ענייני מחשוב

לאחרונה פתחה הקטנה שלי חשבון אינסטגרם מיוחד בשביל הכלבונת הוגולינה (שם בדוי), שעליה
כבר סיפרתי אי אז. לא התאפקתי, ופתחתי לעצמי גם, והתחלתי לעקוב שם אחרי הוגולינה הנ"ל. בתמורה, הוגולינה עוקבת אחריי בחזרה – אבל, כלבונת מסכנה, אין לה הרבה מה לראות אצלי, כי אני לא מצלמת ולא יודעת להעלות תמונות וגם לא מאוד חשוב לי ללמוד (אל תגלו לשום איש).

אבל בתמונות של הוגולינה אני מאוד מתעניינת (הקטנה היא צלמת מחוננת), והדפסתי את חלקן ועכשיו אנסה לעבוד עליהן בשיעורי ציור. אם כי לא בטוח בכלל שהעפרונות והמכחולים שלי יצליחו לתפוס את החינניות של הצילומים האלה.

אה, וראש המשפחה הצליח לסדר לי את המחשב (ע"ע הפוסט הקודם). הוא קיבל עצה טובה מחבר טוב שהוא איש מחשבים, ועשה איזה איפוס ומחק כמה דברים ואחר כך התקין בחזרה את התוכנה הסוררת, ועכשיו (הקש בעץ) נראה שזה בסדר. מול הטכנולוגיות האינטליגנטיות האלה אני בעיקר מרגישה חוסר אונים: מצד אחד כל העבודה שלי תלויה בהן, מצד שני אין לי מושג איך הן עובדות, מצד שלישי גם להן אין: הן סתם עושות מה בראש שלהן.

אבל הוגולינה מתוקה 🙂

מודעות פרסומת

It Ain't Necessarily So

אמנם הסמסטר נגמר, אבל זה לא אומר שיש לי עכשיו יותר זמן. מעבר לענייני בחינות וכו', יש למחשב שלי איזו תקלה קשה שבגללה הוא מסרב, למשל, לפתוח קבצים – מה שגורם לי לנדוד למחשבים אחרים, למשל איזה נייד קטנטן ונטול מקלדת עברית, ולעבוד משם – וגם ללמוד כל מיני דברים על עבודה בעננים, וגם לא להירדם בלילה מרוב דאגות. אל תשאלו. בינתיים המחשב בטיפול, ראש המשפחה לוקח את הזמן שלו, והילד אומר: תקנו כבר מחשב חדש, מה זה הענתיקה הזה. אבל איש תמיכת מחשבים שדברתי איתו אתמול אמר, אצל הילדים האלה (בני שלושים פלוס), המחשב מתיישן כבר כשהוא בדרך הביתה מהחנות.

בתוך כל זה נפלה עליי אתמול נסיעה שלא מן המניין לעבודה בירושלים לצורך השתתפות ב'יום סגל'. אני מודה שהיו לי תוכניות להבריז, אבל נרשמתי מראש לסדנאות ולא היה לי נעים, שלא לדבר על כך שהברזות קבועות הן פשוט חוצפה, וכמה כבר אפשר להסתתר מאחורי הטיעון (הנכון) שאני באה בימים ומרחוק ובאוטובוסים. אז חרקתי שיניים ונסעתי.

אי אז בעבר הרחוק, כשהילד הגיע לצבא, הוא בישר לי פתאום בטלפון שלדעתו יש לו הפרעת ריכוז וקשב. לי זה נשמע תמוה – לא כך הכרתי אותו לפני זה – אבל כשחשבתי על זה קצת הגעתי לשתי מסקנות: האחת, אולי הוא צודק, זה מסביר כמה קווים באופיו. והשנייה, אולי הוא ירש את זה ממני. כי לי נורא קשה להקשיב להרצאות בכנסים, כולל בסדנאות. הקושי הופך לפעמים לכאבים פיזיים ממש. זה אף פעם לא אובחן, וכנראה כבר לא יטופל, וחוץ מזה, גם אני וגם הילד שלי יודעים להתרכז יפה מאוד כשמדובר במשהו שחשוב לנו, אז כל העניין אינו קריטי.

בשביל מה אני מספרת את כל זה? כי אתמול, בסוף הכנס, הייתה סדנה/הרצאה אחת מעולה כל כך, שכל הפרעות הקשב שלי התפוגגו. בחרתי את הסדנה הזאת לפי הכותרת – משהו שהיה קשור לסיפורי המקרא ולאוֹמנות – וזו הייתה אחת ההרצאות הכי טובות ששמעתי בחיים. ישבתי שם חמישים דקות בלי לפהק או להתגרד או לשאול את נפשי למות אפילו פעם אחת, וחזרתי הביתה מלאה במחשבות.

