ב-11 בספטמבר

ממש לפני שיום הכיפורים על שלל מטעניו הכבדים מסתער עלינו, היה אתמול ה-11 בספטמבר. מתכון בטוח לתוספת מועקה (כאילו שלא היה לנו מספיק ממנה). 20 שנה עברו מאז, אבל הרשמים לא מתיישנים. ראינו בערב את הסרט התיעודי המטלטל שהוקרן ב'כאן 11'. אני נזכרת שוב כמה זמן לקח לי להבין, אז, איזה אירוע משנה עולם מתרחש לנגד עינינו בכל המסכים. הייתי שקועה מדי בטרדות הקטנות שלי (בדיוק ביקור עם הקטנה במרפאת השיניים לצורך שתי [!] עקירות), ובכלל היו אז ימי פיגועים אינסופיים אצלנו, כך שהמחשבה הראשונה שהתאומים עוררו אצלי הייתה 'תודה לאל שלשם שינוי זה לא כאן'. אבל בהמשך הבנו.

בלי קשר, נסענו אתמול לראות את השקיעה מהצוק בגן לאומי חוף השרון. נדמה לי כבר כמה זמן שהתחביב הישראלי בימי קורונה הוא צפייה בשקיעות מנקודה זו או אחרת בקו החוף הארוך שלנו. זה ברוח 'הנסיך הקטן'. אפשר להבין את זה: מעבר לעובדה שזה יפהפה ומרגיע, זה גם לא מסוכן. באוויר הפתוח, ואפשר להביא ילדים וכלבים ולא להתעסק באישורי תו ירוק. יושבים מול השקיעה ולפעמים שותים משהו, והטרדות נדחקות הצידה לזמן מה. ברגע שהשמש התקרבה לעמדת השקיעה נעשה גם קריר ונעים, עם רוח די רצינית: אשכרה לבשתי סוודר, בחיי. וראינו המון חבצלות חוף.

ישבנו שם על איזו אבן על הצוק, ואני שלפתי נייר ועיפרון וכתבתי כמה דברים קטנים על השקיעה. עלה בדעתי שאני כל פעם חוזרת לכתוב קטעי שקיעה כאלה, וכולם דומים זה לזה, וזה כבר די מייגע. מצד שני זה אולי כמו שציירים חוזרים כל פעם לצייר את אותו המוטיב, כדי להיטיב לדייק אותו ככל האפשר. אולי גם אני איטיב מתישהו.

שקיעה סתווית בגן לאומי חוף השרון:

אף שענן זהוב-שוליים
מחביא את השמש –
היא עדיין שופכת
מלוא החופן קרניים
על פני המים
של הים החלק במרחק –
מאפיר והולך
ושרוי בשאונו –

*

וזאת התפאורה:
הכול כבר מוכן לשקיעה:
אורות הבמה –
כתומים וּוְרודים –
נדלקים
מאחורי העננים
בשולי חלקת המים
המאפירים

*

נגמר.
שָקעה.
מעתה –
ממלכת הלילה.
רק נר-הלילה לבדו
מצהיב באור המתמעט –
פורח
זורח

שגרה?

אתמול – חזָרה למסלול ההליכה שעל יד שדה התעופה הזעיר. הסולנום הזיתני שוב פורח במרבדים סגולים. המטוסים הקטנים נוחתים וממריאים לעבר השמש השוקעת. מגרש החניה של המכללה עמוס מכוניות. בקיץ שעבר, כשעמד בריקנותו, הפכה אותו העירייה באופן זמני לקולנוע דרייב-אין והקרינה סרטי ילדים על קיר של אחד הבניינים. כל משפחה (ולא היו רבות) צפתה ממכוניתה, מרוחקת חברתית כנדרש. עכשיו מגרש החניה חוזר לייעודו שבשגרה. החיים הרגילים חוזרים, וזה סימן טוב, לפחות לעת עתה. ימי הקורונה מתחילים להתעמעם בזיכרון. כמעט כאילו לא היו. אבל היו, והיו רעים.

שש אחרי המלחמה

תם ה'מבצע' שהפעם קראו לו 'שומר החומות'. עכשיו עת הסיכומים והפרשנויות. כל צד מודיע על ניצחונו, וההודעות הן ברובן אינפנטיליות ומביכות.

