שביל כניסה לגינה מוכרת

שלוות הצל הפתאומי –
חופת עצים
שנפגשים
מעל ראשי –
קרירות השקט –
ואז בקצה השביל:
המדרגות
יורדות
אל ההמשך שעוד איני רואה –
אבל אני יודעת את אשר יבוא,
והידיעה
אינה פוגמת
בציפייה

טוב, לא כל יום

אבל יומיים. בינתיים.

בזכות המקהלה אני מתוודעת לא רק ללחנים ועיבודים חדשים, אלא גם למילות השירים. אפילו שירים שהכרתי ולא הקשבתי למילותיהם, ועכשיו פתאום מתברר כמה הן יפות. בעיקר בלדה לאישה ו- שובי לביתך.

בראשון מביניהם אני אוהבת את השורות על שלל חבצלות הבר שעוד פורחות הרחק בעמק. ובשני את 'האזיני לקולות', ובמיוחד את 'תני לנפשך לשמוע'.

שני השירים קודרים למדי, ויש עוד כמה חוטים שמקשרים ביניהם, למשל העובדה ששתי הנשים שכתבו אותם (תרצה אתר ודליה רביקוביץ') עברו מן העולם בנסיבות שנראו, לפחות בהתחלה, לוטות בערפל.

מה שתמיד מזכיר לי את כותרת הספר (האחרון?) של דליה רביקוביץ', 'באה והלכה'. יש משהו עצוב מאוד ונוגע ללב בכותרת הזאת. אני מחקה אותה לפעמים כשאני כותבת בסוף פוסטים שלי את המילים 'אמרה ועשתה' (כלומר, החליטה – אני – ועשתה מה שהחליטה). אלא שאני מתכוונת בצחוק, ואילו אצל דליה רביקוביץ' זה היה לגמרי ברצינות.

פסוקו

וזה מה שלמדתי בשיעור האחרון בקורס מיינדפולנס:
מחשבות הן לא עוּבדות.

זה כל כך נכון וברור, ובכל זאת כבר קרה לא פעם שהתרגזתי על מה שעוד בכלל לא התרחש (וכמובן, אפילו אם לא התרגזתי, דאגתי מאוד). יותר מדי דמיון היפר-אקטיבי. עכשיו אני אזכיר לעצמי: קודם נראה את זה קורה, אם בכלל, אחר כך נחשוב הלאה.

מידת ההצלחה ביישום של זה עדיין לוטה בערפל, אבל בכל זאת מצא חן בעיניי.

גזוזטרות

כיסופים
מרפסת על הים
אל הים
צופה אל המים
נכספת –
כיסופים אליה
וממנה

(יפו, יוני 2022)

*

מרפסת בקומה ה-13
ערב מעל הים:
הים.
קולו.
צבעיו.
לובן קצף גליו
באור הפנסים

(בת ים, אוקטובר 2022)

מוצאי

נגמר יום כיפור. זה תמיד משמח אותי, כי בשבילי זה היום הכי מלחיץ בשנה. אני יודעת שיש מי שחושבים שהוא רגוע/מרגיע, אבל אני לא אחת מהם. הידיעה שכל המדינה סגורה מורטת את עצביי.

בשנים האחרונות אימצתי לי בימי כיפור מין נוהל מוזר של 'צום חלקי': שתיתי הרבה מים (בלי מים לא בא בחשבון בשבילי כבר מזמן) ואכלתי ממש קצת. אבל השנה ויתרתי על הנוהל ולא צמתי אפילו חלקית, כי כל השבוע הייתי חולה, והייתי מספיק חלשה גם ככה.

לא יודעת מה זה היה. לא קורונה, כי בדקתי (גם אנטיגן וגם PCR) ויצא שלילי. ובלי שיעול/נזלת, כך שגם לא לגמרי מתאים לשפעת. אולי אחד מבני הדודים של השפעת: סתם קצת חום, חולשה, והכול כאב לי. ראש המשפחה נאלץ לעזור לי לפתוח מכסים של צנצנות או לפרוס פרוסות לחם או להחזיק קומקום וכו', כי השרירים כל כך כאבו שהפכתי לחסרת תועלת. תמיד מדברים על כאבי שרירים במחלות האלה, ואני מכירה את זה, כמו כולם, אבל ככה עוד לא היה לי. כנראה הגיל עושה את שלו.

כך או כך, רוב הסימנים עברו, אני מחלימה. ראש המשפחה הבטיח שאם מצבי יהיה קשה מנשוא הוא לא יצום, כדי שלפחות אחד מאיתנו יהיה במצב תקין. אבל הבוקר הוא הודיע לי שהוא מתרשם שמצבי משתפר (אולי בזכות הסעודה המפסקת המרשימה שבישלתי אתמול), ועל כן הוא צם כרגיל. אני מקווה שבכך הוא כיפר גם על עוונותיי.

משהו נחמד שראיתי הבוקר בחצר של הבניין הסמוך: יש להם שם מרזב שיורד מהגג והפתח שלו הוא בגובה 30 סנטימטר בערך מעל פני הקרקע. הבוקר יצאו מהפתח הזה מים בזרם מהיר למדי, ואחר כך לאט יותר, בזרם דק. אולי מישהו השקה על הגג, או משהו. איך שלא יהיה, התקרב לשם חתול שבהתחלה חשבתי שהוא בא לשתות, ואולי הוא באמת גם שתה. אבל אז שמתי לב שהוא מנסה לתפוס את זרם המים בכף הקטנה והמהירה שלו. הוא לא הצליח, וזה כנראה שיגע אותו, כי הוא ניסה שוב ושוב, ותוך כדי כך הוא נראה כמי שממש לומד את הנושא – מתבונן למעלה ולמטה ועוקב בעיניו אחרי הזרם התעלומתי: מה זה הדבר השקוף הזה שיורד מלמעלה ולא ניתן לעצירה.

מסתבר שגם ביום משעמם כמו היום מוצאים דברים מעניינים לראות. גם אנשים מוצאים, וגם חתולים.

סוף בלי סוף

אתמול הגעתי לסוף הספר Britt-Marie Was Here  של Fredrik Backman (אזהרה:  סכנת ספוילר!). 

יוצא שחיבבתי את הספר,  הוא באמת נחמד ונוגע ללב – למרות שהסוף נשאר תלוי באוויר (אלא אם כן פספסתי משהו):  אולי חזרה הביתה,  אולי נסעה לפריז,  אולי עם קנט,  אולי עם סוון.  אולי כן,  אולי לא.

יודעי דבר יאמרו:  זה לא חשוב,  העיקר שהיא הייתה כאן.  מה שנכון,  אבל אני צריכה שיספרו לי מה היה בסוף,  ומתאכזבת כשלא.  ילדותי מצידי.

קראתי על זה ביקורת בעיתון,  שם הלינו שהספר לא משהו ושהסוף צפוי.  אבל איך זה שהסוף צפוי אם הוא בכלל לא נתון?  לא הבנתי. או שאולי גם את זה פספסתי.

קרן אור

הספר הזה, בריט-מארי הייתה כאן, של פרדריק בקמן, התחיל קצת מוזר ולא ברור. אולי זה משום שהוא נכתב במקור בשבדית, ואני קוראת את התרגום האנגלי ומעיינת פה ושם גם בתרגום העברי (שחלוקת הפרקים שבו שונה משום מה מזו שבתרגום האנגלי). אבל לקראת הסוף הוא הולך וצובר תאוצה, ומתברר שבריט-מארי, שהייתה בהתחלה סוּפר-מוזרה, נעשית מאוד סימפטית לי. ולא רק לי. למשל, הצעירה שעובדת בלשכת התעסוקה, ושבפרקים הראשונים בריט-מארי בלבלה לה את המוח ללא הפוגה, מתחילה גם היא לחבב אותה מאוד. ופעם באישון לילה מתנהלת ביניהן שיחת טלפון (מוזרה מאוד, כרגיל), שבה הצעירה מספרת לבריט-מארי על כל הקשיים שיש לה בעבודה. זה ציטוט יפה שאני מוכרחה לצטט, ואני מתנצלת מראש על הביטויים הססגוניים:

"סיפרתי לך מדוע אני עובדת בעבודה הזאת,  בריט-מארי?  אני לא יודעת אם את יודעת,  אבל כשאתה עובד בלשכת התעסוקה אתה סופג הרבה חרא מאנשים…  את יודעת למה אני עובדת בעבודה הזאת,  בריט-מארי?  … אמא שלי עבדה כל החיים שלה בשירות הרווחה.  היא אמרה שבתוך כל החרא,  במצבים הגרועים ביותר,  תמיד מופיע סיפור אחד שיש בו קרן אור.  ואז זה שווה את כל המאמץ. …  אַת קרן האור שלי,  בריט-מארי." 
(בתרגום האנגלי: You're my sunny story, Britt-Marie)
(בתרגום העברי [של  יעל צובארי] זה בפרק 33.  בתרגום האנגלי [של Henning Koch]  –  32.  אל תשאלו אותי למה.)

בריט-מארי, מסתבר, היא באמת קרן אור. ובשבילי – גם הציטוט הזה, שיפה לכל מיני עניינים, לא רק ללשכת התעסוקה.

.

שכוחה

לפנות ערב בגינה הציבורית:
על ספסל אחד נשכחה
חולצת ג'ודו קטנה
לבנה,
ובאחד הבתים בשכונה
יש אימא אחת נבוכה
תוהה:
ואיך אספיק לכבס
ומנין אשיג עכשיו
יש מאין
חולצה חדשה
ומה ילבש הילד
בחוג של מחר –
ואני כבר קיוויתי
שבערב
יתכנס היום אל סופו
נטול טרדות
נקי מדאגות
ואיך התבדיתי