הכול בגלל מסמר קטן

ראינו את הסדרה 'צרנוביל'. אתמול בערב צפינו בפרק האחרון. סדרת זוועות. לא מפני שהיא גרועה, אלא דווקא משום שהיא עשויה היטב כל כך: שחקנים נפלאים, בימוי מצוין. המועקה שהיא משדרת קשה מאוד, והיא נשארת גם בתום הצפייה.

עשרה טעמים למועקה:

  • בגלל האווירה הקודרת, הצילומים האפלים והמוזיקה מחרידת הלב (הפרק האחרון מסקר בין השאר את השעות שקדמו לאסון: פתאום הכול צבעוני ומלא חיים, באופן מוגזם כמעט ומטריד לא פחות מן האפרוריות הכללית ששורה על שאר חלקי הסדרה).
  • בגלל שזה סיפור נורא.
  • בגלל שזה באמת קרה.
  • בגלל שזה יכול לקרות שוב, בכל מקום.
  • בגלל שאנשים מזלזלים.
  • בגלל שאנשים חמדנים.
  • בגלל שאנשים פוחדים.
  • בגלל שאנשים משקרים.
  • בגלל שאנשים עושים טעויות.
  • בגלל שהם לא אוהבים להודות בהן.

אחר כך, כששערי הגיהינום נפתחים, אנשים דווקא מגלים נכונות נדירה להתמודד ולפתור, לא פעם תוך סיכון חייהם (וחיי אחרים) והקרבה של ממש. האמת היא שברית המועצות, אחרי שורה נוראה של מחדלים, הצליחה להתגבר (במחיר כבד מאוד) על אסון גרעיני איום שאיים להסתבך עוד יותר, וכל זה בלי עזרה של ממש מבחוץ. אבל זה באמת לא עוזר לפוגג את המועקה.

הערה על הבימוי: משהו בו מזכיר לי את הסרטים של אינגמר ברגמן. האופן שבו הוא הולך עד הסוף – בלי להשאיר מקום לדמיון שימשיך לבד מנקודה מסוימת. אני לא מתכוונת דווקא לצילומי זוועה (אם כי גם כאלה יש, פה ושם) – אלא לאופן שבו המצלמה משתהה על פניו של אדם לזמן ארוך, ומראה, בלי מילים, את התהליך הנפשי שעובר עליו: בלי לוותר, בלי להרפות. שזה עוד טעם למועקה הנ"ל.

אגב, נזכרתי במשהו מן הסידרה 'האמריקאים' – כשאחד המרגלים הרוסים בארה"ב אומר בהקשר של הלוחמה הביולוגית וסכנותיה: יש לנו (כלומר, לרוסים) מוחות מעולים, אבל אין לנו תקציב, וזה מאוד מסוכן.

מה שמחזיר אותי ללגאסוב מ'צרנוביל', שאומר בסוף הסדרה, פעם הייתי שואל את עצמי כמה תעלה לנו האמת; מאז שקרה מה שקרה, אני שואל רק שאלה אחת: כמה יעלה לנו השקר.

מודעות פרסומת

בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

טרום בחירות ועוד

קיוויתי שמרצ והעבודה יתאחדו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא מתה על אף אחת מהן אבל יכולה לחיות עם שתיהן ומעדיפה אותן על פני הרבה מפלגות אחרות ובעיקר מעדיפה שיתאחדו. אפילו כחול-לבן החדשה לא עושה לי את זה: כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום.

אבל כל אחד כאן רוצה להיות ראש ממשלה – וגרוע מזה, אפילו מאמין שיש לו סיכוי, ולכן הם רצים בנפרד במקום להתאחד, ואחר כך הם מפסידים, ואלפי קולות (אם לא יותר) נזרקים לפח. ועכשיו שוב נשארתי מול השאלה אם מרצ או העבודה, והן שתיהן מרגיזות אותי כמעט במידה שווה. היתרון של מרצ הוא שלפחות הם אומרים ברור מה הם חושבים, וזה, באווירת הפטפטת החמקנית הכללית אצלנו, נחשב לחידוש מרענן. אז אולי באמת אצביע עבורם, אם רק יתאפקו מלעשות איזו שטות קולוסלית בעתיד הקרוב.

