סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.

משבר אישיות

ובכן, זה מביך עד לאין שיעור:  משיטוט הבוקר (ובעצם גם אתמול) בין מאמרי דעה בעיתון הארץ,  מצאתי שאני מסכימה עם דעותיהם של מי שכתיבתם בדרך כלל,  איך לומר בעדינות,  איננה כוס התה שלי.  הסכמתי עם רוגל אלפר שההתייחסות לאבי גבאי מצד גאולה אבן בחדשות 'כאן' הייתה בעייתית מאוד ולא מקצועית (וע"ע הפוסט הקודם).  הסכמתי עם אורי משגב שכתב בעד גבאי.  והסכמתי אפילו עם  גדעון לוי,  שזוכר,  כמוני,  שבימי ילדותנו הייתה מערכת החינוך הממלכתי-לא-דתי הרבה יותר דתית משהיא היום (ועל כן:  "הדתה שמדתה").

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.  נדמה לי שקווי המתאר של אישיותי הייחודית הולכים ומתמוססים נוכח המתואר לעיל.  ימים קשים עוברים עליי,  כנראה,  אם אני חושבת כמו הנזכרים מעלה.  אחרית הימים,  או משהו.  מה יהיה אתי ומה יעלה בגורלי.  למי אהיה דומה עכשיו?

מצד שני,  אולי מי שצריכים להיות מודאגים זה דווקא החברים שם בעיתון הארץ.

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.

המסך יורד

לקראת שמונה  התכוננו לצפות כמדי ערב בחדשות 'מבט' של הערוץ הראשון.  אנחנו מהמעטים שעוד שומרים לו אמונים,  כי אין לנו סבלנות לפרסומות של הערוצים המתחרים.  ואז,  בהפתעה גמורה,  נודע לנו פתאום שהערב היה השידור האחרון.  וגרוע מזה,  שעובדי המהדורה קיבלו הודעה על כך פחות משעתיים לפני פתיחתה:  אפילו לא נתנו להם הזדמנות לערוך משדר פרידה ראוי אחרי כמעט 50 שנות שידור.  או,  כפי שאמרה מיכל רבינוביץ:  קברו אותה קבורת חמור.

אני יודעת שההתנגדות לשידורים של הערוץ הזה היא כמעט מקיר לקיר,  כולל מאנשים שכמעט אף פעם לא צופים בו (אבל איך הם יודעים אם אינם צופים,  זה הדבר שלא הצלחתי לברר).  אבל הוא ליווה אותי לאורך שנים רבות כל כך, מילדותי הרחוקה מאוד ועד הערב,   שלמדתי להוקיר את מה שיש בו.  עשרות שנים צפיתי  ב-'מבט' כמעט כל ערב,  ב-'ערב חדש' כמה פעמים בשבוע,  ב-'יומן שישי' כמעט כל שבוע.  ובתכניות 'תעודה' ובסדרות הטובות,  כולל אלה של השנה האחרונה ('והארץ הייתה תוהו ובוהו',  אם להזכיר אחת מהן).  ולאחרונה גם באורי לוי וכינרת בראשי כל יום שישי אחר הצהריים וב-929 בשלוש וחצי.  צפיתי בערוץ הזה בדיווחים מכל המלחמות שהיו כאן מאז שהוקם,  ועל כל הדברים הרעים יותר והרעים פחות שקרו.  ובטקסי הדלקת המשואות מהר הרצל,  עוד בשחור לבן,  כשצל הדגלנים שיחק על המרצפות בין צעדיהם המתואמים. ובאירוויזיונים הראשונים,  כשעוד התעניינתי בהם.  ובסרטים המצוירים שחיבבתי כל כך, ובתכניות לבתי הספר. אי-אז ראיתי אפילו את השידור הראשון בהחלט של גאולה אבן.  ראיתי גם את שרון וכסלר בתחזית הראשונה שלה.   ואהבתי לחזור הביתה בערבי קיץ ולשמוע בדרך,  ברחוב, מכל חלון פתוח ומכל מרפסת,  את הצלילים המוכרים של הפתיח ל-'מבט לחדשות', כשכולם עוד צפו רק בו.

ועוד לא אמרתי דבר על רשת א ורשת ב ורק"ע וקול המוזיקה.  להם עוד נותרו כנראה כמה ימים,  אם כי אף אחד לא מסביר בדיוק.  איזו ועדה תחליט על זה מן הסתם הלילה או מחר.  חַאפ-לַאפ,  ככה קראה לזה אמא שלי,  וזה בדיוק מה שזה.   ואני חושבת על כל מחדלי הממשלה הנוכחית,  בכל התחומים של החיים,  האמיתיים יותר או פחות:  על  ההתנהגות המבישה  ועל כל ההבטחות שהופרו,  ועל הבורות ועל הזיגזוגים ועל הזלזול ועל דברי הרהב המיותרים ועל השתיקות דווקא כשהיה צריך לדבר,  ועל ההתנהלות המחפירה  בכל מה שקשור ברשות השידור ובתאגיד החדש.  ונראה לי שאם הממשלה הזאת לא נפלה עד הערב (והייתה צריכה ליפול כבר מזמן)  –  היה מגיע לה ליפול הלילה, לפני שתזרח שוב השמש מחר.

למרות שנתנו להם פחות משעתיים להתכונן,  הצליחו עובדי ערוץ אחת להוציא מתחת ידם מהדורת חדשות  אחרונה שלא תישכח במהרה.  אני,  לפחות,  לא אשכח.  על שלושה דברים חשבתי כל זמן השידור:  על איך שהם יחסרו לי;  ועל הוראת הבימוי Exeunt (=הם עוזבים/יוצאים)  במחזות של שקספיר שלמדתי אי אז;  וגם על הקישור הבא,  לפרידה:

כאן.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

בכל זאת

מתבקשת אולי איזו מילת הסבר על היעדרותי הממושכת.  הסיבה פרוזאית לגמרי:  חטפתי דלקת ריאות רעה ועיקשת,  ואין לי כוח וחשק לעשות כלום.  בהתחלה חשבתי שמדובר בסתם שפעת,  מה שהוריד לי מאוד את המורל,  כי הרי קיבלתי חיסון השנה,  לראשונה בחיי,  ותליתי בו תקוות עזות.  ומשנתברר שבכלל לא שפעת,  כבר לא נשארו לי כוחות לשמוח על כך,  מה גם שנראה לי ששפעת עדיפה,  כך שגם אין סיבה של ממש לשמחה.

חוות הדעת הרפואית היא שמצבי משתפר בהדרגה.  חוות דעתי האישית מצועפת במסכים כהים של מרה שחורה,  כך שקשה לי להעריך.  על כן אשמח את לב הקוראים ואספר מה עושים בימי המחלה הארוכים הללו,  שבהם אין כוח לעבוד,  לקרוא,  לכתוב,  לטייל בין בלוגים, לצפות בסרטי טלוויזיה וכיוצא בזה (ולפעמים גם אין כוח להגיע למטבח לקחת כוס מים):  פשוט מנסים להבין את תעלומת תאגיד השידור.  זה מבטיח תעסוקה שאין לה סוף ואין בה רגע דל. ככל שהפכתי בעניין בין נפתולי מוחי היגע (במשך יותר משבוע כבר),  לא הצלחתי להגיע לפתרון.

כי מה  –  אם לא רצו לסגור את הרשות (שאני,  גילוי נאות,  דווקא מחסידותיה),  בשביל מה הרסו אותה ואת חייהם של אלפי עובדיה והתעללו בהם ללא רחמים?  ואם לא רוצים את התאגיד,  בשביל מה הקימו אותו ובלבלו לכל העולם ואשתו את המוח,  ושכרו עובדים חדשים,  ועכשיו תקעו את הכול שוב בגלל (נניח) גאולה אבן?

השאלה הגדולה היא כמובן איך זה שמדינה שמתמודדת עם כל כך הרבה בעיות קשות (החל בגרעין האיראני וכלה במסדרונות בתי החולים הסיעודיים,  כולל  כל מה שבתווך 'מן החיים עצמם')    –  ובכן,  איך היא יכולה בכלל להרשות לעצמה להתעסק בקשקוש הזה כבר יותר משנה (או שנתיים?  איבדתי את מניין הזמן).  והחידה העוד יותר גדולה היא זו:  ברור שלפוליטיקאים אכפת איזו תקשורת תסקר אותם,  ומובן שהיו רוצים שזו תהיה תקשורת אוהדת.  את זה אפילו מעופפים כמוני מסוגלים לתפוס.  די ברור גם שחלקם ינסו למשוך לצורך העניין הזה בחוטים שבהם אסור להם למשוך,  ואני לא סומכת על הגינותם (הרופפת ממילא) שתמנע זאת מהם.  אבל איך זה שהם לא מנסים אפילו להסתיר את העובדה הזאת,  או לפחות להימנע מלהודות בה בגלוי,  זה באמת נשגב מבינתי.  אולי נחוץ סוג אחר של מחלה כדי לרדת לשורש התופעה הזאת. דלקת ריאות לא תועיל לי כאן.

בריאות לכולם!

אובדן הכלח

מאז שכתבתי בפוסט הקודם (אתמול) על הסקנדלים של השבוע שעבר, נולד אמש סקנדל חדש (בתכנית 'עובדה' של אילנה דיין),  והפוסט של אתמול התיישן לגמרי.  כמה צדקה נעמי שמר כשאמרה שאין כאן רגע דל. וכמה קשה לפעמים להבדיל בין סקנדל לפסטיבל.

גולת הכותרת של התכנית 'עובדה' אתמול בערב (שעסקה בנפלאות התפקוד של נתניהו) הייתה מכתב התגובה הארוך שנתניהו כתב למערכת,  ושאותו הקריאה אילנה דיין במהלך התכנית,  אולי משום שכותבו הביע בתחילתו ספק אם היא תעז לעשות זאת.  אז היא העזה.  קולה רעד קצת,  ולא מחמת הפחד,  כך נראה לי.  אבל היא הצליחה להתאפק ולא להגיב,  ורק חתמה את ההקראה במילים:  'לא נגענו'.

בדיוק בסופ"ש האחרון התפרסם בהארץ ריאיון ארוך עם אילנה דיין,  שבו הואשמה קשות מן הכיוון המנוגד לנתניהו.  אני חשבתי שהיא עמדה היטב במתקפות הריאיון ההוא,  אבל בפייסבוק ראיתי שמישהו אפיין אותה בעקבותיו כ'קרנפית צמרת'.  אולי  הוגדרה כך משום שסירבה לראות בכל המתנחלים פושעים,  ואולי משום העוול-כביכול  שגרמה לארגוני השמאל (בפרשת תעאיוש),  ואולי בשל חטא כבד אחר מן הסוג הזה,  כבר שכחתי מה זה היה.  בכל מקרה,  המכתב של אתמול בערב היה מתקפה מן הכיוון השני. מעניין מה חושבים עליה עכשיו מי שקראו לה קרנפית.  לא משנה.

תמצית של מסקנותיי:
* מבהיל לחשוב שאלה הדברים שבהם מתעסק ראש הממשלה של מדינת ישראל.  המכתב שכתב (או אישר) במו ידיו מלמד עליו יותר מכל תחקיר,  אמיתי או שקרי. ראש ממשלה רציני אינו אמור לעסוק בהתכתשויות עם עיתונאים, אפילו אם מדובר לתחושתו בתחקירים שקריים לחלוטין.
* אם כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה קצוות זועמים על אילנה דיין,  יש להניח שהיא עושה גם משהו בסדר.
* הלילה יתחילו לזרום לתקשורת פרטים ראשונים על תוצאות הבחירות בארה"ב,  וכולנו נעבור,  בחן ובשמחה,  לסקנדל/פסטיבל הבא. שיהיה בכיף!

גיל הגבעות

רציתי לכתוב על הסטטוסים והמאמרים המרושעים (כן,  יש גם כאלה) שנכתבים עכשיו על שמעון פרס שהלך לעולמו:  אלה שמוצגים כשירות לציבור,  אבל נועדו בעיקר (כך נדמה) להוכיח שמחבריהם מתוחכמים ומקוריים יותר מן ההמון הפשוט (ההוא שיודע שאין מדברים סרה במתים).  רציתי להגיד שאין שום דבר מקורי ברשעות,  משום שהיא עתיקה כמו הגבעות.

אבל אז שמעתי שחברי כנסת מובילים מן "הרשימה המשותפת" הודיעו שלא ישתתפו בטקס הלוויה,  ואז נגמר לי החשק לכתוב על הרשעות.  כי נזכרתי שיש עוד תופעה אחת שעתיקה כמו הגבעות:  הטיפשות.

אשר לשמעון פרס עצמו  –  לא,  הוא לא היה מושלם,  ומן הסתם עשה גם הרבה טעויות.  אבל נאמנים עליי דברי אבי ששינן לי בילדותי,  חזור ושנן:  רק מי שלא עושה, לא טועה.

