גיל הגבעות

רציתי לכתוב על הסטטוסים והמאמרים המרושעים (כן,  יש גם כאלה) שנכתבים עכשיו על שמעון פרס שהלך לעולמו:  אלה שמוצגים כשירות לציבור,  אבל נועדו בעיקר (כך נדמה) להוכיח שמחבריהם מתוחכמים ומקוריים יותר מן ההמון הפשוט (ההוא שיודע שאין מדברים סרה במתים).  רציתי להגיד שאין שום דבר מקורי ברשעות,  משום שהיא עתיקה כמו הגבעות.

אבל אז שמעתי שחברי כנסת מובילים מן "הרשימה המשותפת" הודיעו שלא ישתתפו בטקס הלוויה,  ואז נגמר לי החשק לכתוב על הרשעות.  כי נזכרתי שיש עוד תופעה אחת שעתיקה כמו הגבעות:  הטיפשות.

אשר לשמעון פרס עצמו  –  לא,  הוא לא היה מושלם,  ומן הסתם עשה גם הרבה טעויות.  אבל נאמנים עליי דברי אבי ששינן לי בילדותי,  חזור ושנן:  רק מי שלא עושה, לא טועה.

ועכשיו,  מֵשֶּתַּמָּה עשייתו,  יגיע אל מנוחתו הנכונה.  אמן.

תמצית של הכול

סוף סוף ראיתי בסינמטק את הסרט התיעודי היפה של תומר היימן,  'מיסטר גאגא' (על הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין).  התברר לי להפתעתי שלא מדובר בכותרת-בדיחה,  אלא ש'גאגא' היא שיטת תנועה מיוחדת שהומצאה על ידי נהרין.  הסרט עצמו מעניין ועשוי היטב ואפילו נוגע ללב,  למרות אישיותו השנויה במחלוקת של גיבורו.

ישנו למשל הקטע ההוא שבו נהרין גוער באחד הרקדנים הצעירים על שהוא מנסה למלא את הוראותיו בלי להקשיב לו עד הסוף.  זה משהו שכל מורה מכיר,  העניין של 'קודם תקשיב ורק אחר כך תקפוץ/תשאל/תענה/תבצע',  אבל הרי אפשר להגיד את זה גם באופן פחות מלחיץ ומקטין ופוגע ויותר יעיל ומעורר קשב;  בעיקר כשהמצלמה מצלמת ומביכה עוד יותר,  וכשבתו הקטנה של המורה ישובה בזרועותיו ומתבוננת ממרומיו.  יש שיגידו שהאמת האמנותית אינה צריכה להתחשב בנימוס,  אבל לא בטוח שמדובר בכלל בנימוס (ונניח עכשיו לעניין האמת),  ותמיד משעשע אותי לחשוב ש'נימוס' הוא בכלל מילה יוונית שפירושה 'חוק'.

הסרט מזכיר גם את האירוע ההוא שכמעט שכחתי (ושעדיין רלוונטי גם לימים אלה)   –  איך שלהקת 'בת שבע' של נהרין סירבה להופיע באירוע החגיגי לציון יובל לישראל עם היצירה שלה 'אחד אלוהינו',  משום שהרקדנים נדרשו ללבוש 'גאטקעס במקום תחתונים' (כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור הדתי).  ביטול ההופעה היה דווקא ביוזמת הרקדנים ולא ביזמתו של נהרין,  ויפה עשו.  אני מסכימה לגמרי עם האמירה של 'או שתצפו באמנות שלנו כמו שהיא,  או שלא תצפו בה בכלל'.  אשר לרגשות הציבור שיש להתחשב בו  –   זה מושג בעייתי למדי,  היות שלציבור, ככזה, אין רגשות:  רק הפרטים הרבים המרכיבים אותו הם בעלי רגשות,  ולא תמיד אפשר לצפות את רגשותיהם מראש.  כל ניסיון להתבונן בפרט כבנציג של קבוצה אינו חביב עליי,  גם לא בהקשר הזה.  מה גם שיש לזכור תמיד שיש גם ציבורים אחרים,  שגם הם מורכבים מפרטים,  וגם להם יש רגשות.  בקיצור,  הייתי שמחה להמליץ לכולם להשתדל לא לפגוע ברגשות הפרט  –  לציבור כבר נדאג אחר כך,  אם עוד יהיה בכך צורך.

פסוקו של יום,  לקחת הביתה?  אחד הרקדנים דיבר שם על האמנות,  שהיא בעצם 'תמצית של הכול על ידי תמצית של כלום'. לא מתחייבת שזה ציטוט מדויק, כי הרי לא יכולתי לכתוב ולתעד בחושך, אבל זה מצא חן בעיניי כמו שזה.