א-פרופו 'כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום' – נדמה לי שזה כבר שנתיים או שלוש שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להגיש את המלצותיו/מסקנותיו, או מה שזה לא יהיה, בשבוע הבא ממש – וזה נסחב ונסחב ולא קורה. עכשיו אמרו שבסוף השבוע הבא, אבל אתמול הוסיפו שאפשר שזה יידחה לתחילת השבוע שאחריו. לא שיש לי משהו נגד יסודיות בעבודה – אבל נו, כמה אפשר.

בלי קשר, ראיתי אתמול ריאיון בטלוויזיה עם הבמאי נדב לפיד שסרטו 'מילים נרדפות' זכה בפרס חשוב בברלין. מירי רגב כמובן אמרה עוד איזו שטות איומה על תקוותה שהסרט 'לא עובר על החוק' (הייתכן ששמעתי נכון?). ממה שהבנתי, עוסק הסרט הזה בצעיר ישראלי (אולי הבמאי עצמו) שעוזב את הארץ ועובר לפריז בשל התיעוב שהוא חש כלפי ישראל. התיעוב מפורט שם במילים רבות, גם בסרט וגם בריאיון, והמילה 'תועבה' מככבת שם גם. אני לא יודעת מה קורה בסוף הסרט, אבל הבמאי עצמו חי כיום עם משפחתו בתל אביב, תהא משמעות הדבר אשר תהיה.

כמובן, זכותו של כל אחד להרגיש ולומר מה שהוא רוצה, וכמובן גם לשנוא מאוד, אבל אני כל פעם תוהה למה אני לא מצליחה להזדהות עם זה, אף שכידוע, גם אני לא חושבת שישראל היא המדינה הטובה בתבל. אולי זה מפאת גילי המתקדם, אבל לא השתכנעתי שישראל מתועבת יותר מרוב המדינות שאני מכירה. גם לא פחות, אגב. היתרון של מי שבוחר לחיות במקום אחר הוא שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מעורה במה שקורה במקומו החדש, ולפעמים גם לא יודע את השפה, ולכן מן הסתם מפספס כמה מן ה'תועבות' שמתרחשות גם שם (אני לא הייתי בוחרת במילה 'תועבה', אבל נניח לזה. הרי כבר סיכמנו בפוסט הקודם שהדריכה בעולם בזהירות היא עניין שאבד עליו כלח).

משום כך, למשל, למרות היותי, לפחות רשמית, יצור סופר-פריבילגי, אני לא מרגישה ש'גנבו לי את המדינה': היא אף פעם לא הייתה מונחת בכיסי. ובניגוד לנדב לפיד, אני לא מרגישה שהיא כל הזמן באה אליי בתביעות. אם נסיר מן החישוב את מירי רגב ותביעותיה ההזויות ל'נאמנות למדינה ולסמליה' (תביעות שבאמת אינן ראויות לתשומת לב מיוחדת), נשארות רק שתי תביעות של המדינה ממני, ואף אחת מהן איננה ייחודית רק למקומותינו: היא תבעה ממני לשרת בצבא ולשלוח לצבא גם את ילדיי, והיא דורשת ממני לשלם מיסים. מיסים משלמים בכל מקום, ולשירות חובה בצבא הולכים אפילו בשוויץ, אם כי שם זה כנראה לצורך הקישוט בלבד. מעבר לזה היא לא דורשת ממני כלום. מצד שני, למרבה הצער היא גם לא נענית לדרישותיי: למשל, היא לא מספקת לי תחבורה ציבורית נורמלית, אפילו שירותי דואר סבירים זה יותר מדי לבקש ממנה, ומעל לכול יש סכנה ברורה ומיידית שאהפוך בקרוב ל'זקנה במסדרון'. אבל זה לא מפני שהיא מדינה 'מתועבת', אלא מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת, מה שמחזיר אותי להתחלה העגומה של הפוסט הנוכחי.
מסתבר שסגרתי מעגל, אז אפשר לסיים ממש בנקודה זו.
אמרה ועשתה.

קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:


Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

הפכפכת

נכון שאמרתי שלא אהבתי את 'החברה הגאונה'.  באמת לא אהבתי.  הגעתי לסופו אתמול,  ודי נשמתי לרווחה.  ואז,  כדרכי בקודש,  הלכתי הבוקר לספרייה וחיפשתי ומצאתי ושאלתי את ספר ההמשך.

