נשק וסע (או: שלום כיתה א')

לא, אני לא אכתוב על מהומת פתיחת שנת הלימודים אצלנו. רק אציין נסיבות מקילות: זה לא קל להחליט החלטות בתנאים כאלה. לא הייתי רוצה להיות במקום מי שצריכים להחליט. וזה בלי קשר לעובדה ששר החינוך אצלנו הוא מעצבן ברמות על. ליבי ליבי לרוני גמזו, שנלחם בגבורה מול תחנות רוח, ולפעמים גם מצליח.

ומכאן – ישר לסין:
על דף הפייסבוק של עופר מסין כתבתי כבר כמה פעמים. היום הוא מספר על היום הראשון ללימודים של בנו הקטן. כן, גם בסין מתחילים ב-1 בספטמבר. יש הוראות מדויקות וקשוחות על איך מותר להיפרד מן הילד (רמז: מאוד מהר – אומרים שלום וזהו), והסינים, בניגוד לישראלים, מצייתים בקפדנות. עופר מסין, שהוא הרי עופר ישראלי, מנסה להביע התקוממות, אבל אשתו הסינית לא מרשה, והוא שומע בקולה. גם הילד הקטן מציית בלי תלונה.

אבל זה לא מונע מעופר מסין לשקוע בזיכרונות. ביומו הראשון בכיתה א', בארץ הקודש, הייתה אימו בשמירת היריון, ומי שלקחה אותו לבית הספר הייתה ברברה השכנה. הוא מספר שהמורה פקדה על הילדים לנפנף לאבא ואימא לשלום, ומוסיף: "ועד היום אני תקוע עם היד ככה באוויר כי ברברה זאת לא אמא שלי, חשבתי אז ולא ידעתי מה לעשות. לנפנף או לא." שזה המשפט שהכי נוגע לליבי בכל הפוסט של עופר מסין, למרות שכמעט כל משפט שלו נוגע ללב.

איך שלא יהיה, אחיו הצעיר של עופר מסין (ההוא שהיה אז עובּר בשמירת היריון) מספר לו עכשיו שבארץ קוראים היום לנוהל הפרדה המקוצר הזה בשם 'נשק וסע'. עופר מספר לאשתו, שמספרת להורים הסינים בבית הספר בווהאן, וכולם מתפעלים. בסין זה נחשב 'מילים רכות', וזה מקסים בעיניי ביותר. אגב, אני זוכרת שגם אני התפעלתי בפעם הראשונה שראיתי את החניות הזמניות-מהירות של ה'נשק וסע' הזה (הרבה אחרי שהילדים שלי כבר לא למדו שם).

אז התחילה שנת הלימודים. גם אני כבר שקעתי במצולות הכנת השנה הבאה אצלנו (מתחילים אחרי החגים), ועוד לא רואה את הסוף: בינתיים הכול יתנהל ממרחק, בזום, ואני שונאת את זה. לא הייתי בירושלים מאז ה-8 במרץ, ואני נורא מתגעגעת.

שתהיה שנה"ל תשפ"א טובה לכולנו.
והנה הקישור לפוסט של עופר מסין.

ארבע שקיעות*

צרצר לפני שקיעה

אור השמש השוקעת
מתמהמה
בעקבותיה
אבל הצרצר יודע  –
צרצורו כבר מתנסר
בתוך הזוהר
שהותירה אחריה

*

בין ערביים: תרגיל צבעים
(ספירת מלאי)

כְּתוֹם דְּלֵקַת שקיעה מאחורי חומת עצים –
שְחוֹר העצים בתוך הבְּעֵרה –
וְרוֹד האופק שמנגד –
תְּכוֹל המרחבים העמוקים אשר בתווך –

חרמש ירח של ראש חודש –
צף
דק
שקוף כמעט –

*

בחושך

פנס רחוב דולק
מקנן בתוך עץ,
נחבא
בהינומה שקופה
של עלים
מוארים

*

שקיעה בים

האור גוֹוע;
אפרוריות המים
היא געגוע

*

[* לא, פשוט לא יכולה כבר לעסוק בענייני דיומא וקורונה ופוליטיקה. דכדוך ומיאוס. אז נשארו רק עוללות טיולי-ערב רגליים. זה מה יש.]

גלישת בוקר

לפעמים, בגלישת הבוקר שלי באינטרנט, אני מוצאת פנינים.

למשל היום. קראתי ריאיון (שפורסם נדמה לי ב'מעריב') עם יורם לס (לא בא לי להתווכח עכשיו על קביעותיו בענייני קורונה, אבל אני תוהה אם הוא אכן תמיד כל כך טועה ומטעה בכל מה שהוא אומר. לא משנה). בקיצור, משך את עיני משהו שהוא אמר שם דווקא בענייני פוליטיקה: שהיא "אומנות של ניווט בין קרחונים". זה כל כך נכון בעיניי, ולא רק לפוליטיקה. ואם להישאר בענייני קורונה – רוני גמזו הוא לא פוליטיקאי, אבל לא אתפלא אם גם הוא מרגיש כמי שמנווט בין קרחונים, והם חדים ומשוננים במיוחד.

*

ועוד באינטרנט, הבוקר: עופר מסין כותב בדף הפייסבוק שלו שהוא תוהה לאן נעלמו החלומות שהוא ואשתו רקמו על העתיד בעת שהיו סגורים ומסוגרים עם ילדיהם בבית, בווהאן, בחודשי סגר הקורונה. "אסור לנו לשכוח את החלומות", הוא כותב שם. וגם זה כל כך נכון.

אולי חלומות הם סם החיים.
למרות שאני חוששת שאני כבר שכחתי את כל חלומותיי, או לפחות את רובם.

דגלים

הרעש הגדול בעקבות תאורת דגל לבנון על בניין העירייה בתל אביב הוא עוד אחד מאותם דברים שקשה לי להבין. למה יש מי שזה הפריע להם כל כך?

בסך הכול אמירה פעוטה, משהו מעין: צר לנו שקרה לכם אסון כזה, מקווים שתתגברו עליו. לא הרבה יותר מזה. זה לא ישיב לחיים את המתים, לא ירפא את הפצועים, לא ישכך כאבים וחרדות ולא יפתור בעיות. מחווה קטנה של רצון טוב. מה רע בה? מה זה חשוב אם הלבנונים היו עושים דבר דומה לו היה האסון קורה אצלנו? זה הרי אפילו לא חשוב אם הם אוהבים את המחווה או לא (סביר להניח שרובם לא יודעים עליה, וגם בין מי שיודעים סביר שהדעות חלוקות. כזכור, לא כל הפרטים בהמון חייבים לחשוב באופן דומה). העיקר שהיא נעשתה, וטוב שנעשתה.

כך או כך, אם רוצים לבזבז זמן על ויכוחים, עדיף להתמקד בסיכוי העולה להליכה לבחירות נוספות, ממש בקרוב. זאת שערורייה מסדר גודל כזה שאני כבר ממש לא יודעת מה להגיד עליה. והיא תמיד נקשרת בראשי לחטא הקדמון – לפעם ההיא, לפני כשנה (וחצי?), שבה הצביעו 74 חברי כנסת, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, בעד הליכה למועד ב' הראשון, ואפילו לא רעדה להם היד. אחרי שעושים דבר כזה פעם אחת, דומה שהפעמים הבאות כבר קלות יותר לביצוע.
בושה, ודגל שחור מתנופף מעליה.

הפתעה הפתