Bloganuary 20

(עברית אחרי האנגלית)

What is your favorite photo you have ever taken

Ah. I don't normally take photos, so I have no favorites. But my husband takes many photos, and sometimes I ask him to take one for me, and I specify how I want it to be. Like a director of a movie, sort of. And I am always happy with the results.

So this is one photo I asked him to take, and told him how to, many years ago. It is a window in the neighboring apartment building, with my favorite type of shoes, in my favorite color.

I know both shoes and color are a bit controversial, but still.

Photo by Giora Wertheimer
Click to enlarge – אפשר להקליק להגדלה

מבין התמונות שצילמת – איזו את הכי אוהבת?

אה. אני בדרך כלל לא מצלמת, אז אין לי תמונות מועדפות משלי. אבל ראש המשפחה מצלם, והרבה, ולפעמים אני מבקשת ממנו לצלם בשבילי משהו, ולפעמים גם נותנת הוראות בימוי ומציינת מה אני רוצה שיראו בצילום (ומה לא). אז טיפה מזכויות היוצרים היא אולי גם שלי.

אז זאתי תמונה כזאת שביקשתי ממנו, לפני מלאנת'אלפות שנים: חלון בבניין הסמוך, עם הנעליים החביבות עליי, בצבע האהוב עליי (ליתר דיוק, על עדה ק. הנעליים והצבע מאוד קונטרוברסליים, אבל עדה ק. מצפצפת).

החלון עצמו כבר לא קיים (ובטח לא 'ארון האוויר' שמתחתיו, למי שעוד זוכר מה זה), כי עשו שם שיפוצים ושינו וחידשו. הקרוקס בטח עוד קיימות, כי קרוקס לא מתקלקלות לעולם.

*

אגב, דבר אחד טוב אפשר להגיד על Bloganuary: הוא סותם לי ולעדה ק. את הפה בכל הקשור לקורונה. אולי הקוראים חושבים שזה מייגע להיכנס לבלוג כמעט כל יום בשביל לקרוא (אם כי לא חייבים!) – אבל תאמינו לי, לו הייתי שופכת כאן את מררתי היומית בעניין קורונה, זה היה הרבה יותר גרוע. באחריות.

Bloganuary 19

(English after the Hebrew)

Write about something mysterious – כתבי על משהו מסתורי

נזכרתי שיש לי משהו שכתבתי מאוד מזמן על מעליות, וחיפשתי הרבה בבלוג הגיבוי עד שמצאתי. זה מספיק ישן בשביל שיהיה מותר להעלות אותו שוב, והוספתי גם מעין נוסח אנגלי. לא שיניתי את הנוסח העברי, למרות שהיום הייתי כותבת אותו אחרת, ולבטח הייתי מכניסה בו גם את המילה 'זוממת':

Spooky
יש דבר-מה רדוף רוחות
במעליות.
איך, למשל –
לאחר שנשאה את מי שנשאה
אל הקומה העליונה,
וחיכתה שם פרק זמן סביר
על פי כללי התקשי"ר –
המעלית חוזרת פתאום
על דעת עצמה,
במלוא ריקנותה,
אל קומת הכניסה,
ופוערת את דלתה
אל מול המבואה,
וחושפת את פנימה הריק,
המואר באור יקרות,
בפני הדייר התוהה
(שירד ברגל, לתומו,
אל תיבת הדואר שלו) –
ואז סוגרת בחטף את דלתה,
ונותרת שם, מאחורי הדלת,
מאיימת.
ריקה.
מחכה.

(ספטמבר 2007)


*

Spooky

There is something spooky about elevators:
The way an elevator carries someone upstairs
And then waits there a bit –
And then, quite of its own accord, rolls back down to the ground floor –
And stops there –
And then automatically opens its doors and fully exhibits its emptiness
In front of the deserted lobby –
And then closes its doors once again
And remains there, behind them,
Ominously waiting.
Threatening.

bloganuary 12

What emoji(s) do you like to use – אילו אימוג'ים חביבים עלייך?

(English after the Hebrew)

האימוג'י שאני משתמשת בו הכי הרבה הוא עלה תלתן. משהו כזה ☘️ או כזה 🍀. זה גם יפה בעיניי, וגם מזכיר את אירלנד, וגם טוב למזל. ולפעמים גם פרחים קטנים מסוגים שונים. או לב או שניים, עם או בלי כוכבים. ולפעמים פרצופון ששולח נשיקה, כזה: 😘

אבל האימוג'י שאני הכי אוהבת זה הפרצופון הצוהל/מגחך בקריצה. עם לשון בחוץ. כל פעם שאני רואה אותו, אני צוחקת. כזה: 😜

זה פוסט לגמרי מיותר, אבל אימוג'ים הם עניין חביב מאוד.

*

What emoji(s) do you like to use

Mostly, a clover leaf. ☘️ or ☘️. They are pretty and remind me of Ireland, plus they are good for luck. Sometimes I use other flowers, or hearts (with or without stars), and sometimes an emoji that sends a kiss, like that: 😘

But my favourite emoji is the winking one, sticking out its tongue. It makes me laugh whenever I see it. 😜

Bloganuary 6

היום אין לי זמן אין לי זמן אין לי זמן. חשבתי לדלג, שוב, אבל דווקא הנושא היומי מגרד באצבעות. אז הנה בשיא שיאי הקיצור העצלני:

Who is someone that inspires you and why – מי נותן לך השראה, ומדוע.

אז מארי קירי.

המדענית הצרפתייה ממוצא פולני, שגילתה בין השאר את הרדיום, והייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל (פעמיים), ולמיטב זיכרוני גם הראשונה שהתקבלה לאקדמיה הלאומית למדעים ולימדה בסורבון (אבל את זה אני עוד צריכה לבדוק שוב, כי יכול להיות שהתבלבלתי. אין לי זמן עכשיו לבדוק). היא הייתה פמיניסטית בלי לדבר על זה הרבה, והיום גם קראתי שלא הוציאה פטנט על התגלית שלה. קראתי ספר שלם על חייה (נכתב על ידי בתה אווה), ואני זוכרת כמה התרשמתי ממנו, ומהתנאים הסיזיפיים שבהם התקדמה בלימודיה ובמחקריה. אני לא אשכח את הצילום ממחברת העבודה שלה, שבה מתועדות אין סוף מדידות, בזו אחר זו, כשאף אחת מהן איננה נותנת תוצאה משביעת רצון. ובכל זאת המדידות נמשכו, עד שהמטרה הושגה. כשהיינו בפריז הלכנו לרחוב שבו הייתה המעבדה שלה ושל בעלה, פיאר קירי. אבל המוזיאון שהוקם שם בהמשך היה סגור.

הספר מתאר גם את אופייה המיוחד, ואת האופן שבו מעולם לא השתלבה היטב בעולם שמסביבה. אני זוכרת במיוחד את תיאור הארוחה החגיגית אחרי זכייתה (עם בעלה) בפרס נובל. אני משתעשעת לפעמים במחשבה מה היא הייתה אומרת היום על מדענים שמופיעים כל ערב בטלוויזיה ומתווכחים בפייסבוק ובטוויטר ואומרים לכולם מה לעשות. היא בטח הייתה מתעלפת מרוב תדהמה.

היא אומנם ניהלה מחברת יומן בתקופה שאחרי מות בעלה בתאונת דרכים טרגית (בגיל צעיר). אבל אני בטוחה שלו הייתה מתוודעת אל עולם הבלוגים, הייתה חושבת שכל הבלוגרים (כולל אני) השתגעו.

אגם הקסמים

מסתבר שלהזניח את הבלוג אפשר גם בשווייץ… אז הנה אני מנסה לתקן את המעוות.

