והרי החדשות

והגרועות תחילה:
קורונה הזאת נמאסה עליי קשות ומרות. אין לי כוח בשבילה יותר, אין לי כוח בשביל החיים שהיא כופה עלינו, עוד ועוד ועוד, בלי שרואים את הסוף. אחותי אמרה לי לאחרונה: זה כאילו שלא נשאר עתיד.

וב-הדבר של אלבר קאמי, Rambert אומר על המגפה:

".it means exactly that, the same thing over and over and over again…"

מסתבר שכשאני מוצאת ציטוט שמשקף את מחשבותיי, אני תכף מתנפלת עליו כמוצאת שלל רב. כאילו שהציטוט הוא הישג שלי, למרות שהוא לא (תכף עוד ציטוט בהמשך הפוסט).

*

החדשות הטובות:
כבר סיפרתי שאני משתגעת מאיך שסופרים כאן את התחלואה בקורונה. אז מצאתי שפרופ' רן בליצר, שדווקא נמנה עם הפונקציונרים המטפלים בענייני קורונה, ושרבים מאיתנו מכירים מפרשנויותיו הקורוניות בחדשות בטלוויזיה (שכחתי באיזה ערוץ) – העיר על זה היום בטוויטר כך:

"מציע להפסיק להעביר נתונים סותרים על מספר הנדבקים היומי. אם הסטנדרט הוא דיווח מספר מצטבר מחצות עד חצות – אז אנא – בכל הדיווחים. כותרות באמצע היום שב-24 שעות אחרונות יש 600+ חולים, מספר שנובע רק מהתפלגות קבלת התוצאות לאורך היממה, וכעבור מס׳ שעות חוזר בדיעבד ל-450, יוצר בלבול מיותר".

דרך אגב, אתמול זה ירד מה-600 פלוס ל-356, רק אומרת (על פי הגרף באתר 'הארץ', וגם על פי סיכום הנתונים ב-YNET). לא שזה מעט, אבל בכל זאת יש הבדל. וההבדל הזה משמש (לא בטוח שבכוונה) לניפוח התבהלה, שהיא מספיק גדולה גם ככה.

בהמשך בליצר הוסיף שם:

"הובהר לי כעת שההודעות שמוציא משרד הבריאות הן תמיד סוכמות מחצות הלילה האחרון. מספרים אחרים, סכימה בשעות אחרות, מיוצרות על ידי פרשנות בתקשורת באקסטרפולציה על הנתונים הללו. רק שהן סובלות מהטיה ברורה של התפלגות תוצאות הבדיקות ביממה כאמור. ולכן יוצרות בלבול. אז את זה – אני מציע להפסיק."

בקיצור, למה חדשות טובות? כי אני יודעת שאני יכולה לכתוב על זה בבלוג שלי עד שאכחיל, ולא ייצא מזה כלום. אבל אם רם בליצר אומר, אז אולי מישהו גם ישמע ויפנים.

לקוות תמיד אפשר.
שבת שלום.

Bits & Pieces

רטוריקה:
אחרי בהלה, המילה השנואה עליי ביותר היא זינוק.

בשכבר הימים:
אתמול יצא שבמקרה עברנו בנסיעה ליד הבסיס הישן שלי. הכול שם השתנה, בקושי זיהיתי איפה הייתה הכניסה.
ראש המשפחה אמר, מה ציפית, שלא ישתנה אחרי יותר מארבעים שנה?
אבל את זה זכרתי: כמה הייתי צעירה, כמה דמעות שפכתי שם.

חילופי גברי:
המנכ"ל החדש של משרד הבריאות: איש אפרורי להפליא. לא בטוח שזה דבר רע.
אפשר לזהות שינויים קלים לעומת ימים עברו. למשל, המינוח של המנכ"ל החדש הוא 'מאומתים' במקום 'חולים'. זו כבר חצי הדרך לקראת המינוח המדויק 'חיוביים בבדיקה'. לא בטוח שנעבור גם את החצי השני.
יש גם איזה ניסיון לתת נתונים מספריים כמה פעמים ביום, שגם זה אולי שיפור. אבל המדווחים כנראה לא יודעים כמה שעות יש ביממה. כלומר, זה לא לגמרי ברור להם שהיא מסתיימת בדיוק בשעה שבה התחילה יום קודם. אולי כשנצבור עוד ניסיון קורוני יתבררו להם הדברים הללו סוף סוף. או שלא.
עדה ק., את מרשעת. עדיף שתסתמי.

טהרן:
אחרי מסע פרסום מסיבי, כמעט אגרסיבי, התחילה אתמול הסדרה 'טהרן' בערוץ הראשון.
עשויה היטב: הדמויות מעוגלות כהלכה, ה'רעים' אינם בהכרח רעים כל כך.
פרסית נשמעת לי פתאום שפה יפה. באמת. שווה ללמוד. אבל למי יש זמן.

פינת החרדות:
פחדי הגדול, שוב: בידודים. כמו כשהכול התחיל. פתאום מבשרים לך וכו', ואף פעם לא בטוח שהם לא טועים. לעניות דעתי, זה הסעיף הכי גרוע בקורונה.

רטוריקה (2):
השאלה היא לא אם התיאור (בפי קלמן ליבסקינד) של המתקפה הערבית ב-1948 כאונס הוא קורבני ותורם להחפצת נשים.
השאלה היא גם לא אם הקביעה (של רינה מצליח) שימנים יצביעו ביבי אפילו אם הוא יאנוס את הבת שלהם – מחפיצה נשים, או מעליבה ימנים.
השאלה היא הרבה יותר פשוטה: איך זה שלא מצליחים לדבר אצלנו על שום עניין (פוליטי, חברתי, מה שלא יהיה) בלי להידרש לרטוריקה של פשעי מין. כאילו, מה נהיה? נגמרו המילים והדימויים בשפה העברית? הפסקנו לדשדש עד אין קץ בהשוואות עם השואה והנאצים, שעכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגלוש להשוואות עם אונס? מן הפח אל הפחת?
בקיצור, נדמה לי שעדה ק. היא לא היחידה שצריכה לסתום.

שגרת הורות:
ראש המשפחה יוצא לסידורים. כשהוא כבר בדלת, אני אומרת, תיקח מסכה, ותקפיד עליה! על האף!
גידלתי שני ילדים, ועכשיו, לעת זקנה, אני מגדלת את השלישי.

הן אפשר

כבר לפני שנים אמר לי הילד: את צורכת יותר מדי חדשות.

בהתחלה נפנפתי אותו: הוא והניהיליזם שלו. אבל – בצוק העיתים (קורונה וכו') – התחלתי להשתכנע שהוא צודק.

זה לא שאני חושבת שהתקשורת משקרת. זה בכלל לא זה. אבל אני מתרשמת שלשום אדם – לא בתקשורת ולא מחוצה לה – אין אינטרס גורף לתת לי תמונת מציאות מדויקת ומנומקת. אנשים בעיקר מעוניינים לספר לי את דעתם. שזה לגיטימי, אבל מי אמר שדעתם יותר נחשבת מדעתי?

זה מאוד בולט לאחרונה, בימי קורונה העליזים. אני מתרשמת כל העת שהמדווחים על קורונה לא יודעים חשבון, וזה משגע אותי. אחוזים, למשל, זה משהו שנשגב לחלוטין מבינתם. את טועה, אומר לי ראש המשפחה – הם דווקא כן יודעים אחוזים, אבל זה לא נראה להם חשוב. ואני עונה, מי שיודע חשבון יודע שזה חשוב.

התחביב החדש שלהם זה לדווח כך: ביממה האחרונה נוספו X חולים, מתוכם Y חולים נוספו מחצות. נעזוב עכשיו את המינוח 'חולים' (יורם לס טוען כל הזמן ש'חיוביים לבדיקה' הם לא בהכרח 'חולים', אבל היות שהוא סיגל לעצמו, שלא בטובתו, גינונים של ליצן, איש אינו מקשיב לו. ודווקא בעניין הזה לפחות הוא צודק). נתמקד רק בשעת הספירה: אם משרד הבריאות סופר מחצות עד חצות, למה לא תספרו כמוהו? כי אם אתם סופרים בנוסף גם את 'החולים' שנוספו בין שעה עלומה כלשהי (שאינכם מגלים מהי) ובין חצות, יש סכנה שתספרו אותם פעמיים: גם בדיווח של היום, וגם בזה של מחר/אתמול. והרי ברוך השם יש לנו מספיק 'חולים', איננו זקוקים לתוספות מלאכותיות.

שלא לדבר על כך שאין שום משמעות למספרי החולים בלי שמציינים מה מספר הבדיקות שנעשו באותו פרק זמן. ושהניסוח בכותרת מסוג 'מספר החולים/מתים בהודו כבר חצה את השיא של מדינה פלונית באירופה' הוא אידיוטי: האם טרח מישהו מהמדווחים לספור כמה בני אדם חיים בהודו? (רמז: יותר ממיליארד. אפילו יותר – שומו שמיים – מאיטליה וספרד ובריטניה ביחד).

אשר לנפלאות משרד הבריאות, מחמל נפשי: אני אדלג עכשיו על השערורייה האחרונה של האישור שנתן-או-לא-נתן גרוטו למיליארדר מקפריסין (או משהו כזה, לא התעמקתי), ואספר על ידיעה שקצת חמקה מתחת לרדאר: ממש לפני שכיביתי את המחשב אתמול בלילה קראתי שהמנכ"ל היוצא שיגר לבתי החולים מכתב מרגש שממנו השתמע שמתי שהוא (תוך חמש שנים) ייאסר עליהם לאשפז חולים במסדרונות.

הו, זה מסוג הידיעות המרנינות באמת, ואני מדברת בתור זקנה-במסדרון בפוטנציה. אבל עניין החמש שנים קצת מדכא מן הבחינה הזאת: מישהו חישב כמה זקנות אפשר להשליך למסדרון במשך חמש השנים שעוד נותרו עד לביאת-המשיח הזאת? (רמז: מלאנת'אלפות). וחוץ מזה, מן המכתב משתמע שבתי החולים מאשפזים חולים במסדרון פשוט להנאתם – בעוד שלי נראה שהם עושים זאת דווקא משום שחדרי האשפוז מלאים עד אפס מקום. שזה בגלל שנתניהו ושות', כולל צמרת משרד הבריאות, כולל אלה בתוכה שהיו בעבר 'נערי אוצר', החליטו שזו דרך טובה לחסוך בהוצאות. קראתי את הידיעה הזאת לפני השינה, ואז, במקום לספור כבשים, ניסיתי לחשוב איפה יאופסנו כל החולים האלה, אם לא במסדרון. כי באמת, זו שאלה די בוערת: איפה ישימו אותם? בחדרי המדרגות? ליד הפסנתר באולם הכניסה? תעלומה.

אני בטוחה שיש לזה הסבר הגיוני, ולא מן הנמנע שהמנכ"ל הנכבד גם פירט במכתבו דרכים ליישום הוראתו החשובה (כדי שלא ייצא ממנה משהו מסוג: אני הנחיתי, עכשיו אני מסתלק ואתם תלכו תשברו את הראש איך לבצע). אבל – וכאן הפואנטה – הידיעה שקראתי לא דיווחה על כך. גרוע מזה, המדווח אפילו לא שאל איך הדבר הזה יבוצע. וזה למרות שמה שחשוב בעבודת עיתונאי ראוי לשמו זה לשאול שאלות – הרבה יותר מאשר לענות עליהן. מה גם שלרוב השאלות הקשות (כולל, למרבה החשש, השאלה הנוכחית) – אין בכלל תשובה.

אז ככה הגעתי חזרה לנקודת ההתחלה: צדק הילד כשאמר לי שאני צורכת יותר מדי חדשות: זה בעיקר בלבול מוח, לא לומדים מזה שום דבר, וסתם, לחינם, אני מתעצבנת. וזה ממש לא מועיל לבריאותי, ועוד עלול לקרב אותי למסדרונות הנ"ל, עוד לפני שיחלפו חמש השנים המובטחות.

טוב, בנימה אופטימית, לסיום: לפני השינה גם שאלתי את עצמי אתמול, מתי כבר יגיע היום שבו אוכל להפסיק למלא את טופס הצהרת הבריאות לימי קורונה. כי בימים טרופים אלה שולחים לי כל יום מקופת החולים בקשה לדיווח בנוגע לתסמיני קורונה וכו', לטובת המחקרים שלהם, ואני ממלאה ושולחת בנאמנות. מיד כשאני מתעוררת בבוקר אני שואלת את עצמי איך אענה היום על הסעיפים המוכרים. למשל, השבוע, לראשונה, סימנתי 'לא' בשאלה אם אני חשה בטוב. לא חשתי בטוב. היו לי כל מיני תסמינים קלים ובלתי מוגדרים שיכולים להתפרש כקורונה ויכולים גם להיות אלף ואחד דברים אחרים. כבר היו לי כאלה תכופות בעברי העשיר, אבל הפעם לא הרשיתי לעצמי לנפנף אותם. אפילו נמנעתי מלהיכנס לחנות לקנות כמה עטים (שנגמרו לי. עוד מעט אצטרך לכתוב בעיפרון, רחמנא ליצלן). ונזהרתי לא להתקהל ולא לפגוש שום אדם. מלבד ראש המשפחה, שחשב שאני מגוחכת, וטען (במידה מסוימת של היגיון, שאני קוראת לו 'היגיון של גברים', על כל המשתמע מכך), שעד שלא אובחנתי כחולה (ואיך אאובחן אם לא נבדקתי ואפילו לא דיברתי עם הרופאה), אני לא חולה. מכל מקום, היום אולי כבר אוכל לדווח שוב בהצהרה ההיא שאני חשה בטוב. אם יש לי כוח לכל כך הרבה תלונות, סימן ששלומי משתפר. ואם זה היה קורונה, זה עובר אצלי בשלום. כנראה. אם כי עדיף שאסתום, לעולם אין לדעת.

