הייתכן

הייתכן
שזו הייתי
אני
בבוקר הרחוק
ההוא
כשצפיתי מן המרפסת
בילדִי ובאביו
הולכים לגן  –
והילד מסביר דבר מה
כדרכו
בהנפת ידו
וקולו הזעיר
נוסע לפניו
בדיוק בגובהו –
כל כך מזמן זה היה
הייתכן שזו הייתה
אני –
לא
זאת ודאי הייתה 
מישהי אחרת
צעירה יותר
בטוחה יותר
שיתגשם
כל אשר
לא קרה

פוסט פוסט-קורונה

באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.

*

אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.

*

בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.

*

עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.

*

נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.

*

אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.

*

חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.

*

יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.

*

בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.

*

הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.

*

פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!

Bits & Pieces

רטוריקה:
אחרי בהלה, המילה השנואה עליי ביותר היא זינוק.

בשכבר הימים:
אתמול יצא שבמקרה עברנו בנסיעה ליד הבסיס הישן שלי. הכול שם השתנה, בקושי זיהיתי איפה הייתה הכניסה.
ראש המשפחה אמר, מה ציפית, שלא ישתנה אחרי יותר מארבעים שנה?
אבל את זה זכרתי: כמה הייתי צעירה, כמה דמעות שפכתי שם.

חילופי גברי:
המנכ"ל החדש של משרד הבריאות: איש אפרורי להפליא. לא בטוח שזה דבר רע.
אפשר לזהות שינויים קלים לעומת ימים עברו. למשל, המינוח של המנכ"ל החדש הוא 'מאומתים' במקום 'חולים'. זו כבר חצי הדרך לקראת המינוח המדויק 'חיוביים בבדיקה'. לא בטוח שנעבור גם את החצי השני.
יש גם איזה ניסיון לתת נתונים מספריים כמה פעמים ביום, שגם זה אולי שיפור. אבל המדווחים כנראה לא יודעים כמה שעות יש ביממה. כלומר, זה לא לגמרי ברור להם שהיא מסתיימת בדיוק בשעה שבה התחילה יום קודם. אולי כשנצבור עוד ניסיון קורוני יתבררו להם הדברים הללו סוף סוף. או שלא.
עדה ק., את מרשעת. עדיף שתסתמי.

טהרן:
אחרי מסע פרסום מסיבי, כמעט אגרסיבי, התחילה אתמול הסדרה 'טהרן' בערוץ הראשון.
עשויה היטב: הדמויות מעוגלות כהלכה, ה'רעים' אינם בהכרח רעים כל כך.
פרסית נשמעת לי פתאום שפה יפה. באמת. שווה ללמוד. אבל למי יש זמן.

פינת החרדות:
פחדי הגדול, שוב: בידודים. כמו כשהכול התחיל. פתאום מבשרים לך וכו', ואף פעם לא בטוח שהם לא טועים. לעניות דעתי, זה הסעיף הכי גרוע בקורונה.

רטוריקה (2):
השאלה היא לא אם התיאור (בפי קלמן ליבסקינד) של המתקפה הערבית ב-1948 כאונס הוא קורבני ותורם להחפצת נשים.
השאלה היא גם לא אם הקביעה (של רינה מצליח) שימנים יצביעו ביבי אפילו אם הוא יאנוס את הבת שלהם – מחפיצה נשים, או מעליבה ימנים.
השאלה היא הרבה יותר פשוטה: איך זה שלא מצליחים לדבר אצלנו על שום עניין (פוליטי, חברתי, מה שלא יהיה) בלי להידרש לרטוריקה של פשעי מין. כאילו, מה נהיה? נגמרו המילים והדימויים בשפה העברית? הפסקנו לדשדש עד אין קץ בהשוואות עם השואה והנאצים, שעכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגלוש להשוואות עם אונס? מן הפח אל הפחת?
בקיצור, נדמה לי שעדה ק. היא לא היחידה שצריכה לסתום.

