סימן הפיסוק המתלהב

בהמצאות מזדמנות של אלנה פרנטה, פרק שלם מוקדש לסימן-הקריאה – אותו סימן פיסוק שכבר הודיתי לא פעם שהוא לא כוס התה שלי:

"אני אוהבת את הטונים הנמוכים, את ההתלהבות המנומסת, את התלונות האדיבות. אבל מאחר שהעולם אינו הולך בכיוון הזה, אני עושה כמיטב יכולתי שלפחות בעולם המלאכותי שמשרטטת הכתיבה אף פעם לא אגזים בסימני-קריאה. מכל סימני הפיסוק סימן-הקריאה הוא הפחות מוצא חן בעיניי. … אם צירוף של מילים הוא פרי כוונה להשמיע קריאה, ניתן להבין זאת בקלות מן הנקרא ואין צורך לפנות אל הסימן הזה" (31 במרץ 2018).

מי היה מאמין שאני (אני[!]) אסכים עם כל מילה (כל מילה[!]) שאלנה פרנטה (אלנה פרנטה[!]) כותבת.

אמת ובדיון

בדרך הביתה באוטובוס פנה אליי נציג של משרד התחבורה וביקש ממני לענות על שאלון בענייני הרגלי הנסיעה שלי. לא כל כך התחשק לי, אבל לא היה לי נעים לסרב (הוא ריאיין גם נוסעים אחרים). מן הון להון הגענו לשאלות האחרונות המבקשות מידע על זהותי, בין השאר על גילי. אני בת שישים ושלוש. הוא מן הסתם ידע מניסיונו שהשאלה בעייתית, על כן הפנה אליי את מסך הטאבלט וביקש ממני לבחור קבוצת גיל. לקח לי זמן עד שהבנתי מה הוא רוצה, והוא שאל אם לסמן את הקבוצה האחרונה (65 ומעלה), ואמרתי לו שיסמן את זו שלפניה (60 – 65). ואז הוא כנראה גיחך ואמר שאם אני רוצה הוא יכול לסמן קבוצת גיל צעירה יותר. אמרתי שאין צורך, והשאלון נגמר. אני נשארתי עם החמיצות הזאת שאינני מבינה לגמרי את פשרה. האם הכעיס אותי שהוא חושב שגיל מתקדם זה משהו שצריך להסתיר? או שהביך אותי שהוא חושב שאני רוצה להסתיר את גילי המתקדם? כמה קשה לשכנע אנשים שאמירת האמת היא האופציה הכי קלה.

*

הורדתי לאפליקציה את הספר המצאות מזדמנות של אלנה פרנטה. כן, ההיא מהחברה הגאונה, שממנו לא חסכתי את ביקורתי. את המצאות מזדמנות אני מעדיפה בהרבה, כי הוא מורכב מרשימות אישיות קצרות שהתפרסמו בעיתון. זה קצת כמו לקרוא בלוג. אומנם גם את הרשימות הקצרות האלה הייתי יכולה לקצר קצת, מה גם שיש לפרנטה נטייה ללכת קצת לאיבוד באמצע הרשימה, לבצע איזו דיגרסיה שלא תמיד ברור איך היא קשורה לשאר – איזה מחסור ב-rigour פה ושם. הדברים לא תמיד מהודקים מספיק. ובכל זאת לקראת סוף כל רשימה היא אוספת את עצמה ומסיימת אותה ממש יפה. כמו למשל בקביעה שמה שבאמת מפחיד הוא זעמם של אנשים מפוחדים (כל כך נכון. הפחד הוא דלק מפחיד ומסוכן). או הקביעה שדווקא בכתיבת בִּדיון אפשר להביע את האמת ("בגלל המלאכותיות הטבועה בכתיבה מכיל תמיד כל שימוש ספרותי בה צורה כלשהי של בדיון. מה שמשנה הוא בעצם כמות האמת שהבדיון מצליח בסופו של דבר ללכוד.") זה לא רעיון לגמרי חדש, אבל כמה יפה (וחכם) הוא מנוסח.

הכול נרטיב

"מה זה משנה מה קרה באמת… ממילא הכול יהפוך בסוף לסיפורים,  והכול תלוי באיזה אופן נבחר לספר אותם" (מתוך הספר היפה  תישארי של תמי בצלאלי,  עמ' 367).

והפרק 'על האימהות שלנו' (שם, עמ' 358 – 363) הוא יפהפה. והוא מלא חמלה,  בעולם ובעידן שבהם נדמה שהחמלה נגוזה,  כשכולם יודעים תמיד מי אשם, אפילו בלי לבדוק.

*

בעניין אחר:
במשך שנים הלנתי על העבודה ומרצ שלא השכילו להתאחד ולפטור אותי מעונשו של הניסיון להבחין ביניהן (סליחה על חילול הקודש, אבל בעיניי באמת שאין הרבה הבדל) ולהחליט במי מהן לבחור. עכשיו, שסוף סוף קם הדבר ונהיה, ויש הכרזה על 'איחוד השמאל', לא בא לי להצביע עבורם. הם נראים כל כך עלובים, לא ממש מאוחדים ולא באמת שמאל, וההתקוטטויות ביניהם מעצבנות אותי, ובעיקר יש מין הרגשת חמיצות של 'מעט מדי ומאוחר מדי', ו'איפה לעזאזל הייתם קודם'.

ואף על פי כן.
הם סוף סוף עשו את מה שהטפתי להם לעשות כל השנים, אז יש מצב שבכל זאת אתן להם את קולי. זה לא מי יודע מה מסעיר ומבטיח, אבל זה יותר טוב מכלום, ובימים כאלה של אפלוליות בינונית, גם על זה צריך לברך.

אגוז היגון של הסנאי

הספר לא העזנו לדעת של איריס לעאל עוסק בשכול, אבל גם בהרבה דברים אחרים. לפעמים נדמה שהוא מתרכז קצת יותר מדי במה שיכול להיקרא כרכילות על סכסוכים משפחתיים. אני לא מתה על הספר הזה, אבל הוא מעניין, ויש בו דברים יפים. כמו למשל ההרהור על הבדידות שבאבל:

"ואולי כך מתאבלים רבים שיקירם מת מוות אלים: לחוד, כל סנאי עם אגוז היגון שלו" (סוף פרק 21).

אני לא יודעת לומר אם זה נכון, אבל יש בזה משהו שובר לב, בעיקר כשכביכול מעבירים את ההתבוננות אל עולם הסנאים. בכלל, סנאים ואגוזים הולכים טוב ביחד. העניין עם אגוז היגון מזכיר לי את הביטוי 'בקליפת אגוז', שמכוון למשהו תמציתי אך חזק, מה שבהחלט עשוי להתאים ליגון. אבל יותר מזה אני נזכרת בהתבטאות החביבה עליי שקראתי איפה שהוא, מתי שהוא (לא זוכרת מי ומה, הייתכן שבחלף עם הרוח?) על סנאי שמחביא אגוז: היא מכוונת אולי לכך שהסנאי חושב שאיש לא רואה, אבל כולם יודעים שהאגוז שם. למרות שאני לא יודעת כלום על סנאים, חוץ ממה שראיתי בסרטים מצוירים של וולט דיסני.

*

אבל נניח לסנאים וליגונות. במקום זה אשמח את לב הקוראים בדיווח קצר על מסעי הנוסף ברכבת החשמלית מירושלים לנתב"ג. לפני ימים אחדים שמתי נפשי בכפי וירדתי שוב למעמקי האדמה במדרגות הנעות (כבר סיפרתי עליהן איפה שהוא בבלוג). הצלחתי להכניס את עצמי לחרדה בעניינן, והיה מנוי וגמור עמי לנסות להתגבר עליה. הצרה היא שכנראה עוד אנשים פוחדים, כי המדרגות האלה די נטושות, לא רבים יורדים בהן (כנראה הם מעדיפים את המעלית, ואפשר להבין למה). אחרי שמתחילים בירידה במדרגות הנעות נראה שאין ברירה אלא להמשיך (או לעלות חזרה באמצע הדרך במדרגות נעות אחרות), כי בחניות שבין גרם לגרם אין דרך מילוט שתוביל למעליות (או למדרגות נורמליות), ואם יש – החביאו אותה היטב.

