(פוסט בדיקה ללא תוכן)
מתנצלת על שהטרחתי את הקוראים לכאן לשווא, פשוט הייתי צריכה לבדוק משהו בשל תקלה בפוסט הקודם. חשבתי שאמחק את פוסט הבדיקה הזה, אבל הצטברו בו תגובות, אז הוא יישאר.
בהזדמנות זו – חג שבועות שמח!
אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.
הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,
למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).
אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.
*
הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!
הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.
המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.
בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.
ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.
מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.
וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.
ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.
יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.
ארבעה באפריל: שלוש עשרה שנים להיותי בלוגרית. בהתחלה לא כאן, כמובן, אלא בישראבלוג, והחל מינואר 2015 – רק כאן, רשמית (עם פזילות זמניות כאלה ואחרות לבלוגיה החמודה של בלוגספוט). דעתי על וורדפרס לא השתנתה: הוא קשה ועצי ויבשושי. אבל התרגלתי אליו, ואפשר לומר שכבר אינני מתגעגעת לישראבלוג, שתפעולו נעשה קשה לי יותר ויותר.
אז מה קרה בבלוג בשנה האחרונה, מאז בת המצווה (כן, בלוגים יכולים לחגוג בת מצווה, ושנה אחרי זה, בלי להניד עפעף, הם חוגגים בר מצווה, וזה לגמרי נורמלי). ובכן, מסתבר שאצל בלוגרים ותיקים כבר לא קורים הרבה דברים בלוגוספריים מיוחדים. ההתפתחות היחידה שאולי התרחשה השנה הייתה שבמשך כמה שבועות לא התחשק לי לכתוב בבלוג, אבל ממש בכלל לא, וכבר התחלתי לחשוב שהוא לא יגיע לחגיגות הבר מצווה שלו עצמו. מה שהיה מוזר זה שגם לא היה אכפת לי. הנה מה שהגיל הבלוגוספרי עושה לבלוגרים. אבל אחר כך זה הסתדר איכשהו, וצצו עניין אחד או שניים שהרגיזו אותי אז כתבתי עליהם (בקטגוריה האופיינית לי, 'טענות ומענות'), ואז חידשתי ימיי כקדם. פחות או יותר. לפחות לעת עתה.
עוד טלטלה בבלוגוספרה הייתה סגירתו של גוגל+, לפני ימים אחדים. זו גררה עמה את היעלמותו של דף קהילת הבלוגרים בשפת הקודש, ואת פתיחתו של דף קהילה חדש במקומו, 'פרפרים', שכבר כתבתי עליו. השבוע הצלחתי, ברוב תושייתי, להוסיף לבלוג כפתור-קישור לדף הקהילה החדש הזה (ראו מתחת לפוסט הנוכחי, ואם אתם קוראים בדף הראשי של הבלוג, אזי תמצאוהו, לאחר גלילה, בצד שמאל למטה). הפרפרים הצבעוניים שבכפתור מוסיפים קצת צבע וחיים לעציות היבשושית של הבלוג שלי, ודף הקהילה, כך נדמה, הולך ומשגשג.
זהו. בשנה הבאה זה כבר יהיה ארבע-עשרה-לבלוג, ובמספר הזה אין שום דבר מיוחד, אז ייתכן שבכלל אדלג עליו לגמרי ולא אציין אותו ברוב עם. הרי לעת בגרות החשק לחגוג ימי הולדת הולך ומתמעט.
אבוי, יצא פוסט ממש חמוץ. עם הקוראים הסליחה.
אתמול בערב הייתי מוזמנת למסיבת יום הולדת נחמדה, ובין השאר הייתה שם גם הרצאונת על משנתה של ימימה (נדמה לי), שכותרתה הייתה 'כל מה שקורה הוא גורם מזַמן'. שזה אומר, כנראה, שמכל דבר (רע) אפשר ללמוד משהו (טוב), או להפיק איזו תועלת, במקום להיאבק בדבר הרע ולהתגולל עליו בטיעונים בנוסח 'למה זה היה חייב לקרות דווקא לי / דווקא עכשיו' וכו'. זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל אני בטוחה שיש בזה אמת.
אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מהציוצים שהטלפון הקווי/אלחוטי שלנו מצייץ כשהוא מתעורר מהפסקת חשמל. קמתי לבדוק מה ומו, וראיתי שהחשמל אכן חזר מנסיעה קצרה, כפרה עליו, אבל אחרי דקות ספורות הוא ברח שוב, והפעם להרבה זמן.
התגובה השפויה לדבר כזה אמורה להיות חזרה מיידית לשינה, כי מה כבר אפשר לעשות בחושך מצרים באמצע הלילה כשכל האנשים הנורמלים מסביב ישנים שנת ישרים. אבל אני הייתי כבר עצבנית מכדי להירדם. ניסיתי לראות בזה 'גורם מזמן' כמו שלמדתי במסיבה, אבל כמובן לא הצלחתי.
בשנים עברו היו אצלנו הפסקות חשמל בערך פעמיים-שלוש בשנה, אבל בשנה האחרונה זה קורה לנו בערך פעמיים בחודש, וזה כבר עולה לי על העצבים. יכול להיות שבגלל שיש בסביבותינו המון פרויקטים של תמ"א, זה מגדיל משמעותית את מספר צרכני החשמל בכל רחוב, וחברת החשמל לא עומדת בפרץ. אבל העובדה שיש סיבה הגיונית (אולי) לא ממש מנחמת אותי.
בקיצור, נכנסתי לאפליקציה של חברת החשמל ודיווחתי על התקלה, אבל לא יצא מזה הרבה כי האפליקציה לא ידעה להגיד לי מי, מה, מו ובעיקר מתי. וזה עוד דבר שמרגיז אותי: כשמשחקים משחקי גדולים ומתקדמים של האלף השלישי, עם אפליקציות חכמות דיגיטליות וכאלה, ומתברר שהאפליקציות הן די טיפשות ולא יודעות לתת שום אינפורמציה מתקבלת על הדעת.
היות שהשינה עדיין הייתה ממני והלאה, צלצלתי לחברת חשמל בכבודה ובעצמה כדי לדבר עם בן אדם רגיל שיודע לענות על שאלות. והיות שמלבד התורנית בחברה הייתי כנראה האדם היחיד ביקום שהיה ער אז (חוץ מן הטכנאים המסכנים הנתלים בחושך על עמודים גבוהים ומתקנים חוטים קרועים, או משהו כזה), נעניתי במהירות מסחררת ובנימוס, והובטח לי שהחשמל יחזור בשש בבוקר.
הוא חזר בחמש בערך, אחרי עוד כמה מופעי אימים של ללכת-לחזור-ללכת-לחזור, כשכל חזרה מלווה בציוצים של כל המכשירים המתעוררים (שוב) לחיים. בסוף הבנתי שהוא (החשמל) באמת כאן כדי להישאר (עד להודעה חדשה), ונרגעתי ונרדמתי, רק כדי להתעורר בבוקר בין שמונה לתשע ולכעוס על כל העולם ואשתו, בעיקר על חברת החשמל, אבל גם על עצמי, שלא הצלחתי ליישם את תלמודי בעניין 'הגורם המזמן'. אני כל כך טובה בתיאוריות, אבל היישום שלהן זה סיפור אחר לגמרי.
אחר כך נזכרתי באנשים המסכנים בוונצואלה, שאין להם חשמל כבר כך וכך שבועות, והבנתי שבגורמים מזמנים אני אולי גרועה, אבל זה לא מונע ממני להתנחם בכך שגם לאחרים יש צרות, ואפילו גדולות משלי. כבר אמר מי שאמר ש'צרת רבים נחמת טיפשים', והוא צדק לגמרי, ולא נותר לי אלא ללהק את עצמי בתפקיד הטיפשה, שוב.
*
בלי קשר, הערה מינהלית:
לקראת ההיעלמות הצפויה של גוגל+, ואיתו גם דף הקהילה של הבלוגרים ('בלוגגר בשפת הקודש'), התקין הבלוגר 'קנקן התה' דף קהילה חדש, חלופי ומשוכלל. לקהילה קוראים עכשיו 'פרפרים', והיא פתוחה בפני כל מי שרוצה לקרוא ו/או לכתוב בלוגים מכל בלוגייה שהיא. כולם מוזמנים, פרטים על ההצטרפות בקישור הזה. בהצלחה!
