התעמלויות

שריר הכתיבה שלי נחלש (זה ניכר בקצב עדכון הבלוג, אפילו בקצב עדכון המחברת). אולי צריך לפצוח בסדרת התעמלויות כדי לחזק אותו. שלא לומר להשיבו לחיים. התעמלויות בשיטה החביבה עליי: כל יום קצת. רק טיפה, שלא תכביד. נניח: פוסט קצר כל יום (כמעט). זה עלול לייגע את הקוראים, מצד שני הם יוכלו לשמוח שזה קצר ולא גוזל הרבה זמן קריאה – ושאפשר לקרוא כמה פוסטים בבת אחת, אחת לכמה ימים, אם לא מתחשק להיכנס לבלוג כל פעם בנפרד. ככה אני עושה בבלוגים-קצרי-פוסטים של אחרים. אני אוהבת פוסטים קצרים, כי אני קוראת לאט. וזה משום איטיותי הנודעת (לשמצה).

*

דף בוקר*
כתבתי וכתבתי
מילים ומילים
וללא הועיל:
הנייר התמלא –
ואני נותרתי
ריקה כשהייתי

(*15 באוקטובר 2022)

לקט

אז מה היה לנו. פרה פרה:

פנסיה:
יש לי קרוב משפחה שאמר פעם, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא כל כך עסוק עד שהוא חושב לחזור לעבודה כדי לנוח קצת. אז גם אני נהייתי עסוקה. 'אחרי החגים' פרצו בכל עוזם, ואני חזרתי להתנדבות שלי בחטיבת הביניים, פעמיים בשבוע, והתקבלתי למקהלה, פעם בשבוע, והתחלתי קורס מיינדפולנס, שזה עוד פעם בשבוע, וכמובן שיעורי אקוורל ותרגול דנית ופסנתר ועוד דברים ולא נשאר לי זמן. המקהלה זה כיף מאוד גדול, אם כי מסובך, כי שובצתי עם קולות האלט, שזה בדיוק באמצע, וזה תפקיד ליווי שצריך להתרגל אליו כי הוא קצת מבלבל. אז אני כל הזמן מכינה שיעורי בית. אשר למיינדפולנס – זו שיטה/גישה שאני מתעניינת בה כבר די הרבה זמן, וקוראת ושומעת, ועכשיו החלטתי להירשם למשהו יותר מעשי ומסודר. נראה. לא בטוח שתהיה הצלחה, כי עדה ק. ומחשבותיה הסוררות מפריעות כל הזמן להתרכז כנדרש.

טרדות:
כבר יותר משבועיים אנחנו עסוקים בבעיות אינסטלציה. נראה שהרוב נפתר, אם כי גם בזה אני לא בטוחה, וחוץ מזה נשארו ספיחים שעולים לי על העצבים. אני חייבת ללמד את עצמי ששום דבר לא נפתר במלואו, ושחייבים להשלים עם זה (וע"ע מיינדפולנס). והרי כבר חז"לינו אמרו (אולי):
It ain't over till it's over – and it's never ever over

ימי קורונה:
בשבוע שעבר קיבלנו את החיסון החמישי, המותאם לאומיקרון. לא יודעת אם נכון לקרוא לו חמישי, כי את הרביעי לא קיבלנו. פחדתי מהחיסון החדש הזה פחד מוות, אבל נוכח אורח החיים הסוער שאימצתי לעצמי אחרי החגים (ע"ע סעיף ראשון בפוסט זה), הרגשתי חשופה יותר מכרגיל. להישמר מפני קורונה כששרים במקהלה זו משימה בלתי אפשרית. יותר מתשעה חודשים עברו מאז שנרשמתי לחיסון הרביעי וביטלתי את התור בלי ללכת להתחסן, ומאז כל הזמן שברתי את הראש אם טוב עשיתי או לא. בזמן הזה כבר היה יכול להיוולד תינוק. אבל לא נולד. אז חוסנתי עכשיו, ביום שאחרי הבחירות (תכף אגיע אליהן). בינתיים העניין עובר ללא אירועים מיוחדים, אבל היות שלאיש אין מושג ירוק מה החיסון הזה עושה, או לא עושה, אני אומרת: ראה נראה, עוד חזון למועד. לפחות אני פטורה מחיבוטי הנפש, כי את הנעשה אין להשיב.

פוליטיקה:
אז הבחירות. במשך חודשים אמרתי שאני לא הולכת להצביע, כי די, כמה אפשר. בסוף, כצפוי, אמרתי אוקיי, אצביע 'יש עתיד': לא שאני סומכת שם על מישהו, אבל אולי זה הרע במיעוטו. ואני לא אוהבת להצביע למפלגות רק בשביל להציל אותן, בעיניי זו אנומליה מוחלטת. אחרי הכול, הן אלה שאמורות לעבוד בשבילי, לא להפך. את מרצ אפילו לא שקלתי. אף פעם לא חיבבתי אותם, ולא אהבתי את מה שניצן הורביץ עשה כאן כשר בריאות (לא שאת שרי הבריאות שהיו לפניו אהבתי יותר – אבל ממנו היו לי יותר ציפיות). אז חשבתי לזנוח את הצבעתי הנצחית למפלגת העבודה, ולהצביע עבור לפיד.

אז מה אם חשבתי. בדרך לקלפי דיברתי עם ראש המשפחה על המפלגות השונות, והשתכנעתי עוד יותר שאני לא אוהבת אף אחד, ופתאום אמרתי לו: אתה יודע מה? בכל זאת אצביע למפלגת העבודה. אני לא אתחיל עכשיו להסביר למה, כי זאת כמובן החלטה לא רציונלית. אבל כמה רציונלי יכול אדם להיות בפעם החמישית בתוך שלוש שנים, כשהוא יודע שבין כך ובין כך את אף אחד לא מעניין מה דעתו. בקיצור, אחרי ההודעה הזאת שלי ראש המשפחה התחיל לגחך, ועדה ק. התעצבנה עליי עד כדי כך שנעתקו המילים מפיה (שזה לא הפסד גדול, בין כך ובין כך ידעתי מה דעתה, וחוץ מזה דעתה לא חשובה). אז נכנסתי לקלפי ושמתי פתק 'אמת', כראוי לטיפשה שאני, ואז הלכנו הביתה ובערב עוד היה נדמה על פי המדגמים שטוב עשיתי, אבל כמובן שבבוקר התברר שלא. למה אנחנו עוד מייחסים איזו שהיא חשיבות למדגמי הערב – זו תעלומה בעיניי.

נו, עכשיו כל המחנה 'שלי' שקוע בנהי ובכי, כרגיל, ומאיים לעזוב את הארץ. היות שאני כבר נורא זקנה, אני זוכרת דברים שרבים אחרים, צעירים יותר, לא יודעים. למשל, שהשמאל דיבר בדיוק ככה כשבגין נבחר ב-1977 – ואילו עכשיו הוא נזכר בו בחמדה. ובכן, אני לא מתרגשת. אין לי שום תכנונים לעזוב את הארץ (וחוץ מזה, שום מדינה אחרת לא מחכה לי). מי שרוצה לעזוב שיעזוב, אני לא אומרת לאף אחד מה לעשות. אבל אם תהיה פה ממשלה יציבה לכמה שנים, אני אשמח. מחול השדים האינסופי הזה של בחירות ובחירות נמאס עליי. בן גביר ושות' הם צרה לא קטנה, אבל נותר לראות כמה מכל הסיסמאות שלהם הם באמת יוכלו לממש. שהרי כידוע, הרבה יותר קל לצווח מן האופוזיציה מאשר לממש את הצווחות בקואליציה. וע"ע ליברמן שאיים להפציץ את אסואן ונהיה שר ביטחון והסכר בכל זאת עוד עומד על תילו (שנאמר: מה שרואים מכאן לא ראו משם), וליברמן עכשיו כמעט אהוד על השמאל כי הוא נגד ביבי. מין היגיון שכזה. בקיצור: אין לי מושג מה יהיה, אבל לחגיגות האומללוּת אני לא מצטרפת – והגיע הזמן שאנשים ילמדו לנצח בכבוד וגם להפסיד בכבוד, כי בשני התחומים הללו כולנו צריכים ללמוד עוד די הרבה.

כמובן, עכשיו נשלפות החרבות: לפיד אשם, וגנץ אשם, ומיכאלי אשמה, ובלד אשמים, ואומץ אשמים. ואני אומרת: חמודים, אל תריבו, יש מספיק אשמה בשביל כולכם: אף אחד מכם לא גילה תבונה פוליטית יוצאת דופן, ואף אחד מכם לא קרא נכון את המפה, ולפחות מן הבחינה הזאת נתניהו שם את כולכם בכיס הקטן, גם אם לא נעים להודות בזה. אני כבר הרבה זמן אומרת שאני לא מבינה מה ההבדל בין מרצ והעבודה, ובין העבודה ללפיד, ובין לפיד לגנץ, ובין גנץ לחלקים היותר שפויים בליכוד. כולכם יושבים על אותה סקאלה, במרחקים קטנים זה מזה, וכולכם יכולתם ללכת ביחד. אבל לא – כל פתית שלג ייחודי רוצה להיות ראש ממשלה ומשוכנע שהינה-הינה הוא גם יהיה.

אשר ל'אומץ', שהדביקו עליהם את התווית של 'מתנגדי חיסונים': זאת כמובן תווית מטופשת, כי יש ביניהם אנשים מאוד רציניים שמבינים במדע וברפואה ושקיבלו כבר הרבה חיסונים בחייהם. אני יכולה להבין את הזעם הנורא שהם מרגישים על מה שעשו להם כאן בשנים האחרונות כשהם לא רצו לקבל חיסוני קורונה, ולגמרי מבינה למה הם לא רצו להצביע מרצ. אבל לדעתי הריצה שלהם לפוליטיקה הייתה משגה, ולא פלא שלא הצליחו. זה לא שדה הפעולה שמתאים להם. לתלות בהם את כישלון השמאל זה מגוחך, מה גם שלא בטוח שהם כולם אנשי שמאל.

טוב, הפוסט הזה הולך ומתארך וכבר הגזמתי קשות. עדה ק. התעייפה לגמרי, ולכן היא מבקשת לסיים בפסקה אחרונה קצרה, אז אני ארשה לה מיד להלן:

בלוגוספרה:
בכלל לא מתחשק לי לכתוב בבלוג.

תשובה לשאלה

בנושא החם של 'פרפרים' הוצע הנושא 'מה יש לי בתיק'.

א-הא. תיקים זה נושא כאוב. יש לי בתיק יותר מדי דברים, וראש המשפחה קורא לו לפעמים 'המזוודה'. ואז מוסיף עוד דברים, משלו, שאסחב לו, כי לו אין תיק (הצעה לנושא החם: למה לגברים אין תיקים?)

אז מה יש לי שם. הדברים הרגילים: ארנק, מפתח, טלפון. משקפי שמש. משקפי קריאה. עוד זוג משקפי קריאה ליתר ביטחון (בלי משקפיים אני סומא בארובה). ממחטות נייר. אבק שנוצר מממחטות נייר.

ציוד קורונה: שתי מסכות חד פעמיות, מסכה אחת מבד. בקבוק קטן של אלכוג'ל (כמעט ריק כבר, אבל קורונה הזאתי, תיפח רוחה הארורה, עוד ממשיכה).

פנקס קטן. עיפרון, עט. גומיה לשיער למקרה שהקליפס יתפרק. בתיק של העבודה (שאני כבר לא עובדת) היה לי גם מסרק קטן, קרם ידיים ושפתון בלי צבע. אבל את אלה אני כבר לא סוחבת איתי ביומיום. אגב, היה לי שם גם ספר תהילים קטנטנן בגודל חצי אצבע. היום אני כבר לא רואה מה כתוב בו, אפילו עם משקפיים, ואת מזמור כ"ג אני בין כך ובין כך יודעת בעל פה. אז הוא נשאר בתיק ההוא (שעוד הולך איתי לפעמים לשיעורי ציור).

כשנוסעים לנסיעה של שעה-שעתיים וצפונה מזה: בקבוק מים (יש לי שלושה גדלים שונים לבחירה, בהתאם לאורך המסע ואופיו). תרופה שאולי תגיע השעה לקחת. כובע. סוודר קטן למזגן (בקיץ. לא, אל תתחילו איתי).

פעם הייתי לוקחת לנסיעה (אפילו קצרה) גם ספר. היום לא צריך, יש אפצליקציות. לפחות זה.

התיק עצמו הוא בדרך כלל תיק גב (תעמדי ישר! תיישרי את הכתפיים!), שלא נראה מאוד גדול, וגם לא מאוד כבד, אבל יש בו הרבה מקום והוא מחולק היטב ומאוד נוח. היות שאחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות זה להעביר ציוד מתיק אחד למשנהו, אני בדרך כלל לא מחליפה אותו: הוא הולך איתי לסופרמרקט, לטיסה לחו"ל, לקונצרטים, לחתונות (בחיי). פשוט מתוך עצלות.

במי אני מקנאה? במי שיכולה להחליף תיקים לפי הצורך, להעביר מאחד לשני, לא לשכוח שום דבר בישן וגם אחר כך למצוא כל מה שצריך מהר בתיק החדש. יש אנשים שנולדו עם מזל, אני לא אחת מהם.

את הפסקה האחרונה כאן למעלה כתבה עדה ק. זאתי תמיד תמצא על מה להתלונן.

דו"ח מצב

מזה עידן ועידנים, וכו'. עוד מעט יוני נגמר ומאז תחילתו לא כתבתי כלום ועדה ק. מחמיצה פנים לעומתי.

אז מה היה לנו. לא הרבה. שנה"ל בחטיבת הביניים שבה התנדבתי הסתיימה. עכשיו התפנו לי שני בקרים בשבוע. אז עכשיו מה את עושה כל היום? כל מיני, אבל זה לא כולל כתיבה בבלוג, מסתבר.

