חמש מאות

כבר היה לי פוסט מוכן שכותרתו 'התפוררות'. כי הכול מתפורר, וכו'. בריאות, כלכלה, חברה, מדינה. או לפחות מרגיש כך. אבל ראיתי שכתבתי בו הרבה ממה שכתבתי כבר קודם המון פעמים, ואפילו עדה ק. אמרה שזה מוגזם כבר, ושאם אין מה לחדש, מוטב לשתוק. אז גנזתי.

במקומו, הנה זה:
לאחרונה עשיתי לי הרגל לחזור מהסופר דרך גינה ציבורית קטנה ששוכנת בין בתי השכונה. בעצם, היא בגודל בינוני. בינתיים מותר. היא שקטה, מוצלת ונחמדה. אין התקהלויות, ומי שנמצאים שם שומרים על שקט. הרבה צאלונים, ופינות חמד, וספסלים. וזה נותן איזה מענה על הצורך להרחיק נדוד למקומות אחרים (מה שאסור).

כשעברתי שם היום נפלה עיני על איזה גרפיטי ישן על גדר נמוכה. לא הצלחתי לפענח מה היה כתוב, אבל צירוף האותיות הזכיר לי פתאום את חב"ה, ויצא לי מזה פוסט.

בכיתה ד', או ה', הקמתי עם חברתי לכיתה אגודה סודית בשם חב"ה: חבורת בוקרי ההרים. אני כבר לא זוכרת מה היה תקנון האגודה/חבורה ומה היו מטרותיה. נדמה לי שהיו מעורבים בהן גם מעקבים אחרי חשודים עלומים (אולי בהשפעת חסמב"ה, שקראנו אז באדיקות). לא נראה לי שהמעקבים יצאו אי פעם לפועל. גם לא זכור לי על איזה חשודים היה מדובר. ובכלל, עד היום אינני חובבת מעקבים ואיכונים (סליחה, הייתי חייבת). לא צירפנו לחבורה שום חברים חדשים, ואחרי כמה חודשים או שבועות היא פשוט התפוגגה מאליה בשל מיעוט פעולותיה ומחוסר עניין לציבור.

נשאר רק השם: חבורת בוקרי ההרים. מה גורם לשתי ילדות בנות תשע או עשר לבחור שם כזה הוא אכן שאלה מעניינת. מה לנו – בעיר חוף קטנה ואפורה, 'שטוחה כרקיק מצה' (כפי שקארין מיכאליס הייתה כותבת עליה לו הכירה אותה), שבה רואים פרות רק בציורים בספרים – מה לנו, אפוא, ולבָקָר ולהרים. ובכלל, מה להרים ולבוקרים. הרי לא בטוח שפרות כל כך אוהבות לטפס.

גם התודעה הפמיניסטית שלנו לקתה כנראה בחסר: וכי מה הפריע לנו להקדיש את אגודת הסתרים שלנו לבוקרות הרים? מצד שני, אני מקפידה לא לשפוט ימים עברו על פי תפיסות עולם נוכחיות: זה היה מזמן, וההבדל בין בוקרות לבוקרים לא ממש הטריד את מנוחתנו.

אבל הנוסטלגיה – כדרך הנוסטלגיה – מתוקה בעיניי.

עד כאן פוסט סתמי, במקום הטענות-ומענות הרגילים לימי קורונה האינסופיים. הדבר היחידי שראוי לציון בו הוא היותו הפוסט ה-500 בבלוג הנוכחי. הווה אומר, פוסט-הולדת. ובימים האפורים והמייגעים האלה, אפילו פוסט-הולדת סתמי הוא עילה לחגיגונת.

הנה בכל זאת הצלחתי להגניב תלונה, אף שהתכוונתי שלא.

שוב יומן קורונה??

