פרידה מן האריה הכחול

כשהייתי בלוגרית מתחילה בישראבלוג, היה הבלוג של 'שדות' תעלומה בשבילי: החל מן הכותרת המסתורית (יומני אלפוחרה), עבור דרך הכינוי ('שדות'), וכלה בטקסטים, שהיו לא פעם אניגמטיים למדי. עם הזמן למדתי להכיר את אחת מאושיות הבלוגיה: את סיפור החיים המפותל, את ההיסטוריה הלא-פשוטה, את השירים (והפרוזה הלירית) המנוקדים היטב, את הצילומים היפהפיים, את זיכרונות הילדות והמשפחה; ואת החברוּת, את מה שכינה 'אהבה ו-care', את עומק הרגש ואת נדיבות התגובות.

ידעתי, כמו כולם, שהוא לא היה בקו-הבריאות, והתרגלתי להיעדרויותיו הממושכות. אבל תמיד חזר והופיע פתאום, ותמיד כתבתי בתגובה, בשמחה: 'ברוך השב ומפציע!'. היו תקופות שזיהיתי בבלוג שלי כניסה אחת מספרד לכל פוסט שפרסמתי – והנחתי שהכניסה הזאת היא שלו; והיו תקופות שבהן לא היו ביקורים מחצי האי האיברי. אבל בכל פעם שזיהיתי כניסה כזאת אמרתי לעצמי, כנראה עכשיו הוא בסדר: עובדה, הוא קורא בלוגים. ורק בשבת האחרונה, בבוקר, חשבתי פתאום, במקרה – מוזר, לא הייתה כניסה מאספמיה כבר הרבה זמן. שאז, באותו ערב, נודע לי על מותו.

הכי-הכי אזכור את צילומי הירח, שאצל שדות היה לא סתם עגול, אלא ממש כדורי, כנדרש; את ההרגל הילדותי-לכאורה לחבר בכתב כמה מילים יחד ("בנבני", "בנצעיר", "אנ'כלכךאוהב"); וכמובן, את האריה הכחול שליווה אותו מילדותו, ושעזב עכשיו את עולמנו, מדלג על כפות הפרווה שלו בעולמות אחרים.

תהא מנוחתך שלמה ונכונה, שדות – אתה, והאריה הכחול שאיתך.

מודעות פרסומת

פונפונים

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב.  התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים,  עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם.  לא בא לי לספר,  להביע, ללבן,  להסביר,  להתווכח,  לדון.  אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה.  אולי משהו אחר.  מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי,  כי אולי שם יתחשק יותר,  בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש!  למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם,  אני תמהה).  אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב.  אחרי יום יומיים יפוג הקסם,  ואז מה?  סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.

וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה.  הייתה לי דלקת בדרכי השתן ,  שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות,  היא לבטח הגרועה ביותר.  לפחות אצלי.  שהרי היא מציעה,  בקליפת אגוז,  מכל טוב הארץ:  גם חום,  גם חולשה,  גם בחילה,  גם כאבים,  וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד.  בקיצור,  גועל נפש.  בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר,  ונשאר רק הזעם הזה:  מה,  החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?

בקיצור,  אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה:  פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות.  כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה,  ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות,  כדי לשמח את ליבי.  וזאת לדעת:  ראשית,  כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג,  אבל שנית,  המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד,  למרות שזה נחשב צבע איום.  ורביעית,  ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה,  ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה,  למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.

כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל,  שלא סביר שישרדו יותר מחודש,  אבל הן רכות כל כך ונעימות.  והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד,  וגם יש להן שלושה פונפונים,  שניים ורודים ואחד לבן.  מתה עליהן,  וגם,  לא נעים להודות,  מתחשק לאכול אותן.  מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא,  יש להן גם היתרון הזה,  שאני יכולה תמיד לומר,  כן, זה צבע איום,  אבל אני לא אשמה,  ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה,  נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday,  ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.

עניינים בלוגוספריים

שוב הבלוגוספרה הישראלית רוגשת:  ישראבלוג נעלם וחזר והפציע,  לא ברור לכמה זמן.  שוב תנועה תזזיתית בין הפלטפורמות השונות,  ושוב אנשים מחפשים בית,  ושוב אני נפנית לחשוב איפה עדיף בשבילי,  אף שאני כאן בוורדפרס כבר כמה שנים.