התגלית של הקיץ היא משחק המילים האינטרנטי WORDLE וגרסתו העברית וורדעל. גיליתי את זה תודות לאמפיארטי שסיפרה על זה בבלוג שלה (תודה, אמפיארטי!), ומיד נשאבתי לזה (אפשר לחפש 'וורדעל' בגוגל ומוצאים בקלות). מסתבר שזה משחק די ותיק יחסית, אבל אני כרגיל הגעתי באיחור אופנתי ונדלקתי אחרי שכולם כבר נרגעו ממנו. כל יום בחצות מתחלפת מילה בת חמש אותיות שצריך לגלות תוך שישה ניסיונות לכל היותר. זה מקסים. זה תורגם מן הגרסה האנגלית המקורית לעשרות שפות, והאמת שיש אפילו יותר מגרסה עברית אחת. יש מי שמגלים אחרי שלושה ניסיונות, אבל אני – יצור איטי שכמותי – בדרך כלל זקוקה לחמישה או שישה (ונהנית מכל אחד מהם).

ההפתעה הגדולה ביותר במשחק הזה הוא שהגרסה האנגלית קלה לי יותר מן העברית. נכון שלפעמים יש מילה אנגלית שאני לא מכירה, ואז אין סיכוי שאגלה אותה, אבל עד עכשיו זה לא קרה לי הרבה. לעומת זאת העברית בנויה משילובים של שורשים ותבניות, ובדרך כלל התבנית מתגלה די מהר, ואז נשארים עם המון שורשים אפשריים ולא תמיד מצליחים לגלות תוך שישה ניסיונות.

אני מכירה אנשים שמחכים כל יום לחצות, פותרים את החידה היומית החדשה ואז הולכים לישון. אני משאירה לי אותה לבוקר, ופותרת אותה עם הקפה הראשון. קודם הגרסה העברית 'מדויקת' (יש בגוגל), ואז וורדעל, ואז WORDLE. שלוש מילים על הבוקר. זה נורא כיף. אחרי זה אני מתפנה לטרדות הרגילות, ואז זה הרבה פחות כיף.

איזה טרדות? לא, אל תתנו לי להתחיל. הממשלה נפלה, הקורונה חזרה, הקיץ התחיל, הסחלב שלי מת, הבת שבע שוב בהלם, הסידן בורח לי מהעצמות, ועוד כהנה וכהנה. אפילו עדה ק. אומרת: די, תעזבי את זה, לא צריך לפרט הכול.

מה עוד: שוקלת בשיא הרצינות לפתוח עוד בלוג שיהיה מיועד לשרבוטים בלתי אינפורמטיביים. בלתי אינפורמטיבי, ככה אני קוראת לזה. כל מיני דברים קצרים ולא מחייבים שבדרך כלל לא מעניינים אף אחד ולא מעוררים שום דיונים. יש לי כאלה גם במחברת, אבל היתרון של בלוג הוא שיש לו אינדקס, וקל יותר למצוא בו דברים (בהנחה שאני מחפשת), ואם הפלטפורמה לא פושטת רגל, אז גם הכול נשמר וזמין. אני חושבת על זה כבר הרבה מאוד זמן, אבל עכשיו נראה לי שזה הולך ומתקרב.

ועוד זה, שאולי קשור:

תפזורת
אני מתפזרת
על סביבותיי
ואיך אלקט
את פזורותיי

בת שבע

קיבלתי ממישהי ייחור של צמח הבת שבע. אני לא מבינה בזה כלום, אבל שמתי אותה בראש הכוננית והיא נראית שם מאוד נחמדה. אני מחכה לפריחה, אבל הזהירו אותי שכשמזיזים לבת שבע את הגבינה היא נכנסת להלם ונעצרת לכמה חודשים. אני מוכנה מאוד להיות סבלנית למשך כמה חודשים (ובכלל, איזו ברירה יש לי), אבל אז קראתי בגוגל שלוקח לה שבע שנים (!!) להוציא את הפרח הראשון. לכן גם קוראים לה בת שבע. עכשיו, אם זה אכן כך (ואולי לא הבנתי נכון), אזי זה באמת מרפה ידיים. בהתחשב בטיפול הרעוע שלי בצמחים למיניהם, מי יודע איפה בת שבע תהיה בעוד שבע שנים.
גרוע מזה, מי יודע איפה אהיה אני.

*

[ולא מתייחסת לשום נושא חשוב שעל הפרק. נמאס לי להתייחס. אולי זה בגלל שאני נחשפת ליותר מדי ציוצי טוויטר של מי שמשוכנעים שהם חייבים לפסוק את פסוקם (בנחרצות!) על כל מה שזז (וגם על מה שלא זז, כולל דוממים ומתים). אני נגמרו לי הדעות. יש סכנה ברורה ומיידית שהבלוג הזה, אם בכלל ישרוד, יתעסק בזמן הקרוב רק בקטנות קצרות ולא חשובות. ועם הקוראים הסליחה.]