בקיצור, חשבתי על זה שהצהרות הבריאות האלה כבר הפכו לחלק משגרת יומי, והן עלולות להישאר אתי למשך חודשים ושנים. וניסיתי לחשוב איך זה יהיה אם וכאשר יתייתר הנוהל הזה ויבוטל וכבר לא אצטרך לדווח על הנזלת שלי לשום איש. ואוכל להיכנס לאיזה חנות שמתחשק לי בלי לחשוב על הדבקה/הידבקות. האפשר? הן אפשר. שיהיה זה אולי כבר מחר. או בשנה הבאה. אם כי לא סביר. אבל זה יקרה פעם, ואז נסתכל אחורה על כל זה ונגחך. כלומר, בהנחה שנשרוד.

נהיה פוסט ארוך עד אימה. אני ממש מתנצלת.

יומן קורונה (12)

לאחרונה כבר התחיל להיראות כאילו רואים את הסוף. דיבורים על 'שחרור הדרגתי' אחרי הפסח ועל 'אסטרטגיית היציאה' ערבים לאוזן הרבה יותר מדיווחים על 'זינוקים' במספרים ועל 'מחדלים'. מתישהו יהיה כדאי אולי לכתוב איזה פוסט על אוצר המילים בימי חירום (שהוא מעצבן לא פחות מבעיית הבקיאות הלקויה בחשבון אצל הכתבים והדווחנים למיניהם. שמתי לב שהם מתקשים במיוחד בפרק של האחוזים). מכל מקום, במהדורת החדשות של הערב הוברר שהשמחה הייתה מוקדמת: לא שחרור, לא אחרי פסח, ובעיקר, לאיש אין מושג מהי אסטרטגיית היציאה. בתור פרס ניחומים ממליץ עכשיו משרד הבריאות לציבור על נטילת ויטמין D. אחרי נייר הטואלט, הביצים והמסכות – הנה עוד מוצר שייחטף מן המדפים בשבועות הקרובים ויהפוך ליקר-המציאות.

*

בתוך כך (מילה חביבה על דווחני YNET לאחרונה) – החל מהבוקר, חובת לבישה (עטייה?) של מסכות במרחב הציבורי (אחרי כל הפליק-פלאקים לאחור של משרד הבריאות בעניין הזה. אבל די, עדה ק., תפסיקי להתקטנן). יצאתי לסיבוב היומי שלי עם מסכה שתפרתי משלוש שכבות של בד ארוג בצפיפות שלקחתי מציפית שהחרבתי לצורך זה. ממש לפי ההוראות. לפני שיצאתי מהבית הרגשתי כמו ילדה שפוחדת שיצחקו עליה בבית הספר. לא צחקו. אבל זה לא כיף גדול. בהתחלה ממש נלחצתי כי נדמה היה לי שאני נחנקת מאחורי שלוש השכבות. אחר כך התברר שלא נחנקתי, אבל אני מקווה שהעניין הזה ייגמר לפני חום יולי-אוגוסט, כי אז מספיק חם ולח בחוץ גם בלי כיסוי אף-פה. יש לנו גם מסכות 'רגילות' (הירקרקות האלה) שראש המשפחה הזמין וקיבל לפני יומיים עד הבית, אז אנחנו די מסודרים. אבל חשבתי לחסוך ולהשתמש בתוצרת עצמית.

אולי בכל זאת צחקו עליי, כי בסך הכול הייתי אדם די מגוחך אפילו לפני הקורונה. ומה גם עכשיו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שנים עשר.

