קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:


Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

מודעות פרסומת

לא כל כך מהר

בהמשך לפוסט הקודם, נזכרתי בציטוט הראשון שאהבתי משל עמוס עוז: קראתי את מיכאל שלי כשהייתי כמעט ילדה, ולא הרבה הבנתי ממנו – אבל בין השאר אהבתי את דמותו הקומית של דוקטור אורבך, שהיה הרופא שטיפל בתחלואיהם השונים של חנה ומיכאל גונן, ושנהג לדבר אל מטופליו בלשון 'אנחנו' יֶקית (כנראה) ולקנח בפסוק שיעודד את רוחם.

חיפשתי את זה היום בספר, ומצאתי, בעמ' 149. אני מעתיקה לכאן קטע קצר מאחד המונולוגים הרפואיים שלו, ומדגישה את המשפט שנשא חן בעיניי כבר בילדותי והצחיק אותי במיוחד:

"אנחנו צריכים להמשיך לנוח עוד איזה ימים. לנוח הרבה מאוד. לא להתאמץ במחשבות. השינה היא התרופה היותר טובה. במובן מסוים, השינה היא גם-כן המצב היותר-טבעית אצל בן-אדם. הכאבי-ראש אינם צריכים להפחיד אותנו. מול המיגרֶנה נצא חמושים באספירין. המיגרנה איננה מחלה עצמאית. דרך-אגב, בן-אדם לא מת כל-כך מהר כפי שאולי נדמה לנו במצב-רוח קיצונית. רפואה שלמה."

איכשהו, למרות צוק העיתים והעצב על דאבדין ואווירת הנכאים הכללית שהשתלטה על מקומותינו לקראת הבחירות, יצא פוסט די אופטימי. והתודה לדוקטור אורבך.

אני ישֵנים

זה כבר הפוסט השלישי ברציפות שמוקדש לענייני 'חבל על דאבדין'. אולי צדקה מניפה כשכתבה בפוסט שלה על צרות שבאות בצרורות משולשים.

על עמוס עוז כתבתי כבר הרבה פעמים. את כתיבתו אני אוהבת יותר מכתיבתם של כל הסופרים הישראלים האחרים. וזאת למרות שחזרתי וכתבתי לא פעם שאני מתחברת יותר לכתיבה של נשים – ולמרות העובדה שהוא לא היה אישה. אני באמת חושבת שהוא היה קוסם במילים, למרות שהיה מודע מאוד גם לחולשתן – ושידע להביע באמצעותן תחושות מאוד עמוקות.

אהבתי את רוב ספריו, גם אם לא את כולם. קשה לי מאוד לדרג איזה ספר יותר ואיזה פחות. אולי – אולי – את אותו הים קצת יותר מאחרים: ספר משונה במקצת, שלא זכה להצלחה אדירה, ושבנוי קטעים-קטעים של פרוזה לירית ענוגה וחודרת-לב, המספרת סיפור מאוד אנושי. כמו רבים אחרים מסיפוריו: מאוד אנושיים, לא פעם חומלים.

אני זוכרת שפעם ביקשתי מתלמידיי, במבחן סוף השנה, להוסיף סימני פיסוק בטקסט נתון. בחרתי לצורך כך בפרק קטן מתוך אותו הים, שאותו קיצרתי ושיניתי קצת כדי שיתאים לסַד הבחינה, והסרתי מתוכו את סימני הפיסוק. הטקסט ההוא תיאר את אַלְבֶּר, האלמן המזדקן וחשוך-הנכדים, המנסה להרדים את שני נכדיה הקטנים של ידידתו בֶּטִין ("עוצם את עיניו ושומר", עמ' 171).

באמצע הבחינה שמעתי פתאום התלחשות בין שתי תלמידות, וכשגערתי בהן על כך (בכל זאת, טוהר בחינות וכו'), נשאו שתיהן את מבטן מתוך שאלון הבחינה, ואחת מהן אמרה, כשעיניה כמעט לחות: 'אבל זה קטע כל כך יפה'. ואני חשבתי איך שפר מזלו של עמוס עוז, שאנשים מתרשמים מיפי כתיבתו אפילו כשהם נבחנים עליה.

את עמוס עוז ציטטתי כבר המון פעמים, פה ושם. הפעם בחרתי שני קטעים קצרים מתוך אותו הים. הסיבה לבחירתי היא, בין היתר, שלמרות שהוא לא היה אישה, הוא ידע לתת לנשים לדבר מתוך כתיבתו.

בקטע הראשון מספרת בטין הנ"ל לאלבר הנ"ל על נכדיה הנ"ל:

"כל שבת מביאים לי את הנכדים, אחת טָלֶה / אחד גדי, אחת קוראת לי טַתה טִי אחד אוהב / למרוט אותי. בליל שבת ישנים תמיד אתי / משני צדדיי במיטתי. אני שומרת על שניהם / מחלום רע ומִקָרָה, והם שניהם שומרים אותי / מבדידותי וממותי" (עמ' 164).

והקטע השני הוא מונולוג של נדיה, אשתו המתה של אלבר, שבדרכו המוזרה של הספר הזה, גם לה יש מה להגיד על עלילתו:

זאת אני

"עכשיו אני. אני הייתי נדיה ועכשיו / לא רוח לא גלגול לא רפָאות. כעת / אני נשימות השינה של בני על מצע / הקש אני תרדמת האישה שראשה נח / על כתפו אני גם תנומת בעלי שצנח / לישון על ספת הסלון אני חלום כלתי / שמצחה על דלפק המלון אני רפרוף / וילון שהים מרעיד בחלון. זאת אני. / אני ישֵנים." (עמ' 158).

גם עמוס עוז ישֵנים עכשיו. תהא מנוחתו נכונה, ויהא זכרו ברוך, מאוד מאוד.

תם ונשלם

את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה התחלתי לקרוא ביולי בערך.  הערב,  אחרי ארבעה כרכים, כאלפיים עמודים וכחמישה חודשים,  הגעתי לסופם. והסוף עצוב (סליחה על הספוילר).

היה שווה?  לא בטוח.  אבל היה ארוך מאוד.  אם כי גם הארכנות איננה עקבית:  לפעמים מתפרש תיאור של חצי יום על פני כמה עמודים (קמתי,  התרחצתי,  התלבשתי)  –  ואז נבלעות כמה שנים בשני משפטים,  שבמסגרתם –  הופ  –  מתחתנות בנות ונולדים נכדים. יש שבאמת בלעתי בשקיקה דפים רבים בבת אחת כי ההמשך הצפוי סקרן אותי  –  ויש שבקושי הצלחתי לקרוא עמוד אחד ביום,  ולמוחרת נאלצתי לקרוא אותו שוב,  כי שכחתי מה קראתי בו.

את אלנה-לֶנו עדיין אינני מעריכה במיוחד   –  אבל לילה היא סיפור אחר.  איכשהו במרוצת אלפיים העמודים למדתי לחבב אותה,  ואפילו קצת נקשרתי אליה,  מה שהגביר את צערי על האסונות שניחתו עליה.  נכון שהיא הייתה די מרשעת,  בעיקר כלפי אלנה  –  אבל,  יסלח לי אלוהים,  יש חשש שגם אני הייתי נוהגת כלפי אלנה ברשעות,  כי היא באמת מעצבנת.

אינני יודעת אם הכתיבה של פרנטה מעורפלת קצת,  או שמא זו בעיית תרגום  –  ואולי אני עצמי בעלת תפיסה איטית מדי  –  אבל נראה לי שלא את כל התובנות בספר הזה הבנתי.  פרנטה,  לזכותה ייאמר,  מסבירה היטב את הסיבה לערפל הזה שבו נותרתי.  בעמוד האחרון של הספר היא כותבת:
"בשונה מסיפורים,  החיים האמיתיים,  כשהם חולפים,  נוטים לא לעֵבר הבהירות,  אלא לעֵבר האפלה."

