קורטוב של נחת

לרגל חגיגות הנוגדנים שלי שאינם, ואחרי הליכים ביורוקרטיים ממושכים ומרגיזים, הלכתי סוף סוף לקבל את החיסון הראשון מבין השניים שנרשמו לי נגד דלקת ריאות. מסתבר שחדר האחיות במרפאה הוא מקום מאוד מבוקש בימים אלה של בהלת-חיסוני-השפעת, כך שלמרות שקבעתי תור מראש על פי כל ההנחיות, הלך לי חצי בוקר על ההרפתקה הזאת. כשהגעתי סוף סוף אל האחות (שנשארה רגועה ונחמדה למרות המהומה שעל מפתן דלתה) וקיבלתי את החיסון האמור, היא שאלה אותי לפי תומה אם ארצה – ברוח הימים האלה – לקבל בו במקום גם חיסון נגד שפעת. אחרי שווידאתי שזה לא יהיה כרוך בתורים נוספים (כי נגמרה לי הסבלנות לגמרי), עניתי לפי תומי שכן.

דבר כזה לא היה לי מאז היום הראשון של הטירונות: שני חיסונים בו ביום, אחד בכל זרוע! התברר לי להפתעתי שאני כבר בכלל לא פוחדת מזריקות (שהיו אימת ילדותי), ושהן לא באמת מכאיבות. אני כן פוחדת ממה שהן עלולות לעולל לי אחרי ההזרקה, וזה לא בגלל שאני מתנגדת לחיסונים או מאמינה בתיאוריות קונספירציה, אלא משום שאני אדם מאוד חרדתי (או, כפי שניסחה זאת בעדינות הבלוגרית מילולי בישראבלוג המנוח: משום שהתברכתי בדמיון יותר מדי מפותח). וחוץ מזה לא צריך דמיון מי-יודע-מה מפותח כדי לדעת שבכל תרופה עלולים להיות מרכיבים שאנשים מסוימים אלרגיים להם, ושזה לא ממש ניתן לצפייה מראש.

כך או כך – ישבתי שם על פי ההוראות עוד כעשרים דקות כדי לוודא ששרדתי, וכשהתברר לי שכן, הלכתי הביתה והרשיתי לעצמי – לאט ובזהירות – להתחיל להרגיש הקלה (ליתר ביטחון, הקלָתי עדיין איננה שלמה).

אבל נחמד בעיניי שהתגלה לי שזריקות (בלי קשר לתופעת הלוואי שאולי יש להן) הן בכלל לא מפחידות. יש כל כך הרבה פחדים בעולם, והם נוטים להתרבות בקצב מהיר כל כך – והנה, מאחד מהם הצלחתי להיפרד לשלום סופית, ולגמרי בהיסח הדעת.

שלוש מחשבות על שמונים וארבע

1. אני אוהבת את הסדרה 'שמונים וארבע' (מעין ריאליטי המשודר בימים אלה בכאן 11) על גן ילדים שמתנחל בדיור מוגן, ועל 'גן הוותיקים' שנפתח שם כתוצאה מכך. שמעתי רבים שטוענים שזה ניצול של הילדים. אני לא חושבת ככה, כי נראה לי שגם הם לומדים ומתפתחים תודות לפעילות הזאת. והיו שאמרו שזה משחק אכזרי ברגשות הזקנים, כי כשהילדים יעזבו אחרי כמה שבועות, הזקנים יישארו מול שוקת שבורה. גם בזה אני לא בטוחה בכלל, כי כבר מתחילים לראות שיש שינויים (לטובה) בתקשורת בינם לבין עצמם, וזה דבר שיכול להימשך גם אחרי שהילדים יעברו הלאה. אבל בעיקר אני רואה את התועלת בסדרה שמתמקדת בעצם בגיל המאוד-מבוגר, ומעוררת עניין די גדול (וגם חמלה) בקרב ציבור הצופים. מזה לא יכול לצאת שום דבר רע.

2. יש בסדרה הזאת כמה וכמה דמויות נוגעות מאוד ללב, משתי קבוצות הגיל, וקשה לי להחליט מי הכי. אולי אידה. יש בה משהו שמאוד מזכיר לי את אימא שלי בשנותיה האחרונות, ויש באופי שלה גם איזו נחישות לא צפויה שמדברת אליי.

3. אולי זה גם משום שאני לא יכולה להישאר אדישה נוכח השם אידה, שהיה שם סבתי (אימא של אימי, שאותה לא הכרתי כלל), ושאימא שלי חשבה (כנראה בטעות) שתרגומו הנכון לעברית הוא עדה.

[לא כותבת על המלחמה שעברה עלינו בחטף. אין לי כוח לכתוב על זה (שוב). מקווה שנגמר, ושתושבי העוטף וסביבתו יוכלו לנוח קצת.]

כמו פוסט אנגלי

במסגרת הרגלי (הרע) לכתוב על כלום, אני נמלטת הפעם לענייני מזג אוויר. זאת אחת הסיבות שאני לא כל כך אוהבת את האביב והסתיו הישראלים: שהם מנוקדים באפיזודות של מזג אוויר קיצוני. למשל חמסינים עם יובש ואובך ועם אינסוף אבק ועם רוח מרושעת וסכנת שריפות. Literally מסתובבת לי עכשיו רוח חמה בתוך הבית, כאילו מישהו נושף אוויר חם מבחוץ אל תוך החדרים. ולא רואים את הסוף.

אם כי בירושלים, שבה הייתי אתמול בעבודה, זה לא לגמרי ככה, כי קצת פחות חם, ותמיד יש איזה רמז של קור מתחבא באוויר. הסוודר, למשל, היה לי מאוד שימושי בחלקים שונים של היום, ולא לחינם המליצו ב-'ירושמיים' על חולצה עם שרוולים ארוכים, למי שרוצה.

בשביל מה הפטפוט הארכני הזה על מזג האוויר? כי כשירדתי מן האוטובוס בדרכי חזרה, כבר כמעט בבית, עברתי על יד מאפייה ברחוב הראשי וראיתי שכבר מוכרים סופגניות. לא נכנסתי ולא קניתי, כמובן, אבל שמחתי שהן שם: זה אוכל של חורף, וזה טוב.

*

ואף מילה על יום הזיכרון ליצחק רבין אתמול. או שמא מילה קטנה: נתניהו נראה רע. יש בהבעה שלו משהו מפחיד. ההתנהלות שלו אף פעם לא הייתה כוס התה שלי, ועכשיו אפילו פחות. אבל גם את ההתנהגות של משפחת רבין אני לא מחבבת. לרבין הייתי מצביעה שוב אפילו היום, לו היה בחיים, אבל מה שהמשפחה שלו עושה אף פעם לא היה לטעמי. רק אומרת.

חשופית

פרי העץ כתבה על העובדה שהיא מעדכנת בבלוג שלה דווקא כשפחות טוב לה. חשבתי על זה לא מעט: נראה שכך נכון לעשות, אלא שאני, בעוונותיי, נוטה לעשות את ההפך, ובימים של טרדות מכל הסוגים (אוקטובר היה חודש מטריד במיוחד) אני נוטה להיעלם יותר. אין לי ראש לדווח ולהתייעץ, ואני לא חושבת מספיק על דברים שכן ראויים לכתיבה כאן. אז שתיקה. מילא: היקום ממשיך לנוע במסילותיו גם ככה.

ובכל זאת, כמה דיווחים קצרים (או באורך בינוני):

שנת הלימודים החלה. אני עצובה, כי לא היה לי חופש בכלל, ואפילו לא הספקתי להשלים את הבדיקה של העבודות הסמינריוניות מן השנה שעברה. אבל אני גם שמחה, כי משטר העבודה המסודרת מיטיב אתי, וטוב לי להתנתק מדי פעם ולראות גם עולם אחר, ותשמעו, בירושלים כבר קריר, ממש. משובב נפש, לא פחות.

