על אמונה וידיעה

אחרי האינטנסיביות של פרויקט ינואר, נדמתי לכמעט שבועיים. לא נורא. לא הרבה קרה בינתיים, כי בימים האלה לא קורה כלום: בסך הכול, או שנדבקים באומיקרון, או שעוד לא. אני עוד לא.

מה שכן – בשבועיים האלה התפרסם ספר המענה של דניאל עוז על ההאשמות של אחותו גליה בעניין אביהם עמוס עוז. כתבתי כאן אחרי הספר של גליה עוז, אז למען הסדר הטוב אכתוב שוב אחרי הספר של דניאל עוז, למרות שאין לי הרבה מה לחדש. אני רואה שהנושא מסרב לגווע – שוב ושוב מתפרסמים על זה מאמרים ודעות. אז הנה שני השקל שלי.

שאלתי את הספר של דניאל עוז ('אוסף צדפים') באפליקציית 'עברית' וקראתי אותו, למרות שאני מרגישה קצת לא נוח שאני קוראת דברים כאלה, כי הקריאה היא קצת (מאוד) עיסוק ברכילות מציצנית. אבל מה לעשות, אני סקרנית.

היות שאין לי באמת מושג על מה שהיה שם, אני לא ממש יכולה לחוות דעה. אני רק יכולה לומר שהעדות של מי שמתוארים לפעמים בזלזול כ-'המשפחה' (קרי, כל מי שאיננו גליה עוז), מתקבלת על דעתי קצת יותר מן העדות הראשונה של גליה עוז, משום שהיא פחות חד ממדית, ומשום שהיא מודה בכך שעמוס עוז היה אדם מורכב ולא מושלם (כמו כולנו, אגב). מעבר לזה אין לי דעה.

אבל מההתרשמות שלי, רוב העוסקים בסוגיה (שאולי היה מוטב לא לעסוק בה בכלל) מגבשים את דעתם על סמך אמונה (אני מאמינ/ה לפלוני/ת או לאלמוני/ת). אמונה זה יופי של דבר, ואני לגמרי בעדה, בכל התחומים. אבל, כמו טעם וריח, אין תכלית בוויכוח על אמונה. שום דבר לא ייצא מזה, חבל על הכוחות.

מה שחסר כאן הוא ידיעת העובדות. על מה שמתרחש בתוך תא משפחתי יודעים באמת רק מי שהיו בו. כל השאר משערים – ומאמינים (או שלא). עובדות אין להם. ואי אפשר להוכיח שום דבר באמצעות אמונות. הן לא נועדו לזה, ולא זה תפקידן.

גם הטיעון 'אבל אני מכיר/ה מקרוב משפחות אחרות שבהן זה היה ככה בדיוק' – אינו הוכחה לשום דבר שקרה או לא קרה במשפחה הספציפית הזאת. ייתכן שהייתה כמו אחרות, וייתכן שלא.

זה מחזיר אותי למה שלמדתי בזמנו על הפילוסופיה של המדע. הייתה תקופה שהתעניינתי בה מאוד (אף שאני חלשה מאוד בפילוסופיה), והקדשתי לעיון בזה הרבה זמן. אני זוכרת את האמרה 'מה שלא ראיתי אינו ראָיה'. לאמור, השערה אפשר לבסס רק על עובדות, ולא על השערה אחרת. במילים אחרות, על קומת השערות אי אפשר לבנות עוד קומה של השערות.

בוויכוחים שלי עם ראש המשפחה (לא בעניין הזה) הוא מטיח בי לעיתים קרובות: אבל אני מדבר איתך על החיים, לא על המדע. לא כל דבר אני יכול להוכיח באופן מדעי.

שזה ממש נכון. ואף על פי כן אני תמיד חותרת אל הביטחון הזה שחסר לי: תוכיח לי עם עובדות, לא עם אמונות והשערות. וכשאי אפשר להוכיח, אני מעדיפה פשוט לוותר ולהגיד: אז לא יודעים וזהו. ונישאר עם אי הוודאות ואי הידיעה. כל חיינו הם אי ודאות אחת גדולה, אז הנה נוספה עוד אחת. בעניין הזה נשארה לי רק ודאות אחת: מה שהיה היה, ואין לי יכולת (או זכות) לנתח את זה – ודי לי בכך שאני מאוד אוהבת את הכתיבה של עמוס עוז: אני חושבת שהיא אומנות לשמה. יש מי שלא מסכים גם עם זה, וזה לגיטימי. כי גם על כתיבה ואומנות אין ממש טעם להתווכח.

בתקופה הזאת אני מרבה לחשוב על עקרונות מדעיים (במסגרת חיבתי לפילוסופיה של המדע). זה בגלל שאני כל הזמן קוראת (שלא לצורך) כל מיני חומרים בעניין הקורונה. זה שאני לא כותבת כאן על קורונה לא אומר שאני לא חושבת עליה – אני כן, ויותר מן היפה לבריאותי. ואני גם רואה כמה פעמים מכופפים את העקרונות המדעיים כדי להעביר איזה מסר, ואני דווקא לא מדברת רק על מתנגדי חיסונים שעושים את זה. אבל זה כבר עניין אחר לגמרי, ואי אפשר להפיל גם את זה על משפחת עוז. אז אניח לזה.

אמרה ועשתה.

Bloganuary 2

What is a road trip you would love to take

לאיזה road trip (=מסע דרכים?) היית רוצה לצאת? זה הנושא של היום. קודם כל יצאתי ל'מסע-דרכים' בגוגל, כדי לוודא שאני מבינה מה זה בדיוק. זה לא ביטוי קל לתרגום. אחרי זה אמרתי: לא רוצה שום מסע כזה. איפה אני ואיפה מסעות. וחוץ מזה אין לי זמן כל יום לפוסט, בטח לא דו לשוני. וחוץ מזה את הפוסט הזה תכתוב עדה ק., ואף אחד מלבד קוראי הבלוג בעברית בין כך ובין כך לא יבין מי היא ומה היא בכלל רוצה.