מה באמת קרה – ומה באמת הושג – נדע רק מאוחר יותר, כשהערפל יתפזר. החשש הוא שלא ישתנה כלום – ושההיסטוריה (הלא כל כך רחוקה) תחזור על עצמה כהרגלה. יש רק הבדל אחד שהצלחתי לזהות, והוא שהפסקת האש הפעם נכנסה לתוקפה בדיוק בשעה היעודה, בלי טריקים, בלי שטיקים, בלי 'מרחב בלימה' של 24 שעות טפטופים ובלי שאר הבלים ושקרים. אולי זה אומר משהו על תוצאות הלחימה, ואולי לא. ימים יגידו.

היו (כמעט) שבועיים לא קלים, וזה למרות שאני גרה באזור הבטוח יחסית של 'טווח הדקה וחצי'. איך שורדים את זה בעוטף, ששם יש פחות מ-15 שניות להגיע למרחב מוגן, אין לי מושג. אני לא הייתי שורדת. גיליתי, להוותי, שטווח חמש מאות המטרים, שעליו התגוללתי קשות בימי הקורונה, הוא הרבה יותר נדיב ונוח לבריות מטווח הדקה וחצי. בשל הדקה וחצי, כמעט לא יצאתי מהבית בימי ה'מבצע', או ה'מערכה', או איך שקוראים לזה. הלכתי רק כשהייתי מוכרחה. אתמול כבר יצאתי לסידורים רחבים יותר, והיום חזרתי לגינה הציבורית וישבתי לי על הספסל 'שלי' והקשבתי לשקט. השקט מלא קולות, וכולם ערבים לאוזן.

החלק הגרוע ביותר של הדקה וחצי (מלבד התחושה הבלתי פוסקת שבעוד שבריר שנייה תיפול על ראשי הנעל השנייה בקול נפץ איום) היה בשבילי השאלה מה עושים עם מקלחת וחפיפת ראש. שלפתי מהבוידעם את כל השיטות מה'מבצע' הקודם ('צוק איתן'? מרוב שמות אני כבר מבולבלת), ואפילו שיפרתי אותן. לפחות מן הבחינה הזאת יכולתי לעמוד בהצלחה בתיזוזים של הטירונות, אבל מי צריך טירונות עכשיו על הראש.

אני שואלת את עצמי מה תרמה שנת הקורונה למחול השדים שהיה כאן ממש לאחרונה. אני תוהה אם לא היא האחראית למפלס החרדה, העצבנות, האלימות ברחובות, הצווחות באולפנים (דבר כזה לא ראיתי מימיי: פרשנים שממש נלחמים זה בזה בשידור חי), התגובות המוטרפות לכל פרובוקציה, גסות הרוח שלא תיאמן ברשתות החברתיות. למשבר הזה נכנסנו עם עצבים שהיו מרוטים לעייפה מקודם, והם רק הוסיפו להימרט. והיו שהתבדחו (ברצינות למחצה) שאולי זו תופעת לוואי של החיסונים, שהוציאו את כל השדים אל פני השטח.

הלילה (בין שישי לשבת), לראשונה, ישנתי יותר משלוש-ארבע שעות ברצף. פה ושם חוזר גם התיאבון, אם כי כשאני יושבת לשולחן מתברר לי פתאום שלא. וכשהכלבה של השכנים (שהתברכה באוזני נץ, לא פחות) נובחת, אני כבר לא טסה ל-YNET לבדוק איפה הייתה אזעקה (הכול היא שומעת, באמת).

תכף יחזרו החיים הרגילים עם טרדותיהם השגרתיות, ונשכח ונדחיק את שהיה כמו שאנו שוכחים ומדחיקים הכול (מוכרחים, אם רוצים לשרוד). אבל מה שהתקלקל מן הסתם לא יתוקן במלואו: יש חלקים זעירים שאינם משתקמים, ואחרי כל משבר כזה, מספרם הולך וגדל. עד שלא יישאר עוד כוח.

חבל שלא תיעדתי יותר בבלוג (או במחברת) במהלך ה'מבצע'. בשל חוסר התיעוד, הופך אחר כך הכול למעין בליל של ערפילים בראש. אבל ככה זה: פשוט לא התחשק. עכשיו אולי ישוב החשק. או שלא.