שזה מן הסתם הנכון.  דא עקא שבסיפורים וברומנים,  בניגוד לחיים האמיתיים,  יש לי ציפייה שהסופר יבחר דווקא את הפרטים המשמעותיים ויראה בבהירות לאן הם מתקדמים  –  ושאת כל מה שאינו רלוונטי לכיוון הכללי הוא יניח על צד.

או שאולי אני  פשוט מיושנת.

לא קשורים

צריך לפעמים להגיד גם מילה טובה על פייסבוק (זה לא קורה לי הרבה).  אחותי שיתפה שם סרטון של ילד קטן שמאכיל ציפורים.  אני בדרך כלל מדלגת על סרטונים כי אין לי סבלנות,  אבל האחד הזה נראה מאוד מבטיח,  אז צפיתי בו.  מאז צברתי כבר הרבה צפיות נוספות,  כי זה ילד ממיס.  הסבלנות המרוכזת שבה הוא מאכיל את הציפורים הפצפונות באיזה אוכל דייסתי מתוך צלחת זעירה,  בעזרת מה שנראה כענף קטן.  והישיבה המתוקה הזאת שילדים קטנים מומחים בה  –  נראה לי שקוראים לה 'ישיבת כריעה',  כשרק כפות הרגליים מונחות על הרצפה.  נזכרתי שבטירונות לימדו אותנו שצריך לשבת בדיוק כך כשיורים (!) אחרי (או בזמן) מתקפה כימית (!):  שרק הסוליות יבואו במגע עם הרצפה הנגועה.  אצל ילדים קטנים כל השרירים שממונים על ישיבה כזאת פועלים היטב,  אבל בשנים שאחרי הילדות זה מסתבך.  מילא,  כשאין מתקפה כימית וכשלא מאכילים ציפורים,  אפשר לבחור פוזת-ישיבה אחרת.

והנה הקישור.

*

קריאתי את האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים מתקדמת בעצלתיים.  האירוע העיקרי בינתיים הוא (זהירות מספויילרונים) שאלנה עומדת סוף סוף על טיבו האמיתי של נינו (לילה הגיעה לתובנה הזאת בערך 1000 עמודים לפניה).  חוץ מזה היא מוסרת לפרסום כתב-יד חדש-ישן,  ועורך ההוצאה אומר לה עליו:  "זה רומאן אכזרי… הייתי אומר גברי,  אך פרדוקסלית גם מעודן" (עמ' 256 – 257).  גברי!  והרי כבר דיברנו על זה.  אני תוהה אם אלנה פרנטה מנסה לרמוז על משהו,  או שזה רק במקרה.

*

בבחירות המקומיות,  לראשונה בחיי,  ניסיתי ממש להתעמק בחומר:  גלשתי בדפי הפייסבוק של המועמדים שעניינו אותי (אפילו בסרטונים צפיתי!),  קראתי ריאיונות במקומונים,  הקשבתי בתשומת לב לרשמים של ראש המשפחה מאספת בחירות שבה נכח.  בקיצור,  השקעתי,  כי עצוב בעיניי כשמתייחסים לבחירות כאלה כלאחר יד. מצד שני,  היכולת שלנו לדעת מה אמת ומה לא היא די אפסית.  כך או כך,  בסוף הצבעתי שוב בעד ראש העיר המכהן,  כי נראה לי שהעיר מנוהלת בסדר ולא מצאתי סיבה מיוחדת להתלונן.  זה קצת כמו הילד ההוא שהתחיל לדבר רק בגיל עשר,  כי רק אז,  לראשונה,  השוקו שלו היה חם מדי.

נקווה שטמפרטורת השוקו תמשיך להיות בסדר.  ושייגמר כבר החמסין הזה,  התייבש לי המוח לגמרי.

מותר האדם

בשלישי מבין הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה,  אנצו מסביר לאלנה (=לֶנוּ) ולפייטרו משהו על מחשבים (וזה קורה בערך באמצע שנות השבעים,  כשהמחשבים עדיין די בחיתוליהם,  וכשאלנה ופייטרו עוד לא יודעים עליהם דבר). אלנה שואלת אם המחשב יכול לטעות,  ואנצו עונה.  זה הולך ככה:

– "הוא יכול לטעות?"
– "מי?"
– "המחשב".
– "אין שום הוא,  לֶנוּ, הוא זה אני.  אם הוא טועה,  אם הוא עושה בעיות,  אני טעיתי,  אני עשיתי בעיות" (עמ' 302).

בדיוק ככה.  ואני מזכירה לעצמי,  אם המחשב או הטלפון החכם עושים בעיות, זה לא בגלל שהם טיפשים,  זה בגלל שבני האדם שתכנתו אותם וטיפלו בהם לא בהכרח היו תמיד חכמים.

למרות שלתלמידים אני אומרת תכופות,  יושבת לכם על הכתפיים מכונה מופלאה,  הרבה יותר חכמה מכל מחשב  –  רק אל תפריעו לה לעבוד.

השמיים שבתוכה

אף שהזכרתי בקצרה את אתי הילסום כבר בפוסט הקודם,  נראה לי שהספר  השמיים שבתוכי (בתרגום שולמית במברגר) ראוי להתייחסות קצת יותר נרחבת,  אז הנה:

בשנים הראשונות של הכיבוש הנאצי בהולנד  חיה אתי הילסום באמסטרדם.  בשנת 1941 התחילה לנהל יומן,  ובנובמבר 1943 נספתה באושוויץ,  עוד לפני שמלאו לה שלושים שנה. למרות שהייתה יהודייה,  לא היה לה קשר ליהדות,  או לשום דת אחרת.  אף על פי כן פיתחה לעצמה ראייה דתית מיוחדת במינה.

אם הבנתי נכון (ולא היה לי קל להסיק מסקנות מהאופן שבו היומן נכתב ונערך), במחצית השנייה של 1942 החלה לעבוד בבית החולים במחנה המעבר וסטרבורק,  שאליו גורשו יהודי הולנד בדרכם לאושוויץ.  בתחילה לא הייתה אסירה בעצמה,  ואף יכלה לצאת מדי פעם מן המחנה, לבקר באמסטרדם ולהעביר מכתבים,  ציוד ותרופות  –  אבל בהמשך הפכה בעצמה לאחת מדיירי המחנה וגורשה אף היא לאושוויץ.

בתחילה נאבקתי קשה בקריאת היומן.  מי שערך אותו השאיר בו (כנראה בלית ברירה) פרטים רבים שאינם מובנים,  והכתיבה נראתה לי מבולבלת למדי ואישית מכדי שאצליח לפצח את מה שמתרחש בה.  אבל ככל שעבר הזמן השתנה גם אופי הכתיבה,  ומצאתי בה יותר ויותר עניין.  יש לי המון ציטוטים במחברת,  ומטבע הדברים לא אוכל להעתיק לכאן את כולם.

בתחילת היומן מתוארת מערכת היחסים המורכבת שהייתה לאתי הילסום עם המדריך/פסיכולוג שלה,  יוליוס שפיר, שהשפיע עליה עמוקות.  חלק מן המתואר שם לא היה עובר את המסננת הקפדנית של הקורקטיות הפוליטית במאה ה-21,  אבל שנות הארבעים בהולנד היו זמן אחר,  ואין טעם לשפוט אותו במונחים של היום.

בהדרגה פיתחה לעצמה אתי הילסום ראייה דתית מיוחדת של אלוהים כמי שנמצא בנפשו של כל אדם.  אלוהים אינו יכול להגן על בני אדם  –  להפך,  בני האדם הם אלה שצריכים להגן עליו ועל מקומו בתוכם,  והם יכולים לעשות זאת בין השאר באמצעות תפילה שנושאת מעין אופי של מדיטציה,  המאפשרת למתפלל התנתקות כמעט מוחלטת מן הסביבה המאיימת.  היומן פורש בהדרגה את השיטה שבאמצעותה יכול הפרט להתמודד עם האימה המתגברת מסביבו ועם אי הוודאות הנוגעת לעתיד המאיים.  ההתמודדות שלה איננה בריחה מן המציאות  –  היא ראתה ותיעדה הכול,  והיטב  –  אבל היא ידעה להתבונן גם במה שמעבר לזוועות,  ולצקת משמעות גם לתוך מה שנראה,  ממבט ראשון לפחות,  כאובדן מוחלט שאין בו שום פשר.  היא ביקשה לעזור בכך גם לסובבים אותה,  ודומה שאף הצליחה;  השפעתה המיטיבה ניכרת בכתיבתה גם שנים רבות אחרי מותה.

כמה ציטוטים:

"לומר שהאדם הוא אדון לגורלו,  זאת אמירה פזיזה מדי.  אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו (עמ' 67).

"אני מחפשת אותך [כלומר,  את אלוהים] בכל אדם,  ולעתים קרובות אני מוצאת" (עמ' 125).

"החיים יפים כל כך.  אי אפשר להסביר את התחושה הזאת.  היא לא מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה.  אבל הרי זאת אינה המציאות היחידה,  יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים ובשיחות הנלהבות והשטחיות של אנשים מבוהלים.  הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה-האדומה,  ושל האופק הרחב,  המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו" (עמ' 138).

"יש להדביר אותן יום יום… ,  את הדאגות הקטנות לעתיד,  האוכלות בנו כל חלקה טובה.  האדם מנסה להתכונן נפשית לימים שיבואו  –  ובסופו של דבר הכול שונה,  שונה בתכלית ממה שתיאר לעצמו" (עמ' 141).

"התפקיד המוסרי היחיד המוטל עלינו הוא:  לכבוש בתוכנו מישרים של שלווה,  עוד ועוד שלווה,  כדי שנוכל להקרין אותה לאחרים…  להסביר להם [לחרדים,  לדואגים ולמיואשים] שאדם יכול להכריח את עצמו לכרוע ברך בפינה רחוקה ושקטה בתוך עצמו,  ולחכות כך עד שייפרשו מעליו שמיים טהורים" (עמ' 142).

ומחשבה ארס-פואטית:
"אחר הצהריים עיינו… בציורים יפניים.  ופתאום ידעתי:  כך אני רוצה לכתוב.  לתת מרחב למילים.  אני שונאת ריבוי מילים.  הייתי רוצה לכתוב אך ורק מילים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה…  המילים צריכות להדגיש את השתיקה.  כמו בציור היפני,  שמצויר בו ענף פורח בפינה התחתונה.  כמה משיכות מכחול ומעודנות [כך במקור] –  אבל דיוק בקטן שבפרטים –  ומסביבן החלל הרחב,  לא חלל ריק,  אלא חלל מלא השראה. … למעשה אפשר לבטא במילים ספורות את מעט הדברים החשובים בחיים.  אם אכתוב אי פעם…  הייתי רוצה לרשום רק כמה מילים על רקע שהוא ללא מילים" (עמ' 77).

*

בסוף הספר מתפרסמים כמה מכתבים שכתבה אתי הילסום מווסטרבורק.  האחרון מביניהם,  שנכתב באוגוסט 1943,  ושפותח במילים "אחרי הלילה הזה חשבתי לרגע ובכל הכנות,  שיהיה זה חטא אם אצחק עוד אי-פעם" (עמ' 181),  מתאר את הלילה האחרון לפני שילוחו של אחד הטרנספורטים מווסטרבורק לאושוויץ.  בניגוד לסגנון הרגיל של הילסום,  מצאתי בו גם לא מעט אירוניה שלא נתקלתי בשכמותה אצלה לפני כן. אני כבר קראתי לא מעט ספרות שואה בחיי,  אבל בתיאור מטלטל כזה טרם נתקלתי.  זה רק הזכיר לי קצת,  בדרך-לא-דרך,  את המעט שכתבה אלזה מורנטה על שילוח רכבת כזאת בספרה ואלה תולדות.  זו איזו זוועה שבאמת אי אפשר להסביר במילים ("מילים ודימויים אין די בהם כדי לתאר לילות כאלה",  עמ' 181).

