יומן קורונה (13)

זהירות, היום פוליטיקה, וסליחה מראש.

לפני כמה ימים נתקלתי בפייסבוק בפוסט שהרגיז אותי יותר מדרך כלל. נטען שם ששמאלנים שלא הצביעו למשותפת נמנעו מכך בשל גזענותם, וקיבלו את עונשם עכשיו באמצעות מעשיה היפים של אורלי לוי ועוד כמה גיבורים כמוה.

אני גאה לבשר שלא הגבתי שם: מילאתי את פי מים וסכרתי אותו. לפני שנים אחדות נשבעתי לעצמי שלא אתווכח בפייסבוק על פוליטיקה, וזו בערך השבועה היחידה שאני מצליחה לקיים. יש עכשיו בפייסבוק המון יוזמות יפות ומשמחות שאני נהנית לצפות בהן ולסמן להן לייקים, אבל דיונים פוליטיים אינם בקטגוריה הזאת, ומוטב לי שאדיר מהם את רגליי.

אבל הרי לא להגיב בכלל אני לא יכולה. אז שיהיה כאן, לעיני קוראים חפים מפשע שאינם אשמים במה שקראתי בפייסבוק.

על הטיעון הנשען על התפיסה ש'כל מי שלא מצביע כמוני הוא גזען' אני אפילו לא אענה – זה לא ראוי לתגובה. אבל על אורלי לוי דווקא כן אענה.

מה שאורלי לוי עשתה הוא נורא. היא לקחה קולות של אנשים שדעתם ידועה, והשתמשה בהם בשביל לעשות את ההפך מדעתם. על זה אין כפרה פוליטית, ואני מקווה שהיא תיענש פוליטית. העובדה שלא האמנתי שהיא (ועוד כמה מחבריה) יכולה לעשות דבר כזה היא טעות פוליטית קשה מאוד שלי. את המסקנה הפוליטית שלי הסקתי, גם אם באיחור.

אבל מילה על המשותפת. כבר חודשים אני אומרת את זה, ולא מוצאת אפילו בדל בן אדם שמסכים איתי, ובכל זאת אומרת שוב: לא רואה במה המשותפת יותר טובה. היא לקחה את קולות המצביעים שלה והלכה והצביעה יחד עם נתניהו ויחד עם הקואליציה (יחד עם הקואליציה!) למען פיזור הכנסת (בנגלה הראשונה) – צעד שתוקע את כולנו כבר יותר משנה בלימבו שאין לו סוף. באמצעות הצבעתה היא נתנה לנתניהו שנוא נפשה להשיג את מבוקשו ברוב גדול. הוא היה משיג את מבוקשו בין כך ובין כך, אבל המשותפת נתנה לו את הרוב הגדול, שהוא בשבילו ניצחון מתוק. וזה עוד מספסלי האופוזיציה. מבחינתי, זה פשוט בלתי נתפס.

כמובן, יש לזה הסברים נורא אינטליגנטיים.
ראשית, אומרים לי, הרי זה תפקיד האופוזיציה: להפיל את הקואליציה.
על זה אני עונה: לא , תפקידה להתנגד לקואליציה. אם הקואליציה מבקשת להפיל את עצמה (וטעמה ונימוקיה עימה), האופוזיציה צריכה להפריע לה כמיטב יכולתה להשיג את מבוקשה.

ואז אומרים לי: אבל המשותפת עשתה זאת כדי לקבל יותר מנדטים!
על זה אני עונה: ברור. ואתם באמת חושבים שאורלי לוי לא מקווה לקבל יותר מנדטים? במילים אחרות, במה עדיפה זחילה X על זחילה Y? למה אחת מהן נחשבת, במינוח המכוער וההיסטרי המקובל במקומותינו, לבגידה – והשנייה לא? לא רואה מה ההבדל.

לא משנה. עכשיו שוב מדברים על בחירות רביעיות. מעניין מאיפה הם חושבים לקחת את הכסף הדרוש למימונן. עצתי לציבור הבוחרים לקראת הבחירות הבאות: אל תבקשו מהנציגים שלכם להבטיח הבטחות שהם לא יכולים לקיים. ולנציגים אני ממליצה לתת הבטחות בזו הלשון: 'לעולם לא אשב עם פלוני – בתנאי שתתנו לי מספיק קולות שיאפשרו לי לבחור עם מי אני לא יושב'. נורא פשוט.

