בלוגולדת 11

ארבעה באפריל:  אחת עשרה שנים עברו מאז פתחתי את הבלוג הראשון שלי (בישראבלוג).  היום בלוגולדת.

מה השתנה מאז?

גדלתי ואף זקנתי.  התגברתי על חרדתי מפני האינטרנט ומפני האפשרות שעין-זרים תשזוף את מה שאני כותבת.  וגם מפני הידיעה שמה ששותלים באינטרנט כמעט בלתי ניתן למחיקה:  הוא שם בשביל להישאר.

בתוך הבלוגוספירה ההולכת ומידלדלת (אל מול הפייסבוק והאטרקציות האחרות) גיליתי שחברויות וירטואליות יכולות לפעמים להיות אמיתיות.  מנגד התברר לי שחלקן בדיוק מה ששמן אומר:  וירטואליות.  היום הן כאן,  מחר יישא אותן הרוח.  בתחילה התעצבתי בשל כך,  אחר-כך התרגלתי.

שכן,  בהתאם לגיל  –  ההתלהבות הבלוגוספרית שלי הצטננה בהדרגה במידה ניכרת.  אני קוראת יותר בלוגים מאשר פעם,  אבל מעורבת פחות בדיונים שמתנהלים בהם.  וגם כותבת כאן קצת פחות,  בדרך כלל.

אשר למעבר המפורסם משם לכאן,  מישרא לוורדפרס:  התרגלתי אליו.  אני לא מרגישה געגועים עזים לדפי העריכה של ישראבלוג.  אני עדיין רואה בבלוגייה  –   כל בלוגייה  –  פלטפורמה טכנית ולא הצהרת נאמנות. ועדיין מתפלאת להיווכח,  כל פעם מחדש,  שלא כולם שותפים לראייתי הזאת.

וורדפרס כרגיל נתון בתנועה מתמדת,  perpetuum mobile .  כל שבוע  –  וזו איננה הגזמה  –  יש איזה חידוש.  חלק מהחידושים נחמדים מאוד,  אחרים מעצבנים.  באופן כללי זה מעורר לפעמים קצת ערגה-להזנחה:  שינוחו ושיניחו קצת.  אבל עד עכשיו אני מצטערת שלא הפעלתי בדצמבר-ינואר את החידוש (הזמני) שהוצע כאן לכבוד חגי החורף:  שלג שיורד על הבלוג בלחיצת כפתור.  שערו בנפשכם,  פתיתי שלג צונחים על הרקפות שלי.  אבל פספסתי את זה,  ועכשיו כבר נפל עלינו האביב הקיצי הרגיל שלנו,  ונותרתי בלי שום שלג.

עוד לא השתכנעתי שוורדפרס באמת עדיף על הבלוגייה של גוגל (בלוגספוט,  או בלוגגר,  או יהא שמה אשר יהיה),  שבה יש לי בלוג ניסיוני,  ושהיא פשוטה עד מאוד ונוחה לבריות (אם כי יש בה כמה בעיות שאין לי כוח בשבילן). אבל להתחיל בה ברצינות בלוג חדש זה פרויקט שלא בא לי לעבור אותו שוב,  בטח לא עכשיו כשנדמה לפעמים שהבלוג הנוכחי בוורדפרס מתחיל סוף סוף לצבור תאוצה.

אז לעת זקנה כבר אשאר כאן,  כנראה,  בוורדפרס הטרחני והמייגע.  ובשנה הבאה,  בשאיפה   –  גם אחגוג כאן בת מצווש.
בלי נדר.

תודה לכל מי שקוראים אותי כאן.  זה משמח לב לא פחות משהיה ביומי הבלוגוספרי הראשון.

איך להרוג בלוג

האמת המרה היא זו שכבר רמזתי עליה באחד הפוסטים הקודמים:  לא כל כך מתחשק לי לכתוב בבלוג.  זה לא עניין של אי-חשק לכתוב בכלל,  כי במחברת אני דווקא כן כותבת.  זה רק השלב הזה של הנסיעה מן המחברת אל הבלוג שהשתבש איכשהו.

