שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

בלוגולדת 11

ארבעה באפריל:  אחת עשרה שנים עברו מאז פתחתי את הבלוג הראשון שלי (בישראבלוג).  היום בלוגולדת.

מה השתנה מאז?

גדלתי ואף זקנתי.  התגברתי על חרדתי מפני האינטרנט ומפני האפשרות שעין-זרים תשזוף את מה שאני כותבת.  וגם מפני הידיעה שמה ששותלים באינטרנט כמעט בלתי ניתן למחיקה:  הוא שם בשביל להישאר.

בתוך הבלוגוספירה ההולכת ומידלדלת (אל מול הפייסבוק והאטרקציות האחרות) גיליתי שחברויות וירטואליות יכולות לפעמים להיות אמיתיות.  מנגד התברר לי שחלקן בדיוק מה ששמן אומר:  וירטואליות.  היום הן כאן,  מחר יישא אותן הרוח.  בתחילה התעצבתי בשל כך,  אחר-כך התרגלתי.

שכן,  בהתאם לגיל  –  ההתלהבות הבלוגוספרית שלי הצטננה בהדרגה במידה ניכרת.  אני קוראת יותר בלוגים מאשר פעם,  אבל מעורבת פחות בדיונים שמתנהלים בהם.  וגם כותבת כאן קצת פחות,  בדרך כלל.

אשר למעבר המפורסם משם לכאן,  מישרא לוורדפרס:  התרגלתי אליו.  אני לא מרגישה געגועים עזים לדפי העריכה של ישראבלוג.  אני עדיין רואה בבלוגייה  –   כל בלוגייה  –  פלטפורמה טכנית ולא הצהרת נאמנות. ועדיין מתפלאת להיווכח,  כל פעם מחדש,  שלא כולם שותפים לראייתי הזאת.

וורדפרס כרגיל נתון בתנועה מתמדת,  perpetuum mobile .  כל שבוע  –  וזו איננה הגזמה  –  יש איזה חידוש.  חלק מהחידושים נחמדים מאוד,  אחרים מעצבנים.  באופן כללי זה מעורר לפעמים קצת ערגה-להזנחה:  שינוחו ושיניחו קצת.  אבל עד עכשיו אני מצטערת שלא הפעלתי בדצמבר-ינואר את החידוש (הזמני) שהוצע כאן לכבוד חגי החורף:  שלג שיורד על הבלוג בלחיצת כפתור.  שערו בנפשכם,  פתיתי שלג צונחים על הרקפות שלי.  אבל פספסתי את זה,  ועכשיו כבר נפל עלינו האביב הקיצי הרגיל שלנו,  ונותרתי בלי שום שלג.

עוד לא השתכנעתי שוורדפרס באמת עדיף על הבלוגייה של גוגל (בלוגספוט,  או בלוגגר,  או יהא שמה אשר יהיה),  שבה יש לי בלוג ניסיוני,  ושהיא פשוטה עד מאוד ונוחה לבריות (אם כי יש בה כמה בעיות שאין לי כוח בשבילן). אבל להתחיל בה ברצינות בלוג חדש זה פרויקט שלא בא לי לעבור אותו שוב,  בטח לא עכשיו כשנדמה לפעמים שהבלוג הנוכחי בוורדפרס מתחיל סוף סוף לצבור תאוצה.

אז לעת זקנה כבר אשאר כאן,  כנראה,  בוורדפרס הטרחני והמייגע.  ובשנה הבאה,  בשאיפה   –  גם אחגוג כאן בת מצווש.
בלי נדר.

תודה לכל מי שקוראים אותי כאן.  זה משמח לב לא פחות משהיה ביומי הבלוגוספרי הראשון.

איך להרוג בלוג

האמת המרה היא זו שכבר רמזתי עליה באחד הפוסטים הקודמים:  לא כל כך מתחשק לי לכתוב בבלוג.  זה לא עניין של אי-חשק לכתוב בכלל,  כי במחברת אני דווקא כן כותבת.  זה רק השלב הזה של הנסיעה מן המחברת אל הבלוג שהשתבש איכשהו.

למשל בשבועות האחרונים,  שיש קצת פחות עבודה (בגלל הכאילו-חופשה),  ואפילו בדקתי כבר את כל הבחינות:  השבוע כתבתי שני פוסטים מושקעים,  במחברת.  אחד על הוויכוח העקר והמתוקשר בשאלה אם יש אלוהים או לא (בעקבות המשפט האלמותי מפי השכינה,  כלומר ממקלדתו של רוגל אלפר,  "אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום").  והשני על אורך המכפלת של החצאיות של שוֹעוֹת-עולם,  ועל מה שקורה להן (לחצאיות) באור הזרקורים והמצלמות.  אפילו שייכתי את הפוסטים הנ"ל לקטגוריות ולתגיות וזה,  כמיטב הסדר הטוב והארגון של וורדפרס.  אבל אחר כך,  כשהכול היה מוכן,  אמרתי לעצמי:  אבל לא בא לי.  וגנזתי.

לא בא לי להשמיע דעות מלומדות.  לא בא לי להרצות ולא להתווכח,  ובטח שלא להתחכם.  יש כל כך הרבה דיבורים מסביב,  שזה מוריד את החשק.  אפילו כשאני רואה שאחת מתגובותיי איפה-שהוא לא הובנה כהלכה,  אני כבר בדרך כלל לא מתקנת.  פעם הייתי מצייתת מיד לדחף המורתי להסביר ולתקן,  ומוסיפה תגובה ומדייקת ומבהירה למה התכוונתי.  עכשיו אני אומרת,  בדרך כלל,  לא משנה.  שיהיה כך.

אולי זה מה שקורה כשמתבגרים באמת.  אולי ה-'שיִהיֶה' הזה הוא אפילו אחד מסימני ההזדקנות.  ואולי זה סתם מה שקורה לבלוגרים שמציינים בעוד פחות מחודשיים 11 שנות בלוג,  ואולי זה מה שהורג בלוגים בסופו של דבר.  ואולי יש הסבר אחר,  מי יודע.

איך שלא יהיה,  בינתיים הפוסטים האבודים הנ"ל נשארים במחברת,  והם יושבים שם לבד בחושך ולא מתווכחים עם שום איש.

קסם

האמת,  לא ממש פוסט על קסם (רק טיפה).  אלא בעיקר על ההרהור שלאחרונה אני עסוקה בעניינים שאין להם מקום בבלוג (ולא בהכרח ולא רק עניינים רעים),  ולכן רוב הפוסטים,  כשהם כבר סוף-סוף מתפרסמים,  יוצאים קצרים למדי ובלתי אינפורמטיביים בעליל.  וגם על ענייני אקטואליה כבר מייגע לכתוב,  כי בכל פעם שאני כותבת משהו שאינו יושב היטב בקצה,  אלא מעז להתבונן גם בזה וגם בזה, גוערים בי שזה יותר מדי באמצע.  כלומר,  כמובן,  לא במילים אלה,  אבל בכל זאת.  אז גם על זה כבר לא מתחשק לכתוב.  ובכלל לפעמים אני מוצאת שהמילים מעיקות ושטוב לי בלעדיהן.

כל זה לא כל כך נורא,  הרי לא מוכרחים לכתוב בבלוג כל הזמן.  אבל אחרי יותר מעשר וחצי שנים בלוגוספריות,  כבר התרגלתי שכמעט כל מה שאני כותבת במחברת נכנס לבלוג. כפועל יוצא מזה,  מסתבר שמה שלא ייכנס לבלוג גם לא ייכתב במחברת.  שזה די חבל.  אז לפני כמה ימים,  פחות או יותר לרגל תחילת 2017,  החלטתי החלטה אמיצה לכתוב במחברת ויהי מה.  לאמור,
!Dear Notebook,  here I come
הרבה לא יצא מזה,  חוץ מהפוסט הסתמי הנוכחי,  אבל צריך לשמוח במה שיש.

אז גם אספר (שהרי מוכרחים להגיע לקסם) שלפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק צילום של מישהי שאני מכירה שמטיילת במזרח הרחוק,  ובצילום היא נראית רוכנת ליד ילדים קטנים מקומיים ומראה להם משהו על מסך הסמרטפון שלה.  אולי היא צילמה אותם קודם ואז הראתה להם את התוצרים,  ואולי משהו אחר.  יש שם שלושה ילדים פצפונים,  כולל ילדונת עם זנב-סוס זעיר  (מאלה שנטועים בצידי הקודקוד), ועוד ילד אחד קצת יותר גדול.  הקטנים,  כדרך הקטנים,  גונבים את ההצגה,  ולמרות שפניהם מורכנות אל הסמרטפון ואין רואים את תוויהן,  זה לגמרי ברור מתוך עמידתם המרוכזת והמסוקרנת שהם מחייכים.

שזה הקסם,  ההוא מהכותרת.

Encapsulated

זה משהו שכבר כתבתי מזמן,  והופיע בבלוג הישן,  ונזכרתי בו אתמול.  נזכרתי שהייתה בו מילה אחת שלא הייתי לגמרי מרוצה ממנה,  וחשבתי להחליף אותה.  חשבתי להחליף את הַנֶּעְלָם  ב-הַנִּבְדָּל (שאותו בחרתי מבין כל מיני אופציות אפשריות אחרות).  אחרי שכבר הייתי מאוד מרוצה מעצמי ראיתי שזה דווקא לא כל כך מוצלח,  ואחרי הרהורים נוספים החלטתי להישאר עם הגרסה המקורית.   אבל לפחות הוספתי כותרת,  גם זה משהו.

זה הזכיר לי את אוסקר ויילד שסיפר על עצמו פעם שבילה בוקר שלם בהוספת פסיק למשהו שכתב  –  ואחר כך העביר את כל אחר הצהריים במחיקתו.

Encapsulated
מַכְמִירַת-לֵב שֶׁכְּמוֹתָהּ,
הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי:
לָנֶצַח שְׁרוּיָה בְּעוֹלָמָהּ הַנֶּעְלָם.
וַאֲנִי לֹא אוּכַל לְהַגִּיעַ עָדֶיהָ,
לְהַשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ
נֶחָמוֹת

זרם תודעה

כשאני חוזרת וכותבת על דברים אחרים מאלה שבאמת יושבים לי על הראש,  זה מייבש קצת את המוח,  וכל מה שהוא מפיק יוצא מיובש,  וזה לא מאוד משמח,  וצריך אולי להתחיל לטפל בזה,  אבל הטיפול כולל פירוט מדוקדק של כל מה שכן יושב לי על הראש,  והוצאה של כל הדברים המדאיגים והמרגיזים  והמעליבים מתוך העטיפות הקטנות והמעצבנות שלהם,  ופרישתם לאור השמש החמה, ועיסוק בכל מיני התקטננויות מגוחכות,  ואז אני אומרת לעצמי,  נו באמת,  עוד מעט את בת כך-וכך שנים,  אין לך משהו יותר חכם ובוגר לעשות, והתשובה היא שבטח שיש לי,  ואז אני יושבת ועוברת על עוד קובץ שהוגש לי לבדיקה וקוראת עוד מאמר מלומד,  ואז אני כותבת עוד פוסט על משהו אחר,  ועוד יום עובר,  ועדיין לא כתבתי על הדברים שבאמת יושבים לי על הראש,  וזה מייבש את המוח,  וכל מה שהוא מפיק יוצא מיובש,  וזה לא מאוד משמח,  וצריך אולי להתחיל לטפל בזה,  אבל הטיפול כולל פירוט מדוקדק וכו' וכו',  וחוזר חלילה,  ועם הקוראים הסליחה,

חכמת המגירה

שוב זה קרה לי:  אתמול,  אחרי שספרתי עד עשר לפחות,  כתבתי תגובה ארוכה ומלומדת על משהו שהרגיז אותי.  כרגיל במקרים כאלה,  כתבתי את זה קודם במחברת שלי.  עניתי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,  ציינתי את כל מה שסולף,  הראיתי מה לא מדויק ומה הוצא מהקשרו,  הסברתי,  הדגמתי ונימקתי.  אחר כך עברתי על זה שוב ומחקתי כל מה שעלול להתפרש כטיעון ארסי או תוקפני.  אחר כך ראיתי שזה ארוך כאורך הגלות,  אז מחקתי כל מה שנראה לי פחות עקרוני,  דילגתי על טיעונים שאפשר לוותר עליהם,  וחיברתי כמה עניינים קטנים לפסקה אחת.  ואז סידרתי שוב את כל הפסקאות בסדר הגיוני. אבל גם אחרי כל זה,  זה עדיין נראָה לי ארוך מדי.

מן הוֹן להוֹן  שמתי לב שתוך כדי כתיבה ועריכה אני הולכת ונרגעת.  עד כדי כך שהתחלתי להגיד לעצמי:  בשביל מה בעצם להעביר את התגובה מהמחברת לאן שצריך?  בין כך ובין כך לא בטוח שהיא תתפרשׁ כפי שהתכוונתי,  ויש סיכוי טוב שהיא רק תעורר ויכוחים חדשים. עדיף שתישאר כבר במחברת,  היא לא חייבת להגיע לתעודתה.  אני את כעסי הוצאתי,  עכשיו אני רגועה.  זה צריך להספיק.

אז הכנסתי את המחברת למגירה וסגרתי אותה.  המגירה אולי מתפוצצת מכעס,  אבל אני לא.  צדקו מי שאמרו שהנייר סבלני.  ומה עוד צריך הבן אדם?  כשיש איזה אפיק נוח לניתוב כעסים,  איזה כליא-ברק מאולתר שיוליך את המטען החשמלי לאדמה,  הכול נראה טוב יותר. ובמיוחד שָקֵט יותר,  שגם זה טוב בפני עצמו.

עת לצטט

כמה דברים יפים,  קצרים וקולעים,  מתוך אחותו של הנגר של מירה מגן:

על ירושלים:  "לאן שאת לא מסתכלת בעיר הזאת יש לך אלוהים בכמויות" (יונינה,  עמוד 113).

על חוסר הסבלנות לקרוא ספרים,  בעקבות אסון:  "כל המילים של דוסטויבסקי ועגנון יחד לא יצליחו לדייק…שתיקה שנשאגת מקצה העולם ועד קצהו.  עם כל הכבוד,  מילים הן דבר מוגבל מאוד" (נאווה,  עמוד 106,  הדגשה שלי).

כמו שתמיד אומרים שככל שלומדים יותר מודעים יותר לכל מה שלא יודעים?  נראה שזה כך גם עם מילים:  ככל שאנשים-כותבים אמונים עליהן יותר,  הם ערים יותר למגבלותיהן האינסופיות.

את שמונה המילים שהדגשתי אני שוקלת להוסיף כמוטו לבלוג.
זהו,  ועתה  –  עת לשתוק.

לא קרנפית, כנראה

סוף סוף הגעתי לסופו של אל תיגע בזמיר. יכולתי לכתוב כאן איך,  תוך כדי קריאתו,  התברר לי בהדרגה,  יותר ויותר,  עד כמה מאמר הביקורת שקראתי עליו (ושגרם לי בכלל להתחיל לקרוא אותו שוב) היה גרוע,  ואיך הם ממש פיספסו שם את העיקר,  אבל החלטתי לרדת מזה.  לא משנה.

סמוך לסוף הספר,  כשקראתי על סקאוט שעומדת במרפסת הכניסה של בית רדלי (הסמוך לבית פינץ'),  ליד החלון עם התריס,  התחוור לי פתאום שבכל השנים הרבות  שבהן קראתי את הספר הזה שוב ושוב,  ציירתי בדמיוני את בית רדלי כאילו הוא נראה בדיוק כמו בית השכנים שליד בית הוריי.  ממש כך.  גם החצר האחורית וגם הקדמית,  וגם השער,  וגם המרפסת הקדמית והאחורית (אבל מעניין שאת בית משפחת פינץ' לא דמיינתי מעולם כבית הוריי,  למרות שמבחינת המיקום והשכנות,  זו הייתה השוואה מתבקשת).

אני תמיד נוטה לצייר לעצמי בראש איך נראים דברים המתוארים בספרים,  אבל רק עכשיו עלה בדעתי שכל השנים דמיינתי לעצמי את בית רדלי בדיוק כך.  וזה נורא הפתיע  אותי פתאום,  וגם העציב  –  כי גם בית הוריי וגם בית השכנים כבר מזמן לא קיימים:  שניהם נעקרו ונתלשו,  ובמקומם נשתלו שם שני בתים משותפים.  ובית רדלי ובית פינץ' בין כך ובין כך לא היו קיימים באמת מעולם.

*

עד עכשיו לא כתבתי כלום על הסערות המדוברות האחרונות (הנשיא ו'שוברים שתיקה' וערוץ 20 וכל השאר).  בעיתון לאנשים חושבים נטען לאחרונה ש(כמעט) כולנו התקרנפנו,  ושאנשים פוחדים להגיד את דעתם ומעדיפים לשתוק ולהשתלב באווירה הכללית.  אז רק רציתי להגיד,  למקרה שמישהו מהעיתון מתעניין,  שלא בטוח שהתקרנפתי,  ושבטוח שאני לא פוחדת להגיד את דעתי.  גם לא ברור לי מה כבר יכול להיות כל כך מפחיד בלהגיד שלדעתי הנשיא הוא איש ראוי בהחלט,  שמסע ההכפשה נגדו מכוער וחסר-תרבות,  שאת 'שוברים שתיקה'  –  אף שפעילותם בחו"ל אינה חביבה עליי  –  אסור להשתיק,  ושהתעמולה של 'אם תרצו' היא מבחילה.  זהו,  נדמה לי שעברתי ביעף על כל הנושאים השנויים במחלוקת.  אה,  לא,  עוד משהו שכמעט שכחתי:  הכלבה של משפחת נתניהו לא מעניינת אותי בכלל,  אפילו לא טיפה.

העניין הוא לא הפחד,  אלא המיאוס.  אני קוראת את מה שכולם כותבים בדעתנות,  בלעג מר,  בפה גדול ובתוקפנות,  ואין לי כוח להיכנס לקלחת הזאת.  אם לא אכתוב על ענייני דיומא בסרקאזם תוקפני או יללני,  זה לא יעניין אף אחד;  וסרקאזם תוקפני או יללני הוא לא כוס התה שלי.  אז אני שומרת את האנרגיות שלי לעניינים מועילים יותר.

*

פסוקו של יום?  מיס מודי אטקינסון מ-אל תיגע בזמיר אמרה שהדברים אף פעם אינם גרועים כמו שהם נראים.  ואטיקוס פינץ' אמר שרוב בני האדם הם ממש בסדר,  כשסוף סוף מתפנים לראות אותם.  ואני  –  יעזור לי אלוהים,  קרנפית או לא   –  ממש מקווה שהם צדקו.  למרות שאני לא ממש בטוחה.
לפחות לא כרגע.