מסע ברכבת הקטנה

ביום חמישי האחרון יצא שנסעתי ברכבת מבית שמש לירושלים (עד תחנת מלחה,  ואחר כך חזרה לבית שמש,  כמעט שעה בכל כיוון).  זאת לא רכבת רגילה:  היות שהמסילה מלאה עיקולים חדים,  היא נוסעת ממש לאט (וצופרת בהתרגשות כמעט בכל סיבוב,  ויש הרבה). והיות שאין הרבה נוסעים בקו הזה (כי למי יש זמן),  זאת רכבת ממש קצרה ודי ריקה.  המסילה מתפתלת בתוך נוף הררי מאוד יפה.  נחל רפאים זורם למטה,  ויש הרבה-הרבה שטחי עשב ירוק,  עם כלניות ורקפות שנראות היטב מן החלון.  אני כידוע ממפלגת הרקפות,  אבל לכלניות יש היתרון הזה,  שהן מעיזות לפרוח גם בבודדות ולא רק במושבות,  ולכן הן נראות כנקודות אדומות על מרבד ירוק,  וזה ממש יפה.

כל הדרך חשבתי על הרכבת הקלה של הקאיפירה (של וילה-לובוס),  שכבר כתבתי עליה פעם בבלוג הישן.  אני תמיד מתפעלת מאיך שהתזמורת שם מתחפשת באופן משכנע כל כך לרכבת ומשמיעה קולות רכבתיים של נסיעה שלמה:  המעבר בין המסילות וההאצה והגלגלים החותרים קדימה ללא ליאות  ושקשוק הקרונות המיטלטלים מאחור,  וגם הצופר והקיטור המשתחרר ואפילו ההאטה והבלמים בסוף.  נורא נחמד.  כאן.

מודעות פרסומת

שוֹנוֹת

מבקשי המקלט:  הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש,  לצורך חתימה.  שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה,  ובכלל למה העצומות הן מגזריות,  כל מגזר בפני עצמו,  במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה.  לא משנה.

מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא),  יחזור הכול לקדמותו:  מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב,  התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול,  והממשלה תמשיך להתעלם.  אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות.  מן הסתם לא.

*

אנה פראנק (או הבה נחרימה):  שוב מצעד האיוולת.  התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן,  ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב  –  וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר).  כלום לא ייצא מזה,  כמובן,  אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי:  למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?

על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד,  ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד,  מותר להשוות,  אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני,  שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי,  השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד.  שלוש אותיות בלבד:  ע-ה-ד.  אני אמנם לא נשביתי בקסמיה,  אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך,  יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.

*

יומן-גנן:  קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות.  אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי,  מצד שני רקפות זה רקפות,  אין להכחיש.  אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס,  כרגיל.  אני חושבת שאני משדרת גלים רעים.  אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים,  אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח.  עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה:  פה ושם קצת שמש,  רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן.  כמה עלעלים חדשים הפציעו,   ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד.  שאר הניצנים מתו.  נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר:  ככה הן אוהבות.  כמה עדינות,  ככה עשויות ללא חת.

*

חורף:  אני מחסידי החורף והגשם,  בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף.  יחד עם זאת,  בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח),  נדמה לי שהרעיון כבר ברור.  מיציתי.  אפשר לעבור לעונה הבאה.

*

[עריכה מאוחרת:   קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי,  שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט.  שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]

[עוד עריכה מאוחרת,  בשל דקדקנותי הארורה:  ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק,  ולא פראנק,  כפי שכתבתי.  זה חשוב,  כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי,  אז מן הראוי שאקפיד גם אני.  להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק).  נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית.  לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית,  כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות  –  בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]

גשר הבמבים

בכביש מספר אחת בואכה ירושלים,  אי שם בין שער הגיא לשורש,  נמתח מעל לדרך הראשית גשר חדש שנבנה במסגרת העבודות המסיביות של השנים האחרונות.  כשעברתי תחתיו בזמן הבנייה,  בדרך כלל תקועה באחד הפקקים המייגעים שהצטברו שם,  תמיד תהיתי מה מטרתו.  הוא הרי לא מחבר כביש אחד למשנהו, וגם אין היגיון בהשערה שהוא מיועד להולכי רגל,  כי דומה שאיש אינו מהלך שם.

עד ששמעתי או קראתי איפשהו שהוא בכלל מיועד להולכי-על-ארבע,  כלומר שזה גשר מעבר לחיות,  מן היער שבצדו האחד של כביש אחת אל היער שבצידו השני (ושני היערות,  כזכור,  התרחקו זה מזה מאוד בזמן העבודות על הכביש,  כי ההרים נדחקו הצידה).  זה הסבר יפה,  וכמובן מצית את הדמיון.

בינתיים הסתיימו העבודות,  הפקקים התמעטו,  והגשר ניצב במלוא תפארתו מעל לכביש.  כשאני נוסעת תחתיו אני מנסה לגלות חיות שעוברות עליו ולא רואה:  או שהן גבוה מדי מעליי,  או שהן עדיין לא התרגלו אליו,  או שהן עוברות רק בלילות,  או שהעיניים שלי לא משהו.

אבל אתמול חשבתי שיהיה יפה לקרוא לו גשר האיילות.  לא יודעת אם יש שם בכלל איילות,  אבל נחמד לחשוב עליהן חוצות אותו 'ברגליהן הקלות',  אלה שהן 'שולבות בלילות' (וע"ע לאה גולדברג).  ואחר כך חשבתי,  אם כבר איילות,  אז שיהיו במבים,  שמדלגים על הגשר ברגליהם הדקיקות כדי לשחק עם הבמבים שבצד השני.  ואחר כך האיילות קוראות להם לשוב לצד הראשון,  ואז הם כולם נעלמים בתוך היער (כמובן,  'יער' הוא שם קצת מפואר.  זה בעיקר חורש).  וגם חשבתי שאולי עכשיו,  עם הגשמים הראשונים, מתכסה העפר שעל הגשר בצמחייה,  וגם הרקפות מוציאות שם כבר את עלעליהן הראשונים,  ומתכוננות לשלוף גם את הפרחים מתוך עטיפותיהם.  אני רק מקווה שהבמבים לא מזיקים לרקפות.

בקיצור,  בשבילי עכשיו זה גשר הבמבים,  ולא מאוד מפריע לי שאף אחד מלבדי לא קורא לו כך.

טוב ורע

(סיכום חלקי של מסע לקרואטיה)

מה שטוב בקרואטיה:

הרבה דברים.  בעיקר רצועת חוף ארוכה ביותר וצרה למדי המשתרעת לכל אורך המדינה,  מצפון לדרום (או להפך),  שההרים נשפכים אל תוכה.  היא צרה,  כי מזרחית לה עובר הגבול.  הים (במערבה) הוא הים האדריאטי,  שמהווה שלוחה של הים התיכון שלנו.  מערבית לו שוכנת איטליה (אבל לא רואים אותה).

הים האדריאטי יפהפה. אין סוף צבעים לו,  ואין סוף מראות.  הכחול שלו כחול מאוד,  כחול עמוק.  דומה שהוא יותר כחול מהים התיכון שלנו,  שנוטה לירקרק. סמוך לחוף פזורים איים רבים,  קטנים וגדולים,  אבל לא גדולים מדי.  חלקם מיוערים,  אחרים צחיחים כהרי הנגב. דומה שחלקם משמשים כשוברי גלים,  כי הרושם הכללי המתקבל הוא שהים עצמו רגוע למדי רוב הזמן. הירידה למים קשה בדרך כלל,  סלעית,  משופעת קשות,  חלקלקה,  ועוד צרות מן הסוג הזה.  אפשר לשכוח לגמרי מחול הים המעודן של חופי הארץ.  אבל יפי הים מחפה על הכול.

הים הוא המוטיב השולט בחלק הזה של קרואטיה  –  החל מן הנופים המרשימים,  עבור דרך אפשרויות השייט והרחצה,  וכלה במזכרות לתיירים,  הכוללות אינסוף צדפים ואלמוגים.

*

מה שרע בקרואטיה:

קרואטיה היא ארץ התורים.  אולי משום שבקיץ היא עמוסה בתיירים,  ואולי משום שהקרואטים לא ממש יודעים איך להתמודד עם העומסים בחוכמה. ואולי משום שלא אכפת להם.