*

את הצפייה ב'הנערים' השלמנו כבר לפני כמה שבועות. אני באמת חושבת שהיא טובה מאוד, ורק אולי הייתי מקצרת אותה קצת. מעבר לפרק החמישי-שישי היא נסחבת ונמתחת קצת שלא לצורך. אבל היא עשויה היטב, ועם חוש מידה, ויש בה גם מידה מסוימת של איפוק. אני מזכירה את האיפוק כי אנחנו צופים במקביל גם בסדרה 'הרומן', שמתפרשת כבר על פני חמש עונות (בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט, ותודה לאל על זה), ושאיפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה (על אף שאחד מיוצריה, חגי לוי, הוא גם מיוצרי 'הנערים'. מוזר). אני ממש לא אוהבת את הסדרה הזאת, אף שהיא 'עטורת שבחים/פרסים', אבל מוכרחה לדעת מה יהיה הסוף, אז צופה בה באדיקות. כל הזמן היא מתארכת ומתפתלת ונוספים בה כל מיני אירועים הזויים פחות והזויים יותר, חלקם כאילו גורדו היישר ממעמקי האדמה, וכשקורה שאני נרדמת לפעמים באמצע הפרק (כי נו, כמה אפשר), ראש המשפחה מסכים לפעמים (לא תמיד) לתמצת לי את מה שהפסדתי.

*

אירוע גדול בחיי: הצטרפתי סופית לאלף השלישי, כשהורדתי לסמרטפון את האפליקציות של קינדל ושל 'עברית' ורכשתי כמה ספרים דיגיטליים. אני עדיין בעד ספרי נייר (לפני השינה, למשל, אני קוראת רק על נייר), אבל כשאני הולכת לכל מיני מקומות זה נחמד שאני לא צריכה לסחוב איתי ספר קריאה למקרה שיהיו לי כמה דקות פנויות לעיין בו: בתחנת האוטובוס, בהפסקה בעבודה, דברים כאלה. ספרי הנייר הולכים ונעשים כבדים יותר ויותר ומעיקים על הכתפיים, ואילו הסמרטפון בין כך ובין כך איתי, והספרים תמיד זמינים בו. זה ממש נחמד.

אז כשקראתי בעברית את המבוגרים והשתגעתי מהתרגום, הורדתי לקינדל את הגרסה המקורית באנגלית ועשיתי השוואות, וקראתי חלק כאן וחלק שם. זה ספר באמת נחמד, בעיקר כשקוראים אותו במקור. ולאפליקציית 'עברית' רכשתי את לא העזנו לדעת של איריס לעאל (שכותבת בו על אחיינה שנהרג ב'צוק איתן'). זה מעניין וכתוב טוב, אבל את הביקורתיות שלה על כל מה שזז אני לא מחבבת. קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו שהספר הזה מטפל בשכול באומץ. את העניין של ה'אומץ' אני לא לגמרי מבינה. למה זה אמיץ? ביקורות נורא אוהבות להשתמש במינוח הזה, והוא תמיד מביך אותי.

כשאני לא באפליקציה, אני קוראת על נייר את 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד, ולא בפעם הראשונה. קראתי אותו אי אז בעבר ושכחתי מה היה בו, עד שמצאתי אותו לאחרונה על מדף בבית. מסתבר שהעותק שאני קוראת עכשיו היה של הקטנה כשלמדה אותו בתיכון, והוא רצוף הערות והסברים בכתב ידה היפה (בדיו אדומה!) על כל צעד ושעל. לא יודעת איך נולדה לי ילדה עם כתב יד כזה מסודר ונהדר (אם כי זעיר להכאיב: יש מילים שאני לא מצליחה לפענח). הספר עצמו מעניין, אבל לא הסטייל שלי. מין כתיבה דיווחית מהסוג שהפריע לי גם בהחברה הגאונה, אם כי קצר יותר (פחות מ-200 עמודים). והרי ספר הוא לא רק המסר, הוא גם הסגנון. לא משנה, עוד מעט אעבור הלאה, רק שעוד לא ברור לי לגמרי לאן.

*

לאחרונה התברר בבדיקת דם שעשו לי שחסרים לי נוגדנים. הא! עכשיו יתחיל בירור מייגע, עתיר ביורוקרטיה של קופת חולים (ביורוקרטיה היא עניין שיכול לבלוע שעות שלמות, תדעו לכם). לא פלא שכל צננת הופכת אצלי לדלקת ריאות: זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו מתחילים לגלות למה. לבדי-לבדי, כמו חשופית, אני נלחמת פה במחלות בלי צבא נוגדנים שיגונן עליי. ראש המשפחה אומר, יחסית לזה שאין לך נוגדנים, הסתדרת עד עכשיו לא רע (שזה נכון). והאיש של הקטנה שלי, שהוא רופא, הרגיע אותי ואמר, אל תדאגי, יש עוד מנגנונים בגוף שנלחמים במחלות, לא רק הנוגדנים.

אז רווח לי קצת. ובכל זאת, בינינו, זה לא כל כך כיף להיות חשופית.

עד כדי כך

חוק בלתי כתוב קובע, שאני בדרך כלל לא כותבת בבלוג על החיים עצמם, אלא מסתפקת בכל מיני דיווחים סתמיים, אפרוריים משהו, על אודות שולי המציאות שלי. מעורבים בזה ענייני פרטיות ועניינים אחרים שלא אפרט, וזה כבר נתקבע כך בשלוש-עשרה-ועוד שנות כתיבתי, עם יוצאים מן הכלל שמספרם מועט.

אז יש הרבה טרדות שמעסיקות את מחשבותיי לאחרונה. היות שאינני כותבת עליהן כאן, ירד גם קצב עדכון הבלוג. כי אם לא אכתוב על מה שמעסיק אותי, על מה כן אכתוב? אבל הנה – אשריי! – קרה אתמול משהו שולי שאפשר סוף סוף לכתוב עליו.

זה היה ככה: אתמל בבוקר, כשאני עמוסת מחשבות, דאגות וטרדות, עשיתי הכנות ללכת לסופר כדי לקנות את הדרוש לבישולים של היום. לפני יציאתי התכוננתי לעשות את שני הדברים שאני תמיד עושה במצבים כאלה: דבר ראשון, להניח את סל הקניות ליד הדלת, כדי שלא אשכח אותו בבית (שומרת סביבה אנוכי, אפילו אם אני לא מתה על גרטה תונברג: שקיות פלסטיק הן כבר כמעט מחוץ לתחום, אלא אם כן ממש חייבים); דבר שני, להסיר את הקרוקס הוורודות האיומות שאני תמיד נועלת בבית, ולהחליף אותן בקרוקס בצבע נורמלי, או בסנדלים.

שאז הלכתי לסופר עם סלי על כתפי, ראשי עטור במחשבות ובדאגות כדרכו בקודש.

עם שובי הביתה עשיתי את מה שאני תמיד עושה: הכנסתי את מה שצריך למקרר, והלכתי לנעול בחזרה את הקרוקס הוורודות האיומות (אני מתה עליהן, אל תגלו לשום איש).

שאז – רחמי שמיים עלינו – נוכחתי לדעת, להוותי, שאני כבר נועלת אותן. שזה אומר שיצאתי מהבית עם קרוקס ורודות, והלכתי איתן ברחוב, וחציתי כבישים וטופפתי על מדרכות והסתובבתי בסופר ועמדתי בתור לקופה וכו' וכו' – וכל זה עם קרוקס ורודות, ואפילו לא ידעתי. הייתכן שלא הסתכלתי על המדרכה, ועל נעליי הפוסעות עליה, אפילו פעם אחת?

דבר כזה עוד לא קרה לי בחיים, וזה באמת אומר שמצבי חמור.

מה שמוזר הוא שלא שמתי לב לשום מבטי תמיהה (או גינוי) שנעצו בי העוברים ושבים והקונים בסופר. הייתכן שאיש לא ראה? והרי הוורוד-הוורוד הזה זועק לשמיים. ואולי גרוע מזה – הייתכן שהייתי עד כדי כך שקועה בטרדותיי שאפילו לא שמתי לב למבטים?
הו, האימה.