מאז הפוסט הקודם כבר עזבנו את ציריך ונסענו דרומה. בערב האחרון בציריך עוד עשינו סיבוב רגלי אחרון בעיר וראינו את הברבורים ישנים בנהר. וכך ישנים ברבורים: הם מקפלים את צווארם הארוך ומחביאים את ראשם, כולל המקור, מתחת לנוצות הכנפיים שלהם. שאז הם נראים כמו חבילות לבנות שצפות על פני המים החשוכים, לגמרי בלי סימן ההיכר האופייני להם. כששניים מהם שמעו אותי מדברת מן המעקה שמעל לנהר, הם התעוררו ושלפו מיד את ראשם ממחבואו ושטו-גלשו לעברי בהוד והדר, אולי בתקווה לקבל משהו. כשנוכחו לדעת שזה לא יקרה, הם חזרו והתקפלו וכנראה נרדמו בחזרה.

למוחרת נסענו ברכבת ל-Montreux, ששוכנת על שפת אגם ז׳נבה, בדיוק בקצה ההפוך (המזרחי) מז׳נבה עצמה (מרחק של יותר משעתיים נסיעה ממנה: לא אגם קטן, מסתבר). כבר באמצע הדרך התחלפה השפה: מגרמנית עבר הכול לצרפתית. זה לא רק השפה: זה גם אורח החיים ואופן החשיבה, ואפילו מזג האוויר (שהתחמם פלאים, יחסית). לפעמים אני שוכחת שזאת עדיין שווייץ ולא צרפת. וכל הזמן אומרים לי Bonjour Madame, וזה תמיד משעשע אותי, כי אומרים את זה גם בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, וגם כי קוראים לי Madame. אבל עדה ק. מעירה שאין מה להשתעשע, אכן אני גברת, שלא לומר גברת זקנה.

המרפסת הזעירה שלנו, בקומה השביעית, צופה ישר אל האגם. לדעתי מדובר באגם קסמים. בכל רגע צבעו משתנה וכיוון האדוות שלו מתחלף. לפעמים הוא תכול לגמרי, לפעמים אפרורי. לעיתים חלק כראי, לפעמים פחות. היום, לקראת מהפך צפוי במזג האוויר הלילה (יהיה גשום וקר), נראה שהאדוות היו עצבניות ואפרוריות יותר מכרגיל. כל ערב יש שקיעה אחרת, והשמש משחקת בין העננים ומשתקפת במים באופן אחר ובצבע אחר. הנסיך הקטן היה נהנה כאן מאוד.

אז כמובן נסענו גם לטיולים בסביבה, ועלינו ברכבל עד לחצי הגובה במון בלאן (צרפת קרובה מאוד לכאן), וחרשנו כבישים וסרפנטינות הרריות (הרי האלפים, כמובן), וככה וככה – אבל אני תמיד שמחה לחזור למלון ולצפות באגם, שכל יום הוא כמו אגם חדש ולא מוכר, על שפעת ברווזיו ושחפיו, וערוגות הפרחים על גדותיו – בין היתר פרחי הווינקה של אימי, אבל גדולים מהם פי שניים לפחות.

מוחרתיים יגיע כבר תור בדיקת הקורונה לקראת שובנו, ואני מנסה לא לחשוב עליה יותר מדי, כי אם למשל יתברר שאנחנו חיוביים א-סימפטומטיים, יהיה שמח. לא, לא אחשוב על כך עכשיו. זה משהו שאפשר וצריך ללמוד מסקרלט או׳הארא.

אז זהו. ראינו הרבה נופים יפים, וככל שמעפילים גבוה יותר ראש המשפחה נהיה מבסוט יותר – אבל אני נותרתי ילדת מישורים (סליחה, מאדאם של מישורים), והייתי יכולה להסתפק בשקט במרפסת שלי מעל לאגם הקסמים. שנאמר, יושבה על הגזוזטרה.

ד״ש מציריך

אז יצא שאני בציריך, החל משלשום בערב. ראש המשפחה מיצה לגמרי את הישיבה האינסופית בבית, אמר לי (במידה לא מבוטלת של צדק) ש׳אם לא עכשיו אימתי׳, והזמין כרטיסים. אני כזכור חלמתי כל העת על בריחה הרחק מממלכת חיסוני הקורונה השלישיים, מצד שני שונאת וחרדה להיות תיירת, אז היה קשה לי ליישב את הסתירה. אבל בין כך ובין כך אני מלאת סתירות כרימון, אז לא נורא, נוספה עוד אחת.

יותר מארבע שנים חלפו מאז יצאנו לאחרונה מארץ הקודש. התברר שדי שכחנו איך זה בכלל, וגם הרבה דברים השתנו, וגם אני נורא הזדקנתי, למרות שראש המשפחה נותר צעיר כשהיה. אבל בסך הכול, למרות שקרונה הזאתי מסבכת הכול עד בלי די, הלכה הטופסולוגיה יותר בקלות ממה שחששתי. אני למשל חשבתי שאם תהיה איזו בעיה עם הטופס הממוחשב לכניסה לשוויץ, יגרשו אותי מיד בשדה התעופה בציריך חזרה לארץ, אבל בסוף הודיעו לנו במטוס שאם שכחנו (למלא) את הטופס, הם ישמחו לחלק לנו אחד על נייר למילוי מיידי לפני הנחיתה. בגדול אף אחד לא חשב על גירוש: נדמה לי שהשוויצרים סבלו לא מעט מירידת התיירות עקב הקורונה, והם שמחים עכשיו על כל מי שבא, וגם יותר נחמדים ממה שזכרתי. למשל לפנינו בבדיקת הדרכונים בציריך הייתה ישראלית שלא הבינה בכלל מה רוצים מחייה ולא מצאה את תעודת החיסונים שלה, וטענה שהיא בכלל מחלימה, ולא ידעה שום שפה מקומית, וראש המשפחה כבר נחלץ להסביר לה ולשוטרת הגבולות ככה וככה, ואני חשבתי שתכף יצעקו על שניהם ויגידו לו לעמוד בתור בשקט (אנחנו וההרגלים הלבנטיניים שלנו), אבל הכול התנהל בסבלנות ובאדיבות ובא על מקומו בשלום, וכולם בסוף הודו לראש המשפחה שהציל את המצב.

אני חשבתי שיהיה כאן קריר כמו בחורף של מישור החוף שלנו, אבל התברר (למזלי עוד לפני שיצאנו) שקר כאן כמו בחורף ירושלמי. היום, למשל, מקסימום עשר מעלות צלזיוס. מעיל וצעיף חובה, וגם כפפות לא יזיקו. אני עם מסכה גם בחוץ, היא מחממת יפה את הפנים, ונראה שגם השוויצרים גילו את הפטנט הזה (מתאים בעיקר לשעות הבוקר המוקדמות). ראש המשפחה ברקיע השמיני בגלל מזג האוויר, אבל אני קצת מוטרדת, כי המזוודת כבדות יותר בגלל כל הסוודרים.

את ציריך אני די זוכרת מפעמים קודמות. נהר ה-Limmat יפהפה. הרחובות והמסעדות פחות מלאים ממה שזכרתי (אחרי הכול, זה off-season), ברוב המקומות (לא בחנויות) מבקשים תעודת קורונה ותעודה מזהה, אבל מאוד סבלניים בזמן שכולם מפשפשים בניירותיהם ובתיקיהם. המלצר בארוחת הבוקר התנצל שהוא בכלל מבקש, אבל הרגעתי אותו והסברתי לו שאנחנו רגילים לזה (כזכור, אני מממלכת חיסוני ואיסורי הקורונה, אותי אי אפשר להפתיע). בכלל, שווייץ נראית לי מקום מתאים בימים הקשים האלה: הכול מאורגן להפליא וכולם סבלניים. קצת יקיות היא צורי לנשמתי העייפה.