אשר לי? שוקלת ברצינות מפחידה לא ללכת להצביע בנגלה הרביעית. מספיק. הבעתי את דעתי בקלפי שלוש פעמים. היא לא מעניינת אף אחד – לא את מי שהצבעתי עבורם, ולא את המחנה המנוגד להם. טרחה לבטלה. אולי אלך להצביע בפתק לבן. זה רעיון שקיבלתי מעל הפיקחון של סאראמאגו, שעוסק בדיוק בזה.
אז בפתקים הלבנים אנוחם. אולי.

ושיהיה בינתיים חג שמח.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלושה עשר.

יומן קורונה (8)

על הבוקר, בפייסבוק:


מעין אלכסנדר, חַברת פייסבוק וידידה וירטואלית, בלוגרית שאני מכירה עוד מימי ישרא, מבקשת ממי מחבריה (ירושלמים ואחרים) שנתקל בפריחת הוויסטריה, שיצלם לה אותה וישלח. עכשיו בדיוק זמן הפריחה, ואין ויסטריה ב-100 המטרים המותרים בסביבתה, והיא אוהבת אותה ומתגעגעת לראותה.

[פתאום נזכרתי שסמוך לעבודה, בבית הכרם, יש עץ אחד שנראה לי כוויסטריה, וגם לי אסור ללכת לשם עכשיו, כי זה הרבה, הרבה יותר מ-100 מטר מהבית. ורק בזכות הפוסטים של מעין אני בכלל יודעת, די בוודאות, שזו ויסטריה].

"אולי פורחת ויסטריה ב-100 מטר שלך?" שואלת מעין בפוסט שלה, ומוסיפה, "פתאום חשבתי שכבר כמעט פסח, ועוד לא ראיתי אף ויסטריה השנה – וכנראה גם לא אראה."

איזה ימים מוזרים וקורעי לב.

הנה.

*

והנה גם מה שציירתי היום, בשיעור אקוורל וירטואלי (ותודה לאיריסיה מורתנו), על פי צילום שמצאתי בפינטרסט:

ויסטריה, אפשר להקליק להגדלה

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שמיני.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

תבהלה

יש משהו מבהיל בשורש הזה, בה"ל. במראה של צירוף האותיות עצמן. כשאני רואה אותן, אני נבהלת, כאילו הן מאיימות לקפוץ מתוף הדף (או המסך). מן הסתם בשל הקישור האוטומטי למשמעותן, ואולי יש כאן גם איזה יסוד של סינסתזיה.

בהקשר של נגיף הקורונה, צירוף המילים שהתקשורת לסוגיה אוהבת להשתמש בו כפתיח לדיווח, לפחות עשרים פעם ביום, הוא 'בהלת הנגיף'. אפשר להתווכח בשאלה אם המדיניות של המדינות השונות בהקשר הנ"ל נכונה או לא, מוגזמת או לא, אבל לפחות ניתן להניח שהיא נובעת מן הרצון למנוע הדבקות מיותרות. לעומת זאת ההתנהגות של התקשורת קשורה בצרכים אחרים לגמרי, ומוטב שהיא תהרהר בשאלה אם היא רק מדווחת על הבהלה או גם תורמת ליצירתה ולהגברתה. התשובה לשאלה הזאת עלולה להיות עגומה מאוד.

כך או כך, ליבי ליבי למיליוני סינים שכלואים בבתיהם בחרדה כבר ימים ארוכים, אלוהים יודע עד מתי. לא מדווחים כאן על ילדים – אני תוהה מה קורה איתם, הרחק מגן הילדים והחברים וסדר היום הרגיל, ורק בחברת מבוגרים מודאגים וחרדים. התמונה של החלונות המוארים בחושך של ערי הרפאים, כשאנשים מציצים מתוכם (או מן המרפסות) וצועקים ביחד, בו זמנית, קריאות עידוד, לא עוזבת את ראשי.

