בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

מודעות פרסומת

החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

סבתא של הוגולינה

צריך לפתוח בהסתייגות:  הכותרת הנ"ל מופרכת לגמרי.  זה לא פוסט על סבתא,  ולא על הוּגוֹלִינָה.  ואף על פי כן.

הקטנה והאיש שלה אימצו לאחרונה כלבה בת שנתיים שעֲבָרָהּ לוט בערפל.  אישית אני ממש לא טובה בכלבים,  ובשל כך הייתה לילדים שלי ילדות עשוקה ונטולת חיות מחמד.  אבל האיש של הקטנה גדל אחרת,  ומאוד רצה כלב בבית,  והקטנה,  על אף ילדותה העשוקה,  הסכימה.

ראש המשפחה ואנוכי (בעיקר אנוכי) היינו סקרנים מאוד בכל הנוגע לכלבה החדשה ולמעלליה.  אז שלחו לנו תמונות שלה בוואטסאפ,  ואפילו סרטונים,  ואנחנו הראינו והפצנו אותם לכל דורש,  כמעט בגאווה,  כמעט כאילו מדובר בנכדה. חייבים להודות,  יש בזה איזה יסוד קומי.

אתמול, שישי בערב, התוודענו אליה לראשונה,  כי הזוג הצעיר הביא אותה אתם לארוחת ליל שבת.

היא באמת מתוקה.  היות שאני לא טובה בכלבים,  צפיתי בה בעיקר ממרחק בטוח,  אבל התרשמתי שהיא שקטה ועדינה,  לא מרבה בנביחות ולא מפחידה בכלל.  יש לה עיניים שנראות טובות וקצת עצובות,  אבל זנבה מתכשכש ללא הרף,  כך שדומה שאיננה באמת עצובה.  האוזניים שלה זקופות תמיד ומאוד קשובות,  כמו זוג אנטנות.  היא בדקה את כל חדרי הדירה,  חקרה בחשדנות זהירה את המאוורר המסתובב,  רחרחה בסקרנות ליד תנור האפייה (רק אחרי שכיביתי אותו),  נעלמה ארוכות בחדר האמבטיה החשוך (לדעתי התעניינה  בנעלי הרכיבה והריצה  שראש המשפחה מאפסן במרפסת הכביסה), והסתובבה ליד שולחן האוכל בתקווה שפירור כלשהו ייפול בסביבתה.  בהמשך הערב,  כשהרגישה בטוחה יותר,  שעטה לאורך המסדרון,  הלוך ושוב,  בעקבות כדור-הצעצוע שלה.

בקיצור,  מצאה חן בעיניי.  הִצַּעתי לנוער לקרוא לה הוגולינה (אינני זוכרת מי היא בעלת השם המקורית,  אבל היא שייכת לאיזה סיפור ילדים,  או תוכנית טלוויזיה).  זה שם חמוד בעיניי,  אבל הַצָּעתי נדחתה בטיעון שיש בו יותר מדי הברות (מה שנכון),  ותחתיו נבחר שם אחר.

אבל בתור שם בלוגוספרי,  הוגולינה נראה לי מתאים מאוד,  על אף שפעת הברותיו,  ולכן כאן בבלוג שלי,  בחלקת-אלוהים הקטנה שלי,  אדבק בו בינתיים.

אולי אפילו אקדיש להוגולינה קטגוריה נפרדת,  מיוחדת בשבילה.

ממרפסת הכביסה

תכף אדרש לעניין המרפסת,  אבל לפני זה עוד משהו קטן:

ימי ההולדת של הילדים היו בינואר,  ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן).  זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן,  עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'.  אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות,  כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים,  למרבה הפתעתי.  אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב,  ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה,  ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.

את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד,  ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם,  תמיד בינואר,  תמיד כשקר,  תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר.  ואיך שהיינו הולכים,  ראש המשפחה ואני,  לבחור להם את המתנות,  בחנויות צעצועים,  כמובן,  ואורזים הכול,  כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות.  זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.

הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת,  שהוא ברוח קצת יותר חיובית.

*

באחד הערבים לפני כשבועיים,  כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה,  ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו.  בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים.  משהו כזה.  וצהוב.

למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל,  או לתלות משהו,  אני כבר לא זוכרת  –  וראיתי את העלה-דג באור יום.  נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון.  אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם,  אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.

אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת.  כי אם הוא דג,  הוא יכול. כמאמר השיר,  'דגים עפים,  ציפורים שוחות'  –  ועלים שטים.

*

ושוב,  ביום אחר,  באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים,  כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:

השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף,  לא העץ)  –  אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו,  כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר.  אז היה רק הענף המואר הזה,  עם עלי-שלכת  בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו,  ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה.  והעלים האלה היו כל כך מוארים,  שהם כמעט נראו שקופים.  כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני,  כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם,  דרכו.  שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור   The Last Leaf,  של O. Henry,   על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.

*

וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.

יום הולדת למי שאינו חוגג

יום ההולדת של אבא שלי היום.  חשבתי ללכת לבית הקברות,  אבל לא יצא.  תמיד השאלה אם זו נחשבת הזנחה של זכר המת,  אם לא פוקדים את קברו לעתים קרובות  – אבל חושבים עליו בראש (או בלב).  כי מן הבחינה השנייה שהזכרתי אין שום הזנחה נראית לעין.  אפילו יוצא לי לחשוב עליו יותר ככל שהזמן חולף. והרי הדרך היחידה שבה המתים ממשיכים לחיות היא במחשבותינו.

חשבתי עליו הרבה לאחרונה,  למשל, כשקראתי שמישהי גילתה פתאום שאביה קורא בבלוג שלה.  אבי נפטר הרבה לפני שהיו בלוגים,  אבל חשבתי מה הייתי עושה לו היה בחיים.  האם הייתי מספרת לו על הבלוג?  אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בלוג,  מצד שני בדרך כלל לא מדברת עליו ולא מרבה לפרסם אותו אלא אם כן נשאלתי.  חלק מבני משפחתי יודעים על הבלוג ויש להם גישה אליו.  כמה ואם הם קוראים אני לא שואלת.  אני חושבת שבאיזה שהוא שלב הייתי מספרת גם לאבא שלי.  ייתכן שהייתי שמחה לדעת שהוא קורא אותי.

למרות שאמי עוד הייתה בחיים בשנים הראשונות שכתבתי,  ולה דווקא לא סיפרתי.  גם לו הייתי מספרת,  מן הסתם הייתה מתקשה לעקוב אחר הבלוג,  כי היא לא הייתה בעסקי מחשבים בכלל.  אבל השאלה למה אף פעם לא אמרתי לה  היא כבדת משקל.  והתשובה עליה כבדת משקל אפילו יותר.

לו היה בחיים,  היה אבי היום בן מאה ושתיים.  הוא נפטר בגיל שבעים ושבע בערך.  עולם ומלואו קרו מאז.

יום הולדת טוב,  אבא.  תערב לך מנוחתך בעולם שכולו שקט, שלווה ושלום.

מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.

דף בוקר

למען היושר,  הכותרת היא לתפארת המליצה בלבד.  לא כתבתי את זה בבוקר,  אלא לפנות ערב.  אבל נכון שזה הסתובב לי בראש כבר מהבוקר,  כלומר זה נרשם איפה שהוא,  איכשהו,  כדף בוקר  –  בלי נייר ובלי עט ובלי מקלדת.  מה שדומה כאן לדף בוקר הוא הקפיצות מעניין לעניין,  שרק חוטים דקים של אסוציאציות מקשרים ביניהם.

התחלתי לקרוא את קֶלְהַיְימֶרִין של ענת פרי. קלהיימרין הוא שמה של ספינת עץ ששטה אי-אז על הדנובה, באוסטריה. אני עוד די בהתחלה ולא ממש יכולה לומר הרבה על העלילה,  אבל אוהבת את הכתיבה של ענת פרי שאליה התוודעתי בבלוג שלה.