המרצה דיברה על החצי הראשון של פרק א' בספר רות. אני מכירה את הפרק הזה היטב, כי כשלימדתי את טעמי המקרא השתמשתי בו לא פעם. אני אפילו מכירה את הגרסה שלו בחבשית עתיקה (wakona bamawa'ela yekwennenu masafent [=ויהי בימי שפוט השופטים], וכך הלאה), ותמיד ראיתי בו את התיאור האולטימטיבי לנאמנותה של סבתו-רבתתו (הלא-יהודיה!) של דוד המלך. אבל אתמול הסתבר לי שאפשר לראות את זה גם קצת אחרת (מבחינת הנאמנות), ובהרצאה הראו לנו גם ציורים של סלבדור דאלי ושל שאגאל, למשל, שעשויים לרמוז גם הם בכיוון הזה. למשל, שנעמי לא כל כך רצתה שכלותיה יבואו איתה משום שחששה, ואולי בצדק, שהן יהיו קצת ריחיים על צווארה. בקיצור, שאפילו המודל האולטימטיבי לנאמנות הייתה בסופו של דבר בן אדם שמנסה לשרוד איכשהו במציאות לא פשוטה, ושהיא לא בהכרח הייתה מושלמת – מה שלא פוגם בסיפור המקראי בכלל, אלא להפך. אה, וגם נדונה ההשערה שספר רות נכתב על ידי אישה. השערה כלבבי.

אהבתי גם שהמרצה רק הראתה את האפשרויות אבל לא חרצה דעה: פותחת דלת, מניחה למי שרוצה להיכנס, מעוררת מחשבה ונסוגה חזרה לרקע. אני אוהבת את זה. וחוץ מזה היא קראה מתוך תנ"ך מלא בהוצאת קורן, כזה שיש לי גם בבית, אבל במקום כריכה קשה כחולה הייתה לו כריכה רכה ורודה. עפתי על זה לגמרי, גם אני רוצה אחד כזה.

זוטות לחנוכה

יצא שאתמול בערב טיילנו קצת ברחובות תל אביב,  וראינו שם גם מה שאני קוראת 'חנוכיות באקווריום'.  שתיים.  עד עכשיו ראיתי כאלה רק בירושלים,  אבל מסתבר שיש גם בתל אביב.  אני מקווה שזה לא יתפרש כסימן להדתה, זה פשוט כל כך יפה:  הפמוטים הם כוסיות קטנות עם שמן (?) בתוכן,  והכול מותקן בתוך מין ארון זכוכית שמגונן על שלום הלהבות,  ומונח דולק בחוץ  –  על מעקה המרפסת,  או על גדר החצר.  בתוך החושך.

עוד מעוללות החג:  ראש המשפחה קנה  –  לראשונה  –  סופגניות אפויות.  זה לא הדבר האמיתי,  אבל קיווינו לטוב.  היות שאני לא חובבת מיקרוגל,  שבדרך כלל הופך כל מאפה לדייסה,  ניסינו לחמם אותן לזמן קצר בתנור.  יצאו לחמניות.  טעימות,  אבל לחמניות. וקצת יבשושיות.  אז אתמול כבר החלטנו שלא שווה לטרוח בשבילן בתנור  –  וחיממנו את הנותרות במיקרו (10 שניות לכל אחת).  הפלא ופלא:  הפעם יצאו סופגניות.  כמעט כמו הדבר האמיתי.  מה שלא סותר את העובדה שהעדפתי את לביבות תפוחי האדמה (שאני[!] הכנתי בעצמי).

את הנרות אנחנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים היו כאן רק בהדלקה אחת:  חנוכה זה לא רק לילדים.  אני אפילו שרה בהדלקה כמה שירים,  למשל את 'מעוז צור' במנגינה הפחות מוכרת שלמדתי פעם בבית הספר,  ואת 'הבה נרימה' שהוא בעצם של הנדל.   ולפעמים גם את 'באנו חושך לגרש',  ובקושי מתאפקת לא לרקוע ברגלי ברגע הקובע ('סורה חושך,  הלאה שחור').

אנחנו משתמשים כל שנה בחנוכיית העץ שראש המשפחה בנה בשיעורי מלאכה כשהיה תלמיד בית ספר.  אני ממש קשורה לחנוכייה הזאת,  ומעדיפה אותה על פני חנוכיות חדישות יותר. כשהילדים היו קטנים, והיו צריכים להביא לכיתה חנוכיות-דוגמה,  הם תמיד הביאו את זאת.  השם של הקטנה עוד רשום בתחתית החנוכייה,  זכר לדרישתי להקפיד להחזיר הביתה בתום ההדגמה.

