיטלית למרות שהדרכון שלנו לא דיגיטלי (ההיגיון של שדות תעופה הוא מעבר להשגתי בכל מקרה), וקיבלנו את הפתקה הפצפונת המעצבנת ההיא שצריך לשמור לא לאבד, כאילו שאין מספיק דברים לשמור עליהם, וכאילו שכל מה שחסר לנו זה להשגיח על משהו בגודל מיקרוסקופי שיכול בכל רגע לצנוח ולהיעלם. אבל המזוודות הגיעו מיד, ואז גלגלנו אותן אחר כבוד לאזור בדיקות הקורונה, שנראה כמו אולם התעמלות ישן (וקצת מלוכלך) של בית ספר מהמאה הקודמת. אבל גם שם היה מאורגן מאוד, עם לפחות 40 עמדות בדיקה, ועם סדרנים שכבר יודעים את עבודתם אפילו בעיניים עצומות, וזה הלך ממש מהר והצמידו לנו צמיד ליד כמו בחדר יולדות ושחררו אותנו לנפשנו. שאז נאלצתי להודות שישראל לא בהכרח מבולגנת יותר ממדינות אחרות, למרות שהיא בהחלט נראית כאילו היא כן.
כדי שלא אהיה מרוצה יותר מדי מן התפקוד הביורורקטי בישראל, חיכתה לנו עוד חווית החניה לטווח ארוך. שוב חיכינו לשאטל של שדה התעופה שייקח אותנו אל החניון, ובזמן ההמתנה, כשראש המשפחה ניסה לשלם עבור החניה בעזרת הקופה שהייתה שם, התברר שהיא כמובן לא עובדת, ופספסנו שאטל אחד והיינו צריכים לחכות לשאטל הבא, שהגיע די מהר. לפי ההודעות ברמקול ובכיתוב של השאטל אי אפשר היה להבין בשום אופן מתי לרדת ממנו, אבל בסוף איכשהו מצאנו וירדנו והלכנו קצת – ושם חיכה לנו לאור תאורת הלילה האוטו שלנו, כפרה עליו, מאובק כדבעי אבל בריא ושלם, והטענו עליו את המזוודות ויצאנו לדרך ועברנו בקופה מתפקדת ויצאנו משם מהר ומאז לא היו יותר תקלות. כל הסיפור מאז הנחיתה ועד ההגעה הביתה לקח שעתיים, כולל בדיקות קורונה, וזה ממש לא נורא. אבל אני כבר בשוונג של תלונות, אז אמשיך להתלונן.
בבית חיממנו מים למקלחת והכול נראה לי ולעדה ק. ישן ומאובק. סידרנו מהר את המזוודות והתקלחנו, וכשכבר הייתי מוכנה לצנוח למיטה (כי בשעה זו כבר לא זכרתי בדיוק איך קוראים לי, וגם עדה ק. נאלמה דום לגמרי), הגיעה פתאום סדרת סמסים שהעירה אותי בחזרה. משרד הבריאות שמח להודיענו שאנחנו חייבים בבידוד עד שלישי בלילה (ככה סופרים אצלם 24 שעות. אני עייפתי מוויכוחים, אז אשתוק). ומשטרת ישראל ביקשה את רשותי לעקוב אחרי הטלפון שלי כדי לוודא שאני לא מרמה. התחלתי להתרגז באמת ולא נתתי את רשותי, למרות שהם המשיכו לשלוח תזכורת כל שעתיים. כלומר, הם הסבירו שזה לא חובה, אבל איימו שאם לא אסכים ישלחו שוטר הביתה. עדה ק. התעוררה ואמרה, כל הזמן אתם מייללים שאין לכם כוח אדם בזמן שבמגזר הערבי רוצחים זה את זה נפש, ועכשיו יש לכם כוח אדם לוודא בידודים, אז בבקשה, תשלחו שוטר. הרעיון שמדינה מרגלת אחרי אזרחיה מפני שהיא לא מוכנה לסמוך עליהם בכלום, מוציא אותי מדעתי מרוב כעס.
בשבע בבוקר נרדמתי שדודה. בתשע התעוררתי, כי עושים אצלנו עבודות שיפוץ ותיקון בבניין. ואז הסתובבתי כל היום עם עיניים טרוטות, בערפל האופייני של חוסר שינה, מחכה לשמוע אם יש לי קורונה או לא.
מוקדם אחר הצוהריים הגיעה הודעה שאנחנו שליליים לקורונה. משרד הבריאות טרח גם הוא ושלח הודעת פטור מבידוד, ואפילו המשטרה הפסיקה לשלוח תזכורות בענייני מעקב. ראש המשפחה אמר, עכשיו שמותר לנו, בואי נקרע את העיר, או לפחות תבואי איתי לסופר, כמעט נגמר לי החלב לקפה. אני אמרתי שבניגוד לדעת מדינת ישראל, אני דווקא אזרחית די ממושמעת ואחראית, ולכן גם בלי דרישה לבידוד אשאר בבית עד הבוקר (שזה בסך הכול יותר מ-24 שעות המינימום הנדרש, אם נדרש) – ושכנעתי גם אותו לדחות את הסופר למחר. וככה נשארנו בבית, יורמים קפדנים ושומרי חוק שכמונו, ואפילו בלי שהמשטרה תכריח אותנו. צפיתי בטלוויזיה בקצת חדשות, נרדמתי מולן בשלווה, ואז קמתי והלכתי לישון ממש וישנתי עשר שעות תמימות, שזה שווה ערך של לפחות שני לילות רגילים שלי.
וכך תם מסענו בשוויץ. ראש המשפחה בשל לנסוע שוב מחר בבוקר (לא איש עשוי ללא חת כמוהו ייתן לביורוקרטיה להפיל את רוחו) – ואם לא לשווייץ, הוא מוכן להתפשר גם על מקום אחר. אני לעומת זאת הודעתי שאני צריכה שנה שנתיים להירגע, והוא מכיר אותי טוב מכדי להתווכח בינתיים.
כל הזמן אני חושבת על הקטע ההוא שאפרים קישון כתב פעם. קראו לזה 'המרדף', והוא תיעד בו את מאבקיו בביורוקרטיה. הוא היה אלוף בדברים כאלה, ובכל פעם שקראתי את זה בנעוריי התפוצצתי מצחוק. בין היתר הוא סיפר איך התקלקל איזה צ'ופצי'ק קטן במיקסר שלו, והתברר שאי אפשר להחליף בארץ, וצריך להזמין את החלק המבוקש מרודזיה (!). והוא מילא עשרות טפסים והתרוצץ בין משרדי מממשלה כדי לאפשר את ההזמנה, אבל זה לא הסתדר, ובסוף הוא ויתר וקנה מיקסר חדש. וכל זה קרה עוד לפני הקורונה. מה הוא היה כותב עכשיו לו היה עוד בחיים על נסיעות לשווייץ, אני יכולה רק לדמיין, ואפילו יכולה להתחיל לצחוק כבר עכשיו על מה שאני מדמיינת.
שתף
אגם הקסמים
מסתבר שלהזניח את הבלוג אפשר גם בשווייץ… אז הנה אני מנסה לתקן את המעוות.
מאז הפוסט הקודם כבר עזבנו את ציריך ונסענו דרומה. בערב האחרון בציריך עוד עשינו סיבוב רגלי אחרון בעיר וראינו את הברבורים ישנים בנהר. וכך ישנים ברבורים: הם מקפלים את צווארם הארוך ומחביאים את ראשם, כולל המקור, מתחת לנוצות הכנפיים שלהם. שאז הם נראים כמו חבילות לבנות שצפות על פני המים החשוכים, לגמרי בלי סימן ההיכר האופייני להם. כששניים מהם שמעו אותי מדברת מן המעקה שמעל לנהר, הם התעוררו ושלפו מיד את ראשם ממחבואו ושטו-גלשו לעברי בהוד והדר, אולי בתקווה לקבל משהו. כשנוכחו לדעת שזה לא יקרה, הם חזרו והתקפלו וכנראה נרדמו בחזרה.
למוחרת נסענו ברכבת ל-Montreux, ששוכנת על שפת אגם ז׳נבה, בדיוק בקצה ההפוך (המזרחי) מז׳נבה עצמה (מרחק של יותר משעתיים נסיעה ממנה: לא אגם קטן, מסתבר). כבר באמצע הדרך התחלפה השפה: מגרמנית עבר הכול לצרפתית. זה לא רק השפה: זה גם אורח החיים ואופן החשיבה, ואפילו מזג האוויר (שהתחמם פלאים, יחסית). לפעמים אני שוכחת שזאת עדיין שווייץ ולא צרפת. וכל הזמן אומרים לי Bonjour Madame, וזה תמיד משעשע אותי, כי אומרים את זה גם בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, וגם כי קוראים לי Madame. אבל עדה ק. מעירה שאין מה להשתעשע, אכן אני גברת, שלא לומר גברת זקנה.
המרפסת הזעירה שלנו, בקומה השביעית, צופה ישר אל האגם. לדעתי מדובר באגם קסמים. בכל רגע צבעו משתנה וכיוון האדוות שלו מתחלף. לפעמים הוא תכול לגמרי, לפעמים אפרורי. לעיתים חלק כראי, לפעמים פחות. היום, לקראת מהפך צפוי במזג האוויר הלילה (יהיה גשום וקר), נראה שהאדוות היו עצבניות ואפרוריות יותר מכרגיל. כל ערב יש שקיעה אחרת, והשמש משחקת בין העננים ומשתקפת במים באופן אחר ובצבע אחר. הנסיך הקטן היה נהנה כאן מאוד.
אז כמובן נסענו גם לטיולים בסביבה, ועלינו ברכבל עד לחצי הגובה במון בלאן (צרפת קרובה מאוד לכאן), וחרשנו כבישים וסרפנטינות הרריות (הרי האלפים, כמובן), וככה וככה – אבל אני תמיד שמחה לחזור למלון ולצפות באגם, שכל יום הוא כמו אגם חדש ולא מוכר, על שפעת ברווזיו ושחפיו, וערוגות הפרחים על גדותיו – בין היתר פרחי הווינקה של אימי, אבל גדולים מהם פי שניים לפחות.
מוחרתיים יגיע כבר תור בדיקת הקורונה לקראת שובנו, ואני מנסה לא לחשוב עליה יותר מדי, כי אם למשל יתברר שאנחנו חיוביים א-סימפטומטיים, יהיה שמח. לא, לא אחשוב על כך עכשיו. זה משהו שאפשר וצריך ללמוד מסקרלט או׳הארא.
אז זהו. ראינו הרבה נופים יפים, וככל שמעפילים גבוה יותר ראש המשפחה נהיה מבסוט יותר – אבל אני נותרתי ילדת מישורים (סליחה, מאדאם של מישורים), והייתי יכולה להסתפק בשקט במרפסת שלי מעל לאגם הקסמים. שנאמר, יושבה על הגזוזטרה.
שתף
נספח
מוסיפה עוד כמה תמונות מציריך, בהמשך לפוסט הקודם:
(באדיבות ראש המשפחה)
שתף
ד״ש מציריך
אז יצא שאני בציריך, החל משלשום בערב. ראש המשפחה מיצה לגמרי את הישיבה האינסופית בבית, אמר לי (במידה לא מבוטלת של צדק) ש׳אם לא עכשיו אימתי׳, והזמין כרטיסים. אני כזכור חלמתי כל העת על בריחה הרחק מממלכת חיסוני הקורונה השלישיים, מצד שני שונאת וחרדה להיות תיירת, אז היה קשה לי ליישב את הסתירה. אבל בין כך ובין כך אני מלאת סתירות כרימון, אז לא נורא, נוספה עוד אחת.
יותר מארבע שנים חלפו מאז יצאנו לאחרונה מארץ הקודש. התברר שדי שכחנו איך זה בכלל, וגם הרבה דברים השתנו, וגם אני נורא הזדקנתי, למרות שראש המשפחה נותר צעיר כשהיה. אבל בסך הכול, למרות שקרונה הזאתי מסבכת הכול עד בלי די, הלכה הטופסולוגיה יותר בקלות ממה שחששתי. אני למשל חשבתי שאם תהיה איזו בעיה עם הטופס הממוחשב לכניסה לשוויץ, יגרשו אותי מיד בשדה התעופה בציריך חזרה לארץ, אבל בסוף הודיעו לנו במטוס שאם שכחנו (למלא) את הטופס, הם ישמחו לחלק לנו אחד על נייר למילוי מיידי לפני הנחיתה. בגדול אף אחד לא חשב על גירוש: נדמה לי שהשוויצרים סבלו לא מעט מירידת התיירות עקב הקורונה, והם שמחים עכשיו על כל מי שבא, וגם יותר נחמדים ממה שזכרתי. למשל לפנינו בבדיקת הדרכונים בציריך הייתה ישראלית שלא הבינה בכלל מה רוצים מחייה ולא מצאה את תעודת החיסונים שלה, וטענה שהיא בכלל מחלימה, ולא ידעה שום שפה מקומית, וראש המשפחה כבר נחלץ להסביר לה ולשוטרת הגבולות ככה וככה, ואני חשבתי שתכף יצעקו על שניהם ויגידו לו לעמוד בתור בשקט (אנחנו וההרגלים הלבנטיניים שלנו), אבל הכול התנהל בסבלנות ובאדיבות ובא על מקומו בשלום, וכולם בסוף הודו לראש המשפחה שהציל את המצב.
אני חשבתי שיהיה כאן קריר כמו בחורף של מישור החוף שלנו, אבל התברר (למזלי עוד לפני שיצאנו) שקר כאן כמו בחורף ירושלמי. היום, למשל, מקסימום עשר מעלות צלזיוס. מעיל וצעיף חובה, וגם כפפות לא יזיקו. אני עם מסכה גם בחוץ, היא מחממת יפה את הפנים, ונראה שגם השוויצרים גילו את הפטנט הזה (מתאים בעיקר לשעות הבוקר המוקדמות). ראש המשפחה ברקיע השמיני בגלל מזג האוויר, אבל אני קצת מוטרדת, כי המזוודת כבדות יותר בגלל כל הסוודרים.
את ציריך אני די זוכרת מפעמים קודמות. נהר ה-Limmat יפהפה. הרחובות והמסעדות פחות מלאים ממה שזכרתי (אחרי הכול, זה off-season), ברוב המקומות (לא בחנויות) מבקשים תעודת קורונה ותעודה מזהה, אבל מאוד סבלניים בזמן שכולם מפשפשים בניירותיהם ובתיקיהם. המלצר בארוחת הבוקר התנצל שהוא בכלל מבקש, אבל הרגעתי אותו והסברתי לו שאנחנו רגילים לזה (כזכור, אני מממלכת חיסוני ואיסורי הקורונה, אותי אי אפשר להפתיע). בכלל, שווייץ נראית לי מקום מתאים בימים הקשים האלה: הכול מאורגן להפליא וכולם סבלניים. קצת יקיות היא צורי לנשמתי העייפה.
אתמול, בהליכתנו ליד הנהר, ראינו את מלון החסידות שעל הגדה. זכרתי אותו מן הפעם הקודמת. יש בראשו פסל של קן חסידות, כולל הגוזלים. זה כזה חמוד. וכל המלון צבוע בוורוד, שזה הצבע המועדף על עדה ק., שלמרות גילה המופלג עוד לא לגמרי התבגרה.
בערב יצאנו שוב לראות את הנהר החשוך. השתקפויות האורות בתוכו נהדרות. ראש המשפחה מתכנן לצאת בימים הקרובים עם חצובה ומצלמה רצינית ולצלם בחושך. צילום בסמרטפון זה נחמד מאוד, אבל יודעי דבר טוענים שזה לא זה. שיהיה.
לפנות בוקר, כשהתעוררתי , והתקשיתי להירדם בחזרה בגלל הרהורים טורדניים על ׳איך נסתדר עם הביורוקרטיה של החזרה לארץ׳ (לא, מוטב שלא אפרט, אני חסה על מערכת העצבים של הקוראים), כתבתי בראש, בחושך, משהו על ההשתקפויות ההן. זה לא יצא מאוד הגיוני, כי הראש שלי לא עובד טוב בחושך (יש שיגידו שגם באור לא). אבל אחר כך נחה דעתי ונשמתי הרבה ולאט מאוד, ובסוף נרדמתי בחזרה. אני כותבת את זה גם כאן, למרות שזה לא מחשב רגיל אלא אייפד, ואין לי איך לנקד. מילא, אלתרתי קצת.
על שפת ה-Limmat, בערב
השתקפויות מוארות בנהר החשוך –
הנה דבר מה שלא חשבת עליו עדיין:
האור מכפיל עצמו על פני המים
היש נוצר מתוך האין
שתף
מזה עידן ועידנים
מזה עידן ועידנים לא כתבתי. יום הכיפורים עבר, סוכות עבר, שמחת תורה מתקדם בריצה, או-טו-טו כבר אחרי החגים – והנה סוף סוף אני פוקדת את בלוגי הזנוח לאנחות.
למה לא כתבתי? בעיקר כי לא מתחשק לכתוב על ענייני אקטואליה – שאז עדה ק. משתלטת על הכול ומפזרת כל מיני דיבורים נרגזים ועצבניים. שתינו משתגעות לגמרי מהדיבורים האינסופיים בעניין מחוסנים, ובעיקר בעניין לא מחוסנים. וזה למרות ששתינו התחסנו כדבעי ונלך אפילו להתחסן שוב אם יצוו עלינו. הביטחון שלנו בחיסונים קצת התערער בעקבות הגל הרביעי, אבל אנחנו אזרחיות מאוד ממושמעות, שלא לומר פחדניות, ועושות מה שאומרים לנו שצריך.