כשהייתי בלוגרית מתחילה בישראבלוג, היה הבלוג של 'שדות' תעלומה בשבילי: החל מן הכותרת המסתורית (יומני אלפוחרה), עבור דרך הכינוי ('שדות'), וכלה בטקסטים, שהיו לא פעם אניגמטיים למדי. עם הזמן למדתי להכיר את אחת מאושיות הבלוגיה: את סיפור החיים המפותל, את ההיסטוריה הלא-פשוטה, את השירים (והפרוזה הלירית) המנוקדים היטב, את הצילומים היפהפיים, את זיכרונות הילדות והמשפחה; ואת החברוּת, את מה שכינה 'אהבה ו-care', את עומק הרגש ואת נדיבות התגובות.
ידעתי, כמו כולם, שהוא לא היה בקו-הבריאות, והתרגלתי להיעדרויותיו הממושכות. אבל תמיד חזר והופיע פתאום, ותמיד כתבתי בתגובה, בשמחה: 'ברוך השב ומפציע!'. היו תקופות שזיהיתי בבלוג שלי כניסה אחת מספרד לכל פוסט שפרסמתי – והנחתי שהכניסה הזאת היא שלו; והיו תקופות שבהן לא היו ביקורים מחצי האי האיברי. אבל בכל פעם שזיהיתי כניסה כזאת אמרתי לעצמי, כנראה עכשיו הוא בסדר: עובדה, הוא קורא בלוגים. ורק בשבת האחרונה, בבוקר, חשבתי פתאום, במקרה – מוזר, לא הייתה כניסה מאספמיה כבר הרבה זמן. שאז, באותו ערב, נודע לי על מותו.
הכי-הכי אזכור את צילומי הירח, שאצל שדות היה לא סתם עגול, אלא ממש כדורי, כנדרש; את ההרגל הילדותי-לכאורה לחבר בכתב כמה מילים יחד ("בנבני", "בנצעיר", "אנ'כלכךאוהב"); וכמובן, את האריה הכחול שליווה אותו מילדותו, ושעזב עכשיו את עולמנו, מדלג על כפות הפרווה שלו בעולמות אחרים.
תהא מנוחתך שלמה ונכונה, שדות – אתה, והאריה הכחול שאיתך.
בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב. התוודיתי על זה במחברת כבר כמה פעמים, עד שנגמר לי החשק להתוודות אפילו שם. לא בא לי לספר, להביע, ללבן, להסביר, להתווכח, לדון. אולי זה סינדרום הבלוגרית הוותיקה. אולי משהו אחר. מדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בלוג חדש וחמוד בבלוגספוט החביבה עליי, כי אולי שם יתחשק יותר, בשל החידוש והשינוי והיעדר העציות הוורדפרסית הנוקשה (ועכשיו וורדפרס עוד יוצאים עם עורך חדש! למה לא ינוחו שם קצת עם כל חידושיהם, אני תמהה). אבל האמת שאני בספק אם שינוי המקום (מכאן לבלוגספוט) ישנה את המזל-של-לא-בא-לכתוב. אחרי יום יומיים יפוג הקסם, ואז מה? סתם אתקע בין שני בלוגים רדומים.
וכך יצא שאפילו לא סיפרתי שהייתי חולה. הייתה לי דלקת בדרכי השתן , שמבין כל המחלות הלא-מסוכנות-ולא-רציניות, היא לבטח הגרועה ביותר. לפחות אצלי. שהרי היא מציעה, בקליפת אגוז, מכל טוב הארץ: גם חום, גם חולשה, גם בחילה, גם כאבים, וגם אובדן מלא ומתמשך של אמונה בכוחותיי להתאושש ולתפקד. בקיצור, גועל נפש. בינתיים האנטיביוטיקה עזרה ומצבי השתפר, ונשאר רק הזעם הזה: מה, החיידקים החוליגנים האלה לא שמעו שהם אמורים להיבהל מפני מיץ חמוציות ולברוח?
בקיצור, אתמול ראש המשפחה ריחם עליי והסיע אותי לעבודה ונשאר אתי שם ואפילו החזיר אותי הביתה: פינוק אמיתי השמור לסובלים ולנדכאים בשעותיהם הקשות. כשאני הרבצתי תורה בתלמידיי הלך הוא לטייל בשוק מחנה יהודה, ומצא בשבילי וקנה שם באחד הדוכנים נעלי בית ורודות, כדי לשמח את ליבי. וזאת לדעת: ראשית, כבר קניתי השנה נעלי בית ואין לי צורך בעוד זוג, אבל שנית, המחיר של הזוג ממחנה יהודה היה פשוט מצחיק והיה חבל להשאירן שם. שלישית, אני מתה על ורוד, למרות שזה נחשב צבע איום. ורביעית, ראש המשפחה קונה לי מדי פעם מתנות היתוליות כאלה, ובזכות צבען הוורוד (טוסטר בצבע ורוד פוקסיה, למשל) נקשרת נפשי בנפשן מיד.
כך קרה גם עם נעלי הבית הנ"ל, שלא סביר שישרדו יותר מחודש, אבל הן רכות כל כך ונעימות. והן נראות כעוגה מצופה קרם ורוד, וגם יש להן שלושה פונפונים, שניים ורודים ואחד לבן. מתה עליהן, וגם, לא נעים להודות, מתחשק לאכול אותן. מעבר להצלחתן כמחממות ונוחות וחמודות להפליא, יש להן גם היתרון הזה, שאני יכולה תמיד לומר, כן, זה צבע איום, אבל אני לא אשמה, ראש המשפחה קנה. וחוץ מזה, נחמד לחשוב שגם אני זכיתי במשהו מ-Black Friday, ואפילו לא הייתי צריכה להצטופף בשום תור.
שוב הבלוגוספרה הישראלית רוגשת: ישראבלוג נעלם וחזר והפציע, לא ברור לכמה זמן. שוב תנועה תזזיתית בין הפלטפורמות השונות, ושוב אנשים מחפשים בית, ושוב אני נפנית לחשוב איפה עדיף בשבילי, אף שאני כאן בוורדפרס כבר כמה שנים.
אז החלטתי לשבת ולערוך רישום מדויק של התרשמויותיי משתי הפלטפורמות העיקריות: וורדפרס החינמית מצד אחד, מול בלוגספוט/בלוגגר של גוגל (שהם שלושה שמות בשביל אותה מערכת; להלן: בלוגספוט) מצד שני. יצא פוסט ארוך כאורך הגלות, ואני לא אכריח אף אחד לקרוא עד הסוף (למרות שאולי דווקא את הסוף כדאי).
יש גם ויקס, שמחייב קצת ידע (לא הרבה) בבניית אתרים (בלי צורך לתכנת). ויש סלונה, שעליו אני לא יודעת הרבה. ויש בלוגר (ב-ג' אחת), שהבנתי שהוא חלוש-במקצת. ויש קפה דה-מרקר, ואולי גם תפוז, וייתכן שיש עוד. אבל השתיים העיקריות כרגע הן עדיין וורדפרס החינמית ובלוגספוט, ואת שתיהן ניסיתי בהרחבה. אני מתה על בלוגספוט אבל כותבת בוורדפרס. כזאת אנוכי: מבולבלת.
אז הנה, מחולק לסעיפים:
מחיר:
בלוגספוט חינמית לגמרי, תמיד. אשר לוורדפרס, אני כותבת בגירסה החינמית של וורדפרס-דוט-קום (לא להתבלבל עם דוט-אורג, זה משהו אחר). יש גם גרסה בתשלום, אבל אפשר להסתדר היטב בלעדיה. בלוגרים מתחילים בוורדפרס מקבלים כל רגע מייל שמציע להם שדרוג עבור תשלום. אחרי שהם מסרבים בעקשנות, המערכת מוותרת ומפסיקה לשלוח להם מיילים כאלה.
עם השנים התרגלתי לקבל בהבנה את בקשות התשלום: ניצולי ישרא למדו על בשרם מה קורה למערכת חסרת תקציב. וורדפרס היא מערכת ענקית, ורוב אתריה ובלוגיה עובדים בתשלום. אנחנו, הבלוגים החינמיים, נהנים מהריקושטים של מערכת שמפותחת (ביעילות ובחריצות, לפעמים בחריצות-יתר) עבור משלמיה. זה קצת כמו לשלוח לַגן ילדים לא מחוסנים: אוכלוסיית הילדים שכן חוסנו מגינה עליהם.
