על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

מעורבב

בכל הזמן היחסית-ארוך הזה שלא כתבתי (בלי סיבה מיוחדת,  ככה יצא) קרו כל מיני דברים.  בין השאר התחתנה לוסי אהריש עם יהודי,  מה שגרר כמובן אי-אילו תגובות נסערות.  יש חברי כנסת שחושבים שזה תפקידם להתערב אפילו בזה,  אלוהים יודע למה.  הגדיל לעשות אורן חזן,  שאותו לא אצטט,  מפאת כבוד הנייר וכבוד המקלדת.   וגם מפאת כבודה של לוסי אהריש,  שאהדתי נתונה לה גם משום שיש יותר מדי אנשים שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממנה איך היא צריכה להרגיש,  ומתעצבנים כשהיא מחליטה לבד איזו הרגשה מתאימה בשבילה.

החשש הזה מהתבוללות,  אף שאפשר להבין את מקורו ואת מניעיו,  הוא די מביך,  בעצם.  אני תוהה איך ייתכן שמי שהתחנכו על ברכי הדת הכי מופשטת בעולם,  זו שפוסלת כל פסל וכל תמונה,  עדיין סבורים שבתמציתה היא עניין גנטי גרידא,  ואינם לוקחים בחשבון את בסיסה הרעיוני  –  ההוא שמעלה על נס את חשיבותה של דרך ארץ על פני תורה,  ומנחה הנחיות כאלה ואחרות בעניין היחס לגר,  ליתום ולאלמנה,  ועוד כהנה וכהנה.

למרבה הצער אכן נדמה לעתים,  ממש כפי שחושש אורן חזן,  שהיהדות הולכת ומתמעטת במקומותינו לאחרונה  –  אבל לא בגלל נישואי תערובת היא מתמעטת,  אלא דווקא בגלל השקפת עולמם הקולנית של טיפוסים כמוהו.

ומזל טוב ללוסי ולבחיר ליבה.

תשע"טובה, ועוד

העיתונאית יפעת ארליך כתבה השבוע בפייסבוק סטטוס על חוויה שלה ברכבת בבלגיה:  היא עלתה בטעות על קרון המחלקה הראשונה,  והכרטיסן הורה לה לעבור מיד למחלקה שלה,  עם מזוודתה,  בזמן שהרכבת כבר הייתה בנסיעה.

הפוסט עצמו הורד,  כך שאינני זוכרת את הניסוחים המדויקים  –  אבל מה שאני כן זוכרת זה שהיה שם הגיג על התחושות שזה עורר בה כנכדה של יהודי אירופי שגורש על ידי הנאצים,  מן הסתם ברכבת.

כפי שניתן לשער,  הסטטוס הנ"ל עורר מרבצו את הגיהנום בכבודו ובעצמו.  ראיתי לא מעט תגובות וסטטוסים שגינו את ארליך בתוקפנות תמוהה ולעגו לה באכזריות לא מבוטלת.  בין השאר האשימו אותה בזילות השואה,  קשרו זאת לעובדה שהיא מתנחלת דתייה ימנית, ולא התביישו לערבב לתוך העניין את שירו המצוין ומחריד-הלב של דן פגיס (מן הקרון החתום).  ראיתי אפילו תגובות מכוערות של פרופסורים שאני מכירה אישית מן האוניברסיטה.  האמת שתמיד חשבתי שפרופסורים הם לא בהכרח ולא תמיד גבוהים מגובה הפנלים,  אבל הגסות של תגובותיהם בכל זאת הפתיעה אותי.  כמה דק ושביר המעטה התרבותי-משכילי שאנשים מסוימים עוטים על עצמם,  וכמה  מהר הוא עלול להיסדק לטובת בית הדין של התרנגולות.

אני לא כל כך הבנתי על מה המהומה.  האמת שאני די מסמפטת את יפעת ארליך,  למרות שאינני מסכימה עם דעותיה.  מצפייה רבת שנים בתוכניות טלוויזיה שבהן השתתפה התרשמתי שהיא מתווכחת בהגינות,  בלי להתלהם,  ומשתדלת לענות גם על שאלות קשות.  בסטטוס המדובר היא לא האשימה את חברת הרכבות הבלגית ולא את הכרטיסן.  היא סיפרה על חוויה לא נעימה (וכן,  זה לא נעים כשאומרים לך להסתלק וחושדים בך שהגעת לשם בכוונה,  ואני מאמינה לה שזה לא היה בכוונה:  גם אני עשיתי טעויות כאלה בימי חיי).  בקיצור,  היא סיפרה על חוויה לא נעימה ועל האסוציאציות שזה עורר בה כבת לדור השלישי של ניצולי שואה ששקועה בשלב זה של חייה באיסוף עדויות על העבר.  אני מאמינה לרוב המבקרים אותה שהם לא היו מרגישים כמוה,  אבל חוששת שאולי משהו מן האסוציאציות הללו היה עובר גם במוחי,  גם אם לא כך הייתי כותבת עליהן.

וזאת לדעת:  אני לא דור שלישי לשואה  –  אני דור שני.  האסוציאציות האלה נשתלו בתודעתי כשהייתי ילדה מאוד קטנה,  והן מתעוררות לפעמים מכל מיני טריגרים,  צפויים יותר וצפויים פחות.  איש אינו אשם בזה  –  לא האירופים שחיים היום באירופה,  ולא הוריי שהתאמצו לברוא עולם חדש נורמלי מתוך חורבות שלא היה בהן שום דבר נורמלי.  זה פשוט קרה כך,  ובלי האשמות.

*

לכבוד יום נישואינו העשרים,  לפני כחמש עשרה שנים,  שכנע אותי ראש המשפחה לטוס איתו לבודפשט.  לאימי היה עבר בודפשטי עשיר,  והיא לא הסתירה את דעתה שההונגרים הם אנטישמים איומים,  ולא רק בלשון עבר.  אני לא התווכחתי אתה:  מכיתה ב' לימדתי את עצמי לא להתווכח עם ניצולי שואה ולא לשאול אותם יותר מדי שאלות.  כל אחד זכאי לדעתו,  אני לא מתערבת.

הטיול בבודפשט היה מאוד נחמד.  זה היה מדהים בעיניי לשמוע את שפת-האם של זקני-משפחתי מתנגנת ברחובות בפי ילדים קטנים.  העובדה שהבנתי את הנאמר גרמה לי הרבה נחת.  רוב ההונגרים שפגשנו היו אדיבים מאוד,  ואין לי שום סיבה להתלונן על אף אחד מהם.

אבל.  מחלון האוטובוס שהחזיר אותנו לשדה התעופה של בודפשט לקראת טיסת הלילה שלנו לתל אביב,  צפיתי באור הדמדומים באזורי תעשייה שוממים מאדם שצצו בשולי הדרך. היו שם לא מעט  מבנים נמוכים,  מוארכים, כנראה ישנים,  כנראה אופייניים, בנויים מִלּבנים קטנות,  חומות, עם ארובות. זו לא הייתה אשמתו של איש  –  לא של התעשיינים ההונגרים ולא של נהג האוטובוס ולא של אף אחד אחר.  אבל המבנים המוארכים האלה עם הארובות,  באור המתמעט של השקיעה,  גרמו לי תחושת מחנק,  לאמור:  אני מוכרחה לצאת מכאן,  מהר.  זה מה שהרגשתי.  ואף שבאותו ערב עצמו התחולל בישראל פיגוע זוועות בכותל המערבי,  מן הסוג שיכול  לפוגג את תחושת הביטחון של כל אחד,  שמחתי נורא לחזור הביתה,  אל המזרח התיכון המטורלל,  הרחק מן המבנים הנמוכים ההם של הלבנים החומות.

אז מה זה אומר?  כלום.  לא כתבתי על זה בפייסבוק,  כי לא היה אז פייסבוק,  וגם לו היה,  מן הסתם לא הייתי כותבת שם:  לא אוהבת את הפלטפורמה הזאת.  אולי הייתי כותבת בבלוג, לו היה לי כזה אז.  או שלא.  אבל מותר ליפעת ארליך לכתוב על האסוציאציות שלה.  זה לא פשע,  בטח לא יותר פשע מכתיבת התגובות ההיסטריות והגועליות שהיא קיבלה על הסטטוס האומלל ההוא.

