עדיין אליס

במקום לכתוב על הבחירות של מחר ולהמליץ לכולם למי להצביע (אני לא ממליצה לאף אחד מה לעשות. ואצלי הכול כרגיל: עבודה או מרצ, אחליט ברגע האחרון, כרגע נראה שעבודה, ומן הסתם עוד אצטער על זה. כמו כל פעם) – ובכן, במקום כל הנ"ל, משהו אחר:

בחמישי בלילה השלמתי את קריאתו של הספר עדיין אליס (Still Alice) של ליסה ג'נובה. זו הייתה טעות לקרוא אותו בעברית, כי התרגום לא-משהו, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות שהמקור האנגלי יחזור לספרייה.

זה ספר נורא מאוד. לא משום שהוא לא כתוב טוב – ההפך הוא הנכון. אלא משום שהוא מספר סיפור ריאליסטי מאוד על ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר בגיל צעיר יחסית (זה קורה לפעמים, בשל איזו מוטציה תורשתית של גן כלשהו). קראתי בו כל ערב לפני שנרדמתי, ואחר כך ישנתי שינה טרופה, אם בכלל – עד שהיה ברור לי שאני חייבת לסיים את קריאתו במהירות ולעבור הלאה, אחרת לא תהיה לי מנוחה.

עדיין אליס הוא אולי הספר מחריד-השלווה ביותר שנתקלתי בו מימיי. זה מחריד במיוחד משום שהאישה שמתוארת בו היא בלשנית (ליתר דיוק, פרופסור לפסיכו-לינגוויסטיקה באוניברסיטת הרווארד). וגם משום שההידרדרות שלה מהירה כל כך, כשאין דרך לעצור את המפלצת האוכלת את המוח האנושי ומחסלת את מעוזיו בזה אחר זה. וגם משום שליסה ג'נובה – חוקרת מוח במקצועה – מצליחה לתאר את ההתפוררות כביכול מתוך מוחה של החולה, ועקב כך נעשה התיאור עצמו לפעמים מפורר ומבולבל, מפחיד ומעציב.

בניגוד לאליזבת איננה, שעליו כבר כתבתי כאן (וראו בתגית), אין בעדיין אליס הרבה נקודות אור של תקווה. אולי רק זאת: התפיסה שיש דבר אחד שמחלת אלצהיימר איננה מחסלת באכזריות – וזה העולם הרגשי של החולה: הוא לא מפסיק להרגיש, ומסתבר שאפשר להבין גם מתוך רגש. או, כפי שאליס מגדירה זאת בעצמה: "אני לא מה שאני אומרת או מה שאני עושה או מה שאני זוכרת. במהותי, אני הרבה יותר מזה" (עמ' 242). ועד שתימצא תרופה לאלצהיימר, זאת הנחמה היחידה שאפשר להיאחז בה.

למעוניינים – הנה קישור אל ליסה ג'נובה מדברת על מחלת אלצהיימר, בהרצאה קצרה ומאלפת של TED. היא רהוטה, מחויכת ואופטימית. אני לא יודעת איך אפשר להישאר כזאת כשעוסקים כל העת במחלה הזאת, אבל מסתבר שאפשר.

הנה.

מודעות פרסומת

כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.

פרפרים לפורים

איכשהו בימים האחרונים הכול סביבי בסימן פרפרים. לא רק דף קהילת הבלוגרים שעליו כבר סיפרתי השבוע. גם האיורים על כריכת הספר עדיין אליס של ליסה ג'נובה (וגם בראש כל פרק) הם של פרפרים. הספר עצמו נורא מאוד. כלומר, הוא מצוין, אבל עוסק באלצהיימר, ועל כן מחריד לב ממש. עד שלא אסיים את קריאתו לא אירגע, וייתכן שגם אחר כך לא. אבל זה לא מתאים לפורים, אז נניח לזה.