למשל בשבועות האחרונים,  שיש קצת פחות עבודה (בגלל הכאילו-חופשה),  ואפילו בדקתי כבר את כל הבחינות:  השבוע כתבתי שני פוסטים מושקעים,  במחברת.  אחד על הוויכוח העקר והמתוקשר בשאלה אם יש אלוהים או לא (בעקבות המשפט האלמותי מפי השכינה,  כלומר ממקלדתו של רוגל אלפר,  "אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום").  והשני על אורך המכפלת של החצאיות של שוֹעוֹת-עולם,  ועל מה שקורה להן (לחצאיות) באור הזרקורים והמצלמות.  אפילו שייכתי את הפוסטים הנ"ל לקטגוריות ולתגיות וזה,  כמיטב הסדר הטוב והארגון של וורדפרס.  אבל אחר כך,  כשהכול היה מוכן,  אמרתי לעצמי:  אבל לא בא לי.  וגנזתי.

לא בא לי להשמיע דעות מלומדות.  לא בא לי להרצות ולא להתווכח,  ובטח שלא להתחכם.  יש כל כך הרבה דיבורים מסביב,  שזה מוריד את החשק.  אפילו כשאני רואה שאחת מתגובותיי איפה-שהוא לא הובנה כהלכה,  אני כבר בדרך כלל לא מתקנת.  פעם הייתי מצייתת מיד לדחף המורתי להסביר ולתקן,  ומוסיפה תגובה ומדייקת ומבהירה למה התכוונתי.  עכשיו אני אומרת,  בדרך כלל,  לא משנה.  שיהיה כך.

אולי זה מה שקורה כשמתבגרים באמת.  אולי ה-'שיִהיֶה' הזה הוא אפילו אחד מסימני ההזדקנות.  ואולי זה סתם מה שקורה לבלוגרים שמציינים בעוד פחות מחודשיים 11 שנות בלוג,  ואולי זה מה שהורג בלוגים בסופו של דבר.  ואולי יש הסבר אחר,  מי יודע.

איך שלא יהיה,  בינתיים הפוסטים האבודים הנ"ל נשארים במחברת,  והם יושבים שם לבד בחושך ולא מתווכחים עם שום איש.

קסם

האמת,  לא ממש פוסט על קסם (רק טיפה).  אלא בעיקר על ההרהור שלאחרונה אני עסוקה בעניינים שאין להם מקום בבלוג (ולא בהכרח ולא רק עניינים רעים),  ולכן רוב הפוסטים,  כשהם כבר סוף-סוף מתפרסמים,  יוצאים קצרים למדי ובלתי אינפורמטיביים בעליל.  וגם על ענייני אקטואליה כבר מייגע לכתוב,  כי בכל פעם שאני כותבת משהו שאינו יושב היטב בקצה,  אלא מעז להתבונן גם בזה וגם בזה, גוערים בי שזה יותר מדי באמצע.  כלומר,  כמובן,  לא במילים אלה,  אבל בכל זאת.  אז גם על זה כבר לא מתחשק לכתוב.  ובכלל לפעמים אני מוצאת שהמילים מעיקות ושטוב לי בלעדיהן.

כל זה לא כל כך נורא,  הרי לא מוכרחים לכתוב בבלוג כל הזמן.  אבל אחרי יותר מעשר וחצי שנים בלוגוספריות,  כבר התרגלתי שכמעט כל מה שאני כותבת במחברת נכנס לבלוג. כפועל יוצא מזה,  מסתבר שמה שלא ייכנס לבלוג גם לא ייכתב במחברת.  שזה די חבל.  אז לפני כמה ימים,  פחות או יותר לרגל תחילת 2017,  החלטתי החלטה אמיצה לכתוב במחברת ויהי מה.  לאמור,
!Dear Notebook,  here I come
הרבה לא יצא מזה,  חוץ מהפוסט הסתמי הנוכחי,  אבל צריך לשמוח במה שיש.

