באותו עניין

בדיוק אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הגעתי לשני פרקים יפהפיים בגינת בר: 'לילה בגינה' ו-'זמר נוגה' (זהירות,  ספוילרים).  שניהם עוסקים בקולות הלילה,  ולכן איכשהו קשורים לפוסט הנ"ל.  בפרק הראשון מבין השניים כתוב,  ש"הלילה הוא ממלכת הקולות ואת עיקר ההתרחשויות הליליות קולטות האוזניים" (עמ' 97). ובשני מתואר השָׂעיר המצוי, שהוא סוג של ינשופון חולה אהבה.  בלילות הוא שר אל אהובתו שטרם נמצאה לו,  והגנן מקשיב לו.  בסוף הפרק מדמיין שָלו שהנה מגיעה ינשופונת כמענה לתפילת/שירת החיזור,  ושהשעיר המצוי אינו יודע את נפשו מרוב נחת. "וכל זה אצלי בגינה,  ממש מעל לראש," מתמוגג הגנן לסיכום (עמ' 102).

אכן,  יש סיבה להתמוגג.  זה פרק ממוגג במיוחד.  בגללו אני מפרסמת פוסט יום אחרי הפוסט הקודם,  למרות שאני בדרך כלל לא חוטאת בזה.  אבל הייתי מוכרחה.

מודעות פרסומת

קדימה והלאה

נזכרתי שאנה פראנק כתבה ביומנה שהיא קשורה לצלצולים של פעמוני הווסטרטורן שבראש כנסיית הווסטרקרק שבפרינסנחרחט, הרחוב שבו היה המחבוא של המשפחה (נדמה לי שהתכוונה בעיקר לצלצוליו בלילה.  והו,  השמות ההולנדיים האלה של רחובות.  זה הקסים אותי בילדותי).   וגם נזכרתי שבפעם הכמעט יחידה שהייתי באמסטרדם (כשהייתי די ילדה) גרתי במקרה באותו רחוב עצמו,  והכי הסתקרנתי לראות את הכנסייה ההיא.   לא הייתי בביקור במחבוא (היה תור גדול או משהו),  אבל בשבילי הכנסייה והמגדל והצלצולים היו יותר חשובים.

למה בכלל נזכרתי בזה?  כי אני נקשרתי לקולות הרכבות בלילה.

כבר כתבתי על זה אי שם בבלוג שלי בישרא,  ועכשיו שהעברתי אותו לגיבוי הצלחתי לחפש ולמצוא את הפוסט.  תכף גם אפנה אליו.

אז למרות שפסי הרכבת די רחוקים מכאן,  בלילות שומעים את הרכבות היטב.  קטר של רכבת מסוגל לייצר רעש אדיר,  וגם כשהוא מתרחק מכאן וכבר כמעט מגיע לעיר אחרת (כשקרונותיו מיטלטלים מאחוריו) עוד אפשר לשמוע אותו:   חותך ללא הרף בתוך החושך בעקבות אלומת האור שלו, שועט קדימה והלאה מכאן,  צפונה (אני החלטתי שזה צפונה.  ואולי בכלל דרומה).

לא יודעת למה יש בקולות האלה משהו מרגיע.  קבוע ומרגיע וצפוי וכמעט ידידותי.

והנה הקישור לפוסט הישן.  אני תוהה אם יש משהו מרגיע בזה שאני כל הזמן חוזרת על עצמי. כנראה שלא,  כי זה בעצם די מביך אותי.

צודק אבל חכם

בין לבין יוצא לי לקרוא פה ושם פרק או שניים מגינת בר של מאיר שלו,  העוסק בגינת צמחי הבר שהוא מטפח במסירות.  כל פרק מוקדש ליסוד אחד ממרכיביה (פרחים,  עצים,  כלי עבודה,  מזיקים, נופים ועוד).  מעבר לציורים היפים של רפאלה שיר, אהבתי (בינתיים) גם את הפרקים שקראתי.  יש בהם משהו נינוח ומחויך ומתובל בהרבה חכמת חיים.

בשבוע שעבר הגעתי לפרק על החולד.  הוא היה כל כך משעשע שהתחלתי לצחוק בקול רם אף שהייתי לבדי בחדר (יש בזה משהו מביך למדי,  שהרי הצחוק אמור להיות,  כך נדמה לי,  אירוע חברתי).

לפני כן לא ידעתי כלום על חולדים (אין לי מושג אפילו איך להגות את המילה הזאת). נדמה לי שנתקלתי אי-אז בחולד רק בסיפור על האצבעונית(?) הזעירה והקסומה ששטה על עלה על פני המים.  היה שם איזה עניין עם חולד (נדמה לי) זקן ומרושע שחפץ לשאת אותה לאישה  –  תוכנית מעוררת חלחלה שאינני זוכרת אם יצאה לפועל.

אבל מן הפרק בספרו של שלו (זהירות,  ספויילרים) למדתי שהחולד הוא "יצור מכוער וסומא בגודל של בטטה" שחי מתחת לאדמה,  חופר מנהרות ומחסל שורשים ופקעות של פרחים שהגנן אוהב.  באופן זה הוא הורס צמחים וגינות,  ועל כן יצאו לו מוניטין של אימת הגננים.

מאיר שלו ניהל נגד החולד קרב איתנים שבו הפעיל כל מיני שיטות אלימות והרסניות שפגעו בעיקר בו עצמו ובגינתו.  הוא הפסיד בקרב,  משום שהחולד,  אף שהוא סומא בגודל של בטטה,  הוא חיה חכמה ומנוסה שהצליחה להתחכם לגנן הנלהב ולהתגבר על כל תחבולותיו.

עד שהגנן החליט לוותר.  תחילה הרהר בעצב שבמלחמתו-עתירת-הנזקים נגד החולד, הוא עצמו הפך לבעל חיים מזיק אפילו יותר מיריבו התת-קרקעי.  ואז החליט להעביר את הצמחים בעלי הפקעות לאדניות,  שבפניהן החולד  חסר אונים   –  והניח את נשקו.  וכך הוא מסכם את הפתרון שבחר בו לאחר מלחמותיו הסוערות:

"קמתי,  ויתרתי על צדקתי,  מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי…  מאז אני והחולד לא נלחמים אלא מנהלים סכסוך…   נכון,  לא מיגרתי,  לא ניצחתי,  והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה.  אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה,  אז מה רע?" (עמ' 50).

כמובן יש מקום לתהות אם שלו מדבר רק על החולד,  או שמא על הדרך הוא גם מביע את דעתו המאופקת על משהו אחר.  או שלא.  מי יודע.

מוֹתר הרכילות

יצא שישבתי פה ושם בספריית המכללה כדי לדפדף בספרו של יובל נח הררי,  קיצור תולדות האנושות.  בעיקר עיינתי בעמודים המוקדשים ל'מהפכה הלשונית' (לפני 70 אלף שנה,  אם אני לא טועה),  ובהמצאת הכתב (הרבה יותר מאוחר מן הנ"ל).  זה נראה ספר קל לקריאה ומאלף מאוד,  ואולי באמת הייתי צריכה לקרוא אותו מתחילתו עד סופו,  אבל אין מצב שאספיק בשלב זה של חיי.  בנושא הכתב לא מצאתי הרבה פרטים שלא ידעתי עליהם מקודם,  אבל בעניין הלשון דווקא כן,  וכמה מן הדברים שם הרשימו אותי כל כך שהעתקתי אותם לעצמי,  שלא אשכח.

הררי סוקר שם את התנאים והגורמים שהובילו להתפתחותה של השפה האנושית.  אחד מהם הוא כדלהלן: "השפה התפתחה כדי שנוכל לרכל… מותר האדם מן הבהמה הוא הרכילות" (עמ' 32). זה נשמע משעשע,  אבל כוונתו בנ"ל היא הצורך האנושי לעיסוק במידע חברתי.

בהמשך הוא מסביר שהישג חשוב הרבה יותר של השפה האנושית  (בניגוד לדרכי תקשורת שונות בעולם החי) הוא יכולתה לדבר על מה שלא באמת קיים (למשל,  על מיתוסים ואגדות).  "למיטב הבנתם של היסטוריונים, אין בעולם אֵלים,  אין לאומים, אין חברות עסקיות, אין כסף, אין זכויות אדם,  אין חוקים ואין צדק  –  אלא בדמיונם המשותף של בני האדם" (עמ' 37).  כלומר,  תודות לשפה שיכולה לעסוק גם במה שלא קיים.  כמובן,  דמיון אינו נתפס כאן כדבר רע.

כתוצאה מן הנ"ל,  "בני אדם טוו עם השנים רשת סבוכה להפליא של מילים… אם כל בני האדם ישכחו לפתע את שפתם,  או יאבדו את היכולת לדבר על דברים שלא קיימים במציאות,  חברת פיג'ו תיעלם מיד,  ויחד אתה ייעלמו גם הדת,  המדינה,  הלאום,  הכסף וזכויות האדם" (עמ' 40).

המממ.  חומר למחשבה.

ואחרי שנקשרו כל הכתרים האלה לראשה של היכולת האנושית,  אקנח בכמה מילים מתוך קלהיימרין של ענת פרי,  שאני עדיין קוראת גם אותו.  כמה מילים על מעגל קסמים לא מאוד מחמיא שיוצרים בני אדם, בין השאר באמצעות יכולתם הלשונית (ואני לא זוכרת כרגע אם זה בתקופה של מלחמות העולם או לפניהן או אחריהן, וזה גם לא מאוד משנה):

"הצ'כים שנאו את הסלובקים ואמרו לכל מי שרצה ושלא רצה לשמוע שבכול אשמים הסלובקים…  הפולנים,  לעומתם,  שנאו מאוד את הצ'כים.  הם שנאו את הצ'כים יותר מאשר את הגרמנים והרוסים.  ההונגרים העדיפו לשנוא את הרומנים ששנאו אותם בתמורה,  וכולם ביחד שנאו את היהודים… (עמ' 99).

שמחה וששון.  כל הדברים שציטטתי בפוסט נשמעים די מבודחים,  אבל בעצם הם לא.

מילות היחס, ועוד

אמש,  לפני כיבוי אורות,  אמרתי לראש המשפחה:
–  זה שצריך לפחוד גם מטילים של הג'יהאד האיסלאמי וגם מרעידת אדמה  –  זה יותר מדי פחדים בשביל לילה אחד.

ראש המשפחה פיהק בשוויון נפש.  הוא אחד מן האנשים שאינם מטרידים את מוחותיהם בנושאים שאינם תלויים בהם.  הם שייכים למפלגה שדואגת בשביל,  בעוד שהמפלגה שלי דואגת בגלל. הכול תלוי במילות היחס,  תמיד ידעתי את זה. על פניו נדמה שהמפלגה היריבה הרבה יותר נבונה ומעשית,  אבל לדעתי המפלגה שלי דווקא יותר נורמלית.

לא משנה.  עובדה שהבוקר הגיע בשלום.  יש מצב שהפונקציונרים של הטילים היו עייפים ופשוט נרדמו,  ושגם הלוחות הטקטוניים שקעו בשינה מבורכת.  עייפות יכולה להיות דבר מומלץ מאוד,  ומבחינתי טוב שהיא תישאר בעינה.

*

קלהיימרין של ענת פרי הוא ספר מוזר במקצת,  ולפחות על פניו הוא עוסק בדברים שלא מאוד מדברים אליי –  למשל במסעות של ספינות עץ על הדנובה במאה ה-19.  אבל בעצם הוא עוסק בהרבה יותר מזה,  ואת רוב התיאורים שבו אני אוהבת לקרוא.

כמו למשל תיאור הבנות של המספרת,  למשל בתה הקטנה, שהיה לה "כישרון לאושר":
"מאז שהיא נולדה היא הייתה מאושרת.  היא עמדה בלול והייתה מאושרת,  ירדה מן העריסה והייתה מאושרת,  טיפסה על עמודי התמרורים בדרך לגן והייתה מאושרת, קטפה לה פרח והצטחקה לעצמה ושרה לעצמה שירים" (עמ' 80).
וכשהמספרת הייתה חולה או עצובה,  הייתה הבת הקטנה הזאת באה ומחבקת אותה ואומרת
–  "אל תבכי אמא,  את אמא חמודה" (עמ' 71).
שזה חמוד ונוגע ללב.  ואני יכולה גם לתאר לעצמי את כפות ידיה הקטנות כשהיא מנסה ללטף ולנחם. אני זוכרת את המגע של ידיים קטנות  ומנחמות כאלה עד היום.

כמנהג המקום

בשבוע שעבר, בדרכי לסופר, ראיתי ברחוב פעוטונת מהדסת על המדרכה,  ואי אפשר היה לי שלא לחייך לעומתה.  אז חייכתי, וסבתה (?) שליוותה אותה ראתה שאני מחייכת וחייכה אליי בחזרה.  זה קורה לי המון פעמים,  חילופי החיוכים האלה שמרחפים בין הגדולים מעל לראשי הפעוטות,  כשאלה האחרונים עסוקים מדי בהידוּסָם מכדי להרגיש שהם מושאים להערצה.  אני חושבת שזה משהו נפוץ ומקובל בארץ  –  ברית-החיוכים הזאת,  על הרקע הזה,  שמחברת אנשים באמצעות חוטים בלתי נראים של נחת.

אבל שמתי לב כבר כמה פעמים שזה לא בהכרח מובן מאליו ומקובל כך בכל מקום בעולם.  אני לא מומחית גדולה לכל המקומות ולא יודעת למפות את הגיאוגרפיה של העניין,  אבל קרה לי לא פעם בחו"ל,  או בשדות תעופה,  שחייכתי ככה,  כמתואר לעיל,  ושום חיוך לא נתקבל בחזרה. לא מן הנמנע שזה אפילו התפרש שם כפלישה לא רצויה (שלי) אל רשות הפרט.

בפעם האחרונה זה קרה לי באוגוסט,  בקרואטיה.  חיכינו בתור לאונייה,  בפארק (כבר סיפרתי שתיירים תמיד מחכים שם בתור למשהו),  ולידנו חיכתה משפחה צעירה של תיירים,  אולי מגרמניה:  אבא ואמא שנראו שפוכים מעייפות,  ושלושה פעוטות  –  כל אחד מהם עול-ימים יותר ממשנהו  –  שנוכחותם הערנית יכלה  להסביר את הסיבות לעייפות הנ"ל.  הפעוטות היו,  כצפוי,  פעילים עד מאוד וחמודים לחלוטין, ואני עקבתי באריכות אחריהם ואחרי שערם הצהבהב (אמי נהגה להשתמש בביטוי ההונגרי 'נפל לתוך חלב' [tejbe eset] כדי לתאר את צבעו ואת הגורמים לו).  מדי פעם חייכתי,  כי אי אפשר היה לי שלא,  אבל האמא הצעירה והיפה והעייפה ראתה ולא הגיבה.

.Dead end

זו אחלה הזדמנות להרגיש זרה ומוזרה,  ואכן הרגשתי.

במקום דיבורים

שוב הוויכוחים האינסופיים סביב העצרת לציון יום השנה לרצח רבין.  אפילו במחנה 'שלי' לא נראה שמצליחים להגיע להסכמה.  מתעניינים יותר בסיסמאות ובמציאת אשמים מאשר בשאלה הבוערת:  אז מה נעשה עכשיו כדי לשפר את מצבנו,  שרחוק כל כך מלהיות מזהיר.

דווקא על רקע זה אהבתי את הפתרון שמצאו השבוע אצלנו במכללה לשאלת אופיו של הטקס לציון יום השנה לרצח.  הטקס שם הוקדש ברובו להצגת פרויקטים חינוכיים שונים שעושים במכללה לצורך קידום החיים המשותפים בה ובסביבתה, כמו גם לצורך עידוד ההקשבה,  ראיית האחר וקבלתו (מגיל צעיר ככל האפשר),  גם אם לא תמיד מסכימים אתו.   הקשר של כל זה ליום כמו יום רבין נראה לי לגמרי ברור ונכון.

למשל,  הסטודנטית הערבייה שעשתה את העבודה המעשית שלה בגן יהודי, סיפרה על השנה שעברה עליה שם.   סיפרו גם על בית ספר שבו לומדים ביחד,  במוצהר ובכוונה,  דתיים וחילוניים,  ועל תוצאות המחקר שבדק את האופן שבו הילדים המתחנכים שם רואים את 'האחר והשונה'.  וגם הדגימו שילוב של נער עם תסמונת דאון בצוות ההדרכה של גן ילדים 'רגיל' (הוא לימד את הילדים ריקוד כלשהו לצלילי מוזיקה מקפיצה,  והרצינות המתוקה שבה הם השתדלו לעקוב אחרי הוראותיו הייתה נוגעת ללב).  ועוד כהנה וכהנה.

הדוברים על הבימה דיברו עברית וערבית,  לסירוגין,  ועל המסך הופיע תרגום לפי הצורך.  היה גם תרגום לשפת הסימנים (מישהו עמד על הבימה ותרגם הכול), אפילו של השיר על הרקמה האנושית האחת שהיא כולנו. יש בתרגום כזה, של שיר דווקא, משהו מרגש שקשה לי להסבירו:  אולי קצב הסימנים, שהולך יד ביד עם המנגינה, תורם לכך.

בקיצור,  במקום להכריז הכרזות ולהפריח סיסמאות ולהתקוטט ולדון באשמה ולהכות על חטא,  פשוט הראו שם מה אפשר לעשות ומה עושים.  שזה לגמרי מרחיב את הדעת,  והלוואי על כולנו.

נועזת

בשנים האחרונות התרגלתי להסתדר רוב הזמן בלי שעון היד שלי.

גם משום שבכל אשר אפנה יש שעונים,  כך שאין לי צורך באחד שישב על פרק ידי.  וגם משום שיש לי השפעה רעה על שעוני יד בכלל:  משהו גורם להם לקרטע,  לאחר ולעצור כשאני עונדת אותם;  הם מדייקים רק כשהם יושבים לבטח במגירה או על השידה,  במרחק בטוח ממני.

אבל כשאני מלמדת בכיתה אני חייבת שעון.  אז יש לי לצורך כך שעון יד של Swatch  –  משהו פשוט ומסיבי למדי ולא-רגיש בעליל,  מפלסטיק סגול,  עם לוח-מחוגים ברור וגדול שאותו אני יכולה לראות גם בלי משקפיים. אני עונדת אותו בעיקר לעבודה,  ובשאר הזמן משאירה אותו בשקט על השידה כדי שיתאושש מהשפעתי המחשמלת הרעה.  באופן הזה הוא מצליח לדייק רוב הזמן,  ובתמורה למדתי לסמוך עליו רוב הזמן,  וכך הגענו לאיזה מודוס ויוונדי.

אלא שלפני ימים אחדים נקרעה הרצועה הסגולה שלו.  'נקרעה' זו בעצם מליצה בלבד:  היות שמדובר ברצועת פלסטיק קשיח המזכירה יותר מכול יציקת בטון,  מדויק יותר לומר שהיא פשוט נשברה.

הלכתי לחנות של Swatch כדי למצוא רצועה חדשה.  קיוויתי למצוא רצועה סגולה זהה לזו שנשברה,  אבל התברר שאין עכשיו כאלה.  תחת זאת קיבלתי ספר-רצועות שלם שבו אפשר לדפדף ולעיין ולבחור משהו אחר  –  בשאיפה משהו שיתאים לשעון סגול (משימה לא פשוטה בעליל,  כפי שהתברר חיש מהר).  שקעתי בדפדוף,  וראש המשפחה שהיה אתי עזר בעצות כאלה ואחרות.

בשמחה הייתי קונה רצועת פלסטיק-יציקת-בטון בצבע ורוד (איום למדי,  יש להודות,  אבל אני אוהבת ורוד),  שדווקא כיכבה בספר הרצועות והייתה זמינה וזולה יחסית  –  אבל ראש המשפחה הטיל עליה וטו מיד.  בצר לי בחרתי (בהסכמתו) רצועה לבנה מפלסטיק קצת פחות קשיח (כזה שיוכל להיקרע במקום להישבר),  עם דוגמה כחולה נחמדה שמזכירה כלי קרמיקה הולנדיים מדֶלפט. קצת מוזר,  אבל היי,  זה בסך הכול שעון מפלסטיק,  לא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות.

הצבעתי בפני המוכר על הרצועה שבחרתי   –  והוא עיין בה בתמיהה,  הרים גבה אחת ופסק:  בחירה נועזת.

המממ.

עד עתה יצא לי לחשוב על עצמי כל מיני דברים  –  למשל שאני משעממת,  אפרורית,  נרגנת,  מחשמלת (וע"ע מה שאני מעוללת למנגנוני שעונים),  טורפת גברים צעירים (נו,  כן,  רבים וטובים כבר סברו שראש המשפחה הוא הבן שלי),  ועוד כהנה וכהנה.  אבל מעולם לא עלה בדעתי שאני נועזת.  שנאמר,  That's a first .

וככה הלכנו הביתה שמחים וטובי לב:  ראש המשפחה שמח שלא קניתי את הרצועה הוורודה,  ואני שמחתי שיש לי שעון מתפקד וגם שכבונוס הפכתי פתאום לנועזת.

אם כי,  במחשבה שנייה,  יש מצב שהתעוזה האמיתית הייתה להתעקש ולקנות דווקא את הרצועה הוורודה.   באסה.

סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

עיניים חדשות

לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב.  רק טיפה קשור.

נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל,  אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם,  חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב.  משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.

אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת.  אבל שמתי לב שעם הזמן,  ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'.  לא רואה מה אנשים לובשים,  לא שמה לב לצבעים של שום דבר,  ונוטה להירדם במוזיאונים.  אבל זה משתנה בהדרגה.

לאחרונה,  כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך.  פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל,  ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף,  כמו בציורים.  נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר),  אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם.  גם הצפייה שלי בנוף של ים,  או של הרים,  מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר',  ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן.  אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת.  פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו.  ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים,  נים-ולא-נים,  על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.

בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים.  זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל.  מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז.  מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה.  אז הנה,  הבוקר ראיתי,  במתקן לייבוש כלים במטבח שלי:  צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל.  מי היה מאמין.

כלומר,  אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם   –  אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה,  אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו.  עכשיו זה משתנה.  אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד,  קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה:  עיניים שרואות אחרת.

*

ובלי קשר,  בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים:  שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.