במקום פרחים

לאחרונה, בימי קורונה, אני חושבת הרבה על אימי, ששנותיה האחרונות עברו עליה בדירה קטנה בדיור מוגן. אני חושבת על איך שהם מסתדרים שם עכשיו עם כל הסיכונים לדיירים. עקבתי אחרי דיווחים בחדשות – מעולם לא הזכירו את הדיור המוגן שלה. מה שמעלה את ההשערה שאולי הם התמודדו עם המחלה בשלום. שאם לא כן היינו שומעים. אני מקווה שכך.

אני מנסה לשער מה הייתה אימי אומרת על משבר הקורונה. לא מן הנמנע שהייתה טוענת שכולם השתגעו (כן, לפעמים אני דומה לה קצת). פה ושם הייתה לה חשיבה פטליסטית: מה שיהיה יהיה, לא כל דבר אפשר למנוע ולא על הכול אפשר להילחם. או שאולי אני טועה.

וגם ראיתי בפייסבוק שהעירייה שלנו שלחה בני נוער לרקוד ריקודי עם ברחבה שלפני הדיור המוגן שלה, מתחת למרפסות הקדמיות, כדי לשמח את לב הדיירים הנצורים. זיהיתי את המקום בתמונה. ומיד אמרתי לעצמי, אבל היא לא הייתה יכולה ליהנות מזה, כי המרפסת שלה פנתה לכיוון אחר.

אני גם חושבת עליה בכל פעם שאני רוחצת ידיים, שזה עכשיו בערך חמישים פעם ביום. או יותר. אני לא יודעת אם זה בגלל שגדלתי בבית של ניצולי שואה, או שזה לא קשור – אבל תמיד הזהירו אותי – במיוחד אבא שלי, פחות מזה אימא שלי – מפני הלכלוך, ותמיד שלחו אותי לרחוץ ידיים. את לא יכולה לדעת מי נגע בזה קודם, ואיזה מחלות היו לו, היה אבי משנן לי. מה שנכון.

אני צייתי ורחצתי ידיים והתרגלתי, עד כדי כך שאפילו אימי כבר הייתה מעירה לי כשרחצתי שוב ושוב: אבל העור שלך בידיים ידהה! (בהונגרית זה נשמע יותר טוב). ואז הייתה מוסיפה את הסיפור על ההיא מִגּוֹלַת המלעיליים שאפילו את המים רחצה בסבון (גם זה נשמע טוב יותר בהונגרית).

אז לעת בגרות ניסיתי להגביל קצת את הרחיצה הכפייתית, בעידודו הנלהב של ראש המשפחה. ואז, כשנדמה היה שכמעט הצלחתי – נפל עלינו רוגזה של הקורונה, ומיד אחריו רוגזו של מנכ"ל משרד הבריאות, ושוב נצטווינו לשטוף ידיים (בילדותי לא שטפו, אלא רחצו, רק שתדעו; בשבילי שטיפה זה בלי סבון) – וגם מעמידים לנו שעון סטופר ואומרים: במשך עשר שניות! במשך חצי דקה! דקה! ולשפשף! וכו' וכו'.

אז עכשיו שוב חזרתי לסורי, ושוב רחיצת ידיים תכופה מדי, ושוב ראש המשפחה רוטן, ושוב אני שומעת את אימי, בירכתי מוחי, אומרת: ידהה לך העור! אפילו את המים את רוחצת בסבון!

*

היום, 17 במאי, יום השנה ה-12 למותה. חמסין או לא חמסין – הפוסט הזה הוא במקום זר פרחים על קברה.

יומן קורונה (16)

אולי אפשר לומר עכשיו שהגענו ל'אחרי החגים'. או שלא. כי אצלנו כל הזמן חגים, אחרי ולפני. היה פורים בלי עדלאידע, פסח בלי ליל הסדר, חול המועד בלי טיולים, יום השואה עם טקס בזום, יום הזיכרון כנ"ל, ערב יום העצמאות עם מצעד דגלנים מצומק ובלי זיקוקים (לא הלכנו לגבעה 'שלנו', לא היה טעם), יום העצמאות עם סיבוב רגלי בתחום המותר ועם ריחות מנגל מן המרפסות. עוד מעט ל"ג בעומר, שלא אתנגד לביטול המדורות שבו, ואחר כך שבועות, עם או בלי עוגות גבינה. אחר כך יהיה קיץ, שבו המסכות ימררו את חיינו בחום ובלחות, ואז – הופ: חגי תשרי. נראה מה יהיה. עדה ק., תפסיקי להתלונן.

כמו תמיד, סובבים הזיכרונות שלי סביב קולות. למשל הזיקוקים: זה לא רק קולות הנפץ מחרידי השלווה – אלא גם הקול המיוחד הזה (והלא בלתי נעים) שהזיקוקים משמיעים כשהם מתפוגגים ברקיע. או למשל האורז בבלון של הילד כשהיה קטן.

זה היה ככה: כשהילד היה בערך בן שנתיים, עוד לפני שאחותו נולדה, קנו לו הוריי בלון ענק לערב יום העצמאות. באמת ענק, ועד כדי כך כבד, שלא התנופף אל-על על החוט שלו, אלא דווקא כלפי מטה. בצבע לבן, עם רישום קטן אדום, אולי של מיקי מאוס. בתוכו היו גרגירי אורז שהרעישו בכל תנועה שלו. הילד היה מוקסם, וגם כל הסובבים אותו, חוץ ממני, שדמיינתי כל הזמן איזה רעש מבהיל ומעציב ישמיע הבלון כשיתפוצץ. אבל הוא לא התפוצץ באותו ערב, וטיילנו איתו (ועם הילד, ועם הוריי) ברחבי העיר, ברחובות המוארים. היינו אז אנשים לגמרי אחרים: צעירים, שמחים, אופטימיים. ביקום אחר. עדה ק., תפסיקי.

מה קרה לבלון בהמשך אני כבר לא בדיוק זוכרת – כנראה מה שקורה לכל בלון. הילד גדל בינתיים, אפילו אחותו שלא נולדה אז כבר גדלה מאוד, הוריי כבר מזמן אינם, ואנחנו לא צעירים ולא אופטימיים (טוב, תלוי את מי שואלים), ועוד הקורונה הזאת קפצה עלינו לבלבל את מוחותינו. אבל משום מה נזכרתי ברעש ההוא של גרגירי האורז בתוך הבלון המתוח. כמה רחוק הכול.

זהו, אין פואנטה. סליחה על החמיצות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישה עשר.

יומן קורונה (10)

היות שראש המשפחה גם הוא מקורקע בין ארבעת קירותינו, בלי אופניים ובלי צילומים על הג'בלאות, שכנעתי אותו לעבור לצילומי בית. יש לנו שכן צלם שעושה בדיוק את זה בימים אלה: מצלם פינות נבחרות בדירתו. אמרתי לראש המשפחה, למה שלא תנסה גם? ככה שלחתי לחמי על פני המים, ולא האמנתי שאמצאנו.

אבל מצאתיו. אחרי איזה זמן ראיתי את ראש המשפחה ממוקם על יד הפסנתר שלי, בכל מיני זוויות. הוא הפיק כל מיני צילומים יפים, אומנותיים כדבעי, אבל אני, ברשעותי, דרשתי שיפור: תכניס שם איזו רוח חיים מחויכת, יעצתי לו. לא רק עץ וקלידים.

הוא לא רגיל לעשות כדבריי, אבל הפעם בכל זאת ניסה, והוסיף את זוג הציפורים שלי שמתחבק לו שם על הפסנתר כל הזמן. הפעם זה ממש מצא חן בעיניי, אז אני מעלה את זה כאן. הצילום נקרא (על ידי היוצר) Ada's Corner , ואפשר להקליק עליו להגדלה:

התווים שם? של הסרנדה המקסיקנית החביבה עליי משל סקוט ג'ופלין, הידועה בשמה Solace. למה מקסיקנית אין לי מושג, אבל Solace זה נחמה, וזה ממש מתאים. הוותיקים מבינינו זוכרים אולי את הנעימה הזאת מתוך הסרט 'העוקץ'. ולמבקשים להיזכר, הנה קישור:

Solace

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום עשירי.

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (6)

יש רגעים שבהם הזעם משתלט עליי. למשל כשאני מקשיבה לדברור האידיוטי של מקבלי ההחלטות בימים אלה. מנכ"ל משרד הבריאות, והבוס שלו, והבוס של הבוס שלו. האנשים שייבשו את מערכת הבריאות במשך שנים, ועכשיו, עד לפני כשבוע, עוד הייתה להם החוצפה לטעון שהצעדים שהם נוקטים יעמידו את ישראל במקום טוב יותר משאר אומות העולם. זה היה קשקוש כבר אז, ועכשיו אפילו הם מבינים שזה קשקוש, אז הם הפסיקו לומר זאת. אבל אני זוכרת להם.

לא אתחיל להתווכח כאן על מספרי בדיקות ומספרי מכונות הנשמה, מה אני כבר מבינה בזה – אבל נדמה לי שגם ראשי מערכת הבריאות מודים שהיא לא לגמרי ערוכה להתמודד אפילו עם שפעת עונתית, והם יודעים טוב מאוד למה. מה שמסביר אולי את הבעת העיניים של משה בר סימן טוב, שמשדרת מאחורי משקפיו בעיקר פחד, גם כשפני האבן שלו נשארים קפואים. שנים לא הוסיפו כאן מיטות ולא הוסיפו תקנים, ועכשיו, כשצוותים רפואיים לא ממוגנים נדבקים בקורונה, מציק לי תרחיש האימים של מסדרונות שלא רק יתמלאו בזקנות, כרגיל, אלא גם יתרוקנו מרופאים. ואני מקווה שאני סתם טועה ולא מבינה.

אבל תפסיקי, עדה ק., זה לא יעזור. אז לברוח. שוב, להקלטות של האחיין שלי, שסגור בבית ושעליו כבר סיפרתי. הוא מקליט יום יום, בסמרטפון (?!), חלק מן התרגול היומי שלו, ומעלה את זה לפייסבוק. טיפת נחמה רוגעת בתוך ים של עצבים קשים. והוא קורא לזה QuarantinePlaylist# . ההאשטאג הזה נוגע לליבי יותר מהרבה דברים אחרים.

לקטע היומי, הנה.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.

יומן קורונה (2)

היום שבת מנוחה. אחרי שאנחנו כבר נחים רוב השבוע.

היה לי פוסט ארוך על מנכ"ל משרד הבריאות, שמשום מה מעצבן אותי, אולי שלא באשמתו. אבל אחר כך החלטתי לגנוז, כי אני לא רוצה להפיץ טענות ומענות וריב ומדון. יש הרי מספיק מזה מסביב.

אז במקום זה, קישור לפייסבוק. מקווה שלכל הקוראים יש גישה לשם. קצת מוזיקה, 4 דקות של נחמה.

זה הולך ככה: יש לי בארה"ב אחיין מוזיקאי, פסנתרן, שלא יכול להופיע עכשיו בשל גזרות הסגר. כן, גם שם. אז הוא שיתף בדף שלו 4 דקות מתוך התרגול היומי שלו בבית כחלק מעבודתו השוטפת. זה כל כך יפה, ומה שהוא כתב שם גם כן כל כך יפה, שזה עשה לי את היום. אפילו למנכ"ל משרד הבריאות סלחתי. ואני מקווה שהאחיין שלי יסלח לי ששיתפתי אותו בלי לבקש רשות.

תיהנו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני.