אופטימיות זהירה

חשבתי לכתוב משהו חוצב להבות על מה שיוסי ביילין אמר אתמול בחדשות ערוץ אחת על בנימין בן אליעזר המנוח (רחמיי נכמרו שם על המגיש,  יעקב אילון,  הוא נראה המום ומבוהל).  רציתי להגיד שהאמרה 'אחרי מות קדושים אמור' אין פירושה שהמתים הופכים אוטומטית לקדושים,  אלא רק זאת:  שבמהלך השבוע שבו משפחותיהם יושבות עליהם שבעה,  אם אין משהו טוב שרוצים להגיד עליהם,  אפשר פשוט לשתוק.  אגב,  גם שתיקה היא אמירה,  והיא יפה מאוד למגוון שלם של נסיבות.

אחר כך אמרתי לעצמי,  בחייך,  עדה ק.,  כבר אמרו ומיצו את זה בכל מקום,  ותפסיקי לבחוש בקדֵרות מיותרות,  ובעיקר:  אל תחצבי להבות.    אז הנה,  זה בִּמְקום:

היום,  29 באוגוסט,  לקראת סופו של החודש החם בשנה,  קמתי בשמונה,   הייתי רוב היום בבית, ועסקתי בנקיונות אחדים וגם ישבתי הרבה מול המחשב ובדקתי קבצים (לא,  אל תשאלו),  והשעה עכשיו בערך שש לפנות ערב,  ועוד לא הדלקתי את המזגן.

כמובן,  מאוורר בכל חדר וזה,  אבל את המזגן-סוס שעובד כל הקיץ משעות הצהריים עד הערב שכחתי להדליק. לא אגיד שהיה לי קר,  אבל היה סביר למדי רוב שעות היום.  וזה,  באוגוסט הישראלי במישור החוף,  איננו דבר של מה בכך.  אז הנה,  שורה תחתונה:
סיבה זהירה לאופטימיות.

רסיסי קיץ

שוטף:  אתמול בדקתי את הבחינות האחרונות והיום מסרתי את אחרוני הציונים.  עכשיו אולי אשן בלילות,  ומוטב שכך,  כי עין שמאל שלי כבר הפכה מירוקה/חומה לאדומה.  אי שם אחרי האופק קבעתי תור לרופא עיניים.  לפני זה צריך עוד להתחיל לעבוד על מועדי ב'/סילבוסים/סמינריוניות.  צפי לקצת חופש:  אולי בספטמבר.  או שלא:
It ain't over till it's over    –   and it's never over  .

*

החייל היורה:  לפני כמה ימים צפיתי בדיון בטלוויזיה שבו הזכיר מישהו (שכחתי מי) בעצב,  ש'פעם היה סוב-יודיצה'.  כלומר,  שפעם חיכו בשקט שבית המשפט יחליט.  מישהו ענה לו שם בשאלה:  אבל התקדמנו ממה שהיה 'פעם',  לא ככה?  תשובתי:  כן ככה.  השאלה היא אם ההתקדמות הזאת אכן מבורכת.

*

אמנות עירום:  על כל מה שכבר נאמר בעניין עבודת הגמר ההיא בשנקר אני יכולה רק להגיד שני דברים קטנים.  האחד,  שיותר משיש כאן פגיעה בכבוד נשים או פגיעה בחופש האמנות (תלוי בנקודת ההשקפה),  זו סתם גסות רוח. כן,  שוב חנה בבלי;  אני יודעת שהיא כבר לא באופנה.  ובכל זאת.  ומנגד,  אני יכולה להוסיף שהכבוד של אף אחד/אחת לא באמת תלוי בעבודת גמר של סטודנט,  יהא מוכשר ככל שיהיה.  כבודו של כל אחד תלוי רק במה שהוא עצמו עושה.  למיטב ידיעתי,  היחידה שלא אמרה על זה כלום בינתיים היא איילת שקד.  ואם אכן לא אמרה,  זה מוכיח את מה שידענו ממילא:  שהיא לא רק יפה,  אלא שגם יש לה שכל.

*

על השנינה:  ראיתי בחצי עין את תגובתו המשעשעת-משהו של איימן עודה להתנצלות המביכה-משהו של בנימין נתניהו.  ככלל אני מעדיפה את עודה על נתניהו,  אבל בכל זאת אני תוהה:  אז זאת הפוליטיקה העכשווית?  סרטונים שנונים ומתחכמים בפייסבוק?  לא חבל על כל האנרגיה הזאת שיורדת לטמיון?

*

929:  התחלתי לצפות בזה בימי שישי אחה"צ (בערוץ אחת),  כשהם רק התחילו שם את ישעיהו.  עכשיו הם כבר בירמיהו.  אפילו קניתי תנ"ך מלא קצת יותר גדול מהפצפונים שיש לי בבית,  כדי שאוכל לראות (עם משקפיים אבל בלי זכוכית מגדלת) את טעמי המקרא   –  כדי שאדע מתי עוצרים לנשום.  התכנית הזאת עושה לי קצת סדר בראש בענייני היסטוריה ותאריכים,  מַמלכות בבל ואשור, מלכי יהודה וישראל,  ושאר הדברים ששכחתי באלגנטיות מאז שהייתי תלמידת בית ספר.  מה שתמיד מפליא אותי זה איך שאין שום חדש תחת השמש.  כאז כן עתה,  וכעתה כן אז.  לו היו ישעיהו וירמיהו קמים פתאום לתחייה,  היו יכולים להשמיע שוב את רוב נבואותיהם,  והן עדיין היו רלוונטיות.  אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב.