אז רק בעברית. ורק עדה ק. ואם מישהו יתעצבן ממה שייכתב כאן, תדעו שזה לא אני, זה היא. אני לא אשמה, ואני בכלל בשקט לגמרי.

אגב, אזהרת מסע: עדה ק. לא אוהבת לענות על מה ששואלים אותה. במקום זה היא עונה על מה שמתחשק לה, לבחירתה.

אז הנה היא:

לא אוהבת מסעות. אבל אשמח לברוח לאיזו דרך-מסע שבה מדברים בשפה אחרת, עם אוצר מילים שונה מאוד מצונמי הקשקשת שמאיים להטביענו בימים אלה. על השלטים בשולי הכבישים, וגם בתחנות הרדיו שאקשיב להן במהלך המסע, יהיה שימוש בכל מיני מילים, אבל לא במילים הבאות:

שיא. זינוק. מאומתים. תקנות. מתווה. תו צבעוני [אפשר לבחור צבעים]. אכיפה. מכחישי-X [אפשר להשלים לפי העניין]. וירוס מתעתע [לא, דוברים מתוקים, הוא לא מתעתע. זה רק אתם שחושבים שאתם מבינים את מה שאינכם מבינים, ולכן מתאכזבים כל פעם מחדש]. אחוזים. קריסה. לנצח את הנגיף. קטסטרופה. סוכני כאוס. ראשונים בעולם. המיינסטרים של המדע. ראשי תיבות: צט"ם; מב"ר [אבל דפ"ר מותר]. התחסנות למען הזולת. פרצה בנתב"ג.

בטח אזכר עוד מעט בעוד מילים וביטויים שהייתי שמחה למחוק מן המילון. בינתיים אמשיך במסע הדרכים:

בלילה, כשעוצרים לנוח במוטל ונרדמים מול הטלוויזיה, זה מה שלא רואים בה:

כתבים שלא יודעים חשבון ובכל זאת מסבירים על חישוב באחוזים.
הדגמות בשקפים עם גרפים, כשהמדגים לא טורח להסביר מה מראה כל אחד משני הצירים של הגרף.
דוברים שאומרים: זה בטח בגלל X [לא, חמודים, אין 'בטח': במדע יש רק שתי אופציות: בדקתי ומצאתי ככה וככה – או לא בדקתי, ולכן אין לי מושג].

אילו מילים אשמח לראות על השלטים בצידי הדרך?
רק את אלה: לא יודעים. אולי. אל תתייאשו. תחזיקו מעמד. יהיה בסדר איכשהו.

אה, ואם בדרכי אראה גם את חוף Montreux של אגם ז'נבה, ואם אפשר ממרפסת הקומה השביעית, ורצוי בזמן השקיעה – זו תהיה תוספת מאוד נחמדה.

ואז הגיע אומיקרון

מזמן עדה ק. לא התלוננה, אז ניתן לה לשחרר קצת קיטור ולשפוך את מררתה, שמא תתפוצץ.

אז אומיקרון. נו, מזמן לא היה לנו צעצוע בוהק כל כך לשחק בו. היות שלא יודעים עליו כלום, אפשר להפריח רעיונות מבהילים עד אין סוף. אני כבר קוראת על שובם של המלוניות ואיכוני השב"כ, ומשהו על בידודים אפילו למחוסנים מלא (לא התעמקתי). הידד מאוד.

לא יודעת אם אומיקרון דומה לקודמיו או לא – מה שבטוח שהאווירה הכוללת דומה לפרק א' של לפני כשנתיים. כולל מסיבות העיתונאים עם ראש הממשלה, כש'הבכירים' יושבים לידו עטויי מסכות וחמורי סבר (אפשר לראות את הסבר גם דרך המסכות, מעשה קסמים שכזה). זיכרונות מימים חשוכים מאוד.

בנט אפילו הגדיל לעשות וציין את 'ההישג האדיר שלנו מול נגיף הדלתא'. עכשיו, במילה 'אדיר' אני לא משתמשת אפילו בשבתות וחגים, אבל היא הייתה מאוד חביבה על נתניהו (או שמא הייתה זו אחותה 'כביר'?), ולחרדתי כי רבה דומה שגם בנט מאמץ אותה. נראה לי שהסבלנות שלי כלפיו (שאף פעם לא הייתה אקזמפלרית) הולכת ומתפוגגת.

אם כבר מדברים על סבלנות – ביום שישי לפנות ערב התארח מנכ"ל משרד הבריאות, הפרופ' נחמן אש, באולפן של אופירה וברקו (ערוץ 12). הצמד הנ"ל הפציץ אותו בשאלות, עצות וטיעונים (לבטל מיד את כל אירועי חנוכה!) ובקושי נתן לו לפתוח את הפה. אבל נחמן אש, שאפילו האומיקרון לא מצליח להוציאו משלוותו, עמד בפרץ בגבורה שקטה, אמר שלא יסגרו בינתיים, ורק ביקש להיזהר ולהתחסן. אני לא יודעת מאיפה האיש הזה משיג את מצבורי הסבלנות שלו, הייתי שמחה להצטייד בכמה מהם בעצמי.

כך או כך, האמונה התמימה הזאת (שוב!) שאפשר 'למגר' את הנגיף, 'לחסום' אותו באופן הרמטי, וכמובן ללמד את כל העולם ואשתו איך לעשות את זה נכון (שהרי היינו הראשונים לעשות!) תודות להישגינו האדירים-כבירים – האמונה הזאת משגעת אותי (שוב). שהרי אני, בעוונותיי, לא מצליחה לחשוב אפילו על הישג אדיר-כביר אחד מול הווירוס הארור הזה (יסלח לי אלוהים אבל לא, גם החיסונים הם לא אדירים-כבירים בעיניי). מה שאני רואה זה בעיקר גישוש חרד באפלה. אגב נדמה לי שדווקא המדענים (לא אלה שמתראיינים כל הזמן בטלוויזיה, אלא אלה שבאמת עובדים מסביב לשעון וגם מגיעים להישגים מסוימים, גם אם חלקיים) – הם היחידים שמודים, בשיא הפשטות: אין לנו מושג.