בין השאר קראתי בספר שהספינות שעל הדנובה הובילו בזמנו מלח ממכרות המלח שבאוסטריה.  מה שהזכיר לי שבשעה שאמי ואחותה נשלחו לאושוויץ-בירקנאו,  שולחו שני אחיהן (=דודיי) למחנה עבודה באוסטריה,  ושם הועבדו במכרות מלח.  אחד האחים לא שרד את התנאים הקשים.  בנו של השני,  שכן שרד,  סיפר לי פעם את מה שסיפר לו אביו על משמעותה של עבודה במכרות מלח.  התיאור מעורר חלחלה.

לא ייאמן כמה קשה עובדים בני אדם כדי להפיק את התבלין הזה שנראה כל כך בסיסי במטבחינו.  סיפרו לי שבאתיופיה אוספים מלח בחום של כמעט 50 מעלות (לאו דווקא במעמקי האדמה).  גם בסדרה על המסע להודו של פבלו רוזנברג ושות' סופר על משהו דומה.  כמובן שבמטבח שלי לא מרגישים דבר מכל זה.

אבל נזכרתי שאמי תמיד רגזה על ההרגל של אבי להוסיף מלח לכל דבר-אוכל בלי לטעום אותו לפני כן.  איך אתה יודע שחסר,  טענה בפניו,  ובצדק.  אבל אבי סבר שהיא אינה מטפלת נכון בענייני תיבול מכל הסוגים.  לכן גם ביקש ממנה שכשהיא מכינה לו כוס קפה,  שתוסיף סוכר בכמות של כפית אחת יותר ממה שהיא חושבת שצריך.  משהו בבקשה הזאת היה תמוה בעיניי משום שהיא מכילה סתירה פנימית שעלולה להוביל לכמויות אינסופיות של סוכר בקפה.  אבל אמי התעלמה באלגנטיות הן מן הבקשה והן מן הסתירה,  ואבי התרגל לשתות קפה עני בסוכר.

רק יחסית,  כמובן.

על נמלים ואנשים

תשע"ח החלה בקטל המוני,  והוא יושב לי על המצפון.

מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית,  בעיקר באזור של פינת האוכל,  שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל,  אלא רק פינה,  חלון,  פסנתר ושידה. נמלים חומות,  די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים),  זריזות להפליא ועקשניות רצח.  ריססתי פה ושם  –  וללא הועיל:  למחרת הן שוב בשיא פעילותן.

אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם.  במיוחד לא עכבישים,  שאותם חיבב במיוחד  –  אבל הוא נטה חסד גם לנמלים.  אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה,  וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר  –  אבל לנמלים,  שהן שקטות וחרוצות,  אסוּר להתאכזר.

ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם.  אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם,  בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו.  אני סומכת על תושייתן המהירה.  אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים,  גם הקטנות וגם הגדולות,  הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה.  אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות,  וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם  –  כך שהן  נשארות אצלי כל הזמן.

אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו.  הן שלחו מרגלות  לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח,  גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר,  ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש,  וזה התחיל להיות  מלחיץ למדי.

אתמול בלילה,  א' בתשרי,  נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה,  וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק,  ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל.  חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם,  וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה.  טפשות קטנות,  אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם?  כבלים שאין בהם חפץ,  חוטים מאריכים,  טרנזיסטור ישן,  תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח.  למה זה כל כך מעניין אתכן?

מן הון להון מצאתי:  בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות,  אולי אלפים  (אני לא מגזימה)  של נמלים חומות.  הן פשוט בנו להן קן בתוכה,  עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי).  לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה,  אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה).  אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר,  עם תכולתה,  אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים.  בייאושי התחלתי לרסס,  די באלימות.  הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה,  אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.

אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון.  אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו:  אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן.  ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים,  ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ,  וכו',  בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה,  אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר,  בשאיפה, את כל תכולתה).

כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי,  בארה"ב,  הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים.  הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן,  מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות:  איפה הן יגורו בינתיים?  ומה יאכלו?  אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה,  והיא מצאה פתרון כלשהו.  צא ולמד:  מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים  נמלים בדואר  ומשלמים עבורן טבין ותקילין,  ואילו אני,  ברצחנותי המזרח-תיכונית,  משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית,  ועוד באמצע החג.

מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו:  שקט יחסי בזירת השידה.  אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם,  מחפשות כנראה אנה פנה זיוון.  צר לי עליהן ועל ביתן שאבד,  אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי.  אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!),  אומרת להן:  לא-לא,  בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה,  יש מספיק מקום בחצר    –  ומשליכה אותן אל מחוץ  לתריסולים.  אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם,  ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון,  כדי שלא ייכנסו בחזרה.  לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.

ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.

לבן-שחור

בעלת הבית שבו גרנו ב-Novi Vinodolski שאלה את ראש המשפחה אם אני אמא שלו.

זה לא כל כך מפתיע,  בעצם.  גם החברות של אמא שלי בדיור המוגן חשבו שהוא הנכד שלה,  ובעבודה שלי בכלל יש מי שקוראים לו 'הבחור'.  בין היתר,  כנראה, משום שאין לו כמעט שיער שיבה,  ולי יש מלאן-ת'אלפות.

ראש המשפחה ענה לה שאני אשתו,  ואז היה לה נורא לא נעים,  אבל אני החלקתי את זה.  והקטנה הזעיפה את גביניה ואמרה לי,  לו היית צובעת שיער ועומדת ישר,  לא היו קורים לך דברים כאלה.

אבל-
I beg to differ .
כי כבר כשהייתי בת חמש,  או פחות,  גערו בי כל הזמן (וללא הועיל): תעמדי ישר!  תעמדי ישר! ובעיקר משום שאני מאמינה שהגיל ניכר באמת בהבעות הפנים והעיניים,  ובניסיון החיים שנחרת בהם, ולא בצבע השיער,  שהוא רק לצורך תפאורה.  ויש מצב שמהבחינה ההיא אני באמת נראית מבוגרת מראש המשפחה,  ואולי גם מבוגרת מגילי,  וצבעי מלחמה לא באמת יעזרו.

או שאולי יש מי שלא ניחנו בטבע חקרני,  והם מסתפקים רק בעיון קצר בצבע השיער  ונחפזים to form an un-learned opinion (אבל למה באנגלית כל הזמן,  עדה ק.)   –   ובכן,  אז שיהיה להם לבריאות, זה הרי לא באמת כל כך משנה.  אפשר אולי לכתוב פוסט מעמיק על השאלה למה אנחנו כל כך פוחדים להיראות בני גילנו,  או מבוגרים מגילנו,  אבל אין לי כוח בשביל זה עכשיו.

*

א-פרופו כוח:
התברר לי היום,  ולא בפעם הראשונה,  שאם אני לא כותבת את הדברים,  אני שוכחת אותם מהר יותר; ניסיתי להיזכר במשהו מטיולנו בספרד לפני שנתיים,  ולא הצלחתי:  אני זוכרת רק את הדברים שעליהם כתבתי.  לכן החלטתי שבקרוב אסכם את טיולי האחרון במחברת,  כדי לא לשכוח הכול.  בזמן הטיול עצמו,  שהיה מאוד אינטנסיבי (כלומר,  תלוי את מי שואלים) ועתיר התרוצצויות,  לא ממש הספקתי ולא היה לי כוח.  אבל עכשיו אתיישב לעשות זאת,  ואעלה חלקים נבחרים גם לבלוג.  אז לא אתאפק מלהוסיף בחוצפתי עוד משהו באנגלית:
Stay tuned .

לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.