*

משקה קיץ:  כמו בשנה שעברה:  מים בכוס גדולה,  קוביית קרח,  פלח לימון,  גבעול נענע.  שותה,  חוזרת וממלאת את הכוס,  מכסה   –  ולמקרר.  אחרי חצי שעה אני שוב צמאה,  שותה,  מוסיפה מים,  מכסה ולמקרר.  וחוזר חלילה.  כל בוקר  –  נענע ולימון חדשים.  זה כמו תה חם,  אבל קר,  ובלי תה.

*

ולמרות זאת:  נמס לי המוח.

על טלאים ועל מעיין הנעורים

(עם הרבה קפיצות מעניין לעניין)

בימים האחרונים יצא לי לחשוב כמה פעמים על הטלאי הצהוב.  הטריגר היה העובדה שאני קוראת את היומן של הלן בר,  שאותו כתבה בפריז בשנים 1942  –  1944,  עד ששולחה אל מותה.  בין השאר היא מתארת בו את שאלת הטלאי הצהוב מזווית שלא הכרתי  –  למשל השאלה אם זו פחדנות לענוד אותו,  או שזו פחדנות לסרב לעשות כך.

וזה הזכיר לי את הסיפור על מלך דנמרק.  אני לא יודעת אם זה סיפור אמיתי,  אבל הוא מוצג ככזה בספר  אקסודוס (נדמה לי ששם קראתי את זה) :  כשהגרמנים כבשו את דנמרק ופרסמו צו התובע מן היהודים להתהלך עם טלאי צהוב,  יצא מלך דנמרק למחרת בבוקר לטייל ברחובות קופנהאגן כשהוא עונד את הטלאי על בגדו.  רבים מן הדנים הנוצרים עשו כמוהו,  וכך רוקנו את הצו הגרמני מתוכנו.

או שקרה כך או שלא,  אינני יודעת.  אבל השיטה הנזכרת טובה בעיניי.  וזה מתקשר לי עם מצעד הגאווה.

מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שבעולם שאערוך השוואות בין השואה לבין הומופוביה,  ולא אכפת לי מה יגידו הציניקנים של האסור/מותר/חובה להשוות.  לא מַשְוָה ודי:  יש דברים שלא מתאימים לשום מגירה.  אבל כן מהרהרת בדרך שבה יכולים אנשים הגונים לנהוג נוכח התעמרות אטומת-לב בקבוצה שלא עוללה לאיש שום רע. ובהקשר הזה,  הדרך הדנית הנ"ל  מצאה חן בעיניי.  ולכן גם נכון בעיניי שיבואו רבים-רבים להשתתף היום במצעד הגאווה בירושלים,  בלי שום קשר להעדפותיהם המיניות.  גם בשביל להביע תמיכה,  אבל גם בשביל לבלבל את חורשי המזימות.  כשיהיו שם רבים וטובים מכל הסוגים,  זה יקשה על חורצי הלשון לדעת במי אפשר להשתלח ולדבר סרה ובמי לא. זה קצת כמו ה-'כולנו שרלי הבדו',  אפילו אם אנחנו לא.  ושיעבור בשלום,  אמן.

עכשיו כמובן צריכה להופיע כאן הצהרה שלי על כך שגם אני  אשתתף.  אז האמת  –  לבושתי  –  שלא,  מסיבות שונות.  בין היתר משום שירושלים רחוקה,  ואני עייפתי וזקנתי.  ובעיקר זקנתי משום שהיום  –  בדיוק היום  –   הוא יום הולדתי השישים,  וחצי הדרך אל מאה ועשרים זו הזדמנות טובה לעשות לעצמי הנחות.

אם כי אני מוסיפה לחשוב שאולי עדיף לי בכלל לחגוג את יום הולדתי על פי התאריך העברי,  שיוצא השנה בעוד חודש (כמעט).  ובכלל אני  לא זוכרת אפילו פעם אחת שבה התאריך העברי יצא לפני הלועזי. אז לפי התאריך העברי אני עוד יחסית צעירה (נניח),  וזה הרי אמור להיות עדיף.

וכך גיליתי,  לגמרי לתומי,  את הסוד של מעין הנעורים.  מי היה מעלה בדעתו שזה כל כך פשוט.