כשלמדתי יוונית קלאסית (אי אז בימים), אחד המשפטים הראשונים שהתבקשתי לתרגם לעברית מתוך תרגיל בספר הלימוד היה הפתגם (בתעתיק גרוע): Anemon diokeis – שזה אומר, 'אתה רודף אחרי רוח'. משיטוט בגוגל הבנתי שזה קשור אולי ל'הבל ורעות רוח' שבקוהלת א' 14, אבל בראש שלי אני רואה רק רדיפה אחרי וירוסים נמלטים (בגיחוך). כי זה מה שנדמה שעושים עכשיו אצלנו: רודפים אחרי הרוח. והרוח בורחת, והיא רצה יותר מהר מאיתנו, ובשלב הנוכחי גם יש לה יותר שכל מאשר לכולנו.

מזה עידן ועידנים

מזה עידן ועידנים לא כתבתי. יום הכיפורים עבר, סוכות עבר, שמחת תורה מתקדם בריצה, או-טו-טו כבר אחרי החגים – והנה סוף סוף אני פוקדת את בלוגי הזנוח לאנחות.

למה לא כתבתי? בעיקר כי לא מתחשק לכתוב על ענייני אקטואליה – שאז עדה ק. משתלטת על הכול ומפזרת כל מיני דיבורים נרגזים ועצבניים. שתינו משתגעות לגמרי מהדיבורים האינסופיים בעניין מחוסנים, ובעיקר בעניין לא מחוסנים. וזה למרות ששתינו התחסנו כדבעי ונלך אפילו להתחסן שוב אם יצוו עלינו. הביטחון שלנו בחיסונים קצת התערער בעקבות הגל הרביעי, אבל אנחנו אזרחיות מאוד ממושמעות, שלא לומר פחדניות, ועושות מה שאומרים לנו שצריך.

אבל הדיבורים האינסופיים על זה משגעים אותנו, ועדה ק. פשוט לא מסוגלת לסתום את הפה כשזה מתחיל. כמו למשל הוויכוחים עכשיו על מכונות האקמו. הדיבורים האלה נשמעים כמעט כמו 'לכולם מחלקים סוכריות ורק לנו לא יישאר'. כאילו, מה עובר על אנשים? זה לא ברור שנותנים את הטיפול הנדיר (ובלי לשאול יותר מדי שאלות) למי שמצבו קשה יותר ויש לו יותר סיכוי לשרוד אותו? הרי בינינו, לא מדובר בטיול בפארק. וראש הממשלה שלא מתבייש לומר שהוא רוצה שהורים לילדים מחוסנים יריבו עם הורים לילדים שלא התחסנו. שזה פשוט ניצול בוטה של לחץ חברתי, שהנהגה אחראית הייתה צריכה לשאוף לנטרל אותו. את זה בדיוק ניסתה שאשא-ביטון למנוע כשהתנגדה לחיסונים בבתי הספר. כשנתניהו אמר דברים כאלה עלינו על בריקדות (אפילו אני צפרתי מתחת לגשרים), ואילו עכשיו זה מתקבל בשלוות נפש. והעיסוק הבלתי פוסק בחולים הלא מחוסנים, והדיבורים האיומים – וזה לא רק עניין של דיבורים ונימוסים, זו דרך מחשבה. מבהילה ביותר, מונהגת מלמעלה ומולהטת על ידי תקשורת היסטרית.

לא משנה. אמרתי שאני לא רוצה לתת לעדה ק. להשתלט, והנה היא השתלטה בכל זאת. זה מה שקורה בדרך כלל להחלטותיי היפות.

אז איפה הייתי ומה עשיתי. בסופ"ש האחרון היינו בירושלים. גרנו בבית ההארחה החמוד של הכנסייה הסקוטית, טיילנו פה ושם, ראינו הצגה בחאן, וככה. עם תווים ירוקים ומסכות וכל השפיל. עשינו דברים שלא עשיתי כבר כמעט שנתיים. הרגשתי מאוד הרפתקנית. וגם התבשמנו מהשקט הבלתי נתפס ברחובות הירושלמיים בסוף השבוע. אמרתי לראש המשפחה, אצלנו זה ככה רק ביום כיפור, והוא ענה לא, אפילו אז לא, כי האופניים. מה שנכון.

בגן הבוטני התוודעתי לראשונה אל פרחי הלוטוס. עכשיו זו לא העונה שלהם, ומה שנשאר מרובם זה מין שאריות יבשות שנראות כמו עוגיות אצבעון (מסאיקס), עם החורים. אבל פה ושם נשארו גם כמה לוטוסים גדולים, ורודים, והתברר לי להפתעתי שהם בכלל שייכים למשפחה של חבצלות המים (הנימפאות). כלומר, אם הבנתי נכון. והם צומחים בתוך אגם, והעלים הירוקים שלהם כל כך ענקיים, והרוח נושבת בתוכם ומסיעה אותם כמו מרבד גלי יפהפה. כמעט כמו הרוח בערבי הנחל, למרות שאין דמיון.

סמוך ליציאה מן הגן הבוטני הייתה תערוכת צילומים קטנה של פרחי בר, ונתקעתי שם מול צילום של שתי רקפות שאחת מהן פורחת איכשהו הפוך, כלומר הסנטר הסגול שלה כלפי מעלה והעלים הוורודים כלפי מטה, כמו שיער גולש, ולכן היא נראית כמי שמרימה את פניה להתנשק ואכן מתנשקת עם הרקפת שמעליה. תמיד חשבתי שהן אנושיות – ענוגות אבל עקשניות, אמיצות באופן יוצא דופן, ממתיקות סוד עם החברות שלהן במושבה, וכל זה. עכשיו התברר שהן גם מתנשקות.

שכחתי את שם הצלם, וניסיתי לחפש את הצילום בגוגל ולא מצאתי, אבל זה היה מקסים ביותר.

מבחוץ

בתוך הבליל של טרללת וקשקשת שמלווה את ימי קורונה האינסופיים, מפציע איזה פנס קטן: המנכ"ל הנוכחי של משרד הבריאות, נחמן אש. לא שאני יודעת אם הוא פועל נכון או לא – וגם לא יודעת אם בכלל אפשר לדעת: הרי איך אפשר להיות בטוחים במשהו בתוך העלטה הזאת של חוסר ודאות. אבל כשמתקיפים אותו באולפן החדשות מכל הכיוונים (שהרי כתבים ומגישים אינם טועים לעולם, ועל כן יש להם זכות מולדת לתקוף את כל מה שזז) – הוא לא מאבד את שלוותו. לא חשוב כמה יברברו וינופפו ידיים, הוא עונה בקיצור ובשקט. לא נבהל, לא מתרגז, לא מצטדק, לא מטביע את כולם בצונמי של דקלומים, לא מונה את הצלחות העבר הפנומנליות ולא מנבא עתידות. בהתחלה חשבתי שיש לו הבעת פנים נוגה במקצת, עכשיו אני שוברת את ראשי בניסיון להבין אם הוא סתם משועמם, או משועשע, או שניהם. אין לי תשובה ברורה, אבל יש בהופעות שלו משהו מאוד מרגיע.

שנה"ל תשפ"ב החלה. בשיחת מייל בחוג שלי הודעתי, בין היתר, שהחל מהבוקר אני בחוץ. זה נשמע לי מוזר, אבל זה ממש ככה. אני שומעת שכולם חרדים מפני ההורים שיחפפו (שלא לומר ירמו) עם הבדיקות שהם עושים לילדיהם בבית לפני שהם שולחים אותם לבית הספר. בתקשורת עסוקים כל הזמן בשאלה מי ישגיח, מי יאכוף ומי יעניש. הייתי רוצה להמליץ להם להרגיע סופסוף. מגפה היא אירוע חברתי, לא אישי. אין הצלחות של מאה אחוז, יש רק ניסיון להוריד את גובה הלהבות. במקום להתייחס לכולם כאל פושעים בפוטנציה, כדאי לזכור שרוב בני האדם מתנהגים רוב הזמן פחות או יותר באחריות. ואכיפה היא לא מה שישפר תוצאות. את זה אני אומרת מניסיון של הרבה שנים, אפילו שאני בחוץ: שום דבר לא הולך בכוח.

ממתק לסיום:
קראתי באיזה מקום שווטרינרים (אמריקאים?) מדווחים לאחרונה שהם נתקלים בהרבה חתולים שלקו בדיכאון בשל העובדה שבעליהם יושבים בבית כל היום (בגלל מוראות הקורונה) ומעצבנים אותם. כלבים, לעומת זאת, לא מפתחים תסמינים דומים. אני לא יודעת כלום על חתולים, אבל מהכלבים המעטים שאני מכירה (טיפ-טיפה), גם אני מתרשמת שבעלים שנשארים בבית ומנדנדים להם מבוקר עד ערב דווקא תורמים לשגשוגם הנפשי.

מאחלת שנת לימודים מוצלחת, גם לחתולים 🙂

חוכמת הנסתר

היום הייתה לי נחת רוח אמיתית כשקראתי בעיתון 'הארץ' את מאמרו של יוסי קליין ('הם לא יודעים כלום'). צחקתי כל כך הרבה עד שרוחי ממש התעודדה (וזה לא קורה לי הרבה בימי קורונה, בטח לא כתוצאה מקריאת מאמרים ב'הארץ').

יוסי קליין כותב שם על המומחים והפרשנים והעיתונאים בתקשורת, שמשגעים אותנו מבוקר ועד ערב בעניין הקורונה (הנ"ל זה ניסוח שלי, לא שלו). להלן כמה ציטוטים שקיבצתי, שמצאו חן בעיניי במיוחד:

"תראו לי מומחה אחד, לא חשוב מאיזה תחום, שמקבל הזמנה להופיע בתוכנית בוקר ואומר לתחקירן: מצטער, אני אומנם מומחה, אבל על הנושא הזה אני באמת לא יודע כלום, אז תודה, סליחה ושלום. … רוב המומחים, לענייני לא-חשוב-מה, מסתרקים, מתאפרים ולובשים את החולצה הכי יפה שלהם ואומרים בטלוויזיה בחשיבות גדולה (הם מומחים, לא?) את מה שהם לא יודעים, או משערים שהם יודעים, או שנדמה להם שהם יודעים כי פעם ידעו. מה שהם יודעים כבר לא רלוונטי, כי הם לא שותפים בקבלת ההחלטות ולא יושבים בוועדות, והמידע שיש להם הוא המידע שיש לי ולך מהעיתונים, מהרשת ומהחברים בקפה. …

הם [המומחים] לא יודעים כלום ומעמידים פנים שהם יודעים הכול. ייתכן שדווקא שם, בוועדת הקורונה, הם אומרים זה לזה: חבר'ה, בינינו? הרי אין לנו מושג מה לעשות, אבל אסור שיידעו. …

ואז הם פונים לסטטיסטיקה, שהיא מפלטו של מי שלא יודע. הם מתאמצים לשכנע את הקורונה להתיישר לפי המספרים שלהם. … חמושים בסטטיסטיקה הם חותרים אל חוף מבטחים, אל העולם שהם מכירים … ורגע! למה לא סגר? הרי בסגר הם מבינים.