אני באמת לא מתה על איך שהספר הזה כתוב  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.  זה כמו סדרת הטלוויזיה שאנחנו צופים בה לאחרונה,  'הרומן' (The Affair).  אני חושבת שהיא עשויה בטעם רע,  ושככל שהעלילה מתקדמת היא גם נעשית יותר ויותר הזויה  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה,  אז ממשיכה לצפות (בינתיים הגענו למקסימום שאפשר,  כי גם בארצות הברית הפרקים עכשיו מתחדשים לאיטם).

מי החברה הגאונה? לילה אומרת בפירוש, לקראת סוף הספר הראשון,  שאלנה היא החברה הגאונה שלה.  אני בעד לקחת ברצינות את מה שגיבורי ספרים אומרים,  כי אני יוצאת מן ההנחה שהם לא אומרים את זה סתם.  ובכל זאת אני חושבת שללילה יש יותר שכל,  מכל הבחינות.  זה כנראה לא ימנע ממנה להרוס לעצמה את חייה.  ובכל זאת.

איך שלא יהיה,  החברה הגאונה תצטרך לחכות כמה ימים (נראה לי שלא הרבה),  כי אתמול התחלתי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.  מסתבר שאני די מתה עליו.  אני שקועה עכשיו בהכנות לקראת שנת הלימודים הבאה,  שתכלול קורס שיש לו נגיעה גם לפרגמטיקה,  ופתאום גיליתי שכל התאוריות שאני קוראת עליהן בספרים המקצועיים החכמים מתממשות לנגד עיניי בספר החינני הזה.  כי הפרגמטיקה עוסקת בין היתר בניסוח החוקיות שמאפשרת לשומע ולקורא לפענח מסרים סמויים,  שאינם מובעים במילים  –  וזה בדיוק מה שהילד המקסים שבסיפור לא מצליח לעשות,  והיות שהוא גם סופר-אינטליגנטי,  הוא מסביר בדיוק למה.  אני חושבת שאכניס את הספר הזה לרשימה של קריאת הרשות לקורס.

בכלל פרגמטיקה היא להיט של ממש בתחום הבלשנות.  היא מושכת עכשיו אינסוף תשומת לב.  בשל העובדה שהיא מתאמצת לנסח באופן מדעי עניינים שהם בעצם מובנים אינטואיטיבית לרוב האנשים,  אני נוטה להתייחס אליה קצת בביטול,  ואפילו רואה בה 'בלשנות לייט'.  אני מקווה שאלוהים יסלח לי על זה מתי שהוא.

א-פרופו בלשנות:   באתר של העצומות (אינסוף עצומות יש שם,  באמת) התארגנה מחאה של בלשנים נגד חוק הלאום  –  ליתר דיוק,  נגד הסעיף המבטל את מעמדה של הערבית כלשון רשמית  –  וחתמתי עליה.  אחר כך ראיתי שעירית לינור,  שדווקא אומרת לפעמים דברי טעם,  לעגה ספציפית לעצומה הזאת.  האמת ששלא כצפוי,  לא נעלבתי,  כי לא אכפת לי מה אומרים על זה (הקטנה לימדה אותי בילדותה את המשפט הבא,  שאני מפעילה עכשיו בכל מיני הקשרים של החיים,  בנוגע לכל מיני אנשים:  'אמא,  האמת שדעתך לא חשובה').  אבל חשבתי שאנשים כנראה לא מבינים שהבלשנות של היום נעשתה מאוד מעורבת בחיי החברה מסביב (דרך הפרגמטיקה הנ"ל וגם דרך ענפים נוספים שלה),  ושבלשנים באמת יודעים דבר אחד או שניים על התפקיד החברתי,  הקהילתי,  הלאומי  והפוליטי של שפות (אם כי לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יודעים).

את הפוסט הזה כתבתי ישר בדף העריכה של הבלוג,  בלי ניסוח מקדים וגיבוי במחברת.  מה שמוכיח שוב שהעולם מידרדר והולך, זה ברור לי לגמרי.

המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

על הרצף

יצא שלאחרונה אני רואה סדרות וקוראת ספרים על אנשים המצויים 'על הרצף' האוטיסטי לסוגיו השונים.  הילד עם תסמונת אספרגר בסדרה 'הורים במשרה מלאה',  חוקרת המשטרה עם התסמונת הדומה בסדרה השבדית-דנית 'הגשר' (הו,  סדרה מעולה,  וכמה עצוב שהגיעה לסיומה),  ועכשיו הספר 'שטום' של ג'ם לסטר (ובהמשך,  כנראה,  'המקרה המוזר של הכלב' וכו').

ניסיתי להשיג בספרייה את 'שטום' במקור האנגלי ולא מצאתי,  אז שאלתי את התרגום העברי ולא כל כך הסתדרתי אתו.  אולי זה גם קשור לכך שהספר נכתב מנקודת ראות של גבר,  עם הומור של גברים (סליחה,  זה לא לגמרי קורקטי,  אבל בבלוג שלי אני מרשה לעצמי).  ואולי זה בגלל שאני בעצם סנובית לא מוצהרת שמעדיפה לקרוא בשפת המקור (בתנאי שהוא נגיש).  או שזה פשוט בגלל שהספרים בהוצאות העבריות מודפסים על נייר עבה יותר: עם השנים הכתפיים שלי הולכות ונחלשות,  ויש לי פחות ופחות כוח לשאת בתיקי ספרים כבדים.

בסוף נכנעתי:  בתחנה המרכזית בירושלים (שבה נדמה שאני מעבירה את רוב ימיי) מצאתי בחנות הספרים את Shtum ,  במקור.  הפורמט קטן משל ההוצאה העברית,  והמשקל הוא פחות או יותר נוצתי (וגם המחיר בהתאם).  אז קניתי אותו והמשכתי לקרוא בו מן הנקודה שאליה הגעתי בעברית.  איכשהו בשפת המקור הוא גם קצת ברור לי יותר.  או שאני באמת סנובית.

ככל שהדברים אמורים ברצף האוטיסטי,  הידיעות שלי די קלושות.  תמיד עולה השאלה,  איך קובעים  –  לפי מה מחליטים מה נורמלי ומה לא.  התשובה לא תמיד ברורה.  סימנתי לי בקו בינתיים רק משפט אחד,  בעמוד 177:
".We are all individuals"
הוא לא עונה לשאלה,  ובכל זאת הוא לא בלתי קשור אליה.

*

אף מילה על האסון בנחל צפית.  לעולם לא אבין איך אושר טיול כזה,  במסלול כזה,  ביום כזה.  מצד שני,  אני לא טובה בזעם קדוש.  אז אחכה למסקנות המשטרה ואז נראה.
לחכות,  זה סיפור חיי.

מטפורות או לא להיות

סוף סוף ראיתי אתמול את 'פוקסטרוט' (זהירות,  ספוילרים).

למי שלא זוכר,  זה היה בערך כך:
מירי רגב יצאה נגד הסרט בטענה שהוא מכפיש את חיילי צה"ל ביחסו להם פשע שהם לא באמת ביצעו.
ליאור אשכנזי יצא נגד מירי רגב בטענה שמשום שלא קראה את צ'כוב היא לא מבינה מה זאת מטפורה.
ואני תהיתי איך אפשר לטעון שסיפור על משהו רע שלא באמת קרה יכול להיחשב כאמצעי אומנותי.  אז הסתקרנתי וצפיתי.

אולי באמת אני לא עמוקה מספיק  –  אבל היה לי בעיקר משעמם.  זה סרט איטי וקודר,  יומרני ומסוגנן,  עתיר סמלים ודימויים,  שופע שתיקות דרמתיות, מבטים רבי-משמעות ומוזיקה מדכאת.  המסר העיקרי שלו (כפי שאני הבנתי) הוא שהכיבוש הוא בוץ טובעני שכולנו,  כובשים ונכבשים,  לכודים בתוכו  –  שזה דבר שרבים מאתנו ידעו עוד לפני שחלק מן המעורבים ביצירת הסרט בכלל נולדו.  וכן,  הבוץ הוא מטפורה,  אין להכחיש.

למרבה הצער, הסצנה המפורסמת של הדחפור איננה מטפורה כי אם חלק מן העלילה.  ואני רוצה לקוות שרק לי היא הדהדה את צילומי הדחפורים קוברי הגופות בברגן-בלזן כפי שצולמו על ידי הכוחות הבריטיים ששחררו את המחנה ב-1945   –  ושזה לא הקישור שאליו כיוונו יוצרי הסרט.

יש המון הבדלים ביני לבין מירי רגב:
למשל,  שבניגוד לה,  אני משתדלת לא לדבר על מה שאני לא יודעת.
למשל,  שאני קראתי את צ'כוב,  והיא לא.
ולמשל,  שהיא לא ראתה את הסרט,  ואני כן.

ולמרות כל הנ"ל,  אני מסכימה אתה בדבר אחד:  סצנת הדחפור דווקא כן מציגה את צה"ל כאשם בפשע שהוא לא ביצע  –  והצופה התמים אכן עלול לחשוב שזה דווקא מעשה אמיתי שהיה.

