שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

רסיס נהרה

ברחוב,  מולי,  מתקרבת עגלת תינוק.  האם שדוחפת אותה משוחחת בינתיים עם האישה שלצידה.  התינוק (כבן שנה?) יושב זקוף בעגלה,  לראשו כובע צמר אדום-כתום בדגם של שקית נייר (כלומר,  כובע שיש לו שני שפיצים ולא רק אחד.  כמו בפלמ"ח). מבטו הרציני והמרוכז נעוץ  –  ובכן  –  בסמרטפון שהוא אוחז בידו,  ואצבעו מטיילת על המסך לצורך גלישה.

כמובן, כל מי שיש לו דעות בנושא חינוך ילדים יכול לטעון שזה רעיון רע לתת לילד זעיר כל כך לגלוש בסמרטפון.  אבל,  מה לעשות,  רעיון טוב או לא   –    התמונה הזאת מתוקה להפליא.  הכובע והסמרטפון והמבט המרוכז.

איך אמרה המשוררת רחל?  רסיס נהרה.

*

בלי קשר:

עמוד 110 ב- The Rosie Effect של Graeme Simsion :
".People spend their lives worrying about things that never happen"

בדיוק.
עוד משהו שמתאים לשמש כמוטו לבלוג שלי.

מההתחלה

הגעתי לסוף הספר Elizabeth is Missing של Emma Healey .  הוא כל כך יפה וכל כך עצוב.  הרעיון הזה של הצגת המציאות דרך עיניו של מי שכביכול אינו מבין אותה הוא ותיק מאוד וחכם מאוד.  שוב ושוב מתברר שהאידיוט-כביכול אינו אידיוט כלל,  ושהוא מיטיב לראות ולתעד בדייקנות נדירה,  עד כדי כך שגם כשהוא עצמו אינו מבין,  הקוראים שלו מבינים בזכותו.

מה ששובר את לבי יותר מכל בספר הזה הוא האופן שבו המספרת רואה את בתה:  כמה נוראה המחלה הזאת,  שגורמת לפעמים לחולים בה להיות כל כך לא-רגישים דווקא למי שמטפלים בהם בנאמנות.  דווקא אליהם הם מתייחסים בשוויון נפש,  ותכופות הם שוכחים דווקא אותם.  זה כאילו שהמוח החולה מרגיש אתם 'בבית',  חופשי לנהוג כאוות נפשו.  אפשר להבין את זה,  אבל זה מטיל על המטפלים עומס כבד מנשוא.

פסוקו של יום:  כשהמספרת נזכרת (בדייקנות מופלאה) בזיכרון רחוק ואהוב,  מלפני שבעים שנה,  ומביעה את צערה על כך שאינה יכולה להגיע אליו:
(It's so close and so far away" (p. 264"  –
כל כך קרוב וכל כך רחוק,  היא אומרת,  ולבי יוצא אליה.

אז בסוף הספר נפתרות כל התעלומות והכול נעשה ברור ומובן (אם לא למספרת,  ששוכחת גם את הפתרון, אז לפחות לקוראים).  ובכל זאת אני מוכרחה לחזור להתחלה ולקרוא הכול מחדש,  כדי לראות את כל הרמזים שפוזרו,  כאותם פירורים של הנזל וגרטל,  לאורך כל הדרך.  אני אשתדל לקרוא שוב את הספר היפהפה הזה עם הפונטים הזעירים שלו (מה הסיפור שלהם שם בהוצאה האנגלית,  נגמרו להם הפונטים הנורמליים?)  עד שאגיע שוב לסופו.  או עד שהספרייה תדרוש ממני למהר ולהחזירו.

מן המגירה הסודית

שני קצרים מבלוג השרבוטים שלי:

תחילה, מתוך Elizabeth is Missing של Emma Healey:

כשהמספרת שוכחת איך מסדרים את הסכינים והמזלגות בעת עריכת השולחן,  ואומרת:

"It's such a little thing  –  knowing where to put cutlery   –   but I feel like I've failed an important test.  A little piece of me is gone" (pp. 60-61).

אוי,  אלוהים.

*

וחוץ מזה,  קשור או לא קשור, גם זה:

מלכודות

בִּצְמָתִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
אוֹרֵב הָעֶצֶב;
עִתִּים
מֵרִים רֹאשׁוֹ
לְשֶׁמַע בֶּכִי שֶׁל תִּינוֹק
אֲשֶׁר עוֹלֶה בַּלַּיְלָה
מִן הַבַּיִת הַסָּמוּך;
אַךְ גַם
כְּשֶׁהַתִּינוֹק שָׁב וְנִרְדָם
נוֹתָר הָעֶצֶב
שָׁם

ענוגה ולא מגושמת

הגשם שירד הבוקר התחיל לשטוף את האבק ואת שאריות הרוחות הרעות של השבוע שעבר.  הלוואי שירדו עלינו גשמי ברכה.  לגמרי הרווחנו אותם ביושר.

חשבתי לתומי מה עשינו כולנו בטרם היות הפייסבוק והטוויטר,  לפני שיכולנו להביע את דעותינו הנחרצות (על מה שהיה ואפילו על מה שעוד לא היה) בפני קהלים נלהבים. איך באמת הסתדרנו?  איך שרדנו בלי היכולת הזאת לספק את הצורך להיות חכמים בפרהסיה?  לתומי נדמה לי שאני זוכרת שהסתדרנו לא רע.

אבל אולי אינני זוכרת היטב.  הקריאה בספר אליזבת איננה הופכת את הקורא (לפחות אותי) לזהיר ועניו יותר.  שהרי אם אי אפשר לסמוך עוד על הראש,  על מה נותר לנו לסמוך.  ובכלל זו שערורייה שעוד לא הגעתי לסוף הספר,  שאפילו אינו ארוך כל כך,  אבל אני קוראת לאט,  מתענגת עליו לאט ונעצבת ממנו לאט.

ספוילרים קלים:
מוֹד,  המספרת,  הולכת ומאבדת את זכרונה.  האמת שמצבה מחריף ככל שהספר מתקדם.  האחריות על הטיפול בה נופלת כמעט כולה על בתה הלן.  מוד מתארת את הלן כנרגנת במקצת,  ודומה שאיננה מגלה הבנה למקור הנרגנות  –  אבל אני דווקא מבינה אותה,  שהרי העול המונח על כתפיה הוא כבד מנשוא,  מכל הבחינות.  בתוך כל זה מרפרפת מדי פעם,  פנימה והחוצה,  קייטי,  בתה בת העֶשרה של הלן.  כדרך בני גילה יש בה משהו קליל ובלתי מחויב,  אבל אולי דווקא משום כך היא מתמודדת עם האתגר באופן חינני יותר.

מנת החסד היומית:  קייטי לוקחת את סבתה לבית הקפה ומזמינה בשבילה לאטה.  מוד איננה אוחזת בספל כראוי ושופכת את רוב הקפה על השולחן.  קייטי מזנקת כדי לתפוס את הספל,  ומוד מציינת לעצמה שהלן כבר הייתה משמיעה בנקודה זו קול נרגן,  בעוד שקייטי רק צוחקת.  את שתי השורות הבאות אני חייבת לצטט (מעמוד 210):

   '?Bit too big for your hands,  isn't it' "
".she [Katy] says,  and makes me feel delicate rather than clumsy

ואז היא הולכת ומביאה לסבתה ספל זעיר ונוח יותר לאחיזה,  ומעבירה אליו את הקפה הנותר ומגישה לה אותו בכמה מנות קטנות.

כאמור,  נגיעה קטנה של חסד.  "delicate rather than clumsy". ענוגה,  לא מגושמת.  עשו לי את היום.

חסרה

הרבה זמן דחיתי את הקריאה של Elizabeth is Missing (אליזבת איננה,  מאת Emma Healey). דמנציה של הגיל המבוגר,  עם או בלי אלצהיימר,  נראית לי אחד הדברים הכי מפחידים ואכזריים ומדכאים שיש,  אז ניסיתי להתחמק.  אבל בשבוע שעבר מצאתי אותו בספרייה (וזה לא דבר של מה בכך,  כי הוא מאוד מבוקש),  והתחלתי לקרוא.  ובינתיים הוא נורא יפה,  גם אם עצוב להפליא.

אינני יודעת איך יכלה המחברת,  שהיא כבת שלושים,  לדעת מה מתרחש בתוך מוח שהולך בהדרגה לאיבוד.  ייתכן שהיא טועה,  ולא זה מה שקורה בו.  אבל יש בטעות שלה (אם היא באמת טועה) משהו כל כך אנושי וחומל וכמעט אופטימי,  שאי אפשר להישאר אדישים אל מולו,  ואי אפשר שלא לשאוב ממנו גם מעט נחמה.

כמו שקורה לעתים תכופות,  מסתבר שגם כאן אין את מי להאשים.  לא את המבוגר הדמנטי,  שמוחו הולך ומתפרק,  ולא את סביבתו שמנסה איכשהו לשרוד מולו.  מה שמביא אותי שוב להרהר קצת באלוהים.  דמנציה (כדי לא לומר את השם המפורש,  כלומר אלצהיימר) היא אחד הטריקים הגרועים ביותר שאלוהים מפעיל על בני אדם,  לפחות כשמתבוננים בזה מנקודת הראות של אנשים צעירים ובריאים (אבל האם זאת נקודת הראות היחידה שבאה בחשבון?)  ולמרות זאת,  אי אפשר להאשים אותו:  אנשים שמאמינים בו לא יבואו בטענות אל שיקול דעתו,  כי הוא הרי יודע הכול הכי טוב ואין להרהר אחרי מעשיו.  ואתיאיסטים לא יאשימו אותו,  כי הוא בין כך ובין כך לא קיים בכלל.  וכך הוא הולך ועושה את הדברים האיומים הללו,  ולא נשאר אף אחד שיקרא אותו לסדר.

Staccato

את הספר פרויקט רוזי של גרהם סימסיון קניתי פעם ליום ההולדת של ראש המשפחה,  בלי לדעת עליו כלום,  רק בזכות האיור שעל העטיפה (גבר רוכב על אופניו.  מתאים).  בדיעבד התברר שזה ספר כייפי,  לפעמים מאוד מצחיק,  ולחלוטין מעורר מחשבה.  בעיקר המחשבה הזאת על השאלה הנצחית  –  מי זה שיקבע מה נורמלי ומה לא,  ולפי מה.

המספר,  שיש לו תסמונת אספרגר,  מתוודה שם שאינו מתאים לתפקיד של אבא, "משום שאגרום מבוכה לילדיי."  בתגובה צוחקת רוזי ואומרת,  "כל ההורים גורמים מבוכה לילדיהם"  (עמודים 224 – 225).  כמה נכון.  על כל פנים,  כמעט כולם,  ולא קשור בכלל לאספרגר.  אני בטוחה שהילדים שלי יעידו שהבכתי אותם מיליוני פעמים.  צער גידול הורים,  וכו'.

התרגום לעברית של סיון בסקין נראה לי בסדר,  אם כי פה ושם הסתבכתי בכמה ניסוחים שלא הבנתי.  אולי זה בגלל סגנון הסטַקַטוֹ המצומצם והחסכני של סימסיון.  מכל מקום,  את ספר ההמשך (The Rosie Effect) שאלתי בספרייה באנגלית.  נראה איך זה כמו שהוא התכוון שזה יהיה.

*

אף מילה (כמעט) על מחול השדים שעוררה העדות של מנכ"ל 'בצלם' במועצת הביטחון.  נכון,  לא נעים כשמישהו 'מהקבוצה שלנו' אומר דברים רעים על הקבוצה,  ועוד בפני הפורום התמוה שנבחר לשם כך.  מצד שני,  מה לעשות שהרבה ממה שהוא אמר הוא אמת,  גם אם הצגת העניין כ-'בוקר-אחד-קמו-היהודים-והחליטו-שבא-להם-להתעלל-במישהו-אז-הם-בחרו-לשם-כך-בפלסטינים' היא מופרכת במקצת.  אבל היא בוודאי לא יותר מופרכת מ'שיח הבוגדים' שהתעורר כאן בתגובה לנ"ל.  מה הסיפור הילדותי הזה,  לקרוא לכל מי שאנחנו לא אוהבים 'בוגד' (ולהטיף לשלילת אזרחותו,  לא פחות!).  ואני קיוויתי שבגרנו כבר. אלוהים יודע שהגיע הזמן.

*

אם כי,  נוכח מה שמשתולל עכשיו בארה"ב,  למי בעולם יש בכלל ראש לשים לב לשטויות המביכות שאומרים אצלנו.

*

עוד כשבוע מתחילה שנת הלימודים:  חזרה למירוץ העכברושים.  לא יודעת אם לשמוח או לא.  אני חושבת שאני שמחה קצת.

*

בלי קשר,  עוד משהו קטן בבלוגיעדה המשרבטת שלי.  יש לי איזו פינה רכה בלב בשביל הבלוג ההוא,  ואני לא מצליחה להיפטר ממנה (או ממנו).

הכול זורם

בפוסט שכתבתי כאן פעם על צילי וגילי שאלתי את עצמי על התקשורת בין אנשים (קרובים מאוד) שאינם מדברים זה את לשונו של זה וזקוקים לשפה מתווכת.  כלומר,  צריכים כל הזמן לתרגם את מחשבותיהם. מאז ומתמיד חשבתי שתרגום מדויק הוא משאת נפש שקשה להשיג. במיוחד,  נניח, תרגום שירה,  שמזכיר לי את הניסיון להעביר מים ממקום למקום באמצעות דלי מלא חורים.

איך שלא יהיה,  יהודית רותם,  בספר מתי תבוא אליי, מקדישה כמה מילים יפות לעניין הזה.  שולמית שלה תוהה "איך תוכל לאהוב אדם שאינו מבין את שפתה,  שאינו שותף לה בדקויות המילים",  ואחר כך חושבת (מחשבה שעשויה להתפרש בכיוונים שונים,  אבל לי נראה שהיא [גם] באותו עניין של תרגום):  "זהו כאב המילים האובדות, שמתפתלות בחיפושן אחר חלופה מדויקת,  שמתנדפות כמו בועה לפני שהן מגיעות ליעדן"  (עמוד 272).

ובלי קשר לדליים,  בועות והתנדפויות  –  קראתי לפני כמה זמן על Pinterest,  שזו מין רשת חברתית(?) שבה לא מדברים ולא מתווכחים ולא מנסים להרשים שום איש   –  אלא רק זה: כולם תולים על לוחות המודעות שלהם כל מיני דברים יפים שמצאו פה ושם,  כדי לא לשכוח אותם.  הלכתי לראות והוקסמתי מהשקט והשלווה והיופי (למשל,  רישומים.  למשל,  אקוורלים.  וגם צילומים,  ורעיונות לעבודות יד,  ועוד ועוד).  ובלי פרץ ובלי צווחה.  כלומר, כאמור בכותרת:  הכול זורם (כדברי הרקליטוס),  אבל בשקט.

(מה שמתאים לציטוט שמצאתי שם:
"The quieter you become,  the more you can hear" ).

שט ירח

במוצאי השבת היה ירח כמו בסיפורי הילדים:  גדול מאוד ועגול מאוד (ט"ו באלול) ונמוך וצהוב למדי בתוך השמיים הכחולים-שחורים.  בזמן הנסיעה באיילון-צפון היה נדמה שגם הוא נוסע צפונה,  מימיני,  כשהעצים מתחתיו נחפזים דרומה.  ואז,  בפנייה מזרחה,  הוא הופיע פתאום ממש ממול,  עם עיניים ואף (כלומר,  כאילו).  זה כל הזמן הזכיר לי איזה ספר ילדים,  וחיטטתי הבוקר קצת בגוגל ומצאתי: ויהי ערב שכתבה פניה ברגשטיין על פי אנדרסן ("בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר. / חרש, חרש טייל / ודומם הסתכל / ביער,  פרדס ובניר.")

בדיוק כזה,  ובדיוק ככה.

*

וחוץ מזה:

בשבת קראתי במבזק ב-YNET שהסופר הקנדי קינסלה נפטר.  לא ידעתי עליו כלום (אפילו את שמו הפרטי אני לא יודעת),  אבל  היה כתוב שם שהסרט 'שדה החלומות' (עם קווין קוסטנר) היה מבוסס על ספר שקינסלה כתב.  זה היה סרט נהדר.  לכאורה על בייסבול,  אבל בעצם בכלל לא.  הוא היה על הורים וילדיהם,  ועל זה ש'אם תבנה אותו,  הם יבואו'.

והם באו.

*

איכשהו יצא שהתחלתי שוב לאפות עוגות.  הסוד הידוע הוא שאני לא כל כך אוהבת עוגות ולא מתעניינת בהן,  ולכן לא אוהבת לאפות אותן.  ועוד סוד ידוע הוא שאפיית עוגות זה כימיה שדורשת דייקנות מרובה במדידת המרכיבים ובהוספתם בסדר הנכון.  וזה בניגוד גמור לבישול רגיל,  שבו מערבבים ובודקים וטועמים ומוסיפים ומתקנים ומשפרים לכל אורך הדרך.  באפייה,  עד שכבר אפשר סוף סוף לטעום,  זה די אבוד:  אם לא הצליח,  אי אפשר לתקן.  לא שקילקלתי הרבה עוגות  –  אבל הן גם לא יצאו מי יודע מה.

העוגות הראשונות שאפיתי היו כשעברתי לגור לבד,  עוד לפני שהתחתנתי.  קניתי שקית של עלית ('עוגת עלית את אפית',  למי שזוכר את הפרסומת ההיא) ופעלתי על פי ההוראות.  יצא אכיל.  לא זוכרת מה 'אביר החלומות' (למי שזוכר) אמר,  אבל הייתי גאה בהיותי 'גם יפה וגם אופה' (למי שזוכר),  אף שמימיי לא הייתי לא זה ולא זה.  אחר כך הבנתי שאם  צריך להוסיף ביצים ולערבב וללכלך מאתיים קערות,  עדיף כבר לאפות 'על אמת',  לא משקית של עלית.  לחתונה קיבלתי בין השאר גם ספר אפייה (הו,  המתנות השוות של פעם.  היום יש רק צ'קים,  וזה נראה לי כל כך מבאס),  והתחלתי ללמוד מתוכו. לימי ההולדת של הילדים אפיתי להם עוגות מן הספר. עוגות שיש ועוגות שוקולד עם קרם ומזרה-סוכריות לקישוט.  יצאו בסדר.  הילד,  באבירותו הטבעית,  אמר שהן לא פחות טעימות מהעוגות עם הצורות המיוחדות (ארנבות,  רכבות,  דובונים) ששאר האמהות ידעו לאפות.   אבל מאז שהילדים גדלו,  הזנחתי את האפייה,  ובדרך כלל אני מניחה לראש המשפחה לקנות בקונדיטוריית-צמרת עוגה לארוחת שישי בערב,  ומתרכזת בבישולים של המנות שלפני הקינוח.

לאחרונה הייתי צריכה להביא עוגה לאיזה מקום,  ונזכרתי בעוגת הלימון של הבלוגרית נ*גה מישראבלוג (אבל אין לי קישור ישיר למתכון): עוגה קטנה ופשוטה וטעימה להפליא,  שהלימון מעדן בה בהצלחה את המתיקות העוגתית.  אז חזרתי לאפות.  ראש המשפחה אהב.  אפיתי שוב.  גיוונתי לעוגת שוקולד עם אגוזים וקוואקר (נשבעת).  לדעתי היא לא משהו,  אבל ראש המשפחה אהב וביקש שאעשה אותה שוב.  וכך חזרתי להיות יפה ואופה (מדי פעם).

ועדיין עוגות אינן כוס התה שלי.  אולי משום שהן הכי טעימות עם כוס תה,  ומי יכול לשתות תה במזג האוויר הלח הזה.  אפילו אני לא.

*

עוד סימן בדוק של סתיו: קולות העלים היבשים המתגלגלים ברוח על המדרכות –