נותרו זיכרונות מחויכים של כל מיני בדיחות רשת – למשל הקינות שכבר עדיפה הקורונה, או סרטוני 'מלחמת הכוכבים' של הרקטות וכיפת ברזל (חמודה ומבולגנת למשעי). אבל הכי אהבתי את תגובתו של תם אהרון לג'ון אליבר, שמכילה, בצד השטויות הרגילות של הסטנד-אפ, גם כמה משפטים חכמים להפליא.

הנה כאן, בקישור.

ובינתיים, בלי ששמנו לב, כבר נהיה שבע אחרי המלחמה.

פוסט פוסט-קורונה

באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.

*

אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.

*

בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.

*

עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.

*

נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.

*

אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.

*

חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.

*

יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.

*

בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.

*

הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.

*

פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!

ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים

נרות צמרת

השנה דווקא זכרתי מבעוד מועד לקנות בסופר השכונתי נרות חנוכה. קניתי קופסה קטנה, רגילה, שכתוב עליה 'נרות צבעוניים'. אבל למה לא את הסוג השני, המשוכלל-וכאילו-לא-נוטף. ככה יצא.

כשפתחתי את הקופסה כדי להדליק את הנרות הצבעוניים, גיליתי להפתעתי שכולם – אבל כולם – לבנים לגמרי. ברגע הראשון זה היה קצת מאכזב (יש באישיותי חלקים מאוד ילדותיים), אפילו שקלתי לקנות למוחרת קופסה אחרת. אבל כשהדלקנו אותם נוכחתי לדעת שהם דווקא נורא יפים – יותר יפים ממה שהיו לי אי פעם. כשהם דולקים, הם מקבלים מין גוון חלבי-פנינתי מעודן ומפיצים סביבם אור רך, שקט וחם.

אתמול בערב – נר שישי – ראש המשפחה צילם אותם בשבילי.

שיהיה חג חנוכה שמח לכולנו – ואם אפשר לבקש, שיהיה בו גם איזה נס קטן או שניים: נראה לי שכבר נמצא מה לעשות איתם אם רק ינשרו אל חיקנו.

נר שישי, חנוכה תשפ"א
באדיבות ראש המשפחה
אפשר להקליק להגדלה.

קצרים מעמק חפר

אגמון חפר
יהלומי זהרורים בשמש
שטים על אדָוות
מערבה –
ובערבי הנחל
הרוח שרה

מאגר משמר השרון
השקנאים החמודים:
נחיתת-גלישה על פני המים;
תמרון בלהקה
כשכולם, כבִפקודה,
טובלים ראשים בהבלטת האחוריים,
אחר שבים לשחייתם הרגילה;
ואז –
נפנוף רוגש של הכנפיים,
מרוצת רגליים –
והמרָאה

יום טוב של הכינרת

השבוע כתבה המשוררת סבינה מסג בדף הפייסבוק שלה על הכינרת. היא סיפרה שם שהכינרת משתנה כל העת, ושלא תמיד היא מאה אחוז במיטבה, בגלל האובך המקשה על הראות. אבל, היא כותבת, לפעמים "היא מזדהרת ונראית כמו החלום עליה." ובכלל, היא מוסיפה, "טוב שיש גוני גוונים, טוב שיש ירידות ועליות."

אז יום שלישי השבוע, מסתבר שם, היה יום טוב של הכינרת ("אחרי השרקייה יש ראות טובה"). וזה משמח. והמסקנה של סבינה מסג, עם דרישת שלום קטנה לרחל, היא ש-

"לא חשוב אם / היו או לא היו / דברים – – – / עכשיו ישנם."

וזה מקסים בעיניי.

יפה שתיקה

אני גם עסוקה וגם מדוכדכת וגם לא בא לי לכתוב בבלוג וגם כמובן אין על מה. הרי לא קורה כלום. עונת סגר ב' פחות או יותר הסתיימה וסגר ג' טרם החל, אבל החיים כמובן לא שבו למסלולם.

אבל הרי אומרים שכדאי לכתוב משהו קטן וטוב כל יום.

