על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.

מודעות פרסומת

מסע אל בטן האדמה

כבר כתבתי כאן פעם על מסעי ברכבת הקטנה מבית שמש לתחנת מלחה בירושלים, בין כרי הדשא המנוקדים כלניות ורקפות, במסלול שכוח-אל במקצת, אם כי חביב מאוד. אז אתמול נסעתי באחותה הגדולה שנולדה הרבה אחריה – הרכבת החשמלית הגדולה והחדשה מנתב"ג לירושלים. דחיתי את הנסיעה הזאת הרבה זמן, כי שמעתי יותר מדי דיווחים על תקלות ועיכובים קשים, וחוץ מזה רוב הנסיעה היא במנהרות ואני לא אוהבת מנהרות. אבל בכל זאת הגיע הזמן להתנסות בזה, גם בשל סקרנותי, וגם כדי לשקול את המשך השימוש בקו המופלא הזה בשנת העבודה הבאה.

כרגיל ברכבות – כשזה עובד טוב, זה נהדר. כשיש תקלות – ירחם השם. אבל אתמול לא היו תקלות, והנסיעה התקדמה כשורה ותוך עמידה בזמנים, בלי איחורים משמעותיים. התברר לי שזה סיפור מהיר, די נוח (למרות החלפת הרכבות הכרוכה בזה בנקודות שונות של המסע מן הבית), וממש זול, בעיקר לאזרחים ותיקים כמוני. וזה למרות שכל המדינה הייתה בדרכים: החרדים במסעות 'בין הזמנים' שלהם, הערבים במסעות עיד אלאדחא, וכל השאר – כולל סבתות ונכדים – במסעות החופש הגדול: שמחה וששון. על המנהרות אין לי הרבה דברים טובים לומר, אבל הנסיעה מחוץ להן היא מרהיבה, גם אם די קצרה. קצת כמו מטוס כשהוא כבר מתקרב לנחיתה, בגובה נמוך יחסית, כשכל הנוף ההררי נפרש תחתיו. כולל הנסיעה על הגשר היפהפה ההוא שכבר קרוב לכניסה לירושלים, שמוטב לא לחשוב על כמה שהוא נורא-נורא גבוה.

הרכבת הזאת מגיעה לתחנת יצחק נבון בירושלים – קרוב מאוד לכל מה שאני צריכה שם – וזה היה יכול להיות ממש מעולה, לולא החליטו מתכנניה לחפור אותה בעומק של כעשר קומות (או יותר??) מתחת לפני האדמה. עכשיו, אני לא טובה בקלסטרופוביה. אפשר לעלות מבטן האדמה כלפי מעלה במעלית, אבל גם במעליות אני לא טובה. אז אמרתי: נעלה במדרגות הנעות. הא. מסתבר שגם בהן אני גרועה. יש שם כשישה גרמי מדרגות, מתוכם שלושה ארוכים כאורך הגלות ובעלי שיפוע שהפריח ממני את נשמתי. משהו כזה היה לי כשעברתי בבודפשט מתחת לדנובה וירדתי לשם במדרגות נעות – אבל שם היה רק גרם אחד, וכאן הרבה יותר. הו, האימה. לדעתי חטפתי ממש התקף חרדה, ומזלי שראש המשפחה היה איתי ושמר שלא אצנח לאן שהוא מרוב בהלה.

אני לא יודעת לומר מה יותר מפחיד – העלייה מבטן האדמה או הירידה אליה בדרך חזרה. שתיהן לא ממש לטעמי, אבל אני שוקלת את האפשרות שאפשר אולי להתרגל אליהן עם הניסיון (כאילו, פעמיים בשבוע נסיעה לעבודה בירושלים – בסוף מתרגלים, לא?) כדאי כבר עכשיו להתחיל בתרגול מסיבי של נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות. אם לא יועיל, לא יזיק.

