עד כדי כך

חוק בלתי כתוב קובע, שאני בדרך כלל לא כותבת בבלוג על החיים עצמם, אלא מסתפקת בכל מיני דיווחים סתמיים, אפרוריים משהו, על אודות שולי המציאות שלי. מעורבים בזה ענייני פרטיות ועניינים אחרים שלא אפרט, וזה כבר נתקבע כך בשלוש-עשרה-ועוד שנות כתיבתי, עם יוצאים מן הכלל שמספרם מועט.

אז יש הרבה טרדות שמעסיקות את מחשבותיי לאחרונה. היות שאינני כותבת עליהן כאן, ירד גם קצב עדכון הבלוג. כי אם לא אכתוב על מה שמעסיק אותי, על מה כן אכתוב? אבל הנה – אשריי! – קרה אתמול משהו שולי שאפשר סוף סוף לכתוב עליו.

זה היה ככה: אתמל בבוקר, כשאני עמוסת מחשבות, דאגות וטרדות, עשיתי הכנות ללכת לסופר כדי לקנות את הדרוש לבישולים של היום. לפני יציאתי התכוננתי לעשות את שני הדברים שאני תמיד עושה במצבים כאלה: דבר ראשון, להניח את סל הקניות ליד הדלת, כדי שלא אשכח אותו בבית (שומרת סביבה אנוכי, אפילו אם אני לא מתה על גרטה תונברג: שקיות פלסטיק הן כבר כמעט מחוץ לתחום, אלא אם כן ממש חייבים); דבר שני, להסיר את הקרוקס הוורודות האיומות שאני תמיד נועלת בבית, ולהחליף אותן בקרוקס בצבע נורמלי, או בסנדלים.

שאז הלכתי לסופר עם סלי על כתפי, ראשי עטור במחשבות ובדאגות כדרכו בקודש.

עם שובי הביתה עשיתי את מה שאני תמיד עושה: הכנסתי את מה שצריך למקרר, והלכתי לנעול בחזרה את הקרוקס הוורודות האיומות (אני מתה עליהן, אל תגלו לשום איש).

שאז – רחמי שמיים עלינו – נוכחתי לדעת, להוותי, שאני כבר נועלת אותן. שזה אומר שיצאתי מהבית עם קרוקס ורודות, והלכתי איתן ברחוב, וחציתי כבישים וטופפתי על מדרכות והסתובבתי בסופר ועמדתי בתור לקופה וכו' וכו' – וכל זה עם קרוקס ורודות, ואפילו לא ידעתי. הייתכן שלא הסתכלתי על המדרכה, ועל נעליי הפוסעות עליה, אפילו פעם אחת?

דבר כזה עוד לא קרה לי בחיים, וזה באמת אומר שמצבי חמור.

מה שמוזר הוא שלא שמתי לב לשום מבטי תמיהה (או גינוי) שנעצו בי העוברים ושבים והקונים בסופר. הייתכן שאיש לא ראה? והרי הוורוד-הוורוד הזה זועק לשמיים. ואולי גרוע מזה – הייתכן שהייתי עד כדי כך שקועה בטרדותיי שאפילו לא שמתי לב למבטים?
הו, האימה.

בקיצור, נבוכותי מאוד.

מרחוק

הימים הנוראים של השנה, לקראת יום הכיפורים, היו שונים מקודמיהם מן הבחינה הזאת שהבלוגר שדות נעדר בהם מן הבלוגוספרה: הוא נפטר בדצמבר של השנה שעברה, כפי שכתבתי כאן. הבלוגרים הוותיקים בישרא ומחוצה לו זוכרים אותו, ולפחות אצלי נקשרה דמותו בעיקר ליום הכיפורים, מטעמים שברורים לכל מי שהכיר את סיפור חייו ואת כתיבתו. יחד היינו מזכירים את יום הכיפורים ההוא ומייחלים ליום כיפורים שקט השנה (ובכל השנים שיבואו). השנה כמעט לא עשינו זאת, כי שדות איננו.

ובכל זאת היה משהו מוזר: בערב יום הכיפורים זיהיתי פתאום בדף הסטטיסטיקות של הבלוג כניסה מספרד. אני יודעת כמובן שזה לא היה שדות, ואני יודעת שאפילו לא בטוח שזה היה מספרד, שהרי היום, עם נפלאות ה-VPN, אי אפשר לדעת מנין באמת נכנסים לבלוג מי שנכנסים. ובכל זאת: פתאום כניסה מספרד, כמו בימים הטובים. כמו דרישת שלום רחוקה.

נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.

ניסיון

(פוסט בדיקה ללא תוכן)

מתנצלת על שהטרחתי את הקוראים לכאן לשווא, פשוט הייתי צריכה לבדוק משהו בשל תקלה בפוסט הקודם. חשבתי שאמחק את פוסט הבדיקה הזה, אבל הצטברו בו תגובות, אז הוא יישאר.

בהזדמנות זו – חג שבועות שמח!

שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

בר-מצווה לבלוג

ארבעה באפריל: שלוש עשרה שנים להיותי בלוגרית. בהתחלה לא כאן, כמובן, אלא בישראבלוג, והחל מינואר 2015 – רק כאן, רשמית (עם פזילות זמניות כאלה ואחרות לבלוגיה החמודה של בלוגספוט). דעתי על וורדפרס לא השתנתה: הוא קשה ועצי ויבשושי. אבל התרגלתי אליו, ואפשר לומר שכבר אינני מתגעגעת לישראבלוג, שתפעולו נעשה קשה לי יותר ויותר.

אז מה קרה בבלוג בשנה האחרונה, מאז בת המצווה (כן, בלוגים יכולים לחגוג בת מצווה, ושנה אחרי זה, בלי להניד עפעף, הם חוגגים בר מצווה, וזה לגמרי נורמלי). ובכן, מסתבר שאצל בלוגרים ותיקים כבר לא קורים הרבה דברים בלוגוספריים מיוחדים. ההתפתחות היחידה שאולי התרחשה השנה הייתה שבמשך כמה שבועות לא התחשק לי לכתוב בבלוג, אבל ממש בכלל לא, וכבר התחלתי לחשוב שהוא לא יגיע לחגיגות הבר מצווה שלו עצמו. מה שהיה מוזר זה שגם לא היה אכפת לי. הנה מה שהגיל הבלוגוספרי עושה לבלוגרים. אבל אחר כך זה הסתדר איכשהו, וצצו עניין אחד או שניים שהרגיזו אותי אז כתבתי עליהם (בקטגוריה האופיינית לי, 'טענות ומענות'), ואז חידשתי ימיי כקדם. פחות או יותר. לפחות לעת עתה.

עוד טלטלה בבלוגוספרה הייתה סגירתו של גוגל+, לפני ימים אחדים. זו גררה עמה את היעלמותו של דף קהילת הבלוגרים בשפת הקודש, ואת פתיחתו של דף קהילה חדש במקומו, 'פרפרים', שכבר כתבתי עליו. השבוע הצלחתי, ברוב תושייתי, להוסיף לבלוג כפתור-קישור לדף הקהילה החדש הזה (ראו מתחת לפוסט הנוכחי, ואם אתם קוראים בדף הראשי של הבלוג, אזי תמצאוהו, לאחר גלילה, בצד שמאל למטה). הפרפרים הצבעוניים שבכפתור מוסיפים קצת צבע וחיים לעציות היבשושית של הבלוג שלי, ודף הקהילה, כך נדמה, הולך ומשגשג.

זהו. בשנה הבאה זה כבר יהיה ארבע-עשרה-לבלוג, ובמספר הזה אין שום דבר מיוחד, אז ייתכן שבכלל אדלג עליו לגמרי ולא אציין אותו ברוב עם. הרי לעת בגרות החשק לחגוג ימי הולדת הולך ומתמעט.

אבוי, יצא פוסט ממש חמוץ. עם הקוראים הסליחה.

נחמת טיפשים

אתמול בערב הייתי מוזמנת למסיבת יום הולדת נחמדה, ובין השאר הייתה שם גם הרצאונת על משנתה של ימימה (נדמה לי), שכותרתה הייתה 'כל מה שקורה הוא גורם מזַמן'. שזה אומר, כנראה, שמכל דבר (רע) אפשר ללמוד משהו (טוב), או להפיק איזו תועלת, במקום להיאבק בדבר הרע ולהתגולל עליו בטיעונים בנוסח 'למה זה היה חייב לקרות דווקא לי / דווקא עכשיו' וכו'. זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל אני בטוחה שיש בזה אמת.

אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מהציוצים שהטלפון הקווי/אלחוטי שלנו מצייץ כשהוא מתעורר מהפסקת חשמל. קמתי לבדוק מה ומו, וראיתי שהחשמל אכן חזר מנסיעה קצרה, כפרה עליו, אבל אחרי דקות ספורות הוא ברח שוב, והפעם להרבה זמן.

התגובה השפויה לדבר כזה אמורה להיות חזרה מיידית לשינה, כי מה כבר אפשר לעשות בחושך מצרים באמצע הלילה כשכל האנשים הנורמלים מסביב ישנים שנת ישרים. אבל אני הייתי כבר עצבנית מכדי להירדם. ניסיתי לראות בזה 'גורם מזמן' כמו שלמדתי במסיבה, אבל כמובן לא הצלחתי.

בשנים עברו היו אצלנו הפסקות חשמל בערך פעמיים-שלוש בשנה, אבל בשנה האחרונה זה קורה לנו בערך פעמיים בחודש, וזה כבר עולה לי על העצבים. יכול להיות שבגלל שיש בסביבותינו המון פרויקטים של תמ"א, זה מגדיל משמעותית את מספר צרכני החשמל בכל רחוב, וחברת החשמל לא עומדת בפרץ. אבל העובדה שיש סיבה הגיונית (אולי) לא ממש מנחמת אותי.

בקיצור, נכנסתי לאפליקציה של חברת החשמל ודיווחתי על התקלה, אבל לא יצא מזה הרבה כי האפליקציה לא ידעה להגיד לי מי, מה, מו ובעיקר מתי. וזה עוד דבר שמרגיז אותי: כשמשחקים משחקי גדולים ומתקדמים של האלף השלישי, עם אפליקציות חכמות דיגיטליות וכאלה, ומתברר שהאפליקציות הן די טיפשות ולא יודעות לתת שום אינפורמציה מתקבלת על הדעת.

היות שהשינה עדיין הייתה ממני והלאה, צלצלתי לחברת חשמל בכבודה ובעצמה כדי לדבר עם בן אדם רגיל שיודע לענות על שאלות. והיות שמלבד התורנית בחברה הייתי כנראה האדם היחיד ביקום שהיה ער אז (חוץ מן הטכנאים המסכנים הנתלים בחושך על עמודים גבוהים ומתקנים חוטים קרועים, או משהו כזה), נעניתי במהירות מסחררת ובנימוס, והובטח לי שהחשמל יחזור בשש בבוקר.

הוא חזר בחמש בערך, אחרי עוד כמה מופעי אימים של ללכת-לחזור-ללכת-לחזור, כשכל חזרה מלווה בציוצים של כל המכשירים המתעוררים (שוב) לחיים. בסוף הבנתי שהוא (החשמל) באמת כאן כדי להישאר (עד להודעה חדשה), ונרגעתי ונרדמתי, רק כדי להתעורר בבוקר בין שמונה לתשע ולכעוס על כל העולם ואשתו, בעיקר על חברת החשמל, אבל גם על עצמי, שלא הצלחתי ליישם את תלמודי בעניין 'הגורם המזמן'. אני כל כך טובה בתיאוריות, אבל היישום שלהן זה סיפור אחר לגמרי.

אחר כך נזכרתי באנשים המסכנים בוונצואלה, שאין להם חשמל כבר כך וכך שבועות, והבנתי שבגורמים מזמנים אני אולי גרועה, אבל זה לא מונע ממני להתנחם בכך שגם לאחרים יש צרות, ואפילו גדולות משלי. כבר אמר מי שאמר ש'צרת רבים נחמת טיפשים', והוא צדק לגמרי, ולא נותר לי אלא ללהק את עצמי בתפקיד הטיפשה, שוב.

*

בלי קשר, הערה מינהלית:
לקראת ההיעלמות הצפויה של גוגל+, ואיתו גם דף הקהילה של הבלוגרים ('בלוגגר בשפת הקודש'), התקין הבלוגר 'קנקן התה' דף קהילה חדש, חלופי ומשוכלל. לקהילה קוראים עכשיו 'פרפרים', והיא פתוחה בפני כל מי שרוצה לקרוא ו/או לכתוב בלוגים מכל בלוגייה שהיא. כולם מוזמנים, פרטים על ההצטרפות בקישור הזה. בהצלחה!