יומן קורונה (9)

כל השבוע הייתי טרודה בהכנת יחידות לימוד מסובכות בשביל ההוראה המקוונת שלי. כולל הקלטות וכדומה. בזום יש אפשרות לשתף ולהקליט לוח לבן שעליו אפשר לכתוב כל מיני דברים – אילנות גזירה תחביריים, למשל, ואותיות בערבית. כל מה שאני צריכה. ואז גם ארגנתי לתלמידים מפגש זום להבהרות ומענה על שאלות. לראשונה בחיי. הייתי מרוצה מעצמי מאוד. התלמידים נראו מותשים. לאו דווקא באשמתי, הפעם. אני חושבת שזה צוק העיתים. אני תמיד משתדלת לא להלחיץ. יש תלמידים שמשגשגים דווקא כשלוחצים אותם עד דק, אבל אני, כשלוחצים אותי, מתפוררת לאבק. אז אני נוהגת איתם כמו שהייתי רוצה שינהגו בי. הסברתי שהכוונה שלנו היא לא לשגע אותם בדרישות (כבר הזהירו אותנו מטעם המכללה שהעומס עליהם בלתי נסבל), אלא לשמור איכשהו על גחלת של עבודה שוטפת, נספיק כמה שנספיק. אני חושבת שהרגעתי אותם קצת, ובימים המטורפים האלה, גם זה חשוב.

*

כל הנ"ל לא מנע ממני להקדיש כמעט יום שלם לניסיון לתפור כמה מסכות, עכשיו שחובה. ראש המשפחה הצליח להזמין לנו אונליין אספקה של כמה פשוטות שיגיעו תוך שבוע, אבל עד אז אנחנו מאלתרים. חרקתי שיניים בעניין הזיגזגים של משרד הבריאות (קודם אסור, עכשיו חובה, ורק בד של סדין בצפיפות כזאת וכזאת [ובשלוש שכבות, וב-70 מעלות כביסה!] – רק זה טוב להם!). אני לא מומחית לעניינים לוגיסטיים, אבל נדמה לי שהפרויקט הזה גדול בהרבה מן הממדים שמשרד הבריאות לבדו יכול לנהל. יש בישראל מספיק גופי-חירום למיניהם, הגיע הזמן לתת להם לעבוד, ולשחרר אותנו ממבט עיניו הנוגה של בר סימן טוב. ועל הבוס שלו אני בכלל לא מדברת.

*

א-פרורפו הבוס הנ"ל, יפה כתב אתמול בטוויטר איימן עודה (שהרגיז אותי הרבה בשנה האחרונה, אבל כשמגיעה כוכבית, מגיעה):

"הבעיה של בני ברק היא גם הבעיה של נצרת, תל אביב ובאר שבע. מעולם לא היה כאן משבר שכל כך הבהיר את שותפות הגורל של כולנו. את כמה שהאינטרסים והאתגרים משותפים וכמה דחוף להפיל את החומות המדומיינות שמפרידות בנינו. מאחל לתושבי בני ברק וכולנו בריאות וימים בטוחים יותר."

והיה לי עצוב שאף אחד אחר ממי שקראתי קודם לא טרח להגיד גם את מה שעודה הוסיף במשפט האחרון שלו.

*

את בני ברק היכרתי קצת בילדותי. היו לי שם דודים. דתיים. לא חרדים. אבא שלי התווכח איתם לא פעם, כי כל עניין דתי שהוכתב על ידי רבנים הרגיז אותו. גם את אימא שלי, אבל היא ניסתה למנוע חיכוכים, ולכן את רוב המפגשים בביתם העביר אבי כשהוא שקוע בכורסה ומתעמק בשתיקה בעיתון ההונגרי שלהם (אצלנו כבר לא היו עיתונים הונגריים. רק עברית). אני זוכרת את לילות הסדר אצלם, ואת השקט של שבת לפני ואחרי הצוהריים (היינו חונים ברחוב הסמוך, כי ברחוב שלהם היה אסור), ואת הטעם של התבשילים של דודתי. מן העולם הישן. ואת החנויות הזעירות ברחוב הראשי. בשבילי בני ברק הייתה חוצלארץ, מכל הבחינות. אפילו שפה. שלא לדבר על לבוש, ריחות ואורח חיים. התבוננתי בה בסקרנות אין קץ. אני לא יכולה להגיד שהשתגעתי עליה (בני ברק איננה שוויץ או איטליה, זה בטוח), אבל היום, כשאני רואה מה קורה בה ואיך מדברים עליה, נחמץ לי הלב.

*

בחוץ אביב ואביב. יצאתי אתמול לסיבוב ברדיוס של 100 מטר מסביב לבלוק (פלוס-מינוס. סיבובים מסביב לבלוק הם בהכרח מלבניים, וזה בעייתי מבחינת הרדיוס. עדה ק., יכולת להיות מהנדסת). היום אצא שוב. א-פרופו אביב, הסחלב שלי עומד במריו: עלים ירוקים יש, אבל שום גבעול של ניצנים ופרחים. מצד שני, האלמוגנים בחצר האחורית פורחים. והציפורים. הו, הציפורים.

*

אתמול בערב – שוב מפגש זום עם הילדים עב"ל. והוגולינה. קבענו טנטטיבית לחזור על זה בליל הסדר. הילדים עדיין גוערים בנו כי לדעתם אנחנו לא נוהגים מספיק בתבונה בעניין המשלוחים (זה לא נכון! אנחנו מאוד נבונים, מאורגנים וזהירים!), והקטנה איימה לקפוץ להביא לנו דברים ולהניח מחוץ לדלת. פקדתי עליה לשמור גם על עצמה, אבל הקטנה לא רגילה לשאול אותי מה לעשות.

*

בקהילת פרפרים פתחו בפרויקט של השאלון של פיבו. נזכרתי שאי אז בימים העברנו אחד כזה, עם שרביטים, בישרא. חיטטתי בבלוג הגיבוי ומצאתי. למטיבי הלכת, הנה קישור.
[זה לפעמים לא יוצא כאן ברור, אבל המילים 'הנה קישור' הן-הן הקישור, ועליהן צריך להקליק].

*

אם כבר בלוגוספרה: בדיוק היום מלאו 14 שנה להיותי בלוגרית. בלי חגיגות. עדה ק. ממשיכה לנדנד לי לפתוח בלוג בבלוגספוט, כי העריכה פה משגעת אותה. גם אותי, אבל אל תגלו לה.

*

צורי ללב:
עוד מתרגול-הבית של האחיין שלי. הפעם האדג'יו מתוך סונטת 'הסערה' של בטהובן. המילה אדג'יו פירושה באיטלקית 'לאט', והיא מלַווה קטעי מוזיקה רבים. בעידן אחר, ביקום אחר, בשנת 1996, כשביקרנו באיטליה והשתכנו בבית בסיאנה, היה בחניה שם שלט: אדג'יו. סעו לאט. האחיין שלי מסביר שהאדג'יו הזה יושב בין שני פרקים סוערים, ומהווה משום כך נווה-מדבר – לא דבר של מה בכך בימים אלה. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הנה.

*

ויהי ערב ויהי ובקר, יום תשיעי.

This is my Letter to the World *

משרד הבריאות שלום,

כאן מדברת אזרחית פשוטה, שומרת חוק, רשמית כנראה מקבוצת הסיכון (מפאת גילי, מפאת נטייתי הידועה לדלקות ריאה, מפאת המחסור שלי בנוגדנים).

הבנתי שאתם גוזרים על הציבור גזירות קשות בדיוק כדי לשמור על בריאותי. זה יפה, אבל זה בכל זאת גורם לי אי נחת מרובה. מה גם שבעשרות השנים האחרונות לא התרשמתי שמובילי מערכת הבריאות (והמדינה כולה) שומרים כל כך טוב על הזקנים – וע"ע 'הזקנה במסדרון' וקצבאות הביטוח הלאומי ועוד כהנה וכהנה. לא נעים לי לבוא עכשיו בטענות על חלב שנשפך ולהתחיל עם ה'אמרנו לכם', אבל להגנתי אומר שעל הזקנה במסדרון התלוננתי כבר מזמן.

אני רוצה לקוות שאתם יודעים מה אתם עושים. לא תמיד אני בטוחה. הדיבורים של 'אנחנו ערוכים יותר טוב מאחרים, וכולם עוד יראו כמה אנחנו עושים את זה טוב יותר' מיותרים ואינם מעוררים אמון. בין המלמולים חסרי הפשר של ליצמן-בעל-הכובעים וההצגות של ראש הממשלה עם הטישיו ובלעדיו, קצת הלכתי לאיבוד. התוכלו לערוך פעם מסיבת עיתונאים בלי ליצנים? שתכלול גם רופא, ואולי מוטב רופאה, שידברו בשקט ובצורה רהוטה. ושיסבירו סוף סוף מה ההבדל בין 'נדבק' לבין 'נשא' לבין 'חולה' – נדמה שזה לא אותו הדבר. וזה מהותי, כי זה משנה את החישובים של אחוזי התמותה והמקרים הקשים. אז קדימה, תסבירו, אם אפשר בלי להטיל אימה, ותוותרו על התוכנית האומנותית המקדימה.

בנוגע לאתר שלכם – כבר כתבתי בפוסט הקודם. בחיאת, תחשבו על זה. ועל הדרך קחו כוכבית על דפי הצביעה שהכנתם שם לילדים (באמת. אני לא צוחקת). עוד משהו: בהתחלה דיברתם הרבה על מחסום 15 דקות החשיפה לחולה מאומת (מי שעובר אותו חייב בבידוד וכו'). לאחרונה הפסקתם לדבר על 15 הדקות. מה זה אומר? זה נפל בעריכה בהיסח הדעת? או ששיניתם את דעתכם?

