מֶחווֹנֶת*

[*לא, ברצינות, הגזמת: פוסט שלישי בשבוע??]

מעשה שהיה:

בשבוע שעבר היינו בחתונה, נחמדה ורגועה. בזמן שהתאספו כולם להקשיב לכמה נאומים (קצרים ולא מוגזמים), פרצה ילדה קטנה אחת שלא הכרתי בבכי גדול. אינני יודעת למה. אולי בת ארבע, מצוידת בזוג הורים צעירים ובאח עוד יותר קטן. אי אפשר היה להרגיעה בשום פנים ואופן, והצווחות היו חזקות במיוחד והפריעו לשמוע את הדוברים. ניסיתי לא להחמיץ פנים, כי צר היה לי על המצוקה של ההורים שמנסים הכול כדי להרגיע (כולל להרחיק אותה למקום אחר) ולא מצליחים. אני עוד זוכרת כמה זה יכול להיות מתסכל ומביך.

בסופו של דבר התמקמה הילדה איכשהו בזרועות אימה היושבת והתחילה להירגע (בעמל רב). ואז ניגש אליהן פתאום איש אחד שגם אותו לא הכרתי, לא צעיר ולא זקן, ובידו ורד. ניצן אחד כתום, סגור עדיין (מקווה שבלי קוצים). הוא אמר לילדה משהו שלא הצלחתי לשמוע, בשקט ובחיוך, והגיש לה את הוורד.

הילדה תלתה בו מבט נבוך, אבוד ולח, ושקלה את הצעתו, עדיין מייבבת קצת. בסופו של דבר התרצתה, הושיטה יד מהססת ולקחה את הוורד, והאיש אמר עוד משהו שלא שמעתי, ואז חזר להקשיב לנאומים. היא נותרה בזרועות אימה, שקטה כבר, אם כי עדיין משהקת, כמו שילדים משהקים אחרי בכי גדול, ומחזיקה את הוורד היטב היטב. ואני חשבתי, מוקסמת: בת ארבע או משהו כזה, וכבר פגשה את האביר הראשון שלה.

זהו. אין מוסר השכל.

תשובה לשאלה

בנושא החם של 'פרפרים' הוצע הנושא 'מה יש לי בתיק'.

א-הא. תיקים זה נושא כאוב. יש לי בתיק יותר מדי דברים, וראש המשפחה קורא לו לפעמים 'המזוודה'. ואז מוסיף עוד דברים, משלו, שאסחב לו, כי לו אין תיק (הצעה לנושא החם: למה לגברים אין תיקים?)

אז מה יש לי שם. הדברים הרגילים: ארנק, מפתח, טלפון. משקפי שמש. משקפי קריאה. עוד זוג משקפי קריאה ליתר ביטחון (בלי משקפיים אני סומא בארובה). ממחטות נייר. אבק שנוצר מממחטות נייר.

ציוד קורונה: שתי מסכות חד פעמיות, מסכה אחת מבד. בקבוק קטן של אלכוג'ל (כמעט ריק כבר, אבל קורונה הזאתי, תיפח רוחה הארורה, עוד ממשיכה).

פנקס קטן. עיפרון, עט. גומיה לשיער למקרה שהקליפס יתפרק. בתיק של העבודה (שאני כבר לא עובדת) היה לי גם מסרק קטן, קרם ידיים ושפתון בלי צבע. אבל את אלה אני כבר לא סוחבת איתי ביומיום. אגב, היה לי שם גם ספר תהילים קטנטנן בגודל חצי אצבע. היום אני כבר לא רואה מה כתוב בו, אפילו עם משקפיים, ואת מזמור כ"ג אני בין כך ובין כך יודעת בעל פה. אז הוא נשאר בתיק ההוא (שעוד הולך איתי לפעמים לשיעורי ציור).

כשנוסעים לנסיעה של שעה-שעתיים וצפונה מזה: בקבוק מים (יש לי שלושה גדלים שונים לבחירה, בהתאם לאורך המסע ואופיו). תרופה שאולי תגיע השעה לקחת. כובע. סוודר קטן למזגן (בקיץ. לא, אל תתחילו איתי).

פעם הייתי לוקחת לנסיעה (אפילו קצרה) גם ספר. היום לא צריך, יש אפצליקציות. לפחות זה.

התיק עצמו הוא בדרך כלל תיק גב (תעמדי ישר! תיישרי את הכתפיים!), שלא נראה מאוד גדול, וגם לא מאוד כבד, אבל יש בו הרבה מקום והוא מחולק היטב ומאוד נוח. היות שאחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות זה להעביר ציוד מתיק אחד למשנהו, אני בדרך כלל לא מחליפה אותו: הוא הולך איתי לסופרמרקט, לטיסה לחו"ל, לקונצרטים, לחתונות (בחיי). פשוט מתוך עצלות.

במי אני מקנאה? במי שיכולה להחליף תיקים לפי הצורך, להעביר מאחד לשני, לא לשכוח שום דבר בישן וגם אחר כך למצוא כל מה שצריך מהר בתיק החדש. יש אנשים שנולדו עם מזל, אני לא אחת מהם.

את הפסקה האחרונה כאן למעלה כתבה עדה ק. זאתי תמיד תמצא על מה להתלונן.

משהו בצד

אתמול בערב הייתי בקונצרט. הקהל, שכלל גם תלמידים, מחא מדי פעם כף בין הפרקים של היצירות, מה שנחשב להפרה חמורה למדי של מצוות 'לא תעשה' (לא מוחאים כפיים באמצע, רק בסוף).

אז לפני תחילת היצירה הבאה ביקש אחד הנגנים על הבמה לומר דבר מה לקהל, ואמר בערך כך:

אנחנו מתים על מחיאות כפיים, באמת – אבל הפרקים של יצירה הם כמו פרקים של ספר, ומקובל לקרוא אותם ברצף, בלי הפסקות [פירוש רש"י: בלי מחיאות כפיים].

ואז הוסיף: אבל אם אתם בכל זאת ממש מרגישים שאתם מוכרחים למחוא לנו כף גם באמצע, כי אתם ממש מתלהבים מאיתנו, אנחנו נבין.

כולם צחקו, גם מי שטעו קודם. אחרי זה, במעבר בין פרק לפרק, נמנעו ממחיאת כפיים, אבל חייכו קצת, ופה ושם נשמעו בעולם גם צחקוקים (שקטים).

אני אהבתי את זה – את האופן שבו האיש לימד את הקהל משהו חדש, אבל בלי להעליב ובלי להקטין ובלי להביך – ואם כבר צחק על מישהו, אז בעיקר על עצמו. ותוך כדי כך יצר גם אווירה נעימה ונינוחה באולם – גם בקרב הקהל וגם על הבמה.

*

עדה ק. מעירה ביובש: אופייני. זאתי מספרת שהייתה בקונצרט, ובמקום לספר מה ואיך, מבלבלת את המוח בעניינים שלא קשורים.

אכן. כזאת אנוכי.

זקנה עם הליכון

הזקנה עם ההליכון
קונה במכולת מזון חתולים
מדשדשת איתו לפינה מוצלת
מחלקת
מזמינה
בואי
בואי

אחר שבה אל ביתה
אל בדידותה
וחושבת בדרך
בצדק
הנה הוספתי דבר מה
לזיו העולם
שאני כבר עומדת בשוליו
מוכנה למסע
לתחנה הבאה

לגבירתי, באהבה

זה לא יפה למחזר, אבל במענה לשאלה בשרביט של פרפרים על המורים המיתולוגיים שלנו, אני מעתיקה לכאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג בינואר 2008. זה פשוט פוסט שאהבתי על מורה שאהבתי מאוד מאוד:

ל' היתה המורה שלי בכתה א'.  אני אהבתי אותה אהבת נפש.

את הכל אהבתי בה:  את קולה ואת חיתוך דיבורה.  את כפות ידיה,  ואת הלכה השקופה שבה משחה את ציפורניה. את ריח הבושם הקל שלה כשרכנה לבדוק את המחברת שלי.  את העט הכחול שלה,  שבו כתבה תמיד.  את סנדליה,  עם הדוגמה העדינה של ריבועים ירוקים-כסופים,  ואת האופן בו פסעה בתוכם,  בין השולחן ללוח.  את השרוולים הרכים של סוודר האנגורה הכתום שלה,  שאותם קיפלה תמיד כלפי פנים.  ואת שרשרת הזהב הדקה שלה,  עם תליון הפנינה העדין,  ברוח הימים ההם.  כששיחקתי עם חברותי ב-"מורה",  אני בטוחה שחיקיתי בדייקנות מירבית את קולה ואת תנועותיה.

