לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.

הכי מבסוטה שבעולם

אז עכשיו הגיעו התמונות.  מהחתונה.  כמה וכמה מאות.  ובמקום לעשות את מה שאני צריכה,  אני יושבת ומדפדפת ביניהן ומורידה מהן למחשב שלי כהנה וכהנה,  ושולחת לבני משפחה תמונות שבהן הם מככבים,  ושוקלת מה לבחור בשביל לשים בפייסבוק,  אם ירשו לי (ואם אדע איך:  מימיי לא שמתי תמונה בפייסבוק).

הכלה,  כמובן,  יפהפייה,  כבר סיפרתי על זה,  ולא אשבע מלספר.  וכולם נראים נחמדים ומפרגנים ושמחים.  את רובם אני בכלל לא מכירה,  כי המשפחה שלנו קטנה יחסית והייתה מיעוט בין כל המשתתפים.  אז אני גם מנסה לזווג זיווגים בין הלא-מוכרים ולנחש מי שייך למי בכל תמונה:  מי הבעל ומי האישה ומי הילדים ומי הנכדים,  ומי חברים ללימודים,  וכו' וכו'.  בקיצור,  אנשים סקרנים כמוני אינם משתעממים לעולם.

וישנן התמונות הקטנות האלה שגונבות את ההצגה:  הסלסילה של השושבינה הקטנה;  העציצים על השולחנות שכללו הזמנה 'לקחת אותם הביתה' (ולא ראיתי בזמן אמת,  טיפשה שכמותי);  זרי השיבולים בכל מקום (הקטנה שארגנה אותם הביאה לי  ברוב תושייתה כמה מהם בעצמה.  כי הרי עליי אי אפשר היה לסמוך שאשים לב אליהם).

וגם צילומי הצלמים.  ראש המשפחה סיפר לי שצלמים אוהבים במיוחד לצלם צלמים אחרים מצלמים.  נשכרו שם שירותיה של צלמת נחמדה ומוכשרת,  והיה מישהו שבא לעבוד אתה,  והייתה עוד מישהי שצילמה את הצילומים המהירים האלה בפולרויד (ושאותה בכלל לא ראיתי.  אבל, באמת,  אני כמעט לא ראיתי כלום). בנוסף היה חבר של ראש המשפחה שהסריט את החופה,  והצלמים ה'רשמיים' נהנו לצלם גם אותו וגם את ראש המשפחה שלא התאפק וצילם קצת גם הוא.  ויש שם תמונה אחת של שניהם שקועים בהתייעצות צַלָּמִית ליד החצובה,  והיא פשוט נהדרת.

וישנה השושבינה:  קרובת משפחה זעירה של החתן,  שהלבישו לה (ברוח חג השבועות וברוח החתונה) שמלונת לבנה ונעליים לבנות,  והייתה לה סלסילה לבנה עם עלים לבנים בתוכה,  ותפקידה היה לפזר את העלים לפני הזוג בדרכו לחופה.  אלא שבאמצע הדרך נבהלה פתאום מכל הקהל הגדול ונמלכה בדעתה והתיישבה על החול,  והיה צורך שאמה תישא אותה על כפיים בדרך לחופה ותעזור לה בפיזור העלים.

אחר כך,  בזמן הריקודים,  הלבישו לה שמלה אחרת וציידו אותה במוצץ ורוחה שבה אליה,  שאז הפליאה מאוד לרקוד,  והצלמים צילמו אותה מכל זווית,  כי פשוט אי אפשר היה שלא.  וישנה התמונה הזאת שלה,  קצת מטושטשת,  אולי בכוונה,  שבה היא פורשת את ידיה לצדדים בהבעה של שביעות רצון מוחלטת,  והלב יוצא אליה ואל כפות ידיה הקטנטנות המופנות כלפי מעלה.
הכי מבסוטה שבעולם.