*

מחנה וסטרבורק,  בצפון-מזרח הולנד,  שכן בחבל-ארץ שאתי הילסום מתייחסת אליו כאל 'ארץ האברשים'.  נועצתי בוויקיפדיה כדי להבין על מה מדובר.  מסתבר שבאזור ההוא צומחים  –  או צמחו  –  הרבה אברָשים. זה צמח נפוץ מאוד באירופה ובמקומות אחרים.  הגרמנים קראו לו Erika,  ובאנגלית שמו Heather.  מימיי לא חשדתי ששני שמות-הנשים הנפוצים הללו מתייחסים בעצם לאותו צמח.  רק שלמרבה הצער,  למרות כל התמונות שראיתי,  עדיין אינני מבינה בדיוק איך הוא נראה.

*

משפט אחרון,  לקחת הביתה?
"כל הרשמים נוצצים ככוכבים על קטיפת זיכרוני" (עמ' 151).

כולבויניק מקוצר

במהלך יום הכיפורים כתבתי פוסט  די ארוך במחברת,  והתכוונתי להקליד אותו לבלוג בְּמוֹצָאֵי,  אבל אחרי שכבר סיפרתי הכול במחברת אין לי כוח להתחיל הכול שוב כאן.  זה בערך כמו שכשהקטנה הייתה קטנה ולא רצתה לספר לנו מה קורה איתה,  ועד מהרה הבנתי שאחת הסיבות היא שהיא כבר סיפרה על זה לחברות שלה ודנה על זה איתן בפירוט,  ולמי יש חשק להתחיל שוב.

אז חסכתי לקוראי הבלוג הרבה זמן,  ורק אסכם כאן כמה נקודות בקיצור:

*

נוהל יומכיפור שלי:  כמו בשנים האחרונות,  חצי חצי.  אכלתי בבוקר אבל אז המשכתי לצום עד הערב.  שתיתי גם מים וגיוונתי פה ושם בסירופ נגד שיעול ולכסניות לגרון,  כי הווירוס שנפל עליי לפני ראש השנה התברך בזנב ארוך,  נבזי  ובוגדני.

*

יצאתי לשני טיולים רגליים ובדקתי את מצב רוכבי האופניים בעיר.  גיליתי שיש הווי חדש של יום כיפור:  חלק מההורים יושבים בצל העצים,  על כסאות שהוציאו מהבית למדרכות,  ומשגיחים משם על הטף הרוכב.  הכי חמודות הן הקסדות של הרוכבים המאוד-צעירים.

*

השקט של יום הכיפורים עולה לי על העצבים. אחותי אומרת שזו אולי פוסט טראומה משנת 73.  אולי.  אני תמיד מכריזה שעד שיום הכיפורים לא ייגמר אני לא אירגע,  וראש המשפחה מוסיף:  את לא תירגעי גם אחרי שייגמר.  והוא יודע על מה הוא מדבר.

*

מעניין מה באמת קרה עם המטוס הרוסי שהופל שלשום בסוריה.  ראיתי שהרוסים נרגעו קצת מהאשמותיהם ההיסטריות הראשוניות. לא נראה לי שנדע אי פעם את האמת המדויקת.  אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע,  והרשתות החברתיות כביכול מגלות לנו את כל מה שהדורות הקודמים לא זכו לדעת,  אבל לדעתי אנחנו שרויים בדיוק באותה אפלה כמו מקודם,  רק שלרוע מזלנו,  האפלה בימינו מוצפת בפטפטת שאין לה סוף, וזה הרבה יותר גרוע.

*

ראש המשפחה העביר את רוב היום בהרכבת פאזל (שזה הלהיט החדש אצלנו),  ואילו אני קראתי.  למרבה הפלא אני כבר בחלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים.  האמת שהוא לא רע,  והסקרנות מדרבנת אותי להמשיך.  אני עדיין המומה מאיך שלילה היטיבה להגדיר את נינו בדייקנות:  אם יוציאו לו מהראש את כל מה שהוא קרא בספרים,  לא יישאר שם יותר כלום.  איזו טביעת עין נהדרת.

*

בין לבין עוד הספקתי לקרוא לאחרונה את אוסף קטעי היומן והמכתבים של אתי הילסום (השמיים שבתוכי),  שאותם כתבה בהולנד בשנים 1941 – 1943,  כמעט עד מותה באושוויץ.  עם היומן (ועם עריכתו הלוקה בחסר) היה לי קשה בהתחלה,  אבל זה השתפר מאוד בהמשך.  היא פיתחה לעצמה דת מיוחדת במינה,  לחלוטין לא דתית,  שבאמצעותה ביקשה גם לעזור לאחרים.  עשרות שנים אחרי מותה,  דומה שהיא עדיין מצליחה לעשות זאת.

*

להבדיל אלפי הבדלות (אם כי,  למרבה האימה,  לא כולם מבדילים),  צפיתי  לפני יום הכיפורים בתוכנית המקור על משפחתה של עהד תמימי. ניסיתי לגייס את כל סובלנותי ואת האובייקטיביות שלי ואת ההבנה לסבלותיהם של בני אדם,  ולא הצלחתי.  בעיקר התעצבנתי בשל האופי המניפולטיבי של מה שהמשפחה הזאת עושה,  וחשבתי ברוגז שלו היה משקיעים עשירית מן המחשבה ,  המאמץ,  העורמה והאינטליגנציה שלהם בניסיון לשפר את תנאי חייהם,  במקום בחתירה הבלתי נלאית לעורר את אהדתם ורחמיהם של תיירי-כיבוש נבערים מדעת,  היה מצבם טוב פי אלף.  או שאולי זה רק ניצני הפשיזם שהולכים ונובטים ומשגשגים בתוכי.  נקווה שלא.

*

ושתהיה לכולנו שנה טובה ורגועה.  אמרו שצפויים בה גשמים בכמות העולה על הממוצע.  הלוואי.  אבל אני אאמין רק כשאיווכח במו עיניי.

בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

נקודת אור

בכל מקום אני קוראת שהחצבים חוזרים.  עוד לא נתקלתי בהם בעצמי, אבל ראיתי תמונות שלהם באינטרנט.  צריך שאבדוק בשולי מסלול ההליכה בפארק,  שם הם באמת פורחים כל שנה.  אבל גם בדיווחים עליהם יש נחמה,  כי,  כמו בדקלומי הילדים,  זה באמת מבשר את הסתיו.  השמש עודנה אכזרית (שלא לדבר על הלחות),  אבל העננים מנצחים אותה לא פעם,  ואור אחר-הצהריים משליט את אפרוריותו בשעה מוקדמת יחסית,  כל יום יותר מוקדם.  פחות שעות שמש זו מגמה טובה.  אני אמורה להתעצב על בוא הסתיו,  ככה מקובל,  אבל אני לא.

מי היה מאמין שחצבים יכולים לגרום לא פחות נחת מרקפות.  בגינת בר מאיר שלו כורך את שניהם יחד ואומר (בערך) ששניהם נחושים באופיים.  אני מעריכה נחישות,  בעיקר נחישות שקטה.

וכך הוא כותב על הרקפת והחצב,  בעמ' 17:
"שניהם בעלי פרח ענוג ועדין,  אבל חסונים ושרדנים ומאריכים ימים" (עמ' 17).
ומה שעצוב,  זה שהם אף פעם "לא רואים זה את פריחתו של זה,  כי אינם פורחים באותה עונה" (שם).

אז שרבטתי אותם יחד.

 

חצבים ורקפת (3)