המסך יורד

לקראת שמונה  התכוננו לצפות כמדי ערב בחדשות 'מבט' של הערוץ הראשון.  אנחנו מהמעטים שעוד שומרים לו אמונים,  כי אין לנו סבלנות לפרסומות של הערוצים המתחרים.  ואז,  בהפתעה גמורה,  נודע לנו פתאום שהערב היה השידור האחרון.  וגרוע מזה,  שעובדי המהדורה קיבלו הודעה על כך פחות משעתיים לפני פתיחתה:  אפילו לא נתנו להם הזדמנות לערוך משדר פרידה ראוי אחרי כמעט 50 שנות שידור.  או,  כפי שאמרה מיכל רבינוביץ:  קברו אותה קבורת חמור.

אני יודעת שההתנגדות לשידורים של הערוץ הזה היא כמעט מקיר לקיר,  כולל מאנשים שכמעט אף פעם לא צופים בו (אבל איך הם יודעים אם אינם צופים,  זה הדבר שלא הצלחתי לברר).  אבל הוא ליווה אותי לאורך שנים רבות כל כך, מילדותי הרחוקה מאוד ועד הערב,   שלמדתי להוקיר את מה שיש בו.  עשרות שנים צפיתי  ב-'מבט' כמעט כל ערב,  ב-'ערב חדש' כמה פעמים בשבוע,  ב-'יומן שישי' כמעט כל שבוע.  ובתכניות 'תעודה' ובסדרות הטובות,  כולל אלה של השנה האחרונה ('והארץ הייתה תוהו ובוהו',  אם להזכיר אחת מהן).  ולאחרונה גם באורי לוי וכינרת בראשי כל יום שישי אחר הצהריים וב-929 בשלוש וחצי.  צפיתי בערוץ הזה בדיווחים מכל המלחמות שהיו כאן מאז שהוקם,  ועל כל הדברים הרעים יותר והרעים פחות שקרו.  ובטקסי הדלקת המשואות מהר הרצל,  עוד בשחור לבן,  כשצל הדגלנים שיחק על המרצפות בין צעדיהם המתואמים. ובאירוויזיונים הראשונים,  כשעוד התעניינתי בהם.  ובסרטים המצוירים שחיבבתי כל כך, ובתכניות לבתי הספר. אי-אז ראיתי אפילו את השידור הראשון בהחלט של גאולה אבן.  ראיתי גם את שרון וכסלר בתחזית הראשונה שלה.   ואהבתי לחזור הביתה בערבי קיץ ולשמוע בדרך,  ברחוב, מכל חלון פתוח ומכל מרפסת,  את הצלילים המוכרים של הפתיח ל-'מבט לחדשות', כשכולם עוד צפו רק בו.

ועוד לא אמרתי דבר על רשת א ורשת ב ורק"ע וקול המוזיקה.  להם עוד נותרו כנראה כמה ימים,  אם כי אף אחד לא מסביר בדיוק.  איזו ועדה תחליט על זה מן הסתם הלילה או מחר.  חַאפ-לַאפ,  ככה קראה לזה אמא שלי,  וזה בדיוק מה שזה.   ואני חושבת על כל מחדלי הממשלה הנוכחית,  בכל התחומים של החיים,  האמיתיים יותר או פחות:  על  ההתנהגות המבישה  ועל כל ההבטחות שהופרו,  ועל הבורות ועל הזיגזוגים ועל הזלזול ועל דברי הרהב המיותרים ועל השתיקות דווקא כשהיה צריך לדבר,  ועל ההתנהלות המחפירה  בכל מה שקשור ברשות השידור ובתאגיד החדש.  ונראה לי שאם הממשלה הזאת לא נפלה עד הערב (והייתה צריכה ליפול כבר מזמן)  –  היה מגיע לה ליפול הלילה, לפני שתזרח שוב השמש מחר.

