ועכשיו למה נעלמת

המממ. הייתי עסוקה. קודם העצלות הרגילה, שאותה תמיד קשה לתרץ, ואז קורונה, באיחור הכי אופנתי בעולם. עברה עליי בקלות משמחת ונגמרה, אבל ראש המשפחה נדבק ממני והיה ממש חולה, באמת כמו בשפעת ממש קשה, לא סתם צינון. מאז גם זה עבר, וקופת החולים שלחה כבר לשנינו אישורים שאנחנו מוחלמים וחופשיים לנפשנו, ואם לחשוב על יתרונות, אז ממה שהוסבר לי, בשבוע-שבועיים הקרובים (ואולי קצת יותר) אנחנו לא יכולים להדביק ולהידבק בקורונה, ויש בזה תחושת חירות שלא הייתה לי כבר כמעט שלוש שנים.

נשארו הספקולציות: איך זה שאני, עלה נידף שכמותי, צלחתי את זה בכזאת קלות, בעוד שראש המשפחה האמיץ והגיבור נפל קשות, וכל זה בזמן שהסטטוס החיסוני שלנו זהה, ושנינו קיבלנו את החיסון האחרון לפני פחות מחודשיים (ההוא שנקרא 'חיסון ביוולנטי', ושאני קוראת לו 'אמביוולנטי'. לא משנה). לאלוהים פתרונים.

וגם על אלוהים כעסתי קשות, שסידר לנו חנוכה (החג היפה בשנה!) כזה גרוע. בתור עונש רק הדלקתי את הנרות, בלי לברך ובלי לשיר, שאלוהים יבין כמה הרע לעשות. עונש. רק בנר שביעי-שמיני כבר ניכר שיפור בכל החזיתות, שאז התרציתי ואפילו שרתי שיר אחד, אבל בלי 'הבה נרימה' החביב עליי, ובלי 'באנו חושך לגרש', וכמובן בלי רקיעות הרגליים ('סורה חושך', וכו'). עד כדי כך כעסתי.

למרות שהיינו יכולים להשתמש בקצת גירוש חשיכה, כי מה שקורה במקומותינו לאחרונה (א-פרופו הרכבת הממשלה החדשה) באמת נראה מבהיל. אומנם אני חושבת שהרוב זה דיבורים ואוויר חם והפגנות שרירים, ושכלום לא ייצא מזה, אבל אפילו לזה צריך שיהיה גבול מסוים, וחבורת הבריונים שחושבת שמותר לה לשנות את האין-חוקה במדינה הזאת ולכופף כל כלל וכל נוהג רק כדי שיתאים לצרכיה המטורללים, בלי שהיא בכלל מבינה מה היא מעוללת – כבר באמת הגזימה. בניגוד לכל העולם ואשתו, אני לא נתברכתי בכושר נבואה, ולכן לא יכולה לקבוע בביטחון מה יהיה, אבל כן יכולה לומר בביטחון, שעכשיו זה נראה רע. ונזכרת כל הזמן ביוסי שריד, שכתב פעם על מעלליה של ממשלה אחרת של נתניהו, והשווה את חבריה לשודדי ים, ואת ראשה לקברניט נפחד שמסתתר בירכתי האונייה.* משהו כזה, ומתאים בול גם להיום. כתבתי על זה אי-שם ואי-אז בבלוג, אולי אפשר למצוא את זה לפי התגית 'יוסי שריד'. ואיזה כיף זה כשיש אינדקס.*

בינתיים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל: הפעם לא רק אחותי הבוסטונית, אלא אפילו הילד שלי עם אשתו החדשה. בתחילה הפריעו הנהלים הקפדניים של קורונה הזאתי למפגשים המשמחים, אבל משהחלימו כולם תוקן גם העניין הזה. כמאמר חז"לינו, צריך סבלנות (הה, אורך הרוח הנכסף. אין לי כלום מהסעיף הזה). אז בסוף פגשנו גם את כלתנו הטרייה, ושמחנו בה מאוד ונחה דעתנו.

