אז מה את עושה כל הזמן

עברו כבר שלושה חודשים מאז שיצאתי לפנסיה. מצד אחד אני רוב הזמן ממש עסוקה, מצד שני מרגישה שלא עושה כלום. יכול להיות שזה מפני שנתתי לעדה ק. להשתלט עליי סופית, ונעשיתי נרגנת ומרירה. ימי קורונה הם הזדמנות מצוינת לתרגל מרירות. מספיק להגיד, בצדק: זה לא ייגמר לעולם, ואז תכף נקלעים למוֹד המריר.

פעמיים בשבוע אני הולכת לחטיבת הביניים (שבה, אי אז, למדו הילדים שלי) כדי לתת (בהתנדבות) עזרה לתלמידים (אנגלית ועברית וכאלה). זה בינתיים מתקדם בעצלתיים, המערכת עוד לא התייצבה לגמרי, מקווה שזה ישתפר. אחרי זה, פעם בשבוע שיעורי ציור. לפעמים יוצא פעמיים. זה כבר שלושה עד ארבעה בקרים בשבוע. בשאר הבקרים יש בישולים, איכשהו יותר מאשר קודם, אולי בגלל הקורונה, אולי בגלל שכבר אין לנו השלמות למטבח/פריזר מחמותי (שהייתה ממש אדם מאכיל, ונפטרה לפני יותר משנה). בשנים האחרונות היא כבר לא כל כך בישלה, אבל פקדה על המטפלת לבשל בשבילנו. אני לא חיבבתי את הסידור הזה (משום שאני נרגנת וכפוית טובה), אבל עכשיו שנתיב האספקה הזה נחסם אני מבינה שזה די עזר לי במשך השנים לצלוח את השבוע. מה עוד? מאז שובנו משווייץ (בעצם עוד מלפני שובנו) יש בבניין שלנו שיפוצים וחיזוקים למיניהם (לא תמ"א, אבל דברים הכרחיים), כולל, חלק מהזמן, פיגומים – ובעיקר כולל כמויות אינסופיות של רעש ואבק. אז אני משתדלת להקפיד על ניקוי אבק יותר מכרגיל (אף פעם לא הייתי טובה בזה) – ופחות מיממה אחרי הניגוב, האבק שב לרבוץ על כל הרהיטים, ואפילו על הרצפה, שנעשתה חלקה מדי בגללו. כשהוגולינה מתרוצצת פה היא לפעמים ממש מחליקה על האבק הדקיק, כאילו היה משטח קרח.

מעבר לזה הגדרתי לי ארבע משימות יומיות: כל יום פסנתר (כשעה), כל יום טיול רגלי בחוץ (כחצי שעה עד שעה), כל יום התעמלות (לבדי), כל יום לימוד דנית בתוכנת המחשב. כדרכי בקודש, זה לא תמיד מצליח לי – ואז כשאני הולכת לישון אני עושה ספירת מלאי ומונה את מה שהתפספס ולא הספקתי (רק על ההתעמלות אני מקפידה כל יום, זה כבר עשרות שנים ככה ולא אתן לפנסיה להרוס את זה). שאז אני נזכרת בקרוב שלי שטען, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא שוקל לחזור לעבודה כדי שיוכל סוף סוף לנוח קצת.

אף פעם לא הייתי כישרון גדול בפסנתר. בקריאת תווים הייתי דיסלקטית לגמרי, ורק בבגרותי התחלתי להבין מי בכלל נגד מי על החמשה. גם היום אני קוראת לאט וגרוע, אבל צולחת את זה איכשהו. אמא שלי הייתה המורה שלי (ושל רבים אחרים) לפסנתר, והיא תמיד תמהה על איך שלא הצלחתי ללמוד לקרוא תווים כמו שצריך, וגם על איך שהצלחתי להסתדר בלי זה (בעזרת השילוש הקדוש: שמיעה טובה, זיכרון טוב, ורמאות). היא גם תמיד תמהה איך אחרי שבועות שהזנחתי את התרגול יכולתי לחזור לנגן באיכות פחות או יותר סבירה. אבל הגיל שינה את המצב: היום אני מאוד תלויה בתווים, מסתדרת פחות בלעדיהם, אבל לא מספיק מהירה גם לעקוב אחריהם וגם לנגן בו זמנית באיכות נסבלת. ואם אני לא מתרגלת משהו יום-יומיים, אחר כך אני צריכה להתחיל הכול מן ההתחלה. כבר אמרו חז"לינו: הכי טוב ללמוד כשצעירים.