אבל הדיבורים האינסופיים על זה משגעים אותנו, ועדה ק. פשוט לא מסוגלת לסתום את הפה כשזה מתחיל. כמו למשל הוויכוחים עכשיו על מכונות האקמו. הדיבורים האלה נשמעים כמעט כמו 'לכולם מחלקים סוכריות ורק לנו לא יישאר'. כאילו, מה עובר על אנשים? זה לא ברור שנותנים את הטיפול הנדיר (ובלי לשאול יותר מדי שאלות) למי שמצבו קשה יותר ויש לו יותר סיכוי לשרוד אותו? הרי בינינו, לא מדובר בטיול בפארק. וראש הממשלה שלא מתבייש לומר שהוא רוצה שהורים לילדים מחוסנים יריבו עם הורים לילדים שלא התחסנו. שזה פשוט ניצול בוטה של לחץ חברתי, שהנהגה אחראית הייתה צריכה לשאוף לנטרל אותו. את זה בדיוק ניסתה שאשא-ביטון למנוע כשהתנגדה לחיסונים בבתי הספר. כשנתניהו אמר דברים כאלה עלינו על בריקדות (אפילו אני צפרתי מתחת לגשרים), ואילו עכשיו זה מתקבל בשלוות נפש. והעיסוק הבלתי פוסק בחולים הלא מחוסנים, והדיבורים האיומים – וזה לא רק עניין של דיבורים ונימוסים, זו דרך מחשבה. מבהילה ביותר, מונהגת מלמעלה ומולהטת על ידי תקשורת היסטרית.
לא משנה. אמרתי שאני לא רוצה לתת לעדה ק. להשתלט, והנה היא השתלטה בכל זאת. זה מה שקורה בדרך כלל להחלטותיי היפות.
אז איפה הייתי ומה עשיתי. בסופ"ש האחרון היינו בירושלים. גרנו בבית ההארחה החמוד של הכנסייה הסקוטית, טיילנו פה ושם, ראינו הצגה בחאן, וככה. עם תווים ירוקים ומסכות וכל השפיל. עשינו דברים שלא עשיתי כבר כמעט שנתיים. הרגשתי מאוד הרפתקנית. וגם התבשמנו מהשקט הבלתי נתפס ברחובות הירושלמיים בסוף השבוע. אמרתי לראש המשפחה, אצלנו זה ככה רק ביום כיפור, והוא ענה לא, אפילו אז לא, כי האופניים. מה שנכון.
בגן הבוטני התוודעתי לראשונה אל פרחי הלוטוס. עכשיו זו לא העונה שלהם, ומה שנשאר מרובם זה מין שאריות יבשות שנראות כמו עוגיות אצבעון (מסאיקס), עם החורים. אבל פה ושם נשארו גם כמה לוטוסים גדולים, ורודים, והתברר לי להפתעתי שהם בכלל שייכים למשפחה של חבצלות המים (הנימפאות). כלומר, אם הבנתי נכון. והם צומחים בתוך אגם, והעלים הירוקים שלהם כל כך ענקיים, והרוח נושבת בתוכם ומסיעה אותם כמו מרבד גלי יפהפה. כמעט כמו הרוח בערבי הנחל, למרות שאין דמיון.
סמוך ליציאה מן הגן הבוטני הייתה תערוכת צילומים קטנה של פרחי בר, ונתקעתי שם מול צילום של שתי רקפות שאחת מהן פורחת איכשהו הפוך, כלומר הסנטר הסגול שלה כלפי מעלה והעלים הוורודים כלפי מטה, כמו שיער גולש, ולכן היא נראית כמי שמרימה את פניה להתנשק ואכן מתנשקת עם הרקפת שמעליה. תמיד חשבתי שהן אנושיות – ענוגות אבל עקשניות, אמיצות באופן יוצא דופן, ממתיקות סוד עם החברות שלהן במושבה, וכל זה. עכשיו התברר שהן גם מתנשקות.
שכחתי את שם הצלם, וניסיתי לחפש את הצילום בגוגל ולא מצאתי, אבל זה היה מקסים ביותר.
בלוגיעדה 