כן-לא-אני-שחור-לבן

במעורפל אני זוכרת משחק כזה מימי ילדותי:  צריך לנהל דו-שיח,  עם שאלות ותשובות,  על כל נושא שבעולם,  בלי לכלול בו את המילים הנזכרות בכותרת.  מי שמזכיר אותן,  נפסל.  אז למשל לשאלה אם אתה טמבל אי אפשר לענות סתם ב-'לא',  אלא צריך להגיד משהו כמו 'אינני טמבל כלל ועיקר'.  ואם שואלים אותך מה צבע האספלט,  לא תסתפק בתשובה 'שחור',  אלא תאמר משהו על צבעו הכהה עד מאוד.  וכך הלאה.  התוצאה היא תכופות התבטאויות ארכניות בלשון נמלצת,  ואפרים קישון כתב על זה פעם טור מצחיק שבו הסיק שאבא אבן בעצם שיחק במשחק הזה כל הזמן.

אני לא יודעת כמה אנשים עוד זוכרים איך אבא אבן דיבר,  אבל נזכרתי במשחק הזה א-פרופו הוויכוח הציבורי הסוער בעניין 'התבטאותו של סגן הרמטכ"ל',  שדומה שאני (כמעט) היחידה בארץ שעוד לא אמרה עליו כלום.

ואני  גם לא מתכוונת להגיד על זה הרבה,  חוץ מלהביע את תמיהתי על המהומה המיותרת.  אני חושבת שסגן הרמטכ"ל צדק באומרו שקורות אצלנו תופעות מדאיגות ומפחידות מאוד.  אני  גם חושבת שנכון היה להזכירן בנאומו,  אפילו בערב יום השואה.  לא בטוח שהייתי משווה דווקא לתקופה שהוא השווה אליה   –  ולא מפני שאסור להשוות (אדרבא,  שישוו בכיף),  אלא משום שרצוי להבין משהו בהיסטוריה לפני שמשווים. ומשום שכדי לדבר על תופעות קשות של אלימות,  גזענות,  פשיזם  ובריונות, לא חייבים להרחיק עד לגרמניה שבין שתי מלחמות העולם  –  אפשר למצוא דוגמאות למכביר ממקומות ומזמנים הרבה יותר קרובים.

בכלל עצוב בעיניי שאי אפשר לדבר אצלנו על שום בעיה בחיינו בלי להידרש לשנת 1933 וסביבותיה,  צפונה ודרומה.  כי הצרה הגדולה ביותר עם הטיעונים האלה היא שמרגע שהם הובעו,  אי אפשר עוד לדבר על שום דבר:  כי כולם מתחרפנים,  מתחילים לצעוק ומפסיקים להקשיב.

לכן חשבתי שלצורך התרגול של שיח אפקטיבי, כדאי אולי להציע גרסה חדשה למשחק כן-לא-אני-שחור-לבן:  הכללים המוצעים הם שכל מי שרוצה לדבר על מצבנו הקשה (החל ממזג האוויר וכלה בעוולות הכיבוש) יכול לעשות זאת בכל עת ובכל שעה ובכל פורום אפשרי כאוות נפשו   –  בתנאי שלא יזכיר שתי מילים:  'שואה' ו-'נאצים'.  מי שיזכיר אותן,  ייפסל מיד.  מי שנפסל,  ייענש:  יהיה עליו לשבות מהתבטאויות ציבוריות במשך שבוע שלם.  הו,  האימה.

חשבתי לכלול בכללים המוצעים גם את האיסור על השימוש במילים 'בגידה',  'טרור' ו-'פיגוע' (השתיים האחרונות אסורות רק במשמעותן המטפורית,  כגון 'טרור בכבישים' ו-'פיגוע חברתי'). אבל בסוף החלטתי לוותר על זה:  דומה שאלה גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן.  אז בינתיים רק נאצים ושואה,  ואחר כך נחשוב הלאה.

ועכשיו קדימה, שידברו.  נראה אותם.

חשבון נפש בלוגוספרי

לקראת ינואר 2015 הכרזתי רשמית על המעבר שלי מישראבלוג לוורדפרס.  השבוע, בתחילת תשרי תשע"ו, כמעט עברתי מוורדפרס לבלוגספוט (=בלוגגר=הבלוגיה של גוגל).  אבל,  כמו שאמא שלי נהגה לומר,  ה-'כמעט' הציל אותי.  על כן,  עודני כאן.

אחרי ההזנחה הגורפת של ישראבלוג,  קשה לי להתרגל ללהיטות-לשיפורים שצוותי המתכנתים של וורדפרס לוקים בה.  וורדפרס נמצא בתנועה מתמדת  –   perpetuum mobile .  כל יום נוסף משהו,  נעלם משהו,  משתנה משהו  –  וצריך כל הזמן ללמוד את התכונות החדשות.  הצרה הזאת מוכרת לכל מי שמכיר מחשבים,  כלומר לכולם:  כשמשפרים משהו,  מתקלקלים עשרה דברים אחרים.  לא לחינם אמרו חז"לי המחשב:  אם זה עובד,  אל תגעו.  אבל בוורדפרס להוטים לגעת.  ולכן,  מדי בוקר,  כשאני מתעוררת,  אני תוהה:  מעניין מה הם עוללו הלילה;  וחושבת על כריסטופר רובין של א.א.מילן,  ששואל את עצמו,  באחד מהשירים המתוקים,  Now,  how to amuse them today .