*

בינתיים נהיה ערה"ש תשע"ט.  זו תהיה השנה האחרונה,  למשך זמן ארוך,  שכוללת את האות עי"ן (שהיא אות מאוד חשובה,  כידוע).  לולא הייתי קצת חולה עכשיו,  הייתי מנסה לחשב כמה שנים יעברו עד שתגיע שוב  שנת-עי"ן.  אבל האמת היא שתפסתי איזה וירוס סתווי שאופייני לספטמבר,  ואפשר רק להתווכח על השאלה אם זו שפעת ממש או רק אחד מבני הדודים שלה.  באופן כללי אין לי הרבה כוח וחשק לכלום,  ואת רוב זמני אני מבלה על ספות,  כורסאות ומיטות.  זה עלול גם לחבל בתוכניתי לארח את המשפחה בערב החג,  וכבר שלחתי התראה בעניין לנוגעים בדבר,  אבל רק מחר אדע בביטחון. אולי עוד אחלים עד אז,  יש מצב.

כך או כך  –  שתהיה תשע"טובה.  עם קצת פחות היסטריה,  שבאמת איננה נחוצה במינונים האלה.  וקצת שקט,  בשביל הנשמה.  וקצת שמחה,  בשביל האופטימיות.

שנה טובה לכולם!

עולם חדש אמיץ

אז בטרדות,  כדרך הטרדות,  יש תמיד אספקה שוטפת:  אחת נגמרת,  אחרת נולדת.  עכשיו,  למשל,  פרץ סוף שנת הלימודים בכל עוזו  –  והו,  זו טרדה מארץ הטרדות,  על זה אין בכלל ויכוח.

סאגת הטריפל שעליה דיווחתי בפוסט הקודם טרם הגיעה אל קיצה   –  כי הספקים הזנוחים פתחו במסע שכנוע מרשים,   עד שכמעט הציעו לשלם לנו כדי שנחזור אל חיקם הבטוח.  אני חושבת שמה ששבר את ראש המשפחה הוא העובדה שבטריפל החדש חסר אחד מערוצי הספורט החביבים עליו,  והחיים קשים ומרים לו בלעדיו.  אז יש מצב שנחזור אל הסידור המקורי,  בתנאים נוחים בהרבה.  אותי זה די מביך (שלא לדבר על מלחיץ),  אבל אולי זה רק בגלל שאני זרה ומוזרה.

כל זה הוא בגדר זוטות,  ובכל זאת זה מעורר כמה הרהורים נוגים.  למשל,  המחשבה על הטכנאים של החברות השונות:  הנה הם מתקינים את המערכת החדשה כאן ושם, מתרוצצים מלקוח חדש אחד למשנהו  –  ושבוע אחרי זה באים טכנאים של החברה המתחרה,  מפרקים הכול ומתקינים משהו חדש במקומו.  וחוזר חלילה. איזה בזבוז מפואר של אנרגיה.

ולא רק זה.  פעם,  בעולם שהיה מוכר לי,  היו הלקוחות הוותיקים בגדר מועדפים,  בזכות התמדתם ונאמנותם.  היום מתמקדות החברות בלקוחות החדשים,  מציעות להם שמיים וארץ  –  ולאחר שהם עולים בחכתן,  אומרות להם:  טוב,  מעתה ואילך,  זב"שכם.  וכשהם עוזבים בכעס,  משדלות אותם לחזור ומבטיחות להם הטבות מופרזות,  הרבה יותר ממה שהם ביקשו מלכתחילה,  וכאילו שכחו לגמרי שהם כבר היו לקוחות מקודם.   ואפילו לא מרגישות כמה זה מביך.