שגרת הורות:
ראש המשפחה יוצא לסידורים. כשהוא כבר בדלת, אני אומרת, תיקח מסכה, ותקפיד עליה! על האף!
גידלתי שני ילדים, ועכשיו, לעת זקנה, אני מגדלת את השלישי.

במקום פרחים

לאחרונה, בימי קורונה, אני חושבת הרבה על אימי, ששנותיה האחרונות עברו עליה בדירה קטנה בדיור מוגן. אני חושבת על איך שהם מסתדרים שם עכשיו עם כל הסיכונים לדיירים. עקבתי אחרי דיווחים בחדשות – מעולם לא הזכירו את הדיור המוגן שלה. מה שמעלה את ההשערה שאולי הם התמודדו עם המחלה בשלום. שאם לא כן היינו שומעים. אני מקווה שכך.

אני מנסה לשער מה הייתה אימי אומרת על משבר הקורונה. לא מן הנמנע שהייתה טוענת שכולם השתגעו (כן, לפעמים אני דומה לה קצת). פה ושם הייתה לה חשיבה פטליסטית: מה שיהיה יהיה, לא כל דבר אפשר למנוע ולא על הכול אפשר להילחם. או שאולי אני טועה.

וגם ראיתי בפייסבוק שהעירייה שלנו שלחה בני נוער לרקוד ריקודי עם ברחבה שלפני הדיור המוגן שלה, מתחת למרפסות הקדמיות, כדי לשמח את לב הדיירים הנצורים. זיהיתי את המקום בתמונה. ומיד אמרתי לעצמי, אבל היא לא הייתה יכולה ליהנות מזה, כי המרפסת שלה פנתה לכיוון אחר.

אני גם חושבת עליה בכל פעם שאני רוחצת ידיים, שזה עכשיו בערך חמישים פעם ביום. או יותר. אני לא יודעת אם זה בגלל שגדלתי בבית של ניצולי שואה, או שזה לא קשור – אבל תמיד הזהירו אותי – במיוחד אבא שלי, פחות מזה אימא שלי – מפני הלכלוך, ותמיד שלחו אותי לרחוץ ידיים. את לא יכולה לדעת מי נגע בזה קודם, ואיזה מחלות היו לו, היה אבי משנן לי. מה שנכון.

אני צייתי ורחצתי ידיים והתרגלתי, עד כדי כך שאפילו אימי כבר הייתה מעירה לי כשרחצתי שוב ושוב: אבל העור שלך בידיים ידהה! (בהונגרית זה נשמע יותר טוב). ואז הייתה מוסיפה את הסיפור על ההיא מִגּוֹלַת המלעיליים שאפילו את המים רחצה בסבון (גם זה נשמע טוב יותר בהונגרית).

אז לעת בגרות ניסיתי להגביל קצת את הרחיצה הכפייתית, בעידודו הנלהב של ראש המשפחה. ואז, כשנדמה היה שכמעט הצלחתי – נפל עלינו רוגזה של הקורונה, ומיד אחריו רוגזו של מנכ"ל משרד הבריאות, ושוב נצטווינו לשטוף ידיים (בילדותי לא שטפו, אלא רחצו, רק שתדעו; בשבילי שטיפה זה בלי סבון) – וגם מעמידים לנו שעון סטופר ואומרים: במשך עשר שניות! במשך חצי דקה! דקה! ולשפשף! וכו' וכו'.

אז עכשיו שוב חזרתי לסורי, ושוב רחיצת ידיים תכופה מדי, ושוב ראש המשפחה רוטן, ושוב אני שומעת את אימי, בירכתי מוחי, אומרת: ידהה לך העור! אפילו את המים את רוחצת בסבון!

*

היום, 17 במאי, יום השנה ה-12 למותה. חמסין או לא חמסין – הפוסט הזה הוא במקום זר פרחים על קברה.