מה שעכשיו

מלחמה באוקראינה. כבר יותר משבוע. מה יש לומר. כל כך הרבה דיבורים ותחזיות ומומחים שזה כבר ממש עושה סחרחורת. הכי מעצבנים הם מי שמחלקים ציונים לכל מי שלא חושב כמותם, או, לחילופין, קושרים את הדעות שלהם על אוקראינה לדעות על החיסונים. מה הקשר, למען השם.

כללית, מבינה מעט למדי (סיכמתי כמה דברים בסיסיים שאני כן מבינה, אבל אני משאירה אותם במחברת: כל הדעות כבר מעייפות). בעיקר מבינה שבסופו של דבר הכול מתנקז אל הילדה הפליטה האוקראינית הזעירה במעבר הגבול שכחתי לאן, עטופה במעילה הוורוד , שביקשה (בשקט מפתיע) ללכת לישון במיטה שלה. שזה המשותף לכל המלחמות: בסוף בסוף יש ילדים קטנים שלא מבינים על מה ולמה ורק מתגעגעים למיטונת שלהם, בחדר החמים והבטוח. אומנם אין לזה שום משמעות גיאו-פוליטית, אבל יש לזה כל החשיבות שבעולם.

*

בין לבין הפריחה בישראל כבר קצת אחרי השיא. גם אנחנו עשינו לאחרונה כמה מסעות קטנים של ציד פרחי חורף: אחד דרומה, לכיוון גבתון, השני צפונה, לכיוון מגידו ועין השופט, והשלישי בפארק העירוני, ממש קל"ב.

דבר כפירה נורא: יש מצב שהכלניות לא פחות יפות מהרקפות. בעיקר כשהן יוצרות דוגמה צבעונית – עם המון כתמים אדומים, לבנים, סגולים וורודים – על מרבדי העשב. האדומות הן לא בהכרח הכי יפות. אבל הי, אפילו מרגנית השדה הזעירה (עין התכלת), שמציירת נקודות כחולות קטנטנות על מדשאות – אפילו היא לפעמים מתחרה בחינניות של הרקפות. עשרה קבין של ענווה ירדו לעולם, תשעה מהן נטלו מרגניות השדה, ולכל השאר כמעט לא נותר. אני כבר צריכה משקפיים כדי לראות אותן בכלל.

*

בעניין אחר: מתברר שהבלוגרית n_lee המוכרת לרובנו מאושפזת במצב קשה בגלל קורונה. פרטים אצל טליק. מצטרפת כאן לתפילות להחלמתה השלמה והמהירה.

אז למה בעצם אני כותבת בלוג

(בתשובה להצעה שבשרביט החם)

בשנת 2006 השתתפתי בסדנת הכתיבה הראשונה והיחידה בחיי. אחת המשתתפות הודתה בפנינו שהיא 'חיה באינטרנט' ופתחה עבורנו פורום לדיונים שונים בענייני הסדנה. לא הבנתי אז כלום באינטרנט, ואין לי מושג באיזה סוג פלטפורמה הפורום הזה התנהל. אבל כשהמשתתפת ההיא ראתה כי טוב, היא הציעה שכל אחד מאיתנו יפתח גם בלוג בישראבלוג.

חלק מחברי הקבוצה נענו מיד. אחרים, כמוני, היו סקפטיים: מה פתאום לכתוב ברשת במקום במחברת הקבורה במגרה. אבל בהדרגה נשאבתי לרעיון, ואחרי שהתחבטתי רבות, העזתי ופתחתי בלוג. קצת התברברתי שם ולכן נעזרתי באסתי שהייתה איתי בקבוצה (שאלתי אותה בטלפון אם יש לה זמן לייעץ לי והיא ענתה: 'יש לי כל הזמן שבעולם'. לא שכחתי). אחת מאבני הנגף הייתה שישרא סירב לקבל את שמי 'עדה' כשם המשתמש. זה בגלל שכבר היו שם עוד עָדות. חשבתי לעשות מה שכולם עושים, כלומר לבחור ב'עדה 1' או 'עדה 2' וכו', אבל אז נמלכתי בדעתי ואמרתי, למה לא אשתמש גם בשמי הפרטי השני, שמתחיל ב-ק'. תמיד שנאתי אותו, אבל הנה נולדה ההזדמנות לעשות בו שימוש. וכך נולדה עדה ק. בהתחלה היא הייתה שקטה וצייתנית, אבל מאז היא התחילה לשגשג, ולפעמים ממש מאיימת להשתלט לי על הבלוג. יכול להיות שצריך לפתוח לה בלוג משלה… כך או כך, בזכות העניין הזה אפילו התחלתי לחבב קצת את שמי הפרטי השני.

