האיש שלנו בווהאן

בין לבין שאלתי מאפליקציית עברית (הידעתם? קוראי ספריות ציבוריות יכולים לשאול גם ספרים דיגיטליים!) את ספרו של עופר דקל (הלא הוא עופר מסין, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, וראו בתגית), האיש שלנו בווהאן. הוא מתעד שם את ימי סגר הקורונה שעברו עליו ועל משפחתו הקטנה בעיר ווהאן שבסין, העיר שבה החל הכול.

זה כתוב יפה מאוד ונוגע ללב, כמו שעופר מסין יודע לכתוב, ודי דומה לקטעים משלו שקראתי בזמנו בפייסבוק (אם כי הצטרפתי לקוראיו שם בשלב מאוחר יחסית של הסגר ההוא). זה קצת מורט עצבים לקרוא על תקופות קשות שהכרתי אישית (בשבילי זה לפעמים כמו לקרוא על תקופות הפיגועים הגדולים: זה מעיר מרבצם את כל השדים), אבל עופר מסין יודע להחליק את זה איכשהו, ולפזר מעל לכל זה כל כך הרבה חמלה ואנושיות, שזה מרגיע קצת.

היום קראתי את הקטע על בית חב"ד בצ'אנגדו שניסה לשלוח לעופר מזוזות (בדרך לא דרך, למרות האיסור). אני מצטטת כאן משהו קטן משם בעניין המזוזות, מחודש מרץ 2020 (אבל אין לי מספרי עמודים של ספרים דיגיטליים בעברית):

"… אבל אלה ימים משונים וזמנים קשים, ואני נאחז בכל מיני דברים. שואב כוחות. ואני מודה, המזוזות שעושות את דרכן אליי [מבית חב"ד] נותנות לי הרגשה טובה. לאמונה כנראה יש כל מיני דרכים לקנות אחיזה בלבבות. וגם להשגחה.

חוץ מזה אני אוהב את המילה להסליק. החיים שלנו סרט. אני עוזר להסליק מזוזות לעיר נצורה בגלל וירוס. אלוהים, אין ספק שאם אתה קיים, אתה חובב קולנוע." (ההדגשות שלי)

שאז אני מוכרחה לחייך. מעניין מה אלוהים היה חושב על תחביבו החדש.

*

ותצטרכו לסלוח לי שלא כתבתי כלום על יום השואה. וזה למרות שבערב יום השואה, אחרי הטקס, התעמקתי מאוד בחיפוש מידע בגוגל על השיר של גיא ההריגה פונאר ('שקט שקט בני נחרישה / כאן צומחים קברים'), שזכרתי במעורפל שיש לו (לשיר) היסטוריה מעניינת. ואכן. את הלחן היפהפה שלו כתב הפסנתרן אלכסנדר תמיר כשהיה בן 12, בגטו וילנה. אפשר למצוא בגוגל את כל המידע, הקלטות של השיר, וגם סרט שלם שעשו על כך. אז זה היה ערב יום השואה הפרטי שלי, וביום השואה עצמו הייתה לי כל כך הרבה עבודה (הייתי חייבת לגמור משהו בזמן) שלא התפניתי לכתוב עוד. וכבר הבא בתור, יום הזיכרון, עומד בפתח. איך הזמן טס.

בלוגולדת 15

אתמול מלאו 15 שנים להיותי בלוגרית. בדיוק ב-4 באפריל 2006 פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג. כל כך חששתי מפתיחתו שהתקשרתי כמה פעמים לראש המשפחה בעבודה בשביל לשאול אם לדעתו זה רעיון טוב ("ומה אם מישהו יראה את מה שאני כותבת?" [באמת אני לא מבינה מה תיארתי לעצמי]). ראש המשפחה אמר שאין בעיה. ובאמת, בהתחלה, לא הרבה אנשים ראו, וגם התביישתי להגיב בבלוגים של אחרים (כולם בדפי התגובות נראו כל כך שייכים, ורק אני לא).