יומן קורונה (1)

היום יום שישי. מחר שבת מחר שבת. מאז יום רביעי גם אנחנו ספונים בביתנו. אפילו עשינו הזמנה אונליין מהסופר, כיאה לעידן החדש שנחת עלינו. לעבודה אינני נוסעת, אבל הקורסים עברו למתכונת מקוונת. למזלי יש לי ניסיון עם קורסים מקוונים, כך שאינני אובדת עצות כפי שאפשר היה לשער שאהיה. מצד שני, קורס מקוון זה פי עשר יותר עבודה מקורס רגיל, כך שעל אף שעות הנסיעה שנחסכו ממני, אני עובדת יותר מאשר בדרך כלל. אתמול הצלחתי להוסיף הסברים מוקלטים למצגת: הייתי כל כך גאה בעצמי, שמרוב נחת לא יכולתי להתרכז עוד בעבודה עד הערב.

*

שאלת השאלות שמרחפת בימים אלה על פני המים: מה קורה עם הבדיקות/מטושים/ערכות וכו'. בעניין הזה אי אפשר להוציא תשובה ברורה משום אדם. יושבים כל המלומדים האלה באולפן, דוקטורים ופרופסורים, רהוטים וסמכותיים, וברגע שהם נשאלים על הבדיקות והמטושים דומה שמוחותיהם יצאו בזה הרגע מתוך התוף של מכונת הכביסה לאחר מחזור סחיטה מאומץ במיוחד: בעקבותיו הם מצליחים להפיק מפיהם רק שברי משפטים שאין שום קשר לוגי בין חלקיהם. ודווקא במבנה המשפט אני מבינה קצת – למעשה, נדמה שזה הדבר היחידי בעולם שבו אני מבינה משהו בכלל.

*

ההתפתחות המסעירה ביותר של הימים האחרונים: התהפכות היוצרות של ההיררכיה המשפחתית שלנו. שני צאצאינו התחילו להתנהג אלינו כאילו הם ההורים ואנחנו הילדים הפרחחים שלהם. בין השאר גערו בנו על התנהגותנו חסרת האחריות ופקדו עלינו להישאר בבית, לעשות קניות רק באינטרנט, להתכונן לבאות ולשמור על בריאותנו. אנחנו פוחדים להפר את פקודותיהם, על אף שמאז שנולדו הם מפירים במצח נחושה את כל פקודותינו ושום דבר רע לא אירע להם בשל כך. מכל מקום, המצב החדש הזה אינו נטל קסם, ויש להודות שהם נורא חמודים. אל תגלו לשום איש.

*

ראיתי שבאחד מבתי החולים הופכים את החניון (התת קרקעי?) לשטח אשפוז. הידעתם איך עוברת שם האחות ממיטה למיטה? נכון מאוד, ילדים: היא נוסעת מחולה אל חולה במכונית ננסית. תודו שלראש היהודי יש פטנטים שאינם נופלים מאלה שמפיק הראש הסיני. עפתי על זה לגמרי. כמו שעפתי על בעלי דירות להשכרה לתיירים, שמשכירים את הדירות שהתרוקנו עקב המצב לטובת מי שפקודת הבידוד נחתה על ראשיהם שלא בטובתם. מה אומר ומה אדבר? באילתורינו ננוחם.

*

הדומיה מסביב מורטת את עצביי. זה מין יום כיפור מתמשך עד אין סוף. מחצר הבניין הסמוך עולים אליי פתאום קולות דיבור. אני מציצה מחלוני ורואה שתי שכנות שקועות בשיחה בחניה, במרחק של כשלושה מטרים זו מזו. כמה מהר הפנמנו כולנו את ההוראות.

*

היות שאי אפשר 'לקפוץ לסופר' בכל רגע שמתחשק, התחלתי לחשב חישובים במטבח שלי. צריך לתכנן מראש מה וכמה צריך, כדי לערוך רשימת קניות בלי להתבלבל. את זה נשמור למחר, את ההוא לשבוע הבא. לא לזרוק כלום, אולי עוד יהיה לו שימוש. מצב חדש עבורי, אבל גם לזה נתרגל. בינתיים לא חסר לנו דבר.

