עיניים חדשות

לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב.  רק טיפה קשור.

נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל,  אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם,  חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב.  משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.

אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת.  אבל שמתי לב שעם הזמן,  ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'.  לא רואה מה אנשים לובשים,  לא שמה לב לצבעים של שום דבר,  ונוטה להירדם במוזיאונים.  אבל זה משתנה בהדרגה.

לאחרונה,  כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך.  פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל,  ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף,  כמו בציורים.  נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר),  אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם.  גם הצפייה שלי בנוף של ים,  או של הרים,  מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר',  ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן.  אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת.  פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו.  ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים,  נים-ולא-נים,  על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.

בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים.  זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל.  מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז.  מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה.  אז הנה,  הבוקר ראיתי,  במתקן לייבוש כלים במטבח שלי:  צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל.  מי היה מאמין.

כלומר,  אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם   –  אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה,  אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו.  עכשיו זה משתנה.  אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד,  קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה:  עיניים שרואות אחרת.

*

ובלי קשר,  בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים:  שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.

מודעות פרסומת

הצגה גנובה

ראיתי היום בפייסבוק צילום של ילדה במוזיאון,  מול תמונת רקדנית   –   מנסה לחקות את תנועתה.  משהו שאי אפשר לעמוד בפניו.  כלומר,  לפחות אני לא יכולה.  אז ניסיתי לצייר את זה בשיעור ציור.  קודם רשמתי וצבעתי הכול,  אחר כך נמלכתי בדעתי וציירתי עוד גירסה וצבעתי רק את הילדה,  ובסוף נמלכתי בדעתי שוב ורשמתי רק את הילדה,  בעיפרון,  בלי לצבוע כלום.  זה לא יצא כמו שרציתי,  כמובן,  אבל קצת התקרב למה שרציתי.  ונוכחתי לדעת שלא רק ילדים גונבים את ההצגה  –   גם לעפרונות יש נטייה לעשות את אותו הדבר.

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f

אז הנה הן

הנפשות הפועלות מהפוסט הקודם,  כפי שהעתקתי אותן מן הצילום. יש רישום בעיפרון ויש אקוורל,  ולכל אחד מן השניים מגרעות מלוא החופן.  במיוחד משום שהפצפונים לא יצאו כמו שרציתי.  כלומר:  פחות קסם. אבל זה מה יש.

אפשר להקליק להגדלה:

%d7%a0%d7%98%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%9f

וגם זה (להקליק להגדלה.  אבל ויתרתי על אחד הילדים,  כי נורא התעייפתי):

%d7%a0%d7%98%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%a8%d7%9c

ותודה לאיריסיה על הסריקה.

 

אשוחים בשלג

פתאום נהיה חורף.  שזה מצוין,  חוץ מהברקים והרעמים.  בוורדפרס אפילו הוסיפו את האפשרות להוריד שלג על הבלוג,  בלחיצת כפתור.  זה לכבוד חג המולד וכו',  וכמעט התפתיתי,  אבל אני לא בטוחה שזה יעשה טוב לרקפות.  במקום זה דפדפתי בפינטרסט ומצאתי אקוורל יפה של אשוחים.  ניסיתי לרשום משהו דומה בעיפרון,  וזה מה שיצא:

%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%92

אַשּׁוּחִים בַּשֶּלֶג:
לְכָל אַשּׁוּחַ
יֵשׁ צְרִיחַ

תשבי עקום

אז ישְנה הילדה הזאת שצייר שוזו אוזקי,  שיושבת כשפניה מונחות בכפות ידיה,  כלומר ראשה נתמך בהן ומרפקיה נתמכים בשולחן, והיא מחייכת לעצמה בחולמנות.  אני נאבקת עם הרישום הזה כבר כמה ימים ולא מצליחה.  פניה של הילדה בציור המקורי מופנות טיפה כלפי מעלה.  אצלי,  לעומת זאת,  היא מסתכלת ישר קדימה.  אני כל הזמן חושבת מהו הדבר שיוצר את האפקט של ההתבוננות כלפי מעלה: המצח, הגבות?  הסנטר, הלחיים? כפות הידיים?  אולי זה הכתפיים.  בציור המקורי היא יושבת כך שגבה מוכרח להיות קצת עקום,  עם צוואר מכונס בין כתפיים כפופות.  אולי זה העניין.  תשבי עקום,  אני אומרת לה כשאני מנסה להקים אותה לתחייה על דף משלי,  אבל היא בשלה:  לא רוצה. יושבת אצלי ישר מדי.  צודקת.  כשהייתי ילדה,  תמיד אמרו לי לשבת ישר,  ותמיד ישבתי ועמדתי עקום.  מה פתאום שאגיד עכשיו לילדה הזאת לשבת עקום.  זה לא חינוכי.

מכאן ומשם, בעצם משם

רק שני שרבוטים שאני מעבירה לכאן מבלוגיעדתי המשרבטת:

האחד:

פְּרוּשָׂה כַּף יָדִי
כִּמְנִיפָה,
אֶצְבְּעוֹת הָאַחַת
כְּקִפְלֵי הַשְּׁנִיָּה,
וְרַק רוּחַ לֹא תַּשִּׁיב,
עֲקָרָה

 

(מאי 2016)

*

והשני:

שִׁרְבּוּט פָּעוּט
נִשְׁמַט בְּטָעוּת
נוֹתַר בָּדָד
עָצוּב בַּצַּד
הִתְגַּלְגֵּל וְנָם
בְּשׁוּלֵי אֵי-שָׁם
וְאָז אָבַד
בְּאֵין רוֹאֶה
לְעוֹלָם וָעֶד
וְאַף אַחֲרֵי

(יוני 2016)

Milestone

שארית מן השבוע שעבר:
הספר אשה זרה של אבירמה גולן.  מאוד מוצא חן בעיניי.  במיוחד,  בינתיים,  סלאבה החמודה,  עוזרת הבית האוקראינית.  והעברית-הרוסית שאבירמה גולן שתלה בפיה.   ובעמוד 33 היא אומרת (על בעלת הבית שלה):
– "ותחתונים וגרביים מקופלים אצלה בְּמגירות כמו חיילים,  חסרים רק דגל וחצוצרה."
השתעשעתי.  בין השאר כי זה בדיוק,  אבל בדיוק,  מה שאי-אפשר להגיד על המגירות שלי.

ודיווח מהיום:
שבתי אל שיעורי הציור.  כאילו בגלל שיש לי יותר זמן (אבל אין לי!).  היה כיף.  ציירתי צאלון,  כמו ההוא שהיה בחצר של בית הוריי.

אז זהו.
תמו ימי פוליאנה.  כל מְאָתָם (יסלח לי אלוהים,  המצאתי מילה).

מילות סיכום:
כאשר חיפפתי,  חיפפתי  (כדרכי בקודש).  את הטוב שליקטתי  –  נצרתי.  ומן הרע התעלמתי (נניח).  וגם נוכחתי לדעת (ולא בפעם הראשונה) שאין רע (מוחלט) בלי טיפה של טוב.

מילות נבואה:
עכשיו אשוב לסורי,  ויש מצב שארבה בלהג-תלונות,  ושקטגוריית ה'טענות ומענות' בבלוג הזה תלך ותתפח,  כי שום דבר לא יפריע לי להתלונן.

אשר על כן  –   יהיה שמח.  היכונו היכונו!

צאלון

צאלון ועוד,  מעוללות מפעלותיי בשיעור של היום (ותודה לאיריסיה על הסריקה)

ובבוקרו של היום השבעים ותשעה

זה. (מִשל Shozo Ozaki).

הוא מנמנם,  החתולון.  לא יודעת מה מדבר אליי יותר:  ההצטנפות המרוכזת הזאת,  או העין העצומה,  או האַפּוֹן,  או כף הרגל הקטנה המקופלת ליד הלחי,  או האוזניים שנשארות זקופות גם בזמן הנמנום,  שלא יפספסו משהו.
שינה קשובה.

סופ"ש בירושלים

(יום 77)

שנים רבות עברו מאז שהייתי בירושלים בשבת,  אם בכלל הייתי.  השקט הזה ברחובות (הסואנים בדרך כלל) בשישי בערב ובשבת בבוקר מוכר לי מהעיר שלי רק ביום הכיפורים.  יש מי שזה עולה להם על העצבים,  אבל אני מודה שדי נפעמתי.

*

המדרחובים החמודים,  והשווקים/ירידים של שישי בבוקר.  וגם פרפרי הנייר שהוצמדו לכל גזעי העצים.  וגם מזג האוויר הנוח שנפל עלינו במקרה.  אנחנו יודעים היטב שזה לא יישאר כך הרבה זמן.

*

שוק מחנה יהודה שובה לב אפילו כשהוא הומה אדם בשישי בצהריים.  עד אפס מקום.  כמעט אפשר לשכוח שירושלים זה לא המקום הכי בטוח בעולם בשביל מרחבים צפופים.  בין השאר קנינו ירקות בכמות חד פעמית,  עד כדי כך זעירה,  שהמוכר אפילו סירב לשקול אותה ופסק בביטול:  שני שקל.

*

ציורי הקיר במרכז העיר: על קיר שלם של אחד הבניינים בבן-יהודה צויר… קיר שלם של בניין.  כולל חלונות,  מרפסות, יונים עפות,  הכול.  ההתבוננות בו מרתקת.  הוא נראה תלת ממדי לגמרי,  למרות שהוא רק דו.

*

מעיון בחלונות הראווה של חנויות הבגדים הגעתי למסקנה שלו הייתי חיה בעיר הזאת,  לא הייתי מתקשה למצוא בגדים שמתאימים לי.  החצאיות והשמלות,  למשל,  בדיוק באורך שאני אוהבת.  הראיתי לראש המשפחה והוא קצת עיקם את אפו:  נדמה לי שהוא שמח שבשבת הכול סגור.

*

יואל משה סלומון הוא 'הרחוב של המטריות'.  בחורף נפרשו שם,  במרומיו,  עשרות (או יותר) מטריות צבעוניות.  עכשיו הן כבר לא שם,  ובמקומן יש קישוטים אחרים:  לא מאוד מרהיבים בשעות היום,  אבל מאוד יפים בתאורת לילה.  כפרס ניחומים,  בסמטאות הצרות שיוצאות משם,  נותרו כמה מטריונות קטנות,  בגובה נמוך יותר,  כדי שנזכור איך זה היה.  ובכלל,  הסימטאות הצרות והסופר-צרות (יש בכל מיני גדלים) הן בשבילי אטרקציה.  לו הייתי צלמת,  הייתי מוצאת מה לעשות שם.

*

באחד הירידים של שישי בבוקר ראיתי פיל שצויר על נייר בקו אחד.  אותה אמנית גם עשתה תליון-פיל מפס/חוט (מתכת?) אחד.  עכשיו יש לי על מה להתאמן:  איך מציירים פיל בקו אחד,  בלי להרים את העיפרון מהנייר.  ניסיתי,  והוא יצא כמו נחש-הבריח (בּוֹאַ!) של הנסיך הקטן.  אחרי שהוא בלע את הפיל.