שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!

And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

נסתרים ונסתרות ועוד

לרגל האוסקר והסיום של חופשת הסמסטר יצא שראינו לאחרונה שני סרטים שהיו מועמדים (וכנראה לא זכו,  אם כי לא כל כך עקבתי).

הראשון היה 'מאחורי המספרים',  הסרט על המתמטיקאיות השחורות שעבדו בנאסא בשנות השישים ונאלצו להתמודד עם גילויים קשים של גזענות. הסרט עצמו לא פורץ דרך משום בחינה,  אבל עשוי היטב,  ואהבתי מאוד.  וגם חשבתי על הדרך הארוכה שארה"ב עשתה מאז שנות השישים,  ועל הסכנה החדשה של הידרדרות לאחור.

שתי הערות לשוניות:

האחת  –  לנשים האלה קראו computers,  ולא במובן של מַחשבים שבקושי היו אז (ה-IBM הראשון פורץ לתודעה באמצע הסרט),  אלא פשוט באופן מילולי:  מחַשבות,  עושות חשבונות.

והשנייה  –  ממש בסיום,  עם הקרדיטים,  ראיתי ששמו המקורי של הסרט הוא Hidden Figures ,  שזה שם הרבה יותר מוצלח מ-'מאחורי המספרים',  כי Figures הם גם מספרים וגם אנשים.  יפה.

*

הסרט השני שראינו היה 'המפגש' (Arrival),  שהוא סרט מדע בדיוני המספר,  לפחות רשמית,  על ביקור חייזרים ועל התקשורת עמם (ובעצם עוסק בשאלת-השאלות של מסתרי הזמן).  חשבתי שהוא ידבר אליי במיוחד כי במרכזו עומדת מישהי שהיא מומחית לשפות,  או לתרגום,  או לבלשנות,  לא קלטתי בדיוק מה,  וקיוויתי שתהליך הפיענוח של שפת-החייזרים יעניין אותי.  בפועל הייתה העלילה כל כך מסובכת שלא הבנתי כלום (לעומתה,  'בין כוכבים' [Interstellar] הזכור לטוב הוא לגמרי למתחילים). הכול שם היה מסתורי, עמוק וקודר,  ורוב הזמן שרר חושך על פני המסך,  עד כדי כך שפה ושם אפילו נרדמתי בחינניות (או בלעדיה),  ומכל מקום איבדתי את הסבלנות.

ורק הצטערתי שבתחילת הסרט הבטיחה הגיבורה לתלמידיה שהיא תסביר להם למה שונה הפורטוגזית בצליליה משאר אחיותיה הרומאניות,  אבל ההסבר נקטע באיבו מסיבות של עלילה,  והגיבורה לא חזרה אליו עוד.  שזה ממש חבל,  כי נדמה לי שדווקא את ההסבר ההוא הייתי מצליחה להבין,  לו רק הייתה משלימה אותו.

*

ועוד משהו שקשור חלקית לנ"ל:

ראיתי אתמול בערב בחצי עין סרט תיעודי-למחצה על ההתחממות הגלובלית (שכחתי מה היה שמו.  בערוץ הראשון).  הוא היה גרוע למדי,  אולי משום שיוצריו סברו כנראה שאם הנושא הכאוב הזה יטופל כבדיחה,  הוא יצליח לשכנע יותר צופים ולעורר אותם לפעולה.  בפועל נראה לי שההפך הוא מה שקרה.  מכל מקום,  אחד המדענים שרואיינו שם קבע  בביטחון שבשל ההתחממות הנ"ל, האנושות תחדל להתקיים עד שנת 2030 (שזה ממש עוד מעט,  למי שתוהים).  אבל הסרט בכל זאת נגמר בנימה קצת יותר אופטימית,  אם כי מודאגת מאוד (ואף מפתיעה:  מן הון להון מסתבר שלא ישראל היא האשמה המרכזית בהתחממות הגלובלית,  אלא  [בין היתר] קנדה,  שהיא דווקא מדינה נחמדה ונוחה לבריות.  מי היה מאמין).