חזרה לפרפרים: ראיתי בדף הפייסבוק של השירות החמוד לתחזית מזג האוויר בבירה, 'ירושמיים', צילום של פרפר ג'ינג'י יפה, והיה כתוב שם שיש בעונה הזאת המונים מהם. ובאמת, כשהסרתי אתמול את הכביסה מן החבל, נחת פרפר ג'ינג'י כזה בדיוק על הקיר לידי. ואז, היום, אחרי העדלאידע, בדרכי לסופר, עברו על פניי נחילים אינסופיים של פרפרים ג'ינג'ים. הם מהירים להפליא ושוחרי חברה פרפרית, והם טסים בזה אחר זה, צפונה, עוד ועוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. לרגע חשבתי בבהלה על ארבה, אבל עכשיו פורים, לא פסח, וחוץ מזה הם קטנים יותר מארבה, והרבה יותר יפים. אם כי, בשל מהירותם, בקושי אפשר לראות אותם. כמו במירוץ האופניים ההוא בשנה שעברה בארץ (שכחתי איך קראו להם, אולי ג'ירו): הלכנו לצפות בהם בכביש החוף, אבל הם חלפו על פנינו כל כך מהר שבקושי הצלחנו להבחין במשהו.

היום נפלתי על כתבה בעיתון הארץ בדיוק על הפרפרים האלה. מסתבר ששמם 'נימפיות החורשף' (ירחם השם), ויש עכשיו בארץ מאות מיליונים מהם ש'נעים בכמויות' לכיוון קפריסין.

אני יכולה לדווח שבערך מיליון אחד מתוכם היה ברחוב הסמוך לביתי, בואכה הסופר.
משלוח קטן של פרפרים לפורים, ואפילו המצלול מתאים.
חג שמח!

על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

למען הסדר הטוב

אז בהמשך לקודם, מוסף התרבות והספרות של 'הארץ' הציע בסופ"ש הנוכחי תיקון קטן למאמר ההוא של דן מירון על עמוס עוז. א"ב יהושע כתב בו משהו קטן ויפה ולא לוחמני, ואחר כך נסים קלדרון הגיב במאמר מושחז (אולי מושחז מדי) על מה שכתב דן מירון בשבוע שעבר. הוא עשה קצת סדר בשפעת הנימוקים המרגיזים של מירון, השווה אותו (במידה מסוימת של צדק) למי שבא אל קברו של עוז "כדי ליידות בו אבן", ונתן תשובות טובות להשגות המעליבות של קודמו (והגן גם על אותו הים!). הוא גם כתב משהו על הענווה, שאותו, לדעתי, כדאי לצטט (מעניין שגם בעיתון השתמשו בציטוט הזה ככותרת משנה של המאמר):

"טעם אישי הוא מה שכדאי למצוא בביקורת. טעם אישי של מבקר, של מירון, יכול להזמין טעם אישי אחר. הוא מזמין קוראים להשוות, לחשוב, להרגיש, להתווכח. אבל בשביל זה צריך לכתוב את המילה הקטנה 'לדעתי' , וקצת לתת לה לנשום. מירון לא שמע על המילה 'לדעתי'. הוא לא כותב כקורא אחד. הוא קורא כקורא כללי שהוא מפקח כללי. מי שקורא ספרים כדי לרשום להם ציונים לא קורא ספרים כדי לתת לעצמו, ולקוראיו השונים ממנו, לנשום על יד ספרים."

בדיוק. ואני הייתי ממליצה גם על שימוש תכוף במילה 'אולי'. אוהבת'ותה.

אפשר לוותר

בסוף השבוע קראתי במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' מאמר שהיה עדיף לוותר עליו (גם על קריאתו, ומבחינתי אפילו על כתיבתו). מבקר הספרות דן מירון הציע בו ביקורת מסכמת (ומרושעת למדי) על פועלו של עמוס עוז ("עכשיו שאבק הזהב שהמטירו הספדנים על גווייתו המיוסרת… התחיל לשקוע"). מיד בתחילת הקריאה, כבר במשפט המצוטט לעיל, התחיל לצאת לי עשן מהאוזניים, והוא לא התפוגג עד עתה.