אז החלטתי לשבת ולערוך רישום מדויק של התרשמויותיי משתי הפלטפורמות העיקריות:  וורדפרס החינמית מצד אחד, מול בלוגספוט/בלוגגר של גוגל (שהם שלושה שמות בשביל אותה מערכת;  להלן:  בלוגספוט) מצד שני. יצא פוסט ארוך כאורך הגלות,  ואני לא אכריח אף אחד לקרוא עד הסוף (למרות שאולי דווקא את הסוף כדאי).

יש גם ויקס,  שמחייב קצת ידע (לא הרבה) בבניית אתרים (בלי צורך לתכנת).  ויש סלונה,  שעליו אני לא יודעת הרבה.  ויש בלוגר (ב-ג' אחת),  שהבנתי שהוא חלוש-במקצת.  ויש קפה דה-מרקר, ואולי גם תפוז, וייתכן שיש עוד.  אבל השתיים העיקריות כרגע הן עדיין וורדפרס החינמית ובלוגספוט,  ואת שתיהן ניסיתי בהרחבה.  אני מתה על בלוגספוט אבל כותבת בוורדפרס.  כזאת אנוכי:  מבולבלת.

אז הנה,  מחולק לסעיפים:

מחיר:

בלוגספוט חינמית לגמרי,  תמיד. אשר לוורדפרס,  אני כותבת בגירסה החינמית של וורדפרס-דוט-קום (לא להתבלבל עם דוט-אורג, זה משהו אחר).  יש גם גרסה בתשלום,  אבל אפשר להסתדר היטב בלעדיה.  בלוגרים מתחילים בוורדפרס מקבלים כל רגע מייל שמציע להם שדרוג עבור תשלום.  אחרי שהם מסרבים בעקשנות,  המערכת מוותרת ומפסיקה לשלוח להם מיילים כאלה.

עם השנים התרגלתי לקבל בהבנה את בקשות התשלום:  ניצולי ישרא למדו על בשרם מה קורה למערכת חסרת תקציב.  וורדפרס היא מערכת ענקית,  ורוב אתריה ובלוגיה עובדים בתשלום.  אנחנו,  הבלוגים החינמיים,  נהנים מהריקושטים של מערכת שמפותחת (ביעילות ובחריצות,  לפעמים בחריצות-יתר) עבור משלמיה.   זה קצת כמו לשלוח לַגן ילדים לא מחוסנים:  אוכלוסיית הילדים שכן חוסנו מגינה עליהם.

תשאלו:  אז מה עם גוגל?  למה בלוגספוט שלהם היא כן חינמית?

תשובה: כי גוגל זה גוגל.  מצד אחד הם קנו את בלוגספוט ממפתחיה המקוריים ומאז פחות או יותר הזניחו אותה.  מצד שני,  כשמשהו שם לא עובד טוב,  הם אומרים:  טוב,  קחו מוצר חינמי שלנו במקום.  למשל,  לא מרוצים ממערכת התגובות המיושנת?  קחו את דיסקוס,  מתנה מאתנו,  חינם.  לא מרוצים ממערכת הסטטיסטיקות שלנו?  קחו גוגל-אנליטיקס,  בלי תשלום.  חברו את כל אלה לבלוג שלכם,  והכול יהיה טוב.  וכך הלאה.

שזה נכון.  רק שברגע שצריך להוסיף את כל התוספים האלה למערכת המקורית של בלוגספוט,  זה קצת מסבך את הדברים,  וזאת כבר לא המערכת הפשוטה והחמודה שהייתה להם שם בהתחלה.

עיצוב:

בשתי המערכות צריך ללמוד לשחק עם זה קצת  –  אבל אחרי שלומדים,  יש הרבה אופציות.  בבלוגספוט יש כמעט אינספור אפשרויות:  לא רק תבניות מוכנות,  אלא גם וריאציות אינסופיות על כל תבנית.  בין השאר אפשר לבחור את סוג הפונט,  גודלו וצבעו,  את צבע הרקע של הטקסט,  צבע הכותרת וכותרת המשנה,  צבע הקישורים,  צבע הריחוף מעל הקישורים,  צבע קישורים שנפתחו כבר,  צבע השוליים,  צבע הגבול בין הטקסט לבין השוליים,  רוחב הבלוג,  ועוד ועוד ועוד.  להעלות תמונת רקע בראש הבלוג דווקא לא תמיד הצלחתי,  אבל אולי זה גם תלוי בתבנית  –  אני מעדיפה את התבניות הישנות יותר,  והן אולי קצת פחות גמישות.