עכשיו שענייניי מתחילים לחזור לשגרתם, שבתי לבלבולי המוח בבלוג. עדה ק. בינתיים שותקת, אירועי הקורונה היממו אותה, והיא עוד לא שבה לפעילות מלאה. אבל לא אלמן ישראל, Stay tuned.

[*בדקתי: לא שודדי ים אלא 'ריקים ופוחזים', ולא הירכתיים אלא בטן האונייה.]

פוסט פוסט-קורונה

באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.

*

אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.

*

בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.

*

עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.

*

נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.

*

אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.

*

חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.

*

יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.

*

בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.

*

הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.

*

פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!

במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

אולי*

קרן אור זרחה פתאום באפלה:
הסחלב
שלח את היונה
לראות הֲקַלּוּ,
והוציא עמוד פריחה:
זעיר
חדש כולו
חותר
מַתְמיד
למעלה
אל האור
של קצה המנהרה.

(* לט"ו בשבט)

אז מה היה לנו

מאמצי ההרכבה נשאו פרי, ואם לא יקרה שוב משהו שיעכב את זה, תהיה לנו כאן אוטוטו ממשלה, אחרי יותר מחמש מאות ימי לימבו מיותרים, כולל מועד א' אחד ועוד שני מועדי ב', ולא עזר כלום, בכל זאת נכשלנו. עשרות שרים מיותרים ואינסוף בלבולי מוח. אבל לפחות לא יריצו אותנו למועד ב' נוסף.

בינתיים הודיע מנכ"ל משרד הבריאות שהוא מתפטר. טוב, אתם כבר מכירים אותי, ברגע הראשון עברה לי בראש תמונת אזרחי צפון קוריאה ממררים בבכי נוכח אסון כזה או אחר, כמו בכל הממים המפורסמים שראיתי במהלך השנים בפייסבוק, אבל אחר כך אמרתי לעצמי ברשעות, לא נורא, אני אסתדר בלעדיו. אם לא למדתי לחבב אותו עד עכשיו, זה כבר כנראה לא יקרה בין כך ובין כך.

לפני השינה עוד קראתי בחטף את המדיניות הנדרשת על ידי משרד הבריאות בעניין פתיחה עתידית של הרכבת. ההברקות של האנשים האלה לא תסולאנה בפז. מעבר לדרישות מספריות (שברכבת טוענים שאין אפשרות ליישם), ראיתי שם משהו גם על החובה לעטות מסכה (טוב, זה הגיוני), להתרחק ממי שמשתעל (אני אשתוק על זה עכשיו), לא להשתמש בסמרטפונים (ואיך אנשים יידעו מה השעה?) ולא לגעת בפנים (!). ככל שמתקדמת הרשימה, היא נעשית יותר הזויה. בחייכם, לא לגעת בפנים? אתם תשלחו משטרה לסייר בקרונות ולאכוף את זה? לא לימדו אתכם את ההבדל בין המלצה לבין צו? לא שמעתם על זה שיותר יעיל להגיד לאנשים 'תודה שאינכם מעשנים כאן' מאשר 'אסור לעשן'? בשיטה הראשונה אתם רותמים לצידכם את האזרחים הצייתנים ושומרי החוק, בשיטה השנייה אתם מעצבנים אפילו אותם. אפילו המלך הדמיוני באחת הכוכביות בהנסיך הקטן ידע שאם הוא יצווה על שר הצבא שלו להפוך לפרפר ושר הצבא יסרב, זו תהיה אשמת המלך ולא אשמת הסרבן. כאילו, מה עובר עליכם? כל מורה מתחיל יודע שאסור לאסור את מה שאינו בר יישום ובר פיקוח.