על השאלות הקטנות שלפני הסגר הם מדלגים. הם לא עונים על השאלה, מה ההבדל בין חולה קשה למונשם, …. ומה סודי כל כך בהסכם של פייזר. ומה עם מכונות ההנשמה, שטובי בנינו סילקו מתחת לאפם של אויבינו? …

הם לא יודעים וגם אנחנו לא. אנחנו סומכים על העיתונות, או בשמה המעודכן 'התקשורת'. ובכן, גם היא לא יודעת כלום, אבל זה אף פעם לא הפריע לה להתבטא בנחרצות. היא עמוק בפנים, היא לא מהאו"ם, נדב אייל בעד וערד ניר נגד. הם לא יודעים יותר מכם, אבל להם יש 'מקורות'. גם המקורות לא יודעים הרבה, אבל אי ידיעה אף פעם לא סתמה אצלנו אפילו פה אחד. ותזכרו: יש להם שש שעות ניוז למלא [קריאת ביניים: רק שש?? לדעתי, הרבה יותר] – כל כך הרבה זמן וכל כך מעט תוכן. …

אנחנו לא יודעים, וזה משגע אותנו. … כשאף אחד לא יודע כלום, עובר הוויכוח למקומות שבהם כולם יודעים הכול, למקומות של שנאה והסתה. בשנאה אנחנו מבינים. תנו לנו ונראה לכם מה עושים בה. …

כשאין מידע, הנטייה היא להפוך בעיה פרטית ללאומית: שאחרים יחליטו בשבילי. אבל אני לא מתכוון שיחליטו עבורי. למומחים אני לא מאמין, גם לא לפרשנים. אז איך אחליט? אני שומע את המתנגדים, מקשיב לתומכים, מבקש המלצות וקשוב לאזהרות. אבחר להתחסן (או שלא) כמו שאבחר סדרה בנטפליקס."

כמה הערות שלי על הנ"ל:

  1. נראה לי שערד ניר דווקא כן מבין קצת יותר מעיתונאים אחרים, בזכות העובדה שהוא לפחות למד רפואה (וטרינריה, נדמה לי), מה שאומר שלפחות הוא מבין את המונחים שהוא משתמש בהם. או שלא. ויש פה ושם גם מומחים שמתבטאים בענווה הראויה. אבל הם לא רבים.
  2. גם אני החלטתי בערך כמו שבוחרים סדרה בנטפליקס: אתמול הלכתי והתחסנתי בחיסון שלישי. כולם הולכים, כולם רואים, אז גם אני. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק (בשאיפה). עבר בשלום (בינתיים).
  3. ראש המשפחה, לעומתי, יבחר כנראה לצפות בסדרה אחרת. לפחות לעת עתה.
  4. מסקנה: יפה ענווה לחכמים, וגם לטיפשים אינה מכוערת. בקיצור, לכולנו.

איפה הוֹיה ומה עושה

את המילה 'הויה' שבכותרת כנראה המצאתי. מילא.

אז זהו, שוב ימי קורונה, בפול גז. אני לא יודעת אם מקבלי ההחלטות והמומחים השונים (שמגובים בתקשורת מטורללת) יצליחו לשמור עליי מפני קורונה (בינתיים דווקא נראה שהם מצליחים), אבל את הבריאות שלי בכל המובנים האחרים הם בטוח הורסים. אתמול הבנתי, סופית ובאיחור ניכר, שאסור לי לצפות בערוץ 12. מה שהשתולל שם במהדורת החדשות של הערב היה טירוף מוחלט. זה הגיע עד לידי כך שגבי ברבש האיץ בבני גילי לרוץ להתחסן במנה השלישית 'כבר אתמול או שלשום', כדי להגן על הציבור כולו. אחריות חברתית/סביבתית. משהו כזה.

השיגעון הזה של 'התחסנות למען הזולת' הוא באמת תופעת טבע שאני לא מצליחה להבין. מכל מה שידעתי אי פעם על חיסון, אדם מתחסן למען בריאותו. לפעמים יש בונוס נוסף (בפירוש נוסף, לא עיקרי), שבו אוכלוסיית המחוסנים מגינה בעקיפין גם על מי שלא חוסנו (ולא חשוב למה לא חוסנו). כל זה בתנאי שהחיסון מספיק יעיל במניעת הידבקויות והדבקות (דבר שפייזר הטילו בו ספק מן הרגע הראשון, משום מה כולם שוכחים את זה). וזה למשל בשונה מעטיית מסכות, שמגינה (כך טוענים) בעיקר על הזולת.

אז קודם סגרו את כל הילדים למשך שנה בבית כדי שלא ידביקו את סבא וסבתא. אחר כך הריצו אותם להתחסן (מגיל 12) כדי להגן על הזולת. ואתמול התברר שסבא וסבתא צריכים לרוץ להתחסן בחיסון השלישי כדי להגן על… ובכן, כנראה על הילדים. או משהו. הפסקתי להבין.

אני התחסנתי בשני החיסונים הראשונים, כנדרש. פחדתי פחד מוות, לא פחות, אבל עשיתי את זה, לא למען הזולת (יצור מאוס ונתעב שכמותי) אלא למען עצמי. עד עכשיו נראה שהם אכן הגנו עליי. תופעות לוואי שלהם? אינני יודעת. הבריאות שלי ללא ספק התקלקלה בעקבותיהם, אבל לא בטוח בכלל שזה בגללם. סביר יותר להניח שאני חרדה ברמות כאלה, שהן כבר פשוט פוגעות גם בפיזיולוגיה שלי. Literally.

עכשיו החיסון השלישי. הודיעו עליו ביום חמישי בערב. חשבתי עליו כל השבת. בראשון בבוקר התעוררתי עם כאב ראש, שלא כדרכי. בצוהריים זה כבר התפתח לתחושת חולי ממש: כנראה איזה וירוס מהסוג שיש לי עשרים פעם בשנה, אבל עכשיו קורונה, אז תלכי תדעי. אז דחיתי את הזמנת התור לחיסון וישבתי לי על הגדר, ביטלתי מפגשים עם אנשים, והחלטתי שאם לא יעבור אלך לבדיקת קורונה.

