And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

טיולי השבוע

בראשון בצהריים נסענו לראות את הפריחה בשתי גבעות שבין מעיין צבי למעגן מיכאל,  על פי המלצה מהעיתון.  כתבו שם שזה בעיקר צבעונים,  ואכן היו לא מעט  –  אבל היו גם הרבה כלניות (צפון אדום!),  וגם,  מה שהכי חשוב  –  כמות עצומה של רקפות  (על הנעשה כעת אצל הרקפות הירושלמיות אין לי שום ידיעות,  בגלל חופשת הסמסטר).  הן פורחות בגבעות הנ"ל בכל הגוונים האפשריים שבין לבן לוורוד, בקבוצות ובמושבות ואפילו בתוך שיחים של משהו אחר שלא זיהיתי.  זה מין מודוס ויוונדי כזה:  הן לא חונקות את השיח והוא לא חונק אותן,  ואפשר לראות אותן אם מציצים מבעד לענפים הסבוכים שלו. אני מניחה שאפשר ללמוד מזה דבר אחד או שניים על החיים ועל דו קיום.

*

היות שכל השבת הייתי ספונה בבית,  הייתי זקוקה לחילוץ עצמות   –   אז יצאתי הערב להשליך כמה בטריות ישנות במתקן המיועד לכך,  ובהמשך הפלגתי משם לסיבוב רגלי ארוך בעיר.  לא היו ברחוב הרבה אנשים,  ורבים מתוך אלה שכן היו דיברו רק לתוך הסמרטפונים שלהם,  מה שעורר בי שוב את המחשבות הרגילות על מה שחידושי הטכנולוגיה עושים לתקשורת האנושית.  אחר כך ראיתי איש אחד מטייל עם הכלב שלו ומדבר,  וחשבתי,  הו,  הנה תיקון,  איש מדבר עם כלבו.  אבל כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שגם הוא דיבר רק אל הסמרטפון שלו,  ועם הכלב לא דיבר שום איש.  לא שלכלב היה אכפת  –  הוא נראה מבסוט בהחלט מחילוץ העצמות שכנראה נזקק לו לא פחות ממני.  וגם אליי לא דיבר איש,  ואת הסמרטפון שלי בכלל השארתי בבית.

דיווח מבית המשוגעים

שתיקה ארוכה נפלה עליי.  אבל באמת,  מה כבר אפשר לומר בימים הטרופים האלה,  שבהם נדמה שהעולם כולו השתגע  –  החל בנשיא ארצות הברית,   עבור דרך שועי עולם כאלה ואחרים שמנהלים את ענייני תבל ויושבֵי-בה בציוצים בני 140 תווים בטוויטר, וכלה במסרבים להתפנות מעמונה,  שיודעים בדיוק איך ייגמר הסיפור,  ואף על פי כן מתעקשים לעבור דרך כל שלביו המייגעים-עד-מייסרים.  ואני מוכרחה להרהר בעצב על ההערה שהעיר בהיסח הדעת אחד הכתבים,  שאמר שאולי המתנגדים לפינוי יתפנו כשהמצלמות יעזבו את המקום. שיטוט מהיר בפייסבוק מגלה שיש מי שמשווה את הפינוי לאונס ויש מי שמשווה את ההתנחלות לאונס,  אבל לא מצאתי מישהו שישאל איך גלשנו למערכת הדימויים החולנית הזאת.   ואי אפשר שלא לתהות איך זה שהשוטרים,  שגילו היום איפוק מרשים,  לא קיבלו הוראות לנהוג באיפוק דומה גם באום אל חיראן לפני כשבוע. ואיך,  בכלל,  אם עושים טעות,  איש לא מודה בה ואיש לא מתנצל.

הדבר היחידי שברור הוא שכולם בכל מקום צודקים מאוד ובטוחים מאוד,  מה שעלול לפגוע בצמיחת הפרחים (על פי עמיחי). ובאמת,  הרקפונת המפורסמת,  אף שהוציאה לאוויר העולם כבר יותר מעשרה עלים ירוקים,  עדיין מתמהמהת.  מצד שני,  יש כבר שקדיות פורחות בשער הגיא.  אמנם לא רבות,  ועדיין לא מאוד-מתפצחות כזיקוקים,  ואת אלה של סיבוב מוצא כבר לא רואים בגלל הגשר החדש  –  אבל הפריחה כבר החלה.

איך שלא יהיה,  אליבא דאותו עמיחי,  'ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת,  כמו חריש'.  שזו אולי נחמה פורתא.  לא אתחייב בנוגע לאהבות,  אבל ספקות יש לי מספיק  בשביל כל החפרפרות שבעולם.

ושוב היא

עולם כמנהגו נוהג.  הרקפות הירושלמיות תמיד מאחרות.  בשבוע שעבר עוד בדקתי (בפעם האלף) בפינת הרחוב של הרקפת הבודדת   –  ועדיין לא כלום.  היו שם כל מיני עלעלים של כל מיני עשבים,  פזורים בין מחטי-אורן שנשרו,  אבל שום רקפת.

ואז אתמול,  בבת אחת,  פתאום   –  הַמְרָאָה:  ראשוני העלים הירוקים.  עדיין לא פרושים כהלכה,  ומזכירים קצת מטריות סגורות שאינן בשימוש,  אבל זה כבר ללא ספק הם.

היא עוד מחכה שם,  הרקפונת,  מתחת לאדמה,  בתוך הפקעת שלה.  מתמהמהת, אבל בוא תבוא. לבדה,  כתמיד,  ובזמנה החופשי.

ברבע הדרך

(ימים 23 – 25)

1.  שלשום בערב, כשסידרתי את תיק הגב לקראת יום עבודה, מצאתי בו במקרה מפית נייר ישנה שנשארה לי מבית הקפה במדריד שבו אכלנו ארוחות בוקר בקיץ האחרון. זה היה מקום נחמד ונוח,  ועבדה שם בחורה אחת לבדה והשתלטה על העבודה במהירות מרשימה מול כל התיירים הרעבים שלא דיברו ספרדית:  קפה כזה ואחר ומיצים וכריכים ועוד.  בבוקר האחרון,  לפני שיצאנו משם,  ראש המשפחה נתן לה טיפ,  למרות שבספרד לא מקובל.  היא כל כך התפלאה.  הוא הסביר לה שזה לאות תודה על השירות הטוב וכו',  אבל היא עוד המשיכה להסתכל אחרינו בתדהמה אבודה.  אם כי לא היה לה הרבה זמן לתהיות,  כי הייתה מוכרחה לחזור לתיירים הרעבים שחיכו בתור.

2.  בפרק "הפרחים שמעליך" בספר חמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן,  בעמוד 176,  הוא כותב על מחזור הפריחה בטבע, ועל "פקעות עם זיכרון" שמחכות מתחת לאדמה עד שיגיע זמנן,  בעונה המתאימה,  לפרוח פתאום שוב מעל הקבר ("ואז קורה הלא ייאמן").  בספר הולך כל זה לכיוון מאוד ספציפי  –  אבל אני,  זה מוכרח להזכיר לי את הרקפונת שלי הבודדת מפינת הרחוב,  זו שעליה כבר כתבתי כל כך הרבה פעמים;  איך שהיא נעלמת בסוף החורף,  בלי להשאיר זכר;  איך שהשנה חשבתי שהיא כבר לא תשוב; ואיך הפתיעה פתאום.  ועכשיו שני הפרחים הוורודים שלה כבר יבשו ומתו;  העלים הירוקים עדיין שם,  אבל גם הם ייעלמו בקרוב   –   והיא שוב תרד למחתרת.

אבל אני אדע שהיא שם.

3.  בחזרה באוטובוס מירושלים,  אתמול בערב:  בזכות שעון הקיץ,  עדיין אור.  אני דווקא אוהבת נסיעות בחושך,  אבל כשיש אור,  אפשר לראות את החוטמיות הזיפניות מתנשאות לגובה בשולי כביש שש.  נדמה שהן כמעט מחייכות.  והבוגנוויליה הארגמנית הנשפכת בכל מקום,  מעל גדרות ובמדרונות צדדיים  –

4.  רבע! (מתוך מאה).

ימים 12 – 14

נו,  אבל מגרד באצבעות…

1.  הפסקת היומיומיוּת של פרויקט פוליאנה הקלה על חיי.

2.  המשך רגוע שלוֹ,  רק פעם ב-  :  בכל זאת,  זה נחמד.
שביל הזהב:  לא פה ולא שם.  גם,  וגם גם.

3.  חייבים רקפות:  בגלל פקק בשער הגיא נסענו היום דרך אשתאול דווקא.  דרך יפהפייה,  טוען ראש המשפחה.  קצת צרה מדי,  לטעמי,  וכמעט איחרתי כי המסלול התארך מאוד.  אבל  –  על הצוק שמימין לדרך,  קרוב-קרוב לכביש,  נאחזת מושבונת עקשנית של רקפות.  צומחות ישר מתוך האבן,  בקו כמעט אופקי:  לא אכפת להן.  אין להן אלוהים,  אלה.  או שאולי דווקא יש.

4. שבועיים!

5. הידד לסגנון הטלגרפי.  זה כיף.

וביום הראשון

(של מאת הימים המרוצים)

  1. מירה מגן (אלא מה?):  עיניים כחולות מדי,  עמוד 155:  "לכל יום מחורבן יש לילה ששם לו סוף,  יהיה בסדר,  כדור הארץ מעביר דף."
  2. רקפות (אלא מה?):  בתוך הסדום ועמורה של כביש אחת הצלחתי לזהות מרחוק גם רקפות.  בין כל הבולדוזרים והררי הכורכר,  הן עוד שם.  וגם בעבודה    –     מושבונת של רקפות ליד השביל, ממש בסמוך למדרגות היורדות ליציאה של הרחוב הראשי. בסוף היום אני יורדת במדרגות,  והרקפות עוקבות אחריי מלמעלה במבטיהן המורכנים. כאילו התאספו לנופף לשלום.
  3. בעיפרון (אלא מה?):

רקפות מרץ 2016

נחמות קטנות

האחת  –  שבדרכי הביתה בערב,  מכורבלת במעיל ובצעיף וקופאת מקור,  צלצל מאחוריי,  על המדרכה,  פעמון של אופניים.  זזתי הצידה כדי לפנות להם מקום,  וכבר הייתי מוכנה להגיד,  או לפחות לחשוב,  משהו כעוס על העניין (כי מה,  עכשיו כבר גם על המדרכה מצפצפים לנו?  ואיפה נלך?).  אבל אז עקפו אותי האופניים הנ"ל,  ועליהם הרכיבה נערה קטנה את אחיה הקטן ממנה,  ושניהם פנו אליי בחיוך ואמרו תודה,  ועיני שניהם הבריקו בחושך,  שאז התפוגג זעמי והתרציתי וחייכתי בחזרה.  שיהיה.

והשנייה  –  שהרקפת,  הרקפת!  ההיא הבודדת בקרן הרחוב בירושלים שדיווחתי על היעלמותה? היא חזרה! אתמול בבוקר ראיתי אותה שם פתאום,  בפינתה השכוחה.  בינתיים רק העלים הירוקים דמויי הלב,  שהרי הפרחים עצמם תמיד מתמהמהים קצת בירושלים.  אבל יש מקום לצפות שבשבוע הבא יופיעו כבר (או שוב) הניצנים הראשונים.  הכפור של הימים האחרונים כנראה היטיב אתה מאוד,  ואני  –  אמונתי בסדר הטוב של הטבע שבה אליי.  הנה באו הדברים על מקומם בשלום.

בשולי הגיליון:  ראיתי הבוקר ש'אם תרצו' התחילו קמפיין שבו הם מסמנים גם אמנים כ'שתולים'.  קראתי שאפילו את חווה אלברשטיין,  רבקה מיכאלי ואלכס ליבק הם סימנו,  ריבונו של עולם.  אני לא באמת יודעת אם מסע הכפשה וולגרי כזה ראוי בכלל לתגובה,  אבל אם כן,  אני רוצה רק לציין שמתברר בהדרגה שהקמפיינרים של 'אם תרצו' מסמנים כשתולים את כל מי שטוב,  יפה או מוכשר.  ומכאן אפשר להסיק,  על ידי הסילוגיזם הבסיסי ביותר,  שלהיות שתול זה טוב.  על אחת כמה וכמה ראוי להסיק זאת בשבוע שבו חגגנו את ט"ו בשבט.  ומי שלא מאמין,  שיחשוב על הרקפונת הנ"ל:  הרי גם היא שתולה,  ואולי אפילו על פלגי מים.  וכמה חן ויופי וכוחות-חיים טמונים בה,  וכמה שִמחה ונחת היא יודעת לעורר.

פרידה מרקפת בודדת

בחצר של העבודה בירושלים כבר רואים בכל מקום את מרבד העלים הירוקים-אפורים של הרקפות.  עוד כמה שבועות, או פחות,  יופיעו גם הפרחים.  אבל הרקפת האחת ההיא,  שאני פוגשת כבר כשמונה שנים בפינה אחת מבודדת ברחוב בדרך לעבודה, ושכבר כתבתי עליה כמה פעמים בבלוג הקודם   –  הרקפונת ההיא נעלמה.

כמובן,  היא הייתה נעלמת כל קיץ.  אבל בחורף פתאום היו מופיעים העלים,  יש מאין,  ואחרי כמה שבועות  –  גם פרח אחד,  או שניים.  כל שנה היו הפרחים קצת יותר קטנים,  והעלים קצת יותר מועטים,  והשנה  –   בדקתי כמה פעמים   –   היא פשוט איננה.  בעבודה יש המון רקפות,  וזו תמיד אטרקציה גדולה לבת-המישורים שאני,  אבל האחת הקטנה הבודדה ההיא תחסר לי. וגם הביטחון ההוא,  שלא-משנה-שלא-רואים-אותה-עכשיו-כי-בחורף-היא-תמיד-תחזור,  נפגם.

לפני סיום   –  כמה הפניות.  בימים האחרונים השתתפתי בדיון בלוגוספרי-ישראבלוגי מרתק בשאלה למה בלוגרים לא כותבים יותר על אקטואליה ופוליטיקה: זה התחיל כאן. אז הנה למה אני לא כותבת היום על אקטואליה: כי כתבתי על העניין הבוער הנוכחי בחודש אוגוסט,  כאן. והיות שדעתי לא השתנתה מאז באופן  מהותי,  לא אכתוב על כך שוב,  כי זה מביך אותי לחזור על עצמי,  מהטעם שהזכרתי כאן.

ושלום לרקפת.  תערב לך מנוחתך הבודדת.

רקפת בודדת