נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.

תם ונשלם

את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה התחלתי לקרוא ביולי בערך.  הערב,  אחרי ארבעה כרכים, כאלפיים עמודים וכחמישה חודשים,  הגעתי לסופם. והסוף עצוב (סליחה על הספוילר).

היה שווה?  לא בטוח.  אבל היה ארוך מאוד.  אם כי גם הארכנות איננה עקבית:  לפעמים מתפרש תיאור של חצי יום על פני כמה עמודים (קמתי,  התרחצתי,  התלבשתי)  –  ואז נבלעות כמה שנים בשני משפטים,  שבמסגרתם –  הופ  –  מתחתנות בנות ונולדים נכדים. יש שבאמת בלעתי בשקיקה דפים רבים בבת אחת כי ההמשך הצפוי סקרן אותי  –  ויש שבקושי הצלחתי לקרוא עמוד אחד ביום,  ולמוחרת נאלצתי לקרוא אותו שוב,  כי שכחתי מה קראתי בו.

את אלנה-לֶנו עדיין אינני מעריכה במיוחד   –  אבל לילה היא סיפור אחר.  איכשהו במרוצת אלפיים העמודים למדתי לחבב אותה,  ואפילו קצת נקשרתי אליה,  מה שהגביר את צערי על האסונות שניחתו עליה.  נכון שהיא הייתה די מרשעת,  בעיקר כלפי אלנה  –  אבל,  יסלח לי אלוהים,  יש חשש שגם אני הייתי נוהגת כלפי אלנה ברשעות,  כי היא באמת מעצבנת.

אינני יודעת אם הכתיבה של פרנטה מעורפלת קצת,  או שמא זו בעיית תרגום  –  ואולי אני עצמי בעלת תפיסה איטית מדי  –  אבל נראה לי שלא את כל התובנות בספר הזה הבנתי.  פרנטה,  לזכותה ייאמר,  מסבירה היטב את הסיבה לערפל הזה שבו נותרתי.  בעמוד האחרון של הספר היא כותבת:
"בשונה מסיפורים,  החיים האמיתיים,  כשהם חולפים,  נוטים לא לעֵבר הבהירות,  אלא לעֵבר האפלה."

שזה מן הסתם הנכון.  דא עקא שבסיפורים וברומנים,  בניגוד לחיים האמיתיים,  יש לי ציפייה שהסופר יבחר דווקא את הפרטים המשמעותיים ויראה בבהירות לאן הם מתקדמים  –  ושאת כל מה שאינו רלוונטי לכיוון הכללי הוא יניח על צד.

או שאולי אני  פשוט מיושנת.

פונפונים

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב.  התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים,  עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם.  לא בא לי לספר,  להביע, ללבן,  להסביר,  להתווכח,  לדון.  אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה.  אולי משהו אחר.  מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי,  כי אולי שם יתחשק יותר,  בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש!  למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם,  אני תמהה).  אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב.  אחרי יום יומיים יפוג הקסם,  ואז מה?  סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.

וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה.  הייתה לי דלקת בדרכי השתן ,  שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות,  היא לבטח הגרועה ביותר.  לפחות אצלי.  שהרי היא מציעה,  בקליפת אגוז,  מכל טוב הארץ:  גם חום,  גם חולשה,  גם בחילה,  גם כאבים,  וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד.  בקיצור,  גועל נפש.  בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר,  ונשאר רק הזעם הזה:  מה,  החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?

בקיצור,  אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה:  פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות.  כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה,  ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות,  כדי לשמח את ליבי.  וזאת לדעת:  ראשית,  כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג,  אבל שנית,  המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד,  למרות שזה נחשב צבע איום.  ורביעית,  ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה,  ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה,  למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.

כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל,  שלא סביר שישרדו יותר מחודש,  אבל הן רכות כל כך ונעימות.  והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד,  וגם יש להן שלושה פונפונים,  שניים ורודים ואחד לבן.  מתה עליהן,  וגם,  לא נעים להודות,  מתחשק לאכול אותן.  מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא,  יש להן גם היתרון הזה,  שאני יכולה תמיד לומר,  כן, זה צבע איום,  אבל אני לא אשמה,  ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה,  נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday,  ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.

היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.

טרדות

בזמן האחרון התרבו הטרדות.  תחילה איזו נזילה סמויה בצנרת שמיררה את חיי במשך חודשים.  הנזילה אותרה וטופלה בסופו של דבר,  אבל אני טרם השתכנעתי שזה סוף הסיפור.  אחר כך נפל עליי רוגזו של הטריפל טלוויזיה-אינטרנט-טלפון,  שראש המשפחה התעקש להעבירו מחברה אחת לאחרת,  משום שהראשונה הגזימה בחוצפתה בעניין התשלומים שהיא דורשת.  עד שהתרגלתי לחברה הקודמת נפלה עליי עכשיו זו החדשה,  כולל התקלות וחבלי הקליטה הצפויים,  ומשום כך,  כדרכי בקודש,  אני לא סומכת על הסידור החדש:  הנה עוד רגע ייפול האינטרנט,  ויפיל אחריו את שאר חבריו לטריפל.

אני לא אוהבת טריפלים.  זה אמנם חוסך כסף,  אבל אני מן המטורפים שמוכנים להשקיע כספים כדי להבטיח את שלוות נפשם-המסוכסכת.  עוד בילדותי לימדוני כי החכם לעולם לא יניח את כל הביצים בסל אחד.  מצד שני,  מרק טווין אמר על זה שהחכם דווקא כן מניח את כל הביצים בסל אחד,  אבל שומר על הסל הזה.   מצד שלישי,  איך אפשר לשמור על סל מלא של חברת תקשורת,  וזה הרי בכלל לא תלוי בי (אלא,  מסתבר,  בקווים של בזק).  מצד רביעי,  אני תלויה באינטרנט בשביל העבודה,  בעיקר בטירוף של סוף שנת הלימודים (ועל כייף ובלוג אני בכלל לא מדברת).  לכן כל חשש של תקלה מעיר עוד ועוד שורשים של שערותיי הלבנות שטרם נולדו,  והם מתדפקים מתחת לקרקפתי ומכינים עצמם להבקיע אל אוויר העולם בעשרותיהם או במאותיהם. הם במיוחד עושים את זה בלילות חסרי שינה,  זה התחביב שלהם.

בקיצור,  טרדות.  או צרות.  עניין של הגדרה ופרופורציות (או היעדרן).  אולי זה גם מסביר את התמעטות כתיבתי לאחרונה.  אגב,  הדעה המקובלת היא שקשיי החיים הם תנאי ומקור-השראה לכתיבה טובה.  אני לעומת זאת יכולה להעיד שכשיש בעיות כתיבתי נאלמת (גם בעי"ן).  מה זה מוכיח?  או שזה מוכיח שהטרדות שלי הן מינוריות,  ועל כן אין בכוחן לעורר כתיבה טובה.  או שזה מוכיח שהכתיבה שלי לא שווה הרבה,  עם טרדות או בלעדיהן.

או שגם וגם.

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

סנטימטר

קוראת את מה שנכתב על רונית מטלון לאחר מותה.  ריאיונות אתה וכו'.  לא מצליחה להבין את הדברים לאשורם.  אפילו לסכם אותם באופן הגיוני קשה לי,  משום שאינם מובנים לי במלואם.  אני מרגישה שזה מתנהל בדיוק סנטימטר אחד מעל לראשי.  סנטימטר זה לא הרבה,  אבל זה מספיק כדי שלא אצליח לתפוס את הרעיון בזנבו,  והוא מאיים לברוח לי.

למען הסדר הטוב צריך שאקרא משהו משלה.  קראתי רק סיפור קצר שהתפרסם ב-YNET (נדמה לי) אחרי מותה,  ולא לגמרי התחברתי  –  אבל המועקה שהוא הקרין איננה מן הסוג שאפשר להתעלם ממנו.  אני אחפש בספרייה.  אני רק חוששת,  שוב,  שזה יהיה כתוב בדיוק סנטימטר אחד מעל לקצה קודקודי.

למשל קראתי היום,  בריאיון שנתנה לגילי איזיקוביץ בעיתון הארץ באוקטובר 2016:
"אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם.  לא צריך להדחיק אותם,  אבל להגר מהם.  הגירה היא אקט של אוטונומיה,  לא רק אקט בזוי,  אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה."

אני מבינה ולא מבינה.  זה הסנטימטר ההוא שחסר לי.  או שאולי המוח שלי הולך. או שאולי הבעיה היא שאני מעבירה כל דבר אל עצמי,  וחושבת מהם השורשים שלי,  ולא ממש יודעת,  וגם לא בטוחה שזה משנה.  ואולי זה בעצם הדבר שאליו רונית מטלון כיוונה.  או שלא.

אבל אהבתי את "ולפעמים הווליום [של התבטאויות מסוימות] כל כך חזק שזה מחריש ושורף את עצמו."  את זה דווקא די הבנתי,  והסנטימטר נעלם.

לבן-שחור

בעלת הבית שבו גרנו ב-Novi Vinodolski שאלה את ראש המשפחה אם אני אמא שלו.

זה לא כל כך מפתיע,  בעצם.  גם החברות של אמא שלי בדיור המוגן חשבו שהוא הנכד שלה,  ובעבודה שלי בכלל יש מי שקוראים לו 'הבחור'.  בין היתר,  כנראה, משום שאין לו כמעט שיער שיבה,  ולי יש מלאן-ת'אלפות.

ראש המשפחה ענה לה שאני אשתו,  ואז היה לה נורא לא נעים,  אבל אני החלקתי את זה.  והקטנה הזעיפה את גביניה ואמרה לי,  לו היית צובעת שיער ועומדת ישר,  לא היו קורים לך דברים כאלה.

אבל-
I beg to differ .
כי כבר כשהייתי בת חמש,  או פחות,  גערו בי כל הזמן (וללא הועיל): תעמדי ישר!  תעמדי ישר! ובעיקר משום שאני מאמינה שהגיל ניכר באמת בהבעות הפנים והעיניים,  ובניסיון החיים שנחרת בהם, ולא בצבע השיער,  שהוא רק לצורך תפאורה.  ויש מצב שמהבחינה ההיא אני באמת נראית מבוגרת מראש המשפחה,  ואולי גם מבוגרת מגילי,  וצבעי מלחמה לא באמת יעזרו.

או שאולי יש מי שלא ניחנו בטבע חקרני,  והם מסתפקים רק בעיון קצר בצבע השיער  ונחפזים to form an un-learned opinion (אבל למה באנגלית כל הזמן,  עדה ק.)   –   ובכן,  אז שיהיה להם לבריאות, זה הרי לא באמת כל כך משנה.  אפשר אולי לכתוב פוסט מעמיק על השאלה למה אנחנו כל כך פוחדים להיראות בני גילנו,  או מבוגרים מגילנו,  אבל אין לי כוח בשביל זה עכשיו.

*

א-פרופו כוח:
התברר לי היום,  ולא בפעם הראשונה,  שאם אני לא כותבת את הדברים,  אני שוכחת אותם מהר יותר; ניסיתי להיזכר במשהו מטיולנו בספרד לפני שנתיים,  ולא הצלחתי:  אני זוכרת רק את הדברים שעליהם כתבתי.  לכן החלטתי שבקרוב אסכם את טיולי האחרון במחברת,  כדי לא לשכוח הכול.  בזמן הטיול עצמו,  שהיה מאוד אינטנסיבי (כלומר,  תלוי את מי שואלים) ועתיר התרוצצויות,  לא ממש הספקתי ולא היה לי כוח.  אבל עכשיו אתיישב לעשות זאת,  ואעלה חלקים נבחרים גם לבלוג.  אז לא אתאפק מלהוסיף בחוצפתי עוד משהו באנגלית:
Stay tuned .

שעת ציטוט

מכאן לשם נפלתי (שוב) על ספרו של עמוס עוז,  אותו הים.  חיפשתי בתוכו משהו,  ומצאתי עוד כמה משהו-ים.  זה ספר נהדר מאוד בעיניי.  מוזר ונהדר,  ומכיל הרבה פנינים קטנות. ויש בו הפרק הקטן ההוא שבו מחבר הספר ("המסַפֵּר") בא לכוס תה אצל אַלבֶּר (אחד מגיבורי העלילה,  ואיך אני אוהבת את הערבוב הזה).  אלבר מספר למחבר שהוא קרא מאמר שלו ("אש וגופרית בידיעות אחרונות מאתמול"),  ומתנדב לתת לו כמה עצות על כתיבה,  לשימוש עתידי:

"כשאתה כותב בעיתון תכתוב כמובן מה שבא,  ואפילו דברים קשים,  רק תזכור שקול אנושי אמנם נוצַר לבטא גם זעקה וגם גיחוך,  אבל ביסודו יש אחוז ניכר מאוד של דיבור שָקט מדויק שבא במילים מדודות.  אולי מרוב רעש נדמה שלקול כזה אין סיכוי,  ובכל זאת כדאי להשמיע אותו אפילו בחדר קטן בין שלושה-ארבעה שומעים.
….
בזמנים כאלה השקט זה אולי המצרך שהכי חסר במדינה.  ושלא תהיה פה חלילה שום אי-הבנה:  אני מדבר על שקט,  בהחלט לא על שתיקה"  (עמוד 140).

הספר הזה יצא לאור בשנת 1999.  בול מתאים גם להיום.  אין הרבה חדש תחת השמש.

פירורים

לְיַד בֵּית-הֶעָלְמִין

הַבֹּקֶר עוֹלֶה;
הַקְּבָרִים
מַתְמִידִים בִּשְׁנָתָם

*

רַכֶּבֶת לַיְלָה

אֶל אֵי-שָׁם
דוֹהֲרִים
חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים

*

 

את הנ"ל כתבתי (בראש) בזמן נסיעות  –  אחת מוקדם בבוקר,  אחת בערב.  ראיתי את שראיתי וחשבתי עליהם וצירפתי מילה למילה ושיניתי וערבבתי וערכתי.  ואפילו לא היה לי זמן לרשום אותם עד עכשיו,  אז שיננתי כדי שלא אשכח (אבל שכחתי חלק).

כי מה עושים כשלא בא לפרט ולא לספר על מה שקורה (אם בכלל קורה)?
אומרים משהו קטן שלא אומר כלום.
משאירים פירורים.