תוך כדי ירידה (מבוהלת אך מוצלחת) שאלתי את עצמי אם כך מרגישים כורים שיורדים לעבודת יומם (או לילם) במכרה, כמו בספרים ובסרטים שקראתי/ראיתי. יש להודות שמעמקים כאלה הם לא כיף גדול, במיוחד לא המחשבה עליהם: כשאין מתקפת טילים גרעיניים, באמת שאין מה לעשות שם.

אבל הרכבת מהירה, די ריקה, בינתיים נקייה – ונחמדה. ובקרוב, יש מצב שתגיע עד תל אביב וצפונה משם, שזה בכלל שיפור מארץ החלומות.

*

פוסט שני השבוע. הייתכן שקצב עדכון הבלוג שלי חוזר ועולה?

מתעדים ומתאדים

משהו יפה מתוך תישארי, ספרה של תמי בצלאלי,  המתארת את חייה באומנות ובמשפחה:

על הטכניקה של צבעי מים:
"היא הסבירה לנו שלצייר בצבע מים זה לצייר ב'מחולל נעדר'.  המים,  הצבועים בפיגמנט, מתַעדים את עצמם כשהם משתמשים בַּפיגמנט לשם כך,  ואז מִתאדים מהנייר ונעלמים.  רק החותמת שלהם נשארת בצורת תיאור מדויק של ההתנהגות שלהם.  בגלל זה ציורי אקוורל טובים תמיד ייראו שקופים,  זורמים ורטובים,  ממש כמו המים"  (עמ' 195).

איך זה יפה לקרוא על ציורים של אחרים.

חשופית

פרי העץ כתבה על העובדה שהיא מעדכנת בבלוג שלה דווקא כשפחות טוב לה. חשבתי על זה לא מעט: נראה שכך נכון לעשות, אלא שאני, בעוונותיי, נוטה לעשות את ההפך, ובימים של טרדות מכל הסוגים (אוקטובר היה חודש מטריד במיוחד) אני נוטה להיעלם יותר. אין לי ראש לדווח ולהתייעץ, ואני לא חושבת מספיק על דברים שכן ראויים לכתיבה כאן. אז שתיקה. מילא: היקום ממשיך לנוע במסילותיו גם ככה.

ובכל זאת, כמה דיווחים קצרים (או באורך בינוני):

שנת הלימודים החלה. אני עצובה, כי לא היה לי חופש בכלל, ואפילו לא הספקתי להשלים את הבדיקה של העבודות הסמינריוניות מן השנה שעברה. אבל אני גם שמחה, כי משטר העבודה המסודרת מיטיב אתי, וטוב לי להתנתק מדי פעם ולראות גם עולם אחר, ותשמעו, בירושלים כבר קריר, ממש. משובב נפש, לא פחות.

*

את הצפייה ב'הנערים' השלמנו כבר לפני כמה שבועות. אני באמת חושבת שהיא טובה מאוד, ורק אולי הייתי מקצרת אותה קצת. מעבר לפרק החמישי-שישי היא נסחבת ונמתחת קצת שלא לצורך. אבל היא עשויה היטב, ועם חוש מידה, ויש בה גם מידה מסוימת של איפוק. אני מזכירה את האיפוק כי אנחנו צופים במקביל גם בסדרה 'הרומן', שמתפרשת כבר על פני חמש עונות (בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט, ותודה לאל על זה), ושאיפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה (על אף שאחד מיוצריה, חגי לוי, הוא גם מיוצרי 'הנערים'. מוזר). אני ממש לא אוהבת את הסדרה הזאת, אף שהיא 'עטורת שבחים/פרסים', אבל מוכרחה לדעת מה יהיה הסוף, אז צופה בה באדיקות. כל הזמן היא מתארכת ומתפתלת ונוספים בה כל מיני אירועים הזויים פחות והזויים יותר, חלקם כאילו גורדו היישר ממעמקי האדמה, וכשקורה שאני נרדמת לפעמים באמצע הפרק (כי נו, כמה אפשר), ראש המשפחה מסכים לפעמים (לא תמיד) לתמצת לי את מה שהפסדתי.

*

אירוע גדול בחיי: הצטרפתי סופית לאלף השלישי, כשהורדתי לסמרטפון את האפליקציות של קינדל ושל 'עברית' ורכשתי כמה ספרים דיגיטליים. אני עדיין בעד ספרי נייר (לפני השינה, למשל, אני קוראת רק על נייר), אבל כשאני הולכת לכל מיני מקומות זה נחמד שאני לא צריכה לסחוב איתי ספר קריאה למקרה שיהיו לי כמה דקות פנויות לעיין בו: בתחנת האוטובוס, בהפסקה בעבודה, דברים כאלה. ספרי הנייר הולכים ונעשים כבדים יותר ויותר ומעיקים על הכתפיים, ואילו הסמרטפון בין כך ובין כך איתי, והספרים תמיד זמינים בו. זה ממש נחמד.

אז כשקראתי בעברית את המבוגרים והשתגעתי מהתרגום, הורדתי לקינדל את הגרסה המקורית באנגלית ועשיתי השוואות, וקראתי חלק כאן וחלק שם. זה ספר באמת נחמד, בעיקר כשקוראים אותו במקור. ולאפליקציית 'עברית' רכשתי את לא העזנו לדעת של איריס לעאל (שכותבת בו על אחיינה שנהרג ב'צוק איתן'). זה מעניין וכתוב טוב, אבל את הביקורתיות שלה על כל מה שזז אני לא מחבבת. קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו שהספר הזה מטפל בשכול באומץ. את העניין של ה'אומץ' אני לא לגמרי מבינה. למה זה אמיץ? ביקורות נורא אוהבות להשתמש במינוח הזה, והוא תמיד מביך אותי.

כשאני לא באפליקציה, אני קוראת על נייר את 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד, ולא בפעם הראשונה. קראתי אותו אי אז בעבר ושכחתי מה היה בו, עד שמצאתי אותו לאחרונה על מדף בבית. מסתבר שהעותק שאני קוראת עכשיו היה של הקטנה כשלמדה אותו בתיכון, והוא רצוף הערות והסברים בכתב ידה היפה (בדיו אדומה!) על כל צעד ושעל. לא יודעת איך נולדה לי ילדה עם כתב יד כזה מסודר ונהדר (אם כי זעיר להכאיב: יש מילים שאני לא מצליחה לפענח). הספר עצמו מעניין, אבל לא הסטייל שלי. מין כתיבה דיווחית מהסוג שהפריע לי גם בהחברה הגאונה, אם כי קצר יותר (פחות מ-200 עמודים). והרי ספר הוא לא רק המסר, הוא גם הסגנון. לא משנה, עוד מעט אעבור הלאה, רק שעוד לא ברור לי לגמרי לאן.

*

לאחרונה התברר בבדיקת דם שעשו לי שחסרים לי נוגדנים. הא! עכשיו יתחיל בירור מייגע, עתיר ביורוקרטיה של קופת חולים (ביורוקרטיה היא עניין שיכול לבלוע שעות שלמות, תדעו לכם). לא פלא שכל צננת הופכת אצלי לדלקת ריאות: זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו מתחילים לגלות למה. לבדי-לבדי, כמו חשופית, אני נלחמת פה במחלות בלי צבא נוגדנים שיגונן עליי. ראש המשפחה אומר, יחסית לזה שאין לך נוגדנים, הסתדרת עד עכשיו לא רע (שזה נכון). והאיש של הקטנה שלי, שהוא רופא, הרגיע אותי ואמר, אל תדאגי, יש עוד מנגנונים בגוף שנלחמים במחלות, לא רק הנוגדנים.

אז רווח לי קצת. ובכל זאת, בינינו, זה לא כל כך כיף להיות חשופית.

על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.

בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.