אבל עדה ק. ואני, 'משהו טוב' זה לא הסגנון שלנו, בטח לא עכשיו.

אז הנה משהו טוב זעיר, שכצפוי, ייגמר רע:
בשמחה ירשתי את מכשיר הקינדל של חמותי המנוחה. קינדל זו המצאה מאוד נחמדה, שתדעו. לא עדיף על ספר מנייר, אבל סוג המסך שלו מאפשר קריאה לפני השינה, וגם לא אוכל הרבה בטרייה. אז העברתי לשם את הדבר של אלבר קאמי ואני מתקדמת עכשיו מהר לקראת סופו. הזנחתי אותו הרבה זמן וקראתי כל מיני דברים אחרים באמצע, אבל הנה עכשיו שבתי אליו שנית. או שלישית. עכשיו הוא גם טיפה פחות מדכא מקודם, כי סוף סוף יש שם כבר סימנים לסוף המגפה ויציאה מן הסגר. העכברושים והחתולים, למשל, חוזרים לעיר. הידעתם? לא העכברושים מעבירים את המחלה, אלא משהו שעוקץ אותם. נדמה לי.

כך או כך, תיאורי הייאוש מן המגפה (לפני השיפור) שם הם כל כך מוכרים. כל כך כמו אצלנו. כולל זה שהעיר חיה בתחושה שאין עתיד. כולל, בהמשך, הכיסופים 'לחזרה לתור הזהב של הבריאות' (return to the golden age of health).

בהתקדמותי לקראת סוף הספר אני נוכחת לדעת שזכרתי אותו לא נכון מהפעם הקודמת שקראתי (לפני שנים רבות). לא פלוני הוא שנדבק במחלה לקראת הסוף ומחלים – אלא ידידו הטוב, שדווקא לא מחלים. זה מביך איך שבניתי לעצמי בזיכרון עלילה שלא הייתה ולא נבראה. צריך כנראה שאפעיל יותר ענווה כשזה קשור לזיכרונות (ובכלל), כי מסתבר שלא תמיד יש להם קשר למציאות.

הבטחתי שזה ייגמר רע, וקיימתי.

סגר ב', פרק 6

נדמה לי שכבר היה לי פעם פוסט על ענווה. עכשיו יהיה עוד אחד.

מלכתחילה נדמה לי שזה מה שהכי חסר לנו: ענווה. הכרה במגבלותינו. הפנמה שלא על הכול אפשר לשלוט, ולא הכול הולך בכוח.

כבר מתחילת משבר הקורונה: התפיסה כאילו אפשר 'למגר את הנגיף' על ידי סגירת כל העולם ואשתו בבית ועל ידי בידודים אכזריים – אין לה על מה לסמוך. הנגיף לא ימוגר. ברגע שיפתחו את הסגר, הוא יחזור. אפשר בינתיים להגיד תודה לאלוהים, שלוש פעמים ביום, שזה קורונה ולא דֶבר, או אבולה, או איזו זוועה אחרת. למרות שגם קורונה איננה טיול בפארק, אני לגמרי מודעת לכך, ובהחלט מגלה ענווה בעניינה. ובכל זאת יש לנו מזל שהיא לא דֶבר. ובמאבק מולה חשוב להיות חכמים, ולא רק צודקים. לאמור, להיזהר בשכל, לא בהיסטריה. ולזכור תמיד שבין הכול לבין לא כלום, בין אפס למאה, יש עוד תשעים ותשע אופציות ביניים, ואפשר להסתדר בנוחות איפה שהוא על הרצף, במקום להצטופף, בנחישות אין-קץ, בקצוות.

או התפיסה הילדותית שאפשר להכריח את כולם 'להישמע להוראות' בעזרת עונשים וקנסות. ובכן, מסתבר שאי אפשר. תמיד – בכל חברה (לא רק אצל ישראלים) – יש מי שיפרו, יתחמקו, יתחכמו, ינצלו. זה טבע האדם. בעיקר כשהגזרות כמעט קשות מנשוא, ולא אלאה אתכם שוב בסיפורו של שר הצבא שסירב להפוך לפרפר (וע"ע הנסיך הקטן).