בוורדפרס האפשרויות מן הבחינה הזאת יותר מוגבלות:  רוב הבלוגרים כותבים בשחור על לבן,  באותו פונט,  ואפשרויות הצבעים הן יחסית (אבל רק יחסית) מוגבלות.  כשמבקשים צבע נוסף,  יש שמתבקשים לשלם.    מצד שני,  העלאת תמונת רקע אינה מסובכת.  גם שם יש הרבה תבניות מוצעות,  אבל חלקן בתשלום.  לי אישית כל זה מספיק  –  זה חוסך לי זמן התלבטויות.  אבל יש בלוגרים שהעוני היחסי הזה באפשרויות עיצוב מפריע להם.  ממה שהבנתי,  כשעוברים לגרסה בתשלום,  אזי,  מבחינה עיצובית, השמיים הם הגבול.  אבל לי נוח עם שתי רגליים על האדמה.

עריכה וניהול:

דף העריכה של בלוגספוט הוא פשוט,  נוח וכייפי,  ממש.  הכול הולך טוב ומהר. ממש מגרד באצבעות להתחיל לכתוב. זה קצת בניגוד לוורדפרס,  שיש בו תמיד משהו קשה ועצי ובלתי מתפשר  –  הוא פחות כייפי,  אבל לא פחות יעיל.

לוורדפרס יש גם אפליקציה מושקעת ומשובחת לסמרטפון,  שדרכה אפשר לנהל כמעט הכול,  וגם לקרוא אצל אחרים ולהגיב ולקבל סטטיסטיקות וכל מה שרוצים.    האפליקציה של בלוגספוט הרבה פחות משוכללת.

עדכונים על פוסטים חדשים:

הפיד-ברנר (Feed Burner) של בלוגספוט שולח למנויים במייל עדכונים על פוסטים חדשים רק פעם ביממה.  צריך סבלנות.  כל בלוגר יכול להיכנס לפיד-ברנר שלו ולתאם את שעת המשלוח הרצויה לו.  הוא אפילו יכול לתאם לכל פוסט בנפרד. יש גם אפשרות להוסיף מערכת דיוור אחרת,  אבל אני לא יודעת איך עושים את זה.

וורדפרס שולח עדכונים למנויים במייל מיד עם פרסום הפוסט.  לא צריך להתעסק עם שום פיד-ברנר.  תקלות בעניין זה הן נדירות.

קטגוריות ותגיות:

בישרא היו רק קטגוריות.  בבלוגספוט יש באופן אוטומטי תגיות (שחשובות כנראה מאוד לצורך מנועי החיפוש),  אבל יש דרך להתקין גם קטגוריות.  בוורדפרס יש גם וגם.  באחת ההדרכות שקראתי על וורדפרס הם הסבירו:  קטגוריות הן כמו פרקים של ספר.  תגיות הן כמו האינדקס שלו.  אני מוצאת שזו הבחנה נהדרת,  ואוהבת מאוד את העובדה שוורדפרס מאפשר לי בקלות את שתיהן (הנה,  אמרתי משהו טוב על וורדפרס,  סוף סוף).

תגובות:

מערכת התגובות המקורית של שתי המערכות די מיושנת,  בעיקר זו של בלוגספוט.  המגיבים בדרך כלל שונאים את העובדה שאם הם רוצים עדכון במייל על תגובה לתגובתם,  הם חייבים להירשם לקבלת מיילים על כל התגובות של כולם (זה כך גם בוורדפרס וגם בבלוגספוט).  אני דווקא לא חושבת שזה כל כך נורא.  מה שרע בבלוגספוט הוא שהמערכת מאפשרת משלוח מיילים רק למי שיש לו תיבת דואר בגוגל;  ושהיא שולחת לי עדכון גם על תגובתי שלי(!).

בוורדפרס,  לעומת זאת,  כמשתמשת רשומה אני מקבלת גם בדף העריכה שלי עדכון על תגובות לתגובותיי ולכן לא חייבת להירשם לקבלת עדכונים במייל.  וחוץ מזה וורדפרס זוכר שאני אני,  ולא שולח לי למייל הודעה על כך שהגבתי באיזה מקום,  כי הוא יוצא מן ההנחה ההגיונית שאני מן הסתם יודעת שהגבתי. וורדפרס גם מוכן לשלוח עדכון על תגובות לכל תיבת דואר,  לא רק בגוגל.

כאמור,  מי שמערכת התגובות של בלוגספוט עולה לו על העצבים,  יכול להחליף למערכת התגובות של דיסקוס  (בוורדפרס אפשר לעשות זאת רק תמורת תשלום).  זה לפעמים מחייב קצת אקרובטיקה,  אבל בסוף מצליח.  אם יש לכם בעיות,  תבקשו מאמפיארטי שתעזור לכם  –  היא אשפית.

אני בערך האדם היחיד בעולם שלא מת על דיסקוס ודווקא מעדיף את מערכת התגובות המקורית של בלוגספוט.  אבל אני אדם מוזר ביותר,  לא חייבים להתחשב בדעתי.

תקשורת בין בלוגים:

מערכת תגובות שעובדת כמו שצריך מאפשרת למי שקורא את תגובתו של מישהו להגיע דרכה בקלות לבלוג שלו.  על זה מבוסס העיקרון הישראבלוגי הגורף,  'בלוג יפה מוזמנת לשלי'.  בוורדפרס זה עובד היטב:  הקלקה על שם המגיב תוביל לבלוג שלו;  הקלקה על תמונת המגיב תוביל לפרופיל גראווטר שלו,  שבו,  בשאיפה,  הוא הכניס גם קישור (בולט לעין) לבלוגו (לא כל הבלוגרים עושים את זה,  וחבל).

לעומת זאת בבלוגספוט יש בעיות.  אני לא יודעת אם זו תוצאה של הזנחה,  או של מקלות שגוגל תוקע בכוונה בגלגלי הבלוגיה שלו,  מתוך שאיפה להכריח את כולם להשתמש בגוגל פלוס.  אבל הקלקה על שם המגיב מובילה אל הפרופיל שלו בבלוגגר או בגוגל פלוס (לבחירתו),  ולא ישירות לבלוג שלו.  נכון שבפרופיל בלוגגר יש קישור לבלוג, אבל חבל לדעתי על המעקף.  הקלקה על תמונת הבלוגר בתגובה אינה מוליכה לשום מקום.  הקלקה על התמונה ברשימת הקוראים שבשולי הבלוג גם היא לא מובילה לבלוג של בעל התמונה.  הקלקה על שם המגיב בדיסקוס מובילה אל הפרופיל שלו בדיסקוס,  ורוב הבלוגרים לא יודעים שהם יכולים להוסיף שָם הפניה לבלוג שלהם.  גם אם הם מוסיפים,  הקישור אינו בולט לעין המתבונן.  בקיצור:  מבוי די סתום שמקשה על התקשורת בין בלוגים,  וחבל.  נראה לי שזה מין גול עצמי של גוגל,  ואני לא מבינה את זה עד הסוף.

רשימת קריאה:

גם בלוגספוט וגם וורדפרס מאפשרים יצירת רשימת קריאה,  מעין RSS.  זה מצוין.  צריך לשים לב שהרשמה לקריאה דרך רשימת הקריאה לא בהכרח פוטרת מן הצורך להרשמה במייל.  כלומר,  מי שלא רוצה לכתת את רגליו לרשימת הקריאה שלו, אלא רוצה לקבל עדכונים על פוסטים חדשים למייל שלו,  צריך להירשם גם במייל במקום המיועד לכך  –  וצריך שהבלוגר המארח יוודא שאכן הבלוג שלו מציע את האופציה הזאת.  לא קשה לארגן זאת אם צריך.

אני כמעט לא נרשמת לעדכונים במייל,  אלא מקבלת מידע על עדכונים חדשים דרך רשימות הקריאה שלי,  בשתי הפלטפורמות. כל אחת מהן מאפשרת,  אגב,  להוסיף אליה בלוגים מפלטפורמות אחרות.