וכמובן,  אהבתי את חסותה המגוננת.  אני הייתי אז ילדה חרדה ומודאגת,  והעולם החדש של בית הספר היה מלא סכנות ואיומים.  כמו,  למשל,  ילדי כתה ד',  שקומתם הגבוהה התנשאה כמעט עד לתקרת המסדרון,  ושעברו פעם,  בהפסקה,  על פני הטור החושש של ילדי כתה א' (שהתנהלו בשקט ובסדר אל חצר המשחקים המיועדת להם),  ופרעו את שורותיו בהיסח הדעת.  אחרי שחלפו משם,  נותרו אחרוני האלפונים הזעירים (ואני ביניהם) כעדת נמלים מבוהלת ללא רועה,  סובבים סביב עצמם במסדרון ההומה ומחפשים לשווא את הדרך החוצה,  עד שמצא אותם מישהו והובילם והחזירם אל מקומם.

עד כדי כך הייתי תלויה בהגנתה,  שפעם,  כשנעדרה מבית הספר,  ונשלחה אלינו מורה מחליפה במקומה,  פרצתי בבכי מר וסירבתי בתוקף להישאר בכתה (לבי לבי למורה המחליפה  –  זו באמת לא היתה אשמתה).  פעם אחרת קראתי לה,  בטעות,  "אמא"   –  ואז הצטמצמתי במקומי בבושה,  מחכה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.  היות שעיני היו מושפלות יכולתי רק לשמוע את חיוכה,  כשאמרה,  מסיבה שהיתה בעיני בלתי מוסברת,  שבשבילה זו דווקא מחמאה.

ל'  המשיכה ללמדנו עד סוף כתה ד',  ואז נסעה עם משפחתה לשליחות בחו"ל.  שנים לא ראיתי אותה. בינתיים שבה לארץ,  מן הסתם,  אבל אני כבר עברתי לבית הספר התיכון.  פגשתי בה שוב,  פתאום,  באולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה בן-גוריון,  בדרכי לירח הדבש שלי.  היא ישבה באחד הכסאות,  ממתינה לטיסה שלה,  ואני לא העזתי לגשת אליה,  כי זכרתי שיש לה אחות תאומה (תאומים תמיד טורדים את מנוחתי:  אדם פותח,  לתומו,  בשיחה עם אחד מהם,  ופתאום מתברר לו,  להוותו,  שזה בכלל לא הוא,  אלא אחיו).   אבל זו היתה דווקא היא,  והיא זיהתה אותי,  ואף זכרה את שמי.  איך אפשר בכלל לזכור שמות אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה תלמידים,  אינני יודעת.  היא סיפרה שחלתה,  ושהיא נוסעת,  אם הבנתי נכון,  לצורך טיפולים.  לא שאלתי הרבה  –  גם לא היה צורך.  המראה שלה אמר הכל.

כשנה לאחר מכן,  כשהייתי בעצמי מורה בבית ספר תיכון בעיר הולדתי,  נתקלתי בהיסח הדעת בפתק שנשכח בתוך יומן הכתה שבה לימדתי   –  מכתב למחנכת הכתה,  שבו הסבירה אחת האמהות,  כי בתה נעדרה מלימודים יום קודם לכן בשל השתתפותה בהלווית מורתה ל' מבית הספר היסודי. מיד הקפתי את הילדה ההיא בשאלות,  וכך נודע לי,  לגמרי במקרה,  שמורתי ל',  שהיתה גם מורתה,  נפטרה מן העולם.

אבל אני מוסיפה לזכור את קולה ואת כתב ידה ואת ידיה ואת שרווליה ואת סנדליה ואת שרשרת הזהב שלה,  עם תליון הפנינה.  ואת הכנפיים המגוננות שפרשה על הילדים האבודים מכתה א'.  לא שכחתי.

אינטרמצו

לא Bloganuary. כבר שבוע שלא כתבתי על הנושאים של הפרויקט הזה, וגם הנושא של היום לא מדבר אליי, אז אני מקווה שמחר-מוחרתיים, שהם הימים האחרונים, עוד יהיה לי משהו להגיד על זה. או שלא.

בינתיים היה השבוע של הסופה אלפיס (שזה, למיטב ידיעתי ביוונית קלסית/מודרנית, 'תקווה'. מה מעורר תקוות בסערות לא הבנתי, אבל לא חשוב).

מתחילת השבוע ראש המשפחה התחיל לנדנד שניסע לגליל כדי לראות שלג, לכשיירד, ואני לא רציתי. זה הולך ככה: ראש המשפחה עלה לארץ מארץ מושלגת בגיל שלוש, ועד אז ראה שם שלגים לרוב, אבל לא זוכר מהם כלום. לחו"ל הוא נוסע בדרך כלל בקיץ, אז מקסימום הוא רואה שם פסגות מושלגות מרחוק. פה ושם לקח אותי לעבודה בירושלים אחרי שלג, אבל גם אז ראה רק ערמות בצידי הכבישים ולא את הדבר האמיתי בזמן אמת. והוא כבר ממש התחיל לפתח רגשות החמצה קשים. אשר לי עצמי, ילידת מישורים צבריים שכמוני – ראיתי שלג בפעולה פה ושם (למשל כשהייתי חיילת בצפת, ופעם גם בניו יורק), ובאופן כללי אני חושבת ששלג יפה במיוחד כשרואים אותו מרחוק. אבל את ראש המשפחה זה לא שכנע.

בבוקר יום שלישי, יום לפני הסופה, התעוררתי עם נזלת מהאגדות. ממש כמו ברז. עטישותיי החרישו את הרחוב. הייתי בטוחה שזאת קורונה אומיקרונית, וכבר התחלתי לחשוב איך אפשר להפריד ביני לבין ראש המשפחה כדי למנוע הדבקה (כי כשמתעטשים כל הזמן ממש קשה לשלוט על מסעות הווירוסים בחלל האוויר). מצד שני קיוויתי שזאת אולי רק אלרגיה: יש לי תרופה נגד אלרגיה שעוזרת לי יפה, וחיכיתי שיבוא הערב כדי שאוכל להתחיל לקחת אותה (לוקחים פעם ביום ותכף נרדמים), אבל בינתיים התחילו להיגמר לי חבילות הטישיו. קיוויתי שזה יפטור אותי מהמסע אל השלג, אבל, כמאמר חז"ל, האדם מתכנן ובינתיים אלוהים מתפוצץ מצחוק, ולפנות ערב הציע לי פתאום ראש המשפחה, בנדיבות מחשידה, לקחת אותי לבדיקת קורונה, למרות שהוא היה משוכנע שאין לי כלום. חיפשתי באינטרנט וראיתי שקופת החולים שלנו בודקת זקנים במתחם PCR מיוחד, לא כל כל רחוק, ומיד נסענו לשם חצי שעה לפני הסגירה. היה די שומם והבודקים באוהליהם נראו קפואים לגמרי מקור בחכותם לתמהונים כמונו. בדקו אחת ושתיים (את שנינו, אגב), הבטיחו תשובה תוך 24 שעות, ונסענו הביתה. ואני אמרתי לעצמי: עד שתגיע תשובה השלג כבר יחסום את כל הדרכים לגליל, ואני הצלחתי להימלט הפעם בעור שיניי ממסע מיותר.

אבל שוב אלוהים צחק, והתשובה הגיעה ברביעי בבוקר, ממש לפני ההתנפלות של אלפיס. תשובה שלילית, לשנינו. בריאים כשוורים. מה שהגיוני, כי אכן לקחתי את כדור האלרגיה לפני השינה בשלישי בלילה, ועד הבוקר הנזלת והעיטושים עברו כמעט בלי להשאיר שריד (כמובן, בזכות התרופה הפכתי לזומבי, אבל זה עניין אחר).

עכשיו הבנתי את פשר הנדיבות של ראש המשפחה בעניין ההסעה לבדיקה, ואפילו את התנדבותו להיבדק בעצמו: הוא ניטרל כך את תירוצי הקורונה שלי (את לא חולה ולא מדביקה, בואי ניסע), ומיד התיישב לחפש מלונות בגליל.

אני – האדם המעשי בבית – שמתי פעמיי אל תחזיות מזג האוויר, והוכחתי לראש המשפחה באותות ובמופתים שבצפת וסביבותיה לא צפוי שלג משמעותי. בירושלים, לעומת זאת, כן. זה לא ייאש אותו. הוא מיד פנה לחיפוש מלונות בבירה, מצא משהו, הזמין וזהו. תוך כשעה החלטנו, הסכמתי (כמי שכפאה שד), ארזנו שני תיקים ויצאנו לדרך. מה לא עושים כדי שראש המשפחה הילדותי יראה סוף סוף שלג נושר מהשמיים ויירגע.

כשהגענו לירושלים עוד ראו שאריות של שמש בשמיים, אבל כבר התחיל לטפטף גראופל, למי שמכיר. המלון היה שומם למדי, כי מי משוגע לבוא בקורונה ובחורף (על כל פנים, כך חשבתי), והייתה רוח לא נעימה והכול היה אפור וקר. אבל לפנות ערב ראינו מחלון הקומה התשיעית שזה מתחיל להיות שלג ולא גשם (ראש המשפחה פתח חלון כדי לוודא). בסביבות שמונה בערב זה כבר היה ממש שלג, ויצאנו לראות: ראש המשפחה מאושר עד ראש הגג, ואני ועדה ק. נגררות אחריו, ממורמרות ונרגנות, ובעיקר קופאות מקור. זה לא היה שלג שיורד בעדינות מהשמיים, אלא כזה שיורד כמעט במאוזן, בגלל הרוח הקרה. המגפיים שלי הן ממישור החוף, לכן יש בהן ריצ'רצ' שמגיע עד לסוליה, וכמובן תכף התחילו להיכנס לתוכן מים קפואים, וחוץ מזה היה צריך להתאמץ מאוד לא להחליק ולשבור עצם או שתיים. שמחתי לשוב למלון ולהתחבא בתוך גרביים חמים יבשים ונעלי בית.

קמנו לבוקר מושלג כהלכה. בארוחת הבוקר התברר שהמלון ממש לא ריק, אלא מלא באנשי מישורים קפואים אך נלהבים. העובדים הסתובבו בינינו לא מאמינים: יש להניח שכבר מזמן לא ראו מראה כזה של מלון מלא אורחים, ושמחתי בשבילם. יצאנו שוב לסיבוב ניצחון ברחוב, ואחרי שכמעט טבעתי בשלג, חזרתי לחדר ומילאתי את המגפיים בעיתונים. ראש המשפחה יצא שוב לבדו לסיבוב צילומים וחזר נפעם ביותר.

את רוב שהותנו במלון ביליתי ליד החלון בקומה התשיעית. יש אין סוף דברים לראות בשלג, מרחוק ומגבוה. במיוחד את הילדים ששיחקו בחצר הבניין הסמוך וניסו לבנות איגלו. אחרים התאמצו לעזור למשפחותיהם להסיר מרכביהן את שכבות השלג שכיסו אותם. והקטנטנים נעטפו במעילים גדולים והידסו במגפי הגומי שלהם ונראו מרחוק ככדורים קטנים, צבעוניים. והחרדים שכל כך מתורגלים בזה כבר, עם שקיות הניילון שעטפו את כובעיהם רחבי השוליים, דמויי המטריות. והשלג על צמרות העצים. ירושלים זה חוצלארץ, כמעט מכל הבחינות.

חששתי שלא נוכל לצאת מהעיר, אבל בשעות הצוהריים הצירים הראשיים כבר נפתחו, ונסענו בין הררי השלג המפונה לעבר גשר המיתרים. אחרי כשעה היינו במישור החוף הרוגע, ואני נשמתי לרווחה.

אז כמו שאמרתי, זה מאוד יפה, אבל בעיקר מרחוק. ואני מקווה שראש המשפחה נרגע כבר, אבל אף פעם אי אפשר לדעת בביטחון.

וגם זה:

לילה ירושלמי מושלג
מחלון הקומה התשיעית
נִצפָּה פנס רחוב
ממטיר פתיתים

Bloganuary 20

(עברית אחרי האנגלית)

What is your favorite photo you have ever taken

Ah. I don't normally take photos, so I have no favorites. But my husband takes many photos, and sometimes I ask him to take one for me, and I specify how I want it to be. Like a director of a movie, sort of. And I am always happy with the results.

So this is one photo I asked him to take, and told him how to, many years ago. It is a window in the neighboring apartment building, with my favorite type of shoes, in my favorite color.

I know both shoes and color are a bit controversial, but still.

Photo by Giora Wertheimer
Click to enlarge – אפשר להקליק להגדלה

מבין התמונות שצילמת – איזו את הכי אוהבת?

אה. אני בדרך כלל לא מצלמת, אז אין לי תמונות מועדפות משלי. אבל ראש המשפחה מצלם, והרבה, ולפעמים אני מבקשת ממנו לצלם בשבילי משהו, ולפעמים גם נותנת הוראות בימוי ומציינת מה אני רוצה שיראו בצילום (ומה לא). אז טיפה מזכויות היוצרים היא אולי גם שלי.

אז זאתי תמונה כזאת שביקשתי ממנו, לפני מלאנת'אלפות שנים: חלון בבניין הסמוך, עם הנעליים החביבות עליי, בצבע האהוב עליי (ליתר דיוק, על עדה ק. הנעליים והצבע מאוד קונטרוברסליים, אבל עדה ק. מצפצפת).

החלון עצמו כבר לא קיים (ובטח לא 'ארון האוויר' שמתחתיו, למי שעוד זוכר מה זה), כי עשו שם שיפוצים ושינו וחידשו. הקרוקס בטח עוד קיימות, כי קרוקס לא מתקלקלות לעולם.

*

אגב, דבר אחד טוב אפשר להגיד על Bloganuary: הוא סותם לי ולעדה ק. את הפה בכל הקשור לקורונה. אולי הקוראים חושבים שזה מייגע להיכנס לבלוג כמעט כל יום בשביל לקרוא (אם כי לא חייבים!) – אבל תאמינו לי, לו הייתי שופכת כאן את מררתי היומית בעניין קורונה, זה היה הרבה יותר גרוע. באחריות.

Bloganuary 19

(English after the Hebrew)

Write about something mysterious – כתבי על משהו מסתורי

נזכרתי שיש לי משהו שכתבתי מאוד מזמן על מעליות, וחיפשתי הרבה בבלוג הגיבוי עד שמצאתי. זה מספיק ישן בשביל שיהיה מותר להעלות אותו שוב, והוספתי גם מעין נוסח אנגלי. לא שיניתי את הנוסח העברי, למרות שהיום הייתי כותבת אותו אחרת, ולבטח הייתי מכניסה בו גם את המילה 'זוממת':

Spooky
יש דבר-מה רדוף רוחות
במעליות.
איך, למשל –
לאחר שנשאה את מי שנשאה
אל הקומה העליונה,
וחיכתה שם פרק זמן סביר
על פי כללי התקשי"ר –
המעלית חוזרת פתאום
על דעת עצמה,
במלוא ריקנותה,
אל קומת הכניסה,
ופוערת את דלתה
אל מול המבואה,
וחושפת את פנימה הריק,
המואר באור יקרות,
בפני הדייר התוהה
(שירד ברגל, לתומו,
אל תיבת הדואר שלו) –
ואז סוגרת בחטף את דלתה,
ונותרת שם, מאחורי הדלת,
מאיימת.
ריקה.
מחכה.

(ספטמבר 2007)


*

Spooky

There is something spooky about elevators:
The way an elevator carries someone upstairs
And then waits there a bit –
And then, quite of its own accord, rolls back down to the ground floor –
And stops there –
And then automatically opens its doors and fully exhibits its emptiness
In front of the deserted lobby –
And then closes its doors once again
And remains there, behind them,
Ominously waiting.
Threatening.

bloganuary 12

What emoji(s) do you like to use – אילו אימוג'ים חביבים עלייך?

(English after the Hebrew)

האימוג'י שאני משתמשת בו הכי הרבה הוא עלה תלתן. משהו כזה ☘️ או כזה 🍀. זה גם יפה בעיניי, וגם מזכיר את אירלנד, וגם טוב למזל. ולפעמים גם פרחים קטנים מסוגים שונים. או לב או שניים, עם או בלי כוכבים. ולפעמים פרצופון ששולח נשיקה, כזה: 😘

אבל האימוג'י שאני הכי אוהבת זה הפרצופון הצוהל/מגחך בקריצה. עם לשון בחוץ. כל פעם שאני רואה אותו, אני צוחקת. כזה: 😜

זה פוסט לגמרי מיותר, אבל אימוג'ים הם עניין חביב מאוד.

*

What emoji(s) do you like to use

Mostly, a clover leaf. ☘️ or ☘️. They are pretty and remind me of Ireland, plus they are good for luck. Sometimes I use other flowers, or hearts (with or without stars), and sometimes an emoji that sends a kiss, like that: 😘

But my favourite emoji is the winking one, sticking out its tongue. It makes me laugh whenever I see it. 😜