Bloganuary 30

(English after the Hebrew)

הפרויקט מתקרב אל קיצו. דילגתי הרבה, אבל לקראת הסוף, הנני כאן, שוב.

הנושא של היום:
Describe yourself as a tree – תארי את עצמך בתור עץ

טוב, אין מצב. אבל זה מזכיר לי כל כך את השיר של זלדה, אז אני חייבת לצטט:

זלדה: שני יסודות
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל

הברוש שותק
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין

*

ואני אוהבת את הברוש.

*

Deascribe yourself as a tree

I can't. But I want to write about a Hebrew poem by Zelda, about the flame and the cypress tree:

The flame tells the cypress, among other things:
How can you go through this awful life without a touch of insanity, of spirituality, of imagination, of freedom – possessing only this ancient, gloomy pride? If only I could, she claims, I would burn your damned dependence on the seasons, the soil, the air, the sun, the rain and the dew.

The cypress does not answer. He knows there are all those things within him – but the flame would not understand, she would not believe.

*

And I like the cypress.

Bloganuary 11

(English after the Hebrew)

כצפוי, התחלתי לחפף. יומיים דילגתי על הנושא המוצע, היום מנסה לעשות תיקון.

What does it mean to live boldly – מה זה אומר לחיות באומץ

אה, זה קל. זה אומר לא להיות אני.

זה אומר לא לפחוד להחליט, לא לפחוד לעשות, לא לפחוד לשלם את מחיר ההחלטות השגויות. לא לפחוד מטעויות, לא לפחוד משינויים.

אבל הרי רק כוכב אחד לבד מעז, והוא בטח לא אני. שנאמר:

"איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד." (נתן זך)

בעצם, כשחושבים על זה, גם הרקפת הבודדת שלי העיזה. ואם כבר מדברים על רקפת בודדת, ישנו גם קטע הפסנתר הקטן הזה, של שומן, על הפרחים הבודדים (Schumann, Einsame Blumen). אף הם כנראה מעיזים ואמיצים, גם אם בפשטות אין קץ.

*

What does it mean to live boldly

It means being unlike me. It means daring to make decisions and live with the consequences. It means not being afraid of change and of getting it wrong.
Perhaps somewhat like Natan Zach's poem about the lonely star that dares (See above, within the Hebrew version). Perhaps also like my lonely cyclamen.
Or Schumann's Lonely Flowers.

יום טוב של הכינרת

השבוע כתבה המשוררת סבינה מסג בדף הפייסבוק שלה על הכינרת. היא סיפרה שם שהכינרת משתנה כל העת, ושלא תמיד היא מאה אחוז במיטבה, בגלל האובך המקשה על הראות. אבל, היא כותבת, לפעמים "היא מזדהרת ונראית כמו החלום עליה." ובכלל, היא מוסיפה, "טוב שיש גוני גוונים, טוב שיש ירידות ועליות."

אז יום שלישי השבוע, מסתבר שם, היה יום טוב של הכינרת ("אחרי השרקייה יש ראות טובה"). וזה משמח. והמסקנה של סבינה מסג, עם דרישת שלום קטנה לרחל, היא ש-

"לא חשוב אם / היו או לא היו / דברים – – – / עכשיו ישנם."

וזה מקסים בעיניי.

יומן קורונה (4)

ישנו השיר הנהדר ההוא של זלדה, שלומי קשור בחוט אל שלומך. המילים האלה מסתובבות לי בראש כבר כמה זמן, בכל מיני הקשרים. גם בהקשר פרוזאי לגמרי, שזלדה מן הסתם לא חשבה עליו.

שלומנו קשור בחוט (או בלעדיו) אל האינטרנט. הכול מנוהל דרכו. משפחה, מידע, טלפוניה, מפגשים וירטואליים, טלוויזיה, עבודה, הזמנות מהסופר, שירותי בריאות. פייסבוק. בלוגים. ועוד ועוד. מצד אחד זה נפלא, מצד שני זה מגביר את תחושת הבידוד שלי. מכל עבר סוגרות עליי עוד ועוד חומות. המוח החרדתי שלי ממציא את כל תרחישי האימה האפשריים. ואם יתקלקל האינטרנט. ואם טכנאי לא יבוא לתקן (כולם היום הרי שומרים מרחק). ואם גם הסמרטפון ישבוק. ואם לא יהיה איפה לקנות סוללה להחלפה (הכול נסגר). ואם ואם. לא אלאה אתכם בכל הפרטים.

בימים כתיקונם, אני תמיד מתכננת מסלולי מילוט: אם לא יהיה אינטרנט בבית, אסע לעבודה ואעבוד משם; אתנחל אצל הילדים המסכנים; אשב בקפה-אינטרנט; אבקש מחברים או שכנים רשות לעבוד אצלם כמה שעות ביום; אשתמש בטלפון/סמרטפון שלהם כדי לדווח לספק על התקלה; אלך לטייל בחוץ, או בקניון, עד יעבור זעם.

אף אחד ממסלולי המילוט הללו לא זמין היום. זה בדיוק מה שמלחיץ. שלומי קשור בחוט אל האינטרנט, ושלום האינטרנט קשור בחוט אל יד המקרה.

בילדותי, כשהייתי מפליגה על כנפי דמיון-האסונות (כן, כבר אז הייתי כזאת), הייתי אימי מנסה להדגים בפניי את חוסר התוחלת שבמחשבות הללו בעזרת סיפור על ילדה אחת שהכירה בחוץ לארץ, שנהגה לשבת ולקונן באופן הבא:
ואם כשאגדל אתחתן ויהיה לי תינוק – ואם התינוק יישן בעריסה מתחת למדף – ואם על המדף יהיה כד כבד – ואם החתול יקפוץ על המדף ויפיל את הכד – ואם הכד יפול על התינוק ויפגע בו – ואם אם.
צאי וראי, הייתה אימא שלי אומרת: והיא בכלל הייתה אז רק ילדה!

אז כן. את מסלולי הדמיון האלה צריך לחסום איכשהו, ומסלול המילוט המועדף הוא זה: כשנגיע לגדר, נטפס עליה.

הולכת לנסות להפנים וליישם.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום רביעי.

בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.

And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

ברושים ושלהבות

מסתבר שיש גן בהאי גם מחוץ לחיפה.  בין עכו לנהריה.  הוא לא פחות יפה מאחיו  החיפאי   –   אמנם שטוח יותר,  אבל מרווח ואוורירי,  אם אפשר לומר כך.  ליד המקדש יש גן מופלא של ברושים ופרחי גרניום,  אדומים כשלהבות אש,  בוערים ממש. נזכרתי בשיר של זלדה על הלהבה והברוש.  'השלהבת לא תבין, השלהבת לא תאמין.'

זוגות נישאים  באים לשם להצטלם.  כשטיפסנו על מרפסת התצפית ראיתי,  בין הסורגים האופייניים, שושנת בד ורודה שנשמטה אולי מן הזר של אחת הכלות.  כמעט התפתיתי לקחת אותה,  אבל התאפקתי.

(בינתיים כבר חזרתי הביתה.  טוב לנסוע,  טוב לשוב. 91 ימים של פוליאנה).

תוספת מאוחרת:  והנה קישור לבלוג של נ*גה,  שצילמה ברושים ושלהבות ועוד דברים בגן הזה עצמו.  ותודה לנ*גה!

יום שמש חורפי

זה התחיל דומה מדי ל-"למחרת" של לאה גולדברג (יסלח לי אלוהים,  באמת שזה לא היה בכוונה),  אבל אחר כך נפרד ממנו והלך לדרכו האחרת.  אני מקווה שזה לא ייחשב לי לגניבה:

הַכָּחֹל בַּחוּץ כָּחֹל כָּל כָּךְ
וְהַצָּלוּל שֶׁלּוֹ צָלוּל כָּל כָּך
וְירַק הָעֵץ יָרֹק כָּל כָּךְ
וּכְתֹם הַתַּפּוּזִים כָּתֹם כָּל כָּךְ
וְהַרֵיחוֹת רֵיחוֹת כָּל כָּך

רַק הַסְּפֵקוֹת
נוֹתְרוּ אוֹתָם סְפֵקוֹת
כָּל כָּךְ

תוספת לרשומה הקודמת על הספר של כתבי זלדה וציוריה

בשיטוט באינטרנט מצאתי סוף סוף מנַין  לקוח שמו של הספר הזה,  "ציפור אחוזת קסם".

הוא לקוח מהשיר הבא,  שהוא כנראה מאוד מוכר,  אבל אני לא הכרתי אותו,  וגם לא מצאתי אותו בתוך הספר עצמו:

זלדה:  ציפור אחוזת קסם
כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ
מָט לִנְפֹּל
וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ
לַנְּשָמָה,
מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּך
שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ
עֶלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.
כִּי מֵרֵיחַ הָאַיִן יַפְרִיחַ
הָדוּר נָאֶה
וּבְצַמַּרְתּוֹ צִפּוֹר
אֲחוּזַת קֶסֶם.

אני יודעת שנהוג לומר ששגרה זה רע,  אבל אף פעם לא השתכנעתי שזה נכון.  ושמחתי לגלות שגם זלדה כנראה לא האמינה שכך. כי מתברר,  כך נדמה לי,  שדווקא הדבקות בשגרה היא זו שמחזקת את כוחות החיים ומסלקת את החרדה מפני המוות.

ועוד שורה אחת מן הספר,  להרנין את הלב:  "יש גם קוצים יפים מאוד".