בפתאומיות

השבוע היה לנו כינוס בזום עבור סגל המכללה לכבוד סיום שנה"ל.

אני לא ממעריצות הזום, ובכל זאת נפעמתי מכמה טוב שזה עובד, וכמה שעות נסיעה זה חסך לי. ואיך כשזה נגמר בשמונה בערב אני לא צריכה לפתוח במסע אינסופי הביתה בתחבורה ציבורית מקרטעת, אלא פשוט עוברת חדר, מדליקה טלוויזיה (חדשות) והולכת למקרר.

במקום להגיע לחדרים השונים של סדנאות הכנס, לוחצים על קישורים. לקישור של הסדנה האחרונה שבחרתי הגעתי באיחור (לא באשמתי), אבל אני שמחה שהגעתי. בשל האיחור אני לא בדיוק יודעת מה הוסבר בהתחלה, אבל בגדול הקריאה המנחה סיפור קצר מאוד של קפקא ששמו 'הטיול הפתאומי'. בסיפור יש מישהו שחושב לצאת החוצה לטיול ערב ולהשאיר את הבית/משפחה מאחוריו ופשוט לטייל בחוץ ואולי גם לבקר חבר. המנחה סיפרה שאחרי שקראו את הנ"ל כתבו תלמידים שלה בפורום של הקורס שהסיפור נגע לליבם במיוחד בימי קורונה.

גם לליבי.

ההתרשמות שמישהו יכול להחליט לצאת מהבית ויוצא וזהו גורמת לי לקנא. בסיפור כתוב שהוא צריך להסיר את החלוק לפני היציאה, ובזאת מסתיימות ההכנות. עצם הכותרת מעוררת כמיהה: טיול פתאומי. פשוט להחליט ולצאת. בצל הקורונה אין כמעט שום דבר פתאומי (חוץ מאולי הנחתת הודעה שצריך להיכנס לבידוד). ואין שום דבר ספונטני. כל דבר מחייב תכנון, שיקול דעת, ניהול סיכונים, תהיות אם כדאי או לא, אם שווה את הסיכון או לא.

ולא מספיק לפשוט את החלוק, כי צריך גם לקחת מסכה. שאם לא כן יורד אדם לפי תומו אל הרחוב, מתחיל ללכת, והופ – נזכר פתאום שהוא נטול מסכה. שאז הוא חייב לשוב מיד על עקבותיו ולתקן את המעוות, שאם לא כן, וכו'.

[עריכה מאוחרת:
ומה נודע לי פתאום במקרה? שהיום, 3 ביולי, יום ההולדת של פרנץ קפקא. כשכתבתי את הפוסט – בכלל לא ידעתי. הנה עוד פתאומיות.]

על ההפחדה

כבר אמרו חז"לינו, If you can't win them, join them, ואם אתה לא מצליח לשכנע אותם, תכריח אותם, ואם הם לא מספיק לחוצים, תלחץ אותם עוד יותר, ואם הם לא משתכנעים, תפחיד אותם.

אז הגענו לשלב ההפחדה. שיאו בפרסומות בטלוויזיה שבה מחלימי קורונה נבחרים מספרים על אימי המחלה. מסקנת הסיפורים: שימו מסכות.

עכשיו, אני מעולם לא הקלתי ראש בקורונה. בעיניי, כשאומרים שהיא כמו שפעת, אין הכוונה שהיא קלה כמו שפעת, אלא ששפעת יכולה להיות קשה לא פחות מקורונה. מה עושים כדי להתגונן מפניה – זה כבר סיפור אחר. מאז פברואר אני טוענת שעד שלא יחלו מספיק אנשים זה לא ייגמר. זה לא אומר שצריך לזלזל (זו גם לא המלצה להשתתף במסיבות הדבקה) – זה רק אומר שצריך להיות מציאותיים.

אז מה יוצא מסרטוני ההפחדה? מי שמזלזל בין כך ובין כך לא צופה בהם, וגם אם צופה – לא מתרשם.

מי כן צופה? אני ושכמותי. מה זה עושה לנו? מלחיץ אותנו עוד יותר. וזה למרות שאנחנו כל הזמן מקפידים על מסכות. נשבעת.

