בפתאומיות

השבוע היה לנו כינוס בזום עבור סגל המכללה לכבוד סיום שנה"ל.

אני לא ממעריצות הזום, ובכל זאת נפעמתי מכמה טוב שזה עובד, וכמה שעות נסיעה זה חסך לי. ואיך כשזה נגמר בשמונה בערב אני לא צריכה לפתוח במסע אינסופי הביתה בתחבורה ציבורית מקרטעת, אלא פשוט עוברת חדר, מדליקה טלוויזיה (חדשות) והולכת למקרר.

במקום להגיע לחדרים השונים של סדנאות הכנס, לוחצים על קישורים. לקישור של הסדנה האחרונה שבחרתי הגעתי באיחור (לא באשמתי), אבל אני שמחה שהגעתי. בשל האיחור אני לא בדיוק יודעת מה הוסבר בהתחלה, אבל בגדול הקריאה המנחה סיפור קצר מאוד של קפקא ששמו 'הטיול הפתאומי'. בסיפור יש מישהו שחושב לצאת החוצה לטיול ערב ולהשאיר את הבית/משפחה מאחוריו ופשוט לטייל בחוץ ואולי גם לבקר חבר. המנחה סיפרה שאחרי שקראו את הנ"ל כתבו תלמידים שלה בפורום של הקורס שהסיפור נגע לליבם במיוחד בימי קורונה.

גם לליבי.

ההתרשמות שמישהו יכול להחליט לצאת מהבית ויוצא וזהו גורמת לי לקנא. בסיפור כתוב שהוא צריך להסיר את החלוק לפני היציאה, ובזאת מסתיימות ההכנות. עצם הכותרת מעוררת כמיהה: טיול פתאומי. פשוט להחליט ולצאת. בצל הקורונה אין כמעט שום דבר פתאומי (חוץ מאולי הנחתת הודעה שצריך להיכנס לבידוד). ואין שום דבר ספונטני. כל דבר מחייב תכנון, שיקול דעת, ניהול סיכונים, תהיות אם כדאי או לא, אם שווה את הסיכון או לא.

ולא מספיק לפשוט את החלוק, כי צריך גם לקחת מסכה. שאם לא כן יורד אדם לפי תומו אל הרחוב, מתחיל ללכת, והופ – נזכר פתאום שהוא נטול מסכה. שאז הוא חייב לשוב מיד על עקבותיו ולתקן את המעוות, שאם לא כן, וכו'.

[עריכה מאוחרת:
ומה נודע לי פתאום במקרה? שהיום, 3 ביולי, יום ההולדת של פרנץ קפקא. כשכתבתי את הפוסט – בכלל לא ידעתי. הנה עוד פתאומיות.]

שלושים וחמישה במאי

בראשית ימי הקורונה, כשלמדתי שאפשר להקליט שיעורים והסברים בזום, ואפילו לכתוב שם על 'לוח' – כתבתי שם בערבית את התאריך 35/5 וביקשתי מהתלמידים שיזהו מה כתוב שם. קצת חמדתי לצון, וזכרתי שיש ספר בשם הזה משל אריך קסטנר, וחשבתי שזה תרגיל נחמד כשלומדים את הספָרות הערביות.

התלמידים אומנם פיענחו את הכתוב, וחלקם גם הכירו את הספר. אחרים תהו מה נכנס במורתם המוזרה שהיא מצטטת תאריכים שלא היו ולא נבראו. כך או כך, לרגל התרגיל דפדפתי קצת בוויקיפדיה וגיליתי שה-35 במאי הוא גם שם קוד עבור ה-4 ביוני, כשלא רוצים להזכיר את זה האחרון. למשל, מאורעות טיאננמן בסין אירעו ב-4 ביוני, והיות שהמשטר לא אוהב שמזכירים לו את זה, יש המציינים במקום את 35 במאי.

מוסר השכל? לא הרבה. האחד, חבל שאני לא מכירה את הספר. בילדותי קראתי את אמיל והבלשים (ולא השתגעתי עליו), ואת אורה הכפולה ואת פצפונת ואנטון, שאת שניהם מאוד מאוד אהבתי. אבל ל-35 במאי מעולם לא הגעתי. אולי הגיע הזמן לעשות משהו בנידון.

ומוסר השכל שני: היום ה-35 במאי. באמת. ואם אתם לא מאמינים, תִספרו מסוף מאי ותראו.

