פירורים

לְיַד בֵּית-הֶעָלְמִין

הַבֹּקֶר עוֹלֶה;
הַקְּבָרִים
מַתְמִידִים בִּשְׁנָתָם

*

רַכֶּבֶת לַיְלָה

אֶל אֵי-שָׁם
דוֹהֲרִים
חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים

*

 

את הנ"ל כתבתי (בראש) בזמן נסיעות  –  אחת מוקדם בבוקר,  אחת בערב.  ראיתי את שראיתי וחשבתי עליהם וצירפתי מילה למילה ושיניתי וערבבתי וערכתי.  ואפילו לא היה לי זמן לרשום אותם עד עכשיו,  אז שיננתי כדי שלא אשכח (אבל שכחתי חלק).

כי מה עושים כשלא בא לפרט ולא לספר על מה שקורה (אם בכלל קורה)?
אומרים משהו קטן שלא אומר כלום.
משאירים פירורים.

קצרים מאוד

עַרְפִלֵּי בֹּקֶר

אֵד עוֹלֶה מִן הַשָׂדוֹת
הַנִּפְרָשִׂים
אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ מְצֹעֶפֶת
עוֹדָם
שְׁרוּיִים בַּחֲלוֹמָם

*

זוּג יוֹנִים

יוֹן
מְהַדֵּס בְּעִקְבוֹת
יוֹנָה
הוֹמֶה לָהּ
הֶמְיָה
הֶמְיָה
הֶמְיָה

*

לְטָאָה

עַל הַמִדְרָכָה
חוֹפֶזֶת
לְטָאָה מְבֹהֶלֶת
אַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי

*

עֶרֶב קַיִץ הָבִיל

הַיַּעֲרָה פּוֹרַחַת
רֵיחוֹת יַלְדּוּתִי שָׁבִים אֵלַי
מִמֶּרְחַקִּים

*

משבר אישיות

ובכן, זה מביך עד לאין שיעור:  משיטוט הבוקר (ובעצם גם אתמול) בין מאמרי דעה בעיתון הארץ,  מצאתי שאני מסכימה עם דעותיהם של מי שכתיבתם בדרך כלל,  איך לומר בעדינות,  איננה כוס התה שלי.  הסכמתי עם רוגל אלפר שההתייחסות לאבי גבאי מצד גאולה אבן בחדשות 'כאן' הייתה בעייתית מאוד ולא מקצועית (וע"ע הפוסט הקודם).  הסכמתי עם אורי משגב שכתב בעד גבאי.  והסכמתי אפילו עם  גדעון לוי,  שזוכר,  כמוני,  שבימי ילדותנו הייתה מערכת החינוך הממלכתי-לא-דתי הרבה יותר דתית משהיא היום (ועל כן:  "הדתה שמדתה").

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.  נדמה לי שקווי המתאר של אישיותי הייחודית הולכים ומתמוססים נוכח המתואר לעיל.  ימים קשים עוברים עליי,  כנראה,  אם אני חושבת כמו הנזכרים מעלה.  אחרית הימים,  או משהו.  מה יהיה אתי ומה יעלה בגורלי.  למי אהיה דומה עכשיו?

מצד שני,  אולי מי שצריכים להיות מודאגים זה דווקא החברים שם בעיתון הארץ.

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.

לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.

הכי מבסוטה שבעולם

אז עכשיו הגיעו התמונות.  מהחתונה.  כמה וכמה מאות.  ובמקום לעשות את מה שאני צריכה,  אני יושבת ומדפדפת ביניהן ומורידה מהן למחשב שלי כהנה וכהנה,  ושולחת לבני משפחה תמונות שבהן הם מככבים,  ושוקלת מה לבחור בשביל לשים בפייסבוק,  אם ירשו לי (ואם אדע איך:  מימיי לא שמתי תמונה בפייסבוק).

הכלה,  כמובן,  יפהפייה,  כבר סיפרתי על זה,  ולא אשבע מלספר.  וכולם נראים נחמדים ומפרגנים ושמחים.  את רובם אני בכלל לא מכירה,  כי המשפחה שלנו קטנה יחסית והייתה מיעוט בין כל המשתתפים.  אז אני גם מנסה לזווג זיווגים בין הלא-מוכרים ולנחש מי שייך למי בכל תמונה:  מי הבעל ומי האישה ומי הילדים ומי הנכדים,  ומי חברים ללימודים,  וכו' וכו'.  בקיצור,  אנשים סקרנים כמוני אינם משתעממים לעולם.

וישנן התמונות הקטנות האלה שגונבות את ההצגה:  הסלסילה של השושבינה הקטנה;  העציצים על השולחנות שכללו הזמנה 'לקחת אותם הביתה' (ולא ראיתי בזמן אמת,  טיפשה שכמותי);  זרי השיבולים בכל מקום (הקטנה שארגנה אותם הביאה לי  ברוב תושייתה כמה מהם בעצמה.  כי הרי עליי אי אפשר היה לסמוך שאשים לב אליהם).

וגם צילומי הצלמים.  ראש המשפחה סיפר לי שצלמים אוהבים במיוחד לצלם צלמים אחרים מצלמים.  נשכרו שם שירותיה של צלמת נחמדה ומוכשרת,  והיה מישהו שבא לעבוד אתה,  והייתה עוד מישהי שצילמה את הצילומים המהירים האלה בפולרויד (ושאותה בכלל לא ראיתי.  אבל, באמת,  אני כמעט לא ראיתי כלום). בנוסף היה חבר של ראש המשפחה שהסריט את החופה,  והצלמים ה'רשמיים' נהנו לצלם גם אותו וגם את ראש המשפחה שלא התאפק וצילם קצת גם הוא.  ויש שם תמונה אחת של שניהם שקועים בהתייעצות צַלָּמִית ליד החצובה,  והיא פשוט נהדרת.

וישנה השושבינה:  קרובת משפחה זעירה של החתן,  שהלבישו לה (ברוח חג השבועות וברוח החתונה) שמלונת לבנה ונעליים לבנות,  והייתה לה סלסילה לבנה עם עלים לבנים בתוכה,  ותפקידה היה לפזר את העלים לפני הזוג בדרכו לחופה.  אלא שבאמצע הדרך נבהלה פתאום מכל הקהל הגדול ונמלכה בדעתה והתיישבה על החול,  והיה צורך שאמה תישא אותה על כפיים בדרך לחופה ותעזור לה בפיזור העלים.

אחר כך,  בזמן הריקודים,  הלבישו לה שמלה אחרת וציידו אותה במוצץ ורוחה שבה אליה,  שאז הפליאה מאוד לרקוד,  והצלמים צילמו אותה מכל זווית,  כי פשוט אי אפשר היה שלא.  וישנה התמונה הזאת שלה,  קצת מטושטשת,  אולי בכוונה,  שבה היא פורשת את ידיה לצדדים בהבעה של שביעות רצון מוחלטת,  והלב יוצא אליה ואל כפות ידיה הקטנטנות המופנות כלפי מעלה.
הכי מבסוטה שבעולם.

שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!