רקפות זעירות ששרדו
נאחזות
בודדות
בשידפון הסלע
*
משננת
את קולות הפכפוך העדין
של מזרקה זעירה.
בלילות לבנים
אדפדף בין זיכרונות
ואקשיב.
לנשום –
לשמוע –
*
(רמת הנדיב, סוף אפריל 2021)
_______________________________
יש נחמות
בים.
משום מראותיו
משום קולותיו
משום זיכרונם
יכולתי לכתוב על הבחירות, אבל כבר אין לי כוח. אצביע אמת – עבודה-גשר-מרץ, אבל אין לי הרבה תקוות שמשהו כאן ישתנה, אז נגמרו לי המילים בעניין. נתראה מן הסתם בנגלה הבאה.
יכולתי לכתוב על הקורונה. אני לא פוחדת מהקורונה, אבל אני חרדה מאוד מהיסטריית הבידודים. אני אפילו לא רוצה להתחיל לפרט למה הבידודים המטורפים האלה מפחידים אותי.
אז במקום כל זה, רק אספר שהיינו בשבוע שעבר בשמורת אודים, שמחוברת איכשהו לשמורת פולג (דרום?), וכל זה דרומית לנתניה, מזרחית לכביש החוף. וראינו שם יותר רקפות ממה שאי פעם ראיתי בחיים. הן נראות כמו בלרינות. ואחרות סתם ממתיקות סוד בקבוצה. וגם ראינו כלניות, וגם חמציצים, וגם מרגניות (לא קחוונים), וגם סביונים ברבבות, וגם כל מיני קוצים וכל מיני פרחים שאת שמם אינני יודעת, וגם אגם שלוליתי מקסים, עם אקליפטוסים, וגם חורשת עצי זית, וזיהיתי גם עץ חרוב. וגם גשר צר לצד אפיק נחל, וגם גנים תלויים על הצוק מצידו השני. אמרתי לראש המשפחה, אנחנו נוסעים לכל מיני חו"לים לראות גנים תלויים, והנה יש לנו כאן אחד קל"ב.
ראש המשפחה צילם המון, ועובד עכשיו על התמונות, והעביר לי את התמונה הבאה, שאני מצרפת כדי שאולי תעשה לי ולכם טוב על הלב. גם בגלל שזה רקפות, וגם בגלל שיש בתמונה הזאת משהו משעשע. מסתבר שהרקפות, מלבד כל תכונותיהן הטובות, גם התברכו בחוש הומור.
נ"ב: פתאום עלה בדעתי שהן נראות כאילו יש להן כתרים על ראשיהן. שנאמר, הכול קורונה.
אז מה מעשיי בימים אלה (מלבד ניסיון עקר להתחמם, וכן מעקב חרד אחרי חדשות הקורונה [איזה עצוב זה שדווקא בשנה שבה חוסנתי נגד כל המחלות שבעולם צצה פתאום מחלה חדשה שנגדה אין בכלל חיסון])?
אה. טוב ששאלתם. אני בודקת מבחנים. קבורה עמוק במצולות.
כן, זה שוב הזמן הזה של השנה. ועכשיו שנפלאות הטכנולוגיה קמו עלינו שוב לכלותנו, זה נעשה יותר גרוע. כי כבר לא בודקים בחינות במחברות, אלא משתמשים בתוכנה מיוחדת שמסמנת את התיקונים על מחברות-הבחינה הסרוקות. מצד אחד זה מצוין, הכתפיים שלי מאוד שמחות שאני לא צריכה לסחוב כל הזמן ערמות של מבחנים מירושלים הביתה ובחזרה. מצד שני, עכשיו באמת הכול תלוי באינטרנט, ואם תהיה תקלה אני לא רוצה לחשוב על מה שיהיה. מצד שלישי, הגעתי למסקנה הכי אופיינית לי בעולם: הכי מהר זה לתקן מבחנים על נייר. מחשב זה יופי, אבל האמת המרה היא שהוא לא באמת חוסך לי זמן. להפך. אני יכולה ללמוד בהדרגה לעשות את זה יותר מהר, אבל זה אף פעם לא יהיה יותר מהיר משרבוט רהוט על ניירת. חיים קשים.
ואם כבר להתלונן, אז שיהיה עד הסוף. אתמול ניסיתי להחליף עיצוב לבלוג. התבנית של הבלוג הזה היא ממש ישנה, משנת 2011, ורציתי להחליף להכי חדשה, שמתקשטת בכינוי 2020. אז הפעלתי את התבנית החדשה, והיא נראתה ורודה ונחמדה, אבל אז בשום פנים ואופן לא הצלחתי להעלות תמונת רקע של רקפות. ואם לא יהיו רקפות, איך ידעו שזאת אני? בסוף נואשתי וחזרתי לעיצוב הרגיל, אבל אז התברר לי שכל הווידג'טים שלי התערבבו. לקח לי שעה לסדר אותם בחזרה (ובינתיים המבחנים ישבו לבד בחושך ובכו). לעזאזל עם וורדפרס הזה, עוד לא ראיתי תוכנה כל כך לא ידידותית למשתמש. שום דבר לא עובד לפי ההיגיון או האינטואיציה. על כל דבר צריך לשבור את הראש הרבה זמן, ואחרי שיודעים איך לעשות את זה, וורדפרס משנים את השיטה, ועכשיו תלכו תלמדו הכול מהתחלה.
בקיצור, לא משנָה את התבנית, שיהיה כבר ככה. אני מתנחמת רק בזה שהמאבקים הבלתי פוסקים בתוכנה של וורדפרס משפרים את האינטואיציה והביטחון שלי במשאיי ומתניי עם תוכנות מעצבנות אחרות. למשל תוכנות של בדיקת מבחנים. שנאמר, יצא מתוק מעז. הנה נחמה פורתא לסיומו של פוסט חמוץ.
רציתי לכתוב על ענייני הבחירות, וכמה מרגיז שנתניהו כאילו-שוכח שגם ערבים שחיים כאן הם אזרחים, ושהוא אמור להיות גם ראש הממשלה שלהם. את אהוד ברק, למשל, אף פעם לא חיבבתי במיוחד, אבל הוא לפחות זכר שהוא ראש הממשלה של כו-ו-ו-לם, כולל ערבים, עיתונאים, חמוצים ושאר ירקות.
אבל אז נמאס לי מהטענות והמענות, שלא לדבר על כך שאין בזה כל חדש, הרי כבר אמרו את זה לפניי. אז החלטתי לכתוב במקום זה פוסט אחר, על הצלחותיי הגנניות. זה הולך ככה:
בחורף שעבר הייתה לי פתאום הברקה, לאמור, לא פלא שכל העציצים שלי מתים אצלי – זה גם בגלל שיש לי השפעה רעה עליהם, וגם בגלל שאני משקה אותם יותר מדי, ובעיקר בגלל שבתוך הבית אין להם מספיק אור שמש. אז הוצאתי עציץ אחד של רקפות גוססות אל מחוץ לתריסולים, והן מיד קמו לתחייה: עוף החול, כמעט. שאז הוספתי שם עוד כמה עציצים, וכולם עשו חיל. אני חושבת שנחמד להם לא להיות יותר מדי קרובים אליי. עכשיו, אחרי שנה, יש לי כבר צי של חמישה עציצים, כולם פורחים מעבר לתריסולים, ואני מבסוטה מעצמי עד בלי די. הגדלתי לעשות וצילמתי אותם בסמרטפון, ושלחתי לעצמי במייל, והורדתי את התמונות למחשב, ועכשיו אוסיף אותן כאן. אלה עציציי, שומרים מרחק בטוח ממני, באור ובחושך (אפשר להקליק להגדלה).
חמודימים.
ירד מבול בלילה (ארבע לפנות בוקר). אבל ממש מבול. כולל (ברקים ו)רעמים, and all that jazz. בבוקר נותר הכול רטוב, עד הצוהריים ואף הלאה משם.
*
המלחמה בדרום נדחתה בינתיים, עד להודעה חדשה. מחזיקה אצבעות חזק שההודעה החדשה לא תגיע מחר.