בקיצור, נבוכותי מאוד.

מסע אל בטן האדמה

כבר כתבתי כאן פעם על מסעי ברכבת הקטנה מבית שמש לתחנת מלחה בירושלים, בין כרי הדשא המנוקדים כלניות ורקפות, במסלול שכוח-אל במקצת, אם כי חביב מאוד. אז אתמול נסעתי באחותה הגדולה שנולדה הרבה אחריה – הרכבת החשמלית הגדולה והחדשה מנתב"ג לירושלים. דחיתי את הנסיעה הזאת הרבה זמן, כי שמעתי יותר מדי דיווחים על תקלות ועיכובים קשים, וחוץ מזה רוב הנסיעה היא במנהרות ואני לא אוהבת מנהרות. אבל בכל זאת הגיע הזמן להתנסות בזה, גם בשל סקרנותי, וגם כדי לשקול את המשך השימוש בקו המופלא הזה בשנת העבודה הבאה.

כרגיל ברכבות – כשזה עובד טוב, זה נהדר. כשיש תקלות – ירחם השם. אבל אתמול לא היו תקלות, והנסיעה התקדמה כשורה ותוך עמידה בזמנים, בלי איחורים משמעותיים. התברר לי שזה סיפור מהיר, די נוח (למרות החלפת הרכבות הכרוכה בזה בנקודות שונות של המסע מן הבית), וממש זול, בעיקר לאזרחים ותיקים כמוני. וזה למרות שכל המדינה הייתה בדרכים: החרדים במסעות 'בין הזמנים' שלהם, הערבים במסעות עיד אלאדחא, וכל השאר – כולל סבתות ונכדים – במסעות החופש הגדול: שמחה וששון. על המנהרות אין לי הרבה דברים טובים לומר, אבל הנסיעה מחוץ להן היא מרהיבה, גם אם די קצרה. קצת כמו מטוס כשהוא כבר מתקרב לנחיתה, בגובה נמוך יחסית, כשכל הנוף ההררי נפרש תחתיו. כולל הנסיעה על הגשר היפהפה ההוא שכבר קרוב לכניסה לירושלים, שמוטב לא לחשוב על כמה שהוא נורא-נורא גבוה.

הרכבת הזאת מגיעה לתחנת יצחק נבון בירושלים – קרוב מאוד לכל מה שאני צריכה שם – וזה היה יכול להיות ממש מעולה, לולא החליטו מתכנניה לחפור אותה בעומק של כעשר קומות (או יותר??) מתחת לפני האדמה. עכשיו, אני לא טובה בקלסטרופוביה. אפשר לעלות מבטן האדמה כלפי מעלה במעלית, אבל גם במעליות אני לא טובה. אז אמרתי: נעלה במדרגות הנעות. הא. מסתבר שגם בהן אני גרועה. יש שם כשישה גרמי מדרגות, מתוכם שלושה ארוכים כאורך הגלות ובעלי שיפוע שהפריח ממני את נשמתי. משהו כזה היה לי כשעברתי בבודפשט מתחת לדנובה וירדתי לשם במדרגות נעות – אבל שם היה רק גרם אחד, וכאן הרבה יותר. הו, האימה. לדעתי חטפתי ממש התקף חרדה, ומזלי שראש המשפחה היה איתי ושמר שלא אצנח לאן שהוא מרוב בהלה.

אני לא יודעת לומר מה יותר מפחיד – העלייה מבטן האדמה או הירידה אליה בדרך חזרה. שתיהן לא ממש לטעמי, אבל אני שוקלת את האפשרות שאפשר אולי להתרגל אליהן עם הניסיון (כאילו, פעמיים בשבוע נסיעה לעבודה בירושלים – בסוף מתרגלים, לא?) כדאי כבר עכשיו להתחיל בתרגול מסיבי של נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות. אם לא יועיל, לא יזיק.

איך שלא יהיה, זה מסע מרגש ומרתק. למרות הכול התלהבתי. על כן לקינוח, הנה שוב, בפעם השלישית לפחות מאז שאני כותבת בלוג, הרכבת הקטנה של הקאיפירה: לא הצלחתי להתאפק.
הנה כאן.

כיבוי אורות

(אתמול בערב:)

יום מהביל מתגלגל אל סופו על שפת הים. השמש צונחת לאיטה במערב, עננים מסתירים את נתיבה, ורק מדי פעם מציצים בעדם רסיסי הכתום הבוער שלה. ואז, ממש לפנֵי-, רגעים של חסד: קו האופק נקי מעננים, וכדור האש נגלה לדקות אחדות במלואו, פתאום ממהר בצניחתו אל תוך המים: עוד חצי, עוד רבע, עוד שמינית, עוד אחד חלקֵי-… זהו. נבלע בים. כמה מהר אנחנו נעים עם תנועת הכדור שלנו, ואפילו לא הרגשנו. שולי העננים שנותרו במערב נדלקים לרגע בבוהק כתום-ורוד, מהבהבים ואז כָּבִים. נותר הים המאפיר, רוגע, והשמיים שמתרוקנים מן האור: הוורוד נדחק מפני האפור. ממשלת הלילה כבר כאן. גם באפור יש יופי.

צולם בסמרטפון על ידי ראש המשפחה, 8 באוגוסט 2019. אפשר להקליק על הצילום להגדלה.

מנחה

לַמְרוֹת כָּל הַדְּבָרִים –
לֹא טַחוּ עֵינַי מֵרְאוֹת
אֶת הַיַּעֲרָה
פּוֹרַחַת עַל גָּדֵר חַיָּה
מְפִיצָה סְבִיבָהּ
בְּזָהָב וּבְשֶנְהָב
מִנְחַת בְּשָׂמִים

סליחה, מקפיצה

שלא כהרגלי, אני מעלה כאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג לפני עשר שנים בדיוק ( שיניתי בו השבוע רק את המילה השנייה, ארבעים > חמישים). זה נקרא 'להקפיץ', ולהקפצות יצא שם רע בישרא, מסיבות ברורות. זה לא סתם שאני מקפיצה, יש לי סיבה, ובכל זאת אני מתנצלת מראש.

*

לפני חמישים שנה בדיוק נחתה אפולו 11 על הירח,  כשהיא נושאת בקרבה את מי שיפסעו (שעות אחדות מאוחר יותר) את הפסיעות האנושיות הראשונות על פני הלבָנָה.

בהנחה שאינני מבלבלת את השתלשלות המאורעות,  זה היה ב-20 ביולי 1969,  בשעת אחר-צהריים כלשהי לפי שעון ארצות הברית.  בישראל היתה אז כבר שעת לילה מאוחרת,  ואני הייתי אמורה לישון במיטתי,  אבל לא יכולתי להירדם   –  בין היתר משום שאבי הנסער טייל הלוך ושוב בין חדרי הבית,  כשהוא נושא עמו את הטרנזיסטור שלו ומאזין לשידור החי שתיעד את האירוע.  ממיטתי יכולתי גם אני לשמוע את הבִּיפּ-בִּיפּ-בִּיפִּים שֶמָּנוּ (כך החלטתי) את השניות שנותרו עד לנחיתה,  ואת הלחישה המהוּסה של אבא שלי,  שדיווח לאמא שלי:  "הם נחתו!  אבל זה באמת פנטסטי!"   אני לא בטוחה שאמא שלי היתה שותפה להתרוממות הרוח שלו (בוודאי לא בשעת לילה מאוחרת כזאת),  אבל בשבילו,  כמעריץ בלתי-נלאה של הישגי הטכנולוגיה האנושית המופלאה החוקרת את איתני הטבע המופלא-אף-יותר,  זו היתה חגיגה אמיתית.  למחרת הוא היה עתיד לספר לי על ספרו הנבואי של ז'יל ורן,  ולהציג בפניי מושגים מסתוריים ומרתקים  –  החל מ"אסטרופיזיקה" וכלה ב"שנות אור".  אבל באותו לילה   –  כשאני חושבת על כך היום   –  נראה לי בהחלט אפשרי שהוא לא עצם עין עד הבוקר מרוב התרגשות.

כל זה קרה בעשרים ביולי של שנת אלף תשע מאות שישים ותשע,  בשעת אחר צהריים כלשהי על פי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית.  בישראל זה כבר היה כנראה העשרים ואחד ביולי,  מתי שהוא אחרי חצות  –  לאמור,  בשעות הראשונות בהחלט של יום הולדתי השלושה עשר.

מה הייתה השעה המדויקת על פני הירח לא נודע לי מעולם. 

*

וחזרה לימינו: בזכות הפוסט הזה גיליתי אתמול מה הייתה שעת הנחיתה המדויקת: 22:17 לפי שעון ישראל. זה אומר קצת לפני היומולדת, אבל הצעדים הראשונים של האדם על הירח נעשו בתאריך הקובע ממש (:

הכול בגלל מסמר קטן

ראינו את הסדרה 'צרנוביל'. אתמול בערב צפינו בפרק האחרון. סדרת זוועות. לא מפני שהיא גרועה, אלא דווקא משום שהיא עשויה היטב כל כך: שחקנים נפלאים, בימוי מצוין. המועקה שהיא משדרת קשה מאוד, והיא נשארת גם בתום הצפייה.

עשרה טעמים למועקה:

  • בגלל האווירה הקודרת, הצילומים האפלים והמוזיקה מחרידת הלב (הפרק האחרון מסקר בין השאר את השעות שקדמו לאסון: פתאום הכול צבעוני ומלא חיים, באופן מוגזם כמעט ומטריד לא פחות מן האפרוריות הכללית ששורה על שאר חלקי הסדרה).
  • בגלל שזה סיפור נורא.
  • בגלל שזה באמת קרה.
  • בגלל שזה יכול לקרות שוב, בכל מקום.
  • בגלל שאנשים מזלזלים.
  • בגלל שאנשים חמדנים.
  • בגלל שאנשים פוחדים.
  • בגלל שאנשים משקרים.
  • בגלל שאנשים עושים טעויות.
  • בגלל שהם לא אוהבים להודות בהן.

אחר כך, כששערי הגיהינום נפתחים, אנשים דווקא מגלים נכונות נדירה להתמודד ולפתור, לא פעם תוך סיכון חייהם (וחיי אחרים) והקרבה של ממש. האמת היא שברית המועצות, אחרי שורה נוראה של מחדלים, הצליחה להתגבר (במחיר כבד מאוד) על אסון גרעיני איום שאיים להסתבך עוד יותר, וכל זה בלי עזרה של ממש מבחוץ. אבל זה באמת לא עוזר לפוגג את המועקה.

הערה על הבימוי: משהו בו מזכיר לי את הסרטים של אינגמר ברגמן. האופן שבו הוא הולך עד הסוף – בלי להשאיר מקום לדמיון שימשיך לבד מנקודה מסוימת. אני לא מתכוונת דווקא לצילומי זוועה (אם כי גם כאלה יש, פה ושם) – אלא לאופן שבו המצלמה משתהה על פניו של אדם לזמן ארוך, ומראה, בלי מילים, את התהליך הנפשי שעובר עליו: בלי לוותר, בלי להרפות. שזה עוד טעם למועקה הנ"ל.

אגב, נזכרתי במשהו מן הסידרה 'האמריקאים' – כשאחד המרגלים הרוסים בארה"ב אומר בהקשר של הלוחמה הביולוגית וסכנותיה: יש לנו (כלומר, לרוסים) מוחות מעולים, אבל אין לנו תקציב, וזה מאוד מסוכן.

מה שמחזיר אותי ללגאסוב מ'צרנוביל', שאומר בסוף הסדרה, פעם הייתי שואל את עצמי כמה תעלה לנו האמת; מאז שקרה מה שקרה, אני שואל רק שאלה אחת: כמה יעלה לנו השקר.