אבל מאז עבר הרבה זמן, והכול השתנה. הפכתי לבלוגרית מנוסה יותר, ואפילו התרגלתי להגיב בכל מיני מקומות. ישראבלוג נסגר פחות או יותר, ועברתי לוורדפרס, ועד היום אני נאבקת בעציותו המעצבנת. בינתיים הייתה (ועודנה?) הקורונה, והיו עוד דברים, ואני פחות או יותר איבדתי עניין.

האמת שזה די מצער אותי, אבל לא יודעת איך להפיח חיים בגפרור הכבוי הזה. זה בעיקר עצוב עכשיו, לקראת הגמלאות, כשלכאורה יתפנה לי הרבה זמן, ובדיוק אז לא יתחשק לי להשקיע אותו בכתיבה. איזה עיתוי אומלל.

האמת שמי שמכתיבה את הפוסט הזה היא עדה ק. הזכורה לשמצה, שגורסת שבכלל אין סיבה לחגיגה, ועל כן תוקעת סיכות בכל הבלונים ואומרת לי תרגיעי, בין כך ובין כך אין לך על מה לספר. ולראיה היא מציגה את הפנינה הבאה שהיא חיברה ממש לאחרונה:

קינה
איכָה אבדה לי הכתיבה
איכה אבדה נחמתה
ומה בכלל יוכל
(וגם: האִם)
לתפוס את מקומה

צריך להודות שזה מתפתח בהדרגה לפוסט בלוגולדת מאוד ביזארי, וזה בעיקר כי אני מרשה לגברת הנ"ל להתפרע. אבל הנה אסיט אותה קצת הצידה, ואביע את תקוותי שהשנה ה-16 לבלוג, שהתחילה בדיוק אתמול, תהיה טובה מקודמתה.

ברוח אופטימית זו אמשיך ואדווח שהלכתי שלשום לטיול רגלי ארוך, ובדרכי חזרה התיישבתי על ספסל בפינה החביבה עליי בגינה הציבורית (החביבה עליי גם כן), ושלפתי את פנקסי ועפרוני, ושרבטתי שם בצל כמה דברים, במילים ובקווקווים. למשל,

עץ זית בגינה:
גזעים שלובים
מחובקים
ועלי שֵיבה
זוהרים בשמש
ואוושת הרוח

*

בחצר עזובה ומוזנחת ראיתי:
חרציות ופרגים.
פרחי ילדותי שורדים.
וכמה חן בהם
וכוחות חיים.
אין חובה להרחיק
נדוד
לראות כלניות
ורקפות
כשבחצר עזובה
בדרכי הרגילה
פרחי ילדותי
מפזרים את חינם
בחינם

*

האלמוגנים פורחים:
עדיין כמעט עירומים
מֵעלים ירוקים
אבל הכרבולות האדומות
כבר לוהבות.
שנה בשנה
אביב

זה מה יש

עד כדי כך התרגלתי כבר לבחירות, שהנחתי להן להתקרב, לעבור ולהתרחק בלי שכתבתי עליהן מילה. כי כמה אפשר. למרות שזממתי להחרים אותן, או להצביע בפתק לבן, זנחתי לקראת הסוף את תוכניותיי הפרועות, והלכתי כמו ילדה טובה לקלפי. ועל אף שכבר נשבעתי שלעולם לא אצביע שוב למפלגת העבודה, הצבעתי עבורה שוב. יש לי סיבה טובה: הפעם זו באמת לא אותה מפלגה, ואת מרב מיכאלי אני מעריכה ומחבבת. לא יודעת כמה רחוק היא תגיע, אבל הנחישות שלה, וההומור שלה, והאופן שבו היא נלחמת נקי ולא מתלהמת ולא יוצאת בהבטחות מופרכות, מדבר אליי: סטייל חדש במקומותינו, ונראה לי שרבים כבר צמאים לחידוש כזה. לראשונה מזה זמן רב יצא שהמפלגה שעבורה הצבעתי הגיעה להישגים יפים (טוב, הכול יחסי). כך שבסך הכול לא בעטתי בעצמי בכעס כשהתבררו סוף סוף התוצאות.

בעיקר התרשמתי מן העובדה שיותר ראשי מפלגות נמנעו הפעם מלנפנף מראש בהצהרות מסוג 'לא אשב עם'. לא כולם, כמובן – יש טיפשים שאף פעם לא לומדים. אבל יש מי שכבר למדו שהרעיון של משטר קואליציוני הוא לשבת עם, לא בלי. לא צריך להתחתן עם מי שיושבים איתו, רק לעבוד קצת, ולהשתדל שזה באמת יהיה 'לטובת העם והמדינה', כמו שכולם שמחים להצהיר אבל פחות ששים לקיים. העם והמדינה הגיעו הפעם לקלפיות פחות או יותר על ארבע, ובאמת, עם כל הקורונה הזאתי והטרלולים שמסביבה, תש כוחנו כמעט לגמרי. אז קדימה תקחו כבר את חוות הדעת שמסרנו לכם במיליוני פתקים (ויותר מפעם אחת), ותסיקו מסקנות ותעשו עם זה משהו. טיפ קטן ממני: ככל שפחות ראשי מפלגות ישאפו להיות ראשי ממשלה, כך ייטב. תרדו כבר מהעץ הזה, אתם לא עד כדי כך מוכשרים, כפי שנוכחנו לדעת היטב.

גם על פסח לא דיברתי, והנה הוא כאן כבר מחר בערב. ניסיתי לנקות קצת – למשל רוקנתי כמה מגירות וארוניות שאכסנו הרבה חומר שלי שקשור לעבודה (יותר מ-40 שנה, ואפילו מחברות מימיי כסטודנטית עוד יש לי): זרקתי הרבה מזה (לקראת הפנסיה כבר מותר), ואת הנותר ארגנתי באופן קצת יותר אינטליגנטי – עד שעייפתי ועזבתי את כל השאר בבלגן המקורי. כמובן כל האבק שניקיתי היה טרחה לבטלה אחרי האובך שהשתולל כאן השבוע (ולא, הגשמון שיורד עכשיו והופך הכול לבוץ לא מנחם אותי). אבל, כמאמר הכותרת, זה מה יש, ועדה ק. כבר התלוננה השנה מספיק, גם היא כבר יכולה לצאת לקצת פנסיה, לפחות מן הבחינה הזאת.

תכף הולכת לבשל מרק עם קניידלעך. דווקא טוב שלא כל כך חם, לפחות אפשר יהיה ליהנות מן המרק. ואיזה נחמד שהפעם אפשר לרוץ לסופר ברגע האחרון כדי לקנות את מה ששכחנו בלי לתהות אם שווה להסתכן לשם כך במחלה קטלנית. מאחלת לכולם ימים נינוחים, ושניהנה קצת מזה שקורונה הזאתי משחררת אותנו (לפחות זמנית) מאחיזת הצבת שלה, ואולי אפילו עדה ק. ואנוכי נשתחרר מעולָהּ ונשמח קצת (למרות שעדיין אנחנו לא ממש מרשות לעצמנו: קפיץ שנמתח יותר מדי, קשה לו לחזור לשלוותו המקורית [והגששים היו שואלים כאן, ובצדק: הייתה שלווה?]).

חג פירורים שמח לכולם!

מהר לפני שייגמר

זה כבר לגמרי ברור שאביב. מרגישים את זה באוויר. בעצם כבר מאוחר מדי, אבל בכל זאת מעלה לכאן את הטקסט הזה מפברואר, כשעוד היה חורף באמת. כי לפרסם את זה כשכבר ייעשה קיץ יהיה ממש מוגזם.

וזה עדיין שייך ל'שירי סערות חורף', ולעיסוק הבלתי פוסק שלי בציפורים:

בוקר חורפי
הרעמים מתקרבים
מתגברים
אבל הציפורים
לא מוותרות
יש להן עוד
הרבה מה לעשות
הרבה מה להגיד
לפני שהגשם יחזור
ישתלט על הכול
וישבית

דברים קורים

משהו משיר של אגי משעול: "קורים, קורים דברים, וגם אני קורָה." כשאני מצטטת את זה אני חייבת להודות שזה יוצר מעין וידוי מוזר בשביל בלוגרית שבכלל לא מתחשק לה לכתוב (אני מניחה שאגי משעול התכוונה למשהו אחר).

בחודש הבא: 15 שנים להיותי בלוגרית. לאורך השנים הללו צפיתי בהרבה בלוגרים חברים שנשמטו אט-אט מעולם הכתיבה בבלוג: לא התחשק להם. בהתחלה לא הצלחתי בכלל להבין איך זה ייתכן. בהמשך התחלתי להבין, ולשאול את עצמי מתי זה יקרה גם לי.

הקורונה הביאה איתה כל מיני דברים, טובים ורעים. אחרי ההתלהבות הראשונית של תיעוד כמעט יומיומי של הסגר הראשון, הגיע (כצפוי) המיאוס. ואז התחלתי גם אני להישמט בהדרגה ממצבת הכותבים המסורים.

כמובן, אי אפשר לצפות מראש מה יקרה בעתיד. אבל בינתיים לא בא לי לספר על עצמי. רק על עצמי לספר ידעתי, ועל עצמי לא בא לספר – אז מה נשאר. ובעיקר, בשביל מה.

אז בכל זאת רק שני דברים (כדי להוכיח שכל ההקדמה הנ"ל היא לא בהכרח לעניין):

הראשון – בכל זאת אירוע ראוי לאזכור: הודעתי בעבודה שאני פורשת בתום שנת הלימודים הנוכחית. כלומר, למעשה, בסוף אוגוסט הקרוב, פלוס מינוס.

נראה לי שמה שהכריע את הכף הוא הקונספט של למידה מרחוק. כן, העולם החדש האמיץ יִלמד וילַמד מרחוק גם אחרי הקורונה, זה כבר ברור לי לגמרי – אבל אני עוד תקועה בעולמי הישן, ההוא שמתמצה בתמונה המצוירת שראיתי פעם, מזמן מזמן, באנציקלופדיה לילדים: ראו בה מורה ותלמידיו בצל העץ ביוון העתיקה. נראה לי ששמה היה "שיעור ביוון העתיקה". התלמידים יושבים על האדמה, המורה עומד מולם ומסביר משהו ומדגים בעזרת שרטוטים על החול, עם מקל. זה הכול. כן, היום יש עזרים ומצגות, זום ואתרי שיעור וקורסים מקוונים, ומשחקים לימודיים, מכל טוב הארץ. אבל אני עוד מאמינה שכל מה שצריך בשביל לימודים זה מורה ותלמידים, ואיזה נייר או לוח או חול כדי לשרבט עליהם דוגמאות. ורצוי – הו, כל כך רצוי – קשר עין. כל השאר זה בונוסים, וכשיש הפסקת חשמל הם בין כך ובין כך מתאדים.

אז הגיע הזמן. הודעתי וזהו, ואחר כך התחלתי להרגיש הקלה – מה שלא קורה לי הרבה לאחרונה. נראה לי שאשמח למצוא את עצמי במצב ששלומי לא קשור בחוט לשלום האינטרנט.

והדבר השני – לאחרונה הצטברו לי במחברת כמה דברים קטנים שקראתי להם בשם המקובץ (והמפואר) 'שירי סערות חורף'. את רובם חיברתי בראש כשהייתי ערה בלילות בזמן סופות רעמים שאני שונאת עד בלי די. הגיע הזמן להעלות את חלקם לכאן, כי נראה שהחורף עכשיו הולך ונמוג, לטוב ולרע. אז הנה אחד מהם, ודווקא בלי קשר לסופת רעמים לילית:

נסיעה ביום חורפי סוער
לרגע
נפתח חלון
בתוך האפור הכבד
הערוך להמטיר.
הרחק מאחוריו פתאום נשקפת
התכלת.
תמיד אמרו לי
שיש אור מאחורי העננים
ולא האמנתי

להפיל מונומנט

כולם מדברים על מה שכתבה גליה עוז על אביה, עמוס עוז.

הסתקרנתי מאוד וקראתי את הספר הקצר שכתבה עליו (דבר שמתחפש לאהבה), וכפי שהיה צפוי מראש, הגעתי למסקנה הברורה, ש –

אין לי מושג.

השכל הישר אומר שיש מן הסתם דברים בגו – אבל עד כמה, ועד כמה לא, אין לי דרך לדעת, וזה גם לא באמת בסמכותי להחליט, והיות שהכותבת היא כבר לא ילדה חסרת אונים, היא בכל מקרה לא זקוקה להגנתי.

מה נשאר? בשבילי עמוס עוז בין כך ובין כך לא היה מורה רוחני. הסכמתי עם רוב דעותיו הפוליטיות, אבל לא הערצתי אותן. כן הערכתי מאוד – מאוד – את כתיבתו, ואני מעריכה אותה גם עכשיו. בכוונה לקחתי לידיי אתמול את ספרו אותו הים, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, ועלעלתי בין קטעים אהובים בתוכו, ושמחתי לגלות שקסמם בעיניי לא פג.

כן, מבחינתי הוא היה קוסם במילים. גם במילים שבעל פה, אבל בעיקר בכתב. אני לא יודעת איזה מין בן אדם הוא באמת היה. הגיוני לשער שלא היה מושלם. אפשר שעולל את הדברים האיומים שביתו מדווחת עליהם. ואולי היא מפרשת דברים מסוימים בהגזמה. ובכלל בעייתי לגולל אותם בפני הציבור כשהשחקן הראשי בהצגה כבר לא יכול לענות. כך או כך – זה לא תפקידי לקבוע, וגם לא עקרוני לעשות זאת. והמילה אולי הייתה ונותרה יסוד שולט בחיי.

אצטט כאן משהו מתוך ספרה של גליה עוז, לקראת סופו – שורות שמדברות אליי במיוחד ומתאימות לתפיסתי את העניין:

"כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט. אבל אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות… . אולי אף צד באישיות הדו-פרצופית של אבא שלי לא מבטל את השני. אני מכירה בזה ששני הפרצופים אותנטיים. הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי" (ההדגשות שלי).

בספר אותו הים יש קטע אחד ('ידי על ידית החלון', עמ' 114) שבו עמוס עוז מדבר אל הוריו המתים. כן, גם לו היו חשבונות לא פשוטים עם אבא ואימא שלו:

"אתם במנוחה נכונה. ישנים? או עדיין רבים? לפחות בגללי אל תריבו: אני מסודר וחרוץ… עייף ולא מוותר. אתם ביקשתם ממני שאגדל ואהיה כך וכך. אבא כך ואימא אחרת. עכשיו ההבדל מתכווץ וכבר לא משנה איך אהיה. אהיה עוד זמן מה ואשכב… אתה קם ועומד, שחוח. את יושבת זקופה ויפה. אתה כנראה מתעקש, מסרב לפתוח חלון. את לא מוותרת. בחושך הזה העמוק את בוכה לחינם בשקט ואתה מנמק בלחישה. ידי על ידית החלון וכעת יש לבחור. אם לסלוח, זו השעה" (ההדגשות שלי).

אז כמו שאמרתי, בשבילי הוא נשאר קוסם במילים. לא יותר, גם לא פחות.
ואשר לכאבים של כל הנוגעים בדבר – נותר לי רק לקוות שיימצא להם מרפא, ושעוקצם יקהה, ולו רק במעט.

עידן הסנקציות

אתמול לפנות ערב שמעתי באחת מתוכניות החדשות דיווח על המחשבות של משרד הבריאות בנוגע להטבות עתידיות למתחסנים נגד קורונה. מטרת ההטבות היא כנראה לשכנע את הנמנעים מלהתחסן שכדאי להם מאוד.

עד כאן אפשר להבין. ה'הטבה' שקורצת במיוחד לי אישית היא שאולי עכשיו, שבועיים אחרי שחוסנתי בחיסון השני (ואפילו תעודת מתחסן יש לי!), אני באמת אהיה פטורה מאימת הבידוד, שעולָה לי בבריאות כבר קרוב לשנה (כל סמס מקפיץ אותי, והמחשבה על איכוני השב"כ מוציאה לי עשן מהאוזניים). למרות שאני לא משוכנעת שבמשרד הבריאות לא ישקלו בקרוב לבטל את ההטבה הזאת, הם כבר הזכירו את זה פעם.

הכתבת והמגישה באולפן דנו קצת בהטבות, והרחיבו בשאלה מה יכול לפתות את הצעירים במידה הרבה ביותר (חדרי כושר? חוצלארץ?), אבל זה כמובן לא נעצר שם. חיש קל עלתה מילת הקסם 'סרבנים', ואחריה מילה קסומה אפילו יותר: סנקציות (נגד סרבנים).

מילה על סרבנים: צריך להבחין בין מפיצי תאוריות קונספירציה של מתנגדי חיסונים (שלא לדבר על מי שקובעים תור לחיסון ובכוונה לא באים, כדי לקלקל, כדי לגרום לבזבוז של חיסונים שייזרקו לפח, שזה באמת גועל נפש) – ובכן, להבחין בין מתנגדי החיסונים שהם באמת בעיה (לא חדשה, אגב), לבין אנשים שפשוט פוחדים (ושנראה לי שהם רוב ה'סרבנים'). בין אם החששנים אכן מזיקים לבריאות הציבור או לא (ובעצם, איך הם יכולים להזיק למי שכבר התחסנו? שאלת תם) – אפשר להבין את החששות: אנשים נוטים לפחוד מפני הלא נודע; הזמן שעובר והניסיון שנצבר בדרך כלל מרגיעים אותם. אני, למזלי, הייתי פטורה מן הצורך לחשוב הרבה, כי אני שייכת לקבוצות הסיכון, ובגילי כבר לא דואגת לעתיד המאוד רחוק, והיה לי די ברור שעדיף לי להתחסן. אבל אנשים צעירים, חזקים ובריאים, שהסיכוי שלהם למחלה קשה עדיין נמוך יחסית – האם באמת זה פשע מצידם לשקול את העניין, להסס, לחכות עוד קצת על הגדר, ללקט עוד הסברים ועדויות מרגיעות? והאם באמת הם יכולים לסכן את מי שכן התחסנו, שמספרם עולה מיום ליום, למרות היללות הבלתי פוסקות בעניין הקצב היורד?

ההצעה שהוזכרה בשידור אתמול הייתה לדרוש מכל עובד להגיע לעבודה עם תעודת מתחסן, ואם לא התחסן – לדרוש אישור על בדיקת קורונה שלילית אחת ליומיים. אפשר לומר שגם את זה אני יכולה להבין, פחות או יותר. אבל זה כמובן לא נעצר כאן: עכשיו היגגו, בקול רם ובלי בושה, איך חושבים במשרד הבריאות להערים קשיים על 'סרבנים' שיתבקשו להביא אישורי בדיקות שליליות: לדרוש תשלום עבור הבדיקות, ויותר מזה: להקטין את מספר מתחמי הבדיקות ואת הנגישות אליהם, כך שלנבדקים יהיה יותר קשה למצוא מקום להיבדק בו, וזה יגזול מהם יותר זמן, כוח ועצבים. לא פחות.

מה שהיה מופלא בעיניי זה שהדיון הזה נמשך באולפן בשלוות נפש מוחלטת. איש מן המשתתפים לא הרים גבה ואמר: רגע, למה? למה להציק ולרדוף? מצד אחד לדרוש בדיקה, מצד שני להקשות בכוונה על מי שמתבקש להיבדק? למה זה נורמלי שמשרד הבריאות מתעסק בכלל עם דברים כאלה? כל כך התרגלנו לשב"כ שרודף אחרינו, ולקלות הבלתי נסבלת שבה כולאים אותנו בבתינו כבר קרוב לשנה – שעכשיו זה כבר בסדר גמור להתעלל במי שפוחדים מחיסון? התחרפנתם?

וזה מה שמחריד בעיניי במיוחד במגפות: שהפחד והמתח ועייפות החומר מוציאים מבני אדם רשעות ושנאה בכמויות שלא תתוארנה. ובעיקר, שהם אפילו לא ערים לכך.

אפרופו ערנות:
היה פעם סיפור (למיטב זיכרוני אמיתי) על ניסוי כלשהו שבו סטודנטים התבקשו במבחן במתמטיקה (או הנדסה) לחשב את מערכת הצינורות שתוביל דם מחבל ארץ אחד למשנהו, על פני מאות קילומטרים. הסטודנטים שקעו מיד בתכנון ובחישובים, ועמלו שעה ארוכה על הפתרון, מבלי שאיש מהם תהה לרגע, בע"פ או בכתב: אבל רגע, למה להעביר דם בצנרת? ממי תקחו את הדם הזה, ואיך? ובשביל מה?

אז זה מה שרציתי להגיד. ונניח עכשיו למוסר ההשכל.

במכלאה

אז למה אני לא כותבת?

כי קשים וקשים הימים. לא רק אצלי – אצל כולם, כמעט, ואולי בלי כמעט.

למרות שבעצם, מצבנו סביר בהחלט. לפחות יחסית. אין דאגות פרנסה, הילדים כבר גדולים ומסודרים (הפעם האחרונה שראיתי אותם, וגם זה בהרכב חלקי, הייתה ב-25 בדצמבר, ממש לפני פרוץ הסגר האיזשהו. ההוא שאולי הבנתי נכון ומסתיים מחר בבוקר, שאז יהיה מותר לנסוע מעיר לעיר, אולי). הספקנו להתחסן בזמן, אז נחשבים למוגנים פחות או יותר. ובכלל למדנו לתפקד במכלאה הביתית שלנו ומסתדרים לא רע.

אז למה לא כותבת?
כי אני עצובה, מודאגת וחרדה. מרגישה כמי שמהלכת על סף תהום, ונזהרת מאוד לא לצנוח מקצה הצוק. לא תמיד בטוחה שאצליח. זה קצת כמו קפיץ שמתחו אותו יותר מדי: אחר כך כבר קשה לחזור למצב הראשוני. וגם כועסת כל כך, על שהמדינה (על שפעת סגריה ובידודיה, איכוניה ומעקביה, איומיה והפחדותיה) כל כך מנסה לשמור עלינו מפני הקורונה, עד שהיא הורסת לנו את הבריאות מכל הבחינות האחרות.

אז בגלל זה אני לא כל כך כותבת. לא נעים להתלונן כל הזמן. מדי פעם משרבטת במחברת לא-פרוזות קטנות, ומדי פעם מעלה חלק מהן לבלוג. לא-פרוזות מרגיעות אותי בגלל שהן כל כך לא אינפורמטיביות. ומדי פעם כותבת פוסטים של טענות ומענות, וגונזת אותם. וחוץ מזה עסוקה, עובדת, מנסה לשרוד איכשהו. ויוצאת מדי יום לסיבוב הרגלי שלי בטווח הקילומטר (פלוס מינוס). אבל זה כבר באמת עולה לי על העצבים.

הנה לא-פרוזה קטנה, מהחיים:

Let Go
את הרי יודעת:
את לא יכולה –
לא, את לא יכולה –
לשלוט.
ולמרות זאת
את לא מפסיקה
לנסות.

*

אבל הגבעול של הסחלב ממשיך במסעו אל האור. לאט לאט, ואני מקווה שבטוח.

אולי*

קרן אור זרחה פתאום באפלה:
הסחלב
שלח את היונה
לראות הֲקַלּוּ,
והוציא עמוד פריחה:
זעיר
חדש כולו
חותר
מַתְמיד
למעלה
אל האור
של קצה המנהרה.

(* לט"ו בשבט)

ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים