רק ציטוט

מתוך שׂרה, שׂרה של רונית מטלון,  עמודים 200 – 201:

"הוא מופיע לפעמים בלילה,  כשהם יושבים במטבח,  שקט כמו טלה,  עומד בפתח בסרבל השינה המוֹכִי שלו,  מפלבל בעיניו מול האור עד שמבחינים בו.  בוא,  מושיטה לעברו שרה את זרועותיה,  בוא לאמא.  הוא מטפס לברכיה,  ספוג שתן,  אוחז בתלתל הארוך שלה,  זה שנשמט מהפקעת האסופה בגומיה,  כורך אותו על אצבעו,  מוצץ במרץ ונח,  נח ומוצץ,  חלומות מבצבצים מתחת לעפעפיו השמוטים כמו חריץ אור מתחת לדלת."

אני יכולה לראות את זה.  ולשמוע את המוצץ.

מודעות פרסומת

חנה ואני חושבים

מסתבר שחמישים שנה מלאו עכשיו להופעת הספר מיכאל שלי של עמוס עוז.  לכבוד התאריך הזה פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' (בחמישה באפריל) מאמר יפה שכתב עמוס עוז ('אז איפה את עכשיו') ובו הוא פונה למבקרי הספר ומבקש מהם:  "שחררו קצת… אל תרתמו את הרומאן הזה,  אל תרתמו שום רומאן,  למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות [של האידיאולוגיות השונות]".

למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה שעוז מגיב לביקורות,  וטוב שכך:  לא נראה לי שסופרים צריכים לנהל דיאלוג עם מבקריהם. אבל לזכות המאמר הזה ייאמר שהוא לא מצטדק ולא שולח את המבקרים 'לקרוא שוב כדי להבין יותר טוב',  שזה לדעתי נוהל מרגיז במיוחד.

סמוך להופעת הספר מיכאל שלי  קנתה אותו אמא שלי וקראה אותו.  אני זוכרת שהיא מאוד התרשמה ממנו ותהתה איך ייתכן שגבר צעיר כל כך יודע מה מתרחש בנפשה של אישה מבוגרת ממנו (אבל האם הייתה חנה באמת מבוגרת ממנו?).  היות שהייתי אז תולעת ספרים של ממש (כבת שתיים עשרה),  הסתקרנתי וקראתי גם אני את הספר.  לא את כולו הבנתי,  אבל אהבתי אותו וחזרתי וקראתי אותו (או חלקים ממנו) פעמים רבות מאז.  את חנה גונן לא הבנתי כלל,  אבל למרות הכול חיבבתי אותה  –  ואפילו את מיכאל, שהיה בו משהו עצי ודמוי-לפת, למדתי לחבב.  מאז,  בכל פעם שאני עוברת ליד טרה-סנטה בירושלים,  אני חושבת לעצמי:  הנה,  כאן,  על המדרגות,  הם נפגשו.

אני נגד פסיכולוגיזציה על דברים שאני לא יודעת  –  אבל אחרי שקראתי גם את סיפור על אהבה וחושך,  שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים רבים,  חשבתי לעצמי כך (בתשובה לתהייתה של אמי):  שמי שגדל עם אמא כמו אמו של עמוס עוז,  ואחר כך עם אובדנה הטרגי,  יכול אולי להבין כל מיני דברים שאנשים אחרים מבינים רק בגיל מאוחר יותר.

המאמר שפורסם עכשיו ב'הארץ' הזכיר לי שוב למה אני אוהבת את הכתיבה של עמוס עוז:  כי היא ממוקדת,  בלי פטפוטים מיותרים,  בלי הטפות מוסר,  ועם הרבה חמלה והומור,  אפילו כזה שמופנה כנגד עצמו.  אהבתי את העובדה שחנה גונן עדיין חיה בכתיבה שלו  –  עד כדי כך שהיא שותפה לו בכתיבת המאמר:  "חנה ואני באנו להפציר בכם… ,  חנה ואני אוהבים לקרוא…".  לקראת סוף המאמר הוא אפילו פונה אליה ישירות:
"אני כל כך מקווה שאחרי שהספר שלנו נגמר את הלכת לעבוד באיזה מקום ושהעבודה היטיבה אתך.  אני מקווה שלך ולמיכאל נולדו עוד ילדים. אני מקווה שאולי חידשת את לימודייך.  אני מקווה שהבן שלכם,  יאיר,  עדיין בארץ ועדיין אוהב אותה…".

גם אני מקווה שסוף הספר לא היה סוף פסוק בשביל הקשר בין חנה ומיכאל שלה.  אמנם הם לא באמת התאימו זה לזו,  ומיכאל באמת היה עצי במקצת ודמוי-לפת  –  אבל בכל זאת היה איש טוב,  ואת מה שהוא לא הבין הוא דווקא התאמץ מאוד להבין,  וזה לא דבר של מה בכך.  ולכן אהבתי את סיום המאמר,  שנכתב בזו הלשון:
"אני אפילו מאחל לכם,  חנה שלי ומיכאל שלי,  שלפחות בטיפ-טיפה מן הפנטזיות הנ"ל [שנזכרו בפסקה הקודמת של המאמר],  אתם אכן התנסיתם,  ויצאתם בשלום.  הלוואי על כולנו ואמרו אמן."

אז הלוואי,  ואמן.

חסד בכרכרה שקופה

הפרק 'החדר הריק (2)' בקול צעדינו של רונית מטלון:

בהתחלה היה נדמה לי שזה עוד אחד מאותם פרקים שלא אבין,  כי הם מתנהלים סנטימטר אחד מעל לראשי. אבל בסוף הפרק התברר שדווקא הבנתי,  וזה יצא יפה כל כך.

כי כתוב שם שבנוסף לכל חדר מחדרי הצריף היה גם חדר ריק,  ש'דוחס בתוכו אוויר אחר של ידע אחר' (עמ' 349).  שאת זה כמובן לא הבנתי.  ושהחדר הריק נשאר גם אחרי שהצריף האמיתי נהרס כדי שיבנו תחתיו קוטג'.  שאת זה קצת הבנתי.  אבל בסוף כבר כנראה הבנתי לגמרי,  כי שם כתוב,  שהחדר הריק הכיל בתוכו את העיקר,  'או לפחות את אחד מפניה העיקריים של האמת…  :  שהסוד,  החבוי מן העין והשקוף,  הוא הטוב,  לא הרע,  שהאהבה היא הסוד ולא חוסר-האהבה,  שהמופע הדק של חסד האושר מוסתר על-ידי היריד הפתייני של הסבל,  נמשך מאחוריו כמו כרכרת אוויר שקופה,  כמו החדר הריק שטווה סיפור משלו:  שהבלש,  שלוחו של הצדק וציידו של הרע,  לוכד משהו בחדר הריק,  המוצפן והשקוף,  אבל לא את הפושע או את המעשה הנפשע…,  אלא את היפוכם   –  את החסד' (עמ' 350).

משפט באורך של חצי עמוד,  אבל כנראה הבנתי,  ואהבתי את כרכרת האוויר השקופה.  היא אפילו הזכירה לי את הארי פוטר (יש שם משהו עם כרכרות בלתי נראות). צריך להכיר את הסיפור שקול צעדינו מספר,  ואת פיסות הצער והאכזבה השזורות בו,  כדי להעריך את החסד הזה שבכרכרת האוויר השקופה ולדעת עד כמה אין הוא מובן מאליו.
או לפחות ככה הבנתי.

רואה רואה

בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו:  המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר,  כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי:  אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו)  ותמיד נתקלתי בו שם,  והיה בו משהו מעורר סקרנות,  למרות שלא מאוד אהבתי אותו.  נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים,  אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה:  יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן,  מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.

במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot,  ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה  –  וזה קצת אכזב אותי,  כי יש משהו לא לגמרי נעים  בתמונה הזאת של המרפסת,  וקשה להסביר מה בדיוק.  נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא,  והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול,  רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים…  היא רואה רואה רואה,  מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת,  הנעדרת,  הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום,  יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).

מועקה.  נראה לי שיש משהו בתיאור הזה.  כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת,  במיוחד האישה מימין ליושבת,  שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה  שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח,  ביטול עצמי מקומם,  או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).

כאן.

*

בלי קשר,  בשולי העדלאידע:

אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים,  אולי מאות אלפים,  של לבבות בד קטנים,  לבנים,  מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה.  מרחוק הם נראו כפתיתי שלג,  בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום.  מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה.  כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.

לא יודעת מי פיזר את הלבבות  –  אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס.  אבל חשבתי שכמו השלג,  שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני  –  גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.

ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

חיבה ודמיון

(אזהרת ספוילרים וכו')

ב-גינת בר מצליח מאיר שלו לדמיין שיחות של בעלי חיים,  צמחים ואפילו דוממים.  למשל את הזרעים הטמונים באדמה ומתדיינים ביניהם אם זה הזמן הנכון לנבוט או לא ("אני יכול לשמוע את השיחות החרדות מתחת לפני האדמה:  לנבוט? עכשיו? מישהו שמע במקרה תחזית? לחכות לעוד גשם?  לחכות לשנה הבאה?" [עמ' 194])

כך גם בפרק על הפרוקרסטינציה ועל הלגלוג,  שם הוא מספר איך הציל שני זרעים של רקפות שנפלו ונעלמו מתחת לשולחן הכתיבה שלו,  ואיך הוא יודע שאחרי שיזרע אותם והם ינבטו והרקפות יפרחו,  הוא יוכל לזהות את השתיים האלה שהוא הציל,  והן תודינה לו.

אבל,  כאמור,  אפילו דוממים:  למשל "השיחות של הגרביים שחזרו מנסיעה לחו"ל עם הגרביים שנשארו מונחים במגירה" (עמ' 201).

שלו מסביר את כל זה בכך שאיננו איש מדע,  ומשום כך הוא מרשה לעצמו "לשער לא רק השערות אלא גם רגשות" (עמ' 194).  אבל אני חושבת שזה גם בגלל שיש לו טונות של חיבה ושל דמיון.

כל פרק בספר הזה הוא פנינה,  וכל ערב,  לפני השינה,  אני קוראת פנינה אחת.

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

ושוב ידיים

אם אני לא אכתוב כל הזמן פוסטים על גינת בר של מאיר שלו,  איך ידעו שאני אני?

אז מה שקראתי אתמול (ספוילרים וכו') היה הפרק 'איטליה בגינה',  שבו נמסר גם מתכון לרוטב מרווה בשביל הפסטה.   ההוראות הרלוונטיות לפוסט הזה הן כדלהלן:  צריך "חופן עלי מרווה טריים,  ישר מהגינה.  אם שולחים אל הקטיף ילד,  עדיפים חופניים,  ואם ילד קטן  –  שלושה חופנים" (עמ' 107).

אני לא מתה על פסטה ולא זוכרת מה טעמה של מרווה (בושות,  עדה ק.)  –  אבל המתכון,  מסיבות ברורות*,  מצא חן בעיניי.

_______________
(*וככתוב בסוף הפוסט הזה)

באותו עניין

בדיוק אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הגעתי לשני פרקים יפהפיים בגינת בר: 'לילה בגינה' ו-'זמר נוגה' (זהירות,  ספוילרים).  שניהם עוסקים בקולות הלילה,  ולכן איכשהו קשורים לפוסט הנ"ל.  בפרק הראשון מבין השניים כתוב,  ש"הלילה הוא ממלכת הקולות ואת עיקר ההתרחשויות הליליות קולטות האוזניים" (עמ' 97). ובשני מתואר השָׂעיר המצוי, שהוא סוג של ינשופון חולה אהבה.  בלילות הוא שר אל אהובתו שטרם נמצאה לו,  והגנן מקשיב לו.  בסוף הפרק מדמיין שָלו שהנה מגיעה ינשופונת כמענה לתפילת/שירת החיזור,  ושהשעיר המצוי אינו יודע את נפשו מרוב נחת. "וכל זה אצלי בגינה,  ממש מעל לראש," מתמוגג הגנן לסיכום (עמ' 102).

אכן,  יש סיבה להתמוגג.  זה פרק ממוגג במיוחד.  בגללו אני מפרסמת פוסט יום אחרי הפוסט הקודם,  למרות שאני בדרך כלל לא חוטאת בזה.  אבל הייתי מוכרחה.