למרות שנתנו להם פחות משעתיים להתכונן,  הצליחו עובדי ערוץ אחת להוציא מתחת ידם מהדורת חדשות  אחרונה שלא תישכח במהרה.  אני,  לפחות,  לא אשכח.  על שלושה דברים חשבתי כל זמן השידור:  על איך שהם יחסרו לי;  ועל הוראת הבימוי Exeunt (=הם עוזבים/יוצאים)  במחזות של שקספיר שלמדתי אי אז;  וגם על הקישור הבא,  לפרידה:

כאן.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

בכל זאת

מתבקשת אולי איזו מילת הסבר על היעדרותי הממושכת.  הסיבה פרוזאית לגמרי:  חטפתי דלקת ריאות רעה ועיקשת,  ואין לי כוח וחשק לעשות כלום.  בהתחלה חשבתי שמדובר בסתם שפעת,  מה שהוריד לי מאוד את המורל,  כי הרי קיבלתי חיסון השנה,  לראשונה בחיי,  ותליתי בו תקוות עזות.  ומשנתברר שבכלל לא שפעת,  כבר לא נשארו לי כוחות לשמוח על כך,  מה גם שנראה לי ששפעת עדיפה,  כך שגם אין סיבה של ממש לשמחה.

חוות הדעת הרפואית היא שמצבי משתפר בהדרגה.  חוות דעתי האישית מצועפת במסכים כהים של מרה שחורה,  כך שקשה לי להעריך.  על כן אשמח את לב הקוראים ואספר מה עושים בימי המחלה הארוכים הללו,  שבהם אין כוח לעבוד,  לקרוא,  לכתוב,  לטייל בין בלוגים, לצפות בסרטי טלוויזיה וכיוצא בזה (ולפעמים גם אין כוח להגיע למטבח לקחת כוס מים):  פשוט מנסים להבין את תעלומת תאגיד השידור.  זה מבטיח תעסוקה שאין לה סוף ואין בה רגע דל. ככל שהפכתי בעניין בין נפתולי מוחי היגע (במשך יותר משבוע כבר),  לא הצלחתי להגיע לפתרון.

כי מה  –  אם לא רצו לסגור את הרשות (שאני,  גילוי נאות,  דווקא מחסידותיה),  בשביל מה הרסו אותה ואת חייהם של אלפי עובדיה והתעללו בהם ללא רחמים?  ואם לא רוצים את התאגיד,  בשביל מה הקימו אותו ובלבלו לכל העולם ואשתו את המוח,  ושכרו עובדים חדשים,  ועכשיו תקעו את הכול שוב בגלל (נניח) גאולה אבן?

השאלה הגדולה היא כמובן איך זה שמדינה שמתמודדת עם כל כך הרבה בעיות קשות (החל בגרעין האיראני וכלה במסדרונות בתי החולים הסיעודיים,  כולל  כל מה שבתווך 'מן החיים עצמם')    –  ובכן,  איך היא יכולה בכלל להרשות לעצמה להתעסק בקשקוש הזה כבר יותר משנה (או שנתיים?  איבדתי את מניין הזמן).  והחידה העוד יותר גדולה היא זו:  ברור שלפוליטיקאים אכפת איזו תקשורת תסקר אותם,  ומובן שהיו רוצים שזו תהיה תקשורת אוהדת.  את זה אפילו מעופפים כמוני מסוגלים לתפוס.  די ברור גם שחלקם ינסו למשוך לצורך העניין הזה בחוטים שבהם אסור להם למשוך,  ואני לא סומכת על הגינותם (הרופפת ממילא) שתמנע זאת מהם.  אבל איך זה שהם לא מנסים אפילו להסתיר את העובדה הזאת,  או לפחות להימנע מלהודות בה בגלוי,  זה באמת נשגב מבינתי.  אולי נחוץ סוג אחר של מחלה כדי לרדת לשורש התופעה הזאת. דלקת ריאות לא תועיל לי כאן.

בריאות לכולם!

אובדן הכלח

מאז שכתבתי בפוסט הקודם (אתמול) על הסקנדלים של השבוע שעבר, נולד אמש סקנדל חדש (בתכנית 'עובדה' של אילנה דיין),  והפוסט של אתמול התיישן לגמרי.  כמה צדקה נעמי שמר כשאמרה שאין כאן רגע דל. וכמה קשה לפעמים להבדיל בין סקנדל לפסטיבל.

גולת הכותרת של התכנית 'עובדה' אתמול בערב (שעסקה בנפלאות התפקוד של נתניהו) הייתה מכתב התגובה הארוך שנתניהו כתב למערכת,  ושאותו הקריאה אילנה דיין במהלך התכנית,  אולי משום שכותבו הביע בתחילתו ספק אם היא תעז לעשות זאת.  אז היא העזה.  קולה רעד קצת,  ולא מחמת הפחד,  כך נראה לי.  אבל היא הצליחה להתאפק ולא להגיב,  ורק חתמה את ההקראה במילים:  'לא נגענו'.

בדיוק בסופ"ש האחרון התפרסם בהארץ ריאיון ארוך עם אילנה דיין,  שבו הואשמה קשות מן הכיוון המנוגד לנתניהו.  אני חשבתי שהיא עמדה היטב במתקפות הריאיון ההוא,  אבל בפייסבוק ראיתי שמישהו אפיין אותה בעקבותיו כ'קרנפית צמרת'.  אולי  הוגדרה כך משום שסירבה לראות בכל המתנחלים פושעים,  ואולי משום העוול-כביכול  שגרמה לארגוני השמאל (בפרשת תעאיוש),  ואולי בשל חטא כבד אחר מן הסוג הזה,  כבר שכחתי מה זה היה.  בכל מקרה,  המכתב של אתמול בערב היה מתקפה מן הכיוון השני. מעניין מה חושבים עליה עכשיו מי שקראו לה קרנפית.  לא משנה.

תמצית של מסקנותיי:
* מבהיל לחשוב שאלה הדברים שבהם מתעסק ראש הממשלה של מדינת ישראל.  המכתב שכתב (או אישר) במו ידיו מלמד עליו יותר מכל תחקיר,  אמיתי או שקרי. ראש ממשלה רציני אינו אמור לעסוק בהתכתשויות עם עיתונאים, אפילו אם מדובר לתחושתו בתחקירים שקריים לחלוטין.
* אם כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה קצוות זועמים על אילנה דיין,  יש להניח שהיא עושה גם משהו בסדר.
* הלילה יתחילו לזרום לתקשורת פרטים ראשונים על תוצאות הבחירות בארה"ב,  וכולנו נעבור,  בחן ובשמחה,  לסקנדל/פסטיבל הבא. שיהיה בכיף!

גיל הגבעות

רציתי לכתוב על הסטטוסים והמאמרים המרושעים (כן,  יש גם כאלה) שנכתבים עכשיו על שמעון פרס שהלך לעולמו:  אלה שמוצגים כשירות לציבור,  אבל נועדו בעיקר (כך נדמה) להוכיח שמחבריהם מתוחכמים ומקוריים יותר מן ההמון הפשוט (ההוא שיודע שאין מדברים סרה במתים).  רציתי להגיד שאין שום דבר מקורי ברשעות,  משום שהיא עתיקה כמו הגבעות.

אבל אז שמעתי שחברי כנסת מובילים מן "הרשימה המשותפת" הודיעו שלא ישתתפו בטקס הלוויה,  ואז נגמר לי החשק לכתוב על הרשעות.  כי נזכרתי שיש עוד תופעה אחת שעתיקה כמו הגבעות:  הטיפשות.

אשר לשמעון פרס עצמו  –  לא,  הוא לא היה מושלם,  ומן הסתם עשה גם הרבה טעויות.  אבל נאמנים עליי דברי אבי ששינן לי בילדותי,  חזור ושנן:  רק מי שלא עושה, לא טועה.

ועכשיו,  מֵשֶּתַּמָּה עשייתו,  יגיע אל מנוחתו הנכונה.  אמן.

