בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

מודעות פרסומת

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

יום הולדת למי שאינו חוגג

יום ההולדת של אבא שלי היום.  חשבתי ללכת לבית הקברות,  אבל לא יצא.  תמיד השאלה אם זו נחשבת הזנחה של זכר המת,  אם לא פוקדים את קברו לעתים קרובות  – אבל חושבים עליו בראש (או בלב).  כי מן הבחינה השנייה שהזכרתי אין שום הזנחה נראית לעין.  אפילו יוצא לי לחשוב עליו יותר ככל שהזמן חולף. והרי הדרך היחידה שבה המתים ממשיכים לחיות היא במחשבותינו.

חשבתי עליו הרבה לאחרונה,  למשל, כשקראתי שמישהי גילתה פתאום שאביה קורא בבלוג שלה.  אבי נפטר הרבה לפני שהיו בלוגים,  אבל חשבתי מה הייתי עושה לו היה בחיים.  האם הייתי מספרת לו על הבלוג?  אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בלוג,  מצד שני בדרך כלל לא מדברת עליו ולא מרבה לפרסם אותו אלא אם כן נשאלתי.  חלק מבני משפחתי יודעים על הבלוג ויש להם גישה אליו.  כמה ואם הם קוראים אני לא שואלת.  אני חושבת שבאיזה שהוא שלב הייתי מספרת גם לאבא שלי.  ייתכן שהייתי שמחה לדעת שהוא קורא אותי.

למרות שאמי עוד הייתה בחיים בשנים הראשונות שכתבתי,  ולה דווקא לא סיפרתי.  גם לו הייתי מספרת,  מן הסתם הייתה מתקשה לעקוב אחר הבלוג,  כי היא לא הייתה בעסקי מחשבים בכלל.  אבל השאלה למה אף פעם לא אמרתי לה  היא כבדת משקל.  והתשובה עליה כבדת משקל אפילו יותר.

לו היה בחיים,  היה אבי היום בן מאה ושתיים.  הוא נפטר בגיל שבעים ושבע בערך.  עולם ומלואו קרו מאז.

יום הולדת טוב,  אבא.  תערב לך מנוחתך בעולם שכולו שקט, שלווה ושלום.

תמורות

הבלוג שלי מישראבלוג היה מגובה אצלי על קבצים כבר מזמן.  עכשיו כשקדחת הגיבוי אחזה בכולם נוכח הסגירה הממשמשת ובאה,  וכשהתברר שאפשר להעביר את קובצי הגיבוי מן המחשב לוורדפרס  –  נדבקתי גם אני בהתרגשות הזאת.  לכן פתחתי כאן בוורדפרס בלוג נוסף,  מיוחד לגיבויים,  ניסיתי ונסיתי לגבות עליו את בלוגי הישן מישרא  –  ולא הצלחתי.  כשכבר כמעט נואשתי הפנתה אותי מניפה לבלוג של צ.,  שבו היו הסברים מפורטים מאוד על שיטת העבודה המומלצת (אי אפשר לקשר לשם היום כי האתר של ישרא נעלם,  בשאיפה ישוב מחר).  עקבתי אחר ההוראות עקב בצד אגודל,  ואחרי חריקות ותקלות אחדות זה הצליח לי סוף סוף.  עכשיו יש לי כאן בוורדפרס בלוג נפרד לגיבויי ישרא. אני מניחה שלא תהיה בו הרבה תנועה,  שהרי לא יקרה בו שום דבר חדש,  כי הוא בסך הכול מחסן.  אבל הפונקציה של החיפוש עובדת בו יפה,  כך שאם ארצה לחפש איזה פוסט ישן ומאובק שלי,  אוכל למצוא אותו בקלות על מדף זה או אחר   –   מה שלא יכולתי לעשות כשהכול היה מגובה רק על קבצים.

היות שיש לי אופי חקרני,  ויש שיאמרו דקדקני וטרחני עד מוות,  אני שוברת את ראשי בניסיון להבין מדוע לא הצלחתי לגבות לפני שהגעתי להדרכה ההיא של צ. (ותודה לצ.! ולמניפה!),  הרי עשיתי גם קודם את אותו הדבר.  ההסבר היחיד שעולה בדעתי (לתועלת מי שאולי עוד מתחבט באותן בעיות) הוא שניסיתי כל הזמן לשמור את הקבצים על המחשב שלי לפני העלאתם לוורדפרס  –  וכנראה שמרתי אותם בפורמט לא נכון.  עצתה של צ. הייתה לא לשמור את הקבצים במחשב,  אלא להעבירם לוורדפרס ישירות מתיקיית ההורדות.  יכול להיות שזה ה-catch.  מצד שני ייתכן  –  כפי שהילד שלי הטעים בפניי לא אחת ולא שתיים  –  שכשאני מדברת על ענייני מחשבים אני משתמשת במילים שאני בכלל לא מבינה את פירושן. אז ראו הוזהרתם,  יכול להיות שההסבר שהצעתי זה עתה היה בגדר קשקוש בלבד.

כמעט בלי קשר:
כשהתחלתי לקרוא את הפרק 'עונות' בספר גינת בר של מאיר שלו,  חשבתי שהנה נפלתי על פרק משעמם.  וזאת לדעת:  יש הטוענים שהספר כולו משעמם במקצת  –  כנראה משום שהוא נטול עלילה.  אבל בדרך כלל זה לא מפריע לי.

בקיצור,  בסוף הסתבר שלא רק שהפרק איננו משעמם,  אלא שהוא כולל גם עיסוק בשמות החודשים  –  הלועזיים והעבריים (שגם הם לא עבריים),  ונדרש אפילו לכתובת העתיקה הידועה בכינוי לוח גזר,  מן המאה העשירית לפני הספירה.  מדובר בלוח שנה חקלאי עם שמות (עבריים?) עתיקים של ירחים=חודשים  –  ולחשוב שבמאה העשירית לפני הספירה היו חקלאים כותבי עברית באזור של לטרון בערך,  זו לא מחשבה של מה בכך.  אני תוהה,  ברוח הימים האלה,  אם היה להם בכלל מספיק גשם.  היות שיוצא לי לא פעם להתייחס לכתובת הזאת בשיעורים שונים שלי,  שמחתי למצוא את אזכורה בפרק הזה.

איך שלא יהיה,  בתום הדיון על תמורות העונות,  החודשים והשעות, מגיעה פתאום תפנית,  או שמא רק חצי-תפנית  –   בדמות המשפט היפה ביותר בפרק (זהירות,  ספויילר).  זה קורה ממש בסוף, כששָלו מציין,  במידה רבה של השלמה:  "גם בעוד כמה שנים אזרע [בגינה] חצבים,  אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמוד 83).

בום.

כי הכול מתחלף:  שעות וחודשים ועונות-שנה ושנים,  חצבים ואנשים,  גינות וגננים  –

וגם בלוגוספירות.

תביטי בוֶרד

אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה   –  לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה,  ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו,  ואיך זה שהנימוק הפלסטיני  'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי.  אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר:   מסתבר שרבים מאוד במקומותינו  יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר,  ליתר ביטחון,  נוכח הרעה הממשמשת ובאה.  היות שאני לא נוטה לאופטימיות,  יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה,  ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה,  איך הם יודעים.  אני מניחה שהם פשוט מנחשים,  ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם,  בהנחה שאם יתברר שצדקו,  יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות;  ואם יתבדו,  ממילא לא יזכור זאת איש,  כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.

וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג,  שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים.  אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה,  שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו.  למרות שזה כבר שלוש שנים שאני  לא כותבת שם,  ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו  –   זה בכל זאת אירוע מטלטל.  נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא,  לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר  –  אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה,  לא חשוב איפה.

שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא,  מטבע הדברים,  לאן עדיף ללכת עכשיו  –  בלוגספוט/בלוגגר  או וורדפרס.  אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי:  לכל אחד מתאים משהו אחר,  ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם,  וכל חתיכות  הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.

איך שלא יהיה  –   במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי,  כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל).  תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:

לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי.  בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים  –  אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה.  אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי".  אהבתי את הניסוח ואת הרוח,  אז רשמתי לי מיד,  שלא אשכח.

מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה  –  חידת הכפולים.  זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי,  אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי,  בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל.  בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל,  שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד,  ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים,  כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות,  כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות;  צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות,  כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם.  את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל,  זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).

אלה דברים נכוחים ויפים,  ואני מסכימה עם כל אות בהם,  אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם,  כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר,  הייתי אומרת לה [כלומר,  לאותה מיס בריל]:  תביטי בַּוֶּרֶד הזה,  איך הוא נפתח."

אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת,  שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן),  עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.

והרי יש.

עוד פעם

בדקתי ומצאתי שכבר נורא מזמן לא כתבתי כלום על אקטואליה.  נביאי הזעם יאמרו שזה סימן לחברה הולכת ומתקרנפת,  כשאנשים שותקים מול הרוע,  וכו' וכו'.  דעתי שונה:  אני שותקת כי מסביב יש כל כך הרבה דיבורים,  ובקול רם כל כך,  ובנוסח מכוער כל כך, שהמחשבה להשתתף בזה עושה לי רע.

נדמה לי שכבר הסברתי את זה פעם או פעמיים.  מסתבר שאני מרבה לחזור על עצמי,  מה שאולי מאותת לי שהגיע הזמן להפסיק לכתוב בבלוג:  את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי.

הנה עוד הוכחה:  הטקסט הבא (בתחתית הפוסט),  לאחר שכתבתי אותו,  נראה לי מוכר נורא.  חיפשתי פה ושם ומצאתי שכבר כתבתי פעם משהו דומה,  אם כי בהקשר אחר.  משמע,  שוב:  חוזרת על עצמי.

מש"ל.

*

בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל צַעַר
מְגַשֶּׁשֶׁת סִירָתִי
אוּלַי תִּמְצָא מָנוֹחַ
לַעֲגֹן
בֵּין קְנֵי הַסּוּף

לבן-שחור

בעלת הבית שבו גרנו ב-Novi Vinodolski שאלה את ראש המשפחה אם אני אמא שלו.

זה לא כל כך מפתיע,  בעצם.  גם החברות של אמא שלי בדיור המוגן חשבו שהוא הנכד שלה,  ובעבודה שלי בכלל יש מי שקוראים לו 'הבחור'.  בין היתר,  כנראה, משום שאין לו כמעט שיער שיבה,  ולי יש מלאן-ת'אלפות.

ראש המשפחה ענה לה שאני אשתו,  ואז היה לה נורא לא נעים,  אבל אני החלקתי את זה.  והקטנה הזעיפה את גביניה ואמרה לי,  לו היית צובעת שיער ועומדת ישר,  לא היו קורים לך דברים כאלה.

אבל-
I beg to differ .
כי כבר כשהייתי בת חמש,  או פחות,  גערו בי כל הזמן (וללא הועיל): תעמדי ישר!  תעמדי ישר! ובעיקר משום שאני מאמינה שהגיל ניכר באמת בהבעות הפנים והעיניים,  ובניסיון החיים שנחרת בהם, ולא בצבע השיער,  שהוא רק לצורך תפאורה.  ויש מצב שמהבחינה ההיא אני באמת נראית מבוגרת מראש המשפחה,  ואולי גם מבוגרת מגילי,  וצבעי מלחמה לא באמת יעזרו.

או שאולי יש מי שלא ניחנו בטבע חקרני,  והם מסתפקים רק בעיון קצר בצבע השיער  ונחפזים to form an un-learned opinion (אבל למה באנגלית כל הזמן,  עדה ק.)   –   ובכן,  אז שיהיה להם לבריאות, זה הרי לא באמת כל כך משנה.  אפשר אולי לכתוב פוסט מעמיק על השאלה למה אנחנו כל כך פוחדים להיראות בני גילנו,  או מבוגרים מגילנו,  אבל אין לי כוח בשביל זה עכשיו.

*

א-פרופו כוח:
התברר לי היום,  ולא בפעם הראשונה,  שאם אני לא כותבת את הדברים,  אני שוכחת אותם מהר יותר; ניסיתי להיזכר במשהו מטיולנו בספרד לפני שנתיים,  ולא הצלחתי:  אני זוכרת רק את הדברים שעליהם כתבתי.  לכן החלטתי שבקרוב אסכם את טיולי האחרון במחברת,  כדי לא לשכוח הכול.  בזמן הטיול עצמו,  שהיה מאוד אינטנסיבי (כלומר,  תלוי את מי שואלים) ועתיר התרוצצויות,  לא ממש הספקתי ולא היה לי כוח.  אבל עכשיו אתיישב לעשות זאת,  ואעלה חלקים נבחרים גם לבלוג.  אז לא אתאפק מלהוסיף בחוצפתי עוד משהו באנגלית:
Stay tuned .

בלוגולדת 11

ארבעה באפריל:  אחת עשרה שנים עברו מאז פתחתי את הבלוג הראשון שלי (בישראבלוג).  היום בלוגולדת.