יומן קורונה (16)

אולי אפשר לומר עכשיו שהגענו ל'אחרי החגים'. או שלא. כי אצלנו כל הזמן חגים, אחרי ולפני. היה פורים בלי עדלאידע, פסח בלי ליל הסדר, חול המועד בלי טיולים, יום השואה עם טקס בזום, יום הזיכרון כנ"ל, ערב יום העצמאות עם מצעד דגלנים מצומק ובלי זיקוקים (לא הלכנו לגבעה 'שלנו', לא היה טעם), יום העצמאות עם סיבוב רגלי בתחום המותר ועם ריחות מנגל מן המרפסות. עוד מעט ל"ג בעומר, שלא אתנגד לביטול המדורות שבו, ואחר כך שבועות, עם או בלי עוגות גבינה. אחר כך יהיה קיץ, שבו המסכות ימררו את חיינו בחום ובלחות, ואז – הופ: חגי תשרי. נראה מה יהיה. עדה ק., תפסיקי להתלונן.

כמו תמיד, סובבים הזיכרונות שלי סביב קולות. למשל הזיקוקים: זה לא רק קולות הנפץ מחרידי השלווה – אלא גם הקול המיוחד הזה (והלא בלתי נעים) שהזיקוקים משמיעים כשהם מתפוגגים ברקיע. או למשל האורז בבלון של הילד כשהיה קטן.

זה היה ככה: כשהילד היה בערך בן שנתיים, עוד לפני שאחותו נולדה, קנו לו הוריי בלון ענק לערב יום העצמאות. באמת ענק, ועד כדי כך כבד, שלא התנופף אל-על על החוט שלו, אלא דווקא כלפי מטה. בצבע לבן, עם רישום קטן אדום, אולי של מיקי מאוס. בתוכו היו גרגירי אורז שהרעישו בכל תנועה שלו. הילד היה מוקסם, וגם כל הסובבים אותו, חוץ ממני, שדמיינתי כל הזמן איזה רעש מבהיל ומעציב ישמיע הבלון כשיתפוצץ. אבל הוא לא התפוצץ באותו ערב, וטיילנו איתו (ועם הילד, ועם הוריי) ברחבי העיר, ברחובות המוארים. היינו אז אנשים לגמרי אחרים: צעירים, שמחים, אופטימיים. ביקום אחר. עדה ק., תפסיקי.

מה קרה לבלון בהמשך אני כבר לא בדיוק זוכרת – כנראה מה שקורה לכל בלון. הילד גדל בינתיים, אפילו אחותו שלא נולדה אז כבר גדלה מאוד, הוריי כבר מזמן אינם, ואנחנו לא צעירים ולא אופטימיים (טוב, תלוי את מי שואלים), ועוד הקורונה הזאת קפצה עלינו לבלבל את מוחותינו. אבל משום מה נזכרתי ברעש ההוא של גרגירי האורז בתוך הבלון המתוח. כמה רחוק הכול.

זהו, אין פואנטה. סליחה על החמיצות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישה עשר.

יומן קורונה (10)

היות שראש המשפחה גם הוא מקורקע בין ארבעת קירותינו, בלי אופניים ובלי צילומים על הג'בלאות, שכנעתי אותו לעבור לצילומי בית. יש לנו שכן צלם שעושה בדיוק את זה בימים אלה: מצלם פינות נבחרות בדירתו. אמרתי לראש המשפחה, למה שלא תנסה גם? ככה שלחתי לחמי על פני המים, ולא האמנתי שאמצאנו.

אבל מצאתיו. אחרי איזה זמן ראיתי את ראש המשפחה ממוקם על יד הפסנתר שלי, בכל מיני זוויות. הוא הפיק כל מיני צילומים יפים, אומנותיים כדבעי, אבל אני, ברשעותי, דרשתי שיפור: תכניס שם איזו רוח חיים מחויכת, יעצתי לו. לא רק עץ וקלידים.