מאז זרמו הרבה מים בנהר. ישרא שגשג ואחר כך התחיל לקרטע. הוא קיים גם היום, אגב, והפוסטים שבו זמינים (בכתובת אחרת), אבל הוא מסרב לתת לי להיכנס לעריכה. לא מכיר אותי יותר, וגם לא את עדה ק. פניתי לתמיכה והם הודו שהם לא יודעים מה לעשות. זה לא כל כך משנה, כי החל מ-2015 אני כבר לא כותבת שם: עברתי לוורדפרס, שאני אוהבת לכנות בשם הלא מחמיא 'בלוגיה עצית', בגלל איזו נוקשות מעצבנת בממשק של הפלטפורמה. אבל נראה לי שהשתלבתי היטב.

אז אחרי כל הפטפטת הזאת, למה אני כותבת בלוג: כי אנשים כותבים זקוקים לקהל. כמו שגם סוגים אחרים של אומנות זקוקים לו (אבל לא אכנס כאן לשאלה המכשילה אם כתיבה היא אומנות או לא). המחברת כבר לא מספיקה לי. זו האמת המרה. אני צריכה לדעת שיש עוד עיניים ששוזפות את מילותיי. יש שאומרים שגם מי שניהלו יומן בשיטה המיושנת במחברת נסתרת, ציפו שביום מן הימים תשזוף אותו עין אחת או אחרת. אני נוטה להאמין שזה נכון.

יש בלוגרים שטוענים שהחלק הבאמת חשוב בכתיבת בלוג הוא התגובות. אני מקווה שלא אפגע באיש אם אתוודה שבעיניי זה קצת פחות חשוב. אני נורא בעד הקשבה בכל מצב, אבל בבלוג שלי מה שחשוב הוא אני (ויסלחו לי אלוהים וקוראים על זה). זה לא אומר שאני לא שמחה בתגובות שאני מקבלת – מובן שכן, ותודות רבות למגיבים. אבל גם כשאין כל כך תגובות, רוחי לא נופלת.

היא (כלומר, רוחי) בכל זאת נופלת תכופות כשאני מגלה שכל עניין הבלוג חשוב לי פחות ממה שהיה פעם. קשה לי לשחזר את ההתלהבות הראשונית. כנראה יש גם הזדקנות של בלוגרים, שלא קשורה לגיל אלא לוותק. ראיתי את זה קורה להמון בלוגרים מסביבי: איבדו עניין ונשמטו מרשימת הכותבים, אחד אחד ובאין רואה. אני בטוחה שיש להם חיים טובים ומלאים גם בלי זה, ובכל זאת אני מתגעגעת אליהם לא פעם. במשך שנים תהיתי מתי זה יקרה גם לי, והנה אני יכולה להעיד שזה כבר קרה: אני אומנם עוד כאן, אבל עם הרבה פחות להט פנימי. הרבה יותר אינרציה מאשר צורך אמיתי.

בעצם, זה לא רק שיש לי פחות חשק לספר על עצמי בבלוג. לא פעם אני חושדת שיש לי פחות ופחות חשק לכתוב בכלל, אפילו במחברת (אם כי יש פה ושם הבלחות, אני חייבת להודות). וזה מעציב אותי אפילו יותר מאי-החשק הבלוגוספרי.

בהקשר הזה נדמה לי לפעמים שאולי אם רק אפתח בלוג חדש ואחר, ההתלהבות ההיא תחזור. כמובן, בחלוף הזמן יקרה גם שם מה שקורה פה: תחול התיישנות, על כל המשתמע מכך. ובכל זאת… עדה ק. מנדנדת לי לא פעם, מבקשת שאפתח לה בלוג קטן ופשוט בפלטפורמה פחות עצית (למשל בבלוגספוט) ואניח לה לשרבט שם כאוות נפשה, לכתוב כל מיני קצרצרים בלתי אינפורמטיביים (בלי תחושות אשמה מסוג 'בשביל הזנבנב הזה להטריח לכאן את הקוראים?') ולחפף להנאתה את דף התגובות. אבל עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה.

כך או כך, בארבעה בחודש הבא ימלאו לכתיבתי הבלוגוספרית 16 שנים. בינתיים עודני כאן: מנוסה הרבה יותר, לא בהכרח חכמה יותר, וקצת יותר אדישה.

באשר להמשך, כרגיל: ראה נראה.

ושוב שאלון

מסתובב עכשיו בפרפרים שאלון פיבו המקורי, בערך. כבר עניתי כמה פעמים על שאלונים דומים, אבל האחד הזה יותר מפורט, וקראתי הרבה טיפולים בו בבלוגים שונים, והתחשק לי גם. היות שעדה ק. משתתפת גם, היא מחפפת חלק ניכר מן התשובות.

1. מהי התכונה החביבה עליך?
הקשבה. יכולת לשמור על שלוות נפש בלי להתלהם.