בקיצור,  השבוע וורדפרס העלימו לי משהו חשוב מהבלוג,  וביליתי די הרבה זמן בפורומים שלהם בניסיון למצוא תיקון.  העצה הראשונה של כל התומכים למיניהם הייתה למחוק קוקיז (לאמור,  אין לנו מושג מה הבעיה,  אבל אם לא יועיל,  לא יזיק),  ואחר כך עוד הגדילו לעשות וביקשו שאוודא שקוקיז-צד-ג' לא נמחקו (אבל מה זה אומר,  למען השם),  ועוד כהנה וכהנה  –  אלא שכלום לא עזר והבעיה נותרה בעינה.  ואז,  בבוקר שאחרי,  פתאום חזר הכול לקדמותו הסדירה,  ואיש אינו יודע איך זה קרה,  אבל אין להקשות קושיות על צרה שתוקנה.

בעצם ימי התקלה השתעשעתי ברעיון הוותיק לעזוב הכול ולעבור לבלוגספוט.  כבר שנים שיש לי שם   בלוג ניסיוני ריק,  ואני מוסיפה ועושה עליו כל מיני ניסויים.  בלוגספוט,  במצבו הגרוד,  הוא הבלוגייה הקלה ביותר לתפעול בעולם (בניגוד גמור לוורדפרס),  ואני גם מחבבת את העיצובים הבסיסיים שלהם,  למרות שלדעת רבים הם פרימיטיביים.  הצרה היא שגוגל מזניחים את הבלוגייה הזאת שלהם כבר הרבה זמן  –   אלא שבשונה מישרא,  הם מציעים תחליפים חדישים ומשובחים לכל הפונקציות שלא עובדות טוב.   לאמור,  לוקחים את השלד של בלוגספוט ומוסיפים לו טלאים מכאן ומשם, כולם מתוצרת גוגל, ואז,  בשאיפה,  הכול מסתדר.   אלא שאז הדברים הרבה פחות פשוטים לתפעול ממה שהיה נדמה תחילה,  ויש לי שם הרגשה שכל התוספות המוטלאות הללו משתלטות על נשמתי,  ושזרועות התמנון שלהן אוספות אותי עמוק יותר ויותר אל חיקו של גוגל-קשישא,  כולל גוגל +,  ושמשם כבר לא אשתחרר.  למשל, יש לי פחד קמאי,  אולי לא לגמרי רציונלי, פן ישלח גוגל מייל לכל מכותבי הדואר האלקטרוני שלי על כל פוסט בלוגספוטי חדש שאכתוב.  זה לא שאני מסתירה את הבלוג שלי או את זהותי,  אבל בשביל מה צריכים תלמידים שלי מלפני שנים לדעת על כל פוסט חדש שלי בבלוג?  יש גבול,  לא? בקיצור,  הסופר-גלובליזציה/מונופוליזציה של גוגל מרתיעה אותי:  לא אוהבת לשים את כל הביצים באותו סל.

איך שלא יהיה,  בינתיים תוקנה התקלה שלי בוורדפרס ונשארתי כאן.  נראה מה יהיה בהמשך.

מילה על מדיניות התגובות בבלוג:  הנימוסים הישראבלוגיים מכתיבים שמי שקורא פוסט צריך להגיב עליו,  ושבעל הבלוג צריך להגיב על כל תגובה שהוא מקבל.  זה כנראה הרגל שנותר עוד מן הימים של טרום-פייסבוק,  וזה הרגל יפה.  אבל ברומא-של-וורדפרס ההרגלים שונים במקצת:  אין חובות.  אין חובה להגיב,  ובעל הבלוג אינו מגיב לכל תגובה.  זאת ועוד:  מי שנרשם לקבלת תגובות במייל מקבל מוורדפרס עדכון על כל תגובה נוספת לפוסט,  גם על תגובות שאינן נוגעות לו.  על כן אני מקבלת לפעמים דיווחים של קוראים על כך שתיבת המייל שלהם מוצפת בהודעות מיותרות ומייגעות.  היות שכך,  אני משתדלת ללכת בין הטיפות   –   לאמור,  להגיב במקובץ,  בתגובה אחת,  לכמה תגובות-קוראים שהצטברו יחד (אלא אם כן מתעורר דיון שמחייב התייחסות אישית מדויקת).  זה עשוי להקל קצת על ההצפות במייל,  אבל גם,  בשאיפה,  לסמן שראיתי את כל התגובות ושאינני מתעלמת מהן.  ואכן  –  אני רואה את כולן ושמחה בהן.  מנגד,  אני גם לא נעלבת מקוראים שאינם מגיבים.  גם זה בסדר.