מאתמול בערב, במקום להתמקד בשמחת החג, אני שוב תחת הרושם של 'הזינוק' במספרי המאובחנים (כרגיל, לא יגידו לנו אם הם באמת חולים וסובלים או שרק הבדיקות יצאו חיוביות). ושוב אימת הבידודים. אני לא אוהבת את המספרים האלה, הם לא נראים טוב. יכול להיות שזו עלייה שצריך ללמוד לחיות איתה, ויכול להיות שזו עלייה שצריכים לנקוט נגדה אמצעים יותר חריפים (שוב). אני מקווה שהצעדים עכשיו יינקטו קצת יותר במידה ובשכל, אבל אין לדעת. לי נדמה גם עכשיו שהאמצעי שהכי פשוט להקפיד עליו לאורך זמן הוא מסכה ורחיצת ידיים – בעוד ששמירת מרחק לא תמיד תלויה בשומר. אבל, כמובן, לא מבינה איך אפשר לעטות מסיכה כשאוכלים או שותים. לא מקנאה בבעלי מסעדות וכו', נשמתם באמת יוצאת עכשיו, אבל גם אני לא כל כך מעזה לאכול בשום מקום שאינו אצלי בבית.

*

יומן קריאה:
כבר היה נדמה שהעניין עומד להיגמר ולא אקרא עוד ספרי מגיפות, אבל עכשיו נראה שלאחר שהשלמתי את קריאת על הפיקחון, עוד יהיה לי מספיק זמן גם בשביל הדבר. כל אחד מן השניים מדכא בדרכו הייחודית. סאראמאגו הוא ציני, מושחז ומרושע, הרבה יותר מדי לטעמי, אבל איכשהו הספר דיבר אליי יותר מקודמו (על העיוורון), אולי משום שנדמה היה שהוא כל כך רלוונטי למוראות המאה העשרים ואחת, לא רק (אבל גם) בישראל: שלטון מושחת, פחדני ומטומטם, גניבת דעת הציבור, בחירות חוזרות וסגרים, וכיוצא באלה. הפתק הלבן בקלפי, שהוא מעין גיבור בלתי מוכרז של הסיפור, החל לדבר אליי כאופציה מאוד סבירה: בין כך ובין כך לא נראה שלמישהו אכפת מה דעת המצביעים, אז בשביל מה לטרוח.

המשפט שהכי אהבתי בספר הוא תיאור הדגל שתלוי מאחורי שר הפנים בזמן מסיבת העיתונאים שלו. לפני המסיבה הוא מתואר כך:
"מאחוריו [כלומר, מאחורי שר הפנים], תלוי כמו תמיד, שקע דגל המדינה בהרהורים."
ואחרי המסיבה:
"ושם, מאחור, ללא ליאות, הוסיף הדגל לשקוע בהרהוריו" (עמ' 329 – 330).

אני לא יודעת למה זה כל כך מצחיק אותי. זה אומנם ציני ומרושע כרגיל – אבל שלא כרגיל, הרשעות מכוונת אל יישות שיכולה לספוג אותה בלי קושי. במחשבה שנייה, לא בטוח שהיא מכוונת אל הדגל השקוע בהרהורים (ללא ליאות!)

*

יומן גנן:
סיפרתי כבר שהסחלב מלמד אותי סבלנות? אז זהו, שזה שיעור קשה. הגבעולון החדש הגיע לגובה שני סנטימטרים, נעצר ונדם. כנראה שוב עשיתי משהו לא בסדר. אני עדיין מחכה, אבל עם פחות תקווה.

*

יומן בלוגוספרי:
עוף החול הנצחי – ישראבלוג – שב והפציע. צריך אקרובטיקה מיוחדת כדי להגיע אליו, אם כי אפשר. עדיין לא הכול עובד: לאט לאט. למרות שהספורט החביב עליי הוא להתלונן על וורדפרס, אני לא שוקלת לחזור לישרא. לא באמת מתגעגעת. בכל זאת שמחה בשביל מי שחיכו לו כל כך בנאמנות, וכמובן, נחמד שפוסטי העבר שלי עדיין זמינים שם. כבוד למי שהצליחו במשימה – אני הייתי מאוד סקפטית, אבל התברר שצדקו.

*

שוב יצא פוסט חמוץ, ועוד בחג. עם הקוראים הסליחה. ניסיתי לאזן את זה קצת עם בשורת ישרא – וכמובן, חג שמח!

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.

איפה הייתי ומה עשיתי

אז מה מעשיי בימים אלה (מלבד ניסיון עקר להתחמם, וכן מעקב חרד אחרי חדשות הקורונה [איזה עצוב זה שדווקא בשנה שבה חוסנתי נגד כל המחלות שבעולם צצה פתאום מחלה חדשה שנגדה אין בכלל חיסון])?
אה. טוב ששאלתם. אני בודקת מבחנים. קבורה עמוק במצולות.

כן, זה שוב הזמן הזה של השנה. ועכשיו שנפלאות הטכנולוגיה קמו עלינו שוב לכלותנו, זה נעשה יותר גרוע. כי כבר לא בודקים בחינות במחברות, אלא משתמשים בתוכנה מיוחדת שמסמנת את התיקונים על מחברות-הבחינה הסרוקות. מצד אחד זה מצוין, הכתפיים שלי מאוד שמחות שאני לא צריכה לסחוב כל הזמן ערמות של מבחנים מירושלים הביתה ובחזרה. מצד שני, עכשיו באמת הכול תלוי באינטרנט, ואם תהיה תקלה אני לא רוצה לחשוב על מה שיהיה. מצד שלישי, הגעתי למסקנה הכי אופיינית לי בעולם: הכי מהר זה לתקן מבחנים על נייר. מחשב זה יופי, אבל האמת המרה היא שהוא לא באמת חוסך לי זמן. להפך. אני יכולה ללמוד בהדרגה לעשות את זה יותר מהר, אבל זה אף פעם לא יהיה יותר מהיר משרבוט רהוט על ניירת. חיים קשים.

ואם כבר להתלונן, אז שיהיה עד הסוף. אתמול ניסיתי להחליף עיצוב לבלוג. התבנית של הבלוג הזה היא ממש ישנה, משנת 2011, ורציתי להחליף להכי חדשה, שמתקשטת בכינוי 2020. אז הפעלתי את התבנית החדשה, והיא נראתה ורודה ונחמדה, אבל אז בשום פנים ואופן לא הצלחתי להעלות תמונת רקע של רקפות. ואם לא יהיו רקפות, איך ידעו שזאת אני? בסוף נואשתי וחזרתי לעיצוב הרגיל, אבל אז התברר לי שכל הווידג'טים שלי התערבבו. לקח לי שעה לסדר אותם בחזרה (ובינתיים המבחנים ישבו לבד בחושך ובכו). לעזאזל עם וורדפרס הזה, עוד לא ראיתי תוכנה כל כך לא ידידותית למשתמש. שום דבר לא עובד לפי ההיגיון או האינטואיציה. על כל דבר צריך לשבור את הראש הרבה זמן, ואחרי שיודעים איך לעשות את זה, וורדפרס משנים את השיטה, ועכשיו תלכו תלמדו הכול מהתחלה.

בקיצור, לא משנָה את התבנית, שיהיה כבר ככה. אני מתנחמת רק בזה שהמאבקים הבלתי פוסקים בתוכנה של וורדפרס משפרים את האינטואיציה והביטחון שלי במשאיי ומתניי עם תוכנות מעצבנות אחרות. למשל תוכנות של בדיקת מבחנים. שנאמר, יצא מתוק מעז. הנה נחמה פורתא לסיומו של פוסט חמוץ.

הימים חולפים, שנה עוברת*

ועולם כמנהגו נוהג. רק מנגינת הבלוג הולכת ומידלדלת, מסיבות שונות. חמש שנים בדיוק עברו מאז שהכרזתי על המעבר הסופי מישראבלוג לכאן. בינתיים ישרא כבר איננו, או שמא יש לומר עדיין לא חזר, אבל גם כשהיה כבר לא התגעגעתי אליו. מצד שני העציות העיקשת של וורדפרס ממשיכה לעצבן אותי. השתכנעתי שמבחינות רבות בלוגספוט עדיף, מלבד הטיפול הכושל שלו בסטטיסטיקות. אבל סטטיסטיקות הרבה פחות מעניינות אותי ממה שעניינוּ פעם.

