מבחוץ

בתוך הבליל של טרללת וקשקשת שמלווה את ימי קורונה האינסופיים, מפציע איזה פנס קטן: המנכ"ל הנוכחי של משרד הבריאות, נחמן אש. לא שאני יודעת אם הוא פועל נכון או לא – וגם לא יודעת אם בכלל אפשר לדעת: הרי איך אפשר להיות בטוחים במשהו בתוך העלטה הזאת של חוסר ודאות. אבל כשמתקיפים אותו באולפן החדשות מכל הכיוונים (שהרי כתבים ומגישים אינם טועים לעולם, ועל כן יש להם זכות מולדת לתקוף את כל מה שזז) – הוא לא מאבד את שלוותו. לא חשוב כמה יברברו וינופפו ידיים, הוא עונה בקיצור ובשקט. לא נבהל, לא מתרגז, לא מצטדק, לא מטביע את כולם בצונמי של דקלומים, לא מונה את הצלחות העבר הפנומנליות ולא מנבא עתידות. בהתחלה חשבתי שיש לו הבעת פנים נוגה במקצת, עכשיו אני שוברת את ראשי בניסיון להבין אם הוא סתם משועמם, או משועשע, או שניהם. אין לי תשובה ברורה, אבל יש בהופעות שלו משהו מאוד מרגיע.

שנה"ל תשפ"ב החלה. בשיחת מייל בחוג שלי הודעתי, בין היתר, שהחל מהבוקר אני בחוץ. זה נשמע לי מוזר, אבל זה ממש ככה. אני שומעת שכולם חרדים מפני ההורים שיחפפו (שלא לומר ירמו) עם הבדיקות שהם עושים לילדיהם בבית לפני שהם שולחים אותם לבית הספר. בתקשורת עסוקים כל הזמן בשאלה מי ישגיח, מי יאכוף ומי יעניש. הייתי רוצה להמליץ להם להרגיע סופסוף. מגפה היא אירוע חברתי, לא אישי. אין הצלחות של מאה אחוז, יש רק ניסיון להוריד את גובה הלהבות. במקום להתייחס לכולם כאל פושעים בפוטנציה, כדאי לזכור שרוב בני האדם מתנהגים רוב הזמן פחות או יותר באחריות. ואכיפה היא לא מה שישפר תוצאות. את זה אני אומרת מניסיון של הרבה שנים, אפילו שאני בחוץ: שום דבר לא הולך בכוח.

ממתק לסיום:
קראתי באיזה מקום שווטרינרים (אמריקאים?) מדווחים לאחרונה שהם נתקלים בהרבה חתולים שלקו בדיכאון בשל העובדה שבעליהם יושבים בבית כל היום (בגלל מוראות הקורונה) ומעצבנים אותם. כלבים, לעומת זאת, לא מפתחים תסמינים דומים. אני לא יודעת כלום על חתולים, אבל מהכלבים המעטים שאני מכירה (טיפ-טיפה), גם אני מתרשמת שבעלים שנשארים בבית ומנדנדים להם מבוקר עד ערב דווקא תורמים לשגשוגם הנפשי.

מאחלת שנת לימודים מוצלחת, גם לחתולים 🙂

חדשות ישנות

בעצם, אין שום דבר חדש. הקורונה חזרה, מה שהיה צפוי. אולי החידוש היחידי הוא שהפונקציונרים של משרד הבריאות נראים יחסית רגועים בינתיים. נראה איך זה יימשך. אני מכל מקום חזרתי מיד לנוהל האבוד של מסכה במקומות סגורים. לא שהבנתי למה היה צריך לוותר עליו בדיוק שבוע-שבועיים לפני סוף שנת הלימודים, אבל נניח לזה. ובינתיים ראש הממשלה הנוכחי גם לא מכריז מראש כל יומיים שתהיה מסיבת עיתונאים בשמונה ואז נותן לכולם להמתין בנשימה עצורה לפחות עד שמונה וחצי. מקווה שהוא יתמיד בנוהל החדש הזה, זה באמת לא נחוץ לחכות למוצא פיו כל הזמן.