ביער ביער

מאתמול אני חמות.
כלומר,  בעצם,  כנראה חותנת.
כלומר, העברית המקראית הקפידה להבחין בין הורי הכלה להורי החתן,  וקראה לראשונים חותנים ולשנִיים חמים.  אבל חז"לינו בלבלו את היוצרות וקראו לאלה וגם לאלה חמים,  ונדמה לי שזה יותר קל ונוח.  אז לפחות במובן החז"לי אני גם חמות,  כנראה,  ולא רק חותנת.

הכלה הקטנה הייתה יפהפייה ולא יכולתי להסיר ממנה את עיניי.  גם היא וגם החתן היו חמודים להפליא.  מזג האוויר היה לטובתנו,  על אף התחזיות הקשות.  בשבועות האחרונים למדתי ביסודיות את אתרי החיזוי השונים,  ורוחי הלכה ונפלה מיום ליום:  חתונה בחוץ,  ביער,  בצהריים,  בערב שבועות,  באזור השפלה  –  זה מתכון לצרות מטאורולוגיות.  שטחתי אפוא את תחינתי בפני כל האלוהויות האפשריות בתקווה שאם לא יועיל לפחות לא יזיק,  ובסופו של דבר התרצתה כנראה אחת מהן ואמרה,  נו,  טוב,  תפסיקי כבר לבלבל את המוח,  נסדר לך מזג אוויר תקין,  עם צל מנחם ורוח קלה בין האורנים.  בלי קשר לאלוהויות,  גם המאווררים החזקים עבדו יפה ותרמו את תרומתם,  שנאמר,  אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

לכבוד האירוע נשלחתי אחר כבוד למספרה ביום שלפני. לא הייתי שם מאז שאמי נפטרה והפסיקה להשגיח עליי,  אבל הפעם אמרה הכלה הקטנה,  אם תעשי פֶן יהיה לך יותר קל לאסוף את השיער.  אמרתי לה,  אבל אני תמיד אוספת אותו בלי בעיות,  גם בלי פן.  אבל היא ענתה בנחישותה האופיינית,  זה רק נדמה לך שאת אוספת אותו.  שאז החלטתי שמוטב לי לשתוק ולהישמע להוראות,  והלכתי ועשו לי פן, ובינתיים הודיתי לגורלי הטוב על שלא דרשו ממני גם לצבוע שיער,  שזה פרוייקט שגדול בהרבה ממידותיי.

מובן שבבוקר האירוע כבר חזרו שערותיי הסוררות להסתלסל כדרכן בקודש,  ושוב נראיתי כמו עיזה פזיזה (במלעֵיל).  אבל המאפרת של הקטנה הושיבה גם אותי על כיסא הכבוד ועשתה כמה תיקוני-פֶן,  ואז הוסיפה גם כמה צבעי פנים,  ריסים ושפתיים,  וכולם נשבעו שזה איפור מאוד צנוע ומאוד קצת,  אם כי,  כמאמר חז"ל, I beg to differ .

לא משנה.  זו הייתה תרומתי הכמעט-יחידה לטקס,  והשתדלתי לעמוד בה בגבורה.  החתן והכלה ארגנו הכול בעצמם,  והפליאו מאוד לעשות.  היות ששניהם פרוגרסיביים מאוד בדעותיהם,  לא היה בחופה שלהם רב,  אלא רק חבר צעיר שהגיע במיוחד מלימודיו בפריז וניהל את הטקס ביד רמה ובשכל ובטעם טוב. הכול היה במידה הנכונה:  לא רציני מדי ולא בדחני מדי,  ולא דתי מדי ולא מזלזל במסורת,  וגם לא ארוך מדי ולא מייגע מדי  –  ואיכשהו הצליחו לצקת לחופה הקטנה הזאת תוכן ומשמעות ויופי,  אף שלא נערכה באופן המקובל.

אז שוחרר הקהל לאכול ולרקוד בצל האורנים,  ואני צפיתי בפליאה מהולה בהערצה בצעירים הבלתי נלאים הללו,  שרקדו ורקדו ורקדו עוד ועוד באמצע הצהריים,  ולא אמרו די.