ועכשיו,  מֵשֶּתַּמָּה עשייתו,  יגיע אל מנוחתו הנכונה.  אמן.

רסיסי קיץ

שוטף:  אתמול בדקתי את הבחינות האחרונות והיום מסרתי את אחרוני הציונים.  עכשיו אולי אשן בלילות,  ומוטב שכך,  כי עין שמאל שלי כבר הפכה מירוקה/חומה לאדומה.  אי שם אחרי האופק קבעתי תור לרופא עיניים.  לפני זה צריך עוד להתחיל לעבוד על מועדי ב'/סילבוסים/סמינריוניות.  צפי לקצת חופש:  אולי בספטמבר.  או שלא:
It ain't over till it's over    –   and it's never over  .

*

החייל היורה:  לפני כמה ימים צפיתי בדיון בטלוויזיה שבו הזכיר מישהו (שכחתי מי) בעצב,  ש'פעם היה סוב-יודיצה'.  כלומר,  שפעם חיכו בשקט שבית המשפט יחליט.  מישהו ענה לו שם בשאלה:  אבל התקדמנו ממה שהיה 'פעם',  לא ככה?  תשובתי:  כן ככה.  השאלה היא אם ההתקדמות הזאת אכן מבורכת.

*

אמנות עירום:  על כל מה שכבר נאמר בעניין עבודת הגמר ההיא בשנקר אני יכולה רק להגיד שני דברים קטנים.  האחד,  שיותר משיש כאן פגיעה בכבוד נשים או פגיעה בחופש האמנות (תלוי בנקודת ההשקפה),  זו סתם גסות רוח. כן,  שוב חנה בבלי;  אני יודעת שהיא כבר לא באופנה.  ובכל זאת.  ומנגד,  אני יכולה להוסיף שהכבוד של אף אחד/אחת לא באמת תלוי בעבודת גמר של סטודנט,  יהא מוכשר ככל שיהיה.  כבודו של כל אחד תלוי רק במה שהוא עצמו עושה.  למיטב ידיעתי,  היחידה שלא אמרה על זה כלום בינתיים היא איילת שקד.  ואם אכן לא אמרה,  זה מוכיח את מה שידענו ממילא:  שהיא לא רק יפה,  אלא שגם יש לה שכל.

*

על השנינה:  ראיתי בחצי עין את תגובתו המשעשעת-משהו של איימן עודה להתנצלות המביכה-משהו של בנימין נתניהו.  ככלל אני מעדיפה את עודה על נתניהו,  אבל בכל זאת אני תוהה:  אז זאת הפוליטיקה העכשווית?  סרטונים שנונים ומתחכמים בפייסבוק?  לא חבל על כל האנרגיה הזאת שיורדת לטמיון?

*

929:  התחלתי לצפות בזה בימי שישי אחה"צ (בערוץ אחת),  כשהם רק התחילו שם את ישעיהו.  עכשיו הם כבר בירמיהו.  אפילו קניתי תנ"ך מלא קצת יותר גדול מהפצפונים שיש לי בבית,  כדי שאוכל לראות (עם משקפיים אבל בלי זכוכית מגדלת) את טעמי המקרא   –  כדי שאדע מתי עוצרים לנשום.  התכנית הזאת עושה לי קצת סדר בראש בענייני היסטוריה ותאריכים,  מַמלכות בבל ואשור, מלכי יהודה וישראל,  ושאר הדברים ששכחתי באלגנטיות מאז שהייתי תלמידת בית ספר.  מה שתמיד מפליא אותי זה איך שאין שום חדש תחת השמש.  כאז כן עתה,  וכעתה כן אז.  לו היו ישעיהו וירמיהו קמים פתאום לתחייה,  היו יכולים להשמיע שוב את רוב נבואותיהם,  והן עדיין היו רלוונטיות.  אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב.

*

משקה קיץ:  כמו בשנה שעברה:  מים בכוס גדולה,  קוביית קרח,  פלח לימון,  גבעול נענע.  שותה,  חוזרת וממלאת את הכוס,  מכסה   –  ולמקרר.  אחרי חצי שעה אני שוב צמאה,  שותה,  מוסיפה מים,  מכסה ולמקרר.  וחוזר חלילה.  כל בוקר  –  נענע ולימון חדשים.  זה כמו תה חם,  אבל קר,  ובלי תה.

*

ולמרות זאת:  נמס לי המוח.