אז גם אספר (שהרי מוכרחים להגיע לקסם) שלפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק צילום של מישהי שאני מכירה שמטיילת במזרח הרחוק,  ובצילום היא נראית רוכנת ליד ילדים קטנים מקומיים ומראה להם משהו על מסך הסמרטפון שלה.  אולי היא צילמה אותם קודם ואז הראתה להם את התוצרים,  ואולי משהו אחר.  יש שם שלושה ילדים פצפונים,  כולל ילדונת עם זנב-סוס זעיר  (מאלה שנטועים בצידי הקודקוד), ועוד ילד אחד קצת יותר גדול.  הקטנים,  כדרך הקטנים,  גונבים את ההצגה,  ולמרות שפניהם מורכנות אל הסמרטפון ואין רואים את תוויהן,  זה לגמרי ברור מתוך עמידתם המרוכזת והמסוקרנת שהם מחייכים.

שזה הקסם,  ההוא מהכותרת.

Staccato

את הספר פרויקט רוזי של גרהם סימסיון קניתי פעם ליום ההולדת של ראש המשפחה,  בלי לדעת עליו כלום,  רק בזכות האיור שעל העטיפה (גבר רוכב על אופניו.  מתאים).  בדיעבד התברר שזה ספר כייפי,  לפעמים מאוד מצחיק,  ולחלוטין מעורר מחשבה.  בעיקר המחשבה הזאת על השאלה הנצחית  –  מי זה שיקבע מה נורמלי ומה לא,  ולפי מה.

המספר,  שיש לו תסמונת אספרגר,  מתוודה שם שאינו מתאים לתפקיד של אבא, "משום שאגרום מבוכה לילדיי."  בתגובה צוחקת רוזי ואומרת,  "כל ההורים גורמים מבוכה לילדיהם"  (עמודים 224 – 225).  כמה נכון.  על כל פנים,  כמעט כולם,  ולא קשור בכלל לאספרגר.  אני בטוחה שהילדים שלי יעידו שהבכתי אותם מיליוני פעמים.  צער גידול הורים,  וכו'.

התרגום לעברית של סיון בסקין נראה לי בסדר,  אם כי פה ושם הסתבכתי בכמה ניסוחים שלא הבנתי.  אולי זה בגלל סגנון הסטַקַטוֹ המצומצם והחסכני של סימסיון.  מכל מקום,  את ספר ההמשך (The Rosie Effect) שאלתי בספרייה באנגלית.  נראה איך זה כמו שהוא התכוון שזה יהיה.

*

אף מילה (כמעט) על מחול השדים שעוררה העדות של מנכ"ל 'בצלם' במועצת הביטחון.  נכון,  לא נעים כשמישהו 'מהקבוצה שלנו' אומר דברים רעים על הקבוצה,  ועוד בפני הפורום התמוה שנבחר לשם כך.  מצד שני,  מה לעשות שהרבה ממה שהוא אמר הוא אמת,  גם אם הצגת העניין כ-'בוקר-אחד-קמו-היהודים-והחליטו-שבא-להם-להתעלל-במישהו-אז-הם-בחרו-לשם-כך-בפלסטינים' היא מופרכת במקצת.  אבל היא בוודאי לא יותר מופרכת מ'שיח הבוגדים' שהתעורר כאן בתגובה לנ"ל.  מה הסיפור הילדותי הזה,  לקרוא לכל מי שאנחנו לא אוהבים 'בוגד' (ולהטיף לשלילת אזרחותו,  לא פחות!).  ואני קיוויתי שבגרנו כבר. אלוהים יודע שהגיע הזמן.

*

אם כי,  נוכח מה שמשתולל עכשיו בארה"ב,  למי בעולם יש בכלל ראש לשים לב לשטויות המביכות שאומרים אצלנו.

*

עוד כשבוע מתחילה שנת הלימודים:  חזרה למירוץ העכברושים.  לא יודעת אם לשמוח או לא.  אני חושבת שאני שמחה קצת.

*

בלי קשר,  עוד משהו קטן בבלוגיעדה המשרבטת שלי.  יש לי איזו פינה רכה בלב בשביל הבלוג ההוא,  ואני לא מצליחה להיפטר ממנה (או ממנו).