תשאלו: אז מה עם גוגל? למה בלוגספוט שלהם היא כן חינמית?
תשובה: כי גוגל זה גוגל. מצד אחד הם קנו את בלוגספוט ממפתחיה המקוריים ומאז פחות או יותר הזניחו אותה. מצד שני, כשמשהו שם לא עובד טוב, הם אומרים: טוב, קחו מוצר חינמי שלנו במקום. למשל, לא מרוצים ממערכת התגובות המיושנת? קחו את דיסקוס, מתנה מאתנו, חינם. לא מרוצים ממערכת הסטטיסטיקות שלנו? קחו גוגל-אנליטיקס, בלי תשלום. חברו את כל אלה לבלוג שלכם, והכול יהיה טוב. וכך הלאה.
שזה נכון. רק שברגע שצריך להוסיף את כל התוספים האלה למערכת המקורית של בלוגספוט, זה קצת מסבך את הדברים, וזאת כבר לא המערכת הפשוטה והחמודה שהייתה להם שם בהתחלה.
עיצוב:
בשתי המערכות צריך ללמוד לשחק עם זה קצת – אבל אחרי שלומדים, יש הרבה אופציות. בבלוגספוט יש כמעט אינספור אפשרויות: לא רק תבניות מוכנות, אלא גם וריאציות אינסופיות על כל תבנית. בין השאר אפשר לבחור את סוג הפונט, גודלו וצבעו, את צבע הרקע של הטקסט, צבע הכותרת וכותרת המשנה, צבע הקישורים, צבע הריחוף מעל הקישורים, צבע קישורים שנפתחו כבר, צבע השוליים, צבע הגבול בין הטקסט לבין השוליים, רוחב הבלוג, ועוד ועוד ועוד. להעלות תמונת רקע בראש הבלוג דווקא לא תמיד הצלחתי, אבל אולי זה גם תלוי בתבנית – אני מעדיפה את התבניות הישנות יותר, והן אולי קצת פחות גמישות.
בוורדפרס האפשרויות מן הבחינה הזאת יותר מוגבלות: רוב הבלוגרים כותבים בשחור על לבן, באותו פונט, ואפשרויות הצבעים הן יחסית (אבל רק יחסית) מוגבלות. כשמבקשים צבע נוסף, יש שמתבקשים לשלם. מצד שני, העלאת תמונת רקע אינה מסובכת. גם שם יש הרבה תבניות מוצעות, אבל חלקן בתשלום. לי אישית כל זה מספיק – זה חוסך לי זמן התלבטויות. אבל יש בלוגרים שהעוני היחסי הזה באפשרויות עיצוב מפריע להם. ממה שהבנתי, כשעוברים לגרסה בתשלום, אזי, מבחינה עיצובית, השמיים הם הגבול. אבל לי נוח עם שתי רגליים על האדמה.
עריכה וניהול:
דף העריכה של בלוגספוט הוא פשוט, נוח וכייפי, ממש. הכול הולך טוב ומהר. ממש מגרד באצבעות להתחיל לכתוב. זה קצת בניגוד לוורדפרס, שיש בו תמיד משהו קשה ועצי ובלתי מתפשר – הוא פחות כייפי, אבל לא פחות יעיל.
לוורדפרס יש גם אפליקציה מושקעת ומשובחת לסמרטפון, שדרכה אפשר לנהל כמעט הכול, וגם לקרוא אצל אחרים ולהגיב ולקבל סטטיסטיקות וכל מה שרוצים. האפליקציה של בלוגספוט הרבה פחות משוכללת.
עדכונים על פוסטים חדשים:
הפיד-ברנר (Feed Burner) של בלוגספוט שולח למנויים במייל עדכונים על פוסטים חדשים רק פעם ביממה. צריך סבלנות. כל בלוגר יכול להיכנס לפיד-ברנר שלו ולתאם את שעת המשלוח הרצויה לו. הוא אפילו יכול לתאם לכל פוסט בנפרד. יש גם אפשרות להוסיף מערכת דיוור אחרת, אבל אני לא יודעת איך עושים את זה.
וורדפרס שולח עדכונים למנויים במייל מיד עם פרסום הפוסט. לא צריך להתעסק עם שום פיד-ברנר. תקלות בעניין זה הן נדירות.
קטגוריות ותגיות:
בישרא היו רק קטגוריות. בבלוגספוט יש באופן אוטומטי תגיות (שחשובות כנראה מאוד לצורך מנועי החיפוש), אבל יש דרך להתקין גם קטגוריות. בוורדפרס יש גם וגם. באחת ההדרכות שקראתי על וורדפרס הם הסבירו: קטגוריות הן כמו פרקים של ספר. תגיות הן כמו האינדקס שלו. אני מוצאת שזו הבחנה נהדרת, ואוהבת מאוד את העובדה שוורדפרס מאפשר לי בקלות את שתיהן (הנה, אמרתי משהו טוב על וורדפרס, סוף סוף).
תגובות:
מערכת התגובות המקורית של שתי המערכות די מיושנת, בעיקר זו של בלוגספוט. המגיבים בדרך כלל שונאים את העובדה שאם הם רוצים עדכון במייל על תגובה לתגובתם, הם חייבים להירשם לקבלת מיילים על כל התגובות של כולם (זה כך גם בוורדפרס וגם בבלוגספוט). אני דווקא לא חושבת שזה כל כך נורא. מה שרע בבלוגספוט הוא שהמערכת מאפשרת משלוח מיילים רק למי שיש לו תיבת דואר בגוגל; ושהיא שולחת לי עדכון גם על תגובתי שלי(!).
בוורדפרס, לעומת זאת, כמשתמשת רשומה אני מקבלת גם בדף העריכה שלי עדכון על תגובות לתגובותיי ולכן לא חייבת להירשם לקבלת עדכונים במייל. וחוץ מזה וורדפרס זוכר שאני אני, ולא שולח לי למייל הודעה על כך שהגבתי באיזה מקום, כי הוא יוצא מן ההנחה ההגיונית שאני מן הסתם יודעת שהגבתי. וורדפרס גם מוכן לשלוח עדכון על תגובות לכל תיבת דואר, לא רק בגוגל.
כאמור, מי שמערכת התגובות של בלוגספוט עולה לו על העצבים, יכול להחליף למערכת התגובות של דיסקוס (בוורדפרס אפשר לעשות זאת רק תמורת תשלום). זה לפעמים מחייב קצת אקרובטיקה, אבל בסוף מצליח. אם יש לכם בעיות, תבקשו מאמפיארטי שתעזור לכם – היא אשפית.
אני בערך האדם היחיד בעולם שלא מת על דיסקוס ודווקא מעדיף את מערכת התגובות המקורית של בלוגספוט. אבל אני אדם מוזר ביותר, לא חייבים להתחשב בדעתי.
תקשורת בין בלוגים:
מערכת תגובות שעובדת כמו שצריך מאפשרת למי שקורא את תגובתו של מישהו להגיע דרכה בקלות לבלוג שלו. על זה מבוסס העיקרון הישראבלוגי הגורף, 'בלוג יפה מוזמנת לשלי'. בוורדפרס זה עובד היטב: הקלקה על שם המגיב תוביל לבלוג שלו; הקלקה על תמונת המגיב תוביל לפרופיל גראווטר שלו, שבו, בשאיפה, הוא הכניס גם קישור (בולט לעין) לבלוגו (לא כל הבלוגרים עושים את זה, וחבל).
לעומת זאת בבלוגספוט יש בעיות. אני לא יודעת אם זו תוצאה של הזנחה, או של מקלות שגוגל תוקע בכוונה בגלגלי הבלוגיה שלו, מתוך שאיפה להכריח את כולם להשתמש בגוגל פלוס. אבל הקלקה על שם המגיב מובילה אל הפרופיל שלו בבלוגגר או בגוגל פלוס (לבחירתו), ולא ישירות לבלוג שלו. נכון שבפרופיל בלוגגר יש קישור לבלוג, אבל חבל לדעתי על המעקף. הקלקה על תמונת הבלוגר בתגובה אינה מוליכה לשום מקום. הקלקה על התמונה ברשימת הקוראים שבשולי הבלוג גם היא לא מובילה לבלוג של בעל התמונה. הקלקה על שם המגיב בדיסקוס מובילה אל הפרופיל שלו בדיסקוס, ורוב הבלוגרים לא יודעים שהם יכולים להוסיף שָם הפניה לבלוג שלהם. גם אם הם מוסיפים, הקישור אינו בולט לעין המתבונן. בקיצור: מבוי די סתום שמקשה על התקשורת בין בלוגים, וחבל. נראה לי שזה מין גול עצמי של גוגל, ואני לא מבינה את זה עד הסוף.
רשימת קריאה:
גם בלוגספוט וגם וורדפרס מאפשרים יצירת רשימת קריאה, מעין RSS. זה מצוין. צריך לשים לב שהרשמה לקריאה דרך רשימת הקריאה לא בהכרח פוטרת מן הצורך להרשמה במייל. כלומר, מי שלא רוצה לכתת את רגליו לרשימת הקריאה שלו, אלא רוצה לקבל עדכונים על פוסטים חדשים למייל שלו, צריך להירשם גם במייל במקום המיועד לכך – וצריך שהבלוגר המארח יוודא שאכן הבלוג שלו מציע את האופציה הזאת. לא קשה לארגן זאת אם צריך.
אני כמעט לא נרשמת לעדכונים במייל, אלא מקבלת מידע על עדכונים חדשים דרך רשימות הקריאה שלי, בשתי הפלטפורמות. כל אחת מהן מאפשרת, אגב, להוסיף אליה בלוגים מפלטפורמות אחרות.
סטטיסטיקות:
בלוגספוט סופר גם כניסות של בעל הבלוג, אפילו כשהוא מחובר עם סיסמה. אני לא אוהבת את זה. גם ל-Feed Burner שלו יש סטטיסטיקות, אבל עד כמה שהצלחתי לברר, גם שם יש אי-אילו בעיות. כאמור, אפשר לחבר לבלוג של בלוגספוט את גוגל אנליטיקס, אם כי ממה שהתרשמתי, גם הוא סופר כניסות עצמיות.
וורדפרס מדויק יותר, לא סופר כניסות עצמיות, מבחין בין צפיות לבין מבקרים (לכל מבקר עשויות להיות כמה צפיות) – אבל, אם אינני טועה, לא סופר את מי שקורא דרך האפליקציה, וזה חבל. אפשר לחבר גם את וורדפרס לגוגל-אנליטיקס – אבל רק בתשלום. אני לא חיברתי. בכלל עדיף לי לפעמים לא לדעת כל כך הרבה.
דף הבית של הפלטפורמה:
ניצולי ישראבלוג התרגלו לדף בית של הבלוגיה, שמתעדכן כל העת ומפרסם את הבלוגים של כל הקהילה, גם בלוגים חדשים ולא מוכרים. בבלוגספוט היה משהו כזה אבל הוא כבר לא פעיל. במקומו אפשר לקשר בין בלוגים על ידי הקהילות של גוגל פלוס. הקהילה הרלוונטית ביותר לענייננו היא זו של בלוגגר בשפת הקודש, שאותה התחיל בזמנו הבלוגר אליפל.
גם בוורדפרס יש קישור ל'בלוגים שהתעדכנו לאחרונה', אבל הוא לא מאוד מרשים ולא נגיש בקלות. אפשר למצוא אותו בתחתית של לוח הבקרה הישן (wp-admin). זו לא מציאה גדולה. חוץ מזה, בפייסבוק אני מוצאת לא פעם הפניות לבלוגים שלא הכרתי. בעניין הזה, הרשתות החברתיות יכולות לעזור: ישראבלוג נוצר עוד לפניהן ולא היה תלוי בהן, אבל הפלטפורמות החדשות מסתמכות יותר על הרשתות החברתיות השונות.
מה כדאי:
הממ. תלוי מה רוצים. אין מערכות מושלמות. לכל אחת יש בעיות משלה. בלוגספוט קצת מוזנחת, אבל תמיד עם תוספות גוגליות משובחות שמצילות את המצב. וורדפרס כבדה ועקשנית ויחד עם זאת בתנועה מתמדת, וסובלת מעודף שינויים חדשים לבקרים, מה שדי מייגע. אני חושבת שכדאי לנסות את שתיהן, לראות עם אילו חסרונות כל אחד יכול להשלים ומה לעומת זאת ייהרג ובל יעבור מבחינתו, ולהחליט לפי זה. אחרי שמחליטים, מומלץ להתחיל לכתוב הרבה, כדי שהבלוג יתפוס תאוצה, וכדי שהבלוגר עצמו יתרגל אליו.
אשר לי – כבר אמרתי שאני מתה על בלוגספוט, כי היא פשוט כל כך חמודה, ולמרות זאת אני נשארת עם וורדפרס, על אף עציותו המייגעת. אבל זה רק אני, ורק בגלל שאני אדם מאוד מוזר.
לא מצליחה להיכנס לישראבלוג מאז יום ראשון אחר הצהריים. אמנם כבר לא כותבת שם הרבה זמן, אבל עדיין יש בלוגים שאני קוראת. עכשיו אין כלום. זה כמובן לא רק אני: הבעיה כללית וידועה, אבל אף אחד מהפונקציונרים שאמורים לנהל את האתר, אם עוד נשארו כאלה (ערוץ 10??), לא מגלה מה קרה, והאם זה סופי או לא. האם עוף החול ימריא שוב, או שהפעם זה סוף פסוק, בקול דממה דקה.
נדמה לי שכמעט כל הבלוגרים הישראלים גדלו בישראבלוג, גם אם בהמשך פרשו כנפיים ועברו למקומות אחרים. ורבים מהם – מאיתנו – עוד קשורים רגשית למקום ההוא, שלימד אותנו כל כך הרבה. למשל, את העיקרון המוביל בתקשורת בין בלוגים: 'בלוג יפה, מוזמנת לשלי'. מנטרה חביבה ונשכחת.
שוטטתי אל ויקיפדיה כדי לראות מה הם אומרים. אז הם אומרים, "ב-12 באוגוסט 2018, כחצי שנה לאחר ההכרזה על הסגירה האחרונה, האתר חדל מלפעול באופן פתאומי, ולא פורסמה אף הודעה על כך." קצר ומדויק. אבל הכי נוגעת ללב היא ההגדרה בראש הערך: "ישרא-בלוג היה אתר אינטרנט ישראלי פופולרי שסיפק בחינם שירותי אחסון לבלוגים."
בעבודה יוצא לי ללמד הרבה על המילה 'היה', ולדון בפרשנויות השונות על תפקידה: פועל מלא או חלקי, אוגד או לא. אבל אף פעם לא העליתי בדעתי עד כמה היא יכולה להיות פשוט עצובה. היא המילה הכי עצובה בערך ההוא בוויקיפדיה, וגם בפוסט הזה.
[עריכה מאוחרת, 17 באוגוסט אחה"צ: חזר! עוף החול, שוב.
18 באוגוסט: בוויקיפדיה החליפו את 'היה' בחזרה ל-'הוא'.]
התחלתי לקרוא את החברה הגאונה, הספר הראשון בטטרלוגיה הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת). בינתיים אני לא אוהבת אותו. הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח. אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית: צריך אורך רוח.
זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל. היו שחשבו שכבר זיהו מי היא, אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי, ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים, אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית, אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא. עכשיו התבלבלתי).
כמובן, אין לי מושג. אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים, וכבר כתבתי על זה לא פעם. משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר. בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה, ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר. או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות. בסדר, אני אתן.
אגב, משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח, שגם הוא זכה להצלחה אדירה, ושגם אליו לא התחברתי. וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן – האורות בבתים של אחרים. אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי) דווקא התחברתי יותר. אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה. רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).
ולמה בכלל אנונימיות? מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג. נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם: בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה – מושך הרבה יותר תשומת לב. זה בגלל הסקרנות של הקוראים – ואני, כאדם סוּפּר-סקרן, יכולה להבין את זה לגמרי.
ואַת – הלך עלייך, עדה ק. מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.