אתמול, בהליכתנו ליד הנהר, ראינו את מלון החסידות שעל הגדה. זכרתי אותו מן הפעם הקודמת. יש בראשו פסל של קן חסידות, כולל הגוזלים. זה כזה חמוד. וכל המלון צבוע בוורוד, שזה הצבע המועדף על עדה ק., שלמרות גילה המופלג עוד לא לגמרי התבגרה.

בערב יצאנו שוב לראות את הנהר החשוך. השתקפויות האורות בתוכו נהדרות. ראש המשפחה מתכנן לצאת בימים הקרובים עם חצובה ומצלמה רצינית ולצלם בחושך. צילום בסמרטפון זה נחמד מאוד, אבל יודעי דבר טוענים שזה לא זה. שיהיה.

לפנות בוקר, כשהתעוררתי , והתקשיתי להירדם בחזרה בגלל הרהורים טורדניים על ׳איך נסתדר עם הביורוקרטיה של החזרה לארץ׳ (לא, מוטב שלא אפרט, אני חסה על מערכת העצבים של הקוראים), כתבתי בראש, בחושך, משהו על ההשתקפויות ההן. זה לא יצא מאוד הגיוני, כי הראש שלי לא עובד טוב בחושך (יש שיגידו שגם באור לא). אבל אחר כך נחה דעתי ונשמתי הרבה ולאט מאוד, ובסוף נרדמתי בחזרה. אני כותבת את זה גם כאן, למרות שזה לא מחשב רגיל אלא אייפד, ואין לי איך לנקד. מילא, אלתרתי קצת.

על שפת ה-Limmat, בערב
השתקפויות מוארות בנהר החשוך –
הנה דבר מה שלא חשבת עליו עדיין:
האור מכפיל עצמו על פני המים
היש נוצר מתוך האין

מזה עידן ועידנים

מזה עידן ועידנים לא כתבתי. יום הכיפורים עבר, סוכות עבר, שמחת תורה מתקדם בריצה, או-טו-טו כבר אחרי החגים – והנה סוף סוף אני פוקדת את בלוגי הזנוח לאנחות.

למה לא כתבתי? בעיקר כי לא מתחשק לכתוב על ענייני אקטואליה – שאז עדה ק. משתלטת על הכול ומפזרת כל מיני דיבורים נרגזים ועצבניים. שתינו משתגעות לגמרי מהדיבורים האינסופיים בעניין מחוסנים, ובעיקר בעניין לא מחוסנים. וזה למרות ששתינו התחסנו כדבעי ונלך אפילו להתחסן שוב אם יצוו עלינו. הביטחון שלנו בחיסונים קצת התערער בעקבות הגל הרביעי, אבל אנחנו אזרחיות מאוד ממושמעות, שלא לומר פחדניות, ועושות מה שאומרים לנו שצריך.

אבל הדיבורים האינסופיים על זה משגעים אותנו, ועדה ק. פשוט לא מסוגלת לסתום את הפה כשזה מתחיל. כמו למשל הוויכוחים עכשיו על מכונות האקמו. הדיבורים האלה נשמעים כמעט כמו 'לכולם מחלקים סוכריות ורק לנו לא יישאר'. כאילו, מה עובר על אנשים? זה לא ברור שנותנים את הטיפול הנדיר (ובלי לשאול יותר מדי שאלות) למי שמצבו קשה יותר ויש לו יותר סיכוי לשרוד אותו? הרי בינינו, לא מדובר בטיול בפארק. וראש הממשלה שלא מתבייש לומר שהוא רוצה שהורים לילדים מחוסנים יריבו עם הורים לילדים שלא התחסנו. שזה פשוט ניצול בוטה של לחץ חברתי, שהנהגה אחראית הייתה צריכה לשאוף לנטרל אותו. את זה בדיוק ניסתה שאשא-ביטון למנוע כשהתנגדה לחיסונים בבתי הספר. כשנתניהו אמר דברים כאלה עלינו על בריקדות (אפילו אני צפרתי מתחת לגשרים), ואילו עכשיו זה מתקבל בשלוות נפש. והעיסוק הבלתי פוסק בחולים הלא מחוסנים, והדיבורים האיומים – וזה לא רק עניין של דיבורים ונימוסים, זו דרך מחשבה. מבהילה ביותר, מונהגת מלמעלה ומולהטת על ידי תקשורת היסטרית.