וככה,  אחרי חודשים ארוכים של הכנות ותכנונים והתרגשויות,  עבר הכול מהר כחלום,  והשאיר בעקבותיו רק שובל ארוך של זיכרונות נעימים ותמונות שעוד יגיעו.

וככה הפכתי פתאום לחמות.
או חותנת.
Whatever .

P1210800VNX (1)

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

זיכרון שכמעט נמוג

בחנוכה,  אי אז:  הילד,  בקטנותו,  בפיג'מה חמה ועם נעלי הבית האדומות הרקומות שסוליותיהן מדשדשות,  יושב על הרצפה ברגליים ישרות,  מחזיק במאוזן את האוטו-ג'יפ הגדול,  משל היה אקורדיאון,  מתנועע ושר ו'מנגן':

סופגנייה-יה-יה
עגלגלה-לה-לה
עם קצת ריבה-בה-בה
ברוך הבא –

וחוזר חלילה. וכל זה בהשפעת 'המנגנת' בגן  –  אבל לה היה אקורדיאון אמיתי (מעניין אם גם היום עוד קוראים לה 'המנגנת',  או שהמציאו שם מתוחכם יותר). ה'אקורדיאון'-ג'יפ משמיע קולות מחאה רפים,  גלגליו (הפונים אל הקהל) אינם יודעים את נפשם בנסיבות הללו שהם אינם מורגלים בהן,  אבל השירה השמחה נמשכת.

ואיך זה הולך?  'פתאום נפל העיפרון,  וזהו סוף הזיכרון'.
חג שמח!

שט ירח

במוצאי השבת היה ירח כמו בסיפורי הילדים:  גדול מאוד ועגול מאוד (ט"ו באלול) ונמוך וצהוב למדי בתוך השמיים הכחולים-שחורים.  בזמן הנסיעה באיילון-צפון היה נדמה שגם הוא נוסע צפונה,  מימיני,  כשהעצים מתחתיו נחפזים דרומה.  ואז,  בפנייה מזרחה,  הוא הופיע פתאום ממש ממול,  עם עיניים ואף (כלומר,  כאילו).  זה כל הזמן הזכיר לי איזה ספר ילדים,  וחיטטתי הבוקר קצת בגוגל ומצאתי: ויהי ערב שכתבה פניה ברגשטיין על פי אנדרסן ("בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר. / חרש, חרש טייל / ודומם הסתכל / ביער,  פרדס ובניר.")

בדיוק כזה,  ובדיוק ככה.

*

וחוץ מזה:

בשבת קראתי במבזק ב-YNET שהסופר הקנדי קינסלה נפטר.  לא ידעתי עליו כלום (אפילו את שמו הפרטי אני לא יודעת),  אבל  היה כתוב שם שהסרט 'שדה החלומות' (עם קווין קוסטנר) היה מבוסס על ספר שקינסלה כתב.  זה היה סרט נהדר.  לכאורה על בייסבול,  אבל בעצם בכלל לא.  הוא היה על הורים וילדיהם,  ועל זה ש'אם תבנה אותו,  הם יבואו'.

והם באו.

*

איכשהו יצא שהתחלתי שוב לאפות עוגות.  הסוד הידוע הוא שאני לא כל כך אוהבת עוגות ולא מתעניינת בהן,  ולכן לא אוהבת לאפות אותן.  ועוד סוד ידוע הוא שאפיית עוגות זה כימיה שדורשת דייקנות מרובה במדידת המרכיבים ובהוספתם בסדר הנכון.  וזה בניגוד גמור לבישול רגיל,  שבו מערבבים ובודקים וטועמים ומוסיפים ומתקנים ומשפרים לכל אורך הדרך.  באפייה,  עד שכבר אפשר סוף סוף לטעום,  זה די אבוד:  אם לא הצליח,  אי אפשר לתקן.  לא שקילקלתי הרבה עוגות  –  אבל הן גם לא יצאו מי יודע מה.