איך שלא יהיה, זה מסע מרגש ומרתק. למרות הכול התלהבתי. על כן לקינוח, הנה שוב, בפעם השלישית לפחות מאז שאני כותבת בלוג, הרכבת הקטנה של הקאיפירה: לא הצלחתי להתאפק.
הנה כאן.

החללית הקטנה בראשית

בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.

אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.

א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.

האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.

סליחה, הייתי חייבת.

פסנתר בתחנת הרכבת

בהמשך לפוסט הקודם:  אחרי שכתבתי אותו נזכרתי שבתחנת הרכבת של מלחה,  שהיא די ריקה כל הזמן כי היא מקושרת לשאר העולם רק על ידי הקו האחד ההוא של בית שמש    –  ובכן,  באולם הגדול והריק שלה ראיתי פתאום שיש פסנתר כנף שחור.  מישהו שעבר שם אפילו ניגן כמה דקות.  לא ראיתי אותו מנגן,  רק שמעתי מקצה אחר של התחנה.   זה היה מאוד מוזר,  אבל אחרי שנתקלתי במקרה בפייסבוק בתמונה של תחנת רכבת אחרת שיש בה פסנתר כנף (שחור),  הבנתי שיש כאן איזה pattern,  וחיפשתי בגוגל ואכן מצאתי שזו יוזמת פסנתרים בתחנות רכבת בכל מיני מקומות בארץ.  שזה נחמד,  גם אם מוזר,  וגם ממש רומנטי.  אני תוהה מאיפה הפסנתרים.

לי בבית יש בסך הכול פסנתר קטן נטול כנף,  שאני קוראת לו פסנתר-קיר.  אבל פסנתר הכנף ההוא בתחנה עשה לי חשק,  והיות שאני עכשיו עדיין בחופש (נניח),  שלפתי את חוברות התווים הישנות והמתפוררות שלי וניסיתי את כוחי בקצת נגינה (בבית,  כמובן;  לא בתחנה).  השתמשתי ליתר ביטחון במה שנקרה 'הפֵּדָל של השכנים',  כלומר ההוא שמעמעם את קולות הנגינה,  כי באמת שאין במה להשוויץ בציבור.  אבל הפסנתר כבר זקוק לכיוון והפדל של השכנים עייף, ויש איזה קליד אחד או שניים שהוא לא מצליח להשתלט עליהם, ולכן הם מרעישים עולמות בין הקלידים השקטים והמעומעמים שמסביבם,  מה שיוצר תערובת מוזרה של שקט עם איים פתאומיים של רעש. איך שלא יהיה, לא מאוד הצטיינתי,  אבל היה נחמד לכחצי שעה,  ושמחתי להיווכח שוב שיש דברים שלא שוכחים.

אחר כך חזרתי לבדוק בחינות, כי יש דברים שלא מומלץ לדחות.

מסע ברכבת הקטנה

ביום חמישי האחרון יצא שנסעתי ברכבת מבית שמש לירושלים (עד תחנת מלחה,  ואחר כך חזרה לבית שמש,  כמעט שעה בכל כיוון).  זאת לא רכבת רגילה:  היות שהמסילה מלאה עיקולים חדים,  היא נוסעת ממש לאט (וצופרת בהתרגשות כמעט בכל סיבוב,  ויש הרבה). והיות שאין הרבה נוסעים בקו הזה (כי למי יש זמן),  זאת רכבת ממש קצרה ודי ריקה.  המסילה מתפתלת בתוך נוף הררי מאוד יפה.  נחל רפאים זורם למטה,  ויש הרבה-הרבה שטחי עשב ירוק,  עם כלניות ורקפות שנראות היטב מן החלון.  אני כידוע ממפלגת הרקפות,  אבל לכלניות יש היתרון הזה,  שהן מעיזות לפרוח גם בבודדות ולא רק במושבות,  ולכן הן נראות כנקודות אדומות על מרבד ירוק,  וזה ממש יפה.

