הימים חולפים, שנה עוברת*

ועולם כמנהגו נוהג. רק מנגינת הבלוג הולכת ומידלדלת, מסיבות שונות. חמש שנים בדיוק עברו מאז שהכרזתי על המעבר הסופי מישראבלוג לכאן. בינתיים ישרא כבר איננו, או שמא יש לומר עדיין לא חזר, אבל גם כשהיה כבר לא התגעגעתי אליו. מצד שני העציות העיקשת של וורדפרס ממשיכה לעצבן אותי. השתכנעתי שמבחינות רבות בלוגספוט עדיף, מלבד הטיפול הכושל שלו בסטטיסטיקות. אבל סטטיסטיקות הרבה פחות מעניינות אותי ממה שעניינוּ פעם.

סיכומי סוף שנה? מה אומר ומה אדבר, הייתה שנה לא משהו, ו-2020, מלבד מספרה החמוד (הרבה יותר קל לחשב שנים עם 2020 מאשר עם 2019, בדוק), לא נראית לי מאוד מבטיחה משום בחינה. גם לא מן הבחינה הפוליטית, שמורטת את עצביי באופן קבוע. הלהיט החדש הוא בקשת החסינות: אחרי שהכריז שלא יבקש חסינות, נתניהו כמובן ביקש אותה, אבל עכשיו לאחר הבקשה דומה שאינו מעוניין שהכנסת תדון בה. כמובן, יש סיבות (די הגיוניות) מאחורי הדברים, אבל מחלקם הקדמי זה נראה כל כך מופרך, שחייזר שיגיע לכאן וישמע את כל זה ייאלץ להסיק שבני אדם נולדו בלי מוח.

אני ממשיכה לקוות שכל מי שהרים את ידו בעד בחירות חוזרות (עוד בנגלה הראשונה) ייענש על זה במקום הכי כואב: במנדטים שמפלגתו תקבל, ליתר דיוק באלה שהיא לא תקבל. אין עונש יותר אפקטיבי מזה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מצד שני, שחקי-שחקי על החלומות** (היום כל השירים במלעיל). מצד שלישי, אני בכלל זוממת לא ללכת להצביע שוב. מצד רביעי, כולם אומרים לי שזה לא בסדר ולא הגיוני. מצד חמישי, למי אצביע? כחול-לבן נראים די עלובים, ועל המפלגונות שמשמאל לכחול לבן, שמכלות את ימיהן בהתקוטטויות מגוחכות, כבר בכלל לא בא לי לדבר. מפלגה שזקוקה לקולי כדי להינצל, אולי עדיף שתאבד. מצד שישי, הרי גם זה לא הגיוני. ואני הרי משתדלת בכל כוחותיי להיות אדם הגיוני, אם כי, בהתחשב בנתונים המוגבלים שבהם התברכתי, זה לא תמיד מצליח לי.

משהו נחמד לסיום (כי כמה אפשר לרטון ולהתלונן כל הזמן):

גיליתי שבזמן המתנה פה ושם, הכי כיף להוציא מן התיק פנקס ממורטט ועיפרון ולהתחיל לצייר (=לרשום) את מה ומי שאני רואה. זה טוב כי זה לא דורש ריכוז מן הסוג שקריאה מחייבת, ובזמן השרבוט המחשבות שלי יכולות לטייל לאן שהן רוצות. אני מתבוננת באנשים מעל למשקפיים שלי, ואז מורידה את העיניים אל הנייר ומנסה לרשום עליו את מה שאני רואה. כשהאנשים זזים (הם כל הזמן זזים, להוותי), אני משלימה מן הזיכרון, או עוברת לרישום הבא. וכשלא נעים לי שרואים שאני רושמת (מה שעלול להתפרש כפלישה לפרטיות, על אף שאני מתחייבת שהרישומים שלי לא מספיק טובים כדי לשקף את המציאות באופן נכון) – אני עוברת לרשום את המודל הזמין הקבוע שלי: כף ידי השמאלית. לצערי בכל הנוגע לרישום ידיים, אני מתקדמת לאחור: פעם היו לי הישגים נאים יותר. אבל בכל שאר הרישומים נדמה שאני לומדת דבר או שניים, וזה נחמד.

2020 טובה לכולם!

* https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1730&wrkid=5274
** https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=118

מתעדים ומתאדים

משהו יפה מתוך תישארי, ספרה של תמי בצלאלי,  המתארת את חייה באומנות ובמשפחה:

על הטכניקה של צבעי מים:
"היא הסבירה לנו שלצייר בצבע מים זה לצייר ב'מחולל נעדר'.  המים,  הצבועים בפיגמנט, מתַעדים את עצמם כשהם משתמשים בַּפיגמנט לשם כך,  ואז מִתאדים מהנייר ונעלמים.  רק החותמת שלהם נשארת בצורת תיאור מדויק של ההתנהגות שלהם.  בגלל זה ציורי אקוורל טובים תמיד ייראו שקופים,  זורמים ורטובים,  ממש כמו המים"  (עמ' 195).

איך זה יפה לקרוא על ציורים של אחרים.

פרפרית

קפצנו אתמול לתל אביב לראות תערוכה ('דיוקן: אם', בבית האומנים. כולל אקוורלים יפים של איריס-איריסיה קובליו. ויש שם גם תערוכות אחרות). שוב נוכחתי לדעת שמאז שאני הולכת לשיעורי ציור אני רואה הכול אחרת. מסתכלת אחרת. פתאום חשוב לי למשל לראות מה חומרי הציור. הכיתוב 'אקריליק על נייר', למשל, שפעם הייתי מדלגת עליו בלי להקדיש לו מחשבה נוספת, קיבל פתאום משמעות מיוחדת. וכשאני רואה רישום מאוד פשוט, בסך הכול שרבוט קטן, כמעט לא-גמור, בצבעי עיפרון על נייר, אני חושבת: 'אפילו ברישום קטן יש יופי ויש חשיבות'. אני שמחה בראייה החדשה הזאת שלי.

כמובן, אי אפשר בלי להתלונן. גם היום קשה לי עם ההסברים שכתובים בכניסה לכל אולם תצוגה. משהו שהאוצרים כותבים, אולי. הם בערך באורך של דף אחד, או חצי דף, מודפסים בשחור ברור וקריא על לבן, אבל כשאני מתחילה לקרוא אותם, אני שמה לב שאחרי שורה וחצי המוח שלי ננעל. לא מבינה מה כתוב. למרות שהכול בעברית צחה, אבל איכשהו המילים והמשפטים מרחפים בחלל המופשט ולא נוחתים בשום מקום. שאז אני מסתפקת ברפרוף לא מחייב על הכתוב, ובסוף מתייאשת ועוזבת ומקווה שאצליח לפרש את המוצגים בכוחות עצמי. או שלא.

אם כי לפעמים, במסגרת הרפרופים האלה, אני נופלת על משפט אחד ברור – למשל, אתמול, על פיסת המידע שלפיה הצייר נפעם מן העובדה שאחרי השריפה בכרמל התגלו פתאום פרחים שלא נראו שם לפניה. ואז אני שמה לב שברבים מציוריו, הפרחים צומחים מתוך רקע שחור, ואני אומרת לעצמי, הנה, לפחות את זה הבנתי.

מוסר השכל? תרפרפי, עדה ק., לא תמיד חייבים לקרוא הכול. לפעמים גם בתוך איזו שורה בודדת שמסתתרת בתוך טקסט סתום, אפשר למצוא כל מיני אוצרות.

על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

ענייני מחשוב

לאחרונה פתחה הקטנה שלי חשבון אינסטגרם מיוחד בשביל הכלבונת הוגולינה (שם בדוי), שעליה
כבר סיפרתי אי אז. לא התאפקתי, ופתחתי לעצמי גם, והתחלתי לעקוב שם אחרי הוגולינה הנ"ל. בתמורה, הוגולינה עוקבת אחריי בחזרה – אבל, כלבונת מסכנה, אין לה הרבה מה לראות אצלי, כי אני לא מצלמת ולא יודעת להעלות תמונות וגם לא מאוד חשוב לי ללמוד (אל תגלו לשום איש).

אבל בתמונות של הוגולינה אני מאוד מתעניינת (הקטנה היא צלמת מחוננת), והדפסתי את חלקן ועכשיו אנסה לעבוד עליהן בשיעורי ציור. אם כי לא בטוח בכלל שהעפרונות והמכחולים שלי יצליחו לתפוס את החינניות של הצילומים האלה.

אה, וראש המשפחה הצליח לסדר לי את המחשב (ע"ע הפוסט הקודם). הוא קיבל עצה טובה מחבר טוב שהוא איש מחשבים, ועשה איזה איפוס ומחק כמה דברים ואחר כך התקין בחזרה את התוכנה הסוררת, ועכשיו (הקש בעץ) נראה שזה בסדר. מול הטכנולוגיות האינטליגנטיות האלה אני בעיקר מרגישה חוסר אונים: מצד אחד כל העבודה שלי תלויה בהן, מצד שני אין לי מושג איך הן עובדות, מצד שלישי גם להן אין: הן סתם עושות מה בראש שלהן.

אבל הוגולינה מתוקה 🙂

שני דברים שלמדתי בשיעורי אקוורל*

[*אצל איריסיה]

האחד,  שלא צריך למלא הכול בצבע,  ודווקא טוב להשאיר חלקי-דף לבנים לא צבועים.  הדייקנות היסודית שלמדנו בילדותנו לא נחוצה.

והשני,  שאחרי ששכבת צבע בהיר מתייבשת,  אפשר לצבוע עליה  –  רצוי רק על חלק ממנה  –  שכבה נוספת,  כהה יותר.  בצבעי מים יש שקיפות שמאפשרת לראות את כל השכבות, גם אלה שנשארו מתחת.  ואם אין סבלנות לחכות עד שהשכבה הראשונה תתייבש,  אפשר להוסיף את השכבה הנוספת ישר על השכבה הרטובה,  ואז הצבעים מתפשטים ונמזגים אחד לתוך השני.

הדבר הראשון שהזכרתי (של הלבנים הלא צבועים) נותן לציור אפקט של אווריריות,  והשני שהזכרתי נותן לו עומק  –  ושניהם מתאימים לי,   כי הם מאפשרים לי לבלגן הכול,  כאשר אהבתי:  לא צריך לדייק,  אפשר להתפרע.  אמנם צבעי מים זה פחות או יותר ההפך מפראות,  אבל האפשרות להתפרע בעזרתם בכל זאת מדברת אליי ומרגיעה אותי.

[הערת שוליים לא קשורה:  את הפוסט הזה כתבתי באמצעות העורך החדש של וורדפרס,  שבנוי 'בשיטת הבלוקים' (Whatever that means).  הלך לי לא רע,  אבל תכף נראה מה יצא מכל זה.] 

מהיר מדי

ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה,  ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה.  ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג,  אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה,  כי כן הייתה.  אז גנזתי.

בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו,  והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט,  כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס.  אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה.  נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה,  ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד,  אם בכלל.

בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש,  שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית.  דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע,  אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה,  מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס.  על כן הבוקר,  יום רביעי,  כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה,  ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות,  כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות,  משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב,  אחרי שאחזור מן העבודה.

אבל בצהריים,  בעבודה,   דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר'  –    משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת,  גם אם לצורך wishful thinking בלבד.  שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר.  אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר,  והממשלה אולי תתפרק,  ואולי יהיו בחירות,  כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה.  וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות,  ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו,  כבר לא רלוונטי.  אז גנזתי.

ויהי אחרי כל הדברים האלה  –   ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל,   כדי לפרסם אותם בהקדם,  לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים,  כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים.  לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:

האחד,  שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות,  מרופדות היטב,  ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;

והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע,  עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים,  אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם;  אפשר להקליק על הציור להגדלה).  נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים,  אבל כשהמציאות מטורללת,  אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.

והשלישי,  שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם,  ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט.  נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.

חמציצים ורודים

מניפה

כבר הרבה פעמים ניסיתי לצייר ציפור גן עדן ולא יצא טוב.  למשל כאן ,  מצד שמאל.  אני אוהבת את הכתום העז שלה ואת שילובו עם הסגול,  אבל כל הזיזים והחודים פחות מדברים אליי,  מה גם שתמיד ניסיתי לנחש איפה המקור ואיפה הזנב  ואיפה הכנפיים (אחרי הכול,  ציפור),  ולמה בכלל גן עדן,  ולא ניחשתי.

עד שהיום עלה בדעתי שזאת בכלל לא ציפור,  אלא מניפה.  מן הקו האופקי שלה היא נפרשת כלפי מעלה והצידה,  עלה אחרי עלה.  איך לא חשבתי על זה קודם.

אז עכשיו שתודעתי נפרשה סוף סוף (וע"ע יונה וולך) הציעה איריסיה שאולי איטיב יותר לצייר את אותה.  ניסיתי,  ולא נחלתי הצלחות.  בסוף ציירתי פרח אחר,  שנושא את השם המוזר 'היביסקוס עב-גביע',  וזה כבר הלך יותר טוב.  מניפה או לא מניפה,  ציפור גן העדן נותרה נשגבת מבינתי.

 

היביסקוס עב גביע

היביסקוס עב-גביע (אפשר להקליק להגדלה)

נקודת אור

בכל מקום אני קוראת שהחצבים חוזרים.  עוד לא נתקלתי בהם בעצמי, אבל ראיתי תמונות שלהם באינטרנט.  צריך שאבדוק בשולי מסלול ההליכה בפארק,  שם הם באמת פורחים כל שנה.  אבל גם בדיווחים עליהם יש נחמה,  כי,  כמו בדקלומי הילדים,  זה באמת מבשר את הסתיו.  השמש עודנה אכזרית (שלא לדבר על הלחות),  אבל העננים מנצחים אותה לא פעם,  ואור אחר-הצהריים משליט את אפרוריותו בשעה מוקדמת יחסית,  כל יום יותר מוקדם.  פחות שעות שמש זו מגמה טובה.  אני אמורה להתעצב על בוא הסתיו,  ככה מקובל,  אבל אני לא.

מי היה מאמין שחצבים יכולים לגרום לא פחות נחת מרקפות.  בגינת בר מאיר שלו כורך את שניהם יחד ואומר (בערך) ששניהם נחושים באופיים.  אני מעריכה נחישות,  בעיקר נחישות שקטה.

וכך הוא כותב על הרקפת והחצב,  בעמ' 17:
"שניהם בעלי פרח ענוג ועדין,  אבל חסונים ושרדנים ומאריכים ימים" (עמ' 17).
ומה שעצוב,  זה שהם אף פעם "לא רואים זה את פריחתו של זה,  כי אינם פורחים באותה עונה" (שם).

אז שרבטתי אותם יחד.

 

חצבים ורקפת (3)