מילה לכתבים/מגישים באולפן (זה לא באחריות משרד הבריאות, אבל אני כבר בשוונג): הזמנתם לאולפן מומחה לענייני קורונה? יופי. שאלתם אותו שאלה? מצוין. עכשיו, למען השם, תסתמו ותתנו לו לענות. יש לכם הרגל מגונה לקפוץ כל שתי מילים עם שאלה/השגה מטעמכם. זה לא נחוץ. דעתכם המלומדת חשובה פחות מדעתו המלומדת (בהנחה שהוא באמת מלומד). מה שקורה בדרך כלל הוא שהמומחה האורח לא מספיק לענות בגלל שאתם כל הזמן מפריעים לו (וברוב המקרים הוא מלכתחילה לא הכי רהוט או ממוקד, כך שאתם מזיקים עוד יותר). ואז – הופ, יצאנו לפרסומות, ונשארנו בורים כמקודם.

ושנהיה כולנו בריאים. ושנשמור על חוש המידה. ושנעזור זה לזה. כבר אמר מי שאמר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה**.

תודה ולהתראות.

*

[הערות שוליים לכל הנ"ל:
*אמילי דיקינסון
**Easier said than done]

תבהלה

יש משהו מבהיל בשורש הזה, בה"ל. במראה של צירוף האותיות עצמן. כשאני רואה אותן, אני נבהלת, כאילו הן מאיימות לקפוץ מתוף הדף (או המסך). מן הסתם בשל הקישור האוטומטי למשמעותן, ואולי יש כאן גם איזה יסוד של סינסתזיה.

בהקשר של נגיף הקורונה, צירוף המילים שהתקשורת לסוגיה אוהבת להשתמש בו כפתיח לדיווח, לפחות עשרים פעם ביום, הוא 'בהלת הנגיף'. אפשר להתווכח בשאלה אם המדיניות של המדינות השונות בהקשר הנ"ל נכונה או לא, מוגזמת או לא, אבל לפחות ניתן להניח שהיא נובעת מן הרצון למנוע הדבקות מיותרות. לעומת זאת ההתנהגות של התקשורת קשורה בצרכים אחרים לגמרי, ומוטב שהיא תהרהר בשאלה אם היא רק מדווחת על הבהלה או גם תורמת ליצירתה ולהגברתה. התשובה לשאלה הזאת עלולה להיות עגומה מאוד.

כך או כך, ליבי ליבי למיליוני סינים שכלואים בבתיהם בחרדה כבר ימים ארוכים, אלוהים יודע עד מתי. לא מדווחים כאן על ילדים – אני תוהה מה קורה איתם, הרחק מגן הילדים והחברים וסדר היום הרגיל, ורק בחברת מבוגרים מודאגים וחרדים. התמונה של החלונות המוארים בחושך של ערי הרפאים, כשאנשים מציצים מתוכם (או מן המרפסות) וצועקים ביחד, בו זמנית, קריאות עידוד, לא עוזבת את ראשי.

זה כאילו שחזרנו לימי הביניים. גורדי שחקים והכול, אבל ימי הביניים. מה שמתאים לגמרי לצירוף האותיות שלא אחזור עליו כאן, כדי שלא אגרום נזק נוסף.

[נ"ב: וראיתם כמה מהר נשכחה נעמה יששכר? יכולתי להגיד מראש שכך יהיה. הנה יש לתקשורת צעצוע חדש ומרגש פי אלף. ההצגה של נתניהו אכן הייתה מעצבנת, כרגיל, ולמרות זאת לא אהבתי את ההתבדחויות ברשת על חשבונה של יששכר, ואת התחזיות (חסרות הביסוס) על כך שהנה-הנה היא הופכת לכוכבת של תוכניות ריאליטי. לכל המתבדחים אני מציעה להרהר בינם לבין עצמם בשקט, בחושך, כשאיש לא רואה, איך הם היו מרגישים לו אחד מילדיהם היה מסתבך בעניין כזה, ומה הם היו אומרים נוכח התבדחויות כאלה על חשבונו בשובו. רק אומרת.]

שלוש מחשבות על שמונים וארבע

1. אני אוהבת את הסדרה 'שמונים וארבע' (מעין ריאליטי המשודר בימים אלה בכאן 11) על גן ילדים שמתנחל בדיור מוגן, ועל 'גן הוותיקים' שנפתח שם כתוצאה מכך. שמעתי רבים שטוענים שזה ניצול של הילדים. אני לא חושבת ככה, כי נראה לי שגם הם לומדים ומתפתחים תודות לפעילות הזאת. והיו שאמרו שזה משחק אכזרי ברגשות הזקנים, כי כשהילדים יעזבו אחרי כמה שבועות, הזקנים יישארו מול שוקת שבורה. גם בזה אני לא בטוחה בכלל, כי כבר מתחילים לראות שיש שינויים (לטובה) בתקשורת בינם לבין עצמם, וזה דבר שיכול להימשך גם אחרי שהילדים יעברו הלאה. אבל בעיקר אני רואה את התועלת בסדרה שמתמקדת בעצם בגיל המאוד-מבוגר, ומעוררת עניין די גדול (וגם חמלה) בקרב ציבור הצופים. מזה לא יכול לצאת שום דבר רע.

2. יש בסדרה הזאת כמה וכמה דמויות נוגעות מאוד ללב, משתי קבוצות הגיל, וקשה לי להחליט מי הכי. אולי אידה. יש בה משהו שמאוד מזכיר לי את אימא שלי בשנותיה האחרונות, ויש באופי שלה גם איזו נחישות לא צפויה שמדברת אליי.

3. אולי זה גם משום שאני לא יכולה להישאר אדישה נוכח השם אידה, שהיה שם סבתי (אימא של אימי, שאותה לא הכרתי כלל), ושאימא שלי חשבה (כנראה בטעות) שתרגומו הנכון לעברית הוא עדה.

[לא כותבת על המלחמה שעברה עלינו בחטף. אין לי כוח לכתוב על זה (שוב). מקווה שנגמר, ושתושבי העוטף וסביבתו יוכלו לנוח קצת.]

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

On Hold

נדמה לי שזה מה שקוראים 'עונת המלפפונים'. כלום לא קורה, הכול בהמתנה: לזה שכל הנוסעים יחזרו מחו"ל, ללילות קרירים, לסוף הקיץ, לסתיו, לחורף, לבחירות, לשנת הלימודים, למשהו. העיקר שיבוא כבר.

בדקתי את כל מועדי ב', מעכשיו עד תחילת השנה נותרו 'רק' שני פרויקטים מתמשכים: הכנת אתרי הקורסים (כבר התחלתי, אבל יש לי גם קורס מקוון, וזה מלאנ-ת'אלפות עבודה), וטיפול בעבודות סמינריוניות (שעם כל הדחיות, ולאו דווקא שלי, יימשך בערך עד ינואר). זה אומר שבשבוע הקרוב אין לי דד-ליין לכלום, וזו הרגשה נורא מוזרה. חשבתי שאוכל להירגע ולחגוג, אבל איכשהו זה לא קורה: תמיד יש משהו שצריך לדאוג בגללו, אין רגע דל.

בלי קשר, אתמול ראיתי בחדשות אייטם על עוד תינוקת שנשכחה ברכב לוהט. הסיפור הסתיים בשלום, כי בפעם השנייה לאחרונה הבחינו עוברים ושבים בנעשה ופרצו את הרכב בלי לחשוב פעמיים. אולי זה הסטרט-אפ האמיתי נגד התאונות האיומות האלה: להציץ בכל רכב חונה שעוברים לידו, בעיקר אם יש בו מושב תינוק. אני מציצה. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על זה שדומה שגם הכתבים והמגישים בטלוויזיה הם בהמתנה לזמנים טובים יותר, ומתעצלים להקשיב, לשאול שאלות או להסביר. למשל, באייטם הנ"ל דווח שעוד לפני שהרכב נפרץ בהצלחה הגיעו גם ההורים המבוהלים, והצטרפו למאמצי הפריצה. היה שם אפילו דיון איזה חלון עדיף לנפץ (כדי להגן על התינוקת מרסיסים). בטח יש איזה הסבר הגיוני, אבל הוא נשגב מבינתי, ואיש לא שאל את השאלה המתבקשת: אם בעלי הרכב הגיעו, למה הם לא פתחו אותו במפתח/שלט-רחוק שלהם? זה היה לוקח פחות זמן וחוסך לתינוקת המסכנה עוד כמה דקות מיותרות של סבל ובהלה (שלא לדבר על החיסכון בהוצאות לתיקון הרכב). אבל איש לא שאל, ולפיכך גם לא נענה, והתעלומה בעינה עומדת.

לא משנה, אני כבר אחשוב על זה בסתיו.

___________________

[תוספת: בסוף חשבתי על זה כבר עכשיו, והגעתי לפתרון אפשרי: אולי ההורים הם לא בעלי הרכב. יש מצב. תלכי תדעי.]