ויהי בהמשך

קרה מה שתמיד קורה:  הבטחתי לעצמי הבטחה גדולה,  הכרזתי עליה קבל עם ובלוג  –  ואז הלכתי והֵפַרתי אותה.

כשקראתי לאחרונה שוב את אל תיגע בזמיר וכתבתי עליו הרבה (ראו בתגית),  נודע לי שהרפר לי,  שכתבה אותו,  חיברה בשבילו גם ספר המשך.  ככלל,  ספר המשך זה לא רעיון כל כך טוב, וגלומות בתוכו הרבה אופציות של אכזבה   –  אבל המיוחד בספר ההמשך הזה (ניצב כל הלילות  =  Go Set a Watchman) הוא שהיא כתבה אותו לפני  אל תיגע בזמיר.  בעצם,  אל תיגע בזמיר היה מעין שכתוב ותיקון של כתב היד של ניצב כל הלילות,  וזה האחרון (הראשון!) נכתב ונגנז לפני יותר מחמישים שנה,  ויצא לאור רק לאחרונה כ'ספר המשך'.

היות ששמעתי שאטיקוס פינץ' של ספר ההמשך הוא הרבה פחות סימפטי ממה שהיה באל תיגע בזמיר,  הכרזתי שלא אקרא אותו:  חבל לי לקלקל את דמותו היפה שכבר נחרתה לטובה בזכרוני.  שהרי יש חלומות שמכאיב להתפכח מהם.

אבל אז ראיתי פתאום  את הספר החדש-ישן,  ניצב כל הלילות,  בדוכן ספרים בתחנה המרכזית בירושלים,  כשהייתה לי חצי שעה להרוג עד שיגיע האוטובוס הישיר שלי,  ומיד הבנתי שהעניין אבוד.  הסתובבתי כה וכה מסביב לדוכן,  ניסיתי להתאפק ולא הצלחתי,  ושקלתי גם את ההצעה של 2 ב-99  –   אבל לא היה שם משהו נוסף שרציתי,  וזכרתי שהמבצע המשתלם ביותר הוא זה שבו לא קונים שום דבר נוסף שאינו נחוץ.  אז הלכתי לקופה עם הספר האחד הזה שרציתי ושילמתי עבורו  ועליתי לרציף בקומה ג' והתיישבתי שם על ספסל ושקעתי בקריאה.  אפילו בפקק הנצחי של סחרוב-מבשרת קראתי קצת.

בעצם היה עדיף לקנות את המקור האנגלי,  אבל לא מצאתי אותו.  התנחמתי בכך שההוצאה העברית הוסיפה גם פתח דבר מפרי עטה של ד"ר סוניה וינר,  לתועלת הקוראים שאינם מצויים בהיסטוריה האמריקנית.  ושם קראתי,  לתדהמתי,  שאחרי מלחמת האזרחים בארה"ב,  "דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח",  ואילו הקו-קלוקס-קלאן היה "הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית," שבכלל "ניהלה מאבק לשמירה על 'העליונות הלבנה' " (עמודים 8 – 9).   עולם הפוך.

אני זוכרת שמשהו מזה התגנב גם לתוך חלף עם הרוח כשקראתי אותו אי אז (אשלי וילקס בקו-קלוקס-קלאן!),  אבל הפעם נדהמתי באמת.  איכשהו,  כשחושבים על דונלד טראמפ,  זה לא מסתדר טוב בראש.  תזכורת קטנה לעובדה שלא תמיד טוב לחלק את הכול לקבוצות ברורות ונפרדות:  שהרי הכול מעורבב.

[הערה לא קשורה לחבריי בישראבלוג:  התקלה המפורסמת הגיעה גם אליי:  לא מצליחה להגיע לדפי העריכה,  ובכלל זה לרשימת הקבועים שלי,  ולא יכולה להגיב בשום מקום ברחבי ישרא.  אני יכולה לקרוא אתכם (בתנאי שאני רואה שעדכנתם),  אבל לא יכולה להשמיע שום דעה בשום עניין.  שזה,  אולי,  דווקא לטובה 🙂

עריכה מאוחרת:  ישרא חזר פתאום,  הידד!  האתר הזה הוא באמת קצת כמו עוף החול.  אז הערתי שלעיל מבוטלת.]

