הֶרבָצקית

(תכף אסביר מה הכותרת אומרת)

שום דיווח על מסע שלי לא יהיה שלם בלי איזו התייחסות לשפה. אז הנה אמלא עכשיו את חובתי הקדושה למדע.

בקרואטיה מדברים קרואטית,  שזו פחות או יותר הסרבו-קרואטית של ימי יוגוסלביה.  זו אחת מן השפות הסלאביות,  והיא נכתבת בכתב לטיני רגיל (עם כמה תוספות).  לא ידעתי עליה כלום,  ורק ידעתי על עצמי שאני נעשית מאוד עצבנית כשאני לא מבינה מילה ממה שכתוב על שלטים סביבי.  אז ניסיתי להכין שיעורי בית כבר לפני הנסיעה.

ניסיתי להשיג מילון,  או שיחון,  או ספר דקדוק:  לא מצאתי בחנויות כלום.  בצר לי פניתי לאינטרנט (כן,  אני יודעת שיש מי שפונים אליו קודם).  מצאתי שם כמה סרטוני מידע בסיסי,  וגם אתר שנתן קצת פרטים התחלתיים.  למדתי איך אומרים בוקר טוב וערב טוב.  התברר לי שיש בקרואטית המון מילים הונגריות,  אלוהים יודע איך הגיעו לשם (לא דרך קרבת משפחה,  זה בטוח).  נודע לי שבשמות העצם יש שלושה מינים.  הבנתי פחות או יותר את עקרונות הקריאה וההגייה.  מצאתי שהכתיב הקרואטי מכיל את הסימן החביב עליי  Š ,  כלומר S עם הָאצֶ'ק בראשו.  זה נהגה כמו ה-שׁ הרגילה שלנו,  ואני אוהבת לקרוא לו 'השׁין של השְׁקוֹדָה',  ואני אניח לקוראים הסקרנים לגלות לבד למה. הרבה יותר מידע מזה לא הצלחתי ללקט,  וככה נחתתי בדוברובניק,  בתקווה שחנויות הספרים בה יציעו לי מיד היצע מגוון של ספרי דקדוק לתיירים בעלי תחביבים מוזרים.

ובכן,  לא.  רק בחנות המתנות של המלון מצאתי כמה שיחונים לנחמה:  גרמני-קרואטי, איטלקי-קרואטי,  הונגרי-קרואטי.  שום דבר שמתקרב לאנגלית.  בייאושי כבר חשבתי לקנות את הגרמני-קרואטי,  אבל אז אמרתי לעצמי:  עדה ק.,  הנה ההזדמנות שלך להרוג שתי ציפורים במכה אחת.  וקניתי את ההונגרי-קרואטי.

שממנו נודע לי,  למשל,  שהמילה ההונגרית עבור 'קרואטית' היא Horvát.  מה שלא צריך להפתיע,  משום שאפילו הקרואטים קוראים לארצם Hrvatska ,  ולשפתם Hrvatski .  וכן,  כדאי לנסות להשתעשע בהגיית המילים האלה:  הקרואטית עשירה בעיצורים וענייה יחסית בתנועות,  מה שיוצר התחלקויות (תרתי-משמע) מעניינות בהגיית המילים.  תרגיל למתקדמים:  נסו-נא להגות את שמו של הנהר (וגם של הפארק) Krka.  רמז:  יש כאן שתי הברות,  גם אם רק תנועה אחת.

מה שמזכיר לי את הבדיחה הקטנה בספרו של גיא דויטשר,  גלגולי לשון:  הוא מצטט קטע היתולי שמצא באינטרנט  על תכניתו של קלינטון "לשלוח למעלה מ-75,000 תנועות למדינותיה מוכות המלחמה של יוגוסלביה לשעבר.  המשלוח,  הגדול מסוגו בהיסטוריה של ארה"ב,  יספק לאיזור את ההגאים שהוא כה זקוק להם,  O, I, E, A ו-U,  בתקווה להפוך אינספור שמות לקלים יותר להגייה…   המשלוח המתוכנן ייצא לדרכו בתחילת השבוע הבא;  …. שני מטוסי תובלה,  כל אחד מהם נושא למעלה מ-500 ארגזים של תנועות E,  ימריאו מבסיס חיל האוויר אנדרוז,  יחצו את האוקיינוס האטלנטי ויצניחו את ההגאים מעל האזורים הנתונים במצוקה הקשה ביותר.  תושביהן של הערים הפגועות מחכים בקוצר רוח לתנועות.  'אלוהים,  אני לא חושב שנצליח להחזיק מעמד אפילו יום אחד נוסף,'  אמר Trszg Grzdnvc, בן 44.  'יש לי שישה ילדים,  ואני לא מצליח לבטא אף אחד מן השמות שלהם…' " (עמ' 99 – 100).

מכל מקום,  משעשע אותי לחשוב שפירושו של אחד משמות המשפחה ההונגריים הנפוצים, (Horvát(h, הוא 'קרואטי'.  אם כי,  בעצם,  למה לא.

בעיירה (או העיר?) הנחמדה Šibenik כבר האיר לי המזל פנים קצת יותר.  מצאתי מילון כיס אמיתי,  אנגלי-קרואטי-ובחזרה.  הוא אמנם מיועד ללומדי אנגלית בלבד,  כך שאינו מוסר שום מידע על  הגיית הקרואטית,  אבל,  נו,  את השלב הזה כבר עברתי.  עכשיו השתפר מצבי לאין ערוך  –  ובכל זאת חסרים לי מילוני הכיס של פעם,  שנתנו גם קצת מידע דקדוקי,  כולל לוחות נטייה, וכמובן הייתי שמחה להניח את ידיי גם על ספר דקדוק אמיתי כדי שאוכל לברר לעצמי משהו בעניין יחסות (שנדמה לי שההֶרְבָצְקִית,  כלומר הקרואטית,  התברכה בהן).

כך או כך,  לא ממש העזתי לומר ולו מילה אחת בקרואטית כל זמן שהותי שם.  מה שלא צריך להפתיע;  כשהייתי בבודפשט (לפני יותר מעשר שנים), התחלתי להגיד כמה מילים בהונגרית רק סמוך לעזיבתי את העיר:  עד כדי כך אני איטית בסיגול מנהגי המקום.  והונגרית,  בניגוד לקרואטית,  אני פחות או יותר יודעת באופן נסבל למדי.  רק פעם אחת במסעי הנוכחי אמרתי Hvala (=תודה) בקרואטית:  זה היה כשהמדריך באנייה שלקחה אותנו לסיור באיי Kornati התעקש ללמוד מאתנו איך אומרים תודה בעברית,  וכשבירך אותנו ב'תודה רבה' עבריים לפרידה,  אזרתי אומץ להשיב לו באותה מטבע,  בשפתו הוא.

לקינוח התוודעתי בזאגרב גם אל הכתב הגלגוליטי,  שהוא (כנראה) הא"ב הסלאבי העתיק ביותר.  קיר שלם בקתדרלה של זאגרב מוקדש לטקסט שכתוב בו,  באותיות ענקיות  –  אבל אין לי מושג ירוק מה תוכנו. זה כבר יישמר לאחד הפרויקטים הבאים שלי,  מתי שהוא כשיהיה לי זמן.  או שלא.

עד כאן.  תמו נדנודיי.

מודעות פרסומת

פנינה

Rovinj (את ה-nj יש להגות כמו ה-נ' השנייה במילה [אל-]ניניו):

עיירה,  או שמא עיר,  השוכנת על גבעה הנשפכת לים בחצי האי Istria שבחלק הצפוני של רצועת החוף הקרואטית.  זה כבר כל כך קרוב לאיטליה,  שהשלטים (שחלקם מצביעים כבר לעבר טריאסטה) כתובים גם באיטלקית,  כולל שם העיר (Rovigno).   הקרבה לאיטליה משובבת נפש  –  וכן,  גם בזכות השלטים הדו-לשוניים.  יודעי דבר טוענים שגם טעם הקפה שם (ואולי גם הגלידה)  משביח בהתאם.

חלק מבתי העיירה יושבים ישר על המים,  כמו בוונציה,  ואפשר להגיע לצד-המים שלהם רק בסירה.  כל בית צבוע בצבע אחר.  הוורדרד והצהוב שולטים.  השחפים דואים מעל למפרץ,  וגם מעל לגבעה ולמגדל הכנסייה שבראשה.

עברנו בהרבה ערים קרואטיות,  קטנות וגדולות.  כולן יפות. אבל Rovinj היא פנינה,  והפוסט הקטן הזה מוקדש  רק לה.

הנה כאן  קישור לוויקיפדיה,  כולל צילומים ששווה לעיין בהם.

ולקינוח, הנה שתי טעימות קטנות,  באדיבות ראש המשפחה (אפשר להקליק להגדלה):

rovinj giora 1

rovinj giora 2

טוב ורע

(סיכום חלקי של מסע לקרואטיה)

מה שטוב בקרואטיה:

הרבה דברים.  בעיקר רצועת חוף ארוכה ביותר וצרה למדי המשתרעת לכל אורך המדינה,  מצפון לדרום (או להפך),  שההרים נשפכים אל תוכה.  היא צרה,  כי מזרחית לה עובר הגבול.  הים (במערבה) הוא הים האדריאטי,  שמהווה שלוחה של הים התיכון שלנו.  מערבית לו שוכנת איטליה (אבל לא רואים אותה).

הים האדריאטי יפהפה. אין סוף צבעים לו,  ואין סוף מראות.  הכחול שלו כחול מאוד,  כחול עמוק.  דומה שהוא יותר כחול מהים התיכון שלנו,  שנוטה לירקרק. סמוך לחוף פזורים איים רבים,  קטנים וגדולים,  אבל לא גדולים מדי.  חלקם מיוערים,  אחרים צחיחים כהרי הנגב. דומה שחלקם משמשים כשוברי גלים,  כי הרושם הכללי המתקבל הוא שהים עצמו רגוע למדי רוב הזמן. הירידה למים קשה בדרך כלל,  סלעית,  משופעת קשות,  חלקלקה,  ועוד צרות מן הסוג הזה.  אפשר לשכוח לגמרי מחול הים המעודן של חופי הארץ.  אבל יפי הים מחפה על הכול.

הים הוא המוטיב השולט בחלק הזה של קרואטיה  –  החל מן הנופים המרשימים,  עבור דרך אפשרויות השייט והרחצה,  וכלה במזכרות לתיירים,  הכוללות אינסוף צדפים ואלמוגים.

*

מה שרע בקרואטיה:

קרואטיה היא ארץ התורים.  אולי משום שבקיץ היא עמוסה בתיירים,  ואולי משום שהקרואטים לא ממש יודעים איך להתמודד עם העומסים בחוכמה. ואולי משום שלא אכפת להם.

בהיות קרואטיה אחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר,  התייצבו גבולותיה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם.  מזרחית לה שוכנות מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה (ואני מקווה שאני מדייקת:  אני חלשה מאוד בגיאוגרפיה.  וגם בהיסטוריה).  המעבר בינה לבין שכנותיה דורש,  מטבע הדברים,  בדיקת דרכונים בנקודת הגבול.  וכאן מתחיל הבלגן.

כי את רצועת החוף הקרואטית הצרה שתיארתי לעיל חוצה מובלעת קטנה,  בוסנית-הרצגובינית,  מצפון לדוברובניק.  מטרתה מן הסתם לאפשר גם לבוסניה-הרצגובינה מעבר חופשי לים.  אבל התוצאה של זה היא שמי שנוסע בקרואטיה מצפון לדרום,  או להפך,  חייב לעבור בדיקת דרכונים בנקודת הגבול שבכביש.  אפשר לעקוף אותה רק באנייה/מעבורת.

את הגבול הזה עברנו בקלות יחסית,  זה לא גזל הרבה זמן.  לעומת זאת,  כשחשקה נפשנו לעבור את הגבול בין קרואטיה למונטנגרו,  לא מאוד רחוק מדוברובניק,  כדי להגיע לקוטור בירת מונטנגרו,  עברנו סיוט לא קטן.  הקדשנו לטיול הזה יום אחד,  ואת רובו בילינו באוטו, בתור הארוך שהשתרך לקראת ביקורת הדרכונים:  שעתיים בדרך הלוך,  יותר משלוש שעות בחזור.  יש המדווחים על זמני המתנה ארוכים יותר.  ולא, אני לא מגזימה.

היה לי מספיק זמן באוטו כדי להביע בפני כולם את דעתי,  שהתיירים שמסכימים לזה הם מטומטמים (כולל אנחנו,  כמובן).  מבחינתי צריך במצב כזה להצביע ברגליים:  להסתובב מתוך התור כשזה עוד אפשרי ולשוב לאחור,  לדוברובניק,  ולוותר על קוטור.  שום עיר אינה יפה מספיק כדי להצדיק את היחס הזה לתיירים המבקשים לראותה.  אבל דעתי לא התקבלה.

וזה לא רק שם.  בפארק של אגם Plitvice (=פליטביצה),  למשל,  משתרך סמוך לכניסה תור של כחצי קילומטר (בעמידה) לצורך קניית הכרטיסים.  המאושרים שמגיעים לאשנב המכירה מגלים להפתעתם שממש בסמוך לו יש ביתן נוסף עם אשנב למכירת כרטיסים,  ושם כמעט שאין תור בכלל.  הסוד ידוע רק ליודעי ח"ן,  כמו גם למי שקוראים באתרי עצות לתיירים באינטרנט.   המצב הזה נמשך כך כנראה כבר די הרבה זמן,  והנהלת הפארק טרם מצאה פתרון שיאפשר לה להפנות את המבקרים לשני תורים בו זמנית.  למה?  ככה.  אולי חוסר אונים,  אולי חוסר יוזמה,  אולי זלזול ואדישות.  ואולי איזו שארית מן העידן הקומוניסטי למוד-התורים.

בכבישי אגרה צריך לשלם ביציאה.  בניגוד לכביש 6 שלנו,  אין מצלמות שמאפשרות את משלוח החשבון הביתה בדואר:  המכוניות היוצאות צריכות לעמוד בתור כדי לשלם.  בדרך כלל זה לא גזל הרבה מזמננו,  אבל פעם אחת,  ביומנו האחרון,  זה לקח לנו חצי שעה,  או קצת יותר.   וזה מלחיץ,  כי אי אפשר אף פעם לחשב את זמן הנסיעה המשוער:  נניח, צריך להגיע לטיסה,  ולוקחים את כביש האגרה המהיר,  ואז אולי יהיה תור גדול ביציאה ממנו,  ואולי לא.  תלך תדע.

אפילו התור ל- Check-in לטיסתנו הביתה מזאגרב התבלגן איכשהו יותר מכרגיל.  היינו הטיסה האחרונה בנמל הלילי הריק,  במטוס לא מאוד גדול.  הגענו בין הראשונים,  ונתקענו בתור הנ"ל במשך יותר משעה,  כך שעד שהגענו לדלפק כבר לא נשארו כרטיסים לכולנו יחד,  ועל כן פיזרו אותנו כאן ושם (אבל ליד החלונות! שזה מצוין). בצד נשארו מיותמים העמודים האלה עם הסרטים הכחולים שבעזרתם נהוג להסדיר את התור כך שכל אחד יעמוד במקומו:  משום מה איש מן האחראים בשדה  לא חשב להיעזר בהם,  והבלגן חגג,  במיוחד כשהם סגרו פתאום דלפק אחד ופתחו אחד אחר,  הרחק ממנו,  מה שגרם מיד לנדידת-עמים גדולה ומבוהלת.

*

אבל כדי לא להשאיר את הקוראים עם טעם מר בפה,  נשוב אל הטוב:

למרות התורים,  כמעט לא שמעתי את הקרואטים צועקים,  צופרים או מתרגזים.  כמעט תמיד מחכים בשקט גמור.  יש זמן,  מה בוער? וחרשנו כמעט את כל כבישי המדינה,  ולא ראינו אף תאונת דרכים:  הם כנראה נוסעים  בזהירות.  והכבישים עצמם  –  אף שרבים מהם אינם 'כפולים',  ועל כן הם איטיים ותכופות פקוקים    –   מתוחזקים היטב,  וחלקם בנויים לתפארת,  עם מנהרות מרשימות וגשרים יפהפיים.  ויש עוד דברים טובים נוספים,  שעליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.

והים,  כמובן.  הו,  הים.  וההרים היורדים אל תוך מימיו,  ועיירות החוף העתיקות שלחופו. ורחובותיהן הצרים,  המפותלים,  העולים-ויורדים,  עם המרפסות החינניות והתריסים הצבעוניים. והשחפים הדואים מעל לכל זה.

וחוץ מזה,  יש בקרואטיה רקפות באוגוסט.  זה כבר אומר הכול,  ואין צורך להרחיב.

 

רקפות קרואטיות גיורא

רקפות בפארק Plitvice – צילום באדיבות ראש המשפחה

 

רקפת קרואטית גיורא

וגם בודדת. כנ"ל.

לבן-שחור

בעלת הבית שבו גרנו ב-Novi Vinodolski שאלה את ראש המשפחה אם אני אמא שלו.

זה לא כל כך מפתיע,  בעצם.  גם החברות של אמא שלי בדיור המוגן חשבו שהוא הנכד שלה,  ובעבודה שלי בכלל יש מי שקוראים לו 'הבחור'.  בין היתר,  כנראה, משום שאין לו כמעט שיער שיבה,  ולי יש מלאן-ת'אלפות.