*

עוד ממעללי העולם החדש האמיץ:  יש לי השנה כמה תלמידים שמרבים להתווכח אתי על ציוניהם.  הם מלינים שלא ניסחתי את השאלות כהלכה,  ועל כן פספסו את כוונתי והפסידו כמה נקודות (לא הרבה,  אגב) מן הציון.  או,  גרוע מזה   –  מלינים שאני מורידה להם ציונים סתם, ואפילו,  בעוונותיי,  מתנכלת(!) להם.  שום פירוט או הסבר שאני מציעה על הבעיות שמצאתי בעבודתם אינו מתקבל על דעתם.

אני לא אתחיל אפילו לדון כאן בשכבות השונות של חוצפה שמעורבת בעניין הזה  –  אבל מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא באמת העולם החדש והאמיץ הזה,  שבו אנשים הפסיקו להרגיש מבוכה.  ולמה מבוכה? ראשית,  מפני שראשי המתווכחים הם דווקא אלה שקיבלו ציונים גבוהים,  גם אם לא מושלמים.  ושנית,  משום שהמחשבה שאולי משהו לא היה מושלם בעבודתם שלהם בכלל לא עוברת במוחם:  הם יודעים בדיוק מה הציון שמגיע להם,  לדעתם,  ואם לא קלעתי למטרה  –  זו בוודאי בעיה שלי.

עשיתי חשבון השבוע:  יותר משלושים שנים מחיי העברתי כתלמידה.  למדתי כל מיני דברים,  בכל מיני מקומות,  לכל מיני תארים.  היו לי כל מיני מורים,  שנקטו כל מיני שיטות ונתנו לי כל מיני ציונים.  לא את כולם אהבתי:  לא בהכרח חשבתי שהם מורים טובים,  בוודאי לא תמיד.  אבל מימיי,  בכל עשרות השנים הללו,  לא התווכחתי עם מורה על ציון.  איכשהו היה לי ברור שקביעת הציון היא בסמכותם הבלעדית של המורים,  ושזה לא משהו שאפשר בכלל להתווכח עליו. אולי זו עוד עדות להיותי נטע זר,  ומהמאדים דווקא.

*

אין מנוס מלהסיק:  העולם השתנה.  אני לבטח משתנה בקצב איטי הרבה יותר ממנו.  בעניינים רבים אני זורמת,  או לפחות משלימה עם השינוי,  ואומרת:  אני אמנם לא כזאת,  אבל מכירה בכך שככה זה עכשיו,  ושזה לא בהכרח נורא.

אבל בעניינים שמניתי לעיל  –  קשה לי לזרום.  נשארתי תקועה בעולמי הישן,  ואינני מתקדמת.
ככתוב:  נטע זר.

בְּפתח הפסח

בעניין קרב-החמץ בבתי החולים,  שעלה שוב לכותרות:  זה לא עניין חדש.  לפני עשר שנים,  כשאמי הייתה מאושפזת בבית החולים בחג הפסח,  חיפשו המאבטחים בתיקי בכל פעם שנכנסתי למתחם.  האמת שלא הייתי מעלה בדעתי להכניס חמץ למקום שבו שומרים על כשרות  –  ומצד שני גם לא היה אכפת לי כל כך שבודקים:  היו לי אז צרות יותר גדולות.  אבל חייבים להודות שיש משהו לא-מכבד בחיפוש הזה בכניסה,  והמשהו הזה אינו מועיל לשום דבר,  במיוחד לא לדת.

יש לי הצעת ייעול למשגיחי החמץ,  ודי חבל לי שהם לא שואלים אותי,  כי היא הייתה יכולה לעזור.  ההצעה שלי היא לאמץ את השיטה האמריקאית (או שמא רק אני החלטתי שהיא אמריקאית?).  התוודעתי אליה עוד כשהייתי סטודנטית בתל אביב:  בקורס מבוא לפסיכולוגיה של החינוך (בחיי שלקחתי פעם קורס כזה!) סיפרה המרצה על נוהל כזה ועל הסיבות להצלחתו.  זה הולך ככה:  במקום לאסור על הקהל לעשות כך ואחרת (דבר שמיד יעורר את עוינותו המרדנית),  תודו לו מראש על שהוא נענה לבקשתכם.  זה נשמע חסר היגיון  –  כי מי אמר שהוא נענה?  מצד שני,  מי אמר שהאיסורים והחיפושים יעילים?  מי שרוצה להבריח  –  יבריח,  תסמכו עליו.

