סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

מודעות פרסומת

מן המצולות

סוף השנה פרץ בכל עוזו.  אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם,  להוותי,  רק המשכתי לרדת.  יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי.  יש מיליון דברים לעשות,  חלקם לא נעימים בעליל.  כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד.  כמו למשל לחבר בחינות (הו,  מלאכה שנואה,  ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר).  כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת,  לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים  –  ואני,  כרגיל,  כמו הארנב של עליסה,  לא מספיקה ולא מספיקה.  את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה,  כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני,  וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר.  וחוץ מזה נהיה קיץ,  וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.

בלילה,  אחרי 'בּוֹרְגֶן',  אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר,  וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי,  אני מכבה את האור ונרדמת.  כלומר,  בשאיפה.  תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר.  חיש-קל אני מתעוררת לגמרי,  ועכשיו,  אם יהיה לי מזל,  אירדם עוד שעתיים.  וחצי.  או שלא.  שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים,  ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.

בינתיים,  אירוע משמח:  האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד.  אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה,  אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת,  והיו לא מאוד מוצלחים,  וגם לא תמיד עקביים.  אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו',  ולכן דרשו לכתוב:  תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם,  ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim,  ועוד בשיא הרצינות.  הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי,  עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור,  ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?).  אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע,  כי באמת,  כמה אפשר.

יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית,  ואמרתי להם לא פעם,  בחייכם,  תעשו משהו,  הגיעו מים עד נפש.  הם הבטיחו כמה פעמים,  ואכן בסופו של דבר גם קיימו:  עכשיו מותר צוהריים,  תוכנית,  אומנים,  אמיתי,  פירות ועוד.  הללויה! כמובן,  צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם,  אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.

נו,  אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט.  ובפייסבוק כמו בפייסבוק:  מיד מלחמה.  האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה.  זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב.  את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב,  אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך,  אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם  עם קמצוץ של מלח.  שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.

בית הדין של התרנגולות

בעניין המהומה שבערה ברשת בימים האחרונים, בפרשת בוכריס:
אף שהוקעת הרוע היא רצויה וחשובה  (ובנוסף, התחכמויות שנונות הן כיף גדול)    –   אני תמיד חושבת גם על מה שההוקעה מעוללת למחנה של המוקיעים.   ונראה לי שכדאי למחנה הזה להישמר שלא להפוך להמון מתלהם וצדקני ותובע נקמה.

מה שמביא אותי לתרנגולות.  אמא שלי נהגה לומר שבני אדם דומים להן לפעמים. תדעי לך,  שיננה לי בהקשרים שונים,  שזה בדיוק כמו אצל התרנגולות:  כשהן מזהות שאחת מהן נחלשה,  הן מנקרות בה עד מוות.

לא יודעת מאיפה היא ידעה את זה ולא יודעת אם הידע שלה בעניין עופות היה מדויק.  והיא לא ידעה כלום על פייסבוק ולא על בוכריס.  ובכל זאת נראה לי שהיה בדבריה גרעין של אמת.

ענוגה ולא מגושמת

הגשם שירד הבוקר התחיל לשטוף את האבק ואת שאריות הרוחות הרעות של השבוע שעבר.  הלוואי שירדו עלינו גשמי ברכה.  לגמרי הרווחנו אותם ביושר.

חשבתי לתומי מה עשינו כולנו בטרם היות הפייסבוק והטוויטר,  לפני שיכולנו להביע את דעותינו הנחרצות (על מה שהיה ואפילו על מה שעוד לא היה) בפני קהלים נלהבים. איך באמת הסתדרנו?  איך שרדנו בלי היכולת הזאת לספק את הצורך להיות חכמים בפרהסיה?  לתומי נדמה לי שאני זוכרת שהסתדרנו לא רע.

אבל אולי אינני זוכרת היטב.  הקריאה בספר אליזבת איננה הופכת את הקורא (לפחות אותי) לזהיר ועניו יותר.  שהרי אם אי אפשר לסמוך עוד על הראש,  על מה נותר לנו לסמוך.  ובכלל זו שערורייה שעוד לא הגעתי לסוף הספר,  שאפילו אינו ארוך כל כך,  אבל אני קוראת לאט,  מתענגת עליו לאט ונעצבת ממנו לאט.

ספוילרים קלים:
מוֹד,  המספרת,  הולכת ומאבדת את זכרונה.  האמת שמצבה מחריף ככל שהספר מתקדם.  האחריות על הטיפול בה נופלת כמעט כולה על בתה הלן.  מוד מתארת את הלן כנרגנת במקצת,  ודומה שאיננה מגלה הבנה למקור הנרגנות  –  אבל אני דווקא מבינה אותה,  שהרי העול המונח על כתפיה הוא כבד מנשוא,  מכל הבחינות.  בתוך כל זה מרפרפת מדי פעם,  פנימה והחוצה,  קייטי,  בתה בת העֶשרה של הלן.  כדרך בני גילה יש בה משהו קליל ובלתי מחויב,  אבל אולי דווקא משום כך היא מתמודדת עם האתגר באופן חינני יותר.

מנת החסד היומית:  קייטי לוקחת את סבתה לבית הקפה ומזמינה בשבילה לאטה.  מוד איננה אוחזת בספל כראוי ושופכת את רוב הקפה על השולחן.  קייטי מזנקת כדי לתפוס את הספל,  ומוד מציינת לעצמה שהלן כבר הייתה משמיעה בנקודה זו קול נרגן,  בעוד שקייטי רק צוחקת.  את שתי השורות הבאות אני חייבת לצטט (מעמוד 210):

   '?Bit too big for your hands,  isn't it' "
".she [Katy] says,  and makes me feel delicate rather than clumsy

ואז היא הולכת ומביאה לסבתה ספל זעיר ונוח יותר לאחיזה,  ומעבירה אליו את הקפה הנותר ומגישה לה אותו בכמה מנות קטנות.

כאמור,  נגיעה קטנה של חסד.  "delicate rather than clumsy". ענוגה,  לא מגושמת.  עשו לי את היום.

גיל הגבעות

רציתי לכתוב על הסטטוסים והמאמרים המרושעים (כן,  יש גם כאלה) שנכתבים עכשיו על שמעון פרס שהלך לעולמו:  אלה שמוצגים כשירות לציבור,  אבל נועדו בעיקר (כך נדמה) להוכיח שמחבריהם מתוחכמים ומקוריים יותר מן ההמון הפשוט (ההוא שיודע שאין מדברים סרה במתים).  רציתי להגיד שאין שום דבר מקורי ברשעות,  משום שהיא עתיקה כמו הגבעות.

אבל אז שמעתי שחברי כנסת מובילים מן "הרשימה המשותפת" הודיעו שלא ישתתפו בטקס הלוויה,  ואז נגמר לי החשק לכתוב על הרשעות.  כי נזכרתי שיש עוד תופעה אחת שעתיקה כמו הגבעות:  הטיפשות.

אשר לשמעון פרס עצמו  –  לא,  הוא לא היה מושלם,  ומן הסתם עשה גם הרבה טעויות.  אבל נאמנים עליי דברי אבי ששינן לי בילדותי,  חזור ושנן:  רק מי שלא עושה, לא טועה.

ועכשיו,  מֵשֶּתַּמָּה עשייתו,  יגיע אל מנוחתו הנכונה.  אמן.

הכול זורם

בפוסט שכתבתי כאן פעם על צילי וגילי שאלתי את עצמי על התקשורת בין אנשים (קרובים מאוד) שאינם מדברים זה את לשונו של זה וזקוקים לשפה מתווכת.  כלומר,  צריכים כל הזמן לתרגם את מחשבותיהם. מאז ומתמיד חשבתי שתרגום מדויק הוא משאת נפש שקשה להשיג. במיוחד,  נניח, תרגום שירה,  שמזכיר לי את הניסיון להעביר מים ממקום למקום באמצעות דלי מלא חורים.

איך שלא יהיה,  יהודית רותם,  בספר מתי תבוא אליי, מקדישה כמה מילים יפות לעניין הזה.  שולמית שלה תוהה "איך תוכל לאהוב אדם שאינו מבין את שפתה,  שאינו שותף לה בדקויות המילים",  ואחר כך חושבת (מחשבה שעשויה להתפרש בכיוונים שונים,  אבל לי נראה שהיא [גם] באותו עניין של תרגום):  "זהו כאב המילים האובדות, שמתפתלות בחיפושן אחר חלופה מדויקת,  שמתנדפות כמו בועה לפני שהן מגיעות ליעדן"  (עמוד 272).

ובלי קשר לדליים,  בועות והתנדפויות  –  קראתי לפני כמה זמן על Pinterest,  שזו מין רשת חברתית(?) שבה לא מדברים ולא מתווכחים ולא מנסים להרשים שום איש   –  אלא רק זה: כולם תולים על לוחות המודעות שלהם כל מיני דברים יפים שמצאו פה ושם,  כדי לא לשכוח אותם.  הלכתי לראות והוקסמתי מהשקט והשלווה והיופי (למשל,  רישומים.  למשל,  אקוורלים.  וגם צילומים,  ורעיונות לעבודות יד,  ועוד ועוד).  ובלי פרץ ובלי צווחה.  כלומר, כאמור בכותרת:  הכול זורם (כדברי הרקליטוס),  אבל בשקט.

(מה שמתאים לציטוט שמצאתי שם:
"The quieter you become,  the more you can hear" ).

רסיסי קיץ

שוטף:  אתמול בדקתי את הבחינות האחרונות והיום מסרתי את אחרוני הציונים.  עכשיו אולי אשן בלילות,  ומוטב שכך,  כי עין שמאל שלי כבר הפכה מירוקה/חומה לאדומה.  אי שם אחרי האופק קבעתי תור לרופא עיניים.  לפני זה צריך עוד להתחיל לעבוד על מועדי ב'/סילבוסים/סמינריוניות.  צפי לקצת חופש:  אולי בספטמבר.  או שלא:
It ain't over till it's over    –   and it's never over  .

*

החייל היורה:  לפני כמה ימים צפיתי בדיון בטלוויזיה שבו הזכיר מישהו (שכחתי מי) בעצב,  ש'פעם היה סוב-יודיצה'.  כלומר,  שפעם חיכו בשקט שבית המשפט יחליט.  מישהו ענה לו שם בשאלה:  אבל התקדמנו ממה שהיה 'פעם',  לא ככה?  תשובתי:  כן ככה.  השאלה היא אם ההתקדמות הזאת אכן מבורכת.

*

אמנות עירום:  על כל מה שכבר נאמר בעניין עבודת הגמר ההיא בשנקר אני יכולה רק להגיד שני דברים קטנים.  האחד,  שיותר משיש כאן פגיעה בכבוד נשים או פגיעה בחופש האמנות (תלוי בנקודת ההשקפה),  זו סתם גסות רוח. כן,  שוב חנה בבלי;  אני יודעת שהיא כבר לא באופנה.  ובכל זאת.  ומנגד,  אני יכולה להוסיף שהכבוד של אף אחד/אחת לא באמת תלוי בעבודת גמר של סטודנט,  יהא מוכשר ככל שיהיה.  כבודו של כל אחד תלוי רק במה שהוא עצמו עושה.  למיטב ידיעתי,  היחידה שלא אמרה על זה כלום בינתיים היא איילת שקד.  ואם אכן לא אמרה,  זה מוכיח את מה שידענו ממילא:  שהיא לא רק יפה,  אלא שגם יש לה שכל.

*

על השנינה:  ראיתי בחצי עין את תגובתו המשעשעת-משהו של איימן עודה להתנצלות המביכה-משהו של בנימין נתניהו.  ככלל אני מעדיפה את עודה על נתניהו,  אבל בכל זאת אני תוהה:  אז זאת הפוליטיקה העכשווית?  סרטונים שנונים ומתחכמים בפייסבוק?  לא חבל על כל האנרגיה הזאת שיורדת לטמיון?

*

929:  התחלתי לצפות בזה בימי שישי אחה"צ (בערוץ אחת),  כשהם רק התחילו שם את ישעיהו.  עכשיו הם כבר בירמיהו.  אפילו קניתי תנ"ך מלא קצת יותר גדול מהפצפונים שיש לי בבית,  כדי שאוכל לראות (עם משקפיים אבל בלי זכוכית מגדלת) את טעמי המקרא   –  כדי שאדע מתי עוצרים לנשום.  התכנית הזאת עושה לי קצת סדר בראש בענייני היסטוריה ותאריכים,  מַמלכות בבל ואשור, מלכי יהודה וישראל,  ושאר הדברים ששכחתי באלגנטיות מאז שהייתי תלמידת בית ספר.  מה שתמיד מפליא אותי זה איך שאין שום חדש תחת השמש.  כאז כן עתה,  וכעתה כן אז.  לו היו ישעיהו וירמיהו קמים פתאום לתחייה,  היו יכולים להשמיע שוב את רוב נבואותיהם,  והן עדיין היו רלוונטיות.  אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב.

*

משקה קיץ:  כמו בשנה שעברה:  מים בכוס גדולה,  קוביית קרח,  פלח לימון,  גבעול נענע.  שותה,  חוזרת וממלאת את הכוס,  מכסה   –  ולמקרר.  אחרי חצי שעה אני שוב צמאה,  שותה,  מוסיפה מים,  מכסה ולמקרר.  וחוזר חלילה.  כל בוקר  –  נענע ולימון חדשים.  זה כמו תה חם,  אבל קר,  ובלי תה.

*

ולמרות זאת:  נמס לי המוח.

תשעים ותשע

נו,  אי אפשר לדלג על ההזדמנות לכתוב כותרת כזאת. איזה מספר.

  1.  מאת הימים הפוליאניים מסתיימים מחר.  אני אסכם אותם מחר,  או בהמשך השבוע,  אבל כבר עכשיו אני יכולה להגיד שלא הייתי מי-יודע-מה מוצלחת בתיעודם.   עצלות וזה.  והגירוד באצבעות לתעד כל יום, ולו רק למגירה, עבר לי די מהר,  לבושתי.
  2. העט הסגול שלי,  שעשה לי וַיִּבְרַח ונעלם לפני כשבוע,  שב והפציע.  מסתבר ששכחתי אותו בתוך מחברת הטלפונים שלי,  והבוקר,  כשחיפשתי איזה מספר,  מצאתי אותו שם.  שמחה גדולה.
  3. תמו החגים,  תמו הבישולים.  עכשיו שקט עד ראש השנה.   יש בזה גם משהו מנחם.  ממחר אני חוזרת גם לשיעורי הציור.  לא שיש פחות עבודה  –   העבודה היא חיינו  –   אבל היא חוזרת להתפזרות נורמלית יותר על פני השבוע.  מקווה שאספיק הכול.
  4. רשמית,  גם האביב נגמר,  או כמעט.  שזה טוב,  כי האביב הישראלי מכיל יותר מדי שינויים תזזיתיים ומכות אובך מכדי שאוכל להחשיבו כעונה נעימה.  עכשיו סתם יהיה חם כל הזמן.
  5. הגעתי לאיזה מודוס ויוונדי עם עצמי באיזה עניין שהציק לי.  החלטתי לא להחליט,  והוקל לי,  לפחות בינתיים.  להלכה זו ההחלטה הכי גרועה שיכולה להיות,  אבל מאז שאני קוראת אצל אמפיארטי (מותר להוסיף קישור?  מותר,  הרשו לי.  הנה. ) על ה'שהייה' בתחושה וכו',  אני פתאום ערה יותר לכך שלא תמיד חיים בתוך פתרון,  אלא,  לפעמים,  בתוך הדרך אליו.
  6. לסיום,  חייבת קצת תלונות:  אחרי שהגלו את בני ציפר מטורו הקבוע בהארץ,  הציבו שם במקומו מישהי אחרת שזוכה,  כמדומה,  להצלחה רבה.  ביום שישי האחרון היא נדרשה שם לסוגיית שיער-החזה של נתניהו,  המבצבץ מבעד למפתח חולצתו.  זה היה כתוב בטעם כל כך רע (לדעתי),  שתהיתי מדוע חושב שם מישהו שזה שיפור לעומת בני ציפר (שגם על חוסר עידונו אפשר לומר דבר אחד או שניים).  אבל אחרי שראיתי באיזו חדווה זה שותף בפייסבוק,  אמרתי לעצמי,  חַבִּיבְּתִי,  זמנך עבר.  ִּלעולם לא תביני.  תרדי מזה ודי.

עידן הגלויות

בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות צפיתי באחד הערוצים (שכחתי איזה) בסרט תיעודי על הגלויות ששלחו חיילים במלחמת יום הכיפורים.  לכאורה,  מה יש לספר כל כך הרבה על גלויות.  מסתבר שיש.  היה סרט נוגע ללב (האמת שכל מה ששודר ביום הזיכרון היה נוגע ללב,  וראיתי המון,  בכל מיני ערוצים).  שובצו בו קטעי וידיאו וצילומים מאותם ימים,  שבהם הייתי תלמידת כיתה י"ב,  והכול בהם נראה מוכר כל כך,  על אף השחור-לבן.  ופתאום עלה בדעתי שאני לא התקדמתי הרבה מאז. אולי זו הסיבה שאני נראית לא פעם כמי שנחתה מהמאדים.  כי שנת 1973,  וישראל של אז,  שונים כל כך ממה שיש היום.

טוב,  מובן שהתקדמתי במידה זו או אחרת.  למדתי לנהל אתרי אינטרנט,  ואני כותבת בלוג,  ויש לי חשבון גוגל וגוגל+ ופייסבוק ואפילו טוויטר,  ואני יודעת לשלוח הודעות ואטסאפ ולסמס ולדלג במיומנות ממקום וירטואלי אחד למשנהו.  אבל בכל זאת נדמה לי שנתקעתי אי שם,  בימים של טרם היות הפייסבוק,  כשלא היה מקובל להתלונן כל כך הרבה על כמה ש'אנחנו' או 'אתם' רעים ונוראים;   כשאנשים עוד כתבו גלויות דואר,  בלשון יחסית נמלצת,  גם אם מאופקת,  אפילו כשזה נכתב מן המלחמה  –  וחיכו בסבלנות שהגלויה תגיע,  לא משנה כמה זמן זה ייקח,  ואפילו אם מי שכתב אותה כבר איננו בחיים עוד.

יצא פוסט עגמומי,  לא מתאים לפוליאנה,  ולא מתאים לחג.
בכל זאת שיהיה חג העצמאות שמח ורגוע.

כן-לא-אני-שחור-לבן

במעורפל אני זוכרת משחק כזה מימי ילדותי:  צריך לנהל דו-שיח,  עם שאלות ותשובות,  על כל נושא שבעולם,  בלי לכלול בו את המילים הנזכרות בכותרת.  מי שמזכיר אותן,  נפסל.  אז למשל לשאלה אם אתה טמבל אי אפשר לענות סתם ב-'לא',  אלא צריך להגיד משהו כמו 'אינני טמבל כלל ועיקר'.  ואם שואלים אותך מה צבע האספלט,  לא תסתפק בתשובה 'שחור',  אלא תאמר משהו על צבעו הכהה עד מאוד.  וכך הלאה.  התוצאה היא תכופות התבטאויות ארכניות בלשון נמלצת,  ואפרים קישון כתב על זה פעם טור מצחיק שבו הסיק שאבא אבן בעצם שיחק במשחק הזה כל הזמן.

אני לא יודעת כמה אנשים עוד זוכרים איך אבא אבן דיבר,  אבל נזכרתי במשחק הזה א-פרופו הוויכוח הציבורי הסוער בעניין 'התבטאותו של סגן הרמטכ"ל',  שדומה שאני (כמעט) היחידה בארץ שעוד לא אמרה עליו כלום.

ואני  גם לא מתכוונת להגיד על זה הרבה,  חוץ מלהביע את תמיהתי על המהומה המיותרת.  אני חושבת שסגן הרמטכ"ל צדק באומרו שקורות אצלנו תופעות מדאיגות ומפחידות מאוד.  אני  גם חושבת שנכון היה להזכירן בנאומו,  אפילו בערב יום השואה.  לא בטוח שהייתי משווה דווקא לתקופה שהוא השווה אליה   –  ולא מפני שאסור להשוות (אדרבא,  שישוו בכיף),  אלא משום שרצוי להבין משהו בהיסטוריה לפני שמשווים. ומשום שכדי לדבר על תופעות קשות של אלימות,  גזענות,  פשיזם  ובריונות, לא חייבים להרחיק עד לגרמניה שבין שתי מלחמות העולם  –  אפשר למצוא דוגמאות למכביר ממקומות ומזמנים הרבה יותר קרובים.

בכלל עצוב בעיניי שאי אפשר לדבר אצלנו על שום בעיה בחיינו בלי להידרש לשנת 1933 וסביבותיה,  צפונה ודרומה.  כי הצרה הגדולה ביותר עם הטיעונים האלה היא שמרגע שהם הובעו,  אי אפשר עוד לדבר על שום דבר:  כי כולם מתחרפנים,  מתחילים לצעוק ומפסיקים להקשיב.

לכן חשבתי שלצורך התרגול של שיח אפקטיבי, כדאי אולי להציע גרסה חדשה למשחק כן-לא-אני-שחור-לבן:  הכללים המוצעים הם שכל מי שרוצה לדבר על מצבנו הקשה (החל ממזג האוויר וכלה בעוולות הכיבוש) יכול לעשות זאת בכל עת ובכל שעה ובכל פורום אפשרי כאוות נפשו   –  בתנאי שלא יזכיר שתי מילים:  'שואה' ו-'נאצים'.  מי שיזכיר אותן,  ייפסל מיד.  מי שנפסל,  ייענש:  יהיה עליו לשבות מהתבטאויות ציבוריות במשך שבוע שלם.  הו,  האימה.

חשבתי לכלול בכללים המוצעים גם את האיסור על השימוש במילים 'בגידה',  'טרור' ו-'פיגוע' (השתיים האחרונות אסורות רק במשמעותן המטפורית,  כגון 'טרור בכבישים' ו-'פיגוע חברתי'). אבל בסוף החלטתי לוותר על זה:  דומה שאלה גזירות שהציבור לא יוכל לעמוד בהן.  אז בינתיים רק נאצים ושואה,  ואחר כך נחשוב הלאה.

ועכשיו קדימה, שידברו.  נראה אותם.