ברור לי כמובן שלא כולם חייבים לאהוב את הכתיבה של עמוס עוז, ואפילו מקובל עליי הטיעון שאנשים פשוטי-מוח כמוני אוהבים את כתיבתו בלי להבינה לעומק. אני יכולה אולי גם להשלים עם התפיסה שאפשר לשקול ולמדוד ספרות בכלים ממש מדעיים. אבל משהו במלל הארוך והמייגע של המאמר האמור פשוט הוציא אותי מכליי.

להלן כמה מעיקרי טיעוניו של דן מירון [ובסוגריים המרובעים – תגובות חלקיות שלי]:

  • בכתיבה של עמוס עוז היו הרבה עליות ומורדות [שזה דווקא טיעון מתקבל על הדעת]. הרומן אותו הים, למשל, משקף מורד: זה רומן של שיממון [!!!] שסגנונו "נעשה בלתי נסבל כשהמחבר מפמפם לתוכו גם מידות גדושות של דבש לירי".
  • העברית של עמוס עוז היא לא משהו: עובדה, התרגומים לאנגלית הרבה יותר טובים מן המקור, מומלץ לקרוא דווקא אותם [כן, בטח].
  • עמוס עוז לא היה מספיק מהפכן, בשום תחום [אולי זה נכון. אז מה?].
  • בכתיבתו יש "סוג של הגזמה ספרותית, משהו מעין בולימיה תארנית וסגנונית".
  • יחד עם זאת, מצטיינת "העברית המצוינת שלו" בחיסרון אחד: האיפוק [לא הבנתי איך זה מסתדר עם הבולימיה מהסעיף הקודם, אבל נניח לזה. כשלעצמי, אני די מסכימה עם הקביעה בעניין האיפוק, רק שאני לא רואה בו חיסרון, להפך].
  • היה שם גם איזה הגיג שהשווה את השמאל הישראלי למיכאל גונן ממיכאל שלי – וכפועל יוצא מזה, אם הבנתי נכון, גם את הימין הישראלי לחנה גונן מאותו רומן. אבל יש מצב שלא הבנתי נכון: בשלב כלשהו עייפתי מן המאמץ השכלי הכרוך בקריאת המאמר והתחלתי לרפרף. כך או כך, ליבי ליבי לזוג גונן, שחי חיים צנועים ואפורים, ושנגרר עתה שלא בטובתו אל תוך הפוליטיקה הישראלית המטורללת.

מודה שהתרגזתי קשות כשאותו הים תואר כמשמים. לא פחות מזה הרגיז אותי שמי שמבקר את סגנונו של עמוס עוז, כותב בעצמו משפטים מפותלים באורך הגלות, כאלה שאפילו אנשים די משכילים (כמוני) מתקשים מאוד בהבנתם.

דיגרסיה קלה:
כשהייתי צריכה – אי אז בימים – להחליט אם לבחור ללמוד לתואר שני ספרות (אנגלית) או בלשנות (שמית), בחרתי באפשרות השנייה. אחת הסיבות לכך הייתה תפיסתי (הילדותית, אולי) שעיקר עיסוקי במקצוע הספרות (אם אבחר בו) יהיה ביקורת על מה שאחרים כתבו – כלומר, על מה שאני לא בהכרח יודעת לעשות בעצמי. סביר להניח שזה באמת ילדותי מצידי לחשוב כך, אבל זה לא לגמרי תלוש מן המציאות, ולא רציתי להיות חלק מזה. אז נהייתי בלשנית.
סוף דיגרסיה.

וזה מה שמרגיז אותי עוד יותר בביקורת הזאת של דן מירון: שהוא מותח ביקורת על תוצרים שאותם הוא לא היה יכול להפיק בעצמו. ומבחינתי הילדותית – פשוט חבל על האנרגיה. יש עוד המון מקצועות שם בחוץ, אפשר בשקט לבחור משהו אחר.

קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:


Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

לא כל כך מהר

בהמשך לפוסט הקודם, נזכרתי בציטוט הראשון שאהבתי משל עמוס עוז: קראתי את מיכאל שלי כשהייתי כמעט ילדה, ולא הרבה הבנתי ממנו – אבל בין השאר אהבתי את דמותו הקומית של דוקטור אורבך, שהיה הרופא שטיפל בתחלואיהם השונים של חנה ומיכאל גונן, ושנהג לדבר אל מטופליו בלשון 'אנחנו' יֶקית (כנראה) ולקנח בפסוק שיעודד את רוחם.

חיפשתי את זה היום בספר, ומצאתי, בעמ' 149. אני מעתיקה לכאן קטע קצר מאחד המונולוגים הרפואיים שלו, ומדגישה את המשפט שנשא חן בעיניי כבר בילדותי והצחיק אותי במיוחד:

"אנחנו צריכים להמשיך לנוח עוד איזה ימים. לנוח הרבה מאוד. לא להתאמץ במחשבות. השינה היא התרופה היותר טובה. במובן מסוים, השינה היא גם-כן המצב היותר-טבעית אצל בן-אדם. הכאבי-ראש אינם צריכים להפחיד אותנו. מול המיגרֶנה נצא חמושים באספירין. המיגרנה איננה מחלה עצמאית. דרך-אגב, בן-אדם לא מת כל-כך מהר כפי שאולי נדמה לנו במצב-רוח קיצונית. רפואה שלמה."

איכשהו, למרות צוק העיתים והעצב על דאבדין ואווירת הנכאים הכללית שהשתלטה על מקומותינו לקראת הבחירות, יצא פוסט די אופטימי. והתודה לדוקטור אורבך.

אני ישֵנים

זה כבר הפוסט השלישי ברציפות שמוקדש לענייני 'חבל על דאבדין'. אולי צדקה מניפה כשכתבה בפוסט שלה על צרות שבאות בצרורות משולשים.

על עמוס עוז כתבתי כבר הרבה פעמים. את כתיבתו אני אוהבת יותר מכתיבתם של כל הסופרים הישראלים האחרים. וזאת למרות שחזרתי וכתבתי לא פעם שאני מתחברת יותר לכתיבה של נשים – ולמרות העובדה שהוא לא היה אישה. אני באמת חושבת שהוא היה קוסם במילים, למרות שהיה מודע מאוד גם לחולשתן – ושידע להביע באמצעותן תחושות מאוד עמוקות.

אהבתי את רוב ספריו, גם אם לא את כולם. קשה לי מאוד לדרג איזה ספר יותר ואיזה פחות. אולי – אולי – את אותו הים קצת יותר מאחרים: ספר משונה במקצת, שלא זכה להצלחה אדירה, ושבנוי קטעים-קטעים של פרוזה לירית ענוגה וחודרת-לב, המספרת סיפור מאוד אנושי. כמו רבים אחרים מסיפוריו: מאוד אנושיים, לא פעם חומלים.

אני זוכרת שפעם ביקשתי מתלמידיי, במבחן סוף השנה, להוסיף סימני פיסוק בטקסט נתון. בחרתי לצורך כך בפרק קטן מתוך אותו הים, שאותו קיצרתי ושיניתי קצת כדי שיתאים לסַד הבחינה, והסרתי מתוכו את סימני הפיסוק. הטקסט ההוא תיאר את אַלְבֶּר, האלמן המזדקן וחשוך-הנכדים, המנסה להרדים את שני נכדיה הקטנים של ידידתו בֶּטִין ("עוצם את עיניו ושומר", עמ' 171).

באמצע הבחינה שמעתי פתאום התלחשות בין שתי תלמידות, וכשגערתי בהן על כך (בכל זאת, טוהר בחינות וכו'), נשאו שתיהן את מבטן מתוך שאלון הבחינה, ואחת מהן אמרה, כשעיניה כמעט לחות: 'אבל זה קטע כל כך יפה'. ואני חשבתי איך שפר מזלו של עמוס עוז, שאנשים מתרשמים מיפי כתיבתו אפילו כשהם נבחנים עליה.

את עמוס עוז ציטטתי כבר המון פעמים, פה ושם. הפעם בחרתי שני קטעים קצרים מתוך אותו הים. הסיבה לבחירתי היא, בין היתר, שלמרות שהוא לא היה אישה, הוא ידע לתת לנשים לדבר מתוך כתיבתו.