העוגות הראשונות שאפיתי היו כשעברתי לגור לבד,  עוד לפני שהתחתנתי.  קניתי שקית של עלית ('עוגת עלית את אפית',  למי שזוכר את הפרסומת ההיא) ופעלתי על פי ההוראות.  יצא אכיל.  לא זוכרת מה 'אביר החלומות' (למי שזוכר) אמר,  אבל הייתי גאה בהיותי 'גם יפה וגם אופה' (למי שזוכר),  אף שמימיי לא הייתי לא זה ולא זה.  אחר כך הבנתי שאם  צריך להוסיף ביצים ולערבב וללכלך מאתיים קערות,  עדיף כבר לאפות 'על אמת',  לא משקית של עלית.  לחתונה קיבלתי בין השאר גם ספר אפייה (הו,  המתנות השוות של פעם.  היום יש רק צ'קים,  וזה נראה לי כל כך מבאס),  והתחלתי ללמוד מתוכו. לימי ההולדת של הילדים אפיתי להם עוגות מן הספר. עוגות שיש ועוגות שוקולד עם קרם ומזרה-סוכריות לקישוט.  יצאו בסדר.  הילד,  באבירותו הטבעית,  אמר שהן לא פחות טעימות מהעוגות עם הצורות המיוחדות (ארנבות,  רכבות,  דובונים) ששאר האמהות ידעו לאפות.   אבל מאז שהילדים גדלו,  הזנחתי את האפייה,  ובדרך כלל אני מניחה לראש המשפחה לקנות בקונדיטוריית-צמרת עוגה לארוחת שישי בערב,  ומתרכזת בבישולים של המנות שלפני הקינוח.

לאחרונה הייתי צריכה להביא עוגה לאיזה מקום,  ונזכרתי בעוגת הלימון של הבלוגרית נ*גה מישראבלוג (אבל אין לי קישור ישיר למתכון): עוגה קטנה ופשוטה וטעימה להפליא,  שהלימון מעדן בה בהצלחה את המתיקות העוגתית.  אז חזרתי לאפות.  ראש המשפחה אהב.  אפיתי שוב.  גיוונתי לעוגת שוקולד עם אגוזים וקוואקר (נשבעת).  לדעתי היא לא משהו,  אבל ראש המשפחה אהב וביקש שאעשה אותה שוב.  וכך חזרתי להיות יפה ואופה (מדי פעם).

ועדיין עוגות אינן כוס התה שלי.  אולי משום שהן הכי טעימות עם כוס תה,  ומי יכול לשתות תה במזג האוויר הלח הזה.  אפילו אני לא.

*

עוד סימן בדוק של סתיו: קולות העלים היבשים המתגלגלים ברוח על המדרכות –

זה וגם זה

בדרך לירושלים,  השבוע:
את מקום החוטמיות הזיפניות שבשולי הכביש תפסו החצבים.  סתיו עכשיו.
ושדות התבואה נקצרו,  אבל עודם מוזהבים.  ערמות-ערמות של תבואה קצוצה וארוזה פוזרו עליהם במרחקים פחות או יותר שווים,  כמו קוביות עץ שנשכחו על שטיח.  אין לי הסבר למה זה גורם לי נחת.  אולי כי זה מעיד שהעבודה השוטפת נמשכת כמתוכנן.  עונה באה,  עונה הולכת,  ורק העבודה נשארת. למרות שמסביב יֵהוֹם הלהג.

*

מאז שאמא שלי נפטרה אני כבר כמעט לא מדברת (וגם לא שומעת) הונגרית.  לא כל כך יש עם מי,  חוץ מאשר עם א.,  שכבר כמעט לא שומעת כלום,  כך שהשיחות אתה הן בקושי בגדר תקשורת של ממש.