*

שישי בערב בלי ארוחה משפחתית: לא הילדים ולא בני זוגם ולא הכלבה הוגולינה (שם בדוי, וראו קטגוריה על שמה). בישלתי רק עבור שנינו, ואכלנו בצוהריים, כיאה לבני גילנו. בערב נראה את יומני החדשות של אולפני שישי, כבר מזמן לא הייתה לנו הזדמנות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

שלוש מחשבות על שמונים וארבע

1. אני אוהבת את הסדרה 'שמונים וארבע' (מעין ריאליטי המשודר בימים אלה בכאן 11) על גן ילדים שמתנחל בדיור מוגן, ועל 'גן הוותיקים' שנפתח שם כתוצאה מכך. שמעתי רבים שטוענים שזה ניצול של הילדים. אני לא חושבת ככה, כי נראה לי שגם הם לומדים ומתפתחים תודות לפעילות הזאת. והיו שאמרו שזה משחק אכזרי ברגשות הזקנים, כי כשהילדים יעזבו אחרי כמה שבועות, הזקנים יישארו מול שוקת שבורה. גם בזה אני לא בטוחה בכלל, כי כבר מתחילים לראות שיש שינויים (לטובה) בתקשורת בינם לבין עצמם, וזה דבר שיכול להימשך גם אחרי שהילדים יעברו הלאה. אבל בעיקר אני רואה את התועלת בסדרה שמתמקדת בעצם בגיל המאוד-מבוגר, ומעוררת עניין די גדול (וגם חמלה) בקרב ציבור הצופים. מזה לא יכול לצאת שום דבר רע.

2. יש בסדרה הזאת כמה וכמה דמויות נוגעות מאוד ללב, משתי קבוצות הגיל, וקשה לי להחליט מי הכי. אולי אידה. יש בה משהו שמאוד מזכיר לי את אימא שלי בשנותיה האחרונות, ויש באופי שלה גם איזו נחישות לא צפויה שמדברת אליי.

3. אולי זה גם משום שאני לא יכולה להישאר אדישה נוכח השם אידה, שהיה שם סבתי (אימא של אימי, שאותה לא הכרתי כלל), ושאימא שלי חשבה (כנראה בטעות) שתרגומו הנכון לעברית הוא עדה.

[לא כותבת על המלחמה שעברה עלינו בחטף. אין לי כוח לכתוב על זה (שוב). מקווה שנגמר, ושתושבי העוטף וסביבתו יוכלו לנוח קצת.]

מעשה בהינומה

השבוע השלכתי לפח את ההינומה הישנה שלי.

זה הרבה פחות מרשים ממה שזה נשמע. אבל במזג אוויר כמו הנוכחי יש לי נטייה לכתוב על כלום, ולפעמים במילים בומבסטיות.*

בשבוע שעבר חל יום הנישואים שלנו. זה יצא מעניין מבחינה מספרית, כי זה היה 36 שנה, וזה בדיוק בקיץ שבו מלאו לי 63 שנים, וזה בדיוק בשנה שבה גילי הוא סכום הגילים של הילדים שלי. יש לי נטייה לפעמים לעשות חישובים עקרים כאלה, במיוחד במזג אוויר גרוע (חם מהרגיל עם 120 אחוזי לחות. בערך). הנטייה החישובית שלי לא מתרחבת לניסיון לברר אם ומתי צירוף מספרים כזה יכול לקרות שוב, אבל האינטואיציה שלי אומרת שלעולם לא, ויש מצב שהיא צודקת.

בקיצור, כנראה בלי קשר, הצצתי לפני כמה ימים בתחתית הארון שבחדר השינה, וגיליתי בו את מה שהיה צפוי שאגלה: יותר מדי חפצים, בלגן, אבק, וקצת לחות ממקור לא ידוע (או מהנזילות של השנה שעברה, או מאלה של השנה, או ממזג האוויר, או מנזילה חדשה. או מגם וגם). אז הוצאתי משם הכול והתחלתי למיין, וזרקתי כמה דברים (לא הרבה, כי מה לעשות שאת הכול אני צריכה), ואז נפלתי על ההינומה שלי.