לא-עוד 'עוד'

היום שיניתי את שם הבלוג מ-'עוד בלוגיעדה' ל-'בלוגיעדה' בלבד.  לא-עוד 'עוד'.  כי זו כבר הבלוגיעדה העיקרית שלי,  וכותרת שמתחילה ב'עוד' נראית לי סתמית. החלפת השם הפתיעה אותי בפשטותה.  בכל זאת יש בוורדפרס כמה דברים שהולכים בקלות.

אבל שמו של הבלוג הניסיוני שלי,  'בלוגיעדה משרבטת',  עדיין נראה לי יותר יפה.

היום השמונים ושמונה של פוליאנה.  אין לי הרבה זמן בשבילה כרגע:  ימים עמוסים.  עוד אדווח.

בלוגולדת עשר

ארבעה באפריל: עשר שנים בדיוק להיותי בלוגרית.  אמנם הבלוג הנוכחי רחוק מלהיות בן עשר,  אבל הפלטפורמה הרי לא כל כך משנה,  על כל פנים לא בעיניי.  אני לא מאוד מתגעגעת למפרט הטכני של ישראבלוג,  אבל עדיין לא בטוחה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה כאן בוורדפרס (יותר מדי מסובך).  מדי פעם אני עוד חושבת על הבלוג שלי בבלוגספוט (שקיים,  באַדָּרוֹת ובשמות שונים,  מאז 2012).  כל כך פשוט לנהל אותו (למרות הבעיות שלא חסרות גם שם),  שלפעמים מגרד באצבעות,  ואז אני מתפתה וכותבת גם בו. השם האחרון שנתתי לו הוא 'בלוגיעדה משרבטת',  ולפעמים נדמה לי שהוא זה שהכי מתאים לשרבוטים הקצרים של פרויקט פוליאנה. כשמו כן הוא.  אז את פרטי היום ה-28 של הימים המרוצים שרבטתי שם,  וביום ה-29 אני לוקחת חופש,  כי זה בלוגולדת.

עשר שנים זה המון זמן.  אני כבר בקושי זוכרת איך זה לא להיות בלוגרית.

פרידה מרקפת בודדת

בחצר של העבודה בירושלים כבר רואים בכל מקום את מרבד העלים הירוקים-אפורים של הרקפות.  עוד כמה שבועות, או פחות,  יופיעו גם הפרחים.  אבל הרקפת האחת ההיא,  שאני פוגשת כבר כשמונה שנים בפינה אחת מבודדת ברחוב בדרך לעבודה, ושכבר כתבתי עליה כמה פעמים בבלוג הקודם   –  הרקפונת ההיא נעלמה.

כמובן,  היא הייתה נעלמת כל קיץ.  אבל בחורף פתאום היו מופיעים העלים,  יש מאין,  ואחרי כמה שבועות  –  גם פרח אחד,  או שניים.  כל שנה היו הפרחים קצת יותר קטנים,  והעלים קצת יותר מועטים,  והשנה  –   בדקתי כמה פעמים   –   היא פשוט איננה.  בעבודה יש המון רקפות,  וזו תמיד אטרקציה גדולה לבת-המישורים שאני,  אבל האחת הקטנה הבודדה ההיא תחסר לי. וגם הביטחון ההוא,  שלא-משנה-שלא-רואים-אותה-עכשיו-כי-בחורף-היא-תמיד-תחזור,  נפגם.

לפני סיום   –  כמה הפניות.  בימים האחרונים השתתפתי בדיון בלוגוספרי-ישראבלוגי מרתק בשאלה למה בלוגרים לא כותבים יותר על אקטואליה ופוליטיקה: זה התחיל כאן. אז הנה למה אני לא כותבת היום על אקטואליה: כי כתבתי על העניין הבוער הנוכחי בחודש אוגוסט,  כאן. והיות שדעתי לא השתנתה מאז באופן  מהותי,  לא אכתוב על כך שוב,  כי זה מביך אותי לחזור על עצמי,  מהטעם שהזכרתי כאן.