סטטיסטיקות:

בלוגספוט סופר גם כניסות של בעל הבלוג,  אפילו כשהוא מחובר עם סיסמה.  אני לא אוהבת את זה.  גם ל-Feed Burner שלו יש סטטיסטיקות, אבל עד כמה שהצלחתי לברר,  גם שם יש אי-אילו בעיות.  כאמור,  אפשר לחבר לבלוג של בלוגספוט  את גוגל אנליטיקס,  אם כי ממה שהתרשמתי,  גם הוא סופר כניסות עצמיות.

וורדפרס מדויק יותר,  לא סופר כניסות עצמיות,  מבחין בין צפיות לבין מבקרים (לכל מבקר עשויות להיות כמה צפיות)  –  אבל,  אם אינני טועה,  לא סופר את מי שקורא דרך האפליקציה,  וזה חבל. אפשר לחבר גם את וורדפרס לגוגל-אנליטיקס  –  אבל רק בתשלום.  אני לא חיברתי. בכלל עדיף לי לפעמים לא לדעת כל כך הרבה.

דף הבית של הפלטפורמה:

ניצולי ישראבלוג התרגלו לדף בית של הבלוגיה, שמתעדכן כל העת ומפרסם את הבלוגים של כל הקהילה,  גם בלוגים חדשים ולא מוכרים.  בבלוגספוט היה משהו כזה אבל הוא כבר לא פעיל.  במקומו אפשר לקשר בין בלוגים על ידי הקהילות של גוגל פלוס.  הקהילה הרלוונטית ביותר לענייננו היא זו של בלוגגר בשפת הקודש,  שאותה התחיל בזמנו הבלוגר אליפל.

גם בוורדפרס יש קישור ל'בלוגים שהתעדכנו לאחרונה',  אבל הוא לא מאוד מרשים ולא נגיש בקלות.  אפשר למצוא אותו בתחתית של לוח הבקרה הישן (wp-admin).  זו לא מציאה גדולה.  חוץ מזה, בפייסבוק אני מוצאת לא פעם הפניות לבלוגים שלא הכרתי.  בעניין הזה,  הרשתות החברתיות יכולות לעזור:  ישראבלוג נוצר עוד לפניהן ולא היה תלוי בהן,  אבל הפלטפורמות החדשות מסתמכות יותר על הרשתות החברתיות השונות.

מה כדאי:

הממ.  תלוי מה רוצים.  אין מערכות מושלמות.  לכל אחת יש בעיות משלה. בלוגספוט  קצת מוזנחת,  אבל תמיד עם תוספות גוגליות משובחות שמצילות את המצב. וורדפרס כבדה ועקשנית ויחד עם זאת בתנועה מתמדת,  וסובלת מעודף שינויים חדשים לבקרים,  מה שדי מייגע.  אני חושבת שכדאי לנסות את שתיהן,  לראות עם אילו חסרונות כל אחד יכול להשלים ומה לעומת זאת ייהרג ובל יעבור מבחינתו,  ולהחליט לפי זה.  אחרי שמחליטים,  מומלץ להתחיל לכתוב הרבה,  כדי שהבלוג יתפוס תאוצה,  וכדי שהבלוגר עצמו יתרגל אליו.

אשר לי  –  כבר אמרתי שאני מתה על בלוגספוט,  כי היא פשוט כל כך חמודה,  ולמרות זאת אני נשארת עם וורדפרס,  על אף עציותו המייגעת.  אבל זה רק אני,  ורק בגלל שאני אדם מאוד מוזר.

היֹה היָה

לא מצליחה להיכנס לישראבלוג מאז יום ראשון אחר הצהריים.  אמנם כבר לא כותבת שם הרבה זמן,  אבל עדיין יש בלוגים שאני קוראת.  עכשיו אין כלום.  זה כמובן לא רק אני: הבעיה כללית וידועה,  אבל אף אחד מהפונקציונרים שאמורים לנהל את האתר,  אם עוד נשארו כאלה (ערוץ 10??),  לא מגלה מה קרה,  והאם זה סופי או לא.  האם עוף החול ימריא שוב,  או שהפעם זה סוף פסוק,  בקול דממה דקה.