ראיתי איך זה עובד בטיסת פנים אחת בארה"ב,  שהמראתה התעכבה כמעט עד אינסוף:  ישבנו סגורים בתוך המטוס,  על המסלול,  אורות מהבהבים והכול  –  ולא המראנו ולא המראנו ולא המראנו.  כל רבע שעה פנה אלינו הקברניט ברמקול ואמר:  'ושוב הייתי רוצה להודות לכם על סבלנותכם'.  (מתה על הסגנון הזהיר והמרוחק הזה:  'הייתי רוצה להודות'.  הוא אפילו לא באמת מודה!).  האמת שלא היינו סבלניים בכלל,  אבל אחרי שהוא כבר כאילו-הודה כל כך יפה,  וכל כך הרבה,  לא היה לנו נעים לאכזב אותו.

וזה בדיוק הסוד של הפנייה הזאת.  היא פונה לרצון הטוב של בני אדם,  במקום לרצונם הרע (וידוע שהם התברכו גם בזה וגם בזה,  ובמנות גדושות). לכן הייתי מציעה למשגיחי החמץ לתלות בכל חדר אשפוז ובכל מסדרון בבית החולים שלט בזו הלשון:

תודה על שאינכם מכניסים לכאן חמץ!

(היות שאיננו אמריקאים,  אנחנו יכולים לוותר בשקט על ההתפתלות של 'היינו רוצים להודות לכם':  כיאה למורשתנו הצברית,  אנחנו מודים וזהו,  בלי לבלבל יותר מדי את המוח).

בקיצור,  ברצינות:  יש לדבר הזה פוטנציאל להצליח.  באמת.  שווה לנסות.

*

ושיהיה חג שמח ורגוע לכולנו.

גיל הגבעות

רציתי לכתוב על הסטטוסים והמאמרים המרושעים (כן,  יש גם כאלה) שנכתבים עכשיו על שמעון פרס שהלך לעולמו:  אלה שמוצגים כשירות לציבור,  אבל נועדו בעיקר (כך נדמה) להוכיח שמחבריהם מתוחכמים ומקוריים יותר מן ההמון הפשוט (ההוא שיודע שאין מדברים סרה במתים).  רציתי להגיד שאין שום דבר מקורי ברשעות,  משום שהיא עתיקה כמו הגבעות.

אבל אז שמעתי שחברי כנסת מובילים מן "הרשימה המשותפת" הודיעו שלא ישתתפו בטקס הלוויה,  ואז נגמר לי החשק לכתוב על הרשעות.  כי נזכרתי שיש עוד תופעה אחת שעתיקה כמו הגבעות:  הטיפשות.

אשר לשמעון פרס עצמו  –  לא,  הוא לא היה מושלם,  ומן הסתם עשה גם הרבה טעויות.  אבל נאמנים עליי דברי אבי ששינן לי בילדותי,  חזור ושנן:  רק מי שלא עושה, לא טועה.

ועכשיו,  מֵשֶּתַּמָּה עשייתו,  יגיע אל מנוחתו הנכונה.  אמן.

תמצית של הכול

סוף סוף ראיתי בסינמטק את הסרט התיעודי היפה של תומר היימן,  'מיסטר גאגא' (על הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין).  התברר לי להפתעתי שלא מדובר בכותרת-בדיחה,  אלא ש'גאגא' היא שיטת תנועה מיוחדת שהומצאה על ידי נהרין.  הסרט עצמו מעניין ועשוי היטב ואפילו נוגע ללב,  למרות אישיותו השנויה במחלוקת של גיבורו.

