העיתונאית יפעת ארליך כתבה השבוע בפייסבוק סטטוס על חוויה שלה ברכבת בבלגיה: היא עלתה בטעות על קרון המחלקה הראשונה, והכרטיסן הורה לה לעבור מיד למחלקה שלה, עם מזוודתה, בזמן שהרכבת כבר הייתה בנסיעה.
הפוסט עצמו הורד, כך שאינני זוכרת את הניסוחים המדויקים – אבל מה שאני כן זוכרת זה שהיה שם הגיג על התחושות שזה עורר בה כנכדה של יהודי אירופי שגורש על ידי הנאצים, מן הסתם ברכבת.
כפי שניתן לשער, הסטטוס הנ"ל עורר מרבצו את הגיהנום בכבודו ובעצמו. ראיתי לא מעט תגובות וסטטוסים שגינו את ארליך בתוקפנות תמוהה ולעגו לה באכזריות לא מבוטלת. בין השאר האשימו אותה בזילות השואה, קשרו זאת לעובדה שהיא מתנחלת דתייה ימנית, ולא התביישו לערבב לתוך העניין את שירו המצוין ומחריד-הלב של דן פגיס (מן הקרון החתום). ראיתי אפילו תגובות מכוערות של פרופסורים שאני מכירה אישית מן האוניברסיטה. האמת שתמיד חשבתי שפרופסורים הם לא בהכרח ולא תמיד גבוהים מגובה הפנלים, אבל הגסות של תגובותיהם בכל זאת הפתיעה אותי. כמה דק ושביר המעטה התרבותי-משכילי שאנשים מסוימים עוטים על עצמם, וכמה מהר הוא עלול להיסדק לטובת בית הדין של התרנגולות.
אני לא כל כך הבנתי על מה המהומה. האמת שאני די מסמפטת את יפעת ארליך, למרות שאינני מסכימה עם דעותיה. מצפייה רבת שנים בתוכניות טלוויזיה שבהן השתתפה התרשמתי שהיא מתווכחת בהגינות, בלי להתלהם, ומשתדלת לענות גם על שאלות קשות. בסטטוס המדובר היא לא האשימה את חברת הרכבות הבלגית ולא את הכרטיסן. היא סיפרה על חוויה לא נעימה (וכן, זה לא נעים כשאומרים לך להסתלק וחושדים בך שהגעת לשם בכוונה, ואני מאמינה לה שזה לא היה בכוונה: גם אני עשיתי טעויות כאלה בימי חיי). בקיצור, היא סיפרה על חוויה לא נעימה ועל האסוציאציות שזה עורר בה כבת לדור השלישי של ניצולי שואה ששקועה בשלב זה של חייה באיסוף עדויות על העבר. אני מאמינה לרוב המבקרים אותה שהם לא היו מרגישים כמוה, אבל חוששת שאולי משהו מן האסוציאציות הללו היה עובר גם במוחי, גם אם לא כך הייתי כותבת עליהן.
וזאת לדעת: אני לא דור שלישי לשואה – אני דור שני. האסוציאציות האלה נשתלו בתודעתי כשהייתי ילדה מאוד קטנה, והן מתעוררות לפעמים מכל מיני טריגרים, צפויים יותר וצפויים פחות. איש אינו אשם בזה – לא האירופים שחיים היום באירופה, ולא הוריי שהתאמצו לברוא עולם חדש נורמלי מתוך חורבות שלא היה בהן שום דבר נורמלי. זה פשוט קרה כך, ובלי האשמות.
*
לכבוד יום נישואינו העשרים, לפני כחמש עשרה שנים, שכנע אותי ראש המשפחה לטוס איתו לבודפשט. לאימי היה עבר בודפשטי עשיר, והיא לא הסתירה את דעתה שההונגרים הם אנטישמים איומים, ולא רק בלשון עבר. אני לא התווכחתי אתה: מכיתה ב' לימדתי את עצמי לא להתווכח עם ניצולי שואה ולא לשאול אותם יותר מדי שאלות. כל אחד זכאי לדעתו, אני לא מתערבת.
הטיול בבודפשט היה מאוד נחמד. זה היה מדהים בעיניי לשמוע את שפת-האם של זקני-משפחתי מתנגנת ברחובות בפי ילדים קטנים. העובדה שהבנתי את הנאמר גרמה לי הרבה נחת. רוב ההונגרים שפגשנו היו אדיבים מאוד, ואין לי שום סיבה להתלונן על אף אחד מהם.
אבל. מחלון האוטובוס שהחזיר אותנו לשדה התעופה של בודפשט לקראת טיסת הלילה שלנו לתל אביב, צפיתי באור הדמדומים באזורי תעשייה שוממים מאדם שצצו בשולי הדרך. היו שם לא מעט מבנים נמוכים, מוארכים, כנראה ישנים, כנראה אופייניים, בנויים מִלּבנים קטנות, חומות, עם ארובות. זו לא הייתה אשמתו של איש – לא של התעשיינים ההונגרים ולא של נהג האוטובוס ולא של אף אחד אחר. אבל המבנים המוארכים האלה עם הארובות, באור המתמעט של השקיעה, גרמו לי תחושת מחנק, לאמור: אני מוכרחה לצאת מכאן, מהר. זה מה שהרגשתי. ואף שבאותו ערב עצמו התחולל בישראל פיגוע זוועות בכותל המערבי, מן הסוג שיכול לפוגג את תחושת הביטחון של כל אחד, שמחתי נורא לחזור הביתה, אל המזרח התיכון המטורלל, הרחק מן המבנים הנמוכים ההם של הלבנים החומות.
אז מה זה אומר? כלום. לא כתבתי על זה בפייסבוק, כי לא היה אז פייסבוק, וגם לו היה, מן הסתם לא הייתי כותבת שם: לא אוהבת את הפלטפורמה הזאת. אולי הייתי כותבת בבלוג, לו היה לי כזה אז. או שלא. אבל מותר ליפעת ארליך לכתוב על האסוציאציות שלה. זה לא פשע, בטח לא יותר פשע מכתיבת התגובות ההיסטריות והגועליות שהיא קיבלה על הסטטוס האומלל ההוא.
*
בינתיים נהיה ערה"ש תשע"ט. זו תהיה השנה האחרונה, למשך זמן ארוך, שכוללת את האות עי"ן (שהיא אות מאוד חשובה, כידוע). לולא הייתי קצת חולה עכשיו, הייתי מנסה לחשב כמה שנים יעברו עד שתגיע שוב שנת-עי"ן. אבל האמת היא שתפסתי איזה וירוס סתווי שאופייני לספטמבר, ואפשר רק להתווכח על השאלה אם זו שפעת ממש או רק אחד מבני הדודים שלה. באופן כללי אין לי הרבה כוח וחשק לכלום, ואת רוב זמני אני מבלה על ספות, כורסאות ומיטות. זה עלול גם לחבל בתוכניתי לארח את המשפחה בערב החג, וכבר שלחתי התראה בעניין לנוגעים בדבר, אבל רק מחר אדע בביטחון. אולי עוד אחלים עד אז, יש מצב.
כך או כך – שתהיה תשע"טובה. עם קצת פחות היסטריה, שבאמת איננה נחוצה במינונים האלה. וקצת שקט, בשביל הנשמה. וקצת שמחה, בשביל האופטימיות.
שנה טובה לכולם!