הוא לא רגיל לעשות כדבריי, אבל הפעם בכל זאת ניסה, והוסיף את זוג הציפורים שלי שמתחבק לו שם על הפסנתר כל הזמן. הפעם זה ממש מצא חן בעיניי, אז אני מעלה את זה כאן. הצילום נקרא (על ידי היוצר) Ada's Corner , ואפשר להקליק עליו להגדלה:

התווים שם? של הסרנדה המקסיקנית החביבה עליי משל סקוט ג'ופלין, הידועה בשמה Solace. למה מקסיקנית אין לי מושג, אבל Solace זה נחמה, וזה ממש מתאים. הוותיקים מבינינו זוכרים אולי את הנעימה הזאת מתוך הסרט 'העוקץ'. ולמבקשים להיזכר, הנה קישור:

Solace

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום עשירי.

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (6)

יש רגעים שבהם הזעם משתלט עליי. למשל כשאני מקשיבה לדברור האידיוטי של מקבלי ההחלטות בימים אלה. מנכ"ל משרד הבריאות, והבוס שלו, והבוס של הבוס שלו. האנשים שייבשו את מערכת הבריאות במשך שנים, ועכשיו, עד לפני כשבוע, עוד הייתה להם החוצפה לטעון שהצעדים שהם נוקטים יעמידו את ישראל במקום טוב יותר משאר אומות העולם. זה היה קשקוש כבר אז, ועכשיו אפילו הם מבינים שזה קשקוש, אז הם הפסיקו לומר זאת. אבל אני זוכרת להם.

לא אתחיל להתווכח כאן על מספרי בדיקות ומספרי מכונות הנשמה, מה אני כבר מבינה בזה – אבל נדמה לי שגם ראשי מערכת הבריאות מודים שהיא לא לגמרי ערוכה להתמודד אפילו עם שפעת עונתית, והם יודעים טוב מאוד למה. מה שמסביר אולי את הבעת העיניים של משה בר סימן טוב, שמשדרת מאחורי משקפיו בעיקר פחד, גם כשפני האבן שלו נשארים קפואים. שנים לא הוסיפו כאן מיטות ולא הוסיפו תקנים, ועכשיו, כשצוותים רפואיים לא ממוגנים נדבקים בקורונה, מציק לי תרחיש האימים של מסדרונות שלא רק יתמלאו בזקנות, כרגיל, אלא גם יתרוקנו מרופאים. ואני מקווה שאני סתם טועה ולא מבינה.

אבל תפסיקי, עדה ק., זה לא יעזור. אז לברוח. שוב, להקלטות של האחיין שלי, שסגור בבית ושעליו כבר סיפרתי. הוא מקליט יום יום, בסמרטפון (?!), חלק מן התרגול היומי שלו, ומעלה את זה לפייסבוק. טיפת נחמה רוגעת בתוך ים של עצבים קשים. והוא קורא לזה QuarantinePlaylist# . ההאשטאג הזה נוגע לליבי יותר מהרבה דברים אחרים.

לקטע היומי, הנה.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.

יומן קורונה (2)

היום שבת מנוחה. אחרי שאנחנו כבר נחים רוב השבוע.

היה לי פוסט ארוך על מנכ"ל משרד הבריאות, שמשום מה מעצבן אותי, אולי שלא באשמתו. אבל אחר כך החלטתי לגנוז, כי אני לא רוצה להפיץ טענות ומענות וריב ומדון. יש הרי מספיק מזה מסביב.

אז במקום זה, קישור לפייסבוק. מקווה שלכל הקוראים יש גישה לשם. קצת מוזיקה, 4 דקות של נחמה.

זה הולך ככה: יש לי בארה"ב אחיין מוזיקאי, פסנתרן, שלא יכול להופיע עכשיו בשל גזרות הסגר. כן, גם שם. אז הוא שיתף בדף שלו 4 דקות מתוך התרגול היומי שלו בבית כחלק מעבודתו השוטפת. זה כל כך יפה, ומה שהוא כתב שם גם כן כל כך יפה, שזה עשה לי את היום. אפילו למנכ"ל משרד הבריאות סלחתי. ואני מקווה שהאחיין שלי יסלח לי ששיתפתי אותו בלי לבקש רשות.

תיהנו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני.