(סיכום חלקי של מסע לקרואטיה)
מה שטוב בקרואטיה:
הרבה דברים. בעיקר רצועת חוף ארוכה ביותר וצרה למדי המשתרעת לכל אורך המדינה, מצפון לדרום (או להפך), שההרים נשפכים אל תוכה. היא צרה, כי מזרחית לה עובר הגבול. הים (במערבה) הוא הים האדריאטי, שמהווה שלוחה של הים התיכון שלנו. מערבית לו שוכנת איטליה (אבל לא רואים אותה).
הים האדריאטי יפהפה. אין סוף צבעים לו, ואין סוף מראות. הכחול שלו כחול מאוד, כחול עמוק. דומה שהוא יותר כחול מהים התיכון שלנו, שנוטה לירקרק. סמוך לחוף פזורים איים רבים, קטנים וגדולים, אבל לא גדולים מדי. חלקם מיוערים, אחרים צחיחים כהרי הנגב. דומה שחלקם משמשים כשוברי גלים, כי הרושם הכללי המתקבל הוא שהים עצמו רגוע למדי רוב הזמן. הירידה למים קשה בדרך כלל, סלעית, משופעת קשות, חלקלקה, ועוד צרות מן הסוג הזה. אפשר לשכוח לגמרי מחול הים המעודן של חופי הארץ. אבל יפי הים מחפה על הכול.
הים הוא המוטיב השולט בחלק הזה של קרואטיה – החל מן הנופים המרשימים, עבור דרך אפשרויות השייט והרחצה, וכלה במזכרות לתיירים, הכוללות אינסוף צדפים ואלמוגים.
*
מה שרע בקרואטיה:
קרואטיה היא ארץ התורים. אולי משום שבקיץ היא עמוסה בתיירים, ואולי משום שהקרואטים לא ממש יודעים איך להתמודד עם העומסים בחוכמה. ואולי משום שלא אכפת להם.
בהיות קרואטיה אחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר, התייצבו גבולותיה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם. מזרחית לה שוכנות מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה (ואני מקווה שאני מדייקת: אני חלשה מאוד בגיאוגרפיה. וגם בהיסטוריה). המעבר בינה לבין שכנותיה דורש, מטבע הדברים, בדיקת דרכונים בנקודת הגבול. וכאן מתחיל הבלגן.
כי את רצועת החוף הקרואטית הצרה שתיארתי לעיל חוצה מובלעת קטנה, בוסנית-הרצגובינית, מצפון לדוברובניק. מטרתה מן הסתם לאפשר גם לבוסניה-הרצגובינה מעבר חופשי לים. אבל התוצאה של זה היא שמי שנוסע בקרואטיה מצפון לדרום, או להפך, חייב לעבור בדיקת דרכונים בנקודת הגבול שבכביש. אפשר לעקוף אותה רק באנייה/מעבורת.
את הגבול הזה עברנו בקלות יחסית, זה לא גזל הרבה זמן. לעומת זאת, כשחשקה נפשנו לעבור את הגבול בין קרואטיה למונטנגרו, לא מאוד רחוק מדוברובניק, כדי להגיע לקוטור בירת מונטנגרו, עברנו סיוט לא קטן. הקדשנו לטיול הזה יום אחד, ואת רובו בילינו באוטו, בתור הארוך שהשתרך לקראת ביקורת הדרכונים: שעתיים בדרך הלוך, יותר משלוש שעות בחזור. יש המדווחים על זמני המתנה ארוכים יותר. ולא, אני לא מגזימה.
היה לי מספיק זמן באוטו כדי להביע בפני כולם את דעתי, שהתיירים שמסכימים לזה הם מטומטמים (כולל אנחנו, כמובן). מבחינתי צריך במצב כזה להצביע ברגליים: להסתובב מתוך התור כשזה עוד אפשרי ולשוב לאחור, לדוברובניק, ולוותר על קוטור. שום עיר אינה יפה מספיק כדי להצדיק את היחס הזה לתיירים המבקשים לראותה. אבל דעתי לא התקבלה.
וזה לא רק שם. בפארק של אגם Plitvice (=פליטביצה), למשל, משתרך סמוך לכניסה תור של כחצי קילומטר (בעמידה) לצורך קניית הכרטיסים. המאושרים שמגיעים לאשנב המכירה מגלים להפתעתם שממש בסמוך לו יש ביתן נוסף עם אשנב למכירת כרטיסים, ושם כמעט שאין תור בכלל. הסוד ידוע רק ליודעי ח"ן, כמו גם למי שקוראים באתרי עצות לתיירים באינטרנט. המצב הזה נמשך כך כנראה כבר די הרבה זמן, והנהלת הפארק טרם מצאה פתרון שיאפשר לה להפנות את המבקרים לשני תורים בו זמנית. למה? ככה. אולי חוסר אונים, אולי חוסר יוזמה, אולי זלזול ואדישות. ואולי איזו שארית מן העידן הקומוניסטי למוד-התורים.
בכבישי אגרה צריך לשלם ביציאה. בניגוד לכביש 6 שלנו, אין מצלמות שמאפשרות את משלוח החשבון הביתה בדואר: המכוניות היוצאות צריכות לעמוד בתור כדי לשלם. בדרך כלל זה לא גזל הרבה מזמננו, אבל פעם אחת, ביומנו האחרון, זה לקח לנו חצי שעה, או קצת יותר. וזה מלחיץ, כי אי אפשר אף פעם לחשב את זמן הנסיעה המשוער: נניח, צריך להגיע לטיסה, ולוקחים את כביש האגרה המהיר, ואז אולי יהיה תור גדול ביציאה ממנו, ואולי לא. תלך תדע.
אפילו התור ל- Check-in לטיסתנו הביתה מזאגרב התבלגן איכשהו יותר מכרגיל. היינו הטיסה האחרונה בנמל הלילי הריק, במטוס לא מאוד גדול. הגענו בין הראשונים, ונתקענו בתור הנ"ל במשך יותר משעה, כך שעד שהגענו לדלפק כבר לא נשארו כרטיסים לכולנו יחד, ועל כן פיזרו אותנו כאן ושם (אבל ליד החלונות! שזה מצוין). בצד נשארו מיותמים העמודים האלה עם הסרטים הכחולים שבעזרתם נהוג להסדיר את התור כך שכל אחד יעמוד במקומו: משום מה איש מן האחראים בשדה לא חשב להיעזר בהם, והבלגן חגג, במיוחד כשהם סגרו פתאום דלפק אחד ופתחו אחד אחר, הרחק ממנו, מה שגרם מיד לנדידת-עמים גדולה ומבוהלת.
*
אבל כדי לא להשאיר את הקוראים עם טעם מר בפה, נשוב אל הטוב:
למרות התורים, כמעט לא שמעתי את הקרואטים צועקים, צופרים או מתרגזים. כמעט תמיד מחכים בשקט גמור. יש זמן, מה בוער? וחרשנו כמעט את כל כבישי המדינה, ולא ראינו אף תאונת דרכים: הם כנראה נוסעים בזהירות. והכבישים עצמם – אף שרבים מהם אינם 'כפולים', ועל כן הם איטיים ותכופות פקוקים – מתוחזקים היטב, וחלקם בנויים לתפארת, עם מנהרות מרשימות וגשרים יפהפיים. ויש עוד דברים טובים נוספים, שעליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.
והים, כמובן. הו, הים. וההרים היורדים אל תוך מימיו, ועיירות החוף העתיקות שלחופו. ורחובותיהן הצרים, המפותלים, העולים-ויורדים, עם המרפסות החינניות והתריסים הצבעוניים. והשחפים הדואים מעל לכל זה.
וחוץ מזה, יש בקרואטיה רקפות באוגוסט. זה כבר אומר הכול, ואין צורך להרחיב.

רקפות בפארק Plitvice – צילום באדיבות ראש המשפחה

וגם בודדת. כנ"ל.