קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:


Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

מודעות פרסומת

לא כל כך מהר

בהמשך לפוסט הקודם, נזכרתי בציטוט הראשון שאהבתי משל עמוס עוז: קראתי את מיכאל שלי כשהייתי כמעט ילדה, ולא הרבה הבנתי ממנו – אבל בין השאר אהבתי את דמותו הקומית של דוקטור אורבך, שהיה הרופא שטיפל בתחלואיהם השונים של חנה ומיכאל גונן, ושנהג לדבר אל מטופליו בלשון 'אנחנו' יֶקית (כנראה) ולקנח בפסוק שיעודד את רוחם.

חיפשתי את זה היום בספר, ומצאתי, בעמ' 149. אני מעתיקה לכאן קטע קצר מאחד המונולוגים הרפואיים שלו, ומדגישה את המשפט שנשא חן בעיניי כבר בילדותי והצחיק אותי במיוחד:

"אנחנו צריכים להמשיך לנוח עוד איזה ימים. לנוח הרבה מאוד. לא להתאמץ במחשבות. השינה היא התרופה היותר טובה. במובן מסוים, השינה היא גם-כן המצב היותר-טבעית אצל בן-אדם. הכאבי-ראש אינם צריכים להפחיד אותנו. מול המיגרֶנה נצא חמושים באספירין. המיגרנה איננה מחלה עצמאית. דרך-אגב, בן-אדם לא מת כל-כך מהר כפי שאולי נדמה לנו במצב-רוח קיצונית. רפואה שלמה."

איכשהו, למרות צוק העיתים והעצב על דאבדין ואווירת הנכאים הכללית שהשתלטה על מקומותינו לקראת הבחירות, יצא פוסט די אופטימי. והתודה לדוקטור אורבך.

פרידה מן האריה הכחול

כשהייתי בלוגרית מתחילה בישראבלוג, היה הבלוג של 'שדות' תעלומה בשבילי: החל מן הכותרת המסתורית (יומני אלפוחרה), עבור דרך הכינוי ('שדות'), וכלה בטקסטים, שהיו לא פעם אניגמטיים למדי. עם הזמן למדתי להכיר את אחת מאושיות הבלוגיה: את סיפור החיים המפותל, את ההיסטוריה הלא-פשוטה, את השירים (והפרוזה הלירית) המנוקדים היטב, את הצילומים היפהפיים, את זיכרונות הילדות והמשפחה; ואת החברוּת, את מה שכינה 'אהבה ו-care', את עומק הרגש ואת נדיבות התגובות.

ידעתי, כמו כולם, שהוא לא היה בקו-הבריאות, והתרגלתי להיעדרויותיו הממושכות. אבל תמיד חזר והופיע פתאום, ותמיד כתבתי בתגובה, בשמחה: 'ברוך השב ומפציע!'. היו תקופות שזיהיתי בבלוג שלי כניסה אחת מספרד לכל פוסט שפרסמתי – והנחתי שהכניסה הזאת היא שלו; והיו תקופות שבהן לא היו ביקורים מחצי האי האיברי. אבל בכל פעם שזיהיתי כניסה כזאת אמרתי לעצמי, כנראה עכשיו הוא בסדר: עובדה, הוא קורא בלוגים. ורק בשבת האחרונה, בבוקר, חשבתי פתאום, במקרה – מוזר, לא הייתה כניסה מאספמיה כבר הרבה זמן. שאז, באותו ערב, נודע לי על מותו.

הכי-הכי אזכור את צילומי הירח, שאצל שדות היה לא סתם עגול, אלא ממש כדורי, כנדרש; את ההרגל הילדותי-לכאורה לחבר בכתב כמה מילים יחד ("בנבני", "בנצעיר", "אנ'כלכךאוהב"); וכמובן, את האריה הכחול שליווה אותו מילדותו, ושעזב עכשיו את עולמנו, מדלג על כפות הפרווה שלו בעולמות אחרים.

תהא מנוחתך שלמה ונכונה, שדות – אתה, והאריה הכחול שאיתך.

חבל על דאבדין

היה לי נורא עצוב כששמעתי שרונה רמון נפטרה. אני חיבבתי אותה. הערכתי אותה במיוחד על האופן שבו הצליחה לשמור על פרטיותה למרות שהייתה נגישה ואדיבה כלפי התקשורת. ואפילו יותר מזה הערכתי אותה על שלמיטב ידיעתי אף פעם לא התלוננה בפומבי ואף פעם לא הרגישה צורך להטיף מוסר, להתריע על התבהמות החברה הישראלית או להגיד שמירי רגב איכסה. זה מנוגד לגמרי לנוהל, שהרי כמעט כל מי שמניחים בפניו מיקרופון מרגיש חובה לעצמו להעיר הערות כאלה בתור תרומה לציבור, שאם לא כן ייחשב לפחדן או לאומר הן (או, גרוע מזה, לקרנף). אבל אני דווקא לא חושבת שהיא הייתה משהו מכל אלה. היא הייתה קצת מהדור הישן (למרות גילה הצעיר יחסית), הדור שהאמין שתלונות והתרעות לא מקדמות כלום. והיא עבדה קשה כדי לשפר את מה שנראה לה חשוב, בלי לחלק ציונים. ולכן הערכתי אותה.

ועצוב לי שלפעמים כשדיברה, קולה רעד קצת, ושעל אף חיוכה התדיר, נותרו עיניה עצובות.

יהי זכרה ברוך.

זוטות לחנוכה

יצא שאתמול בערב טיילנו קצת ברחובות תל אביב,  וראינו שם גם מה שאני קוראת 'חנוכיות באקווריום'.  שתיים.  עד עכשיו ראיתי כאלה רק בירושלים,  אבל מסתבר שיש גם בתל אביב.  אני מקווה שזה לא יתפרש כסימן להדתה, זה פשוט כל כך יפה:  הפמוטים הם כוסיות קטנות עם שמן (?) בתוכן,  והכול מותקן בתוך מין ארון זכוכית שמגונן על שלום הלהבות,  ומונח דולק בחוץ  –  על מעקה המרפסת,  או על גדר החצר.  בתוך החושך.

עוד מעוללות החג:  ראש המשפחה קנה  –  לראשונה  –  סופגניות אפויות.  זה לא הדבר האמיתי,  אבל קיווינו לטוב.  היות שאני לא חובבת מיקרוגל,  שבדרך כלל הופך כל מאפה לדייסה,  ניסינו לחמם אותן לזמן קצר בתנור.  יצאו לחמניות.  טעימות,  אבל לחמניות. וקצת יבשושיות.  אז אתמול כבר החלטנו שלא שווה לטרוח בשבילן בתנור  –  וחיממנו את הנותרות במיקרו (10 שניות לכל אחת).  הפלא ופלא:  הפעם יצאו סופגניות.  כמעט כמו הדבר האמיתי.  מה שלא סותר את העובדה שהעדפתי את לביבות תפוחי האדמה (שאני[!] הכנתי בעצמי).

את הנרות אנחנו מדליקים כל ערב,  למרות שהילדים היו כאן רק בהדלקה אחת:  חנוכה זה לא רק לילדים.  אני אפילו שרה בהדלקה כמה שירים,  למשל את 'מעוז צור' במנגינה הפחות מוכרת שלמדתי פעם בבית הספר,  ואת 'הבה נרימה' שהוא בעצם של הנדל.   ולפעמים גם את 'באנו חושך לגרש',  ובקושי מתאפקת לא לרקוע ברגלי ברגע הקובע ('סורה חושך,  הלאה שחור').

אנחנו משתמשים כל שנה בחנוכיית העץ שראש המשפחה בנה בשיעורי מלאכה כשהיה תלמיד בית ספר.  אני ממש קשורה לחנוכייה הזאת,  ומעדיפה אותה על פני חנוכיות חדישות יותר. כשהילדים היו קטנים, והיו צריכים להביא לכיתה חנוכיות-דוגמה,  הם תמיד הביאו את זאת.  השם של הקטנה עוד רשום בתחתית החנוכייה,  זכר לדרישתי להקפיד להחזיר הביתה בתום ההדגמה.