2. מהן התכונות החביבות עליך בגבר?
כנ"ל

3. מהן התכונות החביבות עליך באשה?
כנ"ל

4. מהו המאפיין העיקרי שלך?
חרדתיות מופרזת

5. מה הנך מעריך מאוד אצל חבריך?
הקשבה ויכולת לפרגן

6. מהו הפגם העיקרי שלך?
חרדתיות מופרזת. יכולת מוגבלת מדי להחליק, לשכוח ולעבור הלאה

7. מהו העיסוק החביב עליך?
שרבוטים למיניהם. מעקב מוגזם אחרי חדשות ואקטואליה

8. מהו אושר עבורך?
שקט נפשי, אופטימיות, הסתפקות במה שיש

9. מהי אומללות עבורך?
ההפך מ-8. וגם בדידות קיצונית

10. אלמלא היית אתה, מה היית רוצה להיות?
מישהי רגועה

11. היכן היית רוצה לגור?
הרחק מכאן

12. מהו הצבע והפרח החביב עליך?
ורוד, רקפת

13. מיהם סופרי הפרוזה החביבים עליך?
אן טיילר, מירה מגן, עמוס עוז

14. מיהם המשוררים החביבים עליך?
זלדה, e.e.cummings

15. מיהם הגיבורים החביבים עליך בסיפורת?
זה משתנה. כרגע הילד סיימון בספר The Tin Can Tree של אן טיילר (עוד לא הגעתי לסוף הספר)

16. מיהי הגיבורה החביבה עליך בסיפורת?
עדה ק. מוסרת שאין טעם להפריד בין 15 ו-16.

17. מיהם הציירים והמלחינים החביבים עליך?
לא, זה קשה מדי. באך ומוצרט, אבל עוד המון אחרים. אני נקשרת יותר ליצירות ספציפיות מאשר ליוצרים מסוימים. ושירים יווניים. והרישומים והשרבוטים של Shozo Ozaki. וגם אנה טיכו.

18. מיהו הגיבור שלך בחיים האמיתיים?
אין לי מושג. נראה לי שעדה ק. תתחיל עכשיו לחפף יותר.

19. מיהי הגיבורה החביבה עליך בחיים האמיתיים?
כנ"ל

20. אלו הן הדמויות ההיסטוריות שאתה הכי לא אוהב?
לא אוהבת דמויות היסטוריות. מה יש לאהוב? אבל ראו 21.

21. מיהי הגיבורה שלך בהיסטוריה?
מארי קירי

22. מהם המאכל והמשקה החביב עליך?
לחם. תה חם בלי כלום (או קפה כנ"ל)

23. מהם השמות החביבים עליך?
כשהייתי ילדה חשבתי שירדנה הוא שם נהדר, וגם אסף ויואב. וגם Jennifer. מאז שגדלתי, בגרתי וזקנתי הפכתי אדישה לגמרי לעניין השמות.

24. מה אני הכי שונא?
לחץ, נדודי שינה, ניהול ועד הבית, נביאי ומפחידי זעם, נבואות שמתבססות על אפס מידע, כתבים שלא מבינים את החומר שעליו הם מדווחים, זלזול וחוסר אחריות

25. מיהן דמויות מההיסטוריה העולמית שאני הכי שונא?
רגע, איך זה שונה מ-20?

26. מהו האירוע הצבאי שאני הכי מעריץ?
לא מעריצה. חוץ מאשר אולי את האגדה (אגדה?) על צ'רצ'יל שעלה על גג ביתו כדי לראות לאן טסים המפציצים הגרמנים, למרות שהוא ידע לאן הם טסים. זה סיפור מאוד קשה (למתעניינים: פרשת 'אניגמה').

27. מהי הרפורמה שאני הכי מעריץ?
הנהגת החובה המוטלת על רופאים לרחוץ ידיים (אני לא צוחקת, זו הייתה רפורמה רצינית, כי 'המיינסטרים של המדע' לא האמין בה. וע"ע זמלווייס)

28. מהו הכישרון הטבעי שהייתי רוצה להיות מחונן בו?
לדעת להרגיע את עצמי

29. כיצד אני רוצה למות?
בלי פחד ובלי ייסורים

30. מה מצב הרוח הנוכחי שלך?
לא משהו.

31. לאיזה חולשות הנך מגלה הכי הרבה סובלנות?
פחד

32. מהו המוטו החביב עליך?
כל הדברים החשובים הם בעצם מאוד פשוטים.

*

עדה ק. מעירה שפרט לכשלוש שאלות על מה שלא אוהבים, כל השאר נושאות אופי חיובי. זה יפה בעיניה, וגם בעיניי.

Bloganuary

כתבתי מה אני עושה כל הזמן, אבל לא כתבתי מה לא.

אז לא כותבת הרבה בבלוג. דווקא עכשיו, כשהתפנה זמן, מתחשק פחות. מוזר ועצוב.

אלא מה? פתאום וורדפרס הכריזו על פעילות מיוחדת לינואר המתרגש עלינו לטובה: הם יציעו בכל אחד מימי החודש רעיון לכתיבה, והכותבים בוורדפרס מוזמנים לכתוב עליו בבלוגים שלהם. זה משהו כמו אתגר הכתיבה של סיפורוני נובמבר שרצו לאחרונה בפייסבוק ובטוויטר. לצורך הפרויקט הזה, ששמו Bloganuary, הם גם פתחו דף/אתר מיוחד.

ופתאום זה נורא מצא חן בעיניי. נרשמתי לדבר הזה (בקלי קלות), הרשמתי אושרה, ובינואר יתחילו לשלוח לי רעיונות. כמובן, אין מצב לכתוב פוסט מושקע כל יום – אבל אולי אפשר יהיה לכתוב משהו בקיצור, כמו שעדה ק. הכי אוהבת. והיות שרוב חברי הקהילה בוורדפרס כותבים באנגלית, אז אולי כל פוסט כזה שלי יהיה דו לשוני. משהו חדש ואחר למלא בו את ימי החורף מוכי הקורונה.

נראה.

בלוגולדת 15

אתמול מלאו 15 שנים להיותי בלוגרית. בדיוק ב-4 באפריל 2006 פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג. כל כך חששתי מפתיחתו שהתקשרתי כמה פעמים לראש המשפחה בעבודה בשביל לשאול אם לדעתו זה רעיון טוב ("ומה אם מישהו יראה את מה שאני כותבת?" [באמת אני לא מבינה מה תיארתי לעצמי]). ראש המשפחה אמר שאין בעיה. ובאמת, בהתחלה, לא הרבה אנשים ראו, וגם התביישתי להגיב בבלוגים של אחרים (כולם בדפי התגובות נראו כל כך שייכים, ורק אני לא).

אבל מאז עבר הרבה זמן, והכול השתנה. הפכתי לבלוגרית מנוסה יותר, ואפילו התרגלתי להגיב בכל מיני מקומות. ישראבלוג נסגר פחות או יותר, ועברתי לוורדפרס, ועד היום אני נאבקת בעציותו המעצבנת. בינתיים הייתה (ועודנה?) הקורונה, והיו עוד דברים, ואני פחות או יותר איבדתי עניין.

האמת שזה די מצער אותי, אבל לא יודעת איך להפיח חיים בגפרור הכבוי הזה. זה בעיקר עצוב עכשיו, לקראת הגמלאות, כשלכאורה יתפנה לי הרבה זמן, ובדיוק אז לא יתחשק לי להשקיע אותו בכתיבה. איזה עיתוי אומלל.

האמת שמי שמכתיבה את הפוסט הזה היא עדה ק. הזכורה לשמצה, שגורסת שבכלל אין סיבה לחגיגה, ועל כן תוקעת סיכות בכל הבלונים ואומרת לי תרגיעי, בין כך ובין כך אין לך על מה לספר. ולראיה היא מציגה את הפנינה הבאה שהיא חיברה ממש לאחרונה:

קינה
איכָה אבדה לי הכתיבה
איכה אבדה נחמתה
ומה בכלל יוכל
(וגם: האִם)
לתפוס את מקומה

צריך להודות שזה מתפתח בהדרגה לפוסט בלוגולדת מאוד ביזארי, וזה בעיקר כי אני מרשה לגברת הנ"ל להתפרע. אבל הנה אסיט אותה קצת הצידה, ואביע את תקוותי שהשנה ה-16 לבלוג, שהתחילה בדיוק אתמול, תהיה טובה מקודמתה.

ברוח אופטימית זו אמשיך ואדווח שהלכתי שלשום לטיול רגלי ארוך, ובדרכי חזרה התיישבתי על ספסל בפינה החביבה עליי בגינה הציבורית (החביבה עליי גם כן), ושלפתי את פנקסי ועפרוני, ושרבטתי שם בצל כמה דברים, במילים ובקווקווים. למשל,

עץ זית בגינה:
גזעים שלובים
מחובקים
ועלי שֵיבה
זוהרים בשמש
ואוושת הרוח

*

בחצר עזובה ומוזנחת ראיתי:
חרציות ופרגים.
פרחי ילדותי שורדים.
וכמה חן בהם
וכוחות חיים.
אין חובה להרחיק
נדוד
לראות כלניות
ורקפות
כשבחצר עזובה
בדרכי הרגילה
פרחי ילדותי
מפזרים את חינם
בחינם

*

האלמוגנים פורחים:
עדיין כמעט עירומים
מֵעלים ירוקים
אבל הכרבולות האדומות
כבר לוהבות.
שנה בשנה
אביב