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (1)

היום יום שישי. מחר שבת מחר שבת. מאז יום רביעי גם אנחנו ספונים בביתנו. אפילו עשינו הזמנה אונליין מהסופר, כיאה לעידן החדש שנחת עלינו. לעבודה אינני נוסעת, אבל הקורסים עברו למתכונת מקוונת. למזלי יש לי ניסיון עם קורסים מקוונים, כך שאינני אובדת עצות כפי שאפשר היה לשער שאהיה. מצד שני, קורס מקוון זה פי עשר יותר עבודה מקורס רגיל, כך שעל אף שעות הנסיעה שנחסכו ממני, אני עובדת יותר מאשר בדרך כלל. אתמול הצלחתי להוסיף הסברים מוקלטים למצגת: הייתי כל כך גאה בעצמי, שמרוב נחת לא יכולתי להתרכז עוד בעבודה עד הערב.

*

שאלת השאלות שמרחפת בימים אלה על פני המים: מה קורה עם הבדיקות/מטושים/ערכות וכו'. בעניין הזה אי אפשר להוציא תשובה ברורה משום אדם. יושבים כל המלומדים האלה באולפן, דוקטורים ופרופסורים, רהוטים וסמכותיים, וברגע שהם נשאלים על הבדיקות והמטושים דומה שמוחותיהם יצאו בזה הרגע מתוך התוף של מכונת הכביסה לאחר מחזור סחיטה מאומץ במיוחד: בעקבותיו הם מצליחים להפיק מפיהם רק שברי משפטים שאין שום קשר לוגי בין חלקיהם. ודווקא במבנה המשפט אני מבינה קצת – למעשה, נדמה שזה הדבר היחידי בעולם שבו אני מבינה משהו בכלל.

*

ההתפתחות המסעירה ביותר של הימים האחרונים: התהפכות היוצרות של ההיררכיה המשפחתית שלנו. שני צאצאינו התחילו להתנהג אלינו כאילו הם ההורים ואנחנו הילדים הפרחחים שלהם. בין השאר גערו בנו על התנהגותנו חסרת האחריות ופקדו עלינו להישאר בבית, לעשות קניות רק באינטרנט, להתכונן לבאות ולשמור על בריאותנו. אנחנו פוחדים להפר את פקודותיהם, על אף שמאז שנולדו הם מפירים במצח נחושה את כל פקודותינו ושום דבר רע לא אירע להם בשל כך. מכל מקום, המצב החדש הזה אינו נטל קסם, ויש להודות שהם נורא חמודים. אל תגלו לשום איש.

*

ראיתי שבאחד מבתי החולים הופכים את החניון (התת קרקעי?) לשטח אשפוז. הידעתם איך עוברת שם האחות ממיטה למיטה? נכון מאוד, ילדים: היא נוסעת מחולה אל חולה במכונית ננסית. תודו שלראש היהודי יש פטנטים שאינם נופלים מאלה שמפיק הראש הסיני. עפתי על זה לגמרי. כמו שעפתי על בעלי דירות להשכרה לתיירים, שמשכירים את הדירות שהתרוקנו עקב המצב לטובת מי שפקודת הבידוד נחתה על ראשיהם שלא בטובתם. מה אומר ומה אדבר? באילתורינו ננוחם.

*

הדומיה מסביב מורטת את עצביי. זה מין יום כיפור מתמשך עד אין סוף. מחצר הבניין הסמוך עולים אליי פתאום קולות דיבור. אני מציצה מחלוני ורואה שתי שכנות שקועות בשיחה בחניה, במרחק של כשלושה מטרים זו מזו. כמה מהר הפנמנו כולנו את ההוראות.

*

היות שאי אפשר 'לקפוץ לסופר' בכל רגע שמתחשק, התחלתי לחשב חישובים במטבח שלי. צריך לתכנן מראש מה וכמה צריך, כדי לערוך רשימת קניות בלי להתבלבל. את זה נשמור למחר, את ההוא לשבוע הבא. לא לזרוק כלום, אולי עוד יהיה לו שימוש. מצב חדש עבורי, אבל גם לזה נתרגל. בינתיים לא חסר לנו דבר.

*

שישי בערב בלי ארוחה משפחתית: לא הילדים ולא בני זוגם ולא הכלבה הוגולינה (שם בדוי, וראו קטגוריה על שמה). בישלתי רק עבור שנינו, ואכלנו בצוהריים, כיאה לבני גילנו. בערב נראה את יומני החדשות של אולפני שישי, כבר מזמן לא הייתה לנו הזדמנות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

ספרא וסייפא

השבוע נבחנה אחת הכיתות שלי במכללה. חילקו את הקבוצה בין שלושה חדרים, ואני דילגתי ביניהם כדי לענות על שאלות וקושיות. במסדרון ליד החדרים היה שולחן עם כיסא, ושם ישב ילדון פעוט – אולי בן של אחת הנבחנות – עם אספקה נאה של נייר וצבעים וטושים, וצייר משהו בשקידה מרוכזת. והיה לו על השולחן גם איזה רובה צעצוע, מפלסטיק צבעוני קל, כזה שמתאים גם למשחקי מים (ולפורים?).

ניסיתי לתפוס את מבטו של הילד ולשלוח לו חיוך, אבל הוא לא הרים את עיניו מן הדף ולא שעה אל מאמציי הטרדניים. אולי גם הזהירו אותו שלא לדבר עם זרים. והוא היה כל כך רציני וקטנטן ושקדן, סמוך אל השולחן הגדול ממידותיו, מוציא מתחת ידו עבודה יסודית ומושקעת, ובכל זאת לא מוותר גם על רובה הפלסטיק.

כשחזרתי אל המסדרון אחרי כחצי שעה, כדי לוודא שוב שהכול בסדר בחדרי הבחינה, הילדון כבר לא היה שם. אימא שלו השלימה כנראה את המענה על כל השאלות ויצאה מחדר הבחינה ולקחה אותו הביתה, על אומנותו ונשקו.

איפה הייתי ומה עשיתי

אז מה מעשיי בימים אלה (מלבד ניסיון עקר להתחמם, וכן מעקב חרד אחרי חדשות הקורונה [איזה עצוב זה שדווקא בשנה שבה חוסנתי נגד כל המחלות שבעולם צצה פתאום מחלה חדשה שנגדה אין בכלל חיסון])?
אה. טוב ששאלתם. אני בודקת מבחנים. קבורה עמוק במצולות.

כן, זה שוב הזמן הזה של השנה. ועכשיו שנפלאות הטכנולוגיה קמו עלינו שוב לכלותנו, זה נעשה יותר גרוע. כי כבר לא בודקים בחינות במחברות, אלא משתמשים בתוכנה מיוחדת שמסמנת את התיקונים על מחברות-הבחינה הסרוקות. מצד אחד זה מצוין, הכתפיים שלי מאוד שמחות שאני לא צריכה לסחוב כל הזמן ערמות של מבחנים מירושלים הביתה ובחזרה. מצד שני, עכשיו באמת הכול תלוי באינטרנט, ואם תהיה תקלה אני לא רוצה לחשוב על מה שיהיה. מצד שלישי, הגעתי למסקנה הכי אופיינית לי בעולם: הכי מהר זה לתקן מבחנים על נייר. מחשב זה יופי, אבל האמת המרה היא שהוא לא באמת חוסך לי זמן. להפך. אני יכולה ללמוד בהדרגה לעשות את זה יותר מהר, אבל זה אף פעם לא יהיה יותר מהיר משרבוט רהוט על ניירת. חיים קשים.

ואם כבר להתלונן, אז שיהיה עד הסוף. אתמול ניסיתי להחליף עיצוב לבלוג. התבנית של הבלוג הזה היא ממש ישנה, משנת 2011, ורציתי להחליף להכי חדשה, שמתקשטת בכינוי 2020. אז הפעלתי את התבנית החדשה, והיא נראתה ורודה ונחמדה, אבל אז בשום פנים ואופן לא הצלחתי להעלות תמונת רקע של רקפות. ואם לא יהיו רקפות, איך ידעו שזאת אני? בסוף נואשתי וחזרתי לעיצוב הרגיל, אבל אז התברר לי שכל הווידג'טים שלי התערבבו. לקח לי שעה לסדר אותם בחזרה (ובינתיים המבחנים ישבו לבד בחושך ובכו). לעזאזל עם וורדפרס הזה, עוד לא ראיתי תוכנה כל כך לא ידידותית למשתמש. שום דבר לא עובד לפי ההיגיון או האינטואיציה. על כל דבר צריך לשבור את הראש הרבה זמן, ואחרי שיודעים איך לעשות את זה, וורדפרס משנים את השיטה, ועכשיו תלכו תלמדו הכול מהתחלה.

בקיצור, לא משנָה את התבנית, שיהיה כבר ככה. אני מתנחמת רק בזה שהמאבקים הבלתי פוסקים בתוכנה של וורדפרס משפרים את האינטואיציה והביטחון שלי במשאיי ומתניי עם תוכנות מעצבנות אחרות. למשל תוכנות של בדיקת מבחנים. שנאמר, יצא מתוק מעז. הנה נחמה פורתא לסיומו של פוסט חמוץ.

חשופית

פרי העץ כתבה על העובדה שהיא מעדכנת בבלוג שלה דווקא כשפחות טוב לה. חשבתי על זה לא מעט: נראה שכך נכון לעשות, אלא שאני, בעוונותיי, נוטה לעשות את ההפך, ובימים של טרדות מכל הסוגים (אוקטובר היה חודש מטריד במיוחד) אני נוטה להיעלם יותר. אין לי ראש לדווח ולהתייעץ, ואני לא חושבת מספיק על דברים שכן ראויים לכתיבה כאן. אז שתיקה. מילא: היקום ממשיך לנוע במסילותיו גם ככה.

ובכל זאת, כמה דיווחים קצרים (או באורך בינוני):

שנת הלימודים החלה. אני עצובה, כי לא היה לי חופש בכלל, ואפילו לא הספקתי להשלים את הבדיקה של העבודות הסמינריוניות מן השנה שעברה. אבל אני גם שמחה, כי משטר העבודה המסודרת מיטיב אתי, וטוב לי להתנתק מדי פעם ולראות גם עולם אחר, ותשמעו, בירושלים כבר קריר, ממש. משובב נפש, לא פחות.

*

את הצפייה ב'הנערים' השלמנו כבר לפני כמה שבועות. אני באמת חושבת שהיא טובה מאוד, ורק אולי הייתי מקצרת אותה קצת. מעבר לפרק החמישי-שישי היא נסחבת ונמתחת קצת שלא לצורך. אבל היא עשויה היטב, ועם חוש מידה, ויש בה גם מידה מסוימת של איפוק. אני מזכירה את האיפוק כי אנחנו צופים במקביל גם בסדרה 'הרומן', שמתפרשת כבר על פני חמש עונות (בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט, ותודה לאל על זה), ושאיפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה (על אף שאחד מיוצריה, חגי לוי, הוא גם מיוצרי 'הנערים'. מוזר). אני ממש לא אוהבת את הסדרה הזאת, אף שהיא 'עטורת שבחים/פרסים', אבל מוכרחה לדעת מה יהיה הסוף, אז צופה בה באדיקות. כל הזמן היא מתארכת ומתפתלת ונוספים בה כל מיני אירועים הזויים פחות והזויים יותר, חלקם כאילו גורדו היישר ממעמקי האדמה, וכשקורה שאני נרדמת לפעמים באמצע הפרק (כי נו, כמה אפשר), ראש המשפחה מסכים לפעמים (לא תמיד) לתמצת לי את מה שהפסדתי.

*

אירוע גדול בחיי: הצטרפתי סופית לאלף השלישי, כשהורדתי לסמרטפון את האפליקציות של קינדל ושל 'עברית' ורכשתי כמה ספרים דיגיטליים. אני עדיין בעד ספרי נייר (לפני השינה, למשל, אני קוראת רק על נייר), אבל כשאני הולכת לכל מיני מקומות זה נחמד שאני לא צריכה לסחוב איתי ספר קריאה למקרה שיהיו לי כמה דקות פנויות לעיין בו: בתחנת האוטובוס, בהפסקה בעבודה, דברים כאלה. ספרי הנייר הולכים ונעשים כבדים יותר ויותר ומעיקים על הכתפיים, ואילו הסמרטפון בין כך ובין כך איתי, והספרים תמיד זמינים בו. זה ממש נחמד.

אז כשקראתי בעברית את המבוגרים והשתגעתי מהתרגום, הורדתי לקינדל את הגרסה המקורית באנגלית ועשיתי השוואות, וקראתי חלק כאן וחלק שם. זה ספר באמת נחמד, בעיקר כשקוראים אותו במקור. ולאפליקציית 'עברית' רכשתי את לא העזנו לדעת של איריס לעאל (שכותבת בו על אחיינה שנהרג ב'צוק איתן'). זה מעניין וכתוב טוב, אבל את הביקורתיות שלה על כל מה שזז אני לא מחבבת. קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו שהספר הזה מטפל בשכול באומץ. את העניין של ה'אומץ' אני לא לגמרי מבינה. למה זה אמיץ? ביקורות נורא אוהבות להשתמש במינוח הזה, והוא תמיד מביך אותי.