*
שני ניצנים חדשים ברקפת המתורבתת שלי שגרה מחוץ לתריסולים, ושאמורה בכלל לפרוח בחורף (?). הישג גנני חסר תקדים שלי.
*
המשך חגיגות הסתיו: חיסון נגד שפעת, הבוקר. עבר בשלום, נדמה לי. כלומר, מקווה.
*
שואב אבק חדש, אחרי שהישן שבק חיים. מתחילה להבין מי נגד מי. אחרי הטיפול איתו, הספה בחדר העבודה קיבלה פתאום צבע אחר, דומה למה שהיה לה בהתחלה – צבע שהתחבא במשך שנים מתחת לאבק.
*
הגיג: מעניין עד כמה אפשר שאכתוב על עצמי בלי להשתמש במילה 'אני'.
בכל מקום אני קוראת שהחצבים חוזרים. עוד לא נתקלתי בהם בעצמי, אבל ראיתי תמונות שלהם באינטרנט. צריך שאבדוק בשולי מסלול ההליכה בפארק, שם הם באמת פורחים כל שנה. אבל גם בדיווחים עליהם יש נחמה, כי, כמו בדקלומי הילדים, זה באמת מבשר את הסתיו. השמש עודנה אכזרית (שלא לדבר על הלחות), אבל העננים מנצחים אותה לא פעם, ואור אחר-הצהריים משליט את אפרוריותו בשעה מוקדמת יחסית, כל יום יותר מוקדם. פחות שעות שמש זו מגמה טובה. אני אמורה להתעצב על בוא הסתיו, ככה מקובל, אבל אני לא.
מי היה מאמין שחצבים יכולים לגרום לא פחות נחת מרקפות. בגינת בר מאיר שלו כורך את שניהם יחד ואומר (בערך) ששניהם נחושים באופיים. אני מעריכה נחישות, בעיקר נחישות שקטה.
וכך הוא כותב על הרקפת והחצב, בעמ' 17:
"שניהם בעלי פרח ענוג ועדין, אבל חסונים ושרדנים ומאריכים ימים" (עמ' 17).
ומה שעצוב, זה שהם אף פעם "לא רואים זה את פריחתו של זה, כי אינם פורחים באותה עונה" (שם).
אז שרבטתי אותם יחד.
ביום חמישי האחרון יצא שנסעתי ברכבת מבית שמש לירושלים (עד תחנת מלחה, ואחר כך חזרה לבית שמש, כמעט שעה בכל כיוון). זאת לא רכבת רגילה: היות שהמסילה מלאה עיקולים חדים, היא נוסעת ממש לאט (וצופרת בהתרגשות כמעט בכל סיבוב, ויש הרבה). והיות שאין הרבה נוסעים בקו הזה (כי למי יש זמן), זאת רכבת ממש קצרה ודי ריקה. המסילה מתפתלת בתוך נוף הררי מאוד יפה. נחל רפאים זורם למטה, ויש הרבה-הרבה שטחי עשב ירוק, עם כלניות ורקפות שנראות היטב מן החלון. אני כידוע ממפלגת הרקפות, אבל לכלניות יש היתרון הזה, שהן מעיזות לפרוח גם בבודדות ולא רק במושבות, ולכן הן נראות כנקודות אדומות על מרבד ירוק, וזה ממש יפה.
כל הדרך חשבתי על הרכבת הקלה של הקאיפירה (של וילה-לובוס), שכבר כתבתי עליה פעם בבלוג הישן. אני תמיד מתפעלת מאיך שהתזמורת שם מתחפשת באופן משכנע כל כך לרכבת ומשמיעה קולות רכבתיים של נסיעה שלמה: המעבר בין המסילות וההאצה והגלגלים החותרים קדימה ללא ליאות ושקשוק הקרונות המיטלטלים מאחור, וגם הצופר והקיטור המשתחרר ואפילו ההאטה והבלמים בסוף. נורא נחמד. כאן.
מבקשי המקלט: הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש, לצורך חתימה. שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה, ובכלל למה העצומות הן מגזריות, כל מגזר בפני עצמו, במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה. לא משנה.
מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא), יחזור הכול לקדמותו: מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב, התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול, והממשלה תמשיך להתעלם. אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות. מן הסתם לא.
*
אנה פראנק (או הבה נחרימה): שוב מצעד האיוולת. התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן, ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב – וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר). כלום לא ייצא מזה, כמובן, אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי: למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?
על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד, ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד, מותר להשוות, אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני, שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי, השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד. שלוש אותיות בלבד: ע-ה-ד. אני אמנם לא נשביתי בקסמיה, אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך, יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.
*
יומן-גנן: קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות. אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי, מצד שני רקפות זה רקפות, אין להכחיש. אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס, כרגיל. אני חושבת שאני משדרת גלים רעים. אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים, אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח. עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה: פה ושם קצת שמש, רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן. כמה עלעלים חדשים הפציעו, ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד. שאר הניצנים מתו. נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר: ככה הן אוהבות. כמה עדינות, ככה עשויות ללא חת.
*
חורף: אני מחסידי החורף והגשם, בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף. יחד עם זאת, בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח), נדמה לי שהרעיון כבר ברור. מיציתי. אפשר לעבור לעונה הבאה.
*
[עריכה מאוחרת: קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי, שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט. שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]
[עוד עריכה מאוחרת, בשל דקדקנותי הארורה: ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק, ולא פראנק, כפי שכתבתי. זה חשוב, כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי, אז מן הראוי שאקפיד גם אני. להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק). נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית. לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית, כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות – בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]
בכביש מספר אחת בואכה ירושלים, אי שם בין שער הגיא לשורש, נמתח מעל לדרך הראשית גשר חדש שנבנה במסגרת העבודות המסיביות של השנים האחרונות. כשעברתי תחתיו בזמן הבנייה, בדרך כלל תקועה באחד הפקקים המייגעים שהצטברו שם, תמיד תהיתי מה מטרתו. הוא הרי לא מחבר כביש אחד למשנהו, וגם אין היגיון בהשערה שהוא מיועד להולכי רגל, כי דומה שאיש אינו מהלך שם.
עד ששמעתי או קראתי איפשהו שהוא בכלל מיועד להולכי-על-ארבע, כלומר שזה גשר מעבר לחיות, מן היער שבצדו האחד של כביש אחת אל היער שבצידו השני (ושני היערות, כזכור, התרחקו זה מזה מאוד בזמן העבודות על הכביש, כי ההרים נדחקו הצידה). זה הסבר יפה, וכמובן מצית את הדמיון.
בינתיים הסתיימו העבודות, הפקקים התמעטו, והגשר ניצב במלוא תפארתו מעל לכביש. כשאני נוסעת תחתיו אני מנסה לגלות חיות שעוברות עליו ולא רואה: או שהן גבוה מדי מעליי, או שהן עדיין לא התרגלו אליו, או שהן עוברות רק בלילות, או שהעיניים שלי לא משהו.
אבל אתמול חשבתי שיהיה יפה לקרוא לו גשר האיילות. לא יודעת אם יש שם בכלל איילות, אבל נחמד לחשוב עליהן חוצות אותו 'ברגליהן הקלות', אלה שהן 'שולבות בלילות' (וע"ע לאה גולדברג). ואחר כך חשבתי, אם כבר איילות, אז שיהיו במבים, שמדלגים על הגשר ברגליהם הדקיקות כדי לשחק עם הבמבים שבצד השני. ואחר כך האיילות קוראות להם לשוב לצד הראשון, ואז הם כולם נעלמים בתוך היער (כמובן, 'יער' הוא שם קצת מפואר. זה בעיקר חורש). וגם חשבתי שאולי עכשיו, עם הגשמים הראשונים, מתכסה העפר שעל הגשר בצמחייה, וגם הרקפות מוציאות שם כבר את עלעליהן הראשונים, ומתכוננות לשלוף גם את הפרחים מתוך עטיפותיהם. אני רק מקווה שהבמבים לא מזיקים לרקפות.