מה שכן: בתווים הישנים שלי נשמרו עוד הרבה סימוני עיפרון שאימא שלי סימנה – הוראות (ידיים לחוד! לנגן לאט!), איצבוע וכדומה. אני גם עדיין שומעת בראשי את ההערות שלה. שאלו אותי למה לא אלך ללמוד אצל מורה, בצורה מסודרת. אז ראשית אני עצלנית, שנית חששנית, שלישית אוטו-דידקטית, ורביעית – עוד שומעת את אימא שלי בראשי. וכשיש משהו שאני בכל זאת לא מצליחה לפצח, אני שואלת בטלפון את אחותי הבוסטונית ומקבלת תשובה ממצה.

דווקא לימוד הדנית הולך יפה. היות שהתוכנה לא באמת מסבירה כלום, אני צריכה להיוועץ לפעמים בספר הלימוד הישן שלי, ומאוד גאה כשאני מוצאת תשובה לתהיותיי. לאחרונה הוספתי גם יוונית. פעם למדתי יוונית קלאסית, עכשיו אני משתלמת במודרנית. זה מאוד נחמד, ויש עוד כל כך הרבה שפות שאפשר ללמוד, כך שמשעמם לא יהיה לי. אפשר אפילו אספרנטו! יידיש! רוסית! מכל טוב הארץ.

מה עוד. קוראת בקינדל ספרים של אן טיילר. לא כולם נפלאים, אבל אני מוצאת בהם עניין. וחוץ מזה צופה ביותר מדי חדשות (לאחרונה התחלתי להתעייף מזה ולעזוב באמצע המהדורה). אנחנו גם צופים בסדרות שונות, חלקן ממש טובות. אחרי תקופתנו הסקנדינבית (איסלנדית ודנית, כולל 'זאב זאב'), ראינו לאחרונה את Maid האמריקאית. היא נחשבת לסדרה מעולה, אבל משהו בה הפריע לי מאוד. לא יכולה להגדיר בדיוק מה.

ויש גם אחוזת דאונטון הנצחית, כל העונות. ראש המשפחה מתלונן שהיא הופכת בהדרגה לאופרת סבון. כמו דאלאס, הוא אומר (שנינו עוד זוכרים את דאלאס, אבל אני מניחה שרוב הצופים כבר לא יודעים מה היא הייתה. לא הפסד גדול). אז כן, היא מתארכת ומסתבכת, לפעמים שלא לצורך. אפילו את הטריק הישן מכולם – של בן משפחה שחוזר פתאום אחרי שכולם חשבו שהוא מת – ניסו שם. אבל היא עשויה היטב מאוד, והשחקנים נהדרים (הו, מגי סמית' המופלאה!) בקרוב, כך קראתי, יהיה בה עיסוק נרחב בשפעת הספרדית (מלחמת העולם הראשונה זה עתה הסתיימה שם). אני באמת סקרנית לראות את הפרשנות שלהם למגפה ולהתנהגות לצידה. נראה אם ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה (זה הרבה יותר נחמד בתור דיון אקדמי מאשר כחומר שאשכרה צריך לחיות אותו). אז זה הולך להיות ממש מרנין נפש: שפעת ספרדית ערב ערב בקופסה, ואומיקרון בשאר שעות היום בחוץ. הה. שעשועים לא יחסרו לנו.

ספיח

קצת צפונית ל-Montreux, על שפת אגם ז'נבה, שוכנת העיר Vevey (הוגים את השם בערך veve). עברנו דרכה ברכבת שבה נסענו מציריך ל-Montreux, וכששמעתי את שמה בכריזה (וראיתי בשלטים) אמרתי רגע, את השם הזה אני מכירה.

שמעתי עליה לראשונה כשהייתי ילדה וקראתי את נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט. זכרתי גם איפה בדיוק היא הוזכרה. זה היה כשאיימי הייתה בטיול הגדול שלה באירופה, עם קרובים או מכרים, שכחתי מי בדיוק, ובדיוק אז נפטרה אחותה בת' (אליזבת'), ולא היה טעם לחזור כל הדרך באונייה לארה"ב, כי זה היה רחוק כל כך והיה גוזל כל כך הרבה זמן. אז היא נשארה באירופה והייתה נורא אומללה, ולורי, שהיה אז בטיול אירופאי משל עצמו (מנסה להתגבר על שברון ליבו אחרי שג'ו דחתה אותו), החליט למהר אליה (אל איימי) ולנחם אותה באשר היא. ויצא שהיא בדיוק הייתה אז בשווייץ, ב-Vevey (בתרגום העברי כתבו 'ואֵואֵי', והילדה שהייתי לא כל כך ידעה איך לקרוא ולהגות את זה ובכלל תהתה על השם המוזר) – אז שם בדיוק הם נפגשו אחרי פרידה ממושכת למדי, וזו הייתה פגישה חשובה מאוד כי… לא אוסיף מאימת הספויילרים (אגב, בדקתי עכשיו בספר שוב ומצאתי שגם 'מונטראֵ' נזכרת שם! – אבל את זה לגמרי שכחתי).

אז בשבוע שעבר חיפשתי את הספר ומצאתי וקראתי את מה שנכתב שם על Vevey, ורצה הגורל שבאותו יום בדיוק הוקרן גם בטלוויזיה הסרט 'נשים קטנות' וצפיתי גם בו (טוב, ברובו). העריכה שלו מאוד מוזרה כי קופצים בו כל העת קדימה ואחורה ונזכרים במה שהיה אי אז וכו', כך שלדעתי מי שלא קרא את הספר יתקשה להבין את העלילה, ולא ברור לי מה הטעם להפוך סיפור של בנות נעורים לסרט בלשי עתיר חידות. כך או כך, חשבתי על נשים קטנות כל אותו יום, וחשבתי שוב כמה הוא (יחד עם עוד כמה ספרים מסוגו) השפיע עליי בילדותי ובנעוריי והשתתף בעיצוב של מי שאני (על אף ערכיו הפרוטסטנטיים המאוד בולטים). היום הוא זוכה לקיתונות של ביקורת משום שאינו אוונגרדי דיו בכל הנוגע לתפיסת מקומן של נשים בחברה – אבל בעיניי זה לא ממש הוגן לשפוט את מה שנכתב לפני כמאה וחמישים שנה במונחים של היום. הוא היה יפה לזמנו, וכנערה הייתי מאוהבת בו קשות, ואני זוכרת לו עד היום את חסד נעוריי.

כך או כך, במסענו האחרון בשוויץ (ומתוך כבוד לזיכרונות הילדות שלי) קפצנו גם לביקור קצר ב-Vevey, וטיילנו על שפת קטע האגם שלה, ואני כמעט הפכתי שם לנציב קרח כי היה יום קר במיוחד, ומי האגם היו רוגשים מאוד, והרוח נשבה ממנו בפראות. לבשתי את כל הבגדים החמים שהיו לי ובכל זאת קפאתי מקור.

כך שנראה שלתועלת העתיד אמשיך לזכור את Vevey דווקא כפי שהופיעה בנשים קטנות – עם 'גן עתיק ונאה על שפת אגם נחמד ובו עצי ערמונים מרשרשים מעל, קיסוס מטפס בכל מקום, וצילו הכהה של המגדל מתמשך הרחק על פני המים הזוהרים באור החמה' (עמ' 411 בתרגומו של שלמה ערב). בגדול התיאור די מתאים למה שאני זוכרת מביקורי שם, למרות שלא הייתה שום חמה, וגם לו הייתה, הרוח לא הייתה מניחה למים לזהור באורה.

דו"ח צפייה

הסדרה 'חזרות' הגיעה אתמול בערב לסיומה. היא נהדרת. התסריט, הבימוי, המשחק, הכול. כולל כמובן ארבעת השחקנים הראשיים, כולל שחקני המשנה, כולל יבגניה דודינה המופלאה ('אתה תשחק אפילו כרוב אם אני אגיד לך!') ראש המשפחה אמר לי אחרי הפרק האחרון, 'אבל הוא היה קצר מכרגיל!' לא, הוא לא היה פרק קצר, פשוט היה מצוין, והזמן רץ עד שהצטערנו שנגמר.

קראתי שתהיה עונה שנייה. מקווה שיצליח להם. אני לא מאמינה גדולה בעונות המשך, לפעמים עדיף לפרוש בשיא. אבל כן, סקרנית מאוד בנוגע למה שיסופר בעונה השנייה, כי הראשונה השאירה טעם ברור של עוד. ואיך, איך למדו פה לעשות כאלה סרטים נהדרים.

במה עוד צפינו? בתחקיר של אורלי וגיא על הטיפול בקורונה והסגרים וכדומה. ערוצי הטלוויזיה סירבו להקרין, אבל ברשת אפשר למצוא בקלות. אני לא מתה על אורלי וגיא, אבל בענייני קורונה אני קוראת ושומעת את כל מה שאני יכולה להבין. למרות שהתחקיר לא שודר בערוצים הקונבנציונליים, כל הארץ מדברת עליו. קראתי גם את מה שכל הארץ אומרת.

לראשונה בחיי אני מצטערת שלא שמעתי בקול אבא שלי ולא למדתי רפואה. אחרי שנה אחת של ביולוגיה ברחתי. לו הייתי לומדת, אולי הייתי מבינה יותר ויודעת לקרוא את המאמרים הרציניים ולא נאלצת להסתפק בתיווך של כתבי תקשורת שבקושי מבינים את המונחים שהם משתמשים בהם. אבל זה כבר מאוחר מדי – החלב הזה כבר נשפך מאוד מזמן.

אז בתחקיר של אורלי וגיא השתתפו להערכתי אנשי מקצוע רציניים. לא ליצנים, לא רודפי פרסום, לא רמאים, לא טיפשים. לא חסרי אחריות. אין לי מושג אם הם צודקים או לא, אבל מה שהם אומרים נשמע הגיוני, ומושמע בצורה מסודרת ולא מתלהמת. בניגוד להאשמות שהומטרו עליהם, הם לא מכחישי קורונה ולא מתנגדי חיסונים. נכון, הנתונים שלהם מתאימים למה שהיה כאן בסביבות נובמבר, שאז התקיים התחקיר. מאז השתנו הרבה דברים, רובם לרעה. אבל למיטב זיכרוני הם לא ניסו להתנבא, אלא דיברו על סמך הנתונים שהייתה גישה אליהם אז. והמשפט של אחת מהם על כך שבעוד כמה שנים 'לא נבין איך נתנו לזה לקרות' טורד את שלוותי עד עכשיו.

תגובות הנגד הנסערות קצת הפתיעו אותי – בראשן התגובה של שרון אלרעי פרייס, שהיא היחידה מבין הדוברים של משרד הבריאות שאני ממש מעריכה. זה שוב נראה כמו חלק מן הצורך הבלתי נשלט לשלוט במה שתשעה מיליון בני אדם עושים וחושבים. חס וחלילה שלא ינבוט בראשם איזה רעיון אחר, פסול: היות שהם נטולי מוח, זה עלול להזיק להם. אני קוראת לזה 'סינדרום המורה הלא-מנוסה'. צריך הרבה ניסיון בהוראה (ובדברים אחרים) כדי להגיע למסקנה שאי אפשר לשלוט על כלום, וששום דבר לא הולך בכוח. אי אפשר לסתום למתנגדי המדיניות של הממשלה/משרד הבריאות את הפה. אני גם לא בטוחה שצריך.

מה כן רצוי? להקשיב, לכולם. תמיד.

לא רואים לאן נוסעים

אתמול הסתיימה הסדרה 'שעת נעילה' (בכאן 11). היא מטלטלת, ויעידו מי מבני גילי והגדולים ממני במעט שמסרבים לצפות בה כי היא הופכת את קרביהם. יש בסדרה כמובן גם אי-דיוקים כאלה ואחרים, וכבר דנו בהם מספיק, אבל האווירה הכללית מדויקת. אני חוזרת וצופה בתמונות של הפתיח (והסיום) ואומרת: ככה בדיוק זה היה. ככה אני זוכרת את זה. מה שנשאר לי אחרי הצפייה זה לא כעס ולא חרדה, אלא פליאה על איך שלמדו כאן לעשות סרטים מצוינים, ובעיקר עצב, עצב גדול.

כשאני לא מבינה את המונחים הצבאיים של הלחימה בסדרה (מה זה 'אני על'? על מה? ומה זה 'מצודד'?) אני שואלת את ראש המשפחה (שהתגייס, כמוני, רק אחרי המלחמה), והוא יודע להגיד לי בדיוק. ומאשר שככה באמת נראה טנק מבפנים, אפילו שהטנק 'שלו' היה אחר; וכן, שנהג הטנק לא רואה לאן הוא נוסע.

מה שמחזיר אותי, באופן בלתי נמנע, לימי קורונה העליזים. בעצם, לא בטוח שהרבה השתנה. גם היום מבטיחים הבטחות שאין להן כיסוי, וגם היום נראה שהנהגים (בממשלה ובכנסת) לא יודעים לאן הם נוסעים. הם אומנם טוענים שהם מוכנים לכל תרחיש, אבל אני תוהה אם הם בכלל מבינים מה התרחישים, ועל דרכי ההתמודדות איתם אני כבר בכלל לא מדברת.

כך או כך, כל הדרכים מובילות לסגר מסוג זה או אחר. כלומר, עוד לא החליטו על כל הפרטים, אבל אולי יחליטו מחר. וכי מה בוער? הנגיף בוודאי לא הולך לשום מקום, יש זמן להתמהמה.

תכף אולי תהיה פה בבלוג עונה שלישית של סגרים. סגר ג', פרק 1, וכך הלאה. או אולי עונת ביניים: סגר לילי, פרק 1. ואז 2. ואז 3. ואז סגר-סגר (ג' או ד'? כבר קשה לעקוב), פרק 1. ועוד. משהו כזה. נראה.

בינתיים, הינה קישור לפתיח של 'שעת נעילה'. המנגינה הזאת, עם הצילומים הנושנים של ימי נעוריי, קורעת את ליבי.

צרות של עשירים

במקום ליילל על קורונה הזאתי וההרס שהיא גורמת בכל אשר תפנה, אתלונן קצת על משהו אחר, לשם שינוי: על סדרת טלוויזיה. כאילו שאין בעולם צרות אחרות.

בעוונותינו התחלנו לצפות בנטפליקס בסדרה 'הרשימה השחורה', עם ג'יימס ספיידר בתפקיד הראשי. אני כבר לא זוכרת איפה ראינו המלצות עליה, אבל ראינו. לטעמי היא די איומה, בעצם – מאוד אלימה, תכופות קשה לצפייה (שאז אני צופה דרך מסך האצבעות שלי ומציצה דרך הרווחים ביניהן, כפי שעשיתי בנעוריי בסצינת הסוס של 'הסנדק'). מעבר לזה, היא צפויה להימשך עד אין סוף – המון עונות, עשרות פרקים בכל עונה. עניין של שנים (אלא אם כן צופים בבינג', אבל אין מצב שאעמוד בזה). זאת אומרת שצריך לשרוד את קורונה הזאתי (ושאר מרעין בישין) כדי לחיות ולהתקיים עד לסיום. לא פשוט.

אז למה צופים? כי מעבר לאלימות ולמתח, יש בה גם דרמה פסיכולוגית מאוד מסקרנת, ויש איזו תעלומה שלא נותנת מנוח (האמת שיש יותר מאחת, אבל נניח לזה). אני לא יכולה לספיילר, כמובן, אבל בין חלק מן הדמויות יש איזה קשר עלום שחייבים לפצח. כל פרק מוסיף רמזון קטון שלא עוזר בכלום, וככה משאירים את הקהל השבוי בציפייה. וחוץ מזה ג'יימס ספיידר, שאותו מעולם לא הערכתי כשחקן, עושה כאן (להפתעתי) את תפקיד חייו.

מובן שנדמה לנו שאנחנו כבר מנחשים נכונה את פתרון התעלומה, אבל ראש המשפחה אומר: ואולי הם רק רוצים שתחשבי שאת יודעת, ובסוף יפתיעו אותך. אני כבר מוכנה להשלים עם כל הפתעה שתבוא, אבל מתחילה לחשוש שגם בסוף לא נקבל את הפתרון (זה נורא אומנותי ככה, להשאיר את זה תלוי באוויר, אבל אני שונאת כשעושים את זה).

כדי לחסוך לעצמי את הפרקים הקשים לצפייה ניסיתי אפילו לעשות את מה שאסור לעשות: חיפשתי ספויילרים באינטרנט. רק שיגידו לי מה הקשר בין הדמויות, ואוכל לנטוש לאנחות את הסדרה ומכאוביה המגוונים. אבל לא, הם לא מגלים גם שם.

במילים אחרות, כמו בכל עניין אחר בחיים, אין קיצורי דרך. עודני שבויה. באסה.

*

אגב, אם כבר מדברים על טלוויזיה: ראינו אתמול את הסרט שנעשה על פי הרומן היפהפה 'אליזבת איננה' (שעליו כתבתי כאן לא מעט). הפקה בריטית, עם גלנדה ג'קסון (!), שמשחקת מצוין. אבל מעבר לעצב המובנה שהסרט השרה עליי, גם יצאתי מאוכזבת. אני לא יודעת אם בכלל אפשר להעביר ספר כזה לסרט. אפשר כמובן לספר את העלילה, אבל אי אפשר לשקף את האופן המעודן שבו מתוארות מחשבות במוחה של אישה שהולכת ומאבדת את זיכרונה. חבל ועצוב.

*

נו, והנה הוכחתי שעדה ק. יכולה להתלונן אפילו על עניינים בלתי קורוניים בעליל. אין כמוה.

Bits & Pieces

רטוריקה:
אחרי בהלה, המילה השנואה עליי ביותר היא זינוק.

בשכבר הימים:
אתמול יצא שבמקרה עברנו בנסיעה ליד הבסיס הישן שלי. הכול שם השתנה, בקושי זיהיתי איפה הייתה הכניסה.
ראש המשפחה אמר, מה ציפית, שלא ישתנה אחרי יותר מארבעים שנה?
אבל את זה זכרתי: כמה הייתי צעירה, כמה דמעות שפכתי שם.

חילופי גברי:
המנכ"ל החדש של משרד הבריאות: איש אפרורי להפליא. לא בטוח שזה דבר רע.
אפשר לזהות שינויים קלים לעומת ימים עברו. למשל, המינוח של המנכ"ל החדש הוא 'מאומתים' במקום 'חולים'. זו כבר חצי הדרך לקראת המינוח המדויק 'חיוביים בבדיקה'. לא בטוח שנעבור גם את החצי השני.
יש גם איזה ניסיון לתת נתונים מספריים כמה פעמים ביום, שגם זה אולי שיפור. אבל המדווחים כנראה לא יודעים כמה שעות יש ביממה. כלומר, זה לא לגמרי ברור להם שהיא מסתיימת בדיוק בשעה שבה התחילה יום קודם. אולי כשנצבור עוד ניסיון קורוני יתבררו להם הדברים הללו סוף סוף. או שלא.
עדה ק., את מרשעת. עדיף שתסתמי.

טהרן:
אחרי מסע פרסום מסיבי, כמעט אגרסיבי, התחילה אתמול הסדרה 'טהרן' בערוץ הראשון.
עשויה היטב: הדמויות מעוגלות כהלכה, ה'רעים' אינם בהכרח רעים כל כך.
פרסית נשמעת לי פתאום שפה יפה. באמת. שווה ללמוד. אבל למי יש זמן.

פינת החרדות:
פחדי הגדול, שוב: בידודים. כמו כשהכול התחיל. פתאום מבשרים לך וכו', ואף פעם לא בטוח שהם לא טועים. לעניות דעתי, זה הסעיף הכי גרוע בקורונה.

רטוריקה (2):
השאלה היא לא אם התיאור (בפי קלמן ליבסקינד) של המתקפה הערבית ב-1948 כאונס הוא קורבני ותורם להחפצת נשים.
השאלה היא גם לא אם הקביעה (של רינה מצליח) שימנים יצביעו ביבי אפילו אם הוא יאנוס את הבת שלהם – מחפיצה נשים, או מעליבה ימנים.
השאלה היא הרבה יותר פשוטה: איך זה שלא מצליחים לדבר אצלנו על שום עניין (פוליטי, חברתי, מה שלא יהיה) בלי להידרש לרטוריקה של פשעי מין. כאילו, מה נהיה? נגמרו המילים והדימויים בשפה העברית? הפסקנו לדשדש עד אין קץ בהשוואות עם השואה והנאצים, שעכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגלוש להשוואות עם אונס? מן הפח אל הפחת?
בקיצור, נדמה לי שעדה ק. היא לא היחידה שצריכה לסתום.

שגרת הורות:
ראש המשפחה יוצא לסידורים. כשהוא כבר בדלת, אני אומרת, תיקח מסכה, ותקפיד עליה! על האף!
גידלתי שני ילדים, ועכשיו, לעת זקנה, אני מגדלת את השלישי.

יומן קורונה (10)

היות שראש המשפחה גם הוא מקורקע בין ארבעת קירותינו, בלי אופניים ובלי צילומים על הג'בלאות, שכנעתי אותו לעבור לצילומי בית. יש לנו שכן צלם שעושה בדיוק את זה בימים אלה: מצלם פינות נבחרות בדירתו. אמרתי לראש המשפחה, למה שלא תנסה גם? ככה שלחתי לחמי על פני המים, ולא האמנתי שאמצאנו.

אבל מצאתיו. אחרי איזה זמן ראיתי את ראש המשפחה ממוקם על יד הפסנתר שלי, בכל מיני זוויות. הוא הפיק כל מיני צילומים יפים, אומנותיים כדבעי, אבל אני, ברשעותי, דרשתי שיפור: תכניס שם איזו רוח חיים מחויכת, יעצתי לו. לא רק עץ וקלידים.

הוא לא רגיל לעשות כדבריי, אבל הפעם בכל זאת ניסה, והוסיף את זוג הציפורים שלי שמתחבק לו שם על הפסנתר כל הזמן. הפעם זה ממש מצא חן בעיניי, אז אני מעלה את זה כאן. הצילום נקרא (על ידי היוצר) Ada's Corner , ואפשר להקליק עליו להגדלה:

התווים שם? של הסרנדה המקסיקנית החביבה עליי משל סקוט ג'ופלין, הידועה בשמה Solace. למה מקסיקנית אין לי מושג, אבל Solace זה נחמה, וזה ממש מתאים. הוותיקים מבינינו זוכרים אולי את הנעימה הזאת מתוך הסרט 'העוקץ'. ולמבקשים להיזכר, הנה קישור:

Solace

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום עשירי.

לקחי הכתר

פרק מטלטל במיוחד בעונה השלישית של הסדרה 'הכתר' עוסק באסון בעיירת הכורים הוולשית אברפן ובתפקוד של המלכה אליזבת בעקבותיו. כמי שהקפידה על קוצו של כל יוד בנוהלי הכתר, ומעבר לזה התברכה באופי מאופק (מדי), לא הייתה מסוגלת להפגין את רגשותיה בעקבות הטרגדיה, וזכתה משום כך ללא מעט ביקורת. היא עצמה, אגב, הייתה שותפה לביקורת הזאת עליה – ובשיחה נוגעת ללב שהייתה לה בעניין עם ראש הממשלה דאז, הרולד וילסון, הוא ניסה לנחם אותה ואמר לה משהו על תפקידם של מנהיגים. מנהיגים, לדבריו (בציטוט לא מדויק), אמורים ליישב יותר משברים מן המשברים שאותם הם מייצרים.

ברוח הימים האלה אי אפשר לי שלא לחשוב על המנהיגים שלנו (פחות או יותר על כולם), שהייתי שמחה לשלוח לשבת לבד בחושך כדי להרהר בחטאיהם, כמו גם בשאלה האם הם עוסקים בפתרון משברים או ביצירתם, והאם בכלל אפשר לטעון שהם מקיימים משהו מדברי התבונה שהושמעו בפני המלכה אליזבת לפני למעלה מחמישים שנה.

הם מן הסתם לא יישבו בחושך ולא יהרהרו ולא יתביישו, אבל התשובה הפרטית שלי לשאלה אם הם עושים את המוטל על מנהיגים היא לא ולא, באלף רבתי.

__________________
עריכה מאוחרת:
מוסיפה כאן קישור לשיר ולשי מפורסם המושר בפי מקהלת גברים. נראה לי שהוולשים די מפורסמים במקהלות כאלה, פעם אפילו ראיתי סדרה שלמה על מלחין ולשי שכתב בשבילן שירים. זה אומנם שיר אהבה, אבל משהו בו מתקשר לי אל הפרק בסדרה שעליו סיפרתי, ומי שיראה את הפרק אולי יבין למה. והוא יפהפה בעיניי.
הנה.

חשופית

פרי העץ כתבה על העובדה שהיא מעדכנת בבלוג שלה דווקא כשפחות טוב לה. חשבתי על זה לא מעט: נראה שכך נכון לעשות, אלא שאני, בעוונותיי, נוטה לעשות את ההפך, ובימים של טרדות מכל הסוגים (אוקטובר היה חודש מטריד במיוחד) אני נוטה להיעלם יותר. אין לי ראש לדווח ולהתייעץ, ואני לא חושבת מספיק על דברים שכן ראויים לכתיבה כאן. אז שתיקה. מילא: היקום ממשיך לנוע במסילותיו גם ככה.

ובכל זאת, כמה דיווחים קצרים (או באורך בינוני):

שנת הלימודים החלה. אני עצובה, כי לא היה לי חופש בכלל, ואפילו לא הספקתי להשלים את הבדיקה של העבודות הסמינריוניות מן השנה שעברה. אבל אני גם שמחה, כי משטר העבודה המסודרת מיטיב אתי, וטוב לי להתנתק מדי פעם ולראות גם עולם אחר, ותשמעו, בירושלים כבר קריר, ממש. משובב נפש, לא פחות.

*

את הצפייה ב'הנערים' השלמנו כבר לפני כמה שבועות. אני באמת חושבת שהיא טובה מאוד, ורק אולי הייתי מקצרת אותה קצת. מעבר לפרק החמישי-שישי היא נסחבת ונמתחת קצת שלא לצורך. אבל היא עשויה היטב, ועם חוש מידה, ויש בה גם מידה מסוימת של איפוק. אני מזכירה את האיפוק כי אנחנו צופים במקביל גם בסדרה 'הרומן', שמתפרשת כבר על פני חמש עונות (בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט, ותודה לאל על זה), ושאיפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה (על אף שאחד מיוצריה, חגי לוי, הוא גם מיוצרי 'הנערים'. מוזר). אני ממש לא אוהבת את הסדרה הזאת, אף שהיא 'עטורת שבחים/פרסים', אבל מוכרחה לדעת מה יהיה הסוף, אז צופה בה באדיקות. כל הזמן היא מתארכת ומתפתלת ונוספים בה כל מיני אירועים הזויים פחות והזויים יותר, חלקם כאילו גורדו היישר ממעמקי האדמה, וכשקורה שאני נרדמת לפעמים באמצע הפרק (כי נו, כמה אפשר), ראש המשפחה מסכים לפעמים (לא תמיד) לתמצת לי את מה שהפסדתי.

*

אירוע גדול בחיי: הצטרפתי סופית לאלף השלישי, כשהורדתי לסמרטפון את האפליקציות של קינדל ושל 'עברית' ורכשתי כמה ספרים דיגיטליים. אני עדיין בעד ספרי נייר (לפני השינה, למשל, אני קוראת רק על נייר), אבל כשאני הולכת לכל מיני מקומות זה נחמד שאני לא צריכה לסחוב איתי ספר קריאה למקרה שיהיו לי כמה דקות פנויות לעיין בו: בתחנת האוטובוס, בהפסקה בעבודה, דברים כאלה. ספרי הנייר הולכים ונעשים כבדים יותר ויותר ומעיקים על הכתפיים, ואילו הסמרטפון בין כך ובין כך איתי, והספרים תמיד זמינים בו. זה ממש נחמד.

אז כשקראתי בעברית את המבוגרים והשתגעתי מהתרגום, הורדתי לקינדל את הגרסה המקורית באנגלית ועשיתי השוואות, וקראתי חלק כאן וחלק שם. זה ספר באמת נחמד, בעיקר כשקוראים אותו במקור. ולאפליקציית 'עברית' רכשתי את לא העזנו לדעת של איריס לעאל (שכותבת בו על אחיינה שנהרג ב'צוק איתן'). זה מעניין וכתוב טוב, אבל את הביקורתיות שלה על כל מה שזז אני לא מחבבת. קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו שהספר הזה מטפל בשכול באומץ. את העניין של ה'אומץ' אני לא לגמרי מבינה. למה זה אמיץ? ביקורות נורא אוהבות להשתמש במינוח הזה, והוא תמיד מביך אותי.

כשאני לא באפליקציה, אני קוראת על נייר את 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד, ולא בפעם הראשונה. קראתי אותו אי אז בעבר ושכחתי מה היה בו, עד שמצאתי אותו לאחרונה על מדף בבית. מסתבר שהעותק שאני קוראת עכשיו היה של הקטנה כשלמדה אותו בתיכון, והוא רצוף הערות והסברים בכתב ידה היפה (בדיו אדומה!) על כל צעד ושעל. לא יודעת איך נולדה לי ילדה עם כתב יד כזה מסודר ונהדר (אם כי זעיר להכאיב: יש מילים שאני לא מצליחה לפענח). הספר עצמו מעניין, אבל לא הסטייל שלי. מין כתיבה דיווחית מהסוג שהפריע לי גם בהחברה הגאונה, אם כי קצר יותר (פחות מ-200 עמודים). והרי ספר הוא לא רק המסר, הוא גם הסגנון. לא משנה, עוד מעט אעבור הלאה, רק שעוד לא ברור לי לגמרי לאן.

*

לאחרונה התברר בבדיקת דם שעשו לי שחסרים לי נוגדנים. הא! עכשיו יתחיל בירור מייגע, עתיר ביורוקרטיה של קופת חולים (ביורוקרטיה היא עניין שיכול לבלוע שעות שלמות, תדעו לכם). לא פלא שכל צננת הופכת אצלי לדלקת ריאות: זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו מתחילים לגלות למה. לבדי-לבדי, כמו חשופית, אני נלחמת פה במחלות בלי צבא נוגדנים שיגונן עליי. ראש המשפחה אומר, יחסית לזה שאין לך נוגדנים, הסתדרת עד עכשיו לא רע (שזה נכון). והאיש של הקטנה שלי, שהוא רופא, הרגיע אותי ואמר, אל תדאגי, יש עוד מנגנונים בגוף שנלחמים במחלות, לא רק הנוגדנים.

אז רווח לי קצת. ובכל זאת, בינינו, זה לא כל כך כיף להיות חשופית.

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.