אף פעם לא למדתי הונגרית באופן מסודר,  אני מכירה אותה מתוך שמיעה בלבד.  אבל תמיד התפעלתי מאוצר המילים והביטויים שלה, שהוא מלא ציוריות ורגש ותכופות גם הומור, ותמיד חשבתי שיש דברים שאפשר להביע בדייקנות רק בה.  וכך קורה לי גם היום,  תכופות,  שאני חושבת על משהו ופתאום שומעת בירכתי ראשי מה אמא שלי הייתה אומרת עליו  – בקולה,  בהונגרית,  בביטוי הקולע והמתאים ביותר,  שאי אפשר לתרגמו לשום שפה.

פעם,  לפני הרבה זמן,  אמרתי לפ' שאני לכודה בין שתי נשים דומיננטיות:  אמא שלי מצד אחד,  הקטנה שלי מן הצד השני.  וזה היה נכון.  והוא ענה לי:  ולמרות זאת,  בעוד כך וכך שנים, כשאמך כבר לא תהיה והקטנה כבר לא תגור בבית,  תתגעגעי לשתיהן.

ובדיוק כך קרה.

יוחסין

שלשום בערב אכלנו עם הילדים במסעדה לכבוד יום ההולדת של ראש המשפחה (בשבועות אלה אנחנו חווים עליהום גדול של ימי הולדת).  היינו שישה,  וכנראה משכנו לא מעט תשומת לב (ולא רק משום שאני מוזרה!):  כי היה טקס פתיחת מתנות,  ותהליך מסובך של בחירת המנות המוזמנות, ושיחה ערה של שישה אנשים שמדברם ומשתדלים לשמוע זה את זה בתוך הרעש הכללי,  וגם קצת פוליטיקה ואקטואליה.  וחוץ מזה ראש המשפחה צולע בגלל נקע בקרסול (האופניים הארורים האלה!),  וגם זה מושך מבטים,  כנראה  –  בעיקר במדרגות.

אחר כך ראש המשפחה אמר לי שמאחוריי ישב זוג שהסתכל עלינו כל הזמן (אז אולי בכל זאת בגלל שאני מוזרה?).  ואז הוסיף שהם ישבו זה מול זו כמעט בלי לדבר,  וציין שזה היה כמו מה שנוהגים לומר (ברשעות,  וע"ע 'מה אשכנזי בעיניך?') על זוגות אשכנזים,  שהם (=אנחנו) לא מדברים זה עם זו במסעדות ובתי קפה וכדומה.  ואז גיחך בגילוי לב:  כמו שנינו.  ואני מיהרתי לתקן:  כמוךָ.  כי אני כן מדברת,  אבל אתה לא עונה.

לא ברור אם זה קשור לאשכנזיותו או לא,  אבל הוא לא איש של מילים.  לא בכתב ולא בעל פה.  בנעוריי חשבתי שיש בזה איזה קסם מסתורי,  היום אני כבר לא תמיד בטוחה.

ואז נזכרתי שאחותי אומרת תמיד שהיא די מאמינה שבעורקיו של אבא שלנו (שלי ושלה) זרם (גם) דם צועני.  לא יודעת על מה זה מבוסס,  פרט לעובדה שלמרות היותו יוצא מזרח/מרכז אירופה הוא היה שחום-עור למדי,  ושחור-שער מאוד;  וגם הייתה במשפחתו חיבה עזה לכינורות,  והוא גם הוריש אותה לחלק מאתנו.  אולי לא לי,  כי אני מעדיפה פסנתר,  אבל אולי בכל זאת אני גם קצת צוענייה.  לא שאני יודעת מה זה אומר,  וגם לא מאוד אכפת לי,  אבל מעניין להטיל גם את זה אל תוך הקלחת הרותחת של ויכוחי אשכנזים/מזרחים,  ולשמור כך על ייחודיותי.

וזה גם מסביר למה ראש המשפחה ואני לא שותקים במסעדות כמו אשכנזים.  כי,  כמו שהסברתי לו (וראו לעיל),  אני,  ברוב צועניותי,  דווקא כן מדברת,  זה רק הוא שלא עונה.
אבל הוא בדרך כלל מקשיב,  וזה גם טוב.