בקיצור, בשבילי עכשיו זה גשר הבמבים, ולא מאוד מפריע לי שאף אחד מלבדי לא קורא לו כך.
(סיכום חלקי של מסע לקרואטיה)
מה שטוב בקרואטיה:
הרבה דברים. בעיקר רצועת חוף ארוכה ביותר וצרה למדי המשתרעת לכל אורך המדינה, מצפון לדרום (או להפך), שההרים נשפכים אל תוכה. היא צרה, כי מזרחית לה עובר הגבול. הים (במערבה) הוא הים האדריאטי, שמהווה שלוחה של הים התיכון שלנו. מערבית לו שוכנת איטליה (אבל לא רואים אותה).
הים האדריאטי יפהפה. אין סוף צבעים לו, ואין סוף מראות. הכחול שלו כחול מאוד, כחול עמוק. דומה שהוא יותר כחול מהים התיכון שלנו, שנוטה לירקרק. סמוך לחוף פזורים איים רבים, קטנים וגדולים, אבל לא גדולים מדי. חלקם מיוערים, אחרים צחיחים כהרי הנגב. דומה שחלקם משמשים כשוברי גלים, כי הרושם הכללי המתקבל הוא שהים עצמו רגוע למדי רוב הזמן. הירידה למים קשה בדרך כלל, סלעית, משופעת קשות, חלקלקה, ועוד צרות מן הסוג הזה. אפשר לשכוח לגמרי מחול הים המעודן של חופי הארץ. אבל יפי הים מחפה על הכול.
הים הוא המוטיב השולט בחלק הזה של קרואטיה – החל מן הנופים המרשימים, עבור דרך אפשרויות השייט והרחצה, וכלה במזכרות לתיירים, הכוללות אינסוף צדפים ואלמוגים.
*
מה שרע בקרואטיה:
קרואטיה היא ארץ התורים. אולי משום שבקיץ היא עמוסה בתיירים, ואולי משום שהקרואטים לא ממש יודעים איך להתמודד עם העומסים בחוכמה. ואולי משום שלא אכפת להם.
בהיות קרואטיה אחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר, התייצבו גבולותיה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם. מזרחית לה שוכנות מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה (ואני מקווה שאני מדייקת: אני חלשה מאוד בגיאוגרפיה. וגם בהיסטוריה). המעבר בינה לבין שכנותיה דורש, מטבע הדברים, בדיקת דרכונים בנקודת הגבול. וכאן מתחיל הבלגן.
כי את רצועת החוף הקרואטית הצרה שתיארתי לעיל חוצה מובלעת קטנה, בוסנית-הרצגובינית, מצפון לדוברובניק. מטרתה מן הסתם לאפשר גם לבוסניה-הרצגובינה מעבר חופשי לים. אבל התוצאה של זה היא שמי שנוסע בקרואטיה מצפון לדרום, או להפך, חייב לעבור בדיקת דרכונים בנקודת הגבול שבכביש. אפשר לעקוף אותה רק באנייה/מעבורת.
את הגבול הזה עברנו בקלות יחסית, זה לא גזל הרבה זמן. לעומת זאת, כשחשקה נפשנו לעבור את הגבול בין קרואטיה למונטנגרו, לא מאוד רחוק מדוברובניק, כדי להגיע לקוטור בירת מונטנגרו, עברנו סיוט לא קטן. הקדשנו לטיול הזה יום אחד, ואת רובו בילינו באוטו, בתור הארוך שהשתרך לקראת ביקורת הדרכונים: שעתיים בדרך הלוך, יותר משלוש שעות בחזור. יש המדווחים על זמני המתנה ארוכים יותר. ולא, אני לא מגזימה.
היה לי מספיק זמן באוטו כדי להביע בפני כולם את דעתי, שהתיירים שמסכימים לזה הם מטומטמים (כולל אנחנו, כמובן). מבחינתי צריך במצב כזה להצביע ברגליים: להסתובב מתוך התור כשזה עוד אפשרי ולשוב לאחור, לדוברובניק, ולוותר על קוטור. שום עיר אינה יפה מספיק כדי להצדיק את היחס הזה לתיירים המבקשים לראותה. אבל דעתי לא התקבלה.
וזה לא רק שם. בפארק של אגם Plitvice (=פליטביצה), למשל, משתרך סמוך לכניסה תור של כחצי קילומטר (בעמידה) לצורך קניית הכרטיסים. המאושרים שמגיעים לאשנב המכירה מגלים להפתעתם שממש בסמוך לו יש ביתן נוסף עם אשנב למכירת כרטיסים, ושם כמעט שאין תור בכלל. הסוד ידוע רק ליודעי ח"ן, כמו גם למי שקוראים באתרי עצות לתיירים באינטרנט. המצב הזה נמשך כך כנראה כבר די הרבה זמן, והנהלת הפארק טרם מצאה פתרון שיאפשר לה להפנות את המבקרים לשני תורים בו זמנית. למה? ככה. אולי חוסר אונים, אולי חוסר יוזמה, אולי זלזול ואדישות. ואולי איזו שארית מן העידן הקומוניסטי למוד-התורים.
בכבישי אגרה צריך לשלם ביציאה. בניגוד לכביש 6 שלנו, אין מצלמות שמאפשרות את משלוח החשבון הביתה בדואר: המכוניות היוצאות צריכות לעמוד בתור כדי לשלם. בדרך כלל זה לא גזל הרבה מזמננו, אבל פעם אחת, ביומנו האחרון, זה לקח לנו חצי שעה, או קצת יותר. וזה מלחיץ, כי אי אפשר אף פעם לחשב את זמן הנסיעה המשוער: נניח, צריך להגיע לטיסה, ולוקחים את כביש האגרה המהיר, ואז אולי יהיה תור גדול ביציאה ממנו, ואולי לא. תלך תדע.
אפילו התור ל- Check-in לטיסתנו הביתה מזאגרב התבלגן איכשהו יותר מכרגיל. היינו הטיסה האחרונה בנמל הלילי הריק, במטוס לא מאוד גדול. הגענו בין הראשונים, ונתקענו בתור הנ"ל במשך יותר משעה, כך שעד שהגענו לדלפק כבר לא נשארו כרטיסים לכולנו יחד, ועל כן פיזרו אותנו כאן ושם (אבל ליד החלונות! שזה מצוין). בצד נשארו מיותמים העמודים האלה עם הסרטים הכחולים שבעזרתם נהוג להסדיר את התור כך שכל אחד יעמוד במקומו: משום מה איש מן האחראים בשדה לא חשב להיעזר בהם, והבלגן חגג, במיוחד כשהם סגרו פתאום דלפק אחד ופתחו אחד אחר, הרחק ממנו, מה שגרם מיד לנדידת-עמים גדולה ומבוהלת.
*
אבל כדי לא להשאיר את הקוראים עם טעם מר בפה, נשוב אל הטוב:
למרות התורים, כמעט לא שמעתי את הקרואטים צועקים, צופרים או מתרגזים. כמעט תמיד מחכים בשקט גמור. יש זמן, מה בוער? וחרשנו כמעט את כל כבישי המדינה, ולא ראינו אף תאונת דרכים: הם כנראה נוסעים בזהירות. והכבישים עצמם – אף שרבים מהם אינם 'כפולים', ועל כן הם איטיים ותכופות פקוקים – מתוחזקים היטב, וחלקם בנויים לתפארת, עם מנהרות מרשימות וגשרים יפהפיים. ויש עוד דברים טובים נוספים, שעליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.
והים, כמובן. הו, הים. וההרים היורדים אל תוך מימיו, ועיירות החוף העתיקות שלחופו. ורחובותיהן הצרים, המפותלים, העולים-ויורדים, עם המרפסות החינניות והתריסים הצבעוניים. והשחפים הדואים מעל לכל זה.
וחוץ מזה, יש בקרואטיה רקפות באוגוסט. זה כבר אומר הכול, ואין צורך להרחיב.
רקפות בפארק Plitvice – צילום באדיבות ראש המשפחה
וגם בודדת. כנ"ל.
