ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים

נרות צמרת

השנה דווקא זכרתי מבעוד מועד לקנות בסופר השכונתי נרות חנוכה. קניתי קופסה קטנה, רגילה, שכתוב עליה 'נרות צבעוניים'. אבל למה לא את הסוג השני, המשוכלל-וכאילו-לא-נוטף. ככה יצא.

כשפתחתי את הקופסה כדי להדליק את הנרות הצבעוניים, גיליתי להפתעתי שכולם – אבל כולם – לבנים לגמרי. ברגע הראשון זה היה קצת מאכזב (יש באישיותי חלקים מאוד ילדותיים), אפילו שקלתי לקנות למוחרת קופסה אחרת. אבל כשהדלקנו אותם נוכחתי לדעת שהם דווקא נורא יפים – יותר יפים ממה שהיו לי אי פעם. כשהם דולקים, הם מקבלים מין גוון חלבי-פנינתי מעודן ומפיצים סביבם אור רך, שקט וחם.

אתמול בערב – נר שישי – ראש המשפחה צילם אותם בשבילי.

שיהיה חג חנוכה שמח לכולנו – ואם אפשר לבקש, שיהיה בו גם איזה נס קטן או שניים: נראה לי שכבר נמצא מה לעשות איתם אם רק ינשרו אל חיקנו.

נר שישי, חנוכה תשפ"א
באדיבות ראש המשפחה
אפשר להקליק להגדלה.

קצרים מעמק חפר

אגמון חפר
יהלומי זהרורים בשמש
שטים על אדָוות
מערבה –
ובערבי הנחל
הרוח שרה

מאגר משמר השרון
השקנאים החמודים:
נחיתת-גלישה על פני המים;
תמרון בלהקה
כשכולם, כבִפקודה,
טובלים ראשים בהבלטת האחוריים,
אחר שבים לשחייתם הרגילה;
ואז –
נפנוף רוגש של הכנפיים,
מרוצת רגליים –
והמרָאה

יום טוב של הכינרת

השבוע כתבה המשוררת סבינה מסג בדף הפייסבוק שלה על הכינרת. היא סיפרה שם שהכינרת משתנה כל העת, ושלא תמיד היא מאה אחוז במיטבה, בגלל האובך המקשה על הראות. אבל, היא כותבת, לפעמים "היא מזדהרת ונראית כמו החלום עליה." ובכלל, היא מוסיפה, "טוב שיש גוני גוונים, טוב שיש ירידות ועליות."

אז יום שלישי השבוע, מסתבר שם, היה יום טוב של הכינרת ("אחרי השרקייה יש ראות טובה"). וזה משמח. והמסקנה של סבינה מסג, עם דרישת שלום קטנה לרחל, היא ש-

"לא חשוב אם / היו או לא היו / דברים – – – / עכשיו ישנם."

וזה מקסים בעיניי.

יפה שתיקה

אני גם עסוקה וגם מדוכדכת וגם לא בא לי לכתוב בבלוג וגם כמובן אין על מה. הרי לא קורה כלום. עונת סגר ב' פחות או יותר הסתיימה וסגר ג' טרם החל, אבל החיים כמובן לא שבו למסלולם.

אבל הרי אומרים שכדאי לכתוב משהו קטן וטוב כל יום.

אבל עדה ק. ואני, 'משהו טוב' זה לא הסגנון שלנו, בטח לא עכשיו.

אז הנה משהו טוב זעיר, שכצפוי, ייגמר רע:
בשמחה ירשתי את מכשיר הקינדל של חמותי המנוחה. קינדל זו המצאה מאוד נחמדה, שתדעו. לא עדיף על ספר מנייר, אבל סוג המסך שלו מאפשר קריאה לפני השינה, וגם לא אוכל הרבה בטרייה. אז העברתי לשם את הדבר של אלבר קאמי ואני מתקדמת עכשיו מהר לקראת סופו. הזנחתי אותו הרבה זמן וקראתי כל מיני דברים אחרים באמצע, אבל הנה עכשיו שבתי אליו שנית. או שלישית. עכשיו הוא גם טיפה פחות מדכא מקודם, כי סוף סוף יש שם כבר סימנים לסוף המגפה ויציאה מן הסגר. העכברושים והחתולים, למשל, חוזרים לעיר. הידעתם? לא העכברושים מעבירים את המחלה, אלא משהו שעוקץ אותם. נדמה לי.

כך או כך, תיאורי הייאוש מן המגפה (לפני השיפור) שם הם כל כך מוכרים. כל כך כמו אצלנו. כולל זה שהעיר חיה בתחושה שאין עתיד. כולל, בהמשך, הכיסופים 'לחזרה לתור הזהב של הבריאות' (return to the golden age of health).

בהתקדמותי לקראת סוף הספר אני נוכחת לדעת שזכרתי אותו לא נכון מהפעם הקודמת שקראתי (לפני שנים רבות). לא פלוני הוא שנדבק במחלה לקראת הסוף ומחלים – אלא ידידו הטוב, שדווקא לא מחלים. זה מביך איך שבניתי לעצמי בזיכרון עלילה שלא הייתה ולא נבראה. צריך כנראה שאפעיל יותר ענווה כשזה קשור לזיכרונות (ובכלל), כי מסתבר שלא תמיד יש להם קשר למציאות.

הבטחתי שזה ייגמר רע, וקיימתי.

סגר ב', פרק 6

נדמה לי שכבר היה לי פעם פוסט על ענווה. עכשיו יהיה עוד אחד.

מלכתחילה נדמה לי שזה מה שהכי חסר לנו: ענווה. הכרה במגבלותינו. הפנמה שלא על הכול אפשר לשלוט, ולא הכול הולך בכוח.

כבר מתחילת משבר הקורונה: התפיסה כאילו אפשר 'למגר את הנגיף' על ידי סגירת כל העולם ואשתו בבית ועל ידי בידודים אכזריים – אין לה על מה לסמוך. הנגיף לא ימוגר. ברגע שיפתחו את הסגר, הוא יחזור. אפשר בינתיים להגיד תודה לאלוהים, שלוש פעמים ביום, שזה קורונה ולא דֶבר, או אבולה, או איזו זוועה אחרת. למרות שגם קורונה איננה טיול בפארק, אני לגמרי מודעת לכך, ובהחלט מגלה ענווה בעניינה. ובכל זאת יש לנו מזל שהיא לא דֶבר. ובמאבק מולה חשוב להיות חכמים, ולא רק צודקים. לאמור, להיזהר בשכל, לא בהיסטריה. ולזכור תמיד שבין הכול לבין לא כלום, בין אפס למאה, יש עוד תשעים ותשע אופציות ביניים, ואפשר להסתדר בנוחות איפה שהוא על הרצף, במקום להצטופף, בנחישות אין-קץ, בקצוות.

או התפיסה הילדותית שאפשר להכריח את כולם 'להישמע להוראות' בעזרת עונשים וקנסות. ובכן, מסתבר שאי אפשר. תמיד – בכל חברה (לא רק אצל ישראלים) – יש מי שיפרו, יתחמקו, יתחכמו, ינצלו. זה טבע האדם. בעיקר כשהגזרות כמעט קשות מנשוא, ולא אלאה אתכם שוב בסיפורו של שר הצבא שסירב להפוך לפרפר (וע"ע הנסיך הקטן).

העובדה שהרמטכ"ל אירח בחצר ביתו את הורי אשתו לא בהכרח מורה על כך שהוא אדם מושחת. אני בטוחה שבאותו יום עצמו היו כאן אלפים שעשו כמוהו. יש להניח שרבים מהם שמרו על מרחק של שני מטר בין כיסא-נוח למשנהו. ויש להניח שיותר משהביקור הזה בגינה הזיק לשלום ההורים המבוגרים, הוא הועיל לבריאותם הנפשית – וכנגזרת שלה, גם לבריאותם הפיזית. כי הצורך האנושי באינטראקציה עם בני אדם אחרים הוא דבר שאין להתכחש לו, וחילופי מבטים וחיוכים בזום לא יכולים להשביעו. לא לאורך זמן, ולא בלי לשלם מחיר יקר.

הנה, למשל, אתמול נסעתי עם ראש המשפחה לסופרמרקט (במקום להסתפק בסופר-זוטא שבשכונה). חזרתי עולצת, למרות שזה סופרמרקט די בינוני בטיבו: נסעתי בדרכים, ראיתי אנשים, שמעתי שיחות שלהם, החלפתי חיוכים עם מישהי בתור (מאחורי המסכות, אבל רואים בעיניים), אמרתי תודה לאיש הביטחון בכניסה: איזה חיים סוערים ומלאי עניין! וכמה שהיה חסר לי כל זה!

באותו עניין: שנת הלימודים שלנו נפתחת בשבוע הבא. יש לי המון עבודה, אני כל היום במחשב ובזום ומתפללת שהאינטרנט לא יכזיב. לקראת שיעורי-זום עולה שוב הדיון של 'הריבועים השחורים', כלומר תלמידים שמשתתפים במפגש בלי להפעיל את מצלמותיהם. שואלים מה אפשר לעשות, איך וכמה אפשר לחייב אותם להפעיל אותן, אילו סיבות שהם נותנים כדי לתרץ את הריבועים המוחשכים אפשר לקבל.

זה נראה לי כזה דיון עקר. הרי אפילו בתנאים אופטימליים, של שיעור שמתקיים בחדר של כיתה רגילה, אין לי שליטה על מה שתלמידים עושים כשאני מבלבלת את מוחם בהסברים מפותלים. במיוחד באלף השלישי, כשהם עסוקים בסמרטפון מתחת לשולחן, או שוקעים בלפטופים שלהם, ואלוהים יודע איפה הם גולשים שם. והלוא אפילו בימים הרחוקים שאני הייתי תלמידה יכולתי להתנתק למחוז החלומות, ושום מורה לא היה יכול לשלוט בזה.

בכיתה רגילה (מאז 8 במרץ לא הייתי בכזאת, רק אומרת) אני עוצרת לפעמים את השיעור ומפריחה לחלל החדר את השאלה 'אתם איתי עכשיו או בפייסבוק?", ויכולה לזהות, על פי עוצמת החיוכים הנבוכים, מה תשובתו של כל מחייך. גם בשיעורי זום כבר למדתי לשלוח אל המעמקים המוחשכים של האינטרנט את השאלה 'אתם איתי? הי! תשמיעו קול שאני אדע שאני לא לבד פה!' ותמיד יש מי שמתחברים מהר למיקרופון ועונים 'אני כאן'. ודי לי בכך. רוצים לחפף? בין כך ובין כך לא אוכל למנוע זאת. טרמפיסטים יש בכל מקום. יכולים להסתדר בחומר בלעדיי? אדרבא, תראו לי את הקסם. כולנו אנשים מבוגרים (תודה לאל שאני מלמדת במכללה ולא בחטיבת ביניים), כולנו יודעים כמה קשה עכשיו לכולם, רובנו מבינים שצריך להתגייס, לתת כתף, לתת אמון זה בזה. ומי שינצל את זה לרעה – שיבושם לו, אני אפנה אל הרציניים וההגונים. ובמקצוע שלי, בניגוד לרפואה – גם אם לא מבינים את החומר במלואו, הפציינט לא ימות. לאמור: פרופורציות.

בקיצור, קצת ענווה. לא על הכול אפשר לשלוט. זה טוב לכל תחומי החיים, ואני משננת את זה לעצמי יום יום, בכל התחומים. לפעמים אני אפילו מצליחה להפנים.

סגר ב', פרק 5

ואם תהיתם איך אני מרגישה בימים אלה – אז התשובה היא שבדיוק ככה (קישור ששלחה לי חברה בוואטסאפ):

https://www.facebook.com/1448100679/posts/10225054466135991/?extid=0&d=w

*

ואם תהיתם מה אני עושה בימים אלה – אז התשובה היא זום. ציירתי את עצמי ממסך המחשב בזמן שיעור אקוורל (בעיקר האוזניות והמיקרופון יצאו דומים לעצמם, ותודה לאיריסיה על הצילום). וכשאני לא בשיעור אקוורל בזום, אני בזום לצורכי עבודה.

אפשר להקליק על התמונה להגדלה

*

אלה הם חיי.

סגר ב', פרק 4

הדכדוך והמיאוס שולטים בכול. וגם מין עצב חסר תוחלת. אפילו האורות הצבעוניים הקטנים שמהבהבים על מרפסות (טרנד חדש? או שזה קשור לסוכות?) לא מצליחים לשמח אותי. אני רואה אותם בטיוליי הרגליים, והם רק מוסיפים לי עצֶבֶת, למרות שכוונתם שונה לגמרי, ולמרות שבימים כתיקונם הייתי מחבבת אותם מאוד.

*

קראתי משהו יפה אצל ג'וליאנה: היא כותבת שם, בין היתר, על "לבנות שוב פיגומי אופטימיות". לא שאני מצליחה, אבל הרעיון מוצא חן בעיניי.

*

אם כי בינתיים, כל מה שיש לי להציע הוא זה:

סגר ב'
שמיכה כבדה נפרשה על חיינו
חונקת אותָם
עד דק
עד אינָם

*

ודווקא את סגר א' צלחתי לא רע. אבל סגר ב' מסתמן כמשהו שמעבר לכוחותיי.
או, למצער, מעבר לסבלנותי.
לאמור: מיציתי.

סגר ב', פרק 3

יום הכיפורים תשפ"א. היום שיותר מכל דבר אחר גורם לי לייחל לקיצו. כל שנה, ואולי במיוחד השנה.

עם השנים אני מוצאת לי דרך למלא אותו בתכנים שמתאימים לי. לא צמה, אבל אוכלת הרבה פחות מכרגיל. שותה הרבה מים. אלוהים יבין. וגם אם לא – נראה לי שגם הוא צריך לכפר השנה על לא מעט עוונות. ומעט האוכל שאני כן אוכלת, והמים שאני שותה בנדיבות, מאפשרים לי לצאת לסיבובים הרגליים שלי.

אם יש משהו טוב שיצא מכל הקורונה הארורה הזאתי, על שפעת סגריה, חרדותיה ודכדוכיה, זו העובדה שאני מתוודעת בהדרגה אל כל מיני רחובונים קטנים, סמטאות וגינות ציבוריות וגני שעשועים בטווח הקילומטר (פלוס מינוס) מהבית. ההרפתקה הגדולה של ימים כאלה היא ללכת לגינה ציבורית ולשבת שם על ספסל, באוויר, בצל, ולהקשיב לציפורים המצייצות ולילדים המצווחים בעונג על המגלשות. זה החוצלארץ היחיד שלי, היציאה היחידה משגרה, הטעימה מן הטבע שממשיך סביבנו בכל עוזו, למרות הקורונה.

הבוקר, בעשר, יצאתי לסיבוב שלי. בצל עוד לא היה כל כך חם, ויש בריזה, באמת. והלכתי לגינה ציבורית די גדולה שאני מכירה רק קצת, וישבתי לי שם על ספסל בצל, קרוב לעץ תמר שהשיר אחת לדקה או שתיים פרי צהוב בשל מתוך האשכולות שבמרומיו. הקשבתי לציפורים ולקולות התמרים הנושרים, ולקולות המשאים-ומתנים המשפחתיים שעלו מן הבתים המקיפים את הגינה, ולקולות הילדים על מתקני השעשועים. אני אוהבת את כל הקולות האלה, כל אחד ומאפייניו. וגם הקשבתי לקול הנשימות שלי, ושלווה גדולה ירדה עליי פתאום.

קראתי פעם (נדמה לי שבלאכול, להתפלל, לאהוב), שהתפילה היא דיבור עם אלוהים, ואילו המדיטציה היא הקשבה לו. אני לא טובה במדיטציה, אבל מאוד מעריכה את ההקשבה לסוגיה, ובהדרגה מלמדת את עצמי להקשיב (לא רק לדיבורים או למוזיקה, שזה דבר שעשיתי תמיד). אני לומדת לנשום ולהקשיב לכל הקולות שמקיפים אותי ושנקרים על דרכי, ולא לחשוב כל הזמן את המחשבות החרדות והטורדניות שלי, שאני יודעת ומרגישה שהן הורסות כל חלקה טובה בבריאותי. עד כדי כך נהייתי שם שלווה, על הספסל המוצל, שהוצאתי אפילו פנקס זעיר ועיפרון ושרבטתי עליו כמה מילים של לא-פרוזה, ולא אכפת לי אם ראו והשתוממו.

אחר כך הלכתי משם והמשכתי בסיבוב הרגלי וקינחתי במעבר דרך הגינה הציבורית היותר רגילה שלי, זו שקרובה לבית. כבר היה חם מדי בשביל לשבת שם, אפילו בצל, אבל מאחד הבתים הסמוכים עלו פתאום קולות של מניין מתפלל, ואני חשבתי שזה מקסים (גם הקולות וגם היכולת להתגמש ולאלתר בשעת צרה), ולולא היה לי חם שם אולי הייתי חונה על ספסל ומקשיבה לתפילות העולות ומתערבבות בציוצי הציפורים.

בשובי ראיתי שבגדר החיה של הבניין שלנו פורחת היערה (שוב?), והיא מנוקדת בפרחים כחולים קטנים שאינני יודעת את שמם אבל מכנה אותם ביני לביני 'פרחי זכריני', כנראה שלא בצדק. כל הפריחה הפתאומית הזאת בסוף הקיץ! גם ציפור גן עדן פורחת אצלנו בצידי שביל הכניסה, אבל זה פרח שאני לא מצליחה להבין, והוא מלא ביותר מדי קוצים וזיזים ואני לא מתחברת אליו ולא מבינה לאן הוא ממריא. למרות הכול חשבתי לי שנתקלתי בטיולי בכמה דברים מעודדים, ואולי הם בכל זאת סימן טוב לבאות.

חתימה טובה לכולם.

גלישת בוקר

לפעמים, בגלישת הבוקר שלי באינטרנט, אני מוצאת פנינים.

למשל היום. קראתי ריאיון (שפורסם נדמה לי ב'מעריב') עם יורם לס (לא בא לי להתווכח עכשיו על קביעותיו בענייני קורונה, אבל אני תוהה אם הוא אכן תמיד כל כך טועה ומטעה בכל מה שהוא אומר. לא משנה). בקיצור, משך את עיני משהו שהוא אמר שם דווקא בענייני פוליטיקה: שהיא "אומנות של ניווט בין קרחונים". זה כל כך נכון בעיניי, ולא רק לפוליטיקה. ואם להישאר בענייני קורונה – רוני גמזו הוא לא פוליטיקאי, אבל לא אתפלא אם גם הוא מרגיש כמי שמנווט בין קרחונים, והם חדים ומשוננים במיוחד.

*

ועוד באינטרנט, הבוקר: עופר מסין כותב בדף הפייסבוק שלו שהוא תוהה לאן נעלמו החלומות שהוא ואשתו רקמו על העתיד בעת שהיו סגורים ומסוגרים עם ילדיהם בבית, בווהאן, בחודשי סגר הקורונה. "אסור לנו לשכוח את החלומות", הוא כותב שם. וגם זה כל כך נכון.

אולי חלומות הם סם החיים.
למרות שאני חוששת שאני כבר שכחתי את כל חלומותיי, או לפחות את רובם.