זה כאילו שחזרנו לימי הביניים. גורדי שחקים והכול, אבל ימי הביניים. מה שמתאים לגמרי לצירוף האותיות שלא אחזור עליו כאן, כדי שלא אגרום נזק נוסף.

[נ"ב: וראיתם כמה מהר נשכחה נעמה יששכר? יכולתי להגיד מראש שכך יהיה. הנה יש לתקשורת צעצוע חדש ומרגש פי אלף. ההצגה של נתניהו אכן הייתה מעצבנת, כרגיל, ולמרות זאת לא אהבתי את ההתבדחויות ברשת על חשבונה של יששכר, ואת התחזיות (חסרות הביסוס) על כך שהנה-הנה היא הופכת לכוכבת של תוכניות ריאליטי. לכל המתבדחים אני מציעה להרהר בינם לבין עצמם בשקט, בחושך, כשאיש לא רואה, איך הם היו מרגישים לו אחד מילדיהם היה מסתבך בעניין כזה, ומה הם היו אומרים נוכח התבדחויות כאלה על חשבונו בשובו. רק אומרת.]

מהפכוטובות

אני עוד תחת הרושם של מה שהיה כאן בשלישי אחה"צ-ערב-לילה. נראה לי מיותר לציין שאני מבינה לגמרי את מה שמפריע ליוצאי אתיופיה בארץ, ואת עלבונם, זעמם ותסכולם. היו שנים שבהן, בגלל חיבתי המיוחדת לאמהרית, גם עקבתי בחריצות אחרי תוכניות רדיו וטלוויזיה, ואפילו עיתונים, בשפה הזאת (כמובן, לא הכול הבנתי, אבל חלק כן, ובטלוויזיה גם יש תרגום), והתמצאתי בכל מיני עניינים יותר מאשר היום. אבל היום אני בעיקר עדיין חרדה מהאופי שההפגנה הזאת נשאה.

כמובן, הכול כבר נאמר, ואין לי הרבה מה לתרום לדיון, שבו כל אחד יודע הכול וכל השאר לא יודעים כלום. אני גם יודעת למנות את כל האשמים. שיטור היתר של המשטרה, החשיבה הגזענית המופרזת של ישראלים רבים, הטיפול האיטי והמתחמק של הרשויות השונות; וגם ההשתוללות הקשה של חלק מהמפגינים, ההיעלמות התמוהה של המשטרה מכל הזירות, לשונו של השר האחראי שדבקה פתאום לחיכו (בניגוד גמור לזריזותו ולערנותו במקרים אחרים); ומעל לכול ראש ממשלתנו, שפיזר את הכנסת במהלך שקשה מאוד לקרוא לו חוקי, והשאיר אותנו בלי ממשלה, בלי פרלמנט, בלי מפכ"ל, ובלי שום הוכחה שאנחנו חיים במדינה מתפקדת. ויעידו, אני מניחה, עשרות אלפים שנתקעו בחסימות בכל רחבי הארץ, למשך שעות ארוכות מאוד, לעיתים עם ילדים מאוד קטנים, לעיתים עם חולים, ובדרך כלל בלי מים – ובלי שמישהו מרשויות המדינה ימצא לנכון לפנות אליהם (ברדיו?) ולהסביר להם מה קורה ועד מתי. המחשבה על מה שאמבולנסים יכלו או לא יכלו לעשות בשעות הארוכות האלה מעבירה בי צמרמורת עד עכשיו.

החברים הצודקים בפייסבוק כבר העירו חזור והער לעניין הזה (לא לי, תודה לאל – בפייסבוק אני לא מתווכחת): מהי אי נוחות זמנית לעומת מוות מיותר וטרגי של איש צעיר? הם צודקים כמובן, אם כי בכל זאת אני תוהה: אם מישהו יקבל התקף לב באמצע הפקק ואי אפשר יהיה לפנותו לחדר מיון, גם אז זה יוגדר כאי נוחות זמנית? האם הצעירים הנסערים האלה שחסמו את כל הצירים הראשיים בארץ בבת אחת בכלל לקחו את האופציה הזאת בחשבון? והמנהיגים שלהם – רהוטים, משכילים, מרשימים ככל שיהיו – שישבו כל הערב באולפנים במקום להצטרף אל המפגינים ולנסות להשפיע עליהם מניסיונם וממתינותם – האם הם חשבו על זה?

ועוד למדתי מן החברים הצודקים בפייסבוק (שנוהגים לשתף כל דבר חוכמה עד זרא, ומרגישים מן הסתם אמיצים ומקוריים במיוחד כשהם עושים זאת), שמרטין לותר קינג אמר, שהבעיה הגדולה ביותר היא לא הגזענות הלבנה הבוטה, אלא דווקא אותם לבנים כביכול-לא-גזעניים שהסדר הציבורי חשוב להם יותר מן הצדק. זה כמו האמירה הנצחית ההיא על הדברים הרעים שקורים לא בגלל שאנשים רעים עושים אותם, אלא מפני שהאנשים הטובים שותקים. אני מתה על הפתגמים האלה, כי הם מאפשרים לנו לסמן בבהירות מי אשם: אשמים מי שהתלוננו על שנתקעו בפקקים. כמה פשוט, ככה נכון. או שלא. ועוד לא הגענו לציטוט האלמותי מנימלר, אני מניחה שגם שעתו תגיע.

בניגוד לכל הצודקים, אני, שטועה תמיד, דווקא חוששת שמראות ההפגנה הזאת לא יישכחו בקלות, ושהם רק ישכנעו יותר מדי אנשים שהאתיופים הם נורא אלימים. שזה לא נכון ולא צודק בעיניי, כי הם לא כאלה, וגם משום שכמה עשרות/מאות נערים משתוללים אינם מדגם מייצג לשום דבר – אבל כך עלול לקרות. וכשאומרים צדיקי הרשתות החברתיות, 'אבל אין מהפכות נחמדות!', אני מסכימה אתם לגמרי. השאלה שלי היא לגמרי אחרת: מהפכות מוצלחות – כאלה שהשפיעו רוב טובה על מחולליהן ועל האנושות כולה – יש? אמנם אני די חלשה בהיסטוריה, אבל חזרתי לאחור עד למהפכה הצרפתית, הבטתי כה וכה – ולא מצאתי.

בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

החללית הקטנה בראשית

בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.

אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.

א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.

האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.

סליחה, הייתי חייבת.

על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

ענייני מחשוב

לאחרונה פתחה הקטנה שלי חשבון אינסטגרם מיוחד בשביל הכלבונת הוגולינה (שם בדוי), שעליה
כבר סיפרתי אי אז. לא התאפקתי, ופתחתי לעצמי גם, והתחלתי לעקוב שם אחרי הוגולינה הנ"ל. בתמורה, הוגולינה עוקבת אחריי בחזרה – אבל, כלבונת מסכנה, אין לה הרבה מה לראות אצלי, כי אני לא מצלמת ולא יודעת להעלות תמונות וגם לא מאוד חשוב לי ללמוד (אל תגלו לשום איש).

אבל בתמונות של הוגולינה אני מאוד מתעניינת (הקטנה היא צלמת מחוננת), והדפסתי את חלקן ועכשיו אנסה לעבוד עליהן בשיעורי ציור. אם כי לא בטוח בכלל שהעפרונות והמכחולים שלי יצליחו לתפוס את החינניות של הצילומים האלה.

אה, וראש המשפחה הצליח לסדר לי את המחשב (ע"ע הפוסט הקודם). הוא קיבל עצה טובה מחבר טוב שהוא איש מחשבים, ועשה איזה איפוס ומחק כמה דברים ואחר כך התקין בחזרה את התוכנה הסוררת, ועכשיו (הקש בעץ) נראה שזה בסדר. מול הטכנולוגיות האינטליגנטיות האלה אני בעיקר מרגישה חוסר אונים: מצד אחד כל העבודה שלי תלויה בהן, מצד שני אין לי מושג איך הן עובדות, מצד שלישי גם להן אין: הן סתם עושות מה בראש שלהן.

אבל הוגולינה מתוקה 🙂