ושלום לרקפת.  תערב לך מנוחתך הבודדת.

אפשר להשתגע

אני יודעת שיש בימים האלה צרות הרבה יותר גדולות,  אבל לפעמים אין מנוס מעיסוק בקטנות.  אז ככה:  משגעים אותנו שם במערכת של וורדפרס.

עכשיו התחילו שם עם "עורך חדש",  כלומר דף עריכה משוכלל,  לפחות בשאיפה.  מה היתרונות שלו אני לא ממש רואה,  אבל חסרונות יש למכביר.  למשל  –  כשכותבים מימין לשמאל,  הסמן משתגע;  הטיפול בתמונות מועלות הסתבך;  האופציה לשמור כטיוטה בלבד,  כדי שלא בטעות אשלח לפרסום לפני שמוכן,  נעלמה;  והבוקר אפילו להוסיף קישור כמו שצריך לא הצלחתי.  לרוב הבעיות האלה יש פתרון,  אבל ההתעסקות הבלתי פוסקת בפתרונות רק מסבכת את העריכה,  במקום להקל עליה.  אפשר כמובן להשתמש בדף העריכה הישן,  אבל השמועות המאיימות הן שהוא עומד לרדת למחתרת.  כבר היום החביאו את הקישור אליו בפינה חשוכה שסמויה מן העין (כמו כל הדברים החשובים.  הא-הא).

אני,  כידוע,  מגיעה מבלוגיה שהוזנחה  באופן כמעט מחפיר במשך שנים  –  והנה נחתתי כאן אל בלוגיה שההובי של מפעיליה הוא לשפר ולשנות אותה כל יום.  ובכן, הגעתי לרוויה.  בכלל אני בן אדם של אמצע,  אין לי כוחות נפש בשביל כל הקצוות האלה.  אני זקוקה למשהו פשוט:  שלא יתנו לבלוגיה ללכת לעזאזל,  מצד אחד  –  ושיניחו לבלוגרים ולא ישגעו אותם אחת לחודשיים,  מצד שני.

בקיצור,  צוותי-וורדפרס יקרים:  שמא תואילו,  סוף סוף,  להזניח אותנו קצת?  קחו לכם כמה ימי חופש,  או משהו: מזג האוויר יפה בחוץ.  ותורידו הילוך,  למען השם, כי הגיעו מים עד נפש,  באמת.

ועכשיו תדמייינו אייקון/פרצופון/אמוטיקון זועם.  אין לי כוח להתחיל לשתול כאן אחד כתמונה,  הרי כבר אמרתי לכם שהשתילה הזאת הסתבכה עד מוות.

אוף.

על השתיקה

עוד משהו יפה מחמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן:  הפרק האחרון (לפני הפרולוג).  שמו "שתיקה נופלת" (עמוד 188),  והוא מתאר את הרצון לספר דברים שכבר סופרו קודם ("את הכול כבר כתבתי ואין צורך לחזור על הדברים. …  ואז אני שותק כאן").

זה עצוב כל כך ונכון.  והאמת היא שזה נכון גם לעניינים אחרים,  עצובים הרבה פחות.  כי  לעתים קרובות קורה לי שאני רוצה לספר משהו בבלוג ואז נזכרת שכבר כתבתי על זה פעם,  בבלוג הזה או בקודם. אני יודעת שהקוראים לא בהכרח זוכרים,  וגם לא יכולים לזכור.  אבל אני זוכרת,  ודי בזה כדי להשתיק אותי.

לא פעם חשבתי מהו הדבר שגורם לִבלוגים מסוימים להרוג את עצמם. עכשיו אני חושבת שזו אחת הסיבות:  אחרי שהם מספרים על הא ועל דא,  ויותר מפעם אחת,  הם מתחילים להשתתק.