סיכומי סוף שנה? מה אומר ומה אדבר, הייתה שנה לא משהו, ו-2020, מלבד מספרה החמוד (הרבה יותר קל לחשב שנים עם 2020 מאשר עם 2019, בדוק), לא נראית לי מאוד מבטיחה משום בחינה. גם לא מן הבחינה הפוליטית, שמורטת את עצביי באופן קבוע. הלהיט החדש הוא בקשת החסינות: אחרי שהכריז שלא יבקש חסינות, נתניהו כמובן ביקש אותה, אבל עכשיו לאחר הבקשה דומה שאינו מעוניין שהכנסת תדון בה. כמובן, יש סיבות (די הגיוניות) מאחורי הדברים, אבל מחלקם הקדמי זה נראה כל כך מופרך, שחייזר שיגיע לכאן וישמע את כל זה ייאלץ להסיק שבני אדם נולדו בלי מוח.

אני ממשיכה לקוות שכל מי שהרים את ידו בעד בחירות חוזרות (עוד בנגלה הראשונה) ייענש על זה במקום הכי כואב: במנדטים שמפלגתו תקבל, ליתר דיוק באלה שהיא לא תקבל. אין עונש יותר אפקטיבי מזה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מצד שני, שחקי-שחקי על החלומות** (היום כל השירים במלעיל). מצד שלישי, אני בכלל זוממת לא ללכת להצביע שוב. מצד רביעי, כולם אומרים לי שזה לא בסדר ולא הגיוני. מצד חמישי, למי אצביע? כחול-לבן נראים די עלובים, ועל המפלגונות שמשמאל לכחול לבן, שמכלות את ימיהן בהתקוטטויות מגוחכות, כבר בכלל לא בא לי לדבר. מפלגה שזקוקה לקולי כדי להינצל, אולי עדיף שתאבד. מצד שישי, הרי גם זה לא הגיוני. ואני הרי משתדלת בכל כוחותיי להיות אדם הגיוני, אם כי, בהתחשב בנתונים המוגבלים שבהם התברכתי, זה לא תמיד מצליח לי.

משהו נחמד לסיום (כי כמה אפשר לרטון ולהתלונן כל הזמן):

גיליתי שבזמן המתנה פה ושם, הכי כיף להוציא מן התיק פנקס ממורטט ועיפרון ולהתחיל לצייר (=לרשום) את מה ומי שאני רואה. זה טוב כי זה לא דורש ריכוז מן הסוג שקריאה מחייבת, ובזמן השרבוט המחשבות שלי יכולות לטייל לאן שהן רוצות. אני מתבוננת באנשים מעל למשקפיים שלי, ואז מורידה את העיניים אל הנייר ומנסה לרשום עליו את מה שאני רואה. כשהאנשים זזים (הם כל הזמן זזים, להוותי), אני משלימה מן הזיכרון, או עוברת לרישום הבא. וכשלא נעים לי שרואים שאני רושמת (מה שעלול להתפרש כפלישה לפרטיות, על אף שאני מתחייבת שהרישומים שלי לא מספיק טובים כדי לשקף את המציאות באופן נכון) – אני עוברת לרשום את המודל הזמין הקבוע שלי: כף ידי השמאלית. לצערי בכל הנוגע לרישום ידיים, אני מתקדמת לאחור: פעם היו לי הישגים נאים יותר. אבל בכל שאר הרישומים נדמה שאני לומדת דבר או שניים, וזה נחמד.

2020 טובה לכולם!

* https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1730&wrkid=5274
** https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=118

עד כדי כך

חוק בלתי כתוב קובע, שאני בדרך כלל לא כותבת בבלוג על החיים עצמם, אלא מסתפקת בכל מיני דיווחים סתמיים, אפרוריים משהו, על אודות שולי המציאות שלי. מעורבים בזה ענייני פרטיות ועניינים אחרים שלא אפרט, וזה כבר נתקבע כך בשלוש-עשרה-ועוד שנות כתיבתי, עם יוצאים מן הכלל שמספרם מועט.

אז יש הרבה טרדות שמעסיקות את מחשבותיי לאחרונה. היות שאינני כותבת עליהן כאן, ירד גם קצב עדכון הבלוג. כי אם לא אכתוב על מה שמעסיק אותי, על מה כן אכתוב? אבל הנה – אשריי! – קרה אתמול משהו שולי שאפשר סוף סוף לכתוב עליו.