אבל עבר, ללא החרָפה כלשהי, לפני שהספקתי לבדוק. או שזה לא היה זה, או שהחיסון פשוט יעיל. נשארתי רק עם החרדה ועם המחשבות על חיסון ג'. הקשבתי פה וקראתי שם, והגעתי למסקנתי הרגילה עלי אדמות: אין לי מושג מה לעשות. אני מאוד לא שקטה כשמקבלים החלטות על סמך נתונים מועטים שהצטברו בזמן קצר. מה לעשות, כזאת אנוכי, ואולי זה דווקא מעיד על השכלתי המדעית ולא על בורותי המוחלטת. ולא, אני לא מאמינה בשום קונספירציות, לא דוגלת בבריאות טבעית ולא מתנגדת לחיסונים. רק לא אוהבת את החיפזון, ולא בטוחה שהוא נחוץ.

אבל הישיבה על הגדר לא מיטיבה איתי. אני מכירה את עצמי ויודעת שזה עושה לי רע. אתמול בערב ארגנתי לעצמי התקף חרדה שהפתיע אפילו אותי. אז הבוקר קמתי ונכנסתי לאפליקציה של קופת החולים כדי לקבוע תור לחיסון השלישי.

טוב, אפליקציות, כדרכן, מחייבות אורך רוח. האפליקציה הודיעה לי על תור קל"ב בעוד שעה, אבל כשביקשתי אותו התעקשה לטעון שאין תורים בכלל. חרקתי שיניים והחלטתי לא לוותר לה, נכנסתי דרך המחשב, ובסוף קבעתי תור ליום רביעי הבא. זהו. עכשיו נחכה ונראה. אולי המחשבה שעשיתי את מה שצריך תרגיע אותי קצת. או שלא.

בינתיים קיבלתי את ההחלטה הנבונה שמעכשיו אני צופה רק בחדשות כאן 11. הם לא תמיד יודעים שם חשבון (על אחוזים בכלל אין מה לדבר), אבל לפחות הם מדברים בשקט. והאפרוריות שלהם מתאימה בדיוק לאופי האפרורי שלי. אז עכשיו שהחלטתי, כל מה שנדרש הוא רק ליישם.

.Good luck with that

בשלולית

בימים האחרונים יש עיסוק תקשורתי מוגבר בשתי נשים דעתניות שעומדות בשורה הראשונה של הטיפול בקורונה: שרון אלרעי פרייס ממשרד הבריאות, ויפעת שאשא ביטון ממשרד החינוך. על שתיהן אומרים דברים מכוערים למדי, תכופות בעילום שם. האחת לכאורה מטורללת וצווחת, ויש האומרים שגם לוקה בניגוד עניינים, והשנייה לכאורה התאהבה באיזו פוזיציה, וכמובן גם מכחישת קורונה.

בניגוד לכל מי שיודעים בדיוק מה היה למרות שלא היו שם, לי אין מושג. אני יכולה לומר שאני לא מאוד מחבבת את שרון אלרעי פרייס, אבל לא באמת חושבת שיש לה אינטרס לרמות מישהו. אשר ליפעת שאשא ביטון – לא את כל מה שהיא אומרת אני אוהבת (נכון, היא לא הייתה צריכה להגיד 'פשע'), אבל נראה לי שיש לה שכל, ואני בטוחה שהיא לא 'מכחישת קורונה'. הצרה היא שהיא פוליטיקאית, וככזאת התרגלנו (די בצדק) לקחת את כל מה שהיא אומרת עם קמצוץ גדול של מלח.

כך או כך, לא על זה רציתי לכתוב, אלא על הפארסה של האופן שבו הוצג עניינה של האחרונה בחדשות ערוץ 2 שלשום בערב. וליתר דיוק, על האופן שבו בני אדם שופטים עובדות, גם כשהן חסרות.

אז יושבים באולפן המגישה/מראיינת קרן מרציאנו, עיניה יורות ברקים, והפרשן (המדיני, כמדומני) עמית סגל, ושרת החינוך בכבודה ובעצמה. על הפרק: שיחת הנזיפה שקיים בנט עם השרה הזאת בשל התנהגותה הפסולה בענייני חינוך וקורונה.

לולא זה היה מרגיז כל כך, זו הייתה קומדיה מושלמת: הפרשן מוסר מה היה בשיחה שלא נכח בה, ומי שכן נכחה בה (גיבורת העלילה, למען הדיוק) יושבת בשקט בצד, מחכה שיתנו לה לדבר (אחרי שישפדו אותה כהלכה). דומה שעמית סגל עצמו הרגיש שמשהו כאן מוזר, כי לכל אורך הדיווח שלו שלח מבטים נבוכים במקצת אל השרה שלצידו.

בתום הדיווח החל השיפוד, כמיטב המסורת של ערוצי טלוויזיה: כל עוד לא הוכח אחרת, המרואיין הוא הנאשם, וכל זעמנו הקדוש יופנה אליו. אחר כך נראה.

למרבה המבוכה, דחתה שאשא ביטון מכל וכול את עובדת קיום השיחה המדווחת והכחישה את תוכנה כפי שפורשן על ידי עמית סגל. כך קרה, אגב, גם לפני כשבועיים, כשדוּוח שהיא דרשה את פיטורי אלרעי פרייס, והיא הכחישה גם אז.

אולי היא משקרת – אינני יודעת. השאלה היא מנין יודעים כל השאר. הרי איש מן המדווחים לא היה נוכח כשזה קרה: בסך הכול מישהו הדליף להם, והם אפילו לא אומרים מי זה היה. יכול להיות שאכן קרה מה שהודלף. מצד שני, ייתכן שלא, והרי מדליפים לא תמיד אומרים את האמת, מטעמיהם הם.