כל הדרך חשבתי על הרכבת הקלה של הקאיפירה (של וילה-לובוס),  שכבר כתבתי עליה פעם בבלוג הישן.  אני תמיד מתפעלת מאיך שהתזמורת שם מתחפשת באופן משכנע כל כך לרכבת ומשמיעה קולות רכבתיים של נסיעה שלמה:  המעבר בין המסילות וההאצה והגלגלים החותרים קדימה ללא ליאות  ושקשוק הקרונות המיטלטלים מאחור,  וגם הצופר והקיטור המשתחרר ואפילו ההאטה והבלמים בסוף.  נורא נחמד.  כאן.

הכבשה הילדגרד

אתמול ראיתי בטלוויזיה חלק מתוכנית על סופ"ש חורפי באיסלנד.  נדמה לי שזה היה פרק מסדרה שמשלבת טיולים עם אוכל,  והפעם הגיע תורה של המדינה המוזרה הזאת.

כשתכננו את נסיעתנו בקיץ האחרון,  שבה הזמנו גם את הילדים עב"ל,  חשבנו על איסלנד,  אבל התברר שהתחלנו לחשוב מאוחר מדי   –  כי לצורך מסע כזה צריך להתארגן היטב מראש.  חוץ מזה המרחק לשם קצת מרתיע,  שלא לדבר על המחירים.   בסוף יצא כזכור שנסענו לקרואטיה,  ולא מאוד הצטערתי,  כי המסע בערבות הקרח השוממות מפחיד אותי.  מצד שני,  יש באיסלנד משהו מאוד מסקרן.

הסרט של אתמול תיאר בין היתר את המאכלים האופייניים,  חלקם מוזרים עד אימה.  מי שהגישו את המוזרים הנ"ל התנצלו בטיעון שטעמם פחות גרוע מריחם (!).  שזה דבר מפתיע להגיד כשרוצים לעודד מישהו לאכול,  במיוחד בהתחשב בעובדה שעידן הוויקינגים כבר עבר,  ולא חייבים לאכול כריש מיובש וכו' כדי לשרוד את החורף.

איך שלא יהיה,  הסרט כלל גם ביקור בחווה לגידול כבשים וטעימות מן המעדנים שהופקו מהן.  נדמה לי שגם הטבעונים מתייחסים בסלחנות-מה לשימוש האיסלנדי המופרז במזון מן החי (החל בחמאה וכלה בכבשים),  שהרי איסלנד לא התברכה בהרבה צומח אכיל (מלבד פירות יער מגוונים).   את הכבשים נראה שמגדלים בתנאים נוחים ויפים (עד שאוכלים אותם),  ובמיוחד התרשמתי מן 'הכבשה הוויקינגית הילדגרד',  שאי אפשר היה לי להישאר אדישה אליה ואל שמה המפואר.

האכזבה הגדולה של המטייל בתוכנית הייתה שלאורך כל הסופ"ש הוא לא הצליח לראות את הזוהר הצפוני. על הזוהר הזה אני יודעת מעט בלבד,  אבל נוטה להסכים שזו באמת אכזבה.  מצד שני הגייזר שצולם בהתפרצותו היה באמת מרשים.

הסרט שודר אחר הצוהריים בערוץ אחת ('כאן').  זה מזכיר לי שתם אהרון עשה מסע פרסום קטן בערוץ הזה לפני תחילת השידורים של תוכנית חדשה שלו (שבה טרם צפיתי).  המסע כלל פרסומת מצחיקה שבה הוא פונה אל צופי הערוץ ומסביר להם שאם הם רואים אותו,  פירוש הדבר שהם כבר עברו את גיל שישים (לאמור:  גריאטריים).  משום כך כנראה הוא מדבר אליהם בקול רם, לאט ובהטעמה, וחוזר שוב ושוב על כל פרט (ואפילו מספר להם שהוא 'הבן של אורלי')  –  כדי שיצליחו לשמוע,  להבין,  להפנים ולזכור.

אני מניחה שיש מי שהפרסומת הזאת מרגיזה אותו,  אבל אותי היא נורא מצחיקה,  אף שאני בדיוק בגיל הבעייתי שאליו היא מופנית.  את התוכנית שלו,  כאמור,  עוד לא ראיתי,  אבל בכל פעם שנתקלתי בסרטון הפרסומת עצרתי כדי  לצפות בו עד תומו וצחקתי שוב.

אז איך זה קשור לאיסלנד?  ככה שאני לא אוהבת לנסוע לחו"ל ושונאת להיות תיירת, ונופיה הציוריים והמבודדים של איסלנד מפחידים אותי   –  ולמרות זאת היא מציתה את הדמיון. אז אולי עוד מתי שהוא אגיע אליה.  אולי בפנסיה.

אפילו שקלתי להפסיק לעבוד בשנה הבאה,  כי עייפתי במקצת מכל הטירטורים  –  אבל בינתיים קיבלתי רגליים קרות והודעתי שאני ממשיכה.  איסלנד תיאלץ לחכות.

גשר הבמבים

בכביש מספר אחת בואכה ירושלים,  אי שם בין שער הגיא לשורש,  נמתח מעל לדרך הראשית גשר חדש שנבנה במסגרת העבודות המסיביות של השנים האחרונות.  כשעברתי תחתיו בזמן הבנייה,  בדרך כלל תקועה באחד הפקקים המייגעים שהצטברו שם,  תמיד תהיתי מה מטרתו.  הוא הרי לא מחבר כביש אחד למשנהו, וגם אין היגיון בהשערה שהוא מיועד להולכי רגל,  כי דומה שאיש אינו מהלך שם.

עד ששמעתי או קראתי איפשהו שהוא בכלל מיועד להולכי-על-ארבע,  כלומר שזה גשר מעבר לחיות,  מן היער שבצדו האחד של כביש אחת אל היער שבצידו השני (ושני היערות,  כזכור,  התרחקו זה מזה מאוד בזמן העבודות על הכביש,  כי ההרים נדחקו הצידה).  זה הסבר יפה,  וכמובן מצית את הדמיון.

בינתיים הסתיימו העבודות,  הפקקים התמעטו,  והגשר ניצב במלוא תפארתו מעל לכביש.  כשאני נוסעת תחתיו אני מנסה לגלות חיות שעוברות עליו ולא רואה:  או שהן גבוה מדי מעליי,  או שהן עדיין לא התרגלו אליו,  או שהן עוברות רק בלילות,  או שהעיניים שלי לא משהו.

אבל אתמול חשבתי שיהיה יפה לקרוא לו גשר האיילות.  לא יודעת אם יש שם בכלל איילות,  אבל נחמד לחשוב עליהן חוצות אותו 'ברגליהן הקלות',  אלה שהן 'שולבות בלילות' (וע"ע לאה גולדברג).  ואחר כך חשבתי,  אם כבר איילות,  אז שיהיו במבים,  שמדלגים על הגשר ברגליהם הדקיקות כדי לשחק עם הבמבים שבצד השני.  ואחר כך האיילות קוראות להם לשוב לצד הראשון,  ואז הם כולם נעלמים בתוך היער (כמובן,  'יער' הוא שם קצת מפואר.  זה בעיקר חורש).  וגם חשבתי שאולי עכשיו,  עם הגשמים הראשונים, מתכסה העפר שעל הגשר בצמחייה,  וגם הרקפות מוציאות שם כבר את עלעליהן הראשונים,  ומתכוננות לשלוף גם את הפרחים מתוך עטיפותיהם.  אני רק מקווה שהבמבים לא מזיקים לרקפות.

בקיצור,  בשבילי עכשיו זה גשר הבמבים,  ולא מאוד מפריע לי שאף אחד מלבדי לא קורא לו כך.

כמנהג המקום

בשבוע שעבר, בדרכי לסופר, ראיתי ברחוב פעוטונת מהדסת על המדרכה,  ואי אפשר היה לי שלא לחייך לעומתה.  אז חייכתי, וסבתה (?) שליוותה אותה ראתה שאני מחייכת וחייכה אליי בחזרה.  זה קורה לי המון פעמים,  חילופי החיוכים האלה שמרחפים בין הגדולים מעל לראשי הפעוטות,  כשאלה האחרונים עסוקים מדי בהידוּסָם מכדי להרגיש שהם מושאים להערצה.  אני חושבת שזה משהו נפוץ ומקובל בארץ  –  ברית-החיוכים הזאת,  על הרקע הזה,  שמחברת אנשים באמצעות חוטים בלתי נראים של נחת.

אבל שמתי לב כבר כמה פעמים שזה לא בהכרח מובן מאליו ומקובל כך בכל מקום בעולם.  אני לא מומחית גדולה לכל המקומות ולא יודעת למפות את הגיאוגרפיה של העניין,  אבל קרה לי לא פעם בחו"ל,  או בשדות תעופה,  שחייכתי ככה,  כמתואר לעיל,  ושום חיוך לא נתקבל בחזרה. לא מן הנמנע שזה אפילו התפרש שם כפלישה לא רצויה (שלי) אל רשות הפרט.

בפעם האחרונה זה קרה לי באוגוסט,  בקרואטיה.  חיכינו בתור לאונייה,  בפארק (כבר סיפרתי שתיירים תמיד מחכים שם בתור למשהו),  ולידנו חיכתה משפחה צעירה של תיירים,  אולי מגרמניה:  אבא ואמא שנראו שפוכים מעייפות,  ושלושה פעוטות  –  כל אחד מהם עול-ימים יותר ממשנהו  –  שנוכחותם הערנית יכלה  להסביר את הסיבות לעייפות הנ"ל.  הפעוטות היו,  כצפוי,  פעילים עד מאוד וחמודים לחלוטין, ואני עקבתי באריכות אחריהם ואחרי שערם הצהבהב (אמי נהגה להשתמש בביטוי ההונגרי 'נפל לתוך חלב' [tejbe eset] כדי לתאר את צבעו ואת הגורמים לו).  מדי פעם חייכתי,  כי אי אפשר היה לי שלא,  אבל האמא הצעירה והיפה והעייפה ראתה ולא הגיבה.

.Dead end

זו אחלה הזדמנות להרגיש זרה ומוזרה,  ואכן הרגשתי.

הֶרבָצקית

(תכף אסביר מה הכותרת אומרת)

שום דיווח על מסע שלי לא יהיה שלם בלי איזו התייחסות לשפה. אז הנה אמלא עכשיו את חובתי הקדושה למדע.

בקרואטיה מדברים קרואטית,  שזו פחות או יותר הסרבו-קרואטית של ימי יוגוסלביה.  זו אחת מן השפות הסלאביות,  והיא נכתבת בכתב לטיני רגיל (עם כמה תוספות).  לא ידעתי עליה כלום,  ורק ידעתי על עצמי שאני נעשית מאוד עצבנית כשאני לא מבינה מילה ממה שכתוב על שלטים סביבי.  אז ניסיתי להכין שיעורי בית כבר לפני הנסיעה.

