לא Bloganuary. כבר שבוע שלא כתבתי על הנושאים של הפרויקט הזה, וגם הנושא של היום לא מדבר אליי, אז אני מקווה שמחר-מוחרתיים, שהם הימים האחרונים, עוד יהיה לי משהו להגיד על זה. או שלא.
בינתיים היה השבוע של הסופה אלפיס (שזה, למיטב ידיעתי ביוונית קלסית/מודרנית, 'תקווה'. מה מעורר תקוות בסערות לא הבנתי, אבל לא חשוב).
מתחילת השבוע ראש המשפחה התחיל לנדנד שניסע לגליל כדי לראות שלג, לכשיירד, ואני לא רציתי. זה הולך ככה: ראש המשפחה עלה לארץ מארץ מושלגת בגיל שלוש, ועד אז ראה שם שלגים לרוב, אבל לא זוכר מהם כלום. לחו"ל הוא נוסע בדרך כלל בקיץ, אז מקסימום הוא רואה שם פסגות מושלגות מרחוק. פה ושם לקח אותי לעבודה בירושלים אחרי שלג, אבל גם אז ראה רק ערמות בצידי הכבישים ולא את הדבר האמיתי בזמן אמת. והוא כבר ממש התחיל לפתח רגשות החמצה קשים. אשר לי עצמי, ילידת מישורים צבריים שכמוני – ראיתי שלג בפעולה פה ושם (למשל כשהייתי חיילת בצפת, ופעם גם בניו יורק), ובאופן כללי אני חושבת ששלג יפה במיוחד כשרואים אותו מרחוק. אבל את ראש המשפחה זה לא שכנע.
בבוקר יום שלישי, יום לפני הסופה, התעוררתי עם נזלת מהאגדות. ממש כמו ברז. עטישותיי החרישו את הרחוב. הייתי בטוחה שזאת קורונה אומיקרונית, וכבר התחלתי לחשוב איך אפשר להפריד ביני לבין ראש המשפחה כדי למנוע הדבקה (כי כשמתעטשים כל הזמן ממש קשה לשלוט על מסעות הווירוסים בחלל האוויר). מצד שני קיוויתי שזאת אולי רק אלרגיה: יש לי תרופה נגד אלרגיה שעוזרת לי יפה, וחיכיתי שיבוא הערב כדי שאוכל להתחיל לקחת אותה (לוקחים פעם ביום ותכף נרדמים), אבל בינתיים התחילו להיגמר לי חבילות הטישיו. קיוויתי שזה יפטור אותי מהמסע אל השלג, אבל, כמאמר חז"ל, האדם מתכנן ובינתיים אלוהים מתפוצץ מצחוק, ולפנות ערב הציע לי פתאום ראש המשפחה, בנדיבות מחשידה, לקחת אותי לבדיקת קורונה, למרות שהוא היה משוכנע שאין לי כלום. חיפשתי באינטרנט וראיתי שקופת החולים שלנו בודקת זקנים במתחם PCR מיוחד, לא כל כל רחוק, ומיד נסענו לשם חצי שעה לפני הסגירה. היה די שומם והבודקים באוהליהם נראו קפואים לגמרי מקור בחכותם לתמהונים כמונו. בדקו אחת ושתיים (את שנינו, אגב), הבטיחו תשובה תוך 24 שעות, ונסענו הביתה. ואני אמרתי לעצמי: עד שתגיע תשובה השלג כבר יחסום את כל הדרכים לגליל, ואני הצלחתי להימלט הפעם בעור שיניי ממסע מיותר.
אבל שוב אלוהים צחק, והתשובה הגיעה ברביעי בבוקר, ממש לפני ההתנפלות של אלפיס. תשובה שלילית, לשנינו. בריאים כשוורים. מה שהגיוני, כי אכן לקחתי את כדור האלרגיה לפני השינה בשלישי בלילה, ועד הבוקר הנזלת והעיטושים עברו כמעט בלי להשאיר שריד (כמובן, בזכות התרופה הפכתי לזומבי, אבל זה עניין אחר).
עכשיו הבנתי את פשר הנדיבות של ראש המשפחה בעניין ההסעה לבדיקה, ואפילו את התנדבותו להיבדק בעצמו: הוא ניטרל כך את תירוצי הקורונה שלי (את לא חולה ולא מדביקה, בואי ניסע), ומיד התיישב לחפש מלונות בגליל.
