דו"ח מצב

מזה עידן ועידנים, וכו'. עוד מעט יוני נגמר ומאז תחילתו לא כתבתי כלום ועדה ק. מחמיצה פנים לעומתי.

אז מה היה לנו. לא הרבה. שנה"ל בחטיבת הביניים שבה התנדבתי הסתיימה. עכשיו התפנו לי שני בקרים בשבוע. אז עכשיו מה את עושה כל היום? כל מיני, אבל זה לא כולל כתיבה בבלוג, מסתבר.

התגלית של הקיץ היא משחק המילים האינטרנטי WORDLE וגרסתו העברית וורדעל. גיליתי את זה תודות לאמפיארטי שסיפרה על זה בבלוג שלה (תודה, אמפיארטי!), ומיד נשאבתי לזה (אפשר לחפש 'וורדעל' בגוגל ומוצאים בקלות). מסתבר שזה משחק די ותיק יחסית, אבל אני כרגיל הגעתי באיחור אופנתי ונדלקתי אחרי שכולם כבר נרגעו ממנו. כל יום בחצות מתחלפת מילה בת חמש אותיות שצריך לגלות תוך שישה ניסיונות לכל היותר. זה מקסים. זה תורגם מן הגרסה האנגלית המקורית לעשרות שפות, והאמת שיש אפילו יותר מגרסה עברית אחת. יש מי שמגלים אחרי שלושה ניסיונות, אבל אני – יצור איטי שכמותי – בדרך כלל זקוקה לחמישה או שישה (ונהנית מכל אחד מהם).

ההפתעה הגדולה ביותר במשחק הזה הוא שהגרסה האנגלית קלה לי יותר מן העברית. נכון שלפעמים יש מילה אנגלית שאני לא מכירה, ואז אין סיכוי שאגלה אותה, אבל עד עכשיו זה לא קרה לי הרבה. לעומת זאת העברית בנויה משילובים של שורשים ותבניות, ובדרך כלל התבנית מתגלה די מהר, ואז נשארים עם המון שורשים אפשריים ולא תמיד מצליחים לגלות תוך שישה ניסיונות.

אני מכירה אנשים שמחכים כל יום לחצות, פותרים את החידה היומית החדשה ואז הולכים לישון. אני משאירה לי אותה לבוקר, ופותרת אותה עם הקפה הראשון. קודם הגרסה העברית 'מדויקת' (יש בגוגל), ואז וורדעל, ואז WORDLE. שלוש מילים על הבוקר. זה נורא כיף. אחרי זה אני מתפנה לטרדות הרגילות, ואז זה הרבה פחות כיף.

איזה טרדות? לא, אל תתנו לי להתחיל. הממשלה נפלה, הקורונה חזרה, הקיץ התחיל, הסחלב שלי מת, הבת שבע שוב בהלם, הסידן בורח לי מהעצמות, ועוד כהנה וכהנה. אפילו עדה ק. אומרת: די, תעזבי את זה, לא צריך לפרט הכול.

מה עוד: שוקלת בשיא הרצינות לפתוח עוד בלוג שיהיה מיועד לשרבוטים בלתי אינפורמטיביים. בלתי אינפורמטיבי, ככה אני קוראת לזה. כל מיני דברים קצרים ולא מחייבים שבדרך כלל לא מעניינים אף אחד ולא מעוררים שום דיונים. יש לי כאלה גם במחברת, אבל היתרון של בלוג הוא שיש לו אינדקס, וקל יותר למצוא בו דברים (בהנחה שאני מחפשת), ואם הפלטפורמה לא פושטת רגל, אז גם הכול נשמר וזמין. אני חושבת על זה כבר הרבה מאוד זמן, אבל עכשיו נראה לי שזה הולך ומתקרב.

ועוד זה, שאולי קשור:

תפזורת
אני מתפזרת
על סביבותיי
ואיך אלקט
את פזורותיי

אז למה בעצם אני כותבת בלוג

(בתשובה להצעה שבשרביט החם)

בשנת 2006 השתתפתי בסדנת הכתיבה הראשונה והיחידה בחיי. אחת המשתתפות הודתה בפנינו שהיא 'חיה באינטרנט' ופתחה עבורנו פורום לדיונים שונים בענייני הסדנה. לא הבנתי אז כלום באינטרנט, ואין לי מושג באיזה סוג פלטפורמה הפורום הזה התנהל. אבל כשהמשתתפת ההיא ראתה כי טוב, היא הציעה שכל אחד מאיתנו יפתח גם בלוג בישראבלוג.

חלק מחברי הקבוצה נענו מיד. אחרים, כמוני, היו סקפטיים: מה פתאום לכתוב ברשת במקום במחברת הקבורה במגרה. אבל בהדרגה נשאבתי לרעיון, ואחרי שהתחבטתי רבות, העזתי ופתחתי בלוג. קצת התברברתי שם ולכן נעזרתי באסתי שהייתה איתי בקבוצה (שאלתי אותה בטלפון אם יש לה זמן לייעץ לי והיא ענתה: 'יש לי כל הזמן שבעולם'. לא שכחתי). אחת מאבני הנגף הייתה שישרא סירב לקבל את שמי 'עדה' כשם המשתמש. זה בגלל שכבר היו שם עוד עָדות. חשבתי לעשות מה שכולם עושים, כלומר לבחור ב'עדה 1' או 'עדה 2' וכו', אבל אז נמלכתי בדעתי ואמרתי, למה לא אשתמש גם בשמי הפרטי השני, שמתחיל ב-ק'. תמיד שנאתי אותו, אבל הנה נולדה ההזדמנות לעשות בו שימוש. וכך נולדה עדה ק. בהתחלה היא הייתה שקטה וצייתנית, אבל מאז היא התחילה לשגשג, ולפעמים ממש מאיימת להשתלט לי על הבלוג. יכול להיות שצריך לפתוח לה בלוג משלה… כך או כך, בזכות העניין הזה אפילו התחלתי לחבב קצת את שמי הפרטי השני.

מאז זרמו הרבה מים בנהר. ישרא שגשג ואחר כך התחיל לקרטע. הוא קיים גם היום, אגב, והפוסטים שבו זמינים (בכתובת אחרת), אבל הוא מסרב לתת לי להיכנס לעריכה. לא מכיר אותי יותר, וגם לא את עדה ק. פניתי לתמיכה והם הודו שהם לא יודעים מה לעשות. זה לא כל כך משנה, כי החל מ-2015 אני כבר לא כותבת שם: עברתי לוורדפרס, שאני אוהבת לכנות בשם הלא מחמיא 'בלוגיה עצית', בגלל איזו נוקשות מעצבנת בממשק של הפלטפורמה. אבל נראה לי שהשתלבתי היטב.

אז אחרי כל הפטפטת הזאת, למה אני כותבת בלוג: כי אנשים כותבים זקוקים לקהל. כמו שגם סוגים אחרים של אומנות זקוקים לו (אבל לא אכנס כאן לשאלה המכשילה אם כתיבה היא אומנות או לא). המחברת כבר לא מספיקה לי. זו האמת המרה. אני צריכה לדעת שיש עוד עיניים ששוזפות את מילותיי. יש שאומרים שגם מי שניהלו יומן בשיטה המיושנת במחברת נסתרת, ציפו שביום מן הימים תשזוף אותו עין אחת או אחרת. אני נוטה להאמין שזה נכון.

יש בלוגרים שטוענים שהחלק הבאמת חשוב בכתיבת בלוג הוא התגובות. אני מקווה שלא אפגע באיש אם אתוודה שבעיניי זה קצת פחות חשוב. אני נורא בעד הקשבה בכל מצב, אבל בבלוג שלי מה שחשוב הוא אני (ויסלחו לי אלוהים וקוראים על זה). זה לא אומר שאני לא שמחה בתגובות שאני מקבלת – מובן שכן, ותודות רבות למגיבים. אבל גם כשאין כל כך תגובות, רוחי לא נופלת.

היא (כלומר, רוחי) בכל זאת נופלת תכופות כשאני מגלה שכל עניין הבלוג חשוב לי פחות ממה שהיה פעם. קשה לי לשחזר את ההתלהבות הראשונית. כנראה יש גם הזדקנות של בלוגרים, שלא קשורה לגיל אלא לוותק. ראיתי את זה קורה להמון בלוגרים מסביבי: איבדו עניין ונשמטו מרשימת הכותבים, אחד אחד ובאין רואה. אני בטוחה שיש להם חיים טובים ומלאים גם בלי זה, ובכל זאת אני מתגעגעת אליהם לא פעם. במשך שנים תהיתי מתי זה יקרה גם לי, והנה אני יכולה להעיד שזה כבר קרה: אני אומנם עוד כאן, אבל עם הרבה פחות להט פנימי. הרבה יותר אינרציה מאשר צורך אמיתי.

בעצם, זה לא רק שיש לי פחות חשק לספר על עצמי בבלוג. לא פעם אני חושדת שיש לי פחות ופחות חשק לכתוב בכלל, אפילו במחברת (אם כי יש פה ושם הבלחות, אני חייבת להודות). וזה מעציב אותי אפילו יותר מאי-החשק הבלוגוספרי.

בהקשר הזה נדמה לי לפעמים שאולי אם רק אפתח בלוג חדש ואחר, ההתלהבות ההיא תחזור. כמובן, בחלוף הזמן יקרה גם שם מה שקורה פה: תחול התיישנות, על כל המשתמע מכך. ובכל זאת… עדה ק. מנדנדת לי לא פעם, מבקשת שאפתח לה בלוג קטן ופשוט בפלטפורמה פחות עצית (למשל בבלוגספוט) ואניח לה לשרבט שם כאוות נפשה, לכתוב כל מיני קצרצרים בלתי אינפורמטיביים (בלי תחושות אשמה מסוג 'בשביל הזנבנב הזה להטריח לכאן את הקוראים?') ולחפף להנאתה את דף התגובות. אבל עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה.

כך או כך, בארבעה בחודש הבא ימלאו לכתיבתי הבלוגוספרית 16 שנים. בינתיים עודני כאן: מנוסה הרבה יותר, לא בהכרח חכמה יותר, וקצת יותר אדישה.

באשר להמשך, כרגיל: ראה נראה.

Bloganuary

כתבתי מה אני עושה כל הזמן, אבל לא כתבתי מה לא.

אז לא כותבת הרבה בבלוג. דווקא עכשיו, כשהתפנה זמן, מתחשק פחות. מוזר ועצוב.

אלא מה? פתאום וורדפרס הכריזו על פעילות מיוחדת לינואר המתרגש עלינו לטובה: הם יציעו בכל אחד מימי החודש רעיון לכתיבה, והכותבים בוורדפרס מוזמנים לכתוב עליו בבלוגים שלהם. זה משהו כמו אתגר הכתיבה של סיפורוני נובמבר שרצו לאחרונה בפייסבוק ובטוויטר. לצורך הפרויקט הזה, ששמו Bloganuary, הם גם פתחו דף/אתר מיוחד.

ופתאום זה נורא מצא חן בעיניי. נרשמתי לדבר הזה (בקלי קלות), הרשמתי אושרה, ובינואר יתחילו לשלוח לי רעיונות. כמובן, אין מצב לכתוב פוסט מושקע כל יום – אבל אולי אפשר יהיה לכתוב משהו בקיצור, כמו שעדה ק. הכי אוהבת. והיות שרוב חברי הקהילה בוורדפרס כותבים באנגלית, אז אולי כל פוסט כזה שלי יהיה דו לשוני. משהו חדש ואחר למלא בו את ימי החורף מוכי הקורונה.

נראה.

עצמאות תשפ"א

אז מה היה השבוע.

פעמיים שמעתי ביום הזיכרון את תפילת 'אל מלא רחמים' מפי שי אברמסון (בטלוויזיה, בשני הטקסים הרשמיים של יום הזיכרון). הוא שר נהדר, והמילים היפות ('כזוהר הרקיע מזהירים… בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים'). אמא שלי תמיד בכתה כששמעה את התפילה הזאת.

וגם תליתי את הדגל במקומו הקבוע מחוץ לתריסולים. אני והרגליי הקבועים.

בערב יום העצמאות נשארנו בבית. הפורמט של החגיגות שוּנָה עקב/בעקבות הקורונה, ולא הצלחתי להבין איפה יהיו הזיקוקים, אז לא היה טעם לצאת לצוד אותם. ולמרות זאת זה היה מאוד שונה משנה שעברה, שנת הקורונה. אומנם כל הפרטים מן השנה שעברה הופכים בראשי לסלט עמום (עדה ק. מעירה שזה עונשה של בלוגרית עצלה שממעטת בפרטים ומתהדרת בכך שהפוסטים שלה 'בלתי אינפורמטיביים' – בסוף היא לא זוכרת מה היה ואין לה איפה לחפש). אבל אני כן זוכרת שהיה כמעט כלום, והשנה יותר טוב.

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הפך בחוגים מסוימים לנושא כאוב ממש. לפעמים נדמה שהספורט הלאומי הוא לקטול אותו או להתהדר באי-צפייה בו. אני חייבת להתוודות שדווקא כן צפיתי, כבכל שנה. אני עוד זוכרת את- ומתגעגעת אל הימים שבהם הוא היה קצר, רשמי מאוד, ענייני ובשחור-לבן, ודי עייפה כיום מכל הפירוטכניקה והריקודים. השנה התרשמתי שהטקס היה קצת פחות מייגע מאשר בשנים האחרונות: הנאומים היו פחות ארוכים, היו קצת פחות ריקודים, והפירוטכניקה, רוב הזמן, הייתה פחות היסטרית, כך שהרחבה הישנה והטובה (עם המשבצות) הייתה גלויה לעין בדרך כלל. והיו הרבה דגלנים, והם עשו עבודה יפה (אני כנראה הולכת ונעשית יותר ויותר פשיסטית, מה לעשות, אבל אני אוהבת אותם, וגם את משמר הכנסת עם הכפפות הלבנות שלהם, כמו בארמון בקינגהאם, לרגע קט). אמרתי לראש המשפחה שהדגלניות, במיוחד, הן שוס. הן צועדות מצוין ונראות נהדר, ואהבתי את החצאיות הארוכות והגרביים הלבנים הקצרים (ככה בדיוק היינו מתלבשות לטקסים כשאנחנו היינו חיילות, הרחק במאה הקודמת – והידעתם, גרביים לבנים קצרים נראים נהדר בתרגילי סדר). תרגיל המזרק הפך לבדיחת היום, ובאמת היה קצת ילדותי – אבל חייבים להודות שהמזרקים היו מוטיב מרכזי בחיינו בחודשים האחרונים, אז לא נורא בעיניי שהם כיכבו גם בטקס. וחוץ מזה ראש המשפחה הפנה את תשומת ליבי הרופפת לכך שהייתה למזרק גם בוכנה שנעה קדימה ואחורה. משעשע.

כך או כך – עם הקוראים הסליחה, אבל לא שנאתי. וכאמור: כפפות לבנות וגרבים לבנים קצרים זה לא תמיד רע.

ובעיקר, יש במדינה הזאת עוד כמה דברים חוץ מנתניהו. לא הכול קשור בו ולא הכול נובע ממנו, ואפשר למשל להודות שמבצע החיסונים אורגן באופן מופתי, וזה למרות שאישית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על משרד הבריאות באופן כללי. אז יש ויש, ומותר לפעמים להתבונן במשהו לרגע בנחת לפני שהחיים הקשים יחזרו ויתנפלו עלינו שוב במוצאֵי.

חג עצמאות שמח!

דברים קורים

משהו משיר של אגי משעול: "קורים, קורים דברים, וגם אני קורָה." כשאני מצטטת את זה אני חייבת להודות שזה יוצר מעין וידוי מוזר בשביל בלוגרית שבכלל לא מתחשק לה לכתוב (אני מניחה שאגי משעול התכוונה למשהו אחר).

בחודש הבא: 15 שנים להיותי בלוגרית. לאורך השנים הללו צפיתי בהרבה בלוגרים חברים שנשמטו אט-אט מעולם הכתיבה בבלוג: לא התחשק להם. בהתחלה לא הצלחתי בכלל להבין איך זה ייתכן. בהמשך התחלתי להבין, ולשאול את עצמי מתי זה יקרה גם לי.

הקורונה הביאה איתה כל מיני דברים, טובים ורעים. אחרי ההתלהבות הראשונית של תיעוד כמעט יומיומי של הסגר הראשון, הגיע (כצפוי) המיאוס. ואז התחלתי גם אני להישמט בהדרגה ממצבת הכותבים המסורים.

כמובן, אי אפשר לצפות מראש מה יקרה בעתיד. אבל בינתיים לא בא לי לספר על עצמי. רק על עצמי לספר ידעתי, ועל עצמי לא בא לספר – אז מה נשאר. ובעיקר, בשביל מה.

אז בכל זאת רק שני דברים (כדי להוכיח שכל ההקדמה הנ"ל היא לא בהכרח לעניין):

הראשון – בכל זאת אירוע ראוי לאזכור: הודעתי בעבודה שאני פורשת בתום שנת הלימודים הנוכחית. כלומר, למעשה, בסוף אוגוסט הקרוב, פלוס מינוס.

נראה לי שמה שהכריע את הכף הוא הקונספט של למידה מרחוק. כן, העולם החדש האמיץ יִלמד וילַמד מרחוק גם אחרי הקורונה, זה כבר ברור לי לגמרי – אבל אני עוד תקועה בעולמי הישן, ההוא שמתמצה בתמונה המצוירת שראיתי פעם, מזמן מזמן, באנציקלופדיה לילדים: ראו בה מורה ותלמידיו בצל העץ ביוון העתיקה. נראה לי ששמה היה "שיעור ביוון העתיקה". התלמידים יושבים על האדמה, המורה עומד מולם ומסביר משהו ומדגים בעזרת שרטוטים על החול, עם מקל. זה הכול. כן, היום יש עזרים ומצגות, זום ואתרי שיעור וקורסים מקוונים, ומשחקים לימודיים, מכל טוב הארץ. אבל אני עוד מאמינה שכל מה שצריך בשביל לימודים זה מורה ותלמידים, ואיזה נייר או לוח או חול כדי לשרבט עליהם דוגמאות. ורצוי – הו, כל כך רצוי – קשר עין. כל השאר זה בונוסים, וכשיש הפסקת חשמל הם בין כך ובין כך מתאדים.

אז הגיע הזמן. הודעתי וזהו, ואחר כך התחלתי להרגיש הקלה – מה שלא קורה לי הרבה לאחרונה. נראה לי שאשמח למצוא את עצמי במצב ששלומי לא קשור בחוט לשלום האינטרנט.

והדבר השני – לאחרונה הצטברו לי במחברת כמה דברים קטנים שקראתי להם בשם המקובץ (והמפואר) 'שירי סערות חורף'. את רובם חיברתי בראש כשהייתי ערה בלילות בזמן סופות רעמים שאני שונאת עד בלי די. הגיע הזמן להעלות את חלקם לכאן, כי נראה שהחורף עכשיו הולך ונמוג, לטוב ולרע. אז הנה אחד מהם, ודווקא בלי קשר לסופת רעמים לילית:

נסיעה ביום חורפי סוער
לרגע
נפתח חלון
בתוך האפור הכבד
הערוך להמטיר.
הרחק מאחוריו פתאום נשקפת
התכלת.
תמיד אמרו לי
שיש אור מאחורי העננים
ולא האמנתי

סימן הפיסוק המתלהב

בהמצאות מזדמנות של אלנה פרנטה, פרק שלם מוקדש לסימן-הקריאה – אותו סימן פיסוק שכבר הודיתי לא פעם שהוא לא כוס התה שלי:

"אני אוהבת את הטונים הנמוכים, את ההתלהבות המנומסת, את התלונות האדיבות. אבל מאחר שהעולם אינו הולך בכיוון הזה, אני עושה כמיטב יכולתי שלפחות בעולם המלאכותי שמשרטטת הכתיבה אף פעם לא אגזים בסימני-קריאה. מכל סימני הפיסוק סימן-הקריאה הוא הפחות מוצא חן בעיניי. … אם צירוף של מילים הוא פרי כוונה להשמיע קריאה, ניתן להבין זאת בקלות מן הנקרא ואין צורך לפנות אל הסימן הזה" (31 במרץ 2018).

מי היה מאמין שאני (אני[!]) אסכים עם כל מילה (כל מילה[!]) שאלנה פרנטה (אלנה פרנטה[!]) כותבת.

נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.

תם ונשלם

את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה התחלתי לקרוא ביולי בערך.  הערב,  אחרי ארבעה כרכים, כאלפיים עמודים וכחמישה חודשים,  הגעתי לסופם. והסוף עצוב (סליחה על הספוילר).

היה שווה?  לא בטוח.  אבל היה ארוך מאוד.  אם כי גם הארכנות איננה עקבית:  לפעמים מתפרש תיאור של חצי יום על פני כמה עמודים (קמתי,  התרחצתי,  התלבשתי)  –  ואז נבלעות כמה שנים בשני משפטים,  שבמסגרתם –  הופ  –  מתחתנות בנות ונולדים נכדים. יש שבאמת בלעתי בשקיקה דפים רבים בבת אחת כי ההמשך הצפוי סקרן אותי  –  ויש שבקושי הצלחתי לקרוא עמוד אחד ביום,  ולמוחרת נאלצתי לקרוא אותו שוב,  כי שכחתי מה קראתי בו.

את אלנה-לֶנו עדיין אינני מעריכה במיוחד   –  אבל לילה היא סיפור אחר.  איכשהו במרוצת אלפיים העמודים למדתי לחבב אותה,  ואפילו קצת נקשרתי אליה,  מה שהגביר את צערי על האסונות שניחתו עליה.  נכון שהיא הייתה די מרשעת,  בעיקר כלפי אלנה  –  אבל,  יסלח לי אלוהים,  יש חשש שגם אני הייתי נוהגת כלפי אלנה ברשעות,  כי היא באמת מעצבנת.

אינני יודעת אם הכתיבה של פרנטה מעורפלת קצת,  או שמא זו בעיית תרגום  –  ואולי אני עצמי בעלת תפיסה איטית מדי  –  אבל נראה לי שלא את כל התובנות בספר הזה הבנתי.  פרנטה,  לזכותה ייאמר,  מסבירה היטב את הסיבה לערפל הזה שבו נותרתי.  בעמוד האחרון של הספר היא כותבת:
"בשונה מסיפורים,  החיים האמיתיים,  כשהם חולפים,  נוטים לא לעֵבר הבהירות,  אלא לעֵבר האפלה."

שזה מן הסתם הנכון.  דא עקא שבסיפורים וברומנים,  בניגוד לחיים האמיתיים,  יש לי ציפייה שהסופר יבחר דווקא את הפרטים המשמעותיים ויראה בבהירות לאן הם מתקדמים  –  ושאת כל מה שאינו רלוונטי לכיוון הכללי הוא יניח על צד.

או שאולי אני  פשוט מיושנת.

פונפונים

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב.  התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים,  עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם.  לא בא לי לספר,  להביע, ללבן,  להסביר,  להתווכח,  לדון.  אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה.  אולי משהו אחר.  מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי,  כי אולי שם יתחשק יותר,  בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש!  למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם,  אני תמהה).  אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב.  אחרי יום יומיים יפוג הקסם,  ואז מה?  סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.

וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה.  הייתה לי דלקת בדרכי השתן ,  שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות,  היא לבטח הגרועה ביותר.  לפחות אצלי.  שהרי היא מציעה,  בקליפת אגוז,  מכל טוב הארץ:  גם חום,  גם חולשה,  גם בחילה,  גם כאבים,  וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד.  בקיצור,  גועל נפש.  בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר,  ונשאר רק הזעם הזה:  מה,  החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?

בקיצור,  אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה:  פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות.  כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה,  ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות,  כדי לשמח את ליבי.  וזאת לדעת:  ראשית,  כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג,  אבל שנית,  המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד,  למרות שזה נחשב צבע איום.  ורביעית,  ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה,  ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה,  למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.

כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל,  שלא סביר שישרדו יותר מחודש,  אבל הן רכות כל כך ונעימות.  והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד,  וגם יש להן שלושה פונפונים,  שניים ורודים ואחד לבן.  מתה עליהן,  וגם,  לא נעים להודות,  מתחשק לאכול אותן.  מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא,  יש להן גם היתרון הזה,  שאני יכולה תמיד לומר,  כן, זה צבע איום,  אבל אני לא אשמה,  ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה,  נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday,  ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.