צריך כמובן להודות שהסרט בכללותו אינו מציג את החיילים כרוצחים אכזריים  –  ההפך הוא הנכון.  ואפשר כמובן להתווכח על האופן שבו ראוי להציג בסרטים שמוקרנים גם בחו"ל את מה שצבא ההגנה לישראל עושה.  אפשר אפילו לטעון שהיות שהוא עושה לא פעם גם דברים רעים,  אין טעם להציגו כמי שעסוק רק במעשי חסדים.  אבל לקרוא לסצנה הזאת 'מטפורה' ולקבוע שמירי רגב לא הבינה  –  זאת פשוט חוצפה.

דקדוקי עניות

ראיתי בטלוויזיה צילומים של מטוס חיל האוויר שהופל בשבת בבוקר בגליל.  בין החלקים המרוסקים/מפויחים:  כלניות.  כלניות!  זוקפות את ראשן למרות הכול.

*

כבר כתבתי לא פעם על אושיות פייסבוק שצופות בערך מאז מאי האחרון שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה שמטרתה לעצור את חקירות נתניהו.  הן התבדו כבר עשרות פעמים,  מה שלא מונע מהן להמשיך ולהתנבא באותה רוח גם עכשיו,  בעקבות אירועי שבת בבוקר.  הבקיאות המופרזת שלהן בתיאוריות קונספירציה,  ובכלל במה שהיה,  ובעיקר במה שעוד לא היה,  לא מפסיקה להתמיה אותי.  כמובן,  מלחמה עלולה לפרוץ,  מסיבה זו או מסיבה אחרת,  את זה אי אפשר להכחיש כלל;  אבל אני זוכרת ולא שוכחת את כל המקרים שבהן לא פרצה,  על אף התחזיות המלומדות.  הצרה היא שהאושיות הנ"ל אינן זוכרות (או לפחות מתנהגות כאילו אינן זוכרות).

*

מטוס נוסעים רוסי התרסק אתמול אי שם ברוסיה ועשרות האנשים שהיו על סיפונו נהרגו.  ראיתי תמונות שלו (או של אחד אחר כמותו) מימים טובים יותר:  מטוס סילון בגודל בינוני,  אבל בכל זאת בעל הופעה קומפקטית,  וצבוע כולו בכתום.  כאילו יצא מאיזה סיפור ילדים.  או כמו צעצוע,  כתמתם ושמנמן.  התרסקות כזאת היא דבר נורא בכל מקרה,  אבל הקומפקטיות הילדית הכתומה הזאת איכשהו מוסיפה לעצב.

*

התרגלנו לצפות כמעט כל ערב בפרק נוסף מתוך שתי סדרות שונות:  סדרת הריגול 'האמריקאים' (שעניינה מרגלים רוסים בוושינגטון),  ומיד בעקבותיה הסדרה-לענייני-משפחה Parenthood,  ששמה תורגם משום מה לעברית כ'הורים במשרה מלאה'  (אגב, לא אחת ולא שתיים מדובר בה על ילדים שמגדלים את הוריהם).  הראשונה דורשת ריכוז מוחלט,  אחרת אני מאבדת את החוט המקשר בין המאורעות המדוברים.  השנייה קלילה הרבה יותר ומאפשרת לסרוג בנחת תוך כדי צפייה.

מה שיפה בשתיהן הוא שהן בעצם הרבה יותר מורכבות,  או שמא אומר עמוקות,  ממה שתיאורן הראשוני מעיד עליהן.  והחלקים המעניינים ביותר בסדרת הריגול הם,  בעיניי,  אלה שעוסקים דווקא בשאלות לא פשוטות של הורות (כאילו התערבבו בסדרה השנייה).

אתמול אמרתי לראש המשפחה בתום הצפייה שאנחנו עושים עוול לאמריקאים:  תמיד אנחנו מתמוגגים ממצוינותן של סדרות בריטיות  –  אבל בעצם,  האמריקאים יודעים לעשות סדרות לא-רעות בעצמם.

*

שוב נפלה עליי צננת.  היא לא מספיק גרועה כדי להיחשב לשפעת,  אבל לא מספיק זניחה כדי שאצליח להתעלם ממנה לגמרי.  עכשיו שאלת השאלות:  האם היא תירוץ מספיק משכנע כדי לא לבדוק מבחנים?

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.