אני – האדם המעשי בבית – שמתי פעמיי אל תחזיות מזג האוויר, והוכחתי לראש המשפחה באותות ובמופתים שבצפת וסביבותיה לא צפוי שלג משמעותי. בירושלים, לעומת זאת, כן. זה לא ייאש אותו. הוא מיד פנה לחיפוש מלונות בבירה, מצא משהו, הזמין וזהו. תוך כשעה החלטנו, הסכמתי (כמי שכפאה שד), ארזנו שני תיקים ויצאנו לדרך. מה לא עושים כדי שראש המשפחה הילדותי יראה סוף סוף שלג נושר מהשמיים ויירגע.
כשהגענו לירושלים עוד ראו שאריות של שמש בשמיים, אבל כבר התחיל לטפטף גראופל, למי שמכיר. המלון היה שומם למדי, כי מי משוגע לבוא בקורונה ובחורף (על כל פנים, כך חשבתי), והייתה רוח לא נעימה והכול היה אפור וקר. אבל לפנות ערב ראינו מחלון הקומה התשיעית שזה מתחיל להיות שלג ולא גשם (ראש המשפחה פתח חלון כדי לוודא). בסביבות שמונה בערב זה כבר היה ממש שלג, ויצאנו לראות: ראש המשפחה מאושר עד ראש הגג, ואני ועדה ק. נגררות אחריו, ממורמרות ונרגנות, ובעיקר קופאות מקור. זה לא היה שלג שיורד בעדינות מהשמיים, אלא כזה שיורד כמעט במאוזן, בגלל הרוח הקרה. המגפיים שלי הן ממישור החוף, לכן יש בהן ריצ'רצ' שמגיע עד לסוליה, וכמובן תכף התחילו להיכנס לתוכן מים קפואים, וחוץ מזה היה צריך להתאמץ מאוד לא להחליק ולשבור עצם או שתיים. שמחתי לשוב למלון ולהתחבא בתוך גרביים חמים יבשים ונעלי בית.
קמנו לבוקר מושלג כהלכה. בארוחת הבוקר התברר שהמלון ממש לא ריק, אלא מלא באנשי מישורים קפואים אך נלהבים. העובדים הסתובבו בינינו לא מאמינים: יש להניח שכבר מזמן לא ראו מראה כזה של מלון מלא אורחים, ושמחתי בשבילם. יצאנו שוב לסיבוב ניצחון ברחוב, ואחרי שכמעט טבעתי בשלג, חזרתי לחדר ומילאתי את המגפיים בעיתונים. ראש המשפחה יצא שוב לבדו לסיבוב צילומים וחזר נפעם ביותר.
את רוב שהותנו במלון ביליתי ליד החלון בקומה התשיעית. יש אין סוף דברים לראות בשלג, מרחוק ומגבוה. במיוחד את הילדים ששיחקו בחצר הבניין הסמוך וניסו לבנות איגלו. אחרים התאמצו לעזור למשפחותיהם להסיר מרכביהן את שכבות השלג שכיסו אותם. והקטנטנים נעטפו במעילים גדולים והידסו במגפי הגומי שלהם ונראו מרחוק ככדורים קטנים, צבעוניים. והחרדים שכל כך מתורגלים בזה כבר, עם שקיות הניילון שעטפו את כובעיהם רחבי השוליים, דמויי המטריות. והשלג על צמרות העצים. ירושלים זה חוצלארץ, כמעט מכל הבחינות.
חששתי שלא נוכל לצאת מהעיר, אבל בשעות הצוהריים הצירים הראשיים כבר נפתחו, ונסענו בין הררי השלג המפונה לעבר גשר המיתרים. אחרי כשעה היינו במישור החוף הרוגע, ואני נשמתי לרווחה.
אז כמו שאמרתי, זה מאוד יפה, אבל בעיקר מרחוק. ואני מקווה שראש המשפחה נרגע כבר, אבל אף פעם אי אפשר לדעת בביטחון.
וגם זה:
לילה ירושלמי מושלג
מחלון הקומה התשיעית
נִצפָּה פנס רחוב
ממטיר פתיתים
בלוגיעדה 