איך שלא יהיה,  הסרט ההוא רק הגביר את עגמימותי הכללית,  בין היתר משום שעתה,  בתחילת מרץ,  כבר ברור לגמרי שהחורף נגמר,  ושלמרות ההתחלה המבטיחה שלו בדצמבר האחרון,  הוא שוב היה לא-משהו,  כלומר,  שחון למדי.  גרוע מזה:  ממש בשבוע האחרון המליץ סטיבן הוקינג למין האנושי להתכונן לעזיבת כדור הארץ,  מטעמים גלובליים מובנים.  אני מניחה שמערכת השמש החדשה שנתגלתה לאחרונה במרחק של (רק) 40 שנות אור (שזה פחות ממיליון שנות טיסה,  ומה זה כבר בשבילנו) תעודד אצל כולם את יצר הנדודים.  מתברר ש'בין כוכבים' אפילו לא היה סרט כל כך בידיוני ומופרך!  והלא זה מה שטענתי על אודותיו כל הזמן.  מש"ל.

זוטות

בשעת צהריים,  ליד בית הספר,  סמוך לגדר   –  חתול אוכל בחיפזון ממה שפיזרו בשבילו מאכילי החתולים.  זנבו פרוש במלואו על המדרכה מאחוריו,  עד שאני חוששת שהעוברים ושבים ידרכו עליו בטעות.  החתול כל כך שקוע באכילה,  שאינו שם לב.

שתי עוברות ושבות,  אמא וילדה קטנה,  הולכות על המדרכה לפניי,  מתקרבות אליו.  הן נזהרות ולא דורכות עליו,  ואני נושמת לרווחה.  אני הולכת יותר מהר מהן,  והנה אני משיגה אותן.  הן לא מכאן:  אני שומעת אותן מדברות בשפה שאני לא מבינה.  הילדה לובשת שמלה כחולה נחמדה,  שערה שחור וחלק ומבהיק,  גזור ישר.  האמא מחליקה על ראש הילדה,  הילדה מספרת משהו.  כשאני עוקפת אותן מימין אני מסתכלת שמאלה ולמטה כדי לראות את פני הילדה,  כי אני סקרנית.  אבל אני רואה רק ריסים שחורים ארוכים,  כמו גגונים/סוככים של חלונות,  והפנים הקטנים מסתתרים מאחוריהם.

כלומר,  לא באמת מסתתרים,  אבל לא הספקתי לראות כלום מלבדם,  וכבר המשכתי ללכת,  ולא היה לי נעים לפנות לאחור ולהציץ,  למרות שאני סקרנית.

טיולי השבוע

בראשון בצהריים נסענו לראות את הפריחה בשתי גבעות שבין מעיין צבי למעגן מיכאל,  על פי המלצה מהעיתון.  כתבו שם שזה בעיקר צבעונים,  ואכן היו לא מעט  –  אבל היו גם הרבה כלניות (צפון אדום!),  וגם,  מה שהכי חשוב  –  כמות עצומה של רקפות  (על הנעשה כעת אצל הרקפות הירושלמיות אין לי שום ידיעות,  בגלל חופשת הסמסטר).  הן פורחות בגבעות הנ"ל בכל הגוונים האפשריים שבין לבן לוורוד, בקבוצות ובמושבות ואפילו בתוך שיחים של משהו אחר שלא זיהיתי.  זה מין מודוס ויוונדי כזה:  הן לא חונקות את השיח והוא לא חונק אותן,  ואפשר לראות אותן אם מציצים מבעד לענפים הסבוכים שלו. אני מניחה שאפשר ללמוד מזה דבר אחד או שניים על החיים ועל דו קיום.

*

היות שכל השבת הייתי ספונה בבית,  הייתי זקוקה לחילוץ עצמות   –   אז יצאתי הערב להשליך כמה בטריות ישנות במתקן המיועד לכך,  ובהמשך הפלגתי משם לסיבוב רגלי ארוך בעיר.  לא היו ברחוב הרבה אנשים,  ורבים מתוך אלה שכן היו דיברו רק לתוך הסמרטפונים שלהם,  מה שעורר בי שוב את המחשבות הרגילות על מה שחידושי הטכנולוגיה עושים לתקשורת האנושית.  אחר כך ראיתי איש אחד מטייל עם הכלב שלו ומדבר,  וחשבתי,  הו,  הנה תיקון,  איש מדבר עם כלבו.  אבל כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שגם הוא דיבר רק אל הסמרטפון שלו,  ועם הכלב לא דיבר שום איש.  לא שלכלב היה אכפת  –  הוא נראה מבסוט בהחלט מחילוץ העצמות שכנראה נזקק לו לא פחות ממני.  וגם אליי לא דיבר איש,  ואת הסמרטפון שלי בכלל השארתי בבית.

רסיס נהרה

ברחוב,  מולי,  מתקרבת עגלת תינוק.  האם שדוחפת אותה משוחחת בינתיים עם האישה שלצידה.  התינוק (כבן שנה?) יושב זקוף בעגלה,  לראשו כובע צמר אדום-כתום בדגם של שקית נייר (כלומר,  כובע שיש לו שני שפיצים ולא רק אחד.  כמו בפלמ"ח). מבטו הרציני והמרוכז נעוץ  –  ובכן  –  בסמרטפון שהוא אוחז בידו,  ואצבעו מטיילת על המסך לצורך גלישה.

כמובן, כל מי שיש לו דעות בנושא חינוך ילדים יכול לטעון שזה רעיון רע לתת לילד זעיר כל כך לגלוש בסמרטפון.  אבל,  מה לעשות,  רעיון טוב או לא   –    התמונה הזאת מתוקה להפליא.  הכובע והסמרטפון והמבט המרוכז.

איך אמרה המשוררת רחל?  רסיס נהרה.

*

בלי קשר:

עמוד 110 ב- The Rosie Effect של Graeme Simsion :
".People spend their lives worrying about things that never happen"

בדיוק.
עוד משהו שמתאים לשמש כמוטו לבלוג שלי.

דיווח מבית המשוגעים

שתיקה ארוכה נפלה עליי.  אבל באמת,  מה כבר אפשר לומר בימים הטרופים האלה,  שבהם נדמה שהעולם כולו השתגע  –  החל בנשיא ארצות הברית,   עבור דרך שועי עולם כאלה ואחרים שמנהלים את ענייני תבל ויושבֵי-בה בציוצים בני 140 תווים בטוויטר, וכלה במסרבים להתפנות מעמונה,  שיודעים בדיוק איך ייגמר הסיפור,  ואף על פי כן מתעקשים לעבור דרך כל שלביו המייגעים-עד-מייסרים.  ואני מוכרחה להרהר בעצב על ההערה שהעיר בהיסח הדעת אחד הכתבים,  שאמר שאולי המתנגדים לפינוי יתפנו כשהמצלמות יעזבו את המקום. שיטוט מהיר בפייסבוק מגלה שיש מי שמשווה את הפינוי לאונס ויש מי שמשווה את ההתנחלות לאונס,  אבל לא מצאתי מישהו שישאל איך גלשנו למערכת הדימויים החולנית הזאת.   ואי אפשר שלא לתהות איך זה שהשוטרים,  שגילו היום איפוק מרשים,  לא קיבלו הוראות לנהוג באיפוק דומה גם באום אל חיראן לפני כשבוע. ואיך,  בכלל,  אם עושים טעות,  איש לא מודה בה ואיש לא מתנצל.

הדבר היחידי שברור הוא שכולם בכל מקום צודקים מאוד ובטוחים מאוד,  מה שעלול לפגוע בצמיחת הפרחים (על פי עמיחי). ובאמת,  הרקפונת המפורסמת,  אף שהוציאה לאוויר העולם כבר יותר מעשרה עלים ירוקים,  עדיין מתמהמהת.  מצד שני,  יש כבר שקדיות פורחות בשער הגיא.  אמנם לא רבות,  ועדיין לא מאוד-מתפצחות כזיקוקים,  ואת אלה של סיבוב מוצא כבר לא רואים בגלל הגשר החדש  –  אבל הפריחה כבר החלה.

איך שלא יהיה,  אליבא דאותו עמיחי,  'ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת,  כמו חריש'.  שזו אולי נחמה פורתא.  לא אתחייב בנוגע לאהבות,  אבל ספקות יש לי מספיק  בשביל כל החפרפרות שבעולם.