פרידה מן האריה הכחול

כשהייתי בלוגרית מתחילה בישראבלוג, היה הבלוג של 'שדות' תעלומה בשבילי: החל מן הכותרת המסתורית (יומני אלפוחרה), עבור דרך הכינוי ('שדות'), וכלה בטקסטים, שהיו לא פעם אניגמטיים למדי. עם הזמן למדתי להכיר את אחת מאושיות הבלוגיה: את סיפור החיים המפותל, את ההיסטוריה הלא-פשוטה, את השירים (והפרוזה הלירית) המנוקדים היטב, את הצילומים היפהפיים, את זיכרונות הילדות והמשפחה; ואת החברוּת, את מה שכינה 'אהבה ו-care', את עומק הרגש ואת נדיבות התגובות.

ידעתי, כמו כולם, שהוא לא היה בקו-הבריאות, והתרגלתי להיעדרויותיו הממושכות. אבל תמיד חזר והופיע פתאום, ותמיד כתבתי בתגובה, בשמחה: 'ברוך השב ומפציע!'. היו תקופות שזיהיתי בבלוג שלי כניסה אחת מספרד לכל פוסט שפרסמתי – והנחתי שהכניסה הזאת היא שלו; והיו תקופות שבהן לא היו ביקורים מחצי האי האיברי. אבל בכל פעם שזיהיתי כניסה כזאת אמרתי לעצמי, כנראה עכשיו הוא בסדר: עובדה, הוא קורא בלוגים. ורק בשבת האחרונה, בבוקר, חשבתי פתאום, במקרה – מוזר, לא הייתה כניסה מאספמיה כבר הרבה זמן. שאז, באותו ערב, נודע לי על מותו.

הכי-הכי אזכור את צילומי הירח, שאצל שדות היה לא סתם עגול, אלא ממש כדורי, כנדרש; את ההרגל הילדותי-לכאורה לחבר בכתב כמה מילים יחד ("בנבני", "בנצעיר", "אנ'כלכךאוהב"); וכמובן, את האריה הכחול שליווה אותו מילדותו, ושעזב עכשיו את עולמנו, מדלג על כפות הפרווה שלו בעולמות אחרים.

תהא מנוחתך שלמה ונכונה, שדות – אתה, והאריה הכחול שאיתך.

פונפונים

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב.  התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים,  עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם.  לא בא לי לספר,  להביע, ללבן,  להסביר,  להתווכח,  לדון.  אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה.  אולי משהו אחר.  מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי,  כי אולי שם יתחשק יותר,  בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש!  למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם,  אני תמהה).  אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב.  אחרי יום יומיים יפוג הקסם,  ואז מה?  סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.

וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה.  הייתה לי דלקת בדרכי השתן ,  שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות,  היא לבטח הגרועה ביותר.  לפחות אצלי.  שהרי היא מציעה,  בקליפת אגוז,  מכל טוב הארץ:  גם חום,  גם חולשה,  גם בחילה,  גם כאבים,  וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד.  בקיצור,  גועל נפש.  בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר,  ונשאר רק הזעם הזה:  מה,  החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?

בקיצור,  אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה:  פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות.  כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה,  ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות,  כדי לשמח את ליבי.  וזאת לדעת:  ראשית,  כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג,  אבל שנית,  המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד,  למרות שזה נחשב צבע איום.  ורביעית,  ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה,  ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה,  למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.

כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל,  שלא סביר שישרדו יותר מחודש,  אבל הן רכות כל כך ונעימות.  והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד,  וגם יש להן שלושה פונפונים,  שניים ורודים ואחד לבן.  מתה עליהן,  וגם,  לא נעים להודות,  מתחשק לאכול אותן.  מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא,  יש להן גם היתרון הזה,  שאני יכולה תמיד לומר,  כן, זה צבע איום,  אבל אני לא אשמה,  ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה,  נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday,  ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.