כשאני לא באפליקציה, אני קוראת על נייר את 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד, ולא בפעם הראשונה. קראתי אותו אי אז בעבר ושכחתי מה היה בו, עד שמצאתי אותו לאחרונה על מדף בבית. מסתבר שהעותק שאני קוראת עכשיו היה של הקטנה כשלמדה אותו בתיכון, והוא רצוף הערות והסברים בכתב ידה היפה (בדיו אדומה!) על כל צעד ושעל. לא יודעת איך נולדה לי ילדה עם כתב יד כזה מסודר ונהדר (אם כי זעיר להכאיב: יש מילים שאני לא מצליחה לפענח). הספר עצמו מעניין, אבל לא הסטייל שלי. מין כתיבה דיווחית מהסוג שהפריע לי גם בהחברה הגאונה, אם כי קצר יותר (פחות מ-200 עמודים). והרי ספר הוא לא רק המסר, הוא גם הסגנון. לא משנה, עוד מעט אעבור הלאה, רק שעוד לא ברור לי לגמרי לאן.

*

לאחרונה התברר בבדיקת דם שעשו לי שחסרים לי נוגדנים. הא! עכשיו יתחיל בירור מייגע, עתיר ביורוקרטיה של קופת חולים (ביורוקרטיה היא עניין שיכול לבלוע שעות שלמות, תדעו לכם). לא פלא שכל צננת הופכת אצלי לדלקת ריאות: זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו מתחילים לגלות למה. לבדי-לבדי, כמו חשופית, אני נלחמת פה במחלות בלי צבא נוגדנים שיגונן עליי. ראש המשפחה אומר, יחסית לזה שאין לך נוגדנים, הסתדרת עד עכשיו לא רע (שזה נכון). והאיש של הקטנה שלי, שהוא רופא, הרגיע אותי ואמר, אל תדאגי, יש עוד מנגנונים בגוף שנלחמים במחלות, לא רק הנוגדנים.

אז רווח לי קצת. ובכל זאת, בינינו, זה לא כל כך כיף להיות חשופית.

On Hold

נדמה לי שזה מה שקוראים 'עונת המלפפונים'. כלום לא קורה, הכול בהמתנה: לזה שכל הנוסעים יחזרו מחו"ל, ללילות קרירים, לסוף הקיץ, לסתיו, לחורף, לבחירות, לשנת הלימודים, למשהו. העיקר שיבוא כבר.

בדקתי את כל מועדי ב', מעכשיו עד תחילת השנה נותרו 'רק' שני פרויקטים מתמשכים: הכנת אתרי הקורסים (כבר התחלתי, אבל יש לי גם קורס מקוון, וזה מלאנ-ת'אלפות עבודה), וטיפול בעבודות סמינריוניות (שעם כל הדחיות, ולאו דווקא שלי, יימשך בערך עד ינואר). זה אומר שבשבוע הקרוב אין לי דד-ליין לכלום, וזו הרגשה נורא מוזרה. חשבתי שאוכל להירגע ולחגוג, אבל איכשהו זה לא קורה: תמיד יש משהו שצריך לדאוג בגללו, אין רגע דל.

בלי קשר, אתמול ראיתי בחדשות אייטם על עוד תינוקת שנשכחה ברכב לוהט. הסיפור הסתיים בשלום, כי בפעם השנייה לאחרונה הבחינו עוברים ושבים בנעשה ופרצו את הרכב בלי לחשוב פעמיים. אולי זה הסטרט-אפ האמיתי נגד התאונות האיומות האלה: להציץ בכל רכב חונה שעוברים לידו, בעיקר אם יש בו מושב תינוק. אני מציצה. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על זה שדומה שגם הכתבים והמגישים בטלוויזיה הם בהמתנה לזמנים טובים יותר, ומתעצלים להקשיב, לשאול שאלות או להסביר. למשל, באייטם הנ"ל דווח שעוד לפני שהרכב נפרץ בהצלחה הגיעו גם ההורים המבוהלים, והצטרפו למאמצי הפריצה. היה שם אפילו דיון איזה חלון עדיף לנפץ (כדי להגן על התינוקת מרסיסים). בטח יש איזה הסבר הגיוני, אבל הוא נשגב מבינתי, ואיש לא שאל את השאלה המתבקשת: אם בעלי הרכב הגיעו, למה הם לא פתחו אותו במפתח/שלט-רחוק שלהם? זה היה לוקח פחות זמן וחוסך לתינוקת המסכנה עוד כמה דקות מיותרות של סבל ובהלה (שלא לדבר על החיסכון בהוצאות לתיקון הרכב). אבל איש לא שאל, ולפיכך גם לא נענה, והתעלומה בעינה עומדת.

לא משנה, אני כבר אחשוב על זה בסתיו.

___________________

[תוספת: בסוף חשבתי על זה כבר עכשיו, והגעתי לפתרון אפשרי: אולי ההורים הם לא בעלי הרכב. יש מצב. תלכי תדעי.]

נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.