ראש המשפחה ענה לה שאני אשתו,  ואז היה לה נורא לא נעים,  אבל אני החלקתי את זה.  והקטנה הזעיפה את גביניה ואמרה לי,  לו היית צובעת שיער ועומדת ישר,  לא היו קורים לך דברים כאלה.

אבל-
I beg to differ .
כי כבר כשהייתי בת חמש,  או פחות,  גערו בי כל הזמן (וללא הועיל): תעמדי ישר!  תעמדי ישר! ובעיקר משום שאני מאמינה שהגיל ניכר באמת בהבעות הפנים והעיניים,  ובניסיון החיים שנחרת בהם, ולא בצבע השיער,  שהוא רק לצורך תפאורה.  ויש מצב שמהבחינה ההיא אני באמת נראית מבוגרת מראש המשפחה,  ואולי גם מבוגרת מגילי,  וצבעי מלחמה לא באמת יעזרו.

או שאולי יש מי שלא ניחנו בטבע חקרני,  והם מסתפקים רק בעיון קצר בצבע השיער  ונחפזים to form an un-learned opinion (אבל למה באנגלית כל הזמן,  עדה ק.)   –   ובכן,  אז שיהיה להם לבריאות, זה הרי לא באמת כל כך משנה.  אפשר אולי לכתוב פוסט מעמיק על השאלה למה אנחנו כל כך פוחדים להיראות בני גילנו,  או מבוגרים מגילנו,  אבל אין לי כוח בשביל זה עכשיו.

*

א-פרופו כוח:
התברר לי היום,  ולא בפעם הראשונה,  שאם אני לא כותבת את הדברים,  אני שוכחת אותם מהר יותר; ניסיתי להיזכר במשהו מטיולנו בספרד לפני שנתיים,  ולא הצלחתי:  אני זוכרת רק את הדברים שעליהם כתבתי.  לכן החלטתי שבקרוב אסכם את טיולי האחרון במחברת,  כדי לא לשכוח הכול.  בזמן הטיול עצמו,  שהיה מאוד אינטנסיבי (כלומר,  תלוי את מי שואלים) ועתיר התרוצצויות,  לא ממש הספקתי ולא היה לי כוח.  אבל עכשיו אתיישב לעשות זאת,  ואעלה חלקים נבחרים גם לבלוג.  אז לא אתאפק מלהוסיף בחוצפתי עוד משהו באנגלית:
Stay tuned .

ממשלת הלילה

(לא פוסט פוליטי)

סמוך לחצות,  המרָאה מזאגרב:  הטיסה שלנו הייתה האחרונה ללילה הזה,  ולאחריה היו צפויות עוד כשש שעות שקט בנמל לפני שפותחים את היום החדש.  על כן התקדמה ההמראה במהירות,  בלי העיכובים הרגילים על המסלולים:  כל עובדי הטרמינל חיכו מן הסתם שנסתלק כדי שיוכלו סוף סוף ללכת לישון.  ממקום מושבי ליד החלון ראיתי לשמאלי את האורות של מסלול ההמראה,  שיש בהם תמיד משהו מזמין וצופן סוד ומוביל אל הלא-נודע.  ידעתי שהמטוס יפנה כעת שמאלה למסלול הזה ויתחיל לרוץ עליו מהר,  בשאגת-ההמראה הרגילה (שנואת נפשי).  בדיוק מעל למסלול הזה שמשמאלי היה תלוי הירח.  חשבתי:  תכף ממריאים,  ישר לירח.

כמה שעות מאוחר יותר החלו להיראות בחלוני חופי הארץ:  מראה אהוב. נדמה היה לי שאני רואה משהו מווריד הרחק במזרח:  אולי האורות של תל אביב, ואולי רמזים ראשונים של הזריחה.  סביר להניח שהאפשרות הראשונה היא הנכונה,  אבל בכל זאת השתעשעתי במחשבה שבסופו של דבר לא אל הירח המראנו,  כי אם אל השמש.

*

בבית סוף סוף.  הכי בבית בעולם.

ושוב רקפות

אתמול,  לראשונה,  הרגשתי שאני באירופה.
הטמפרטורות (הגבוהות) ירדו סוף סוף,  היה צריך סוודר קל,  השמיים התעננו,  ואז התחיל אפילו גשם.  בערב סופת רעמים קטנה עם רוח וגשם סוחף,  עד כדי חשש להפסקת חשמל (אבל החשש התבדה). תענוג נדיר.