שנת הלימודים אצלנו מתקרבת מאוד לסיומה, ואיתה גם הגמלאות שלי. בשבוע-שבועיים האחרונים עשיתי כמה וכמה דברים 'בפעם האחרונה לגמרי'. ארגנתי ופתחתי את יחידות הלימוד האחרונות בהחלט באתרי הקורסים: לעולם לא אצטרך לעשות זאת שוב. חיברתי את מטלות הסיום האחרונות. קבעתי שיעור זום בפעם האחרונה. אתמול העברתי (בזום) את השיעור האחרון בחיי, ever. זה אחרון גם בזום וגם לא בזום. חישבתי ומצאתי שאני מלמדת כמעט בלי הפסקה מגיל שש בערך. נכון שבגיל שש התלמידים היו דמיוניים לגמרי, ואולי, בחלק מן המקרים, הם היו הבובות שלי שהושבתי מסביב ורשמתי להן נוכחות והרבצתי בהן תורה ודעת (חיקיתי בפניהן את המורה שלי מכיתה א', שהייתי מאוהבת בה נואשות). אבל בכל זאת זה נחשב קצת.

אז עכשיו נשארו בעיקר בדיקת מטלות הסיום שמחליפות מבחנים (כי מבחנים מקוונים נראים לי עונש קשה מדי, גם בשבילי), ואז חישוב ציונים ודיווחם וזהו. עד סוף אוגוסט זה אמור (בשאיפה) להסתיים. נראה שאני פורשת בזמן הנכון, כי השיטה הזאת של למידה מקוונת מרחוק היא ממש לא כוס התה שלי, ודומה שהיא תלך ותשתלט מעתה על כל חלקה טובה, עם קורונה או בלעדיה. ובכל זאת אחרי השיעור האחרון אתמול, שחשבתי שיביא בעקבותיו הקלה גדולה, הייתי בעיקר עצובה. גם עדה ק. התעצבה. האמת, די מתאים לשתינו.

דברים קורים

משהו משיר של אגי משעול: "קורים, קורים דברים, וגם אני קורָה." כשאני מצטטת את זה אני חייבת להודות שזה יוצר מעין וידוי מוזר בשביל בלוגרית שבכלל לא מתחשק לה לכתוב (אני מניחה שאגי משעול התכוונה למשהו אחר).

בחודש הבא: 15 שנים להיותי בלוגרית. לאורך השנים הללו צפיתי בהרבה בלוגרים חברים שנשמטו אט-אט מעולם הכתיבה בבלוג: לא התחשק להם. בהתחלה לא הצלחתי בכלל להבין איך זה ייתכן. בהמשך התחלתי להבין, ולשאול את עצמי מתי זה יקרה גם לי.

הקורונה הביאה איתה כל מיני דברים, טובים ורעים. אחרי ההתלהבות הראשונית של תיעוד כמעט יומיומי של הסגר הראשון, הגיע (כצפוי) המיאוס. ואז התחלתי גם אני להישמט בהדרגה ממצבת הכותבים המסורים.

כמובן, אי אפשר לצפות מראש מה יקרה בעתיד. אבל בינתיים לא בא לי לספר על עצמי. רק על עצמי לספר ידעתי, ועל עצמי לא בא לספר – אז מה נשאר. ובעיקר, בשביל מה.

אז בכל זאת רק שני דברים (כדי להוכיח שכל ההקדמה הנ"ל היא לא בהכרח לעניין):

הראשון – בכל זאת אירוע ראוי לאזכור: הודעתי בעבודה שאני פורשת בתום שנת הלימודים הנוכחית. כלומר, למעשה, בסוף אוגוסט הקרוב, פלוס מינוס.

נראה לי שמה שהכריע את הכף הוא הקונספט של למידה מרחוק. כן, העולם החדש האמיץ יִלמד וילַמד מרחוק גם אחרי הקורונה, זה כבר ברור לי לגמרי – אבל אני עוד תקועה בעולמי הישן, ההוא שמתמצה בתמונה המצוירת שראיתי פעם, מזמן מזמן, באנציקלופדיה לילדים: ראו בה מורה ותלמידיו בצל העץ ביוון העתיקה. נראה לי ששמה היה "שיעור ביוון העתיקה". התלמידים יושבים על האדמה, המורה עומד מולם ומסביר משהו ומדגים בעזרת שרטוטים על החול, עם מקל. זה הכול. כן, היום יש עזרים ומצגות, זום ואתרי שיעור וקורסים מקוונים, ומשחקים לימודיים, מכל טוב הארץ. אבל אני עוד מאמינה שכל מה שצריך בשביל לימודים זה מורה ותלמידים, ואיזה נייר או לוח או חול כדי לשרבט עליהם דוגמאות. ורצוי – הו, כל כך רצוי – קשר עין. כל השאר זה בונוסים, וכשיש הפסקת חשמל הם בין כך ובין כך מתאדים.

אז הגיע הזמן. הודעתי וזהו, ואחר כך התחלתי להרגיש הקלה – מה שלא קורה לי הרבה לאחרונה. נראה לי שאשמח למצוא את עצמי במצב ששלומי לא קשור בחוט לשלום האינטרנט.

והדבר השני – לאחרונה הצטברו לי במחברת כמה דברים קטנים שקראתי להם בשם המקובץ (והמפואר) 'שירי סערות חורף'. את רובם חיברתי בראש כשהייתי ערה בלילות בזמן סופות רעמים שאני שונאת עד בלי די. הגיע הזמן להעלות את חלקם לכאן, כי נראה שהחורף עכשיו הולך ונמוג, לטוב ולרע. אז הנה אחד מהם, ודווקא בלי קשר לסופת רעמים לילית:

נסיעה ביום חורפי סוער
לרגע
נפתח חלון
בתוך האפור הכבד
הערוך להמטיר.
הרחק מאחוריו פתאום נשקפת
התכלת.
תמיד אמרו לי
שיש אור מאחורי העננים
ולא האמנתי

מזה עידן ועידנים

מאז ה-13 בנובמבר לא כתבתי. נדמה לי שזאת ההפוגה הגדולה ביותר שלי מאז שהתחלתי לכתוב בלוג בשנת 2006. ככל שעוברים הימים, נעשה לי פחות ברור בשביל מה בכלל לכתוב. בין כך ובין כך לא קורה כלום, ולא נעים להיות נרגנת כל הזמן, ועוד בפני קהל. אני גם עובדת המון, ואומרת לעצמי כל פעם 'עכשיו אין לי זמן, אכתוב בערב', ואז מגיע הערב ושוב לא הספקתי את מה שהייתי צריכה, אז למי בכלל יש ראש לבלוג.

ובכל זאת.

אתמול היה יום המודעות לזכויות אנשים עם צרכים מיוחדים, ולכבוד זה הוארו בניינים רבים בסגול. היות שהייתי כל הערב במטבח , לא יצא לי לראות, אבל הבוקר ראיתי בפייסבוק את העירייה שלנו בסגול, ואז גם בדקתי בדף של המכללה בירושלים וראיתי תמונות סגולות גם משם, והתחלתי לדפדף ביניהן ולזהות מאיזו פינה הן בדיוק, ועצרתי כמה פעמים ליד צילום של פנס בכניסה שהושתלה בו נורת לד סגולה, ופתאום התברר לי שאני כל כך, כל כך מתגעגעת.

מאז ה-8 במרץ לא הייתי שם. הכול קורה בזום. אפילו התחלתי להתרגל לזה ולהילחץ פחות. לכל דבר מתרגלים הרי. הדבר היחידי שממש מפריע לי בשיעורי זום הוא שאני מאבדת קשר עין עם התלמידים, במיוחד כשאני מראה להם דברים על ידי הפונקציה של שיתוף מסך (שזה רוב הזמן), ואז החלונות שלהם נדחקים לפינה ואני רואה רק חמישה מהם, במקרה הטוב. אם אני לא רואה אותם, אין לי דרך לוודא שהם איתי – ואני לא מתכוונת דווקא לחשש שהם בורחים לי לאתרים אחרים, אלא שקשה לדעת עד כמה הם מבינים אותי ועד כמה הם מרגישים בנוח לשאול. בכיתה רגילה הראש שלי מסתובב כל הזמן על הצוואר כמו ממטרה, או כמו וִישֶר: הלוך ושוב בין כל הפינות כדי לוודא שהכול בסדר. ועכשיו אי אפשר. זה מין איבוד שליטה קטן, ואני לא אוהבת את זה.

כך או כך – מאז ה-8 במרץ עברו כמעט תשעה חודשים. הדבר הטוב היחיד שנולד מאז הוא הסיכוי לחיסון בעתיד הלא מאוד רחוק. אני פוחדת מכל חיסון, במיוחד מחיסונים חדשים שפותחו במהירות. זה לא שאני חושדת שמנסים לרמות אותי – זה רק שתמיד יש דברים שלא יודעים, וככל שעובר פחות זמן, יודעים פחות, וזה מפחיד. ובכל זאת יש בזה משהו שקצת מתחיל לדגדג את התקווה, וכששמעתי שלשום את אחד ממנהלי חברות החיסון מבטיח שיש אור בקצה המנהרה ושהעזרה בדרך (Help is on its way) התלחלחו לי לרגע העיניים והרגשתי כמו שמרגישים נצורים שמודיעים להם בקשר שכוחות ההצלה מפלסים את דרכם אליהם. זה היה נורא נוגע ללב ואפילו קצת משמח, לרגע אחד.

ואז הרגע עבר.

סגר ב, פרק 7

תם הטקס? לא מרגישים שום חגיגיות ושום הקלה – רק, במקרה הטוב, חששות (ובמקרה הרע זעם נורא). לא ברור אם אפשר כבר לסיים את עונת הפוסטים 'סגר ב', אבל יש מצב שאפשר להתכונן לעונה הבאה.

הבוקר שמתי לב שכל הזמן מתנגנות לי בראש מילים של איזה פזמון נשכח. ושהן חוזרות ומתנגנות כך בחודשים האחרונים. משהו על ייאוש שפגש ייאוש. משהו שמתאים לי כל כך לתקופה הזאת – כי אני מדברת כמעט רק עם אנשים מיואשים (שלא לדבר על עצמי). אל הפזמון ההוא התוודעתי (כנראה?) כשמי שאני מכנה ביני לביני 'הילד מן הכיתה שלי' (בתיכון) היה מפזם אותו לעצמו (ולי) בכל הזדמנות. והוא דווקא בכלל לא היה מיואש, להפך.

אז נועצתי בגוגל ומצאתי: להקת 'לא אכפת להם' משנות השבעים: מתי כספי ושות'. שיר לא מאוד חכם, אבל הבית הראשון מדבר בול אל ליבי: "ייאוש אחד פגש ייאוש / שאל אותו איך הוא מרגיש / ענה ייאוש בקול כבוש / אני אדיש".

זה גם הייאוש וגם סוג של אדישות, כמו בשיר. למשל, הפסקתי לבדוק את נתוני התחלואה באתר משרד הבריאות. והתחלתי לדלג על התדרוכים של הפונקציונרים המעצבנים של המשרד, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. בין כך ובין כך אי אפשר להוציא מזה כלום, וחוץ מזה מה זה כבר משנה.

ובצד כל זה – החלה שנת הלימודים אצלנו. אין תחושה של שמחה. זה בעיקר המון עבודה והמון קשיים, וחרדה בלתי פוסקת לשלום האינטרנט, ששלומי קשור בחוט אל שלומו. לא יודעת כמה נחת תתלווה לזה.

אוי, איזה פוסט חמוץ. עם הקוראים הסליחה.

בקישור: ביצוע מחודש של מתי כספי. בייאושו ננוחם.

סגר ב', פרק 6

נדמה לי שכבר היה לי פעם פוסט על ענווה. עכשיו יהיה עוד אחד.

מלכתחילה נדמה לי שזה מה שהכי חסר לנו: ענווה. הכרה במגבלותינו. הפנמה שלא על הכול אפשר לשלוט, ולא הכול הולך בכוח.

כבר מתחילת משבר הקורונה: התפיסה כאילו אפשר 'למגר את הנגיף' על ידי סגירת כל העולם ואשתו בבית ועל ידי בידודים אכזריים – אין לה על מה לסמוך. הנגיף לא ימוגר. ברגע שיפתחו את הסגר, הוא יחזור. אפשר בינתיים להגיד תודה לאלוהים, שלוש פעמים ביום, שזה קורונה ולא דֶבר, או אבולה, או איזו זוועה אחרת. למרות שגם קורונה איננה טיול בפארק, אני לגמרי מודעת לכך, ובהחלט מגלה ענווה בעניינה. ובכל זאת יש לנו מזל שהיא לא דֶבר. ובמאבק מולה חשוב להיות חכמים, ולא רק צודקים. לאמור, להיזהר בשכל, לא בהיסטריה. ולזכור תמיד שבין הכול לבין לא כלום, בין אפס למאה, יש עוד תשעים ותשע אופציות ביניים, ואפשר להסתדר בנוחות איפה שהוא על הרצף, במקום להצטופף, בנחישות אין-קץ, בקצוות.

או התפיסה הילדותית שאפשר להכריח את כולם 'להישמע להוראות' בעזרת עונשים וקנסות. ובכן, מסתבר שאי אפשר. תמיד – בכל חברה (לא רק אצל ישראלים) – יש מי שיפרו, יתחמקו, יתחכמו, ינצלו. זה טבע האדם. בעיקר כשהגזרות כמעט קשות מנשוא, ולא אלאה אתכם שוב בסיפורו של שר הצבא שסירב להפוך לפרפר (וע"ע הנסיך הקטן).

העובדה שהרמטכ"ל אירח בחצר ביתו את הורי אשתו לא בהכרח מורה על כך שהוא אדם מושחת. אני בטוחה שבאותו יום עצמו היו כאן אלפים שעשו כמוהו. יש להניח שרבים מהם שמרו על מרחק של שני מטר בין כיסא-נוח למשנהו. ויש להניח שיותר משהביקור הזה בגינה הזיק לשלום ההורים המבוגרים, הוא הועיל לבריאותם הנפשית – וכנגזרת שלה, גם לבריאותם הפיזית. כי הצורך האנושי באינטראקציה עם בני אדם אחרים הוא דבר שאין להתכחש לו, וחילופי מבטים וחיוכים בזום לא יכולים להשביעו. לא לאורך זמן, ולא בלי לשלם מחיר יקר.

הנה, למשל, אתמול נסעתי עם ראש המשפחה לסופרמרקט (במקום להסתפק בסופר-זוטא שבשכונה). חזרתי עולצת, למרות שזה סופרמרקט די בינוני בטיבו: נסעתי בדרכים, ראיתי אנשים, שמעתי שיחות שלהם, החלפתי חיוכים עם מישהי בתור (מאחורי המסכות, אבל רואים בעיניים), אמרתי תודה לאיש הביטחון בכניסה: איזה חיים סוערים ומלאי עניין! וכמה שהיה חסר לי כל זה!

באותו עניין: שנת הלימודים שלנו נפתחת בשבוע הבא. יש לי המון עבודה, אני כל היום במחשב ובזום ומתפללת שהאינטרנט לא יכזיב. לקראת שיעורי-זום עולה שוב הדיון של 'הריבועים השחורים', כלומר תלמידים שמשתתפים במפגש בלי להפעיל את מצלמותיהם. שואלים מה אפשר לעשות, איך וכמה אפשר לחייב אותם להפעיל אותן, אילו סיבות שהם נותנים כדי לתרץ את הריבועים המוחשכים אפשר לקבל.

זה נראה לי כזה דיון עקר. הרי אפילו בתנאים אופטימליים, של שיעור שמתקיים בחדר של כיתה רגילה, אין לי שליטה על מה שתלמידים עושים כשאני מבלבלת את מוחם בהסברים מפותלים. במיוחד באלף השלישי, כשהם עסוקים בסמרטפון מתחת לשולחן, או שוקעים בלפטופים שלהם, ואלוהים יודע איפה הם גולשים שם. והלוא אפילו בימים הרחוקים שאני הייתי תלמידה יכולתי להתנתק למחוז החלומות, ושום מורה לא היה יכול לשלוט בזה.

בכיתה רגילה (מאז 8 במרץ לא הייתי בכזאת, רק אומרת) אני עוצרת לפעמים את השיעור ומפריחה לחלל החדר את השאלה 'אתם איתי עכשיו או בפייסבוק?", ויכולה לזהות, על פי עוצמת החיוכים הנבוכים, מה תשובתו של כל מחייך. גם בשיעורי זום כבר למדתי לשלוח אל המעמקים המוחשכים של האינטרנט את השאלה 'אתם איתי? הי! תשמיעו קול שאני אדע שאני לא לבד פה!' ותמיד יש מי שמתחברים מהר למיקרופון ועונים 'אני כאן'. ודי לי בכך. רוצים לחפף? בין כך ובין כך לא אוכל למנוע זאת. טרמפיסטים יש בכל מקום. יכולים להסתדר בחומר בלעדיי? אדרבא, תראו לי את הקסם. כולנו אנשים מבוגרים (תודה לאל שאני מלמדת במכללה ולא בחטיבת ביניים), כולנו יודעים כמה קשה עכשיו לכולם, רובנו מבינים שצריך להתגייס, לתת כתף, לתת אמון זה בזה. ומי שינצל את זה לרעה – שיבושם לו, אני אפנה אל הרציניים וההגונים. ובמקצוע שלי, בניגוד לרפואה – גם אם לא מבינים את החומר במלואו, הפציינט לא ימות. לאמור: פרופורציות.

בקיצור, קצת ענווה. לא על הכול אפשר לשלוט. זה טוב לכל תחומי החיים, ואני משננת את זה לעצמי יום יום, בכל התחומים. לפעמים אני אפילו מצליחה להפנים.

נשק וסע (או: שלום כיתה א')

לא, אני לא אכתוב על מהומת פתיחת שנת הלימודים אצלנו. רק אציין נסיבות מקילות: זה לא קל להחליט החלטות בתנאים כאלה. לא הייתי רוצה להיות במקום מי שצריכים להחליט. וזה בלי קשר לעובדה ששר החינוך אצלנו הוא מעצבן ברמות על. ליבי ליבי לרוני גמזו, שנלחם בגבורה מול תחנות רוח, ולפעמים גם מצליח.

ומכאן – ישר לסין:
על דף הפייסבוק של עופר מסין כתבתי כבר כמה פעמים. היום הוא מספר על היום הראשון ללימודים של בנו הקטן. כן, גם בסין מתחילים ב-1 בספטמבר. יש הוראות מדויקות וקשוחות על איך מותר להיפרד מן הילד (רמז: מאוד מהר – אומרים שלום וזהו), והסינים, בניגוד לישראלים, מצייתים בקפדנות. עופר מסין, שהוא הרי עופר ישראלי, מנסה להביע התקוממות, אבל אשתו הסינית לא מרשה, והוא שומע בקולה. גם הילד הקטן מציית בלי תלונה.

אבל זה לא מונע מעופר מסין לשקוע בזיכרונות. ביומו הראשון בכיתה א', בארץ הקודש, הייתה אימו בשמירת היריון, ומי שלקחה אותו לבית הספר הייתה ברברה השכנה. הוא מספר שהמורה פקדה על הילדים לנפנף לאבא ואימא לשלום, ומוסיף: "ועד היום אני תקוע עם היד ככה באוויר כי ברברה זאת לא אמא שלי, חשבתי אז ולא ידעתי מה לעשות. לנפנף או לא." שזה המשפט שהכי נוגע לליבי בכל הפוסט של עופר מסין, למרות שכמעט כל משפט שלו נוגע ללב.

איך שלא יהיה, אחיו הצעיר של עופר מסין (ההוא שהיה אז עובּר בשמירת היריון) מספר לו עכשיו שבארץ קוראים היום לנוהל הפרדה המקוצר הזה בשם 'נשק וסע'. עופר מספר לאשתו, שמספרת להורים הסינים בבית הספר בווהאן, וכולם מתפעלים. בסין זה נחשב 'מילים רכות', וזה מקסים בעיניי ביותר. אגב, אני זוכרת שגם אני התפעלתי בפעם הראשונה שראיתי את החניות הזמניות-מהירות של ה'נשק וסע' הזה (הרבה אחרי שהילדים שלי כבר לא למדו שם).

אז התחילה שנת הלימודים. גם אני כבר שקעתי במצולות הכנת השנה הבאה אצלנו (מתחילים אחרי החגים), ועוד לא רואה את הסוף: בינתיים הכול יתנהל ממרחק, בזום, ואני שונאת את זה. לא הייתי בירושלים מאז ה-8 במרץ, ואני נורא מתגעגעת.

שתהיה שנה"ל תשפ"א טובה לכולנו.
והנה הקישור לפוסט של עופר מסין.

בפתאומיות

השבוע היה לנו כינוס בזום עבור סגל המכללה לכבוד סיום שנה"ל.

אני לא ממעריצות הזום, ובכל זאת נפעמתי מכמה טוב שזה עובד, וכמה שעות נסיעה זה חסך לי. ואיך כשזה נגמר בשמונה בערב אני לא צריכה לפתוח במסע אינסופי הביתה בתחבורה ציבורית מקרטעת, אלא פשוט עוברת חדר, מדליקה טלוויזיה (חדשות) והולכת למקרר.

במקום להגיע לחדרים השונים של סדנאות הכנס, לוחצים על קישורים. לקישור של הסדנה האחרונה שבחרתי הגעתי באיחור (לא באשמתי), אבל אני שמחה שהגעתי. בשל האיחור אני לא בדיוק יודעת מה הוסבר בהתחלה, אבל בגדול הקריאה המנחה סיפור קצר מאוד של קפקא ששמו 'הטיול הפתאומי'. בסיפור יש מישהו שחושב לצאת החוצה לטיול ערב ולהשאיר את הבית/משפחה מאחוריו ופשוט לטייל בחוץ ואולי גם לבקר חבר. המנחה סיפרה שאחרי שקראו את הנ"ל כתבו תלמידים שלה בפורום של הקורס שהסיפור נגע לליבם במיוחד בימי קורונה.

גם לליבי.

ההתרשמות שמישהו יכול להחליט לצאת מהבית ויוצא וזהו גורמת לי לקנא. בסיפור כתוב שהוא צריך להסיר את החלוק לפני היציאה, ובזאת מסתיימות ההכנות. עצם הכותרת מעוררת כמיהה: טיול פתאומי. פשוט להחליט ולצאת. בצל הקורונה אין כמעט שום דבר פתאומי (חוץ מאולי הנחתת הודעה שצריך להיכנס לבידוד). ואין שום דבר ספונטני. כל דבר מחייב תכנון, שיקול דעת, ניהול סיכונים, תהיות אם כדאי או לא, אם שווה את הסיכון או לא.

ולא מספיק לפשוט את החלוק, כי צריך גם לקחת מסכה. שאם לא כן יורד אדם לפי תומו אל הרחוב, מתחיל ללכת, והופ – נזכר פתאום שהוא נטול מסכה. שאז הוא חייב לשוב מיד על עקבותיו ולתקן את המעוות, שאם לא כן, וכו'.

[עריכה מאוחרת:
ומה נודע לי פתאום במקרה? שהיום, 3 ביולי, יום ההולדת של פרנץ קפקא. כשכתבתי את הפוסט – בכלל לא ידעתי. הנה עוד פתאומיות.]

שלושים וחמישה במאי

בראשית ימי הקורונה, כשלמדתי שאפשר להקליט שיעורים והסברים בזום, ואפילו לכתוב שם על 'לוח' – כתבתי שם בערבית את התאריך 35/5 וביקשתי מהתלמידים שיזהו מה כתוב שם. קצת חמדתי לצון, וזכרתי שיש ספר בשם הזה משל אריך קסטנר, וחשבתי שזה תרגיל נחמד כשלומדים את הספָרות הערביות.

התלמידים אומנם פיענחו את הכתוב, וחלקם גם הכירו את הספר. אחרים תהו מה נכנס במורתם המוזרה שהיא מצטטת תאריכים שלא היו ולא נבראו. כך או כך, לרגל התרגיל דפדפתי קצת בוויקיפדיה וגיליתי שה-35 במאי הוא גם שם קוד עבור ה-4 ביוני, כשלא רוצים להזכיר את זה האחרון. למשל, מאורעות טיאננמן בסין אירעו ב-4 ביוני, והיות שהמשטר לא אוהב שמזכירים לו את זה, יש המציינים במקום את 35 במאי.

מוסר השכל? לא הרבה. האחד, חבל שאני לא מכירה את הספר. בילדותי קראתי את אמיל והבלשים (ולא השתגעתי עליו), ואת אורה הכפולה ואת פצפונת ואנטון, שאת שניהם מאוד מאוד אהבתי. אבל ל-35 במאי מעולם לא הגעתי. אולי הגיע הזמן לעשות משהו בנידון.

ומוסר השכל שני: היום ה-35 במאי. באמת. ואם אתם לא מאמינים, תִספרו מסוף מאי ותראו.

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.