כנראה גם ראש המשפחה וגם המורה למלאכה לא היו בקיאים בהלכות החנוכה,  ולכן לא ידעו שהשמש צריך להיות גבוה משאר הנרות  –  כך שבחנוכיית העץ שלנו השמש הוא דווקא הכי נמוך.  כבר העירו לי כמה פעמים שזאת חנוכייה לא תקנית,  אבל לדעתי אלוהים מבין.

חג שמח לכולם!

שמש נמוך ובודד,  נר שביעי, חנוכה תשע"ט.
באדיבות ראש המשפחה. 
אפשר להקליק להגדלה.
וזה צילום מהסמרטפון של החנוכייה בכבודה ובעצמה.
נר שמיני,  חנוכה תשע"ט.
כנ"ל.

פונפונים

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב.  התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים,  עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם.  לא בא לי לספר,  להביע, ללבן,  להסביר,  להתווכח,  לדון.  אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה.  אולי משהו אחר.  מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי,  כי אולי שם יתחשק יותר,  בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש!  למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם,  אני תמהה).  אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב.  אחרי יום יומיים יפוג הקסם,  ואז מה?  סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.

וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה.  הייתה לי דלקת בדרכי השתן ,  שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות,  היא לבטח הגרועה ביותר.  לפחות אצלי.  שהרי היא מציעה,  בקליפת אגוז,  מכל טוב הארץ:  גם חום,  גם חולשה,  גם בחילה,  גם כאבים,  וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד.  בקיצור,  גועל נפש.  בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר,  ונשאר רק הזעם הזה:  מה,  החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?

בקיצור,  אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה:  פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות.  כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה,  ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות,  כדי לשמח את ליבי.  וזאת לדעת:  ראשית,  כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג,  אבל שנית,  המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד,  למרות שזה נחשב צבע איום.  ורביעית,  ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה,  ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה,  למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.

כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל,  שלא סביר שישרדו יותר מחודש,  אבל הן רכות כל כך ונעימות.  והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד,  וגם יש להן שלושה פונפונים,  שניים ורודים ואחד לבן.  מתה עליהן,  וגם,  לא נעים להודות,  מתחשק לאכול אותן.  מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא,  יש להן גם היתרון הזה,  שאני יכולה תמיד לומר,  כן, זה צבע איום,  אבל אני לא אשמה,  ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה,  נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday,  ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.

בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

סבתא של הוגולינה

צריך לפתוח בהסתייגות:  הכותרת הנ"ל מופרכת לגמרי.  זה לא פוסט על סבתא,  ולא על הוּגוֹלִינָה.  ואף על פי כן.

הקטנה והאיש שלה אימצו לאחרונה כלבה בת שנתיים שעֲבָרָהּ לוט בערפל.  אישית אני ממש לא טובה בכלבים,  ובשל כך הייתה לילדים שלי ילדות עשוקה ונטולת חיות מחמד.  אבל האיש של הקטנה גדל אחרת,  ומאוד רצה כלב בבית,  והקטנה,  על אף ילדותה העשוקה,  הסכימה.

ראש המשפחה ואנוכי (בעיקר אנוכי) היינו סקרנים מאוד בכל הנוגע לכלבה החדשה ולמעלליה.  אז שלחו לנו תמונות שלה בוואטסאפ,  ואפילו סרטונים,  ואנחנו הראינו והפצנו אותם לכל דורש,  כמעט בגאווה,  כמעט כאילו מדובר בנכדה. חייבים להודות,  יש בזה איזה יסוד קומי.

אתמול, שישי בערב, התוודענו אליה לראשונה,  כי הזוג הצעיר הביא אותה אתם לארוחת ליל שבת.

היא באמת מתוקה.  היות שאני לא טובה בכלבים,  צפיתי בה בעיקר ממרחק בטוח,  אבל התרשמתי שהיא שקטה ועדינה,  לא מרבה בנביחות ולא מפחידה בכלל.  יש לה עיניים שנראות טובות וקצת עצובות,  אבל זנבה מתכשכש ללא הרף,  כך שדומה שאיננה באמת עצובה.  האוזניים שלה זקופות תמיד ומאוד קשובות,  כמו זוג אנטנות.  היא בדקה את כל חדרי הדירה,  חקרה בחשדנות זהירה את המאוורר המסתובב,  רחרחה בסקרנות ליד תנור האפייה (רק אחרי שכיביתי אותו),  נעלמה ארוכות בחדר האמבטיה החשוך (לדעתי התעניינה  בנעלי הרכיבה והריצה  שראש המשפחה מאפסן במרפסת הכביסה), והסתובבה ליד שולחן האוכל בתקווה שפירור כלשהו ייפול בסביבתה.  בהמשך הערב,  כשהרגישה בטוחה יותר,  שעטה לאורך המסדרון,  הלוך ושוב,  בעקבות כדור-הצעצוע שלה.

בקיצור,  מצאה חן בעיניי.  הִצַּעתי לנוער לקרוא לה הוגולינה (אינני זוכרת מי היא בעלת השם המקורית,  אבל היא שייכת לאיזה סיפור ילדים,  או תוכנית טלוויזיה).  זה שם חמוד בעיניי,  אבל הַצָּעתי נדחתה בטיעון שיש בו יותר מדי הברות (מה שנכון),  ותחתיו נבחר שם אחר.

אבל בתור שם בלוגוספרי,  הוגולינה נראה לי מתאים מאוד,  על אף שפעת הברותיו,  ולכן כאן בבלוג שלי,  בחלקת-אלוהים הקטנה שלי,  אדבק בו בינתיים.

אולי אפילו אקדיש להוגולינה קטגוריה נפרדת,  מיוחדת בשבילה.

ממרפסת הכביסה

תכף אדרש לעניין המרפסת,  אבל לפני זה עוד משהו קטן:

ימי ההולדת של הילדים היו בינואר,  ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן).  זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן,  עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'.  אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות,  כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים,  למרבה הפתעתי.  אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב,  ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה,  ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.

את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד,  ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם,  תמיד בינואר,  תמיד כשקר,  תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר.  ואיך שהיינו הולכים,  ראש המשפחה ואני,  לבחור להם את המתנות,  בחנויות צעצועים,  כמובן,  ואורזים הכול,  כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות.  זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.

הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת,  שהוא ברוח קצת יותר חיובית.

*

באחד הערבים לפני כשבועיים,  כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה,  ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו.  בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים.  משהו כזה.  וצהוב.

למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל,  או לתלות משהו,  אני כבר לא זוכרת  –  וראיתי את העלה-דג באור יום.  נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון.  אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם,  אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.

אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת.  כי אם הוא דג,  הוא יכול. כמאמר השיר,  'דגים עפים,  ציפורים שוחות'  –  ועלים שטים.

*

ושוב,  ביום אחר,  באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים,  כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:

השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף,  לא העץ)  –  אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו,  כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר.  אז היה רק הענף המואר הזה,  עם עלי-שלכת  בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו,  ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה.  והעלים האלה היו כל כך מוארים,  שהם כמעט נראו שקופים.  כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני,  כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם,  דרכו.  שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור   The Last Leaf,  של O. Henry,   על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.

*

וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.

יום הולדת למי שאינו חוגג

יום ההולדת של אבא שלי היום.  חשבתי ללכת לבית הקברות,  אבל לא יצא.  תמיד השאלה אם זו נחשבת הזנחה של זכר המת,  אם לא פוקדים את קברו לעתים קרובות  – אבל חושבים עליו בראש (או בלב).  כי מן הבחינה השנייה שהזכרתי אין שום הזנחה נראית לעין.  אפילו יוצא לי לחשוב עליו יותר ככל שהזמן חולף. והרי הדרך היחידה שבה המתים ממשיכים לחיות היא במחשבותינו.

חשבתי עליו הרבה לאחרונה,  למשל, כשקראתי שמישהי גילתה פתאום שאביה קורא בבלוג שלה.  אבי נפטר הרבה לפני שהיו בלוגים,  אבל חשבתי מה הייתי עושה לו היה בחיים.  האם הייתי מספרת לו על הבלוג?  אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בלוג,  מצד שני בדרך כלל לא מדברת עליו ולא מרבה לפרסם אותו אלא אם כן נשאלתי.  חלק מבני משפחתי יודעים על הבלוג ויש להם גישה אליו.  כמה ואם הם קוראים אני לא שואלת.  אני חושבת שבאיזה שהוא שלב הייתי מספרת גם לאבא שלי.  ייתכן שהייתי שמחה לדעת שהוא קורא אותי.

למרות שאמי עוד הייתה בחיים בשנים הראשונות שכתבתי,  ולה דווקא לא סיפרתי.  גם לו הייתי מספרת,  מן הסתם הייתה מתקשה לעקוב אחר הבלוג,  כי היא לא הייתה בעסקי מחשבים בכלל.  אבל השאלה למה אף פעם לא אמרתי לה  היא כבדת משקל.  והתשובה עליה כבדת משקל אפילו יותר.

לו היה בחיים,  היה אבי היום בן מאה ושתיים.  הוא נפטר בגיל שבעים ושבע בערך.  עולם ומלואו קרו מאז.

יום הולדת טוב,  אבא.  תערב לך מנוחתך בעולם שכולו שקט, שלווה ושלום.

מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.