יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (6)

יש רגעים שבהם הזעם משתלט עליי. למשל כשאני מקשיבה לדברור האידיוטי של מקבלי ההחלטות בימים אלה. מנכ"ל משרד הבריאות, והבוס שלו, והבוס של הבוס שלו. האנשים שייבשו את מערכת הבריאות במשך שנים, ועכשיו, עד לפני כשבוע, עוד הייתה להם החוצפה לטעון שהצעדים שהם נוקטים יעמידו את ישראל במקום טוב יותר משאר אומות העולם. זה היה קשקוש כבר אז, ועכשיו אפילו הם מבינים שזה קשקוש, אז הם הפסיקו לומר זאת. אבל אני זוכרת להם.

לא אתחיל להתווכח כאן על מספרי בדיקות ומספרי מכונות הנשמה, מה אני כבר מבינה בזה – אבל נדמה לי שגם ראשי מערכת הבריאות מודים שהיא לא לגמרי ערוכה להתמודד אפילו עם שפעת עונתית, והם יודעים טוב מאוד למה. מה שמסביר אולי את הבעת העיניים של משה בר סימן טוב, שמשדרת מאחורי משקפיו בעיקר פחד, גם כשפני האבן שלו נשארים קפואים. שנים לא הוסיפו כאן מיטות ולא הוסיפו תקנים, ועכשיו, כשצוותים רפואיים לא ממוגנים נדבקים בקורונה, מציק לי תרחיש האימים של מסדרונות שלא רק יתמלאו בזקנות, כרגיל, אלא גם יתרוקנו מרופאים. ואני מקווה שאני סתם טועה ולא מבינה.

אבל תפסיקי, עדה ק., זה לא יעזור. אז לברוח. שוב, להקלטות של האחיין שלי, שסגור בבית ושעליו כבר סיפרתי. הוא מקליט יום יום, בסמרטפון (?!), חלק מן התרגול היומי שלו, ומעלה את זה לפייסבוק. טיפת נחמה רוגעת בתוך ים של עצבים קשים. והוא קורא לזה QuarantinePlaylist# . ההאשטאג הזה נוגע לליבי יותר מהרבה דברים אחרים.

לקטע היומי, הנה.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.

יומן קורונה (2)

היום שבת מנוחה. אחרי שאנחנו כבר נחים רוב השבוע.

היה לי פוסט ארוך על מנכ"ל משרד הבריאות, שמשום מה מעצבן אותי, אולי שלא באשמתו. אבל אחר כך החלטתי לגנוז, כי אני לא רוצה להפיץ טענות ומענות וריב ומדון. יש הרי מספיק מזה מסביב.

אז במקום זה, קישור לפייסבוק. מקווה שלכל הקוראים יש גישה לשם. קצת מוזיקה, 4 דקות של נחמה.

זה הולך ככה: יש לי בארה"ב אחיין מוזיקאי, פסנתרן, שלא יכול להופיע עכשיו בשל גזרות הסגר. כן, גם שם. אז הוא שיתף בדף שלו 4 דקות מתוך התרגול היומי שלו בבית כחלק מעבודתו השוטפת. זה כל כך יפה, ומה שהוא כתב שם גם כן כל כך יפה, שזה עשה לי את היום. אפילו למנכ"ל משרד הבריאות סלחתי. ואני מקווה שהאחיין שלי יסלח לי ששיתפתי אותו בלי לבקש רשות.

תיהנו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני.