סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.

פירורים

לְיַד בֵּית-הֶעָלְמִין

הַבֹּקֶר עוֹלֶה;
הַקְּבָרִים
מַתְמִידִים בִּשְׁנָתָם

*

רַכֶּבֶת לַיְלָה

אֶל אֵי-שָׁם
דוֹהֲרִים
חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים

*

 

את הנ"ל כתבתי (בראש) בזמן נסיעות  –  אחת מוקדם בבוקר,  אחת בערב.  ראיתי את שראיתי וחשבתי עליהם וצירפתי מילה למילה ושיניתי וערבבתי וערכתי.  ואפילו לא היה לי זמן לרשום אותם עד עכשיו,  אז שיננתי כדי שלא אשכח (אבל שכחתי חלק).

כי מה עושים כשלא בא לפרט ולא לספר על מה שקורה (אם בכלל קורה)?
אומרים משהו קטן שלא אומר כלום.
משאירים פירורים.

קסם החציל

כשיצאתי מהבית (בחמישי אחה"צ) עמד בחדר המדרגות ריח של חציל שנצלה לאיטו על האש במטבח של אחת הדירות בבניין. אולי במסגרת ההכנות לסעודת השבת. יש מי שאינם מחבבים ריחות של אוכל בחדר המדרגות,  אבל בשביל ריח החציל יש לי מקום רך בלב. אחרי הבישול יוסיפו לו שמן ובצל,  ויש המוסיפים שום.  אמא שלי הייתה מכינה כזה,  אבל אצלנו בבית כיום אף אחד מלבדי לא אוהב את זה,  ואני מתעצלת ללכלך את הכיריים בנוזלי החציל הצלוי (או קלוי?  לא משנה).  איך שלא יהיה,  מיד נהייתי רעבה,  אבל הייתי חייבת ללכת,  ולא יכולתי להתעכב בחדר המדרגות ולחשוב על רעבוני,  וגם לא על החציל.  אבל לכתוב עליו הייתי מוכרחה.

הארנב של עליסה

לאחר הצהריים הובטח גשם מלווה בסופות רעמים.  על זה אמרו חכמינו:  אאמין כשאראה.  בינתיים חם לגמרי,  עם השמיים שיורדים נמוך עד לקצה הקודקוד ומכבידים על הנשָמה.

ובאופק ההולך ומתקרב:  שנה"ל תשע"ז,  החל מיום ראשון.  אף שנחמד לחזור לשגרה,  גם היא מכבידה קצת על הנשמה:  מירוץ העכברושים עומד להתחיל,  והערמה נערמת ומאיימת לצנוח על ראשי.  חסל סדר ללכת לישון בידיעה שאין שום דבר דחוף למחר.  מעכשיו הכול דחוף, ואני כרגיל בפיגור.

וברוח עגמומית משהו:

הַשְּׁבִיל שֶׁלִּי מִתְפַּתֵּל בַּמּוֹרָד
בּוֹאֲכָה מַעְיַן הַסִּיּוּם
שֶׁמֵּימָיו מְאִירִים
שֶׁקּוֹלוֹתָיו זַכִּים
שֶׁסּוֹדוֹתָיו חֲבוּיִים

*

אֲבָל בַּחֹשֶך
יִוָּתְרוּ הַנְּעוּרִים
אֲשֶר הָיוּ בָּנוּ –
עוֹדָם מְפַזְּזִים
בֵּין הַצְּלָלִים

אי

הפארק הזעיר ההוא,  חמש דקות ממרכז העיר:  אי קטן שנשתל באוקיינוס רחוק.  שלוות הבוקר ששורה עליו.  הציפורים שאינן נראות,  רק נשמעות.  שאון העיר הסואנת,  קרוב,  אבל נסתר ועמום,  כמו לוּט בשמיכה (muffled).  בועה נטולת אנשים,   נטולת דיבורים.  אין מי שיתהדר בנוצותיו,  גם לא מי שימרוט את נוצותיו של אחר.  רק קולות הציפורים הסמויות מן העין,  בתוך העלווה  –   ושמי הסתיו,  הרחק למעלה.

שט ירח

במוצאי השבת היה ירח כמו בסיפורי הילדים:  גדול מאוד ועגול מאוד (ט"ו באלול) ונמוך וצהוב למדי בתוך השמיים הכחולים-שחורים.  בזמן הנסיעה באיילון-צפון היה נדמה שגם הוא נוסע צפונה,  מימיני,  כשהעצים מתחתיו נחפזים דרומה.  ואז,  בפנייה מזרחה,  הוא הופיע פתאום ממש ממול,  עם עיניים ואף (כלומר,  כאילו).  זה כל הזמן הזכיר לי איזה ספר ילדים,  וחיטטתי הבוקר קצת בגוגל ומצאתי: ויהי ערב שכתבה פניה ברגשטיין על פי אנדרסן ("בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר. / חרש, חרש טייל / ודומם הסתכל / ביער,  פרדס ובניר.")

בדיוק כזה,  ובדיוק ככה.

*

וחוץ מזה:

בשבת קראתי במבזק ב-YNET שהסופר הקנדי קינסלה נפטר.  לא ידעתי עליו כלום (אפילו את שמו הפרטי אני לא יודעת),  אבל  היה כתוב שם שהסרט 'שדה החלומות' (עם קווין קוסטנר) היה מבוסס על ספר שקינסלה כתב.  זה היה סרט נהדר.  לכאורה על בייסבול,  אבל בעצם בכלל לא.  הוא היה על הורים וילדיהם,  ועל זה ש'אם תבנה אותו,  הם יבואו'.

והם באו.

*

איכשהו יצא שהתחלתי שוב לאפות עוגות.  הסוד הידוע הוא שאני לא כל כך אוהבת עוגות ולא מתעניינת בהן,  ולכן לא אוהבת לאפות אותן.  ועוד סוד ידוע הוא שאפיית עוגות זה כימיה שדורשת דייקנות מרובה במדידת המרכיבים ובהוספתם בסדר הנכון.  וזה בניגוד גמור לבישול רגיל,  שבו מערבבים ובודקים וטועמים ומוסיפים ומתקנים ומשפרים לכל אורך הדרך.  באפייה,  עד שכבר אפשר סוף סוף לטעום,  זה די אבוד:  אם לא הצליח,  אי אפשר לתקן.  לא שקילקלתי הרבה עוגות  –  אבל הן גם לא יצאו מי יודע מה.

העוגות הראשונות שאפיתי היו כשעברתי לגור לבד,  עוד לפני שהתחתנתי.  קניתי שקית של עלית ('עוגת עלית את אפית',  למי שזוכר את הפרסומת ההיא) ופעלתי על פי ההוראות.  יצא אכיל.  לא זוכרת מה 'אביר החלומות' (למי שזוכר) אמר,  אבל הייתי גאה בהיותי 'גם יפה וגם אופה' (למי שזוכר),  אף שמימיי לא הייתי לא זה ולא זה.  אחר כך הבנתי שאם  צריך להוסיף ביצים ולערבב וללכלך מאתיים קערות,  עדיף כבר לאפות 'על אמת',  לא משקית של עלית.  לחתונה קיבלתי בין השאר גם ספר אפייה (הו,  המתנות השוות של פעם.  היום יש רק צ'קים,  וזה נראה לי כל כך מבאס),  והתחלתי ללמוד מתוכו. לימי ההולדת של הילדים אפיתי להם עוגות מן הספר. עוגות שיש ועוגות שוקולד עם קרם ומזרה-סוכריות לקישוט.  יצאו בסדר.  הילד,  באבירותו הטבעית,  אמר שהן לא פחות טעימות מהעוגות עם הצורות המיוחדות (ארנבות,  רכבות,  דובונים) ששאר האמהות ידעו לאפות.   אבל מאז שהילדים גדלו,  הזנחתי את האפייה,  ובדרך כלל אני מניחה לראש המשפחה לקנות בקונדיטוריית-צמרת עוגה לארוחת שישי בערב,  ומתרכזת בבישולים של המנות שלפני הקינוח.

לאחרונה הייתי צריכה להביא עוגה לאיזה מקום,  ונזכרתי בעוגת הלימון של הבלוגרית נ*גה מישראבלוג (אבל אין לי קישור ישיר למתכון): עוגה קטנה ופשוטה וטעימה להפליא,  שהלימון מעדן בה בהצלחה את המתיקות העוגתית.  אז חזרתי לאפות.  ראש המשפחה אהב.  אפיתי שוב.  גיוונתי לעוגת שוקולד עם אגוזים וקוואקר (נשבעת).  לדעתי היא לא משהו,  אבל ראש המשפחה אהב וביקש שאעשה אותה שוב.  וכך חזרתי להיות יפה ואופה (מדי פעם).

ועדיין עוגות אינן כוס התה שלי.  אולי משום שהן הכי טעימות עם כוס תה,  ומי יכול לשתות תה במזג האוויר הלח הזה.  אפילו אני לא.

*

עוד סימן בדוק של סתיו: קולות העלים היבשים המתגלגלים ברוח על המדרכות –

כמוגילים

וישנו גם השיח הזה שנפוץ בגדרות-חיות.  לא יודעת מה שמו:  יש לו פרחים עדינים,  פשוטים,  מצטופפים באשכולות.  צבעם תכלת.  קצה הגבעולון שלהם שעיר ודביק,  מה שמכשיר אותם לשמש כעגילי-כאילו  של ילדות קטנות.  אני זוכרת היטב שהיינו מדביקות אותם על תנוכי האוזניים ומתהדרות בהם עד שנבלו (תוך זמן קצר).

בקצה הרחוב שלי יש גדר חיה כזאת מסביב לחצר של בניין.  כשעברתי שם השבוע ראיתי שהחצר מוזנחת:  עשבים וקוצים צומחים בה במקום דשא.  אולי הם מתכוננים שם לשיפוץ של הבניין,  ויודעים שאין טעם בטיפוח הצמחייה עד יעבור זעם.  מכל מקום,  גם בגדר-החיה זרקה שיבה-של-חוּם:  העלים הירוקים מתייבשים בהמוניהם.  אבל  –  מעשה פלאים  –  פרחי התכלת רעננים כתמיד,  בשיא פריחתם.  כוח חיים מפתיע ובלתי מוסבר.  אלפי תנוכי אוזניים של ילדות קטנות עוד יכולים להתקשט בהם,  לפני סופם המר.

התפכחויות

חידוש מסורת ישנה:  הליכת ערב-קיץ בפארק העירוני.  המסלולים שופצו מאז שהייתי שם לאחרונה:  הם חלקים ונטולי סדקים,  מקפיצים היטב את סוליות הקרוקס שלי (בושה,  למה לא נעלי התעמלות?).  במיוחד חביב עליי הקטע ההוא שעובר ליד מה שהחלטתי שהם קני סוף באפיק הריק של האיילון (סתם החלטתי שזה מה שזה,  לא בטוח בכלל שאני צודקת),  ששם שולטים הצרצרים.  ומשם לגשר העץ,  גם הוא מעל אפיק (?) יבש של האיילון (?);  לידו הפנס ההוא שכבר כתבתי עליו פעם,  שתמיד כשאני עוברת לידו הוא כָּבֶה,  בגלל   –  אולי   –   גלי חשמל (?) כלשהם שאני משדרת.  אז לא:  החליפו בו את הנורה,  ועכשיו הוא דולק כל העת,  לא ממצמץ ולא מגמגם,  אפילו לא כשאני חולפת מתחתיו.  לא משדרת שום גלים.  איזו אכזבה.

וגם זה,  מהקטע שליד פסי הרכבת,  מתחת לירח של ארבעה בחודש.  עניין של פרספקטיבה:

בְּרֹאשׁ אַנְטֶנָה סֶלוּלָרִית
שֻׁפַּד יָרֵחַ.

אַךְ לֹא –
מִקֵּץ דַּקּוֹת סְפוּרוֹת שֶׁל הֲלִיכָה
כְּבָר מִתְבָּרֶרֶת הַטָּעוּת:
חָפְשִׁי הוּא צָף
מִמַּעַל,  הַרְחֵק
מִשִּׁפּוּדוֹ  –
יָרֵחַ מְנַצֵּחַ

בגלמודיות

שקיעת יום קיץ מהביל על שפת הים:
ברצועת חוף נידחת-למחצה,  כמעט ריקה מאדם,  נותר כיסא פלסטיק צהוב נטוע במים הרדודים.
הגלים הקטנים מלחכים את רגליו הקצרות בדרכם אל החוף ובהִשָּאֲבָם חזרה לים.
משענת הגב שלו שבורה,  וכך גם אחת ממשענות היד:  הוא שְׂבַע-ימים ושְׂבַע-קרבות. או שמא רק שְׂבע-גלים.
גם לוּ היה שם מישהו,  מן הסתם כבר לא היה רוצה לשבת בו.
וכך הוא נשאר: כיסא צהוב וריק בתוך המים המאפירים,  גבו אל צוקי-החוף,  פניו הַיָּמָּה, צופה לבדו אל השקיעה.