ניסיתי להשיג מילון,  או שיחון,  או ספר דקדוק:  לא מצאתי בחנויות כלום.  בצר לי פניתי לאינטרנט (כן,  אני יודעת שיש מי שפונים אליו קודם).  מצאתי שם כמה סרטוני מידע בסיסי,  וגם אתר שנתן קצת פרטים התחלתיים.  למדתי איך אומרים בוקר טוב וערב טוב.  התברר לי שיש בקרואטית המון מילים הונגריות,  אלוהים יודע איך הגיעו לשם (לא דרך קרבת משפחה,  זה בטוח).  נודע לי שבשמות העצם יש שלושה מינים.  הבנתי פחות או יותר את עקרונות הקריאה וההגייה.  מצאתי שהכתיב הקרואטי מכיל את הסימן החביב עליי  Š ,  כלומר S עם הָאצֶ'ק בראשו.  זה נהגה כמו ה-שׁ הרגילה שלנו,  ואני אוהבת לקרוא לו 'השׁין של השְׁקוֹדָה',  ואני אניח לקוראים הסקרנים לגלות לבד למה. הרבה יותר מידע מזה לא הצלחתי ללקט,  וככה נחתתי בדוברובניק,  בתקווה שחנויות הספרים בה יציעו לי מיד היצע מגוון של ספרי דקדוק לתיירים בעלי תחביבים מוזרים.

ובכן,  לא.  רק בחנות המתנות של המלון מצאתי כמה שיחונים לנחמה:  גרמני-קרואטי, איטלקי-קרואטי,  הונגרי-קרואטי.  שום דבר שמתקרב לאנגלית.  בייאושי כבר חשבתי לקנות את הגרמני-קרואטי,  אבל אז אמרתי לעצמי:  עדה ק.,  הנה ההזדמנות שלך להרוג שתי ציפורים במכה אחת.  וקניתי את ההונגרי-קרואטי.

שממנו נודע לי,  למשל,  שהמילה ההונגרית עבור 'קרואטית' היא Horvát.  מה שלא צריך להפתיע,  משום שאפילו הקרואטים קוראים לארצם Hrvatska ,  ולשפתם Hrvatski .  וכן,  כדאי לנסות להשתעשע בהגיית המילים האלה:  הקרואטית עשירה בעיצורים וענייה יחסית בתנועות,  מה שיוצר התחלקויות (תרתי-משמע) מעניינות בהגיית המילים.  תרגיל למתקדמים:  נסו-נא להגות את שמו של הנהר (וגם של הפארק) Krka.  רמז:  יש כאן שתי הברות,  גם אם רק תנועה אחת.

מה שמזכיר לי את הבדיחה הקטנה בספרו של גיא דויטשר,  גלגולי לשון:  הוא מצטט קטע היתולי שמצא באינטרנט  על תכניתו של קלינטון "לשלוח למעלה מ-75,000 תנועות למדינותיה מוכות המלחמה של יוגוסלביה לשעבר.  המשלוח,  הגדול מסוגו בהיסטוריה של ארה"ב,  יספק לאיזור את ההגאים שהוא כה זקוק להם,  O, I, E, A ו-U,  בתקווה להפוך אינספור שמות לקלים יותר להגייה…   המשלוח המתוכנן ייצא לדרכו בתחילת השבוע הבא;  …. שני מטוסי תובלה,  כל אחד מהם נושא למעלה מ-500 ארגזים של תנועות E,  ימריאו מבסיס חיל האוויר אנדרוז,  יחצו את האוקיינוס האטלנטי ויצניחו את ההגאים מעל האזורים הנתונים במצוקה הקשה ביותר.  תושביהן של הערים הפגועות מחכים בקוצר רוח לתנועות.  'אלוהים,  אני לא חושב שנצליח להחזיק מעמד אפילו יום אחד נוסף,'  אמר Trszg Grzdnvc, בן 44.  'יש לי שישה ילדים,  ואני לא מצליח לבטא אף אחד מן השמות שלהם…' " (עמ' 99 – 100).

מכל מקום,  משעשע אותי לחשוב שפירושו של אחד משמות המשפחה ההונגריים הנפוצים, (Horvát(h, הוא 'קרואטי'.  אם כי,  בעצם,  למה לא.