לסיום,  כמה מחשבות על המעבר מבלוגייה אחת לאחרת:   זה לא דבר קל ולא מומלץ במיוחד,  בטח לא פעמיים בשנה.  וזה מצריך הרבה אורך רוח ודבקות במטרה. על אף שמה שמפריד בין הבלוגיות השונות הוא בסך הכול לינק שעליו אפשר להקליק עם עכבר שמאלי,  קוראי בלוגים לא אוהבים כשמושא-קריאתם עובר דירה.  זו תופעה מוכרת וידועה ואין טעם לדוש בה,  ובכל זאת היא מעוררת בי תמיהה לפעמים.  אחרי הכול,  אנשים מנוסים אנו  –  מה הבעיה להקליק על לינק?

בכמעט-עשר השנים שאני בבלוגוספרה,  נדמה לי שאני הייתי די מפרגנת כשחבריי לבלוגייה הודיעו שהם עוברים לבלוגייה אחרת (וזה קרה כמה וכמה פעמים).  איחלתי להם הצלחה,  באתי לבקר ולקרוא,  ובעיקר לא פירשתי את המעבר שלהם כפגיעה ישירה בי.  איכשהו הפנמתי שאני לא השחקנית הראשית בהצגה הזאת.  אבל כשאני הודעתי על המעבר שלי,  הזכירה לי ההתנהגות של רבים מן המתבשרים על כך  את יבשושיותם של אי-אילו אורחים בחנוכת בית,  שבמקום להביא פרחים,  הם אומרים לבעל-הדירה הטרי: 'אבל בשביל מה עברת?  מה יוצא לך מזה?  ואנחנו בכלל לא אוהבים פה,  הכפתורים של המעלית לא מוצאים חן בעינינו.'  זה מוזר,  אבל זה ככה,  ואני יודעת שלא רק אצלי.

האמת שאפילו לא נעלבתי מזה.  לא ממש.  רק דבר אחד העליב אותי באמת:  העובדה שהיו מי שנשבעו,  במשך שנים, שהם אוהבים מאוד את כתיבתי  –  ואז התברר שאינם אוהבים אותה מספיק כדי לבוא לקרוא אותי גם כאן.  ולא נעלבתי על שלא באו  –  כי זה,  כאמור,  דבר רגיל ואפילו מובן  –   אלא על שנשבעו בלי להתכוון באמת.

תמיד ידעתי שצריך לקחת מחמאות עם קמצוץ של מלח.  אבל עכשיו למדתי שצריך להגדיל את הקמצוץ.

בגנון

הרשת היא מקום מצוין בשביל לבחון תופעות אנושיות טיפוסיות בזעיר אנפין:  בין הדברים הרבים (ובחלקם טובים) שיש בה, היא מציעה גם מיקרוקוסמוס של הֶבֶל בזעיר אנפין. הנה,  למשל, אופנה מוזרה שמתגלה לאחרונה בפייסבוק בתדירות מתגברת:  אחת  לכמה חודשים (או שבועות) פונה מישהו מן ה'חברים' לכל 'חבריו' שם,  בסטטוס שקשה שלא לפרשו כתוקפני במקצת,  ומבקש מהם משהו כזה:
–  אם אתם לא מתעניינים במה שאני כותב ולא קוראים ולא אוהבים אותו ולא מסכימים אתו ולא עושים לו like או share ,  'תאַנפרֶנדוּ' אותי (כלומר,  בַּטלו את חברוּתכם אתי).

הרציונל די ברור: פייסבוק הוא לא מקום של ידידוּת-נפש.  יש שם כמובן גם פיסות מידע ותמונות שמוחלפות בין ידידי-אמת וקרובי משפחה,  אבל ברוב המקרים מדובר בפלטפורמה פרסומית-עסקית.  וזה לגיטימי בעיניי.  גם אני משתמשת בפייסבוק כדי להודיע על פוסטים חדשים בבלוג שלי.  שהרי מי שמבקש להפיץ את מרכולתו/תורתו/אמנותו ברבים,  זקוק ללוח מודעות בשביל הקהל שלו   –   ובכלל מבקש להרחיב את הקהל הזה.

אז פייסבוק מגביל כל אחד ל-5000 חברים לכל היותר.  עכשיו  –  אם מחציתם אינם פעילים,  אינם 'אוהבים' ואינם משתפים,  פירוש הדבר שהם תופסים מקומות שיכלו להתמלא על ידי אוהדים נאמנים יותר.  אז המניפסט התקופתי האמור מעודד אותם לעזוב ולפנות את מקומם לקהל יותר איכותי.

טוב ויפה.  אבל כשאני קוראת מניפסטים כאלה,  אני נבוכה:  הם מתכוונים אליי?  אני לא מאוד פעילה בפייסבוק,  אבל יש דברים שמעניינים אותי גם אם אני לא עוסקת בשיתוף מסיבי שלהם. אז להִתאַנפרֶנד או לא? והנימוס האלמנטרי בין בני אדם,  מה יהיה עליו?  (טוב, זאת שאלת תם.  מספיק לראות איך מתנהגים נבחרי הציבור שלנו בממשלה ובכנסת כדי להיווכח שכבר אין דברים כאלה,  אז אין טעם לחפש אותם דווקא בפייסבוק).

