קלפים טרופים

רציתי לפרסם פוסט על הג'ירו,  שאפילו ראיתי מקרוב (באמת!), והיה יפה  –  אבל למי יש עכשיו ראש בשביל הג'ירו.  והיה לי גם פוסט מוכן בסדרה האינסופית 'הגיגים לשעת בוקר מוקדמת של מי שקמה לפני הציפורים',  אבל גם אותו גנזתי.  הלילה בכלל אי אפשר היה לישון, כי העירייה אצלנו פצחה בעבודות חפירה,  או משהו,  סמוך לרחוב שלנו,  והרכבים הכבדים נשמעו כאילו הם סוללים (בחושך!) כביש-חוף חדש בחצר האחורית שלנו.  כשהם נחו לרגע,  התמלא חלל האוויר בשאון המטוסים העוברים מעל,  והם נשמעו באמת מאיימים,  וחשבתי על כך שבעוד דקות אחדות מישהו,  איפה שהוא,  הולך למות.  לא משהו שמקל על ההירדמות.  בבוקר התברר שהייתה מלחמה קטנה על יד הגולן,  והעתיד כולו לוט בערפל.

אם לסמוך על חבריי בפייסבוק,  או לפחות על חלקם (אלה שתמיד בטוחים במה שזה לא יהיה),  סוף העולם ממש בפתח.  אם לסמוך על ראש המשפחה,  אין מה להתרגש.  ואם לסמוך עליי (לא רעיון טוב בשום מקרה),  הרי שבעיקר חבל לי שאני לא מצליחה לסמוך על השלישייה המנצחת על המלאכה,  נתניהו-ליברמן-טראמפ,  אף שמנגד,  קשה עד מאוד לדעת.

מדי בוקר אני מבקשת מראש המשפחה שיסכם בשבילי 'מה אומרים בעיתון הארץ'.  התשובה היא,  כמובן,  שתלוי מה קוראים בו.  ראש המשפחה מדלג על גדעון לוי – רוגל אלפר – אורי משגב ושות',  מפני שהוא רואה את הקריאה אצלם כבזבוז זמן.  מה נשאר?  הרבה כלכלה,  חדשות חוץ,  ספורט,  וגם חדשות בענייני ביטחון  –  בלי פרשנויות של השילוש הקדוש הנ"ל, לוי-אלפר-ושות'.  מסתבר שאם קוראים כך,  נתקלים בהרבה פחות תחזיות היסטריות:  דומה שכשצריך פשוט לדווח על עובדות, יש פחות זמן לתלות בחלון הראווה את כל הרגשות הענוגים/מחוכמים של הכותבים.

לי עצמי נגמר הסוס מהעיתון הזה.  אני חושבת שמה ששבר את גב הגמל (גן חיות שלם יש לך כאן,  עדה ק.) הוא הפרויקט החגיגי שלהם ליום העצמאות,  שבו התבקשו הכתבים הכוכבים לבחור את השיר הישראלי השנוא עליהם ביותר.  לא התעמקתי בבחירותיהם,  אבל נמאס לי מהפוזה המתחכמת וה-הו כה מקורית שלהם.  אני תוהה אם הנשאלים יכלו לבחור שלא לענות על השאלון.  זו לבטח הייתה הבחירה שלי,  לו רק היו פונים אליי.  אבל איש לא פנה.

א-פרופו שירים:  אז אירוויזיון.  ראש המשפחה ואנוכי הגענו למסקנה המצערת שלגמרי עברנו את הגיל בשביל הדברים האלה.  הפירוטכניקה מעייפת לי את העיניים,  ואני לא מצליחה למצוא בשירים האלה שום בדל של מנגינה שאפשר לעקוב אחריה.  לא משנה,  שיהיה בהצלחה.  סך הכול הנציגה שלנו נראית טיפוס לעניין  –  ילדה אמיצה ונחמדה.  וגם אם לא תזכה,  לא נורא. מה שכן  –  הצחיקו אותי מִתקני החתולים (מה זה הדבר הזה) שעמדו ברקע המיצג שלה.  הזכירו נורא את ארונות הקלסרים/דיסקים של נתניהו,  וכפי שכבר טענתי בפוסט הקודם,  מעתה ועד עולם יעלה הרעיון של ארון קלסרים חיוך אצל רבים.

ל-BDS היה כמובן מה להגיד נגד הנציגה הנ"ל,  וגם קראתי איפה שהוא מאמר ישראלי שהסביר שהיא הרי שירתה בלהקת חיל הים,  ושרה 'המלח שלי הוא המלאך שלי', בפני חיילי החיל לפני צאתם להפגיז את עזה,  ועל כן,  כמו כולנו,  היא אשמה בכיבוש.  מעניין  –  אני דווקא התרשמתי שחיל הים הוא צבא פרווֶה למדי,  וזוכרת בעיקר את חייליו שטים בסירות גומי (ובתחתונים לא מיליטריסטיים בעליל) ברחובות המוצפים של דרום תל אביב כדי לחלץ את מי שנלכדו בדירות נמוכות ונטולות ניקוז.  טוב,  זה רק אני וזיכרונותיי מעידן הדינוזאורים.

הכי אין לי סבלנות לכל מיני דגי רקק בחיתולים שכותבים מאמרים מלומדים על אשמת הכיבוש.  בקושי אני מתאפקת מלצעוק בפניהם,  אבל אנחנו ידענו את כל זה עוד לפני שנולדתם  –  ולא נראה שאתם מצליחים להציע פתרונות טובים יותר ממה שאנחנו ניסינו.  אלא אם כן בירבורי פייסבוק (מה שבאמת לא היה בתקופתנו) נחשבים לפתרונות.

טוב,  הפוסט הזה גולש לתהומות של נרגנות,  אז אולי מספיק.  הנרגנות היא פשוט מפני שלא ישנתי בלילה,  וכבר הסברתי למה ואין טעם להמשיך.  אז אסתפק באיחולי שקט ורוגע לכולם.  זה אף פעם לא יכול להזיק, לאף אחד.

מודעות פרסומת

בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

דקדוקי עניות

ראיתי בטלוויזיה צילומים של מטוס חיל האוויר שהופל בשבת בבוקר בגליל.  בין החלקים המרוסקים/מפויחים:  כלניות.  כלניות!  זוקפות את ראשן למרות הכול.

*

כבר כתבתי לא פעם על אושיות פייסבוק שצופות בערך מאז מאי האחרון שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה שמטרתה לעצור את חקירות נתניהו.  הן התבדו כבר עשרות פעמים,  מה שלא מונע מהן להמשיך ולהתנבא באותה רוח גם עכשיו,  בעקבות אירועי שבת בבוקר.  הבקיאות המופרזת שלהן בתיאוריות קונספירציה,  ובכלל במה שהיה,  ובעיקר במה שעוד לא היה,  לא מפסיקה להתמיה אותי.  כמובן,  מלחמה עלולה לפרוץ,  מסיבה זו או מסיבה אחרת,  את זה אי אפשר להכחיש כלל;  אבל אני זוכרת ולא שוכחת את כל המקרים שבהן לא פרצה,  על אף התחזיות המלומדות.  הצרה היא שהאושיות הנ"ל אינן זוכרות (או לפחות מתנהגות כאילו אינן זוכרות).

*

מטוס נוסעים רוסי התרסק אתמול אי שם ברוסיה ועשרות האנשים שהיו על סיפונו נהרגו.  ראיתי תמונות שלו (או של אחד אחר כמותו) מימים טובים יותר:  מטוס סילון בגודל בינוני,  אבל בכל זאת בעל הופעה קומפקטית,  וצבוע כולו בכתום.  כאילו יצא מאיזה סיפור ילדים.  או כמו צעצוע,  כתמתם ושמנמן.  התרסקות כזאת היא דבר נורא בכל מקרה,  אבל הקומפקטיות הילדית הכתומה הזאת איכשהו מוסיפה לעצב.

*

התרגלנו לצפות כמעט כל ערב בפרק נוסף מתוך שתי סדרות שונות:  סדרת הריגול 'האמריקאים' (שעניינה מרגלים רוסים בוושינגטון),  ומיד בעקבותיה הסדרה-לענייני-משפחה Parenthood,  ששמה תורגם משום מה לעברית כ'הורים במשרה מלאה'  (אגב, לא אחת ולא שתיים מדובר בה על ילדים שמגדלים את הוריהם).  הראשונה דורשת ריכוז מוחלט,  אחרת אני מאבדת את החוט המקשר בין המאורעות המדוברים.  השנייה קלילה הרבה יותר ומאפשרת לסרוג בנחת תוך כדי צפייה.

מה שיפה בשתיהן הוא שהן בעצם הרבה יותר מורכבות,  או שמא אומר עמוקות,  ממה שתיאורן הראשוני מעיד עליהן.  והחלקים המעניינים ביותר בסדרת הריגול הם,  בעיניי,  אלה שעוסקים דווקא בשאלות לא פשוטות של הורות (כאילו התערבבו בסדרה השנייה).

אתמול אמרתי לראש המשפחה בתום הצפייה שאנחנו עושים עוול לאמריקאים:  תמיד אנחנו מתמוגגים ממצוינותן של סדרות בריטיות  –  אבל בעצם,  האמריקאים יודעים לעשות סדרות לא-רעות בעצמם.

*

שוב נפלה עליי צננת.  היא לא מספיק גרועה כדי להיחשב לשפעת,  אבל לא מספיק זניחה כדי שאצליח להתעלם ממנה לגמרי.  עכשיו שאלת השאלות:  האם היא תירוץ מספיק משכנע כדי לא לבדוק מבחנים?

סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

מן המצולות

סוף השנה פרץ בכל עוזו.  אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם,  להוותי,  רק המשכתי לרדת.  יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי.  יש מיליון דברים לעשות,  חלקם לא נעימים בעליל.  כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד.  כמו למשל לחבר בחינות (הו,  מלאכה שנואה,  ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר).  כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת,  לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים  –  ואני,  כרגיל,  כמו הארנב של עליסה,  לא מספיקה ולא מספיקה.  את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה,  כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני,  וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר.  וחוץ מזה נהיה קיץ,  וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.

בלילה,  אחרי 'בּוֹרְגֶן',  אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר,  וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי,  אני מכבה את האור ונרדמת.  כלומר,  בשאיפה.  תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר.  חיש-קל אני מתעוררת לגמרי,  ועכשיו,  אם יהיה לי מזל,  אירדם עוד שעתיים.  וחצי.  או שלא.  שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים,  ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.

בינתיים,  אירוע משמח:  האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד.  אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה,  אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת,  והיו לא מאוד מוצלחים,  וגם לא תמיד עקביים.  אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו',  ולכן דרשו לכתוב:  תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם,  ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim,  ועוד בשיא הרצינות.  הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי,  עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור,  ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?).  אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע,  כי באמת,  כמה אפשר.

יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית,  ואמרתי להם לא פעם,  בחייכם,  תעשו משהו,  הגיעו מים עד נפש.  הם הבטיחו כמה פעמים,  ואכן בסופו של דבר גם קיימו:  עכשיו מותר צוהריים,  תוכנית,  אומנים,  אמיתי,  פירות ועוד.  הללויה! כמובן,  צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם,  אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.

נו,  אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט.  ובפייסבוק כמו בפייסבוק:  מיד מלחמה.  האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה.  זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב.  את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב,  אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך,  אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם  עם קמצוץ של מלח.  שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.

בית הדין של התרנגולות

בעניין המהומה שבערה ברשת בימים האחרונים, בפרשת בוכריס:
אף שהוקעת הרוע היא רצויה וחשובה  (ובנוסף, התחכמויות שנונות הן כיף גדול)    –   אני תמיד חושבת גם על מה שההוקעה מעוללת למחנה של המוקיעים.   ונראה לי שכדאי למחנה הזה להישמר שלא להפוך להמון מתלהם וצדקני ותובע נקמה.

מה שמביא אותי לתרנגולות.  אמא שלי נהגה לומר שבני אדם דומים להן לפעמים. תדעי לך,  שיננה לי בהקשרים שונים,  שזה בדיוק כמו אצל התרנגולות:  כשהן מזהות שאחת מהן נחלשה,  הן מנקרות בה עד מוות.

לא יודעת מאיפה היא ידעה את זה ולא יודעת אם הידע שלה בעניין עופות היה מדויק.  והיא לא ידעה כלום על פייסבוק ולא על בוכריס.  ובכל זאת נראה לי שהיה בדבריה גרעין של אמת.

ענוגה ולא מגושמת

הגשם שירד הבוקר התחיל לשטוף את האבק ואת שאריות הרוחות הרעות של השבוע שעבר.  הלוואי שירדו עלינו גשמי ברכה.  לגמרי הרווחנו אותם ביושר.

חשבתי לתומי מה עשינו כולנו בטרם היות הפייסבוק והטוויטר,  לפני שיכולנו להביע את דעותינו הנחרצות (על מה שהיה ואפילו על מה שעוד לא היה) בפני קהלים נלהבים. איך באמת הסתדרנו?  איך שרדנו בלי היכולת הזאת לספק את הצורך להיות חכמים בפרהסיה?  לתומי נדמה לי שאני זוכרת שהסתדרנו לא רע.

אבל אולי אינני זוכרת היטב.  הקריאה בספר אליזבת איננה הופכת את הקורא (לפחות אותי) לזהיר ועניו יותר.  שהרי אם אי אפשר לסמוך עוד על הראש,  על מה נותר לנו לסמוך.  ובכלל זו שערורייה שעוד לא הגעתי לסוף הספר,  שאפילו אינו ארוך כל כך,  אבל אני קוראת לאט,  מתענגת עליו לאט ונעצבת ממנו לאט.

ספוילרים קלים:
מוֹד,  המספרת,  הולכת ומאבדת את זכרונה.  האמת שמצבה מחריף ככל שהספר מתקדם.  האחריות על הטיפול בה נופלת כמעט כולה על בתה הלן.  מוד מתארת את הלן כנרגנת במקצת,  ודומה שאיננה מגלה הבנה למקור הנרגנות  –  אבל אני דווקא מבינה אותה,  שהרי העול המונח על כתפיה הוא כבד מנשוא,  מכל הבחינות.  בתוך כל זה מרפרפת מדי פעם,  פנימה והחוצה,  קייטי,  בתה בת העֶשרה של הלן.  כדרך בני גילה יש בה משהו קליל ובלתי מחויב,  אבל אולי דווקא משום כך היא מתמודדת עם האתגר באופן חינני יותר.

מנת החסד היומית:  קייטי לוקחת את סבתה לבית הקפה ומזמינה בשבילה לאטה.  מוד איננה אוחזת בספל כראוי ושופכת את רוב הקפה על השולחן.  קייטי מזנקת כדי לתפוס את הספל,  ומוד מציינת לעצמה שהלן כבר הייתה משמיעה בנקודה זו קול נרגן,  בעוד שקייטי רק צוחקת.  את שתי השורות הבאות אני חייבת לצטט (מעמוד 210):

   '?Bit too big for your hands,  isn't it' "
".she [Katy] says,  and makes me feel delicate rather than clumsy

ואז היא הולכת ומביאה לסבתה ספל זעיר ונוח יותר לאחיזה,  ומעבירה אליו את הקפה הנותר ומגישה לה אותו בכמה מנות קטנות.

כאמור,  נגיעה קטנה של חסד.  "delicate rather than clumsy". ענוגה,  לא מגושמת.  עשו לי את היום.

גיל הגבעות

רציתי לכתוב על הסטטוסים והמאמרים המרושעים (כן,  יש גם כאלה) שנכתבים עכשיו על שמעון פרס שהלך לעולמו:  אלה שמוצגים כשירות לציבור,  אבל נועדו בעיקר (כך נדמה) להוכיח שמחבריהם מתוחכמים ומקוריים יותר מן ההמון הפשוט (ההוא שיודע שאין מדברים סרה במתים).  רציתי להגיד שאין שום דבר מקורי ברשעות,  משום שהיא עתיקה כמו הגבעות.

אבל אז שמעתי שחברי כנסת מובילים מן "הרשימה המשותפת" הודיעו שלא ישתתפו בטקס הלוויה,  ואז נגמר לי החשק לכתוב על הרשעות.  כי נזכרתי שיש עוד תופעה אחת שעתיקה כמו הגבעות:  הטיפשות.

אשר לשמעון פרס עצמו  –  לא,  הוא לא היה מושלם,  ומן הסתם עשה גם הרבה טעויות.  אבל נאמנים עליי דברי אבי ששינן לי בילדותי,  חזור ושנן:  רק מי שלא עושה, לא טועה.

ועכשיו,  מֵשֶּתַּמָּה עשייתו,  יגיע אל מנוחתו הנכונה.  אמן.

הכול זורם

בפוסט שכתבתי כאן פעם על צילי וגילי שאלתי את עצמי על התקשורת בין אנשים (קרובים מאוד) שאינם מדברים זה את לשונו של זה וזקוקים לשפה מתווכת.  כלומר,  צריכים כל הזמן לתרגם את מחשבותיהם. מאז ומתמיד חשבתי שתרגום מדויק הוא משאת נפש שקשה להשיג. במיוחד,  נניח, תרגום שירה,  שמזכיר לי את הניסיון להעביר מים ממקום למקום באמצעות דלי מלא חורים.

איך שלא יהיה,  יהודית רותם,  בספר מתי תבוא אליי, מקדישה כמה מילים יפות לעניין הזה.  שולמית שלה תוהה "איך תוכל לאהוב אדם שאינו מבין את שפתה,  שאינו שותף לה בדקויות המילים",  ואחר כך חושבת (מחשבה שעשויה להתפרש בכיוונים שונים,  אבל לי נראה שהיא [גם] באותו עניין של תרגום):  "זהו כאב המילים האובדות, שמתפתלות בחיפושן אחר חלופה מדויקת,  שמתנדפות כמו בועה לפני שהן מגיעות ליעדן"  (עמוד 272).

ובלי קשר לדליים,  בועות והתנדפויות  –  קראתי לפני כמה זמן על Pinterest,  שזו מין רשת חברתית(?) שבה לא מדברים ולא מתווכחים ולא מנסים להרשים שום איש   –  אלא רק זה: כולם תולים על לוחות המודעות שלהם כל מיני דברים יפים שמצאו פה ושם,  כדי לא לשכוח אותם.  הלכתי לראות והוקסמתי מהשקט והשלווה והיופי (למשל,  רישומים.  למשל,  אקוורלים.  וגם צילומים,  ורעיונות לעבודות יד,  ועוד ועוד).  ובלי פרץ ובלי צווחה.  כלומר, כאמור בכותרת:  הכול זורם (כדברי הרקליטוס),  אבל בשקט.

(מה שמתאים לציטוט שמצאתי שם:
"The quieter you become,  the more you can hear" ).

רסיסי קיץ

שוטף:  אתמול בדקתי את הבחינות האחרונות והיום מסרתי את אחרוני הציונים.  עכשיו אולי אשן בלילות,  ומוטב שכך,  כי עין שמאל שלי כבר הפכה מירוקה/חומה לאדומה.  אי שם אחרי האופק קבעתי תור לרופא עיניים.  לפני זה צריך עוד להתחיל לעבוד על מועדי ב'/סילבוסים/סמינריוניות.  צפי לקצת חופש:  אולי בספטמבר.  או שלא:
It ain't over till it's over    –   and it's never over  .

*

החייל היורה:  לפני כמה ימים צפיתי בדיון בטלוויזיה שבו הזכיר מישהו (שכחתי מי) בעצב,  ש'פעם היה סוב-יודיצה'.  כלומר,  שפעם חיכו בשקט שבית המשפט יחליט.  מישהו ענה לו שם בשאלה:  אבל התקדמנו ממה שהיה 'פעם',  לא ככה?  תשובתי:  כן ככה.  השאלה היא אם ההתקדמות הזאת אכן מבורכת.

*

אמנות עירום:  על כל מה שכבר נאמר בעניין עבודת הגמר ההיא בשנקר אני יכולה רק להגיד שני דברים קטנים.  האחד,  שיותר משיש כאן פגיעה בכבוד נשים או פגיעה בחופש האמנות (תלוי בנקודת ההשקפה),  זו סתם גסות רוח. כן,  שוב חנה בבלי;  אני יודעת שהיא כבר לא באופנה.  ובכל זאת.  ומנגד,  אני יכולה להוסיף שהכבוד של אף אחד/אחת לא באמת תלוי בעבודת גמר של סטודנט,  יהא מוכשר ככל שיהיה.  כבודו של כל אחד תלוי רק במה שהוא עצמו עושה.  למיטב ידיעתי,  היחידה שלא אמרה על זה כלום בינתיים היא איילת שקד.  ואם אכן לא אמרה,  זה מוכיח את מה שידענו ממילא:  שהיא לא רק יפה,  אלא שגם יש לה שכל.

*

על השנינה:  ראיתי בחצי עין את תגובתו המשעשעת-משהו של איימן עודה להתנצלות המביכה-משהו של בנימין נתניהו.  ככלל אני מעדיפה את עודה על נתניהו,  אבל בכל זאת אני תוהה:  אז זאת הפוליטיקה העכשווית?  סרטונים שנונים ומתחכמים בפייסבוק?  לא חבל על כל האנרגיה הזאת שיורדת לטמיון?

*

929:  התחלתי לצפות בזה בימי שישי אחה"צ (בערוץ אחת),  כשהם רק התחילו שם את ישעיהו.  עכשיו הם כבר בירמיהו.  אפילו קניתי תנ"ך מלא קצת יותר גדול מהפצפונים שיש לי בבית,  כדי שאוכל לראות (עם משקפיים אבל בלי זכוכית מגדלת) את טעמי המקרא   –  כדי שאדע מתי עוצרים לנשום.  התכנית הזאת עושה לי קצת סדר בראש בענייני היסטוריה ותאריכים,  מַמלכות בבל ואשור, מלכי יהודה וישראל,  ושאר הדברים ששכחתי באלגנטיות מאז שהייתי תלמידת בית ספר.  מה שתמיד מפליא אותי זה איך שאין שום חדש תחת השמש.  כאז כן עתה,  וכעתה כן אז.  לו היו ישעיהו וירמיהו קמים פתאום לתחייה,  היו יכולים להשמיע שוב את רוב נבואותיהם,  והן עדיין היו רלוונטיות.  אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב.

*

משקה קיץ:  כמו בשנה שעברה:  מים בכוס גדולה,  קוביית קרח,  פלח לימון,  גבעול נענע.  שותה,  חוזרת וממלאת את הכוס,  מכסה   –  ולמקרר.  אחרי חצי שעה אני שוב צמאה,  שותה,  מוסיפה מים,  מכסה ולמקרר.  וחוזר חלילה.  כל בוקר  –  נענע ולימון חדשים.  זה כמו תה חם,  אבל קר,  ובלי תה.

*

ולמרות זאת:  נמס לי המוח.