בעיירה (או העיר?) הנחמדה Šibenik כבר האיר לי המזל פנים קצת יותר.  מצאתי מילון כיס אמיתי,  אנגלי-קרואטי-ובחזרה.  הוא אמנם מיועד ללומדי אנגלית בלבד,  כך שאינו מוסר שום מידע על  הגיית הקרואטית,  אבל,  נו,  את השלב הזה כבר עברתי.  עכשיו השתפר מצבי לאין ערוך  –  ובכל זאת חסרים לי מילוני הכיס של פעם,  שנתנו גם קצת מידע דקדוקי,  כולל לוחות נטייה, וכמובן הייתי שמחה להניח את ידיי גם על ספר דקדוק אמיתי כדי שאוכל לברר לעצמי משהו בעניין יחסות (שנדמה לי שההֶרְבָצְקִית,  כלומר הקרואטית,  התברכה בהן).

כך או כך,  לא ממש העזתי לומר ולו מילה אחת בקרואטית כל זמן שהותי שם.  מה שלא צריך להפתיע;  כשהייתי בבודפשט (לפני יותר מעשר שנים), התחלתי להגיד כמה מילים בהונגרית רק סמוך לעזיבתי את העיר:  עד כדי כך אני איטית בסיגול מנהגי המקום.  והונגרית,  בניגוד לקרואטית,  אני פחות או יותר יודעת באופן נסבל למדי.  רק פעם אחת במסעי הנוכחי אמרתי Hvala (=תודה) בקרואטית:  זה היה כשהמדריך באנייה שלקחה אותנו לסיור באיי Kornati התעקש ללמוד מאתנו איך אומרים תודה בעברית,  וכשבירך אותנו ב'תודה רבה' עבריים לפרידה,  אזרתי אומץ להשיב לו באותה מטבע,  בשפתו הוא.

לקינוח התוודעתי בזאגרב גם אל הכתב הגלגוליטי,  שהוא (כנראה) הא"ב הסלאבי העתיק ביותר.  קיר שלם בקתדרלה של זאגרב מוקדש לטקסט שכתוב בו,  באותיות ענקיות  –  אבל אין לי מושג ירוק מה תוכנו. זה כבר יישמר לאחד הפרויקטים הבאים שלי,  מתי שהוא כשיהיה לי זמן.  או שלא.

עד כאן.  תמו נדנודיי.

פנינה

Rovinj (את ה-nj יש להגות כמו ה-נ' השנייה במילה [אל-]ניניו):

עיירה,  או שמא עיר,  השוכנת על גבעה הנשפכת לים בחצי האי Istria שבחלק הצפוני של רצועת החוף הקרואטית.  זה כבר כל כך קרוב לאיטליה,  שהשלטים (שחלקם מצביעים כבר לעבר טריאסטה) כתובים גם באיטלקית,  כולל שם העיר (Rovigno).   הקרבה לאיטליה משובבת נפש  –  וכן,  גם בזכות השלטים הדו-לשוניים.  יודעי דבר טוענים שגם טעם הקפה שם (ואולי גם הגלידה)  משביח בהתאם.

חלק מבתי העיירה יושבים ישר על המים,  כמו בוונציה,  ואפשר להגיע לצד-המים שלהם רק בסירה.  כל בית צבוע בצבע אחר.  הוורדרד והצהוב שולטים.  השחפים דואים מעל למפרץ,  וגם מעל לגבעה ולמגדל הכנסייה שבראשה.

עברנו בהרבה ערים קרואטיות,  קטנות וגדולות.  כולן יפות. אבל Rovinj היא פנינה,  והפוסט הקטן הזה מוקדש  רק לה.

הנה כאן  קישור לוויקיפדיה,  כולל צילומים ששווה לעיין בהם.

ולקינוח, הנה שתי טעימות קטנות,  באדיבות ראש המשפחה (אפשר להקליק להגדלה):

rovinj giora 1

rovinj giora 2