בהיות קרואטיה אחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר,  התייצבו גבולותיה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם.  מזרחית לה שוכנות מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה (ואני מקווה שאני מדייקת:  אני חלשה מאוד בגיאוגרפיה.  וגם בהיסטוריה).  המעבר בינה לבין שכנותיה דורש,  מטבע הדברים,  בדיקת דרכונים בנקודת הגבול.  וכאן מתחיל הבלגן.

כי את רצועת החוף הקרואטית הצרה שתיארתי לעיל חוצה מובלעת קטנה,  בוסנית-הרצגובינית,  מצפון לדוברובניק.  מטרתה מן הסתם לאפשר גם לבוסניה-הרצגובינה מעבר חופשי לים.  אבל התוצאה של זה היא שמי שנוסע בקרואטיה מצפון לדרום,  או להפך,  חייב לעבור בדיקת דרכונים בנקודת הגבול שבכביש.  אפשר לעקוף אותה רק באנייה/מעבורת.

את הגבול הזה עברנו בקלות יחסית,  זה לא גזל הרבה זמן.  לעומת זאת,  כשחשקה נפשנו לעבור את הגבול בין קרואטיה למונטנגרו,  לא מאוד רחוק מדוברובניק,  כדי להגיע לקוטור בירת מונטנגרו,  עברנו סיוט לא קטן.  הקדשנו לטיול הזה יום אחד,  ואת רובו בילינו באוטו, בתור הארוך שהשתרך לקראת ביקורת הדרכונים:  שעתיים בדרך הלוך,  יותר משלוש שעות בחזור.  יש המדווחים על זמני המתנה ארוכים יותר.  ולא, אני לא מגזימה.

היה לי מספיק זמן באוטו כדי להביע בפני כולם את דעתי,  שהתיירים שמסכימים לזה הם מטומטמים (כולל אנחנו,  כמובן).  מבחינתי צריך במצב כזה להצביע ברגליים:  להסתובב מתוך התור כשזה עוד אפשרי ולשוב לאחור,  לדוברובניק,  ולוותר על קוטור.  שום עיר אינה יפה מספיק כדי להצדיק את היחס הזה לתיירים המבקשים לראותה.  אבל דעתי לא התקבלה.

וזה לא רק שם.  בפארק של אגם Plitvice (=פליטביצה),  למשל,  משתרך סמוך לכניסה תור של כחצי קילומטר (בעמידה) לצורך קניית הכרטיסים.  המאושרים שמגיעים לאשנב המכירה מגלים להפתעתם שממש בסמוך לו יש ביתן נוסף עם אשנב למכירת כרטיסים,  ושם כמעט שאין תור בכלל.  הסוד ידוע רק ליודעי ח"ן,  כמו גם למי שקוראים באתרי עצות לתיירים באינטרנט.   המצב הזה נמשך כך כנראה כבר די הרבה זמן,  והנהלת הפארק טרם מצאה פתרון שיאפשר לה להפנות את המבקרים לשני תורים בו זמנית.  למה?  ככה.  אולי חוסר אונים,  אולי חוסר יוזמה,  אולי זלזול ואדישות.  ואולי איזו שארית מן העידן הקומוניסטי למוד-התורים.

בכבישי אגרה צריך לשלם ביציאה.  בניגוד לכביש 6 שלנו,  אין מצלמות שמאפשרות את משלוח החשבון הביתה בדואר:  המכוניות היוצאות צריכות לעמוד בתור כדי לשלם.  בדרך כלל זה לא גזל הרבה מזמננו,  אבל פעם אחת,  ביומנו האחרון,  זה לקח לנו חצי שעה,  או קצת יותר.   וזה מלחיץ,  כי אי אפשר אף פעם לחשב את זמן הנסיעה המשוער:  נניח, צריך להגיע לטיסה,  ולוקחים את כביש האגרה המהיר,  ואז אולי יהיה תור גדול ביציאה ממנו,  ואולי לא.  תלך תדע.

אפילו התור ל- Check-in לטיסתנו הביתה מזאגרב התבלגן איכשהו יותר מכרגיל.  היינו הטיסה האחרונה בנמל הלילי הריק,  במטוס לא מאוד גדול.  הגענו בין הראשונים,  ונתקענו בתור הנ"ל במשך יותר משעה,  כך שעד שהגענו לדלפק כבר לא נשארו כרטיסים לכולנו יחד,  ועל כן פיזרו אותנו כאן ושם (אבל ליד החלונות! שזה מצוין). בצד נשארו מיותמים העמודים האלה עם הסרטים הכחולים שבעזרתם נהוג להסדיר את התור כך שכל אחד יעמוד במקומו:  משום מה איש מן האחראים בשדה  לא חשב להיעזר בהם,  והבלגן חגג,  במיוחד כשהם סגרו פתאום דלפק אחד ופתחו אחד אחר,  הרחק ממנו,  מה שגרם מיד לנדידת-עמים גדולה ומבוהלת.

*

אבל כדי לא להשאיר את הקוראים עם טעם מר בפה,  נשוב אל הטוב:

למרות התורים,  כמעט לא שמעתי את הקרואטים צועקים,  צופרים או מתרגזים.  כמעט תמיד מחכים בשקט גמור.  יש זמן,  מה בוער? וחרשנו כמעט את כל כבישי המדינה,  ולא ראינו אף תאונת דרכים:  הם כנראה נוסעים  בזהירות.  והכבישים עצמם  –  אף שרבים מהם אינם 'כפולים',  ועל כן הם איטיים ותכופות פקוקים    –   מתוחזקים היטב,  וחלקם בנויים לתפארת,  עם מנהרות מרשימות וגשרים יפהפיים.  ויש עוד דברים טובים נוספים,  שעליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.

והים,  כמובן.  הו,  הים.  וההרים היורדים אל תוך מימיו,  ועיירות החוף העתיקות שלחופו. ורחובותיהן הצרים,  המפותלים,  העולים-ויורדים,  עם המרפסות החינניות והתריסים הצבעוניים. והשחפים הדואים מעל לכל זה.

וחוץ מזה,  יש בקרואטיה רקפות באוגוסט.  זה כבר אומר הכול,  ואין צורך להרחיב.

 

רקפות בפארק Plitvice – צילום באדיבות ראש המשפחה

 

וגם בודדת. כנ"ל.

ושוב רקפות

אתמול,  לראשונה,  הרגשתי שאני באירופה.
הטמפרטורות (הגבוהות) ירדו סוף סוף,  היה צריך סוודר קל,  השמיים התעננו,  ואז התחיל אפילו גשם.  בערב סופת רעמים קטנה עם רוח וגשם סוחף,  עד כדי חשש להפסקת חשמל (אבל החשש התבדה). תענוג נדיר.

*

בפארק פליטוויצה המפורסם:  פתאום רקפות.  בכל מקום:  ביער,  בדשא,  בשולי השבילים. דומות לאלה שיש בארץ (שזה הזן הפרסי,  נדמה לי)  ולא לאלה שראיתי בספרד לפני שנתיים   –  אבל קטנות מאוד.   כולן באותו צבע אחיד,  סגול נוטה לוורוד:  אין באמת הבדל מהותי בין צבעם של עלי הכותרת לבין צבע הסנטר הביישני. צומחות בבודדות ובקבוצות. קצת מזכירות סיגליות,  אבל הן לבטח רקפות.  בסוף אוגוסט.

ראש המשפחה צילם.

And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

טיולי השבוע

בראשון בצהריים נסענו לראות את הפריחה בשתי גבעות שבין מעיין צבי למעגן מיכאל,  על פי המלצה מהעיתון.  כתבו שם שזה בעיקר צבעונים,  ואכן היו לא מעט  –  אבל היו גם הרבה כלניות (צפון אדום!),  וגם,  מה שהכי חשוב  –  כמות עצומה של רקפות  (על הנעשה כעת אצל הרקפות הירושלמיות אין לי שום ידיעות,  בגלל חופשת הסמסטר).  הן פורחות בגבעות הנ"ל בכל הגוונים האפשריים שבין לבן לוורוד, בקבוצות ובמושבות ואפילו בתוך שיחים של משהו אחר שלא זיהיתי.  זה מין מודוס ויוונדי כזה:  הן לא חונקות את השיח והוא לא חונק אותן,  ואפשר לראות אותן אם מציצים מבעד לענפים הסבוכים שלו. אני מניחה שאפשר ללמוד מזה דבר אחד או שניים על החיים ועל דו קיום.

*

היות שכל השבת הייתי ספונה בבית,  הייתי זקוקה לחילוץ עצמות   –   אז יצאתי הערב להשליך כמה בטריות ישנות במתקן המיועד לכך,  ובהמשך הפלגתי משם לסיבוב רגלי ארוך בעיר.  לא היו ברחוב הרבה אנשים,  ורבים מתוך אלה שכן היו דיברו רק לתוך הסמרטפונים שלהם,  מה שעורר בי שוב את המחשבות הרגילות על מה שחידושי הטכנולוגיה עושים לתקשורת האנושית.  אחר כך ראיתי איש אחד מטייל עם הכלב שלו ומדבר,  וחשבתי,  הו,  הנה תיקון,  איש מדבר עם כלבו.  אבל כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שגם הוא דיבר רק אל הסמרטפון שלו,  ועם הכלב לא דיבר שום איש.  לא שלכלב היה אכפת  –  הוא נראה מבסוט בהחלט מחילוץ העצמות שכנראה נזקק לו לא פחות ממני.  וגם אליי לא דיבר איש,  ואת הסמרטפון שלי בכלל השארתי בבית.

דיווח מבית המשוגעים

שתיקה ארוכה נפלה עליי.  אבל באמת,  מה כבר אפשר לומר בימים הטרופים האלה,  שבהם נדמה שהעולם כולו השתגע  –  החל בנשיא ארצות הברית,   עבור דרך שועי עולם כאלה ואחרים שמנהלים את ענייני תבל ויושבֵי-בה בציוצים בני 140 תווים בטוויטר, וכלה במסרבים להתפנות מעמונה,  שיודעים בדיוק איך ייגמר הסיפור,  ואף על פי כן מתעקשים לעבור דרך כל שלביו המייגעים-עד-מייסרים.  ואני מוכרחה להרהר בעצב על ההערה שהעיר בהיסח הדעת אחד הכתבים,  שאמר שאולי המתנגדים לפינוי יתפנו כשהמצלמות יעזבו את המקום. שיטוט מהיר בפייסבוק מגלה שיש מי שמשווה את הפינוי לאונס ויש מי שמשווה את ההתנחלות לאונס,  אבל לא מצאתי מישהו שישאל איך גלשנו למערכת הדימויים החולנית הזאת.   ואי אפשר שלא לתהות איך זה שהשוטרים,  שגילו היום איפוק מרשים,  לא קיבלו הוראות לנהוג באיפוק דומה גם באום אל חיראן לפני כשבוע. ואיך,  בכלל,  אם עושים טעות,  איש לא מודה בה ואיש לא מתנצל.

הדבר היחידי שברור הוא שכולם בכל מקום צודקים מאוד ובטוחים מאוד,  מה שעלול לפגוע בצמיחת הפרחים (על פי עמיחי). ובאמת,  הרקפונת המפורסמת,  אף שהוציאה לאוויר העולם כבר יותר מעשרה עלים ירוקים,  עדיין מתמהמהת.  מצד שני,  יש כבר שקדיות פורחות בשער הגיא.  אמנם לא רבות,  ועדיין לא מאוד-מתפצחות כזיקוקים,  ואת אלה של סיבוב מוצא כבר לא רואים בגלל הגשר החדש  –  אבל הפריחה כבר החלה.

איך שלא יהיה,  אליבא דאותו עמיחי,  'ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת,  כמו חריש'.  שזו אולי נחמה פורתא.  לא אתחייב בנוגע לאהבות,  אבל ספקות יש לי מספיק  בשביל כל החפרפרות שבעולם.

ושוב היא

עולם כמנהגו נוהג.  הרקפות הירושלמיות תמיד מאחרות.  בשבוע שעבר עוד בדקתי (בפעם האלף) בפינת הרחוב של הרקפת הבודדת   –  ועדיין לא כלום.  היו שם כל מיני עלעלים של כל מיני עשבים,  פזורים בין מחטי-אורן שנשרו,  אבל שום רקפת.

ואז אתמול,  בבת אחת,  פתאום   –  הַמְרָאָה:  ראשוני העלים הירוקים.  עדיין לא פרושים כהלכה,  ומזכירים קצת מטריות סגורות שאינן בשימוש,  אבל זה כבר ללא ספק הם.

היא עוד מחכה שם,  הרקפונת,  מתחת לאדמה,  בתוך הפקעת שלה.  מתמהמהת, אבל בוא תבוא. לבדה,  כתמיד,  ובזמנה החופשי.

ניצני רקפות

נִצָּנֵי הָרַקֶּפֶת:
בַּרְבּוּרִים
מַפְלִיגִים
לְאֵי-שָׁם