רסיסי קיץ

שוטף:  אתמול בדקתי את הבחינות האחרונות והיום מסרתי את אחרוני הציונים.  עכשיו אולי אשן בלילות,  ומוטב שכך,  כי עין שמאל שלי כבר הפכה מירוקה/חומה לאדומה.  אי שם אחרי האופק קבעתי תור לרופא עיניים.  לפני זה צריך עוד להתחיל לעבוד על מועדי ב'/סילבוסים/סמינריוניות.  צפי לקצת חופש:  אולי בספטמבר.  או שלא:
It ain't over till it's over    –   and it's never over  .

*

החייל היורה:  לפני כמה ימים צפיתי בדיון בטלוויזיה שבו הזכיר מישהו (שכחתי מי) בעצב,  ש'פעם היה סוב-יודיצה'.  כלומר,  שפעם חיכו בשקט שבית המשפט יחליט.  מישהו ענה לו שם בשאלה:  אבל התקדמנו ממה שהיה 'פעם',  לא ככה?  תשובתי:  כן ככה.  השאלה היא אם ההתקדמות הזאת אכן מבורכת.

*

אמנות עירום:  על כל מה שכבר נאמר בעניין עבודת הגמר ההיא בשנקר אני יכולה רק להגיד שני דברים קטנים.  האחד,  שיותר משיש כאן פגיעה בכבוד נשים או פגיעה בחופש האמנות (תלוי בנקודת ההשקפה),  זו סתם גסות רוח. כן,  שוב חנה בבלי;  אני יודעת שהיא כבר לא באופנה.  ובכל זאת.  ומנגד,  אני יכולה להוסיף שהכבוד של אף אחד/אחת לא באמת תלוי בעבודת גמר של סטודנט,  יהא מוכשר ככל שיהיה.  כבודו של כל אחד תלוי רק במה שהוא עצמו עושה.  למיטב ידיעתי,  היחידה שלא אמרה על זה כלום בינתיים היא איילת שקד.  ואם אכן לא אמרה,  זה מוכיח את מה שידענו ממילא:  שהיא לא רק יפה,  אלא שגם יש לה שכל.

*

על השנינה:  ראיתי בחצי עין את תגובתו המשעשעת-משהו של איימן עודה להתנצלות המביכה-משהו של בנימין נתניהו.  ככלל אני מעדיפה את עודה על נתניהו,  אבל בכל זאת אני תוהה:  אז זאת הפוליטיקה העכשווית?  סרטונים שנונים ומתחכמים בפייסבוק?  לא חבל על כל האנרגיה הזאת שיורדת לטמיון?

*

929:  התחלתי לצפות בזה בימי שישי אחה"צ (בערוץ אחת),  כשהם רק התחילו שם את ישעיהו.  עכשיו הם כבר בירמיהו.  אפילו קניתי תנ"ך מלא קצת יותר גדול מהפצפונים שיש לי בבית,  כדי שאוכל לראות (עם משקפיים אבל בלי זכוכית מגדלת) את טעמי המקרא   –  כדי שאדע מתי עוצרים לנשום.  התכנית הזאת עושה לי קצת סדר בראש בענייני היסטוריה ותאריכים,  מַמלכות בבל ואשור, מלכי יהודה וישראל,  ושאר הדברים ששכחתי באלגנטיות מאז שהייתי תלמידת בית ספר.  מה שתמיד מפליא אותי זה איך שאין שום חדש תחת השמש.  כאז כן עתה,  וכעתה כן אז.  לו היו ישעיהו וירמיהו קמים פתאום לתחייה,  היו יכולים להשמיע שוב את רוב נבואותיהם,  והן עדיין היו רלוונטיות.  אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב.

*

משקה קיץ:  כמו בשנה שעברה:  מים בכוס גדולה,  קוביית קרח,  פלח לימון,  גבעול נענע.  שותה,  חוזרת וממלאת את הכוס,  מכסה   –  ולמקרר.  אחרי חצי שעה אני שוב צמאה,  שותה,  מוסיפה מים,  מכסה ולמקרר.  וחוזר חלילה.  כל בוקר  –  נענע ולימון חדשים.  זה כמו תה חם,  אבל קר,  ובלי תה.

*

ולמרות זאת:  נמס לי המוח.

תשעים ותשע

נו,  אי אפשר לדלג על ההזדמנות לכתוב כותרת כזאת. איזה מספר.

  1.  מאת הימים הפוליאניים מסתיימים מחר.  אני אסכם אותם מחר,  או בהמשך השבוע,  אבל כבר עכשיו אני יכולה להגיד שלא הייתי מי-יודע-מה מוצלחת בתיעודם.   עצלות וזה.  והגירוד באצבעות לתעד כל יום, ולו רק למגירה, עבר לי די מהר,  לבושתי.
  2. העט הסגול שלי,  שעשה לי וַיִּבְרַח ונעלם לפני כשבוע,  שב והפציע.  מסתבר ששכחתי אותו בתוך מחברת הטלפונים שלי,  והבוקר,  כשחיפשתי איזה מספר,  מצאתי אותו שם.  שמחה גדולה.
  3. תמו החגים,  תמו הבישולים.  עכשיו שקט עד ראש השנה.   יש בזה גם משהו מנחם.  ממחר אני חוזרת גם לשיעורי הציור.  לא שיש פחות עבודה  –   העבודה היא חיינו  –   אבל היא חוזרת להתפזרות נורמלית יותר על פני השבוע.  מקווה שאספיק הכול.
  4. רשמית,  גם האביב נגמר,  או כמעט.  שזה טוב,  כי האביב הישראלי מכיל יותר מדי שינויים תזזיתיים ומכות אובך מכדי שאוכל להחשיבו כעונה נעימה.  עכשיו סתם יהיה חם כל הזמן.
  5. הגעתי לאיזה מודוס ויוונדי עם עצמי באיזה עניין שהציק לי.  החלטתי לא להחליט,  והוקל לי,  לפחות בינתיים.  להלכה זו ההחלטה הכי גרועה שיכולה להיות,  אבל מאז שאני קוראת אצל אמפיארטי (מותר להוסיף קישור?  מותר,  הרשו לי.  הנה. ) על ה'שהייה' בתחושה וכו',  אני פתאום ערה יותר לכך שלא תמיד חיים בתוך פתרון,  אלא,  לפעמים,  בתוך הדרך אליו.
  6. לסיום,  חייבת קצת תלונות:  אחרי שהגלו את בני ציפר מטורו הקבוע בהארץ,  הציבו שם במקומו מישהי אחרת שזוכה,  כמדומה,  להצלחה רבה.  ביום שישי האחרון היא נדרשה שם לסוגיית שיער-החזה של נתניהו,  המבצבץ מבעד למפתח חולצתו.  זה היה כתוב בטעם כל כך רע (לדעתי),  שתהיתי מדוע חושב שם מישהו שזה שיפור לעומת בני ציפר (שגם על חוסר עידונו אפשר לומר דבר אחד או שניים).  אבל אחרי שראיתי באיזו חדווה זה שותף בפייסבוק,  אמרתי לעצמי,  חַבִּיבְּתִי,  זמנך עבר.  ִּלעולם לא תביני.  תרדי מזה ודי.

על הקטילה, בערך

בחמישי בערב עברנו על הרשימה המוצעת של 'בתים מבפנים' בתל אביב וסימנו לנו כמה מקומות שנרצה לבקר בהם בשבת.  בשישי בבוקר הופיע בהארץ מאמר שקטל קשות גם את הבתים ובעליהם וגם את מבקריהם,  וכינה את הפרויקט כולו 'מימונה של אשכנזים'.  אני כבר לא זוכרת על מה בדיוק יצא קצפה של הכותבת (אבל כן זוכרת שהיה שם משהו על פריבילגיות,  שזו מילה אופנתית שתמיד כדאי לאוורר בכל מיני הקשרים)  –   משום שבאמצע המאמר עייפתי ממנו והפסקתי לקרוא.  מכל מקום החלטנו שנלך בכל זאת,  גם כי היינו סקרנים לראות,  וגם כי מזה שנים רבות יש לנו נטייה לעשות 'דווקא' לביקורות קטלניות.

בשבת בצהריים נסענו לתל אביב והלכנו לכמה מן הנקודות המוצעות לביקור,  אבל בכל מקום היה תור ענקי ביותר ולא היו לנו זמן וסבלנות להישאר ולחכות,  מה גם שמן הים נשבה רוח כמעט מקפיאה וכל שערותיי ברחו מן הקליפס שכלא אותן ועפו לכל עבר.   אם כי אין הצדקה לתלונות על הקור,  שהרי בקרוב לא נזכור בכלל מה פירוש המילה הזאת:  קשים החיים בקיץ הישראלי,  במיוחד בתל אביב, ויש לברך על התמהמהותו,  אף שאין לי ספק כי בוא יבוא.

קצת חבל לי שפספסנו את הדירה במרומי בניין ברחוב הרברט סמואל,  או הירקון,  שכחתי כבר,  כי מה יכול להיות רע במרפסת גבוהה המשקיפה אל הים (חוץ מהרוח.  אבל נו,  היה לי סוודר).  אבל בסוף התנחמנו ב'צלמניה' שברחוב טשרניחובסקי (אף היא חלק מפרויקט הבתים מבפנים),  שהציעה  –  לצפייה ולמכירה  –  צילומי שחור-לבן מתל אביב של פעם.  רבים מהם הזכירו לי נשכחות,  ואחרים סתם היו יפים,  ולא מאוד פריבילגיים.

זה היה היום ה-83 של פוליאנה (היום הוא היום ה-84),  ועד עכשיו לא ברור לי אם הנ"ל הוא דיווח עצוב או שמח:  כי בסך הכול היה נחמד,  אבל חבל לי שניסינו להרגיז את עיתון הארץ ולא הצלחנו.

עידן הגלויות

בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות צפיתי באחד הערוצים (שכחתי איזה) בסרט תיעודי על הגלויות ששלחו חיילים במלחמת יום הכיפורים.  לכאורה,  מה יש לספר כל כך הרבה על גלויות.  מסתבר שיש.  היה סרט נוגע ללב (האמת שכל מה ששודר ביום הזיכרון היה נוגע ללב,  וראיתי המון,  בכל מיני ערוצים).  שובצו בו קטעי וידיאו וצילומים מאותם ימים,  שבהם הייתי תלמידת כיתה י"ב,  והכול בהם נראה מוכר כל כך,  על אף השחור-לבן.  ופתאום עלה בדעתי שאני לא התקדמתי הרבה מאז. אולי זו הסיבה שאני נראית לא פעם כמי שנחתה מהמאדים.  כי שנת 1973,  וישראל של אז,  שונים כל כך ממה שיש היום.

טוב,  מובן שהתקדמתי במידה זו או אחרת.  למדתי לנהל אתרי אינטרנט,  ואני כותבת בלוג,  ויש לי חשבון גוגל וגוגל+ ופייסבוק ואפילו טוויטר,  ואני יודעת לשלוח הודעות ואטסאפ ולסמס ולדלג במיומנות ממקום וירטואלי אחד למשנהו.  אבל בכל זאת נדמה לי שנתקעתי אי שם,  בימים של טרם היות הפייסבוק,  כשלא היה מקובל להתלונן כל כך הרבה על כמה ש'אנחנו' או 'אתם' רעים ונוראים;   כשאנשים עוד כתבו גלויות דואר,  בלשון יחסית נמלצת,  גם אם מאופקת,  אפילו כשזה נכתב מן המלחמה  –  וחיכו בסבלנות שהגלויה תגיע,  לא משנה כמה זמן זה ייקח,  ואפילו אם מי שכתב אותה כבר איננו בחיים עוד.

יצא פוסט עגמומי,  לא מתאים לפוליאנה,  ולא מתאים לחג.
בכל זאת שיהיה חג העצמאות שמח ורגוע.