תמורות

הבלוג שלי מישראבלוג היה מגובה אצלי על קבצים כבר מזמן.  עכשיו כשקדחת הגיבוי אחזה בכולם נוכח הסגירה הממשמשת ובאה,  וכשהתברר שאפשר להעביר את קובצי הגיבוי מן המחשב לוורדפרס  –  נדבקתי גם אני בהתרגשות הזאת.  לכן פתחתי כאן בוורדפרס בלוג נוסף,  מיוחד לגיבויים,  ניסיתי ונסיתי לגבות עליו את בלוגי הישן מישרא  –  ולא הצלחתי.  כשכבר כמעט נואשתי הפנתה אותי מניפה לבלוג של צ.,  שבו היו הסברים מפורטים מאוד על שיטת העבודה המומלצת (אי אפשר לקשר לשם היום כי האתר של ישרא נעלם,  בשאיפה ישוב מחר).  עקבתי אחר ההוראות עקב בצד אגודל,  ואחרי חריקות ותקלות אחדות זה הצליח לי סוף סוף.  עכשיו יש לי כאן בוורדפרס בלוג נפרד לגיבויי ישרא. אני מניחה שלא תהיה בו הרבה תנועה,  שהרי לא יקרה בו שום דבר חדש,  כי הוא בסך הכול מחסן.  אבל הפונקציה של החיפוש עובדת בו יפה,  כך שאם ארצה לחפש איזה פוסט ישן ומאובק שלי,  אוכל למצוא אותו בקלות על מדף זה או אחר   –   מה שלא יכולתי לעשות כשהכול היה מגובה רק על קבצים.

היות שיש לי אופי חקרני,  ויש שיאמרו דקדקני וטרחני עד מוות,  אני שוברת את ראשי בניסיון להבין מדוע לא הצלחתי לגבות לפני שהגעתי להדרכה ההיא של צ. (ותודה לצ.! ולמניפה!),  הרי עשיתי גם קודם את אותו הדבר.  ההסבר היחיד שעולה בדעתי (לתועלת מי שאולי עוד מתחבט באותן בעיות) הוא שניסיתי כל הזמן לשמור את הקבצים על המחשב שלי לפני העלאתם לוורדפרס  –  וכנראה שמרתי אותם בפורמט לא נכון.  עצתה של צ. הייתה לא לשמור את הקבצים במחשב,  אלא להעבירם לוורדפרס ישירות מתיקיית ההורדות.  יכול להיות שזה ה-catch.  מצד שני ייתכן  –  כפי שהילד שלי הטעים בפניי לא אחת ולא שתיים  –  שכשאני מדברת על ענייני מחשבים אני משתמשת במילים שאני בכלל לא מבינה את פירושן. אז ראו הוזהרתם,  יכול להיות שההסבר שהצעתי זה עתה היה בגדר קשקוש בלבד.

כמעט בלי קשר:
כשהתחלתי לקרוא את הפרק 'עונות' בספר גינת בר של מאיר שלו,  חשבתי שהנה נפלתי על פרק משעמם.  וזאת לדעת:  יש הטוענים שהספר כולו משעמם במקצת  –  כנראה משום שהוא נטול עלילה.  אבל בדרך כלל זה לא מפריע לי.

בקיצור,  בסוף הסתבר שלא רק שהפרק איננו משעמם,  אלא שהוא כולל גם עיסוק בשמות החודשים  –  הלועזיים והעבריים (שגם הם לא עבריים),  ונדרש אפילו לכתובת העתיקה הידועה בכינוי לוח גזר,  מן המאה העשירית לפני הספירה.  מדובר בלוח שנה חקלאי עם שמות (עבריים?) עתיקים של ירחים=חודשים  –  ולחשוב שבמאה העשירית לפני הספירה היו חקלאים כותבי עברית באזור של לטרון בערך,  זו לא מחשבה של מה בכך.  אני תוהה,  ברוח הימים האלה,  אם היה להם בכלל מספיק גשם.  היות שיוצא לי לא פעם להתייחס לכתובת הזאת בשיעורים שונים שלי,  שמחתי למצוא את אזכורה בפרק הזה.

איך שלא יהיה,  בתום הדיון על תמורות העונות,  החודשים והשעות, מגיעה פתאום תפנית,  או שמא רק חצי-תפנית  –   בדמות המשפט היפה ביותר בפרק (זהירות,  ספויילר).  זה קורה ממש בסוף, כששָלו מציין,  במידה רבה של השלמה:  "גם בעוד כמה שנים אזרע [בגינה] חצבים,  אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמוד 83).

בום.

כי הכול מתחלף:  שעות וחודשים ועונות-שנה ושנים,  חצבים ואנשים,  גינות וגננים  –

וגם בלוגוספירות.