זה היה ככה: אתמל בבוקר, כשאני עמוסת מחשבות, דאגות וטרדות, עשיתי הכנות ללכת לסופר כדי לקנות את הדרוש לבישולים של היום. לפני יציאתי התכוננתי לעשות את שני הדברים שאני תמיד עושה במצבים כאלה: דבר ראשון, להניח את סל הקניות ליד הדלת, כדי שלא אשכח אותו בבית (שומרת סביבה אנוכי, אפילו אם אני לא מתה על גרטה תונברג: שקיות פלסטיק הן כבר כמעט מחוץ לתחום, אלא אם כן ממש חייבים); דבר שני, להסיר את הקרוקס הוורודות האיומות שאני תמיד נועלת בבית, ולהחליף אותן בקרוקס בצבע נורמלי, או בסנדלים.

שאז הלכתי לסופר עם סלי על כתפי, ראשי עטור במחשבות ובדאגות כדרכו בקודש.

עם שובי הביתה עשיתי את מה שאני תמיד עושה: הכנסתי את מה שצריך למקרר, והלכתי לנעול בחזרה את הקרוקס הוורודות האיומות (אני מתה עליהן, אל תגלו לשום איש).

שאז – רחמי שמיים עלינו – נוכחתי לדעת, להוותי, שאני כבר נועלת אותן. שזה אומר שיצאתי מהבית עם קרוקס ורודות, והלכתי איתן ברחוב, וחציתי כבישים וטופפתי על מדרכות והסתובבתי בסופר ועמדתי בתור לקופה וכו' וכו' – וכל זה עם קרוקס ורודות, ואפילו לא ידעתי. הייתכן שלא הסתכלתי על המדרכה, ועל נעליי הפוסעות עליה, אפילו פעם אחת?

דבר כזה עוד לא קרה לי בחיים, וזה באמת אומר שמצבי חמור.

מה שמוזר הוא שלא שמתי לב לשום מבטי תמיהה (או גינוי) שנעצו בי העוברים ושבים והקונים בסופר. הייתכן שאיש לא ראה? והרי הוורוד-הוורוד הזה זועק לשמיים. ואולי גרוע מזה – הייתכן שהייתי עד כדי כך שקועה בטרדותיי שאפילו לא שמתי לב למבטים?
הו, האימה.

בקיצור, נבוכותי מאוד.

מרחוק

הימים הנוראים של השנה, לקראת יום הכיפורים, היו שונים מקודמיהם מן הבחינה הזאת שהבלוגר שדות נעדר בהם מן הבלוגוספרה: הוא נפטר בדצמבר של השנה שעברה, כפי שכתבתי כאן. הבלוגרים הוותיקים בישרא ומחוצה לו זוכרים אותו, ולפחות אצלי נקשרה דמותו בעיקר ליום הכיפורים, מטעמים שברורים לכל מי שהכיר את סיפור חייו ואת כתיבתו. יחד היינו מזכירים את יום הכיפורים ההוא ומייחלים ליום כיפורים שקט השנה (ובכל השנים שיבואו). השנה כמעט לא עשינו זאת, כי שדות איננו.

ובכל זאת היה משהו מוזר: בערב יום הכיפורים זיהיתי פתאום בדף הסטטיסטיקות של הבלוג כניסה מספרד. אני יודעת כמובן שזה לא היה שדות, ואני יודעת שאפילו לא בטוח שזה היה מספרד, שהרי היום, עם נפלאות ה-VPN, אי אפשר לדעת מנין באמת נכנסים לבלוג מי שנכנסים. ובכל זאת: פתאום כניסה מספרד, כמו בימים הטובים. כמו דרישת שלום רחוקה.

נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.

ניסיון

(פוסט בדיקה ללא תוכן)

מתנצלת על שהטרחתי את הקוראים לכאן לשווא, פשוט הייתי צריכה לבדוק משהו בשל תקלה בפוסט הקודם. חשבתי שאמחק את פוסט הבדיקה הזה, אבל הצטברו בו תגובות, אז הוא יישאר.

בהזדמנות זו – חג שבועות שמח!

שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!