ישנו למשל הקטע ההוא שבו נהרין גוער באחד הרקדנים הצעירים על שהוא מנסה למלא את הוראותיו בלי להקשיב לו עד הסוף.  זה משהו שכל מורה מכיר,  העניין של 'קודם תקשיב ורק אחר כך תקפוץ/תשאל/תענה/תבצע',  אבל הרי אפשר להגיד את זה גם באופן פחות מלחיץ ומקטין ופוגע ויותר יעיל ומעורר קשב;  בעיקר כשהמצלמה מצלמת ומביכה עוד יותר,  וכשבתו הקטנה של המורה ישובה בזרועותיו ומתבוננת ממרומיו.  יש שיגידו שהאמת האמנותית אינה צריכה להתחשב בנימוס,  אבל לא בטוח שמדובר בכלל בנימוס (ונניח עכשיו לעניין האמת),  ותמיד משעשע אותי לחשוב ש'נימוס' הוא בכלל מילה יוונית שפירושה 'חוק'.

הסרט מזכיר גם את האירוע ההוא שכמעט שכחתי (ושעדיין רלוונטי גם לימים אלה)   –  איך שלהקת 'בת שבע' של נהרין סירבה להופיע באירוע החגיגי לציון יובל לישראל עם היצירה שלה 'אחד אלוהינו',  משום שהרקדנים נדרשו ללבוש 'גאטקעס במקום תחתונים' (כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור הדתי).  ביטול ההופעה היה דווקא ביוזמת הרקדנים ולא ביזמתו של נהרין,  ויפה עשו.  אני מסכימה לגמרי עם האמירה של 'או שתצפו באמנות שלנו כמו שהיא,  או שלא תצפו בה בכלל'.  אשר לרגשות הציבור שיש להתחשב בו  –   זה מושג בעייתי למדי,  היות שלציבור, ככזה, אין רגשות:  רק הפרטים הרבים המרכיבים אותו הם בעלי רגשות,  ולא תמיד אפשר לצפות את רגשותיהם מראש.  כל ניסיון להתבונן בפרט כבנציג של קבוצה אינו חביב עליי,  גם לא בהקשר הזה.  מה גם שיש לזכור תמיד שיש גם ציבורים אחרים,  שגם הם מורכבים מפרטים,  וגם להם יש רגשות.  בקיצור,  הייתי שמחה להמליץ לכולם להשתדל לא לפגוע ברגשות הפרט  –  לציבור כבר נדאג אחר כך,  אם עוד יהיה בכך צורך.

פסוקו של יום,  לקחת הביתה?  אחד הרקדנים דיבר שם על האמנות,  שהיא בעצם 'תמצית של הכול על ידי תמצית של כלום'. לא מתחייבת שזה ציטוט מדויק, כי הרי לא יכולתי לכתוב ולתעד בחושך, אבל זה מצא חן בעיניי כמו שזה.

אופטימיות זהירה

חשבתי לכתוב משהו חוצב להבות על מה שיוסי ביילין אמר אתמול בחדשות ערוץ אחת על בנימין בן אליעזר המנוח (רחמיי נכמרו שם על המגיש,  יעקב אילון,  הוא נראה המום ומבוהל).  רציתי להגיד שהאמרה 'אחרי מות קדושים אמור' אין פירושה שהמתים הופכים אוטומטית לקדושים,  אלא רק זאת:  שבמהלך השבוע שבו משפחותיהם יושבות עליהם שבעה,  אם אין משהו טוב שרוצים להגיד עליהם,  אפשר פשוט לשתוק.  אגב,  גם שתיקה היא אמירה,  והיא יפה מאוד למגוון שלם של נסיבות.

אחר כך אמרתי לעצמי,  בחייך,  עדה ק.,  כבר אמרו ומיצו את זה בכל מקום,  ותפסיקי לבחוש בקדֵרות מיותרות,  ובעיקר:  אל תחצבי להבות.    אז הנה,  זה בִּמְקום:

היום,  29 באוגוסט,  לקראת סופו של החודש החם בשנה,  קמתי בשמונה,   הייתי רוב היום בבית, ועסקתי בנקיונות אחדים וגם ישבתי הרבה מול המחשב ובדקתי קבצים (לא,  אל תשאלו),  והשעה עכשיו בערך שש לפנות ערב,  ועוד לא הדלקתי את המזגן.