העובדה שהרמטכ"ל אירח בחצר ביתו את הורי אשתו לא בהכרח מורה על כך שהוא אדם מושחת. אני בטוחה שבאותו יום עצמו היו כאן אלפים שעשו כמוהו. יש להניח שרבים מהם שמרו על מרחק של שני מטר בין כיסא-נוח למשנהו. ויש להניח שיותר משהביקור הזה בגינה הזיק לשלום ההורים המבוגרים, הוא הועיל לבריאותם הנפשית – וכנגזרת שלה, גם לבריאותם הפיזית. כי הצורך האנושי באינטראקציה עם בני אדם אחרים הוא דבר שאין להתכחש לו, וחילופי מבטים וחיוכים בזום לא יכולים להשביעו. לא לאורך זמן, ולא בלי לשלם מחיר יקר.

הנה, למשל, אתמול נסעתי עם ראש המשפחה לסופרמרקט (במקום להסתפק בסופר-זוטא שבשכונה). חזרתי עולצת, למרות שזה סופרמרקט די בינוני בטיבו: נסעתי בדרכים, ראיתי אנשים, שמעתי שיחות שלהם, החלפתי חיוכים עם מישהי בתור (מאחורי המסכות, אבל רואים בעיניים), אמרתי תודה לאיש הביטחון בכניסה: איזה חיים סוערים ומלאי עניין! וכמה שהיה חסר לי כל זה!

באותו עניין: שנת הלימודים שלנו נפתחת בשבוע הבא. יש לי המון עבודה, אני כל היום במחשב ובזום ומתפללת שהאינטרנט לא יכזיב. לקראת שיעורי-זום עולה שוב הדיון של 'הריבועים השחורים', כלומר תלמידים שמשתתפים במפגש בלי להפעיל את מצלמותיהם. שואלים מה אפשר לעשות, איך וכמה אפשר לחייב אותם להפעיל אותן, אילו סיבות שהם נותנים כדי לתרץ את הריבועים המוחשכים אפשר לקבל.

זה נראה לי כזה דיון עקר. הרי אפילו בתנאים אופטימליים, של שיעור שמתקיים בחדר של כיתה רגילה, אין לי שליטה על מה שתלמידים עושים כשאני מבלבלת את מוחם בהסברים מפותלים. במיוחד באלף השלישי, כשהם עסוקים בסמרטפון מתחת לשולחן, או שוקעים בלפטופים שלהם, ואלוהים יודע איפה הם גולשים שם. והלוא אפילו בימים הרחוקים שאני הייתי תלמידה יכולתי להתנתק למחוז החלומות, ושום מורה לא היה יכול לשלוט בזה.

בכיתה רגילה (מאז 8 במרץ לא הייתי בכזאת, רק אומרת) אני עוצרת לפעמים את השיעור ומפריחה לחלל החדר את השאלה 'אתם איתי עכשיו או בפייסבוק?", ויכולה לזהות, על פי עוצמת החיוכים הנבוכים, מה תשובתו של כל מחייך. גם בשיעורי זום כבר למדתי לשלוח אל המעמקים המוחשכים של האינטרנט את השאלה 'אתם איתי? הי! תשמיעו קול שאני אדע שאני לא לבד פה!' ותמיד יש מי שמתחברים מהר למיקרופון ועונים 'אני כאן'. ודי לי בכך. רוצים לחפף? בין כך ובין כך לא אוכל למנוע זאת. טרמפיסטים יש בכל מקום. יכולים להסתדר בחומר בלעדיי? אדרבא, תראו לי את הקסם. כולנו אנשים מבוגרים (תודה לאל שאני מלמדת במכללה ולא בחטיבת ביניים), כולנו יודעים כמה קשה עכשיו לכולם, רובנו מבינים שצריך להתגייס, לתת כתף, לתת אמון זה בזה. ומי שינצל את זה לרעה – שיבושם לו, אני אפנה אל הרציניים וההגונים. ובמקצוע שלי, בניגוד לרפואה – גם אם לא מבינים את החומר במלואו, הפציינט לא ימות. לאמור: פרופורציות.

בקיצור, קצת ענווה. לא על הכול אפשר לשלוט. זה טוב לכל תחומי החיים, ואני משננת את זה לעצמי יום יום, בכל התחומים. לפעמים אני אפילו מצליחה להפנים.