נדמה לי שכמעט כל הבלוגרים הישראלים גדלו בישראבלוג,  גם אם בהמשך פרשו כנפיים ועברו למקומות אחרים.  ורבים מהם  –  מאיתנו  –  עוד קשורים רגשית למקום ההוא,  שלימד אותנו כל כך הרבה.  למשל,  את העיקרון המוביל בתקשורת בין בלוגים:  'בלוג יפה,  מוזמנת לשלי'.  מנטרה חביבה ונשכחת.

שוטטתי אל ויקיפדיה כדי לראות מה הם אומרים.  אז הם אומרים, "ב-12 באוגוסט 2018, כחצי שנה לאחר ההכרזה על הסגירה האחרונה, האתר חדל מלפעול באופן פתאומי, ולא פורסמה אף הודעה על כך."  קצר ומדויק.  אבל הכי נוגעת ללב היא ההגדרה בראש הערך: "ישרא-בלוג היה אתר אינטרנט ישראלי פופולרי שסיפק בחינם שירותי אחסון לבלוגים."

בעבודה יוצא לי ללמד הרבה על המילה 'היה',  ולדון בפרשנויות השונות על תפקידה:  פועל מלא או חלקי,  אוגד או לא.  אבל אף פעם לא העליתי בדעתי עד כמה היא יכולה להיות פשוט עצובה.  היא המילה הכי עצובה בערך ההוא בוויקיפדיה,  וגם בפוסט הזה.

 

[עריכה מאוחרת,  17 באוגוסט אחה"צ: חזר!  עוף החול,  שוב.
18 באוגוסט: בוויקיפדיה החליפו את 'היה' בחזרה ל-'הוא'.]

היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.

החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

יום הולדת למי שאינו חוגג

יום ההולדת של אבא שלי היום.  חשבתי ללכת לבית הקברות,  אבל לא יצא.  תמיד השאלה אם זו נחשבת הזנחה של זכר המת,  אם לא פוקדים את קברו לעתים קרובות  – אבל חושבים עליו בראש (או בלב).  כי מן הבחינה השנייה שהזכרתי אין שום הזנחה נראית לעין.  אפילו יוצא לי לחשוב עליו יותר ככל שהזמן חולף. והרי הדרך היחידה שבה המתים ממשיכים לחיות היא במחשבותינו.

חשבתי עליו הרבה לאחרונה,  למשל, כשקראתי שמישהי גילתה פתאום שאביה קורא בבלוג שלה.  אבי נפטר הרבה לפני שהיו בלוגים,  אבל חשבתי מה הייתי עושה לו היה בחיים.  האם הייתי מספרת לו על הבלוג?  אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בלוג,  מצד שני בדרך כלל לא מדברת עליו ולא מרבה לפרסם אותו אלא אם כן נשאלתי.  חלק מבני משפחתי יודעים על הבלוג ויש להם גישה אליו.  כמה ואם הם קוראים אני לא שואלת.  אני חושבת שבאיזה שהוא שלב הייתי מספרת גם לאבא שלי.  ייתכן שהייתי שמחה לדעת שהוא קורא אותי.

למרות שאמי עוד הייתה בחיים בשנים הראשונות שכתבתי,  ולה דווקא לא סיפרתי.  גם לו הייתי מספרת,  מן הסתם הייתה מתקשה לעקוב אחר הבלוג,  כי היא לא הייתה בעסקי מחשבים בכלל.  אבל השאלה למה אף פעם לא אמרתי לה  היא כבדת משקל.  והתשובה עליה כבדת משקל אפילו יותר.

לו היה בחיים,  היה אבי היום בן מאה ושתיים.  הוא נפטר בגיל שבעים ושבע בערך.  עולם ומלואו קרו מאז.

יום הולדת טוב,  אבא.  תערב לך מנוחתך בעולם שכולו שקט, שלווה ושלום.

תמורות

הבלוג שלי מישראבלוג היה מגובה אצלי על קבצים כבר מזמן.  עכשיו כשקדחת הגיבוי אחזה בכולם נוכח הסגירה הממשמשת ובאה,  וכשהתברר שאפשר להעביר את קובצי הגיבוי מן המחשב לוורדפרס  –  נדבקתי גם אני בהתרגשות הזאת.  לכן פתחתי כאן בוורדפרס בלוג נוסף,  מיוחד לגיבויים,  ניסיתי ונסיתי לגבות עליו את בלוגי הישן מישרא  –  ולא הצלחתי.  כשכבר כמעט נואשתי הפנתה אותי מניפה לבלוג של צ.,  שבו היו הסברים מפורטים מאוד על שיטת העבודה המומלצת (אי אפשר לקשר לשם היום כי האתר של ישרא נעלם,  בשאיפה ישוב מחר).  עקבתי אחר ההוראות עקב בצד אגודל,  ואחרי חריקות ותקלות אחדות זה הצליח לי סוף סוף.  עכשיו יש לי כאן בוורדפרס בלוג נפרד לגיבויי ישרא. אני מניחה שלא תהיה בו הרבה תנועה,  שהרי לא יקרה בו שום דבר חדש,  כי הוא בסך הכול מחסן.  אבל הפונקציה של החיפוש עובדת בו יפה,  כך שאם ארצה לחפש איזה פוסט ישן ומאובק שלי,  אוכל למצוא אותו בקלות על מדף זה או אחר   –   מה שלא יכולתי לעשות כשהכול היה מגובה רק על קבצים.

היות שיש לי אופי חקרני,  ויש שיאמרו דקדקני וטרחני עד מוות,  אני שוברת את ראשי בניסיון להבין מדוע לא הצלחתי לגבות לפני שהגעתי להדרכה ההיא של צ. (ותודה לצ.! ולמניפה!),  הרי עשיתי גם קודם את אותו הדבר.  ההסבר היחיד שעולה בדעתי (לתועלת מי שאולי עוד מתחבט באותן בעיות) הוא שניסיתי כל הזמן לשמור את הקבצים על המחשב שלי לפני העלאתם לוורדפרס  –  וכנראה שמרתי אותם בפורמט לא נכון.  עצתה של צ. הייתה לא לשמור את הקבצים במחשב,  אלא להעבירם לוורדפרס ישירות מתיקיית ההורדות.  יכול להיות שזה ה-catch.  מצד שני ייתכן  –  כפי שהילד שלי הטעים בפניי לא אחת ולא שתיים  –  שכשאני מדברת על ענייני מחשבים אני משתמשת במילים שאני בכלל לא מבינה את פירושן. אז ראו הוזהרתם,  יכול להיות שההסבר שהצעתי זה עתה היה בגדר קשקוש בלבד.

כמעט בלי קשר:
כשהתחלתי לקרוא את הפרק 'עונות' בספר גינת בר של מאיר שלו,  חשבתי שהנה נפלתי על פרק משעמם.  וזאת לדעת:  יש הטוענים שהספר כולו משעמם במקצת  –  כנראה משום שהוא נטול עלילה.  אבל בדרך כלל זה לא מפריע לי.

בקיצור,  בסוף הסתבר שלא רק שהפרק איננו משעמם,  אלא שהוא כולל גם עיסוק בשמות החודשים  –  הלועזיים והעבריים (שגם הם לא עבריים),  ונדרש אפילו לכתובת העתיקה הידועה בכינוי לוח גזר,  מן המאה העשירית לפני הספירה.  מדובר בלוח שנה חקלאי עם שמות (עבריים?) עתיקים של ירחים=חודשים  –  ולחשוב שבמאה העשירית לפני הספירה היו חקלאים כותבי עברית באזור של לטרון בערך,  זו לא מחשבה של מה בכך.  אני תוהה,  ברוח הימים האלה,  אם היה להם בכלל מספיק גשם.  היות שיוצא לי לא פעם להתייחס לכתובת הזאת בשיעורים שונים שלי,  שמחתי למצוא את אזכורה בפרק הזה.

איך שלא יהיה,  בתום הדיון על תמורות העונות,  החודשים והשעות, מגיעה פתאום תפנית,  או שמא רק חצי-תפנית  –   בדמות המשפט היפה ביותר בפרק (זהירות,  ספויילר).  זה קורה ממש בסוף, כששָלו מציין,  במידה רבה של השלמה:  "גם בעוד כמה שנים אזרע [בגינה] חצבים,  אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמוד 83).

בום.

כי הכול מתחלף:  שעות וחודשים ועונות-שנה ושנים,  חצבים ואנשים,  גינות וגננים  –

וגם בלוגוספירות.