בקטע הראשון מספרת בטין הנ"ל לאלבר הנ"ל על נכדיה הנ"ל:

"כל שבת מביאים לי את הנכדים, אחת טָלֶה / אחד גדי, אחת קוראת לי טַתה טִי אחד אוהב / למרוט אותי. בליל שבת ישנים תמיד אתי / משני צדדיי במיטתי. אני שומרת על שניהם / מחלום רע ומִקָרָה, והם שניהם שומרים אותי / מבדידותי וממותי" (עמ' 164).

והקטע השני הוא מונולוג של נדיה, אשתו המתה של אלבר, שבדרכו המוזרה של הספר הזה, גם לה יש מה להגיד על עלילתו:

זאת אני

"עכשיו אני. אני הייתי נדיה ועכשיו / לא רוח לא גלגול לא רפָאות. כעת / אני נשימות השינה של בני על מצע / הקש אני תרדמת האישה שראשה נח / על כתפו אני גם תנומת בעלי שצנח / לישון על ספת הסלון אני חלום כלתי / שמצחה על דלפק המלון אני רפרוף / וילון שהים מרעיד בחלון. זאת אני. / אני ישֵנים." (עמ' 158).

גם עמוס עוז ישֵנים עכשיו. תהא מנוחתו נכונה, ויהא זכרו ברוך, מאוד מאוד.

תם ונשלם

את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה התחלתי לקרוא ביולי בערך.  הערב,  אחרי ארבעה כרכים, כאלפיים עמודים וכחמישה חודשים,  הגעתי לסופם. והסוף עצוב (סליחה על הספוילר).

היה שווה?  לא בטוח.  אבל היה ארוך מאוד.  אם כי גם הארכנות איננה עקבית:  לפעמים מתפרש תיאור של חצי יום על פני כמה עמודים (קמתי,  התרחצתי,  התלבשתי)  –  ואז נבלעות כמה שנים בשני משפטים,  שבמסגרתם –  הופ  –  מתחתנות בנות ונולדים נכדים. יש שבאמת בלעתי בשקיקה דפים רבים בבת אחת כי ההמשך הצפוי סקרן אותי  –  ויש שבקושי הצלחתי לקרוא עמוד אחד ביום,  ולמוחרת נאלצתי לקרוא אותו שוב,  כי שכחתי מה קראתי בו.

את אלנה-לֶנו עדיין אינני מעריכה במיוחד   –  אבל לילה היא סיפור אחר.  איכשהו במרוצת אלפיים העמודים למדתי לחבב אותה,  ואפילו קצת נקשרתי אליה,  מה שהגביר את צערי על האסונות שניחתו עליה.  נכון שהיא הייתה די מרשעת,  בעיקר כלפי אלנה  –  אבל,  יסלח לי אלוהים,  יש חשש שגם אני הייתי נוהגת כלפי אלנה ברשעות,  כי היא באמת מעצבנת.

אינני יודעת אם הכתיבה של פרנטה מעורפלת קצת,  או שמא זו בעיית תרגום  –  ואולי אני עצמי בעלת תפיסה איטית מדי  –  אבל נראה לי שלא את כל התובנות בספר הזה הבנתי.  פרנטה,  לזכותה ייאמר,  מסבירה היטב את הסיבה לערפל הזה שבו נותרתי.  בעמוד האחרון של הספר היא כותבת:
"בשונה מסיפורים,  החיים האמיתיים,  כשהם חולפים,  נוטים לא לעֵבר הבהירות,  אלא לעֵבר האפלה."

שזה מן הסתם הנכון.  דא עקא שבסיפורים וברומנים,  בניגוד לחיים האמיתיים,  יש לי ציפייה שהסופר יבחר דווקא את הפרטים המשמעותיים ויראה בבהירות לאן הם מתקדמים  –  ושאת כל מה שאינו רלוונטי לכיוון הכללי הוא יניח על צד.

או שאולי אני  פשוט מיושנת.