לפני כ-36 שנים הייתה לנו חתונה די צנועה. אמא של ראש המשפחה ראתה שמלה לבנה רגילה בחנות בתל אביב ואמא שלי ואני הצטרפנו אליה לראות, ואני חתכתי מהר כהרגלי ואמרתי בסדר. אז קנינו אותה. אני לא מבינה כלום בבגדים ואז אפילו הבנתי פחות, ראש המשפחה לא הביע דעה, ושתי האימהות היו מומחיות גדולות ואני לא התווכחתי. אחר כך, סמוך לחתונה, נזכרנו שבשביל החופה צריך שתהיה הינומה. אמא שלי לקחה וילון ישן, לבן ואוורירי, מאלה שהיו מקובלים אז בבתים של יוצאי אירופה, וגזרה ממנו מלבן בגודל כזה וכזה, ותפרה לו מכפלת בשוליו, סביב סביב, כדי שלא ייפרם. לזה הוספתי קשת שיער לבנה שהייתה לי בבית: תפקידה היה לשבת על ההינומה ולוודא שהנ"ל לא תפרח מראשי באמצע החופה. האמת שלפחות הקשת הייתה רעיון מצוין, כי היא אפשרה להינומה להיות דו-מצבית: גם לכסות את פניי כשצריך, וגם להיות מוסטת לאחור אחר כך. קניתי גם סנדלים לבנים, וזהו. הציוד הושלם.

נדמה לי שהרב והחזן התבוננו בהינומה בקצת פליאה, אבל הם לא אמרו כלום (באמת, בשביל מה היה שם גם חזן אני כבר לא זוכרת). האורחים ראו את ההינומה ושתקו בנימוס, אמא שלי ואני היינו מאוד מרוצות מעצמנו, ראש המשפחה לא הביע דעה, ורק אמא שלו נראתה באמת מזועזעת, וגם מלמלה משהו על זה שאם כבר, היינו נותנים לה לטפל בזה והיא הייתה גוזרת את זה כריבוע במקום כמלבן. אני החלקתי את העניין: בתום החופה קיפלתי את ההינומה ואיפסנתי אותה בארון. היא עברה איתי אחר כך גם לדירה הנוכחית שלנו, ומאז לא היו לי משאים ומתנים מיוחדים איתה. לפני כשנתיים, לקראת החתונה של הקטנה, הראיתי לה את ההינומה ושאלתי אם היא רוצה אותה. היא אמרה שלא, וברוב טקט לא פירטה למה, ואני החזרתי את ההינומה לארון.

בקיצור, במסגרת סידור הארון השבוע החלטתי שהגיע השעה להיפרד. היה להינומה ריח מוזר בשל האיפסון הממושך, ובמשך השנים היא האפירה, או שמא הצהיבה, והיא גם הייתה מאובקת ודביקה במקצת, ואני אמרתי לעצמי שבין כך ובין כך אין סיכוי שאתחתן שוב, ובטח שלא בטקס שדורש ביגוד מן הסוג הזה, והנוכחות שלה, יותר משהיא נוסטלגית, היא מעצבנת (בגלל האבק וכו'). וחוץ מזה היה לי חם נורא והכתף הכאיבה לי מאוד (התקף חדש. האורתופד נתן לי ארקוקסיה לשבועיים[!], אבל אני פוחדת מארקוקסיה). אז לקחתי את ההינומה והשלכתי אותה לפח ושכחתי ממנה עד הבוקר, שאז חשבתי שמגיע לה פוסט.

אמרתי ועשיתי.
אין מוסר השכל.

(ראש המשפחה, אגב, לא יודע על זה כלום, אבל היות שאף פעם לא הייתה לו דעה על ההינומה אפילו בחייה, יש להניח שגם מותה לא יפיק ממנו התרשמות מיוחדת.)

[*וכל זה במקום לכתוב פוסט פוליטי, ולהביע את שאט-נפשי מכל ה'איחודים' בשמאל, שרק פירקו את המחנה עוד יותר. עכשיו באמת אין לי מושג למי להצביע. התחלתי אפילו לשקול להצביע עבור 'כחול-לבן', וזה באמת סימן רע.]