לא משנה. אמרתי שאני לא רוצה לתת לעדה ק. להשתלט, והנה היא השתלטה בכל זאת. זה מה שקורה בדרך כלל להחלטותיי היפות.

אז איפה הייתי ומה עשיתי. בסופ"ש האחרון היינו בירושלים. גרנו בבית ההארחה החמוד של הכנסייה הסקוטית, טיילנו פה ושם, ראינו הצגה בחאן, וככה. עם תווים ירוקים ומסכות וכל השפיל. עשינו דברים שלא עשיתי כבר כמעט שנתיים. הרגשתי מאוד הרפתקנית. וגם התבשמנו מהשקט הבלתי נתפס ברחובות הירושלמיים בסוף השבוע. אמרתי לראש המשפחה, אצלנו זה ככה רק ביום כיפור, והוא ענה לא, אפילו אז לא, כי האופניים. מה שנכון.

בגן הבוטני התוודעתי לראשונה אל פרחי הלוטוס. עכשיו זו לא העונה שלהם, ומה שנשאר מרובם זה מין שאריות יבשות שנראות כמו עוגיות אצבעון (מסאיקס), עם החורים. אבל פה ושם נשארו גם כמה לוטוסים גדולים, ורודים, והתברר לי להפתעתי שהם בכלל שייכים למשפחה של חבצלות המים (הנימפאות). כלומר, אם הבנתי נכון. והם צומחים בתוך אגם, והעלים הירוקים שלהם כל כך ענקיים, והרוח נושבת בתוכם ומסיעה אותם כמו מרבד גלי יפהפה. כמעט כמו הרוח בערבי הנחל, למרות שאין דמיון.

סמוך ליציאה מן הגן הבוטני הייתה תערוכת צילומים קטנה של פרחי בר, ונתקעתי שם מול צילום של שתי רקפות שאחת מהן פורחת איכשהו הפוך, כלומר הסנטר הסגול שלה כלפי מעלה והעלים הוורודים כלפי מטה, כמו שיער גולש, ולכן היא נראית כמי שמרימה את פניה להתנשק ואכן מתנשקת עם הרקפת שמעליה. תמיד חשבתי שהן אנושיות – ענוגות אבל עקשניות, אמיצות באופן יוצא דופן, ממתיקות סוד עם החברות שלהן במושבה, וכל זה. עכשיו התברר שהן גם מתנשקות.

שכחתי את שם הצלם, וניסיתי לחפש את הצילום בגוגל ולא מצאתי, אבל זה היה מקסים ביותר.

ב-11 בספטמבר

ממש לפני שיום הכיפורים על שלל מטעניו הכבדים מסתער עלינו, היה אתמול ה-11 בספטמבר. מתכון בטוח לתוספת מועקה (כאילו שלא היה לנו מספיק ממנה). 20 שנה עברו מאז, אבל הרשמים לא מתיישנים. ראינו בערב את הסרט התיעודי המטלטל שהוקרן ב'כאן 11'. אני נזכרת שוב כמה זמן לקח לי להבין, אז, איזה אירוע משנה עולם מתרחש לנגד עינינו בכל המסכים. הייתי שקועה מדי בטרדות הקטנות שלי (בדיוק ביקור עם הקטנה במרפאת השיניים לצורך שתי [!] עקירות), ובכלל היו אז ימי פיגועים אינסופיים אצלנו, כך שהמחשבה הראשונה שהתאומים עוררו אצלי הייתה 'תודה לאל שלשם שינוי זה לא כאן'. אבל בהמשך הבנו.

בלי קשר, נסענו אתמול לראות את השקיעה מהצוק בגן לאומי חוף השרון. נדמה לי כבר כמה זמן שהתחביב הישראלי בימי קורונה הוא צפייה בשקיעות מנקודה זו או אחרת בקו החוף הארוך שלנו. זה ברוח 'הנסיך הקטן'. אפשר להבין את זה: מעבר לעובדה שזה יפהפה ומרגיע, זה גם לא מסוכן. באוויר הפתוח, ואפשר להביא ילדים וכלבים ולא להתעסק באישורי תו ירוק. יושבים מול השקיעה ולפעמים שותים משהו, והטרדות נדחקות הצידה לזמן מה. ברגע שהשמש התקרבה לעמדת השקיעה נעשה גם קריר ונעים, עם רוח די רצינית: אשכרה לבשתי סוודר, בחיי. וראינו המון חבצלות חוף.

ישבנו שם על איזו אבן על הצוק, ואני שלפתי נייר ועיפרון וכתבתי כמה דברים קטנים על השקיעה. עלה בדעתי שאני כל פעם חוזרת לכתוב קטעי שקיעה כאלה, וכולם דומים זה לזה, וזה כבר די מייגע. מצד שני זה אולי כמו שציירים חוזרים כל פעם לצייר את אותו המוטיב, כדי להיטיב לדייק אותו ככל האפשר. אולי גם אני איטיב מתישהו.

שקיעה סתווית בגן לאומי חוף השרון:

אף שענן זהוב-שוליים
מחביא את השמש –
היא עדיין שופכת
מלוא החופן קרניים
על פני המים
של הים החלק במרחק –
מאפיר והולך
ושרוי בשאונו –

*

וזאת התפאורה:
הכול כבר מוכן לשקיעה:
אורות הבמה –
כתומים וּוְרודים –
נדלקים
מאחורי העננים
בשולי חלקת המים
המאפירים

*

נגמר.
שָקעה.
מעתה –
ממלכת הלילה.
רק נר-הלילה לבדו
מצהיב באור המתמעט –
פורח
זורח

שגרה?

אתמול – חזָרה למסלול ההליכה שעל יד שדה התעופה הזעיר. הסולנום הזיתני שוב פורח במרבדים סגולים. המטוסים הקטנים נוחתים וממריאים לעבר השמש השוקעת. מגרש החניה של המכללה עמוס מכוניות. בקיץ שעבר, כשעמד בריקנותו, הפכה אותו העירייה באופן זמני לקולנוע דרייב-אין והקרינה סרטי ילדים על קיר של אחד הבניינים. כל משפחה (ולא היו רבות) צפתה ממכוניתה, מרוחקת חברתית כנדרש. עכשיו מגרש החניה חוזר לייעודו שבשגרה. החיים הרגילים חוזרים, וזה סימן טוב, לפחות לעת עתה. ימי הקורונה מתחילים להתעמעם בזיכרון. כמעט כאילו לא היו. אבל היו, והיו רעים.

שש אחרי המלחמה

תם ה'מבצע' שהפעם קראו לו 'שומר החומות'. עכשיו עת הסיכומים והפרשנויות. כל צד מודיע על ניצחונו, וההודעות הן ברובן אינפנטיליות ומביכות.

מה באמת קרה – ומה באמת הושג – נדע רק מאוחר יותר, כשהערפל יתפזר. החשש הוא שלא ישתנה כלום – ושההיסטוריה (הלא כל כך רחוקה) תחזור על עצמה כהרגלה. יש רק הבדל אחד שהצלחתי לזהות, והוא שהפסקת האש הפעם נכנסה לתוקפה בדיוק בשעה היעודה, בלי טריקים, בלי שטיקים, בלי 'מרחב בלימה' של 24 שעות טפטופים ובלי שאר הבלים ושקרים. אולי זה אומר משהו על תוצאות הלחימה, ואולי לא. ימים יגידו.

היו (כמעט) שבועיים לא קלים, וזה למרות שאני גרה באזור הבטוח יחסית של 'טווח הדקה וחצי'. איך שורדים את זה בעוטף, ששם יש פחות מ-15 שניות להגיע למרחב מוגן, אין לי מושג. אני לא הייתי שורדת. גיליתי, להוותי, שטווח חמש מאות המטרים, שעליו התגוללתי קשות בימי הקורונה, הוא הרבה יותר נדיב ונוח לבריות מטווח הדקה וחצי. בשל הדקה וחצי, כמעט לא יצאתי מהבית בימי ה'מבצע', או ה'מערכה', או איך שקוראים לזה. הלכתי רק כשהייתי מוכרחה. אתמול כבר יצאתי לסידורים רחבים יותר, והיום חזרתי לגינה הציבורית וישבתי לי על הספסל 'שלי' והקשבתי לשקט. השקט מלא קולות, וכולם ערבים לאוזן.

החלק הגרוע ביותר של הדקה וחצי (מלבד התחושה הבלתי פוסקת שבעוד שבריר שנייה תיפול על ראשי הנעל השנייה בקול נפץ איום) היה בשבילי השאלה מה עושים עם מקלחת וחפיפת ראש. שלפתי מהבוידעם את כל השיטות מה'מבצע' הקודם ('צוק איתן'? מרוב שמות אני כבר מבולבלת), ואפילו שיפרתי אותן. לפחות מן הבחינה הזאת יכולתי לעמוד בהצלחה בתיזוזים של הטירונות, אבל מי צריך טירונות עכשיו על הראש.

אני שואלת את עצמי מה תרמה שנת הקורונה למחול השדים שהיה כאן ממש לאחרונה. אני תוהה אם לא היא האחראית למפלס החרדה, העצבנות, האלימות ברחובות, הצווחות באולפנים (דבר כזה לא ראיתי מימיי: פרשנים שממש נלחמים זה בזה בשידור חי), התגובות המוטרפות לכל פרובוקציה, גסות הרוח שלא תיאמן ברשתות החברתיות. למשבר הזה נכנסנו עם עצבים שהיו מרוטים לעייפה מקודם, והם רק הוסיפו להימרט. והיו שהתבדחו (ברצינות למחצה) שאולי זו תופעת לוואי של החיסונים, שהוציאו את כל השדים אל פני השטח.

הלילה (בין שישי לשבת), לראשונה, ישנתי יותר משלוש-ארבע שעות ברצף. פה ושם חוזר גם התיאבון, אם כי כשאני יושבת לשולחן מתברר לי פתאום שלא. וכשהכלבה של השכנים (שהתברכה באוזני נץ, לא פחות) נובחת, אני כבר לא טסה ל-YNET לבדוק איפה הייתה אזעקה (הכול היא שומעת, באמת).

תכף יחזרו החיים הרגילים עם טרדותיהם השגרתיות, ונשכח ונדחיק את שהיה כמו שאנו שוכחים ומדחיקים הכול (מוכרחים, אם רוצים לשרוד). אבל מה שהתקלקל מן הסתם לא יתוקן במלואו: יש חלקים זעירים שאינם משתקמים, ואחרי כל משבר כזה, מספרם הולך וגדל. עד שלא יישאר עוד כוח.

חבל שלא תיעדתי יותר בבלוג (או במחברת) במהלך ה'מבצע'. בשל חוסר התיעוד, הופך אחר כך הכול למעין בליל של ערפילים בראש. אבל ככה זה: פשוט לא התחשק. עכשיו אולי ישוב החשק. או שלא.

נותרו זיכרונות מחויכים של כל מיני בדיחות רשת – למשל הקינות שכבר עדיפה הקורונה, או סרטוני 'מלחמת הכוכבים' של הרקטות וכיפת ברזל (חמודה ומבולגנת למשעי). אבל הכי אהבתי את תגובתו של תם אהרון לג'ון אליבר, שמכילה, בצד השטויות הרגילות של הסטנד-אפ, גם כמה משפטים חכמים להפליא.

הנה כאן, בקישור.

ובינתיים, בלי ששמנו לב, כבר נהיה שבע אחרי המלחמה.