מה השתנה מאז?

גדלתי ואף זקנתי.  התגברתי על חרדתי מפני האינטרנט ומפני האפשרות שעין-זרים תשזוף את מה שאני כותבת.  וגם מפני הידיעה שמה ששותלים באינטרנט כמעט בלתי ניתן למחיקה:  הוא שם בשביל להישאר.

בתוך הבלוגוספירה ההולכת ומידלדלת (אל מול הפייסבוק והאטרקציות האחרות) גיליתי שחברויות וירטואליות יכולות לפעמים להיות אמיתיות.  מנגד התברר לי שחלקן בדיוק מה ששמן אומר:  וירטואליות.  היום הן כאן,  מחר יישא אותן הרוח.  בתחילה התעצבתי בשל כך,  אחר-כך התרגלתי.

שכן,  בהתאם לגיל  –  ההתלהבות הבלוגוספרית שלי הצטננה בהדרגה במידה ניכרת.  אני קוראת יותר בלוגים מאשר פעם,  אבל מעורבת פחות בדיונים שמתנהלים בהם.  וגם כותבת כאן קצת פחות,  בדרך כלל.

אשר למעבר המפורסם משם לכאן,  מישרא לוורדפרס:  התרגלתי אליו.  אני לא מרגישה געגועים עזים לדפי העריכה של ישראבלוג.  אני עדיין רואה בבלוגייה  –   כל בלוגייה  –  פלטפורמה טכנית ולא הצהרת נאמנות. ועדיין מתפלאת להיווכח,  כל פעם מחדש,  שלא כולם שותפים לראייתי הזאת.

וורדפרס כרגיל נתון בתנועה מתמדת,  perpetuum mobile .  כל שבוע  –  וזו איננה הגזמה  –  יש איזה חידוש.  חלק מהחידושים נחמדים מאוד,  אחרים מעצבנים.  באופן כללי זה מעורר לפעמים קצת ערגה-להזנחה:  שינוחו ושיניחו קצת.  אבל עד עכשיו אני מצטערת שלא הפעלתי בדצמבר-ינואר את החידוש (הזמני) שהוצע כאן לכבוד חגי החורף:  שלג שיורד על הבלוג בלחיצת כפתור.  שערו בנפשכם,  פתיתי שלג צונחים על הרקפות שלי.  אבל פספסתי את זה,  ועכשיו כבר נפל עלינו האביב הקיצי הרגיל שלנו,  ונותרתי בלי שום שלג.

עוד לא השתכנעתי שוורדפרס באמת עדיף על הבלוגייה של גוגל (בלוגספוט,  או בלוגגר,  או יהא שמה אשר יהיה),  שבה יש לי בלוג ניסיוני,  ושהיא פשוטה עד מאוד ונוחה לבריות (אם כי יש בה כמה בעיות שאין לי כוח בשבילן). אבל להתחיל בה ברצינות בלוג חדש זה פרויקט שלא בא לי לעבור אותו שוב,  בטח לא עכשיו כשנדמה לפעמים שהבלוג הנוכחי בוורדפרס מתחיל סוף סוף לצבור תאוצה.

אז לעת זקנה כבר אשאר כאן,  כנראה,  בוורדפרס הטרחני והמייגע.  ובשנה הבאה,  בשאיפה   –  גם אחגוג כאן בת מצווש.
בלי נדר.

תודה לכל מי שקוראים אותי כאן.  זה משמח לב לא פחות משהיה ביומי הבלוגוספרי הראשון.

איך להרוג בלוג

האמת המרה היא זו שכבר רמזתי עליה באחד הפוסטים הקודמים:  לא כל כך מתחשק לי לכתוב בבלוג.  זה לא עניין של אי-חשק לכתוב בכלל,  כי במחברת אני דווקא כן כותבת.  זה רק השלב הזה של הנסיעה מן המחברת אל הבלוג שהשתבש איכשהו.

למשל בשבועות האחרונים,  שיש קצת פחות עבודה (בגלל הכאילו-חופשה),  ואפילו בדקתי כבר את כל הבחינות:  השבוע כתבתי שני פוסטים מושקעים,  במחברת.  אחד על הוויכוח העקר והמתוקשר בשאלה אם יש אלוהים או לא (בעקבות המשפט האלמותי מפי השכינה,  כלומר ממקלדתו של רוגל אלפר,  "אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום").  והשני על אורך המכפלת של החצאיות של שוֹעוֹת-עולם,  ועל מה שקורה להן (לחצאיות) באור הזרקורים והמצלמות.  אפילו שייכתי את הפוסטים הנ"ל לקטגוריות ולתגיות וזה,  כמיטב הסדר הטוב והארגון של וורדפרס.  אבל אחר כך,  כשהכול היה מוכן,  אמרתי לעצמי:  אבל לא בא לי.  וגנזתי.

לא בא לי להשמיע דעות מלומדות.  לא בא לי להרצות ולא להתווכח,  ובטח שלא להתחכם.  יש כל כך הרבה דיבורים מסביב,  שזה מוריד את החשק.  אפילו כשאני רואה שאחת מתגובותיי איפה-שהוא לא הובנה כהלכה,  אני כבר בדרך כלל לא מתקנת.  פעם הייתי מצייתת מיד לדחף המורתי להסביר ולתקן,  ומוסיפה תגובה ומדייקת ומבהירה למה התכוונתי.  עכשיו אני אומרת,  בדרך כלל,  לא משנה.  שיהיה כך.

אולי זה מה שקורה כשמתבגרים באמת.  אולי ה-'שיִהיֶה' הזה הוא אפילו אחד מסימני ההזדקנות.  ואולי זה סתם מה שקורה לבלוגרים שמציינים בעוד פחות מחודשיים 11 שנות בלוג,  ואולי זה מה שהורג בלוגים בסופו של דבר.  ואולי יש הסבר אחר,  מי יודע.

איך שלא יהיה,  בינתיים הפוסטים האבודים הנ"ל נשארים במחברת,  והם יושבים שם לבד בחושך ולא מתווכחים עם שום איש.

קסם

האמת,  לא ממש פוסט על קסם (רק טיפה).  אלא בעיקר על ההרהור שלאחרונה אני עסוקה בעניינים שאין להם מקום בבלוג (ולא בהכרח ולא רק עניינים רעים),  ולכן רוב הפוסטים,  כשהם כבר סוף-סוף מתפרסמים,  יוצאים קצרים למדי ובלתי אינפורמטיביים בעליל.  וגם על ענייני אקטואליה כבר מייגע לכתוב,  כי בכל פעם שאני כותבת משהו שאינו יושב היטב בקצה,  אלא מעז להתבונן גם בזה וגם בזה, גוערים בי שזה יותר מדי באמצע.  כלומר,  כמובן,  לא במילים אלה,  אבל בכל זאת.  אז גם על זה כבר לא מתחשק לכתוב.  ובכלל לפעמים אני מוצאת שהמילים מעיקות ושטוב לי בלעדיהן.

כל זה לא כל כך נורא,  הרי לא מוכרחים לכתוב בבלוג כל הזמן.  אבל אחרי יותר מעשר וחצי שנים בלוגוספריות,  כבר התרגלתי שכמעט כל מה שאני כותבת במחברת נכנס לבלוג. כפועל יוצא מזה,  מסתבר שמה שלא ייכנס לבלוג גם לא ייכתב במחברת.  שזה די חבל.  אז לפני כמה ימים,  פחות או יותר לרגל תחילת 2017,  החלטתי החלטה אמיצה לכתוב במחברת ויהי מה.  לאמור,
!Dear Notebook,  here I come
הרבה לא יצא מזה,  חוץ מהפוסט הסתמי הנוכחי,  אבל צריך לשמוח במה שיש.

אז גם אספר (שהרי מוכרחים להגיע לקסם) שלפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק צילום של מישהי שאני מכירה שמטיילת במזרח הרחוק,  ובצילום היא נראית רוכנת ליד ילדים קטנים מקומיים ומראה להם משהו על מסך הסמרטפון שלה.  אולי היא צילמה אותם קודם ואז הראתה להם את התוצרים,  ואולי משהו אחר.  יש שם שלושה ילדים פצפונים,  כולל ילדונת עם זנב-סוס זעיר  (מאלה שנטועים בצידי הקודקוד), ועוד ילד אחד קצת יותר גדול.  הקטנים,  כדרך הקטנים,  גונבים את ההצגה,  ולמרות שפניהם מורכנות אל הסמרטפון ואין רואים את תוויהן,  זה לגמרי ברור מתוך עמידתם המרוכזת והמסוקרנת שהם מחייכים.

שזה הקסם,  ההוא מהכותרת.