איך שלא יהיה,  אני לא עושה עם זה שם כלום.  לא מגיבה להצהרות/בקשות כאלה וגם לא מתנתקת.  רק עונה בלב,  או בבלוג,  בערך ככה:
–  חברים,  אני מבינה שכל אחד צריך להתפרנס.  ואני מבינה שיש לכם פה ושם חברים שמעצבנים אתכם.  אבל בחייכם,  אתם לא יכולים לאַנפרֶנד לבד? זה לא נוהל מסובך במיוחד:  תעברו על רשימת החברים שלכם (לא חייבים בבת אחת,  אפשר לשיעורין), ותתנתקו בהקלקת עכבר  מכל מי שנראה לכם לא-מעורב ולא-מועיל.  מן הסתם הוא אפילו לא ישים לב,  וגם אם כן,  הוא יתגבר על זה.  וזה לא יהיה פחות מנומס מהפנִיות המוזרות האלה.
ובכלל, למען השם,  תגדלו כבר.

*

בלי קשר,  אבל עִם:
קראתי שמימין ומשמאל יש מי שמתקוטטים עכשיו בגלל השאלה מי מהם יותר אשם בגרימת דה-לגיטימציה למדינת ישראל.  ואני אומרת להם:  אל תריבו,  ילדים.  יש מספיק דה-לגיטימציה   –   וגם מספיק כובעים בוערים על ראשי הגנבים  –  בשביל כולכם.

כלת השמחה

בעצם אין טעם שאכתוב שוב על חרמות. כבר דשתי בזה מספיק.  רק אעיר שחרמות עושים שימוש בלחץ קבוצתי,  שהוא אחד הדברים שאני בזה להם ביותר.  ואין כוונתי ללחץ קבוצתי כלפי המוחרמים,  אלא דווקא כלפי מי שלא מת להצטרף למחרימים,  אבל מצטרף בכל זאת כדי שלא יגידו עליו דברים רעים.  זו בעיניי תמצית הגועל נפש,  שעושה שימוש בחולשה הפחדנית של בני אדם, ולא אשתתף בשום פעילות שנסמכת על זה,  ולא אכפת לי מה יגידו עליי.

הדבר השני שרע בחרמות הוא שהם בגדר עונשים קולקטיביים,  ואני לא חסידה גדולה של הקולקטיב.  והדבר השלישי שרע בהם הוא שהם גורמים לקבוצה המוחרמת להסתגר ולשלוף קוצים מיותרים,  ולהפוך לקנאית וקטנונית ותוקפנית אפילו יותר ממה שהייתה קודם  –  וזה לא הישג גדול בשביל אף אחד.  וכאן בדיוק אני מגיעה סוף סוף לכלת השמחה.

מירי רגב אף פעם לא הייתה כוס התה שלי.  זו הייתה בחירה אומללה למנות אותה לתפקיד שרת התרבות.  אבל במדינה שבה הנשיא לשעבר הורשע באונס,  וראש הממשלה הקודם בדרכו לבית הסוהר,  וכנגד כך וכך פונקציונרים בכירים לשעבר מתנהלים משפטים או  חקירות,  ולפחות שר האוצר הקודם לא הבין כלום בכלכלה   –  ובכן,  יחסית לכל הנ"ל ולעוד רבים אחרים,  מירי רגב היא הקטנה שבצרותינו.  ההתנהגות שלה והקטטות בינה לבין האמנים הן אכן נושא סקסי מאין כמוהו,  וזו גם הזדמנות נהדרת בשביל אמנים אחדים להרגיש שוב שהם נרדפים עד צוואר ומועמדים להגליה למחנות ריכוז    –  אבל לעצם העניין איש אינו סותם את פיותיהם,  להפך,  ותעיד על כך סדרה שלמה של אמרי שפר שהפיקו הנ"ל בימים האחרונים באין מפריע.

לא שמירי רגב מדברת יותר יפה מהם.  אלא שממי שבנתה את הקריירה שלה על עממיותה,  לא היו לי ציפיות אחרות.  מאמנים ואנשי תרבות ורוח,  לעומת זאת,  יש לי ציפיות גבוהות למדי.  אני יודעת שרבים מהם סבורים שכוחם באותנטיותם,  ושככל שיהיו תוקפניים יותר,  זה יהיה אמנותי ואמיתי יותר –    אבל,  מה לעשות,  אני חושבת שהם טועים.

עוד מילה על נאום הלחם והשעשועים.  זו אכן הייתה נפילה מביכה של מירי רגב,  והיו מי שמיהרו כמובן לעוט עליה כמוצאי שלל רב.  אבל לי דווקא נדמה שזו הייתה טעות שבתום לב.  אולי חשבה רגב על הפתגם הסיני המפורסם על הלחם והפרח (תנו לי לחם כדי לחיות,  ופרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות).  אז כן,  זה בלבול מביך,  ושרת תרבות הייתה אמורה לגלות בקיאות מרשימה יותר בהיסטוריה וכו'.   אבל בכל פעם שאנשים מתגוללים על חוסר התרבות וההשכלה של אחרים,  אני תמהה על הסטנדרטים המקִלים שבהם הם שופטים את עצמם.

שמעתי אמנית אחת מסבירה שרוב האמנים הם שמאלנים משום שהם מלכתחילה אנשים שרגישים יותר לסבל הזולת.  אני לא אתחיל לפרק את האמירה הזאת לכל מרכיביה הבעייתיים (גם משום שאינני זוכרת את הניסוח המדויק שלה),  ורק אביע את תמיהתי על האופן הבלתי-רגיש-בעליל שבו טיפלו חלק מן האמנים בפרשת מירי רגב (מהרגע שבו נכנסה לתפקידה,  עוד לפני שהספיקה להצהיר או לעשות משהו).

ועוד שמעתי אתמול את שרית וינו אלעד קוראת לכולם  –  לכולם   –  להרגיע (והיא כנראה לא הראשונה שאמרה את זה).  אני חושבת שראוי להאזין לעצתה.  כי ההתכתשות הנוכחית עוסקת בכסף יותר מאשר בתרבות/אמנות,  ויותר מכל היא מזכירה לי קרבות בוץ    –  ובעיניי,  כל המשתתפים בשכאלה אשמים.  כדאי אפוא שיצאו מהשלולית,  כולם,  ויתרחצו ויחליפו את בגדיהם,  וישבו בצד  לרגע,  ויחשבו בשקט מה לעשות עכשיו.

ואז שיתחילו מההתחלה,  ובטונים נמוכים יותר.

בשבח הצמצום ובשבח הזהירות

כשקראתי את גדר חיה של דורית רביניאן אמרו לי כמעט כל מי שדיברתי אתם שהספר היה בשבילם אכזבה גדולה יחסית לספרים קודמים שלה,  שהיו בבחינת שירה,  פיוטיים ממש.  אני דווקא חשבתי שגדר חיה  לא נורא בכלל,  להפך, למרות כמה דברים שהפריעו לי (ואפשר לחפשם בענן התגיות בצד שמאל של הדף הראשי,  על פי "דורית רביניאן").  אבל כשמצאתי בספרייה את סמטת השקדיות בעומריג'אן מפרי עטה,  זכרתי מה אמרו על ספריה הקודמים,  ושאלתי אותו מיד.

ובכן.  יסלח לי האלוהים, אני מוצאת שזה ספר מייגע.  השפה אמנם פיוטית כפי שאמרו,  אבל בעיניי היא מצטעצעת שלא לצורך. המשפטים ארוכים מדי,  מרובי פסוקיות מדי,  עם שמות תואר רבים מדי  –  קשה לי לעקוב.  אולי גם החמסין אשם,  אחרי שייבש לי את המוח.  אבל השירה שאני אוהבת קצרה  וחסכונית הרבה יותר.  דורית רביניאן הייתה בת 22 כשכתבה את הספר הזה,  ובגיל הזה מן הסתם מותר להפריז.  אבל אני,  שכבר מזמן עברתי את גיל ההפרזה,  דווקא מעדיפה את הצמצום.

*

כמו כולם קראתי גם אני על האיש שהתאבד משום שסטטוס שנכתב נגדו בפייסבוק הפך לוויראלי.  לא התעמקתי בפרשה   –  לא יודעת מה בדיוק קרה ומה לא,  מי אשם ומי צודק וכו',  ואני יכולה רק לקוות שעכשיו לא יופצו סטטוסים ויראליים בגנות כותבת הסטטוס המקורי ולא תהיה תגובת שרשרת.  רק זה חסר לנו.  בכל מקרה,  זו ההזדמנות שלי לחזור ולהביע את הדברים הרעים שיש לי להביע על פייסבוק    –   במיוחד על ההתנהגות העדרית שהוא מעודד,  ועל תחרויות השנינה התוקפנית שהוא מעורר, ועל הקלות הבלתי נסבלת של ה'לאהוב' וה'לשתף' בו,  בלי לבדוק שום פרט,  בלי לשאול אף שאלה,  בלי לעורר ספקות,  בלי להשתמש במילת המפתח של חיי,  'אולי',  ובאחותה הבוגרת,  'ואולי לא'.  ואם מישהו עוד היה זקוק להוכחה לכך שההתעקשות שלי בעניינים האלה אינה קשורה לחנה בבלי,  זו ההוכחה.  כי לא בנימוסים והליכות מדובר,  אלא בדיני נפשות.  כמו שאמרו מי שאמרו ,  ומזמן מאוד:  חכמים,  היזהרו בדבריכם.  ואם במקרה בטיפשים עסקינן  –  מה שהרי לא סביר  –  שייזהרו גם.