*

בפארק פליטוויצה המפורסם:  פתאום רקפות.  בכל מקום:  ביער,  בדשא,  בשולי השבילים. דומות לאלה שיש בארץ (שזה הזן הפרסי,  נדמה לי)  ולא לאלה שראיתי בספרד לפני שנתיים   –  אבל קטנות מאוד.   כולן באותו צבע אחיד,  סגול נוטה לוורוד:  אין באמת הבדל מהותי בין צבעם של עלי הכותרת לבין צבע הסנטר הביישני. צומחות בבודדות ובקבוצות. קצת מזכירות סיגליות,  אבל הן לבטח רקפות.  בסוף אוגוסט.

ראש המשפחה צילם.

יושבה על הגזוזטרה

(גלויה מקרואטיה)

בוקר ב-Murter ,  על המרפסת בקומה השנייה.  את הים אפשר לראות מן המרפסות האחרות של הבית,  אבל המרפסת שלי צופה דווקא אל הבריכה הקטנה.  ממול גבעה,  למרגלותיה בתי העיירה:  גגות רעפים,  מגדל כנסייה,  טיח בצבעים שונים:  לבן,  ורוד,  צהוב.  בין הבתים לבין המרפסת שלי יש רצועה לא גדולה של חורש טבעי,  ים-תיכוני,  פרוש גם הוא על גבעה נמוכה. מתוך החורש עולה שירתן של הציקדות וממלאת את האוויר עד שכמעט לא נותר בו מקום לשום דבר אחר.

*

מה שמחזיר אותי אל מרפסת אחרת,  דרומה משם, לפני ימים אחדים:
דוברובניק היא אחת הערים היפות באירופה.  על זה נדמה לי שאין ויכוח.  אבל,  בשבילי,  הכי הכי,  הייתה המרפסת הזעירה בקומה השמינית של המלון,  קצת מחוץ לעיר,  מעל הים האדריאטי.  יכולתי לשבת בה שעות,  משקיפה על גוני-הים המתחלפים,  צופה בשקיעה ובעיקר ביופי שהיא מותירה מאחוריה,  אחריה,  ומאזינה לקולות הים.

הים מדבר כל העת.  דבריו רוגעים בדרך כלל,  אבל יש שהם רוגשים מאוד,  כשהרוח מתחזקת.  בלילה נבלע הים כולו בתוך החושך ומותיר אחריו רק ריק גדול.  אבל גם מתוך הריק נשמע קולו.

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

טיולי השבוע

בראשון בצהריים נסענו לראות את הפריחה בשתי גבעות שבין מעיין צבי למעגן מיכאל,  על פי המלצה מהעיתון.  כתבו שם שזה בעיקר צבעונים,  ואכן היו לא מעט  –  אבל היו גם הרבה כלניות (צפון אדום!),  וגם,  מה שהכי חשוב  –  כמות עצומה של רקפות  (על הנעשה כעת אצל הרקפות הירושלמיות אין לי שום ידיעות,  בגלל חופשת הסמסטר).  הן פורחות בגבעות הנ"ל בכל הגוונים האפשריים שבין לבן לוורוד, בקבוצות ובמושבות ואפילו בתוך שיחים של משהו אחר שלא זיהיתי.  זה מין מודוס ויוונדי כזה:  הן לא חונקות את השיח והוא לא חונק אותן,  ואפשר לראות אותן אם מציצים מבעד לענפים הסבוכים שלו. אני מניחה שאפשר ללמוד מזה דבר אחד או שניים על החיים ועל דו קיום.

*

היות שכל השבת הייתי ספונה בבית,  הייתי זקוקה לחילוץ עצמות   –   אז יצאתי הערב להשליך כמה בטריות ישנות במתקן המיועד לכך,  ובהמשך הפלגתי משם לסיבוב רגלי ארוך בעיר.  לא היו ברחוב הרבה אנשים,  ורבים מתוך אלה שכן היו דיברו רק לתוך הסמרטפונים שלהם,  מה שעורר בי שוב את המחשבות הרגילות על מה שחידושי הטכנולוגיה עושים לתקשורת האנושית.  אחר כך ראיתי איש אחד מטייל עם הכלב שלו ומדבר,  וחשבתי,  הו,  הנה תיקון,  איש מדבר עם כלבו.  אבל כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שגם הוא דיבר רק אל הסמרטפון שלו,  ועם הכלב לא דיבר שום איש.  לא שלכלב היה אכפת  –  הוא נראה מבסוט בהחלט מחילוץ העצמות שכנראה נזקק לו לא פחות ממני.  וגם אליי לא דיבר איש,  ואת הסמרטפון שלי בכלל השארתי בבית.