כמובן,  מאוורר בכל חדר וזה,  אבל את המזגן-סוס שעובד כל הקיץ משעות הצהריים עד הערב שכחתי להדליק. לא אגיד שהיה לי קר,  אבל היה סביר למדי רוב שעות היום.  וזה,  באוגוסט הישראלי במישור החוף,  איננו דבר של מה בכך.  אז הנה,  שורה תחתונה:
סיבה זהירה לאופטימיות.

רסיסי קיץ

שוטף:  אתמול בדקתי את הבחינות האחרונות והיום מסרתי את אחרוני הציונים.  עכשיו אולי אשן בלילות,  ומוטב שכך,  כי עין שמאל שלי כבר הפכה מירוקה/חומה לאדומה.  אי שם אחרי האופק קבעתי תור לרופא עיניים.  לפני זה צריך עוד להתחיל לעבוד על מועדי ב'/סילבוסים/סמינריוניות.  צפי לקצת חופש:  אולי בספטמבר.  או שלא:
It ain't over till it's over    –   and it's never over  .

*

החייל היורה:  לפני כמה ימים צפיתי בדיון בטלוויזיה שבו הזכיר מישהו (שכחתי מי) בעצב,  ש'פעם היה סוב-יודיצה'.  כלומר,  שפעם חיכו בשקט שבית המשפט יחליט.  מישהו ענה לו שם בשאלה:  אבל התקדמנו ממה שהיה 'פעם',  לא ככה?  תשובתי:  כן ככה.  השאלה היא אם ההתקדמות הזאת אכן מבורכת.

*

אמנות עירום:  על כל מה שכבר נאמר בעניין עבודת הגמר ההיא בשנקר אני יכולה רק להגיד שני דברים קטנים.  האחד,  שיותר משיש כאן פגיעה בכבוד נשים או פגיעה בחופש האמנות (תלוי בנקודת ההשקפה),  זו סתם גסות רוח. כן,  שוב חנה בבלי;  אני יודעת שהיא כבר לא באופנה.  ובכל זאת.  ומנגד,  אני יכולה להוסיף שהכבוד של אף אחד/אחת לא באמת תלוי בעבודת גמר של סטודנט,  יהא מוכשר ככל שיהיה.  כבודו של כל אחד תלוי רק במה שהוא עצמו עושה.  למיטב ידיעתי,  היחידה שלא אמרה על זה כלום בינתיים היא איילת שקד.  ואם אכן לא אמרה,  זה מוכיח את מה שידענו ממילא:  שהיא לא רק יפה,  אלא שגם יש לה שכל.

*

על השנינה:  ראיתי בחצי עין את תגובתו המשעשעת-משהו של איימן עודה להתנצלות המביכה-משהו של בנימין נתניהו.  ככלל אני מעדיפה את עודה על נתניהו,  אבל בכל זאת אני תוהה:  אז זאת הפוליטיקה העכשווית?  סרטונים שנונים ומתחכמים בפייסבוק?  לא חבל על כל האנרגיה הזאת שיורדת לטמיון?

*

929:  התחלתי לצפות בזה בימי שישי אחה"צ (בערוץ אחת),  כשהם רק התחילו שם את ישעיהו.  עכשיו הם כבר בירמיהו.  אפילו קניתי תנ"ך מלא קצת יותר גדול מהפצפונים שיש לי בבית,  כדי שאוכל לראות (עם משקפיים אבל בלי זכוכית מגדלת) את טעמי המקרא   –  כדי שאדע מתי עוצרים לנשום.  התכנית הזאת עושה לי קצת סדר בראש בענייני היסטוריה ותאריכים,  מַמלכות בבל ואשור, מלכי יהודה וישראל,  ושאר הדברים ששכחתי באלגנטיות מאז שהייתי תלמידת בית ספר.  מה שתמיד מפליא אותי זה איך שאין שום חדש תחת השמש.  כאז כן עתה,  וכעתה כן אז.  לו היו ישעיהו וירמיהו קמים פתאום לתחייה,  היו יכולים להשמיע שוב את רוב נבואותיהם,  והן עדיין היו רלוונטיות.  אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב.

