סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.

מודעות פרסומת

שעת ציטוט

מכאן לשם נפלתי (שוב) על ספרו של עמוס עוז,  אותו הים.  חיפשתי בתוכו משהו,  ומצאתי עוד כמה משהו-ים.  זה ספר נהדר מאוד בעיניי.  מוזר ונהדר,  ומכיל הרבה פנינים קטנות. ויש בו הפרק הקטן ההוא שבו מחבר הספר ("המסַפֵּר") בא לכוס תה אצל אַלבֶּר (אחד מגיבורי העלילה,  ואיך אני אוהבת את הערבוב הזה).  אלבר מספר למחבר שהוא קרא מאמר שלו ("אש וגופרית בידיעות אחרונות מאתמול"),  ומתנדב לתת לו כמה עצות על כתיבה,  לשימוש עתידי:

"כשאתה כותב בעיתון תכתוב כמובן מה שבא,  ואפילו דברים קשים,  רק תזכור שקול אנושי אמנם נוצַר לבטא גם זעקה וגם גיחוך,  אבל ביסודו יש אחוז ניכר מאוד של דיבור שָקט מדויק שבא במילים מדודות.  אולי מרוב רעש נדמה שלקול כזה אין סיכוי,  ובכל זאת כדאי להשמיע אותו אפילו בחדר קטן בין שלושה-ארבעה שומעים.
….
בזמנים כאלה השקט זה אולי המצרך שהכי חסר במדינה.  ושלא תהיה פה חלילה שום אי-הבנה:  אני מדבר על שקט,  בהחלט לא על שתיקה"  (עמוד 140).

הספר הזה יצא לאור בשנת 1999.  בול מתאים גם להיום.  אין הרבה חדש תחת השמש.

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.

לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.

שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

רסיס נהרה

ברחוב,  מולי,  מתקרבת עגלת תינוק.  האם שדוחפת אותה משוחחת בינתיים עם האישה שלצידה.  התינוק (כבן שנה?) יושב זקוף בעגלה,  לראשו כובע צמר אדום-כתום בדגם של שקית נייר (כלומר,  כובע שיש לו שני שפיצים ולא רק אחד.  כמו בפלמ"ח). מבטו הרציני והמרוכז נעוץ  –  ובכן  –  בסמרטפון שהוא אוחז בידו,  ואצבעו מטיילת על המסך לצורך גלישה.

כמובן, כל מי שיש לו דעות בנושא חינוך ילדים יכול לטעון שזה רעיון רע לתת לילד זעיר כל כך לגלוש בסמרטפון.  אבל,  מה לעשות,  רעיון טוב או לא   –    התמונה הזאת מתוקה להפליא.  הכובע והסמרטפון והמבט המרוכז.

איך אמרה המשוררת רחל?  רסיס נהרה.

*

בלי קשר:

עמוד 110 ב- The Rosie Effect של Graeme Simsion :
".People spend their lives worrying about things that never happen"

בדיוק.
עוד משהו שמתאים לשמש כמוטו לבלוג שלי.

מההתחלה

הגעתי לסוף הספר Elizabeth is Missing של Emma Healey .  הוא כל כך יפה וכל כך עצוב.  הרעיון הזה של הצגת המציאות דרך עיניו של מי שכביכול אינו מבין אותה הוא ותיק מאוד וחכם מאוד.  שוב ושוב מתברר שהאידיוט-כביכול אינו אידיוט כלל,  ושהוא מיטיב לראות ולתעד בדייקנות נדירה,  עד כדי כך שגם כשהוא עצמו אינו מבין,  הקוראים שלו מבינים בזכותו.

מה ששובר את לבי יותר מכל בספר הזה הוא האופן שבו המספרת רואה את בתה:  כמה נוראה המחלה הזאת,  שגורמת לפעמים לחולים בה להיות כל כך לא-רגישים דווקא למי שמטפלים בהם בנאמנות.  דווקא אליהם הם מתייחסים בשוויון נפש,  ותכופות הם שוכחים דווקא אותם.  זה כאילו שהמוח החולה מרגיש אתם 'בבית',  חופשי לנהוג כאוות נפשו.  אפשר להבין את זה,  אבל זה מטיל על המטפלים עומס כבד מנשוא.

פסוקו של יום:  כשהמספרת נזכרת (בדייקנות מופלאה) בזיכרון רחוק ואהוב,  מלפני שבעים שנה,  ומביעה את צערה על כך שאינה יכולה להגיע אליו:
(It's so close and so far away" (p. 264"  –
כל כך קרוב וכל כך רחוק,  היא אומרת,  ולבי יוצא אליה.