כנראה גם ראש המשפחה וגם המורה למלאכה לא היו בקיאים בהלכות החנוכה,  ולכן לא ידעו שהשמש צריך להיות גבוה משאר הנרות  –  כך שבחנוכיית העץ שלנו השמש הוא דווקא הכי נמוך.  כבר העירו לי כמה פעמים שזאת חנוכייה לא תקנית,  אבל לדעתי אלוהים מבין.

חג שמח לכולם!

שמש נמוך ובודד,  נר שביעי, חנוכה תשע"ט.
באדיבות ראש המשפחה. 
אפשר להקליק להגדלה.
וזה צילום מהסמרטפון של החנוכייה בכבודה ובעצמה.
נר שמיני,  חנוכה תשע"ט.
כנ"ל.

תם ונשלם

את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה התחלתי לקרוא ביולי בערך.  הערב,  אחרי ארבעה כרכים, כאלפיים עמודים וכחמישה חודשים,  הגעתי לסופם. והסוף עצוב (סליחה על הספוילר).

היה שווה?  לא בטוח.  אבל היה ארוך מאוד.  אם כי גם הארכנות איננה עקבית:  לפעמים מתפרש תיאור של חצי יום על פני כמה עמודים (קמתי,  התרחצתי,  התלבשתי)  –  ואז נבלעות כמה שנים בשני משפטים,  שבמסגרתם –  הופ  –  מתחתנות בנות ונולדים נכדים. יש שבאמת בלעתי בשקיקה דפים רבים בבת אחת כי ההמשך הצפוי סקרן אותי  –  ויש שבקושי הצלחתי לקרוא עמוד אחד ביום,  ולמוחרת נאלצתי לקרוא אותו שוב,  כי שכחתי מה קראתי בו.

את אלנה-לֶנו עדיין אינני מעריכה במיוחד   –  אבל לילה היא סיפור אחר.  איכשהו במרוצת אלפיים העמודים למדתי לחבב אותה,  ואפילו קצת נקשרתי אליה,  מה שהגביר את צערי על האסונות שניחתו עליה.  נכון שהיא הייתה די מרשעת,  בעיקר כלפי אלנה  –  אבל,  יסלח לי אלוהים,  יש חשש שגם אני הייתי נוהגת כלפי אלנה ברשעות,  כי היא באמת מעצבנת.

אינני יודעת אם הכתיבה של פרנטה מעורפלת קצת,  או שמא זו בעיית תרגום  –  ואולי אני עצמי בעלת תפיסה איטית מדי  –  אבל נראה לי שלא את כל התובנות בספר הזה הבנתי.  פרנטה,  לזכותה ייאמר,  מסבירה היטב את הסיבה לערפל הזה שבו נותרתי.  בעמוד האחרון של הספר היא כותבת:
"בשונה מסיפורים,  החיים האמיתיים,  כשהם חולפים,  נוטים לא לעֵבר הבהירות,  אלא לעֵבר האפלה."

שזה מן הסתם הנכון.  דא עקא שבסיפורים וברומנים,  בניגוד לחיים האמיתיים,  יש לי ציפייה שהסופר יבחר דווקא את הפרטים המשמעותיים ויראה בבהירות לאן הם מתקדמים  –  ושאת כל מה שאינו רלוונטי לכיוון הכללי הוא יניח על צד.

או שאולי אני  פשוט מיושנת.

לא קשורים

צריך לפעמים להגיד גם מילה טובה על פייסבוק (זה לא קורה לי הרבה).  אחותי שיתפה שם סרטון של ילד קטן שמאכיל ציפורים.  אני בדרך כלל מדלגת על סרטונים כי אין לי סבלנות,  אבל האחד הזה נראה מאוד מבטיח,  אז צפיתי בו.  מאז צברתי כבר הרבה צפיות נוספות,  כי זה ילד ממיס.  הסבלנות המרוכזת שבה הוא מאכיל את הציפורים הפצפונות באיזה אוכל דייסתי מתוך צלחת זעירה,  בעזרת מה שנראה כענף קטן.  והישיבה המתוקה הזאת שילדים קטנים מומחים בה  –  נראה לי שקוראים לה 'ישיבת כריעה',  כשרק כפות הרגליים מונחות על הרצפה.  נזכרתי שבטירונות לימדו אותנו שצריך לשבת בדיוק כך כשיורים (!) אחרי (או בזמן) מתקפה כימית (!):  שרק הסוליות יבואו במגע עם הרצפה הנגועה.  אצל ילדים קטנים כל השרירים שממונים על ישיבה כזאת פועלים היטב,  אבל בשנים שאחרי הילדות זה מסתבך.  מילא,  כשאין מתקפה כימית וכשלא מאכילים ציפורים,  אפשר לבחור פוזת-ישיבה אחרת.

והנה הקישור.

*

קריאתי את האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים מתקדמת בעצלתיים.  האירוע העיקרי בינתיים הוא (זהירות מספויילרונים) שאלנה עומדת סוף סוף על טיבו האמיתי של נינו (לילה הגיעה לתובנה הזאת בערך 1000 עמודים לפניה).  חוץ מזה היא מוסרת לפרסום כתב-יד חדש-ישן,  ועורך ההוצאה אומר לה עליו:  "זה רומאן אכזרי… הייתי אומר גברי,  אך פרדוקסלית גם מעודן" (עמ' 256 – 257).  גברי!  והרי כבר דיברנו על זה.  אני תוהה אם אלנה פרנטה מנסה לרמוז על משהו,  או שזה רק במקרה.

*

בבחירות המקומיות,  לראשונה בחיי,  ניסיתי ממש להתעמק בחומר:  גלשתי בדפי הפייסבוק של המועמדים שעניינו אותי (אפילו בסרטונים צפיתי!),  קראתי ריאיונות במקומונים,  הקשבתי בתשומת לב לרשמים של ראש המשפחה מאספת בחירות שבה נכח.  בקיצור,  השקעתי,  כי עצוב בעיניי כשמתייחסים לבחירות כאלה כלאחר יד. מצד שני,  היכולת שלנו לדעת מה אמת ומה לא היא די אפסית.  כך או כך,  בסוף הצבעתי שוב בעד ראש העיר המכהן,  כי נראה לי שהעיר מנוהלת בסדר ולא מצאתי סיבה מיוחדת להתלונן.  זה קצת כמו הילד ההוא שהתחיל לדבר רק בגיל עשר,  כי רק אז,  לראשונה,  השוקו שלו היה חם מדי.

נקווה שטמפרטורת השוקו תמשיך להיות בסדר.  ושייגמר כבר החמסין הזה,  התייבש לי המוח לגמרי.

מניפה

כבר הרבה פעמים ניסיתי לצייר ציפור גן עדן ולא יצא טוב.  למשל כאן ,  מצד שמאל.  אני אוהבת את הכתום העז שלה ואת שילובו עם הסגול,  אבל כל הזיזים והחודים פחות מדברים אליי,  מה גם שתמיד ניסיתי לנחש איפה המקור ואיפה הזנב  ואיפה הכנפיים (אחרי הכול,  ציפור),  ולמה בכלל גן עדן,  ולא ניחשתי.

עד שהיום עלה בדעתי שזאת בכלל לא ציפור,  אלא מניפה.  מן הקו האופקי שלה היא נפרשת כלפי מעלה והצידה,  עלה אחרי עלה.  איך לא חשבתי על זה קודם.

אז עכשיו שתודעתי נפרשה סוף סוף (וע"ע יונה וולך) הציעה איריסיה שאולי איטיב יותר לצייר את אותה.  ניסיתי,  ולא נחלתי הצלחות.  בסוף ציירתי פרח אחר,  שנושא את השם המוזר 'היביסקוס עב-גביע',  וזה כבר הלך יותר טוב.  מניפה או לא מניפה,  ציפור גן העדן נותרה נשגבת מבינתי.

 

היביסקוס עב גביע

היביסקוס עב-גביע (אפשר להקליק להגדלה)

יומחמישי

ירד מבול בלילה (ארבע לפנות בוקר).   אבל ממש מבול. כולל (ברקים ו)רעמים,    and all that jazz.  בבוקר נותר הכול רטוב,  עד הצוהריים ואף הלאה משם.

*

המלחמה בדרום נדחתה בינתיים,  עד להודעה חדשה.  מחזיקה אצבעות חזק שההודעה החדשה לא תגיע מחר.

*

שני ניצנים חדשים ברקפת המתורבתת שלי שגרה מחוץ לתריסולים,  ושאמורה בכלל לפרוח בחורף (?).  הישג גנני חסר תקדים שלי.

*

המשך חגיגות הסתיו:  חיסון נגד שפעת,  הבוקר.  עבר בשלום,  נדמה לי. כלומר,  מקווה.

*

שואב אבק חדש,  אחרי שהישן שבק חיים.  מתחילה להבין מי נגד מי.  אחרי הטיפול איתו, הספה בחדר העבודה קיבלה פתאום צבע אחר,  דומה למה שהיה לה בהתחלה   –  צבע שהתחבא במשך שנים מתחת לאבק.

*

הגיג: מעניין עד כמה אפשר שאכתוב על עצמי בלי להשתמש במילה 'אני'.

סוף ההצגה הלילה

אתמול בערב ראינו בטלוויזיה שידור חוזר של מופע האיחוד האחרון של להקת כוורת (משנת 2013).  הו,  הנוסטלגיה.  ימי נעורינו חזרו לרגע,  עם כל הזיכרונות,  וראש המשפחה אמר,  אבל פעם הם קיפצו כל כך הרבה על הבמה,  והיום קלפטר יכול לנגן רק בישיבה.  כן,  הם ללא ספק זקנו (עם כל מה שכרוך בזה),  וחלקם אינם בבריאות טובה,  אבל רוח הנעורים השובבה נשארה למרות כל מה שעבר עליהם בדרך.  אני צפיתי בהם בחיבה גדולה,  אפילו בדני סנדרסון,  שאותו כיניתי לא פעם ביני לביני בכינוי הלא מחמיא 'זבלן-על' (בגלל הטקסטים הקשקשניים).  אף כי דומה שהוא היה מלכתחילה הרוח החיה והיוזמת בכל העניין,  ועל זה מגיע לו הרבה הקרדיט.

מה שהיה הכי מדהים הוא הקהל הענק,  שכלל המון,  אבל המון,  צעירים,  שידעו בעל פה כל מילת שיר,  כל מנגינה וכל תנועה,  ולא חסכו מן הלהקה מחיאות כפיים נלהבות ולבביות (הייתם טובים אלינו,  אמר גידי גוב [או דני סנדרסון?] לסיכום האירוע,  תודה שגדלתם עלינו).

בזמן אמת (בתיכון ובצבא) לא הייתי מעריצה כל כך גדולה שלהם,  ולא את כל שיריהם ומערכוניהם אהבתי,  חשבתי שיש בהם הרבה שטויות.  אבל כשאני צופה בזה היום,  גלי הנוסטלגיה מכים חזק,  ועולם השחור-לבן הנשכח מלב קם שוב לתחייה,  ואני חושבת לעצמי:  בכל זאת,  בעיקר בהתחשב בפופולריות שיש להם אפילו בדורות חדשים לגמרי  –  הם עשו לא מעט היסטוריה.

אני עדיין הכי אוהבת את השיר שלהם על הדגים העפים והציפורים השוחות ('ככה היא באמצע')  –  ובקישור שתכף אוסיף כאן שומעים לפניו,  כבונוס,  גם את שיר הסיום הנוגע ללב ("זהו סוף ההצגה הלילה / הנה שיר אחד קצר / לפני הכול נגמר / עוד חמש או שש דקות / נסגור את האורות / לפני שיגרשו את האוטובוסים / החשמל עבד קשה הלילה / והרמקול התעייף / או שמא הוא רעב / כיסאות מתמרמרים / מתי כבר מתקפלים / ולנו לא נותר אלא להוסיף ש-").

ההקלטה משנת 1976, בשחור לבן, כשהם עוד היו יפים וצעירים כמו שאני זוכרת אותם.
ושיר הסיום (שמופיע דווקא בהתחלה) הכי מתאים דווקא לעכשיו.  הנה כאן.

חג שמח,  ושיהיו גם אחרי-החגים העומדים סוף-סוף בפתח שמחים.