בשביל מה אני מבלבלת על זה את המוח? כי היום ראיתי שלט חדש במרכז העיר. יש שם מקום אסטרטגי שבו העירייה תולה כל פעם שלט גדול אחר, תמיד בענייני קורונה. פעם 'יהיה בסדר', פעם 'נתגבר על זה ביחד' ופעם 'תזכורת מסכה' (בלי הפחדות), וכאלה. והיום, בשלט החדש, יש ציור של כדור-קורונה עם הקוצים, והוא כמעט חמוד, ולידו כתוב: 'זוכרים אותי? אני עדיין כאן'.

זה כל השלט. בלי איומים והפחדות. בלי חום גבוה והתעלפויות וחשבתי שאמות. וזה מצא חן בעיניי, ואפילו אמרתי שהעירייה האלה חמודים.

זהו, אין punch line.

שלושים וחמישה במאי

בראשית ימי הקורונה, כשלמדתי שאפשר להקליט שיעורים והסברים בזום, ואפילו לכתוב שם על 'לוח' – כתבתי שם בערבית את התאריך 35/5 וביקשתי מהתלמידים שיזהו מה כתוב שם. קצת חמדתי לצון, וזכרתי שיש ספר בשם הזה משל אריך קסטנר, וחשבתי שזה תרגיל נחמד כשלומדים את הספָרות הערביות.

התלמידים אומנם פיענחו את הכתוב, וחלקם גם הכירו את הספר. אחרים תהו מה נכנס במורתם המוזרה שהיא מצטטת תאריכים שלא היו ולא נבראו. כך או כך, לרגל התרגיל דפדפתי קצת בוויקיפדיה וגיליתי שה-35 במאי הוא גם שם קוד עבור ה-4 ביוני, כשלא רוצים להזכיר את זה האחרון. למשל, מאורעות טיאננמן בסין אירעו ב-4 ביוני, והיות שהמשטר לא אוהב שמזכירים לו את זה, יש המציינים במקום את 35 במאי.

מוסר השכל? לא הרבה. האחד, חבל שאני לא מכירה את הספר. בילדותי קראתי את אמיל והבלשים (ולא השתגעתי עליו), ואת אורה הכפולה ואת פצפונת ואנטון, שאת שניהם מאוד מאוד אהבתי. אבל ל-35 במאי מעולם לא הגעתי. אולי הגיע הזמן לעשות משהו בנידון.

ומוסר השכל שני: היום ה-35 במאי. באמת. ואם אתם לא מאמינים, תִספרו מסוף מאי ותראו.

יומן קורונה (14)

היום עמדתי במטבח וקצצתי בצל בשביל הפטריות.  פתאום רעש גדול מבחוץ:  רמקול חזק,  מוזיקה ושירה.  כבר כמעט סיננתי 'מה לעזאזל',  ומיהרתי לחלון.  ראיתי:  אוטו גדול של העירייה,  ועל דופנו שלט שמכריז שהעירייה עושה שמח גם בימי קורונה.  ועליו עומדות מי שעומדות ושרות ורוקדות וקוראות חג שמח.  קצת כמו בעדלאידע,  שגם היא בוטלה השנה.  ואז נזכרתי שבאמת היום המימונה.  וסלחתי על הרעש. הרצון הטוב נגע לליבי.  ואז פתאום התחלתי לבכות,  בלי שום סיבה נראית לעין,  כמו שקורה לי לפעמים בימים האלה.
ואולי זה בכלל היה הבצל.

*

האחיין שלי ממשיך לפרסם קטעים מתרגולו היומי בבית.  הפלייליסט של הקרנטינה. חלקם כל כך יפים,  שאני חוזרת ושומעת אותם עוד ועוד.

למשל הקטע של היום.
[אם יש בעיה לשמוע, מוצע שם, בכיתוב המלווה את הסרטון, לינק חלופי ליוטיוב.]

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום ארבעה עשר.

יומן קורונה (12)

לאחרונה כבר התחיל להיראות כאילו רואים את הסוף. דיבורים על 'שחרור הדרגתי' אחרי הפסח ועל 'אסטרטגיית היציאה' ערבים לאוזן הרבה יותר מדיווחים על 'זינוקים' במספרים ועל 'מחדלים'. מתישהו יהיה כדאי אולי לכתוב איזה פוסט על אוצר המילים בימי חירום (שהוא מעצבן לא פחות מבעיית הבקיאות הלקויה בחשבון אצל הכתבים והדווחנים למיניהם. שמתי לב שהם מתקשים במיוחד בפרק של האחוזים). מכל מקום, במהדורת החדשות של הערב הוברר שהשמחה הייתה מוקדמת: לא שחרור, לא אחרי פסח, ובעיקר, לאיש אין מושג מהי אסטרטגיית היציאה. בתור פרס ניחומים ממליץ עכשיו משרד הבריאות לציבור על נטילת ויטמין D. אחרי נייר הטואלט, הביצים והמסכות – הנה עוד מוצר שייחטף מן המדפים בשבועות הקרובים ויהפוך ליקר-המציאות.

*

בתוך כך (מילה חביבה על דווחני YNET לאחרונה) – החל מהבוקר, חובת לבישה (עטייה?) של מסכות במרחב הציבורי (אחרי כל הפליק-פלאקים לאחור של משרד הבריאות בעניין הזה. אבל די, עדה ק., תפסיקי להתקטנן). יצאתי לסיבוב היומי שלי עם מסכה שתפרתי משלוש שכבות של בד ארוג בצפיפות שלקחתי מציפית שהחרבתי לצורך זה. ממש לפי ההוראות. לפני שיצאתי מהבית הרגשתי כמו ילדה שפוחדת שיצחקו עליה בבית הספר. לא צחקו. אבל זה לא כיף גדול. בהתחלה ממש נלחצתי כי נדמה היה לי שאני נחנקת מאחורי שלוש השכבות. אחר כך התברר שלא נחנקתי, אבל אני מקווה שהעניין הזה ייגמר לפני חום יולי-אוגוסט, כי אז מספיק חם ולח בחוץ גם בלי כיסוי אף-פה. יש לנו גם מסכות 'רגילות' (הירקרקות האלה) שראש המשפחה הזמין וקיבל לפני יומיים עד הבית, אז אנחנו די מסודרים. אבל חשבתי לחסוך ולהשתמש בתוצרת עצמית.

אולי בכל זאת צחקו עליי, כי בסך הכול הייתי אדם די מגוחך אפילו לפני הקורונה. ומה גם עכשיו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שנים עשר.

יומן קורונה (8)

על הבוקר, בפייסבוק:


מעין אלכסנדר, חַברת פייסבוק וידידה וירטואלית, בלוגרית שאני מכירה עוד מימי ישרא, מבקשת ממי מחבריה (ירושלמים ואחרים) שנתקל בפריחת הוויסטריה, שיצלם לה אותה וישלח. עכשיו בדיוק זמן הפריחה, ואין ויסטריה ב-100 המטרים המותרים בסביבתה, והיא אוהבת אותה ומתגעגעת לראותה.

[פתאום נזכרתי שסמוך לעבודה, בבית הכרם, יש עץ אחד שנראה לי כוויסטריה, וגם לי אסור ללכת לשם עכשיו, כי זה הרבה, הרבה יותר מ-100 מטר מהבית. ורק בזכות הפוסטים של מעין אני בכלל יודעת, די בוודאות, שזו ויסטריה].

"אולי פורחת ויסטריה ב-100 מטר שלך?" שואלת מעין בפוסט שלה, ומוסיפה, "פתאום חשבתי שכבר כמעט פסח, ועוד לא ראיתי אף ויסטריה השנה – וכנראה גם לא אראה."

איזה ימים מוזרים וקורעי לב.

הנה.

*

והנה גם מה שציירתי היום, בשיעור אקוורל וירטואלי (ותודה לאיריסיה מורתנו), על פי צילום שמצאתי בפינטרסט:

ויסטריה, אפשר להקליק להגדלה

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שמיני.

יומן קורונה (7)

לא הרבה קורה.

*

אקטואליה: לא מבינה את הטריק הזה עם גנץ ועם משרת יושב ראש הכנסת. כל פעם שמנסים להסביר לי, המוח שלי ננעל. לא מרגישה שגנץ בגד בי, אחרי הכול מעולם לא הצבעתי עבורו והוא לא חייב לי כלום. לו היה קורא בבלוג שלי היה אולי נתקל בעצתי הקבועה, לא לבסס מדיניות שלמה על השאלה 'עם מי לא נשב'. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל הוא בטח לא קורא. איך שלא יהיה, דווקא אשמח אם תהיה כאן כנסת מתפקדת ותהיה ממשלה ולא יהיו עוד בחירות מיותרות. מספיק עם זה כבר, וממילא לא נשאר כסף בשביל בזבוזים.

*

לא אוהבת את דיבורי השנאה שאני רואה ברשת בנוגע לחרדים שאשמים לכאורה בהתפשטות הנגיף. כן, אני מסתכנת בכך שיאשימו אותי ביפייפות-נפש. שיאשימו, בכל זאת לא אשתתף בזה. כשווירוס מידבק משתולל בכל העולם, אין טעם בהאשמות. מה גם שמי שהדביק את החרדים לא היה בהכרח חרדי. אני אסתפק עכשיו בידיעה שהנהלים וההוראות יהודקו כדבעי, וטוב יעשה ליצמן – שהוא, בל נשכח, הממונה הרשמי על בריאות כולנו – אם יסביר סופסוף לצאן מרעיתו מאיפה משתין הדג. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

*

משפחה: מפגש זום עם הילדים בשישי בערב. גם הוגולינה השתתפה. ככה מקיימים היום קשרי משפחה. היה נחמד, אבל בסוף נשארה חמיצות מסוימת. אפילו התגעגעתי לטאטא את כל השערות שהוגולינה משאירה תמיד ברחבי הבית. את אדם חמצמץ, עדה ק., תמיד ידעתי זאת.

*

עבודה: כמעט כולם מלינים שאין להם מה לעשות, אבל לי יש אינסוף עבודה, כי קורסים מקוונים גוזלים הרבה יותר זמן מקורסים רגילים, שלא לדבר על כל פלאי הטכניקה שאני אמורה ללמוד ולהפנים באפס זמן. וכמובן, תלות מוחלטת ומלחיצה באינטרנט. על כן אין לי זמן לסרטים וסדרות וסרטונים וכו'. איפה אני ואיפה בינג'. טוב, קצת בלוגים ופייסבוק, לא אכחיש. מדי לילה אני מגיעה למיטה בידיעה ששוב לא הספקתי את כל מה שצריך. אני יודעת שאלה צרות של עשירים – רבים היו מוכנים להתחלף איתי עכשיו. אז תפסיקי להתלונן, עדה ק.
אמרה ועשתה.

*

שגרת קורונה: שיפרתי את המסכה תוצרת-בית שלי (הוספתי תפרים ושיניתי קשירות של חוטי גומי), ויצאתי לכמה סידורים הכרחיים. כל כך ריק בחוץ. וכל כך אביב, ריבונו של עולם. ממש במרכז העיר תלתה העירייה שלט גדול: 'יהיה בסדר'. אולי הצדק איתה. או שלא. אבל שלט כזה, גם אם לא יועיל, לבטח לא יזיק. גם בדרך חזרה, על ספסל, ראיתי שמישהו תלה ציור שצויר על ידי ילד/ה, והוסיף את הכיתוב: 'הכול יהיה בסדר'. מחווה נוגעת ללב. אולי הם צודקים כולם, מי אני שאתווכח.

*

בבית המרקחת שאל מישהו את הרוקח אם יש מסכות. הרוקח ענה, אפילו לרופאים בבתי החולים אין עכשיו מסכות, איך אני יכול לתת לך?
אכן.
לפעמים אני משתעשעת במחשבה כמה מסכות אפשר היה לקנות בסכום שהוצא על צוללת גרעינית אחת שאף אחד לא צריך אותה.
עדה ק., תפסיקי.

*

בחצר הבניין הסמוך, אבא צעיר שוטף את האוטו שלו. ילדו הקט – בן שלוש או ארבע – נשלח לעזור, בעיקר בדיבורים, כמובן. האבא מניח את הפעוט על מכסה הבגאז'. הזאטוט מתקפל שם בחינניות שרק זאטוטים בגילו יכולים לגייס, וממשיך כמובן לדבר, כשאביו מתרכז ברחיצת השמשה האחורית. אני צופה מן החלון.
כשלא קורה כלום, כל דבר כזה מבליח מתוך האפלה.
ואיזה חמוד זה שיש כל כך הרבה מילים בעברית בשביל 'ילד קטן'.

*

ויהיה ערב ויהי בוקר, יום שביעי.

יומן קורונה (6)

יש רגעים שבהם הזעם משתלט עליי. למשל כשאני מקשיבה לדברור האידיוטי של מקבלי ההחלטות בימים אלה. מנכ"ל משרד הבריאות, והבוס שלו, והבוס של הבוס שלו. האנשים שייבשו את מערכת הבריאות במשך שנים, ועכשיו, עד לפני כשבוע, עוד הייתה להם החוצפה לטעון שהצעדים שהם נוקטים יעמידו את ישראל במקום טוב יותר משאר אומות העולם. זה היה קשקוש כבר אז, ועכשיו אפילו הם מבינים שזה קשקוש, אז הם הפסיקו לומר זאת. אבל אני זוכרת להם.

לא אתחיל להתווכח כאן על מספרי בדיקות ומספרי מכונות הנשמה, מה אני כבר מבינה בזה – אבל נדמה לי שגם ראשי מערכת הבריאות מודים שהיא לא לגמרי ערוכה להתמודד אפילו עם שפעת עונתית, והם יודעים טוב מאוד למה. מה שמסביר אולי את הבעת העיניים של משה בר סימן טוב, שמשדרת מאחורי משקפיו בעיקר פחד, גם כשפני האבן שלו נשארים קפואים. שנים לא הוסיפו כאן מיטות ולא הוסיפו תקנים, ועכשיו, כשצוותים רפואיים לא ממוגנים נדבקים בקורונה, מציק לי תרחיש האימים של מסדרונות שלא רק יתמלאו בזקנות, כרגיל, אלא גם יתרוקנו מרופאים. ואני מקווה שאני סתם טועה ולא מבינה.

אבל תפסיקי, עדה ק., זה לא יעזור. אז לברוח. שוב, להקלטות של האחיין שלי, שסגור בבית ושעליו כבר סיפרתי. הוא מקליט יום יום, בסמרטפון (?!), חלק מן התרגול היומי שלו, ומעלה את זה לפייסבוק. טיפת נחמה רוגעת בתוך ים של עצבים קשים. והוא קורא לזה QuarantinePlaylist# . ההאשטאג הזה נוגע לליבי יותר מהרבה דברים אחרים.

לקטע היומי, הנה.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישי.

יומן קורונה (5)

הייתי קוראת לפוסט הזה 'שובו של הפיראט הוורוד'. תיכף תבינו למה. אבל הכותרת כבר תפוסה.

*

נזלת והתעטשויות הן אצלי דרך חיים. אני האדם שלעולם לא ייתפס בלי טישיו. יש האומרים שזו אלרגיה (שהגורם לה לא אובחן מעולם), ויש המציעים הסברים אחרים. כך או כך, העונה הבוערת מבחינתי היא כל שנה במרץ ואפריל, כשהשיטה המכחילה המסכנה פורחת. אני לא יודעת למה אני ככה רעה אליה, אולי מפאת שמה המעצבן (היא לא מכחילה אלא צהובה, זה למה). אבל אני אוהבת להאשים אותה בכל האלרגיות שלי, לא בטוח שבצדק.

אז זה מתחיל מנזלת, עובר לא פעם לסינוסים, ואז מתחיל שיעול טורדני שהולך ומחריף, וכבר קרה לא אחת ולא שתיים ולא שלוש שזה הפך לדלקת ריאות. אין לי כבר אצבעות ביד לספור כמה פעמים הייתה לי דלקת ריאות בליל הסדר. ודלקת ריאות זה וואחד סיפור, עכשיו כבר כולם מבינים את זה, והיא יכולה להתפרשׂ בשקט על פני חודשיים ויותר שבסופם היא מסתלקת ומותירה מאחוריה אדמה חרוכה.

בקיצור, זה לא משהו שמישהו צריך בדיוק עכשיו, כשכל העולם השתגע. השנה כמובן חוסנתי וכו', אבל הקורונה הרי לא יודעת את זה.

אז לאחרונה השיטה המכחילה הארורה והמסכנה התחילה לפרוח ואני התחלתי להתעטש. מן הון להון הנזלת החריפה, ואני באמת התחלתי לדאוג. היה איזה לילה שנאלצתי לישון בישיבה, כי האף היה סתום כאילו יצקו לתוכו בטון. ממחטות הנייר החלו לאזול בקצב מבהיל (ומה ביבי יגיד אם לא יישארו לי?), והרי לא נעים ללכת לקנות במקומן עוד נייר טואלט, עוד יאשימו אותי באגרנות. אז עדה ק. אמרה לי: פעם אחת בחיים תתנהגי באחריות. אל תחכי שזה יהיה עוד יותר גרוע: תכי בברזל בעודו לוהט, כבר עכשיו.

זאתי יש לה לפעמים עצות טובות. ראש המשפחה הסכים איתה לגמרי, ואני החלטתי לציית, שלא כדרכי. כמובן, היום לא הולכים למרפאה, כי ההתעטשויות מבהילות נורא. במקום זה יש איזו פרוצדורה של להתקשר ולהפעיל כרטיס מרחוק ולהתקשר שוב וככה וככה, וזה נגמר בכך שהרופאה שלנו התקשרה אליי ושאלה איך היא יכולה לעזור. סיפרתי את שסיפרתי, היא נזכרה בכל השנים הקודמות, רשמה לי שני תכשירים נגד אלרגיה ואמרה לי ללכת לקחת אותם מבית המרקחת.

אמריקה, תדעו לכם. אני מהדור שרגיל לקבל פיסת נייר עבור כל דבר, אבל היום המרשם מחכה במחשבים של כל בתי המרקחת בארץ. כפרה עליו.

אמרתי לרופאה: ומה, ככה עם הנזלת אלך לבית המרקחת? זה יבהיל שם את כולם! אז היא ענתה, שימי מסכה. עדה ק. תכף קפצה (היא לא אחת שתוותר על ההזדמנות לרטון) ואמרה שאין לנו מסכות (כבר חיפשתי בכל מקום, ואין). אבל הרופאה לא התבלבלה: תאלתרי משהו, אמרה לי.

אמרתי לעדה ק.: נו, נראה אותך עכשיו. תביאי קצת תועלת, לכי תאלתרי.

מסתבר שזאתי היא באמת לפעמים רבת תושייה, על אף נרגנותה. הלכה ופשפשה בארון הבגדים ושלפה משם צעיף משי ורוד, ארוך וצר ודק, קיפלה וסידרה בשכבות והביאה לי ואמרה: תקשרי.

קשרתי, וחיזקתי את הקשר מאחור בעזרת הקליפס של השיער. יצא סביר. עדה ק. הייתה מדושנת עונג, אני פחות. שמטתי את ה'מסכה' על הצוואר (זה הכי cool ככה), אמרתי לעדה ק. שאשים אותה כמו שצריך רק בבית המרקחת, כדי לא להבהיל אנשים בחלל סגור, ויצאנו לדרך.

בבית המרקחת הראשון שעל פניו עברנו היו הרבה אנשים, והתור (מדולל בשני מטרים בין ממתין לממתין) השתרך בחוץ. לא התחשק לנו לחכות, אז המשכנו לבית המרקחת הבא, ושם היה ריק. היטבתי את המסכה על הפנים, וידאתי שהכול קשור, לקחתי אוויר ונכנסתי פנימה (הדלתות בבתי המרקחת פתוחות עכשיו לרווחה כל העת. יפה). על ההתחלה התנצלתי בפני הרוקח והרוקחת (העגמומיים במקצת) על התחפושת, והסברתי שאני לא רוצה להתעטש עליהם. הם מלמלו משהו על כך שזה בסדר, חבשו מיד את מסכותיהם הם (אמיתיות, לשם שינוי), והחלו לטפל בפנייתי (עם כפפות!). אני חושבת שנחה דעתם כשראו שהמרשם שלי הוא לא עבור חום-שיעול-קשיי-נשימה, אלא סתם נגד נזלת אלרגית – מחלה פשוטה וקלה, כפרה עליה. על הדרך שאלתי אם יש מסכות, וכמובן נעניתי שלא. לא חשבתי אחרת.

כשיצאתי מבית המרקחת שמטתי שוב את המסכה על הצוואר. אם לרופאים המנתחים בכל הסרטים והסדרות מותר, אז גם לי מותר. חוץ מזה, היה לי חם מתחתיה, וחשבתי על זה שבקיץ כל העניין הזה יסתבך עוד יותר. מילא. מה למדתי אתמול? שנטפל בגדר הזאת אחר כך.

חזרָתי הביתה לא לוותה באירועים מיוחדים, פרט לעובדה שכל מי שראה אותי התרחק ממני, למרות שלא התעטשתי. התנחמתי בעובדה שמטרת המתרחקים היא להגן עליי (מפאת גילי). ככה זה נשמע יותר טוב.

כשנכנסתי הביתה הסרתי את הצעיף לגמרי והכרזתי: 'שובו של הפיראט הוורוד'. סיפרתי לראש המשפחה על חוויותיי ואמרתי לו שגם הוא חייב לאלתר לעצמו מסכה. מאוחר יותר הוא אכן אילתר איזה צעיף מיוחד מציוד רכיבת האופניים שלו, הרבה יותר מוצלח משלי. ועדה ק. אפילו לא הייתה צריכה לעזור לו למצוא.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.

יומן קורונה (4)

ישנו השיר הנהדר ההוא של זלדה, שלומי קשור בחוט אל שלומך. המילים האלה מסתובבות לי בראש כבר כמה זמן, בכל מיני הקשרים. גם בהקשר פרוזאי לגמרי, שזלדה מן הסתם לא חשבה עליו.

שלומנו קשור בחוט (או בלעדיו) אל האינטרנט. הכול מנוהל דרכו. משפחה, מידע, טלפוניה, מפגשים וירטואליים, טלוויזיה, עבודה, הזמנות מהסופר, שירותי בריאות. פייסבוק. בלוגים. ועוד ועוד. מצד אחד זה נפלא, מצד שני זה מגביר את תחושת הבידוד שלי. מכל עבר סוגרות עליי עוד ועוד חומות. המוח החרדתי שלי ממציא את כל תרחישי האימה האפשריים. ואם יתקלקל האינטרנט. ואם טכנאי לא יבוא לתקן (כולם היום הרי שומרים מרחק). ואם גם הסמרטפון ישבוק. ואם לא יהיה איפה לקנות סוללה להחלפה (הכול נסגר). ואם ואם. לא אלאה אתכם בכל הפרטים.

בימים כתיקונם, אני תמיד מתכננת מסלולי מילוט: אם לא יהיה אינטרנט בבית, אסע לעבודה ואעבוד משם; אתנחל אצל הילדים המסכנים; אשב בקפה-אינטרנט; אבקש מחברים או שכנים רשות לעבוד אצלם כמה שעות ביום; אשתמש בטלפון/סמרטפון שלהם כדי לדווח לספק על התקלה; אלך לטייל בחוץ, או בקניון, עד יעבור זעם.

אף אחד ממסלולי המילוט הללו לא זמין היום. זה בדיוק מה שמלחיץ. שלומי קשור בחוט אל האינטרנט, ושלום האינטרנט קשור בחוט אל יד המקרה.

בילדותי, כשהייתי מפליגה על כנפי דמיון-האסונות (כן, כבר אז הייתי כזאת), הייתי אימי מנסה להדגים בפניי את חוסר התוחלת שבמחשבות הללו בעזרת סיפור על ילדה אחת שהכירה בחוץ לארץ, שנהגה לשבת ולקונן באופן הבא:
ואם כשאגדל אתחתן ויהיה לי תינוק – ואם התינוק יישן בעריסה מתחת למדף – ואם על המדף יהיה כד כבד – ואם החתול יקפוץ על המדף ויפיל את הכד – ואם הכד יפול על התינוק ויפגע בו – ואם אם.
צאי וראי, הייתה אימא שלי אומרת: והיא בכלל הייתה אז רק ילדה!

אז כן. את מסלולי הדמיון האלה צריך לחסום איכשהו, ומסלול המילוט המועדף הוא זה: כשנגיע לגדר, נטפס עליה.

הולכת לנסות להפנים וליישם.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום רביעי.