מצד שני, קראתי את זה בשעה מאוחרת, אחרי יום מאוד ארוך. אולי חלמתי את זה. זה יותר מדי הזוי בשביל להיות אמיתי.

מצד שלישי, גם הדרישות בנוגע לאוטובוסים הזויות. יושב פונקציונר במשרד ממשלתי ומוריד הוראה: לא יותר מ-20 איש באוטובוס. עד כאן זה הגיוני. אלא מה? לא צריך פרס נובל בחשבון כדי לדעת שאם אתה מוריד את מספר הנוסעים בכל יחידה ולא מגדיל את מספר היחידות (ועוד בימים שאין רכבת), זו בעיה. הנוסעים המסכנים יתגודדו במשך שעות בתחנות, חלקם בתחנות מרכזיות סגורות שאינן מאווררות כהלכה (אני מכירה כאלה). אז מה עשינו בזה? אני מניחה שהפעם האחרונה שמורידי ההוראות האלה ראו אוטובוס מבפנים הייתה אי אז בילדותם, ואולי אפילו אז לא, אבל אני, שלפני ימי הקורונה נסעתי במשאב הזה די הרבה, יודעת שהם עושים צחוק מהעבודה. כל השיטה של 'אני הנחיתי ועכשיו לכו תסתדרו איכשהו' מוציאה לי עשן מהאוזניים. נשאר לי רק להודות לאלוהים על שאצלנו ממשיכים בהוראה מקוונת מרחוק, ואף אחד לא מצפה ממני להגיע לעבודה בירושלים, כי לו היו מצפים, הייתי בבעיה קשה.

אז מה עשית בזה, עדה ק.? שתקת יותר משבוע, וברגע הראשון לשובך התחלת להתלונן. מסכנים הקוראים. הנה אעודד את רוחם בקרן אור לסיום: הספרייה העירונית אצלנו נפתחה. עוד לא הלכתי לשם, אבל בקרוב. בינתיים הצלחתי סופסוף להפקיד במכונה המיועדת לכך את הספר שהתעכב אצלי בקורונה (לא פעלה בימי קורונה כשניסיתי). ובהמשך גם אלך ואשאל לי ספר אחר. מקסימום אניח אותו להשהיה של כמה שעות ליד החלון הפתוח, ואז אקרא בו עטויה בכפפות בימים הראשונים, עד שכל הווירוסים והחיידקים שהוא מארח ימותו. בינתיים עברתי שם למטה וראיתי אור בחלונות הספרייה בקומה השנייה ונהיה לי טוב על הלב.

יומן קורונה (14)

היום עמדתי במטבח וקצצתי בצל בשביל הפטריות.  פתאום רעש גדול מבחוץ:  רמקול חזק,  מוזיקה ושירה.  כבר כמעט סיננתי 'מה לעזאזל',  ומיהרתי לחלון.  ראיתי:  אוטו גדול של העירייה,  ועל דופנו שלט שמכריז שהעירייה עושה שמח גם בימי קורונה.  ועליו עומדות מי שעומדות ושרות ורוקדות וקוראות חג שמח.  קצת כמו בעדלאידע,  שגם היא בוטלה השנה.  ואז נזכרתי שבאמת היום המימונה.  וסלחתי על הרעש. הרצון הטוב נגע לליבי.  ואז פתאום התחלתי לבכות,  בלי שום סיבה נראית לעין,  כמו שקורה לי לפעמים בימים האלה.
ואולי זה בכלל היה הבצל.

*

האחיין שלי ממשיך לפרסם קטעים מתרגולו היומי בבית.  הפלייליסט של הקרנטינה. חלקם כל כך יפים,  שאני חוזרת ושומעת אותם עוד ועוד.

למשל הקטע של היום.
[אם יש בעיה לשמוע, מוצע שם, בכיתוב המלווה את הסרטון, לינק חלופי ליוטיוב.]

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום ארבעה עשר.

יומן קורונה (10)

היות שראש המשפחה גם הוא מקורקע בין ארבעת קירותינו, בלי אופניים ובלי צילומים על הג'בלאות, שכנעתי אותו לעבור לצילומי בית. יש לנו שכן צלם שעושה בדיוק את זה בימים אלה: מצלם פינות נבחרות בדירתו. אמרתי לראש המשפחה, למה שלא תנסה גם? ככה שלחתי לחמי על פני המים, ולא האמנתי שאמצאנו.

אבל מצאתיו. אחרי איזה זמן ראיתי את ראש המשפחה ממוקם על יד הפסנתר שלי, בכל מיני זוויות. הוא הפיק כל מיני צילומים יפים, אומנותיים כדבעי, אבל אני, ברשעותי, דרשתי שיפור: תכניס שם איזו רוח חיים מחויכת, יעצתי לו. לא רק עץ וקלידים.

הוא לא רגיל לעשות כדבריי, אבל הפעם בכל זאת ניסה, והוסיף את זוג הציפורים שלי שמתחבק לו שם על הפסנתר כל הזמן. הפעם זה ממש מצא חן בעיניי, אז אני מעלה את זה כאן. הצילום נקרא (על ידי היוצר) Ada's Corner , ואפשר להקליק עליו להגדלה:

התווים שם? של הסרנדה המקסיקנית החביבה עליי משל סקוט ג'ופלין, הידועה בשמה Solace. למה מקסיקנית אין לי מושג, אבל Solace זה נחמה, וזה ממש מתאים. הוותיקים מבינינו זוכרים אולי את הנעימה הזאת מתוך הסרט 'העוקץ'. ולמבקשים להיזכר, הנה קישור:

Solace

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום עשירי.

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (6)

יש רגעים שבהם הזעם משתלט עליי. למשל כשאני מקשיבה לדברור האידיוטי של מקבלי ההחלטות בימים אלה. מנכ"ל משרד הבריאות, והבוס שלו, והבוס של הבוס שלו. האנשים שייבשו את מערכת הבריאות במשך שנים, ועכשיו, עד לפני כשבוע, עוד הייתה להם החוצפה לטעון שהצעדים שהם נוקטים יעמידו את ישראל במקום טוב יותר משאר אומות העולם. זה היה קשקוש כבר אז, ועכשיו אפילו הם מבינים שזה קשקוש, אז הם הפסיקו לומר זאת. אבל אני זוכרת להם.

לא אתחיל להתווכח כאן על מספרי בדיקות ומספרי מכונות הנשמה, מה אני כבר מבינה בזה – אבל נדמה לי שגם ראשי מערכת הבריאות מודים שהיא לא לגמרי ערוכה להתמודד אפילו עם שפעת עונתית, והם יודעים טוב מאוד למה. מה שמסביר אולי את הבעת העיניים של משה בר סימן טוב, שמשדרת מאחורי משקפיו בעיקר פחד, גם כשפני האבן שלו נשארים קפואים. שנים לא הוסיפו כאן מיטות ולא הוסיפו תקנים, ועכשיו, כשצוותים רפואיים לא ממוגנים נדבקים בקורונה, מציק לי תרחיש האימים של מסדרונות שלא רק יתמלאו בזקנות, כרגיל, אלא גם יתרוקנו מרופאים. ואני מקווה שאני סתם טועה ולא מבינה.

אבל תפסיקי, עדה ק., זה לא יעזור. אז לברוח. שוב, להקלטות של האחיין שלי, שסגור בבית ושעליו כבר סיפרתי. הוא מקליט יום יום, בסמרטפון (?!), חלק מן התרגול היומי שלו, ומעלה את זה לפייסבוק. טיפת נחמה רוגעת בתוך ים של עצבים קשים. והוא קורא לזה QuarantinePlaylist# . ההאשטאג הזה נוגע לליבי יותר מהרבה דברים אחרים.

לקטע היומי, הנה.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.