אז בסוף הספר נפתרות כל התעלומות והכול נעשה ברור ומובן (אם לא למספרת,  ששוכחת גם את הפתרון, אז לפחות לקוראים).  ובכל זאת אני מוכרחה לחזור להתחלה ולקרוא הכול מחדש,  כדי לראות את כל הרמזים שפוזרו,  כאותם פירורים של הנזל וגרטל,  לאורך כל הדרך.  אני אשתדל לקרוא שוב את הספר היפהפה הזה עם הפונטים הזעירים שלו (מה הסיפור שלהם שם בהוצאה האנגלית,  נגמרו להם הפונטים הנורמליים?)  עד שאגיע שוב לסופו.  או עד שהספרייה תדרוש ממני למהר ולהחזירו.

מן המגירה הסודית

שני קצרים מבלוג השרבוטים שלי:

תחילה, מתוך Elizabeth is Missing של Emma Healey:

כשהמספרת שוכחת איך מסדרים את הסכינים והמזלגות בעת עריכת השולחן,  ואומרת:

"It's such a little thing  –  knowing where to put cutlery   –   but I feel like I've failed an important test.  A little piece of me is gone" (pp. 60-61).

אוי,  אלוהים.

*

וחוץ מזה,  קשור או לא קשור, גם זה:

מלכודות

בִּצְמָתִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
אוֹרֵב הָעֶצֶב;
עִתִּים
מֵרִים רֹאשׁוֹ
לְשֶׁמַע בֶּכִי שֶׁל תִּינוֹק
אֲשֶׁר עוֹלֶה בַּלַּיְלָה
מִן הַבַּיִת הַסָּמוּך;
אַךְ גַם
כְּשֶׁהַתִּינוֹק שָׁב וְנִרְדָם
נוֹתָר הָעֶצֶב
שָׁם

ענוגה ולא מגושמת

הגשם שירד הבוקר התחיל לשטוף את האבק ואת שאריות הרוחות הרעות של השבוע שעבר.  הלוואי שירדו עלינו גשמי ברכה.  לגמרי הרווחנו אותם ביושר.

חשבתי לתומי מה עשינו כולנו בטרם היות הפייסבוק והטוויטר,  לפני שיכולנו להביע את דעותינו הנחרצות (על מה שהיה ואפילו על מה שעוד לא היה) בפני קהלים נלהבים. איך באמת הסתדרנו?  איך שרדנו בלי היכולת הזאת לספק את הצורך להיות חכמים בפרהסיה?  לתומי נדמה לי שאני זוכרת שהסתדרנו לא רע.

אבל אולי אינני זוכרת היטב.  הקריאה בספר אליזבת איננה הופכת את הקורא (לפחות אותי) לזהיר ועניו יותר.  שהרי אם אי אפשר לסמוך עוד על הראש,  על מה נותר לנו לסמוך.  ובכלל זו שערורייה שעוד לא הגעתי לסוף הספר,  שאפילו אינו ארוך כל כך,  אבל אני קוראת לאט,  מתענגת עליו לאט ונעצבת ממנו לאט.

ספוילרים קלים:
מוֹד,  המספרת,  הולכת ומאבדת את זכרונה.  האמת שמצבה מחריף ככל שהספר מתקדם.  האחריות על הטיפול בה נופלת כמעט כולה על בתה הלן.  מוד מתארת את הלן כנרגנת במקצת,  ודומה שאיננה מגלה הבנה למקור הנרגנות  –  אבל אני דווקא מבינה אותה,  שהרי העול המונח על כתפיה הוא כבד מנשוא,  מכל הבחינות.  בתוך כל זה מרפרפת מדי פעם,  פנימה והחוצה,  קייטי,  בתה בת העֶשרה של הלן.  כדרך בני גילה יש בה משהו קליל ובלתי מחויב,  אבל אולי דווקא משום כך היא מתמודדת עם האתגר באופן חינני יותר.

מנת החסד היומית:  קייטי לוקחת את סבתה לבית הקפה ומזמינה בשבילה לאטה.  מוד איננה אוחזת בספל כראוי ושופכת את רוב הקפה על השולחן.  קייטי מזנקת כדי לתפוס את הספל,  ומוד מציינת לעצמה שהלן כבר הייתה משמיעה בנקודה זו קול נרגן,  בעוד שקייטי רק צוחקת.  את שתי השורות הבאות אני חייבת לצטט (מעמוד 210):

   '?Bit too big for your hands,  isn't it' "
".she [Katy] says,  and makes me feel delicate rather than clumsy

ואז היא הולכת ומביאה לסבתה ספל זעיר ונוח יותר לאחיזה,  ומעבירה אליו את הקפה הנותר ומגישה לה אותו בכמה מנות קטנות.

כאמור,  נגיעה קטנה של חסד.  "delicate rather than clumsy". ענוגה,  לא מגושמת.  עשו לי את היום.