שאשא ביטון מתנגדת לחיסונים בבתי הספר. נראה לי שהיא חוששת בעיקר מלחץ חברתי שיופעל נגד ילדים שהוריהם לא יאשרו להם להתחסן, ואי אפשר לטעון שהחשש שלה בלתי סביר. האמת שאפילו נדמה שהיא מתנגדת לרעיון בדיוק מהסיבה שהוגיו תומכים בו. ולא לגמרי הבנתי למה אי אפשר להמשיך לחסן בקופות החולים ובמתחמים העירונים כמו שנעשה (בהצלחה יתרה) עד עכשיו.

כך או כך, בדבר אחד אני בטוחה שהיא צודקת: בהערה שלה שעל כולנו להיות מוטרדים מהאופן שבו מי שמסרב להתיישר לפי תלם שהותווה מראש, מתויג אוטומטית כסרבן חיסונים ו/או כמכחיש קורונה. ואני מוסיפה – זה לא רק מטריד, זה אפילו מפחיד. מאוד.

לא נרגעת

לאחרונה עלה בדעתי שאני לא כותבת בבלוג כי אין לי מה לכתוב כי לא קורה לי שום דבר. זה די נכון בימי קורונה. קמים בבוקר, עובדים הרבה, דואגים הרבה, לא הולכים לשום מקום מעניין, לא מתכננים דברים נחמדים, לא רוקמים חלומות אופטימיים, ורק מתמלאים חרדות, הולכים לישון, ישנים או לא, קמים בבוקר, וחוזר חלילה.

אבל השבוע דווקא קרו דברים, חלקם נחמדים, והייתי בכל מיני מקומות, בכל מיני נסיבות (למשל: סידורים בתל אביב בעניין הפנסיה, ומפגש סיום לצוות החוג בעבודה, וכאלה), והיו לי שני ימי הולדת (אחד לפי תאריך לועזי ולמחרת לפי תאריך עברי), והיה אקשן. וגולת הכותרת הייתה הצהרת ראש הממשלה אתמול בערב. אז פתאום נהיה לי על מה לכתוב.

מאז אתמול בערב אני לא נרגעת. קודם כל הצהרות רוה"מ בשעה שמונה בערב עושות לי רע. אבל מעבר לזה, תוכן ההצהרה הבהיל אותי באמת, כי היא הייתה מוקדשת ברובה לדיבורים נגד מי שלא התחסנו נגד קורונה.

למען הסר ספק: אני התחסנתי. מסתמן שבקרוב ישלחו אותי לחיסון שלישי, ולמרות שזה ממש לא לטעמי, יש מצב שאציית – כי אני פחדנית מטבעי ורגילה לעשות מה שהרופאים אומרים שצריך (עם חיפופים קלים פה ושם, לא אכחיש). כל המעגלים הקרובים לי חוסנו. ולמרות זאת פה ושם אני יודעת על אנשים שלא התחסנו, מסיבות מגוונות, ומעולם לא עלה על דעתי להציק להם בעניין. לא שואלת, לא מטיפה מוסר. זה לא הסטייל שלי, ואני מקפידה לשחק במורה רק כשאני בתוך חדר הכיתה, ובדרך כלל מודעת לעובדה שאני לא בהכרח תמיד צודקת. וכשאני נמצאת בין אנשים, אני עוטה מסכה ומשתדלת לשמור על עצמי. ככה פשוט. אני מנסה לשמור על עצמי גם נגד מחלות אחרות (מסוגים שונים), ולגמרי יודעת שלא בטוח שאצליח. מתי שהוא משהו רע ישיג אותי. זה מדרך הטבע, וככה זה החיים: מלאי סכנות, וכמו שאומרת אחותי הגדולה, האלטרנטיבה לא הרבה יותר טובה.

פעמיים במהלך ימי הקורונה נפלה רוחי קשות עד מאוד: הפעם הראשונה הייתה כשממשלת ישראל סגרה את גבולות המדינה בפני ישראלים שמבקשים לחזור הביתה מחו"ל, והריצה אותם במשך שבועות ארוכים בכל מיני ארצות תבל, בין טופסולוגיה חסרת תוחלת ותקנות סותרות וועדות חריגים חמקמקות. בעיניי זו הייתה התגשמות כל הסיוטים, כשמדינה מפקירה את אזרחיה לגורלם מחוץ לגבולותיה. אני יכולה לקבל את הדרישה להיכנס לבידוד עם הכניסה – אפילו את כליאת החוזרים במלוניות אני יכולה לעכל. אבל סגירת השערים – לראשונה כמדומני מאז הספרים הלבנים של הבריטים – היא בלתי נתפסת בעיניי. כמו גם השלווה שבה זה התקבל כאן, למשל בקרב עיתונאים שבדרך כלל עולים על בריקדות בנוגע לכל פסיק שמצאו בדרך.

הפעם השנייה שבה נפלה רוחי ללא תקנה הייתה אתמול בערב, כשראש הממשלה עודד את האזרחים להציק למי שלא התחסנו, מפני שהם 'מסכנים את- / פוגעים בכולנו'. על זה אפשר לכתוב ספרים, ואני חושבת שגם היו מי שכתבו על זה. זה מחריד בעיניי, כולל העובדה שרוב העיתונאים שאני עוקבת אחריהם בטוויטר דווקא חשבו שזה רעיון מזהיר.

בזמנו היה צריך להזכיר לנתניהו השכם והערב שהוא ראש הממשלה של כולם – אפילו של ערבים, אפילו של יהודים שהחמיצו, רחמנא ליצלן, ואפילו של אזרחים שטסו לחו"ל (ברשות ובאישור!) ומבקשים לחזור הביתה למשפחות שלהם.

בחלומותיי הגרועים לא פיללתי שגם לראש הממשלה החדש, נפתלי בנט, יהיה צריך להזכיר שהוא ראש הממשלה של כולם: גם של מי שלא התחסנו. והם לא מסכנים את כולנו, הם בראש ובראשונה מסכנים את עצמם. במיוחד כשמתברר שיעילות החיסון בירידה (זה לא אני אמרתי, זה משרד הבריאות אומר), ושגם מחוסנים עלולים להידבק, וגרוע מזה – להדביק (וגם זה לא אני אמרתי, זה הם אמרו).

אז זהו, נפלה רוחי עד מאוד. מגיפות עושות דברים איומים לחברות אנושיות. אמרו את זה קודם, לפני, אבל זה לא משנה: בכל פעם שאני רואה את זה קורה שוב, אני נחרדת מחדש. ולא יכולה להירגע.

עידן הסנקציות

אתמול לפנות ערב שמעתי באחת מתוכניות החדשות דיווח על המחשבות של משרד הבריאות בנוגע להטבות עתידיות למתחסנים נגד קורונה. מטרת ההטבות היא כנראה לשכנע את הנמנעים מלהתחסן שכדאי להם מאוד.

עד כאן אפשר להבין. ה'הטבה' שקורצת במיוחד לי אישית היא שאולי עכשיו, שבועיים אחרי שחוסנתי בחיסון השני (ואפילו תעודת מתחסן יש לי!), אני באמת אהיה פטורה מאימת הבידוד, שעולָה לי בבריאות כבר קרוב לשנה (כל סמס מקפיץ אותי, והמחשבה על איכוני השב"כ מוציאה לי עשן מהאוזניים). למרות שאני לא משוכנעת שבמשרד הבריאות לא ישקלו בקרוב לבטל את ההטבה הזאת, הם כבר הזכירו את זה פעם.

הכתבת והמגישה באולפן דנו קצת בהטבות, והרחיבו בשאלה מה יכול לפתות את הצעירים במידה הרבה ביותר (חדרי כושר? חוצלארץ?), אבל זה כמובן לא נעצר שם. חיש קל עלתה מילת הקסם 'סרבנים', ואחריה מילה קסומה אפילו יותר: סנקציות (נגד סרבנים).

מילה על סרבנים: צריך להבחין בין מפיצי תאוריות קונספירציה של מתנגדי חיסונים (שלא לדבר על מי שקובעים תור לחיסון ובכוונה לא באים, כדי לקלקל, כדי לגרום לבזבוז של חיסונים שייזרקו לפח, שזה באמת גועל נפש) – ובכן, להבחין בין מתנגדי החיסונים שהם באמת בעיה (לא חדשה, אגב), לבין אנשים שפשוט פוחדים (ושנראה לי שהם רוב ה'סרבנים'). בין אם החששנים אכן מזיקים לבריאות הציבור או לא (ובעצם, איך הם יכולים להזיק למי שכבר התחסנו? שאלת תם) – אפשר להבין את החששות: אנשים נוטים לפחוד מפני הלא נודע; הזמן שעובר והניסיון שנצבר בדרך כלל מרגיעים אותם. אני, למזלי, הייתי פטורה מן הצורך לחשוב הרבה, כי אני שייכת לקבוצות הסיכון, ובגילי כבר לא דואגת לעתיד המאוד רחוק, והיה לי די ברור שעדיף לי להתחסן. אבל אנשים צעירים, חזקים ובריאים, שהסיכוי שלהם למחלה קשה עדיין נמוך יחסית – האם באמת זה פשע מצידם לשקול את העניין, להסס, לחכות עוד קצת על הגדר, ללקט עוד הסברים ועדויות מרגיעות? והאם באמת הם יכולים לסכן את מי שכן התחסנו, שמספרם עולה מיום ליום, למרות היללות הבלתי פוסקות בעניין הקצב היורד?

ההצעה שהוזכרה בשידור אתמול הייתה לדרוש מכל עובד להגיע לעבודה עם תעודת מתחסן, ואם לא התחסן – לדרוש אישור על בדיקת קורונה שלילית אחת ליומיים. אפשר לומר שגם את זה אני יכולה להבין, פחות או יותר. אבל זה כמובן לא נעצר כאן: עכשיו היגגו, בקול רם ובלי בושה, איך חושבים במשרד הבריאות להערים קשיים על 'סרבנים' שיתבקשו להביא אישורי בדיקות שליליות: לדרוש תשלום עבור הבדיקות, ויותר מזה: להקטין את מספר מתחמי הבדיקות ואת הנגישות אליהם, כך שלנבדקים יהיה יותר קשה למצוא מקום להיבדק בו, וזה יגזול מהם יותר זמן, כוח ועצבים. לא פחות.

מה שהיה מופלא בעיניי זה שהדיון הזה נמשך באולפן בשלוות נפש מוחלטת. איש מן המשתתפים לא הרים גבה ואמר: רגע, למה? למה להציק ולרדוף? מצד אחד לדרוש בדיקה, מצד שני להקשות בכוונה על מי שמתבקש להיבדק? למה זה נורמלי שמשרד הבריאות מתעסק בכלל עם דברים כאלה? כל כך התרגלנו לשב"כ שרודף אחרינו, ולקלות הבלתי נסבלת שבה כולאים אותנו בבתינו כבר קרוב לשנה – שעכשיו זה כבר בסדר גמור להתעלל במי שפוחדים מחיסון? התחרפנתם?

וזה מה שמחריד בעיניי במיוחד במגפות: שהפחד והמתח ועייפות החומר מוציאים מבני אדם רשעות ושנאה בכמויות שלא תתוארנה. ובעיקר, שהם אפילו לא ערים לכך.

אפרופו ערנות:
היה פעם סיפור (למיטב זיכרוני אמיתי) על ניסוי כלשהו שבו סטודנטים התבקשו במבחן במתמטיקה (או הנדסה) לחשב את מערכת הצינורות שתוביל דם מחבל ארץ אחד למשנהו, על פני מאות קילומטרים. הסטודנטים שקעו מיד בתכנון ובחישובים, ועמלו שעה ארוכה על הפתרון, מבלי שאיש מהם תהה לרגע, בע"פ או בכתב: אבל רגע, למה להעביר דם בצנרת? ממי תקחו את הדם הזה, ואיך? ובשביל מה?

אז זה מה שרציתי להגיד. ונניח עכשיו למוסר ההשכל.