*

משקה קיץ:  כמו בשנה שעברה:  מים בכוס גדולה,  קוביית קרח,  פלח לימון,  גבעול נענע.  שותה,  חוזרת וממלאת את הכוס,  מכסה   –  ולמקרר.  אחרי חצי שעה אני שוב צמאה,  שותה,  מוסיפה מים,  מכסה ולמקרר.  וחוזר חלילה.  כל בוקר  –  נענע ולימון חדשים.  זה כמו תה חם,  אבל קר,  ובלי תה.

*

ולמרות זאת:  נמס לי המוח.

על טלאים ועל מעיין הנעורים

(עם הרבה קפיצות מעניין לעניין)

בימים האחרונים יצא לי לחשוב כמה פעמים על הטלאי הצהוב.  הטריגר היה העובדה שאני קוראת את היומן של הלן בר,  שאותו כתבה בפריז בשנים 1942  –  1944,  עד ששולחה אל מותה.  בין השאר היא מתארת בו את שאלת הטלאי הצהוב מזווית שלא הכרתי  –  למשל השאלה אם זו פחדנות לענוד אותו,  או שזו פחדנות לסרב לעשות כך.

וזה הזכיר לי את הסיפור על מלך דנמרק.  אני לא יודעת אם זה סיפור אמיתי,  אבל הוא מוצג ככזה בספר  אקסודוס (נדמה לי ששם קראתי את זה) :  כשהגרמנים כבשו את דנמרק ופרסמו צו התובע מן היהודים להתהלך עם טלאי צהוב,  יצא מלך דנמרק למחרת בבוקר לטייל ברחובות קופנהאגן כשהוא עונד את הטלאי על בגדו.  רבים מן הדנים הנוצרים עשו כמוהו,  וכך רוקנו את הצו הגרמני מתוכנו.

או שקרה כך או שלא,  אינני יודעת.  אבל השיטה הנזכרת טובה בעיניי.  וזה מתקשר לי עם מצעד הגאווה.

מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שבעולם שאערוך השוואות בין השואה לבין הומופוביה,  ולא אכפת לי מה יגידו הציניקנים של האסור/מותר/חובה להשוות.  לא מַשְוָה ודי:  יש דברים שלא מתאימים לשום מגירה.  אבל כן מהרהרת בדרך שבה יכולים אנשים הגונים לנהוג נוכח התעמרות אטומת-לב בקבוצה שלא עוללה לאיש שום רע. ובהקשר הזה,  הדרך הדנית הנ"ל  מצאה חן בעיניי.  ולכן גם נכון בעיניי שיבואו רבים-רבים להשתתף היום במצעד הגאווה בירושלים,  בלי שום קשר להעדפותיהם המיניות.  גם בשביל להביע תמיכה,  אבל גם בשביל לבלבל את חורשי המזימות.  כשיהיו שם רבים וטובים מכל הסוגים,  זה יקשה על חורצי הלשון לדעת במי אפשר להשתלח ולדבר סרה ובמי לא. זה קצת כמו ה-'כולנו שרלי הבדו',  אפילו אם אנחנו לא.  ושיעבור בשלום,  אמן.

עכשיו כמובן צריכה להופיע כאן הצהרה שלי על כך שגם אני  אשתתף.  אז האמת  –  לבושתי  –  שלא,  מסיבות שונות.  בין היתר משום שירושלים רחוקה,  ואני עייפתי וזקנתי.  ובעיקר זקנתי משום שהיום  –  בדיוק היום  –   הוא יום הולדתי השישים,  וחצי הדרך אל מאה ועשרים זו הזדמנות טובה לעשות לעצמי הנחות.

אם כי אני מוסיפה לחשוב שאולי עדיף לי בכלל לחגוג את יום הולדתי על פי התאריך העברי,  שיוצא השנה בעוד חודש (כמעט).  ובכלל אני  לא זוכרת אפילו פעם אחת שבה התאריך העברי יצא לפני הלועזי. אז לפי התאריך העברי אני עוד יחסית צעירה (נניח),  וזה הרי אמור להיות עדיף.

וכך גיליתי,  לגמרי לתומי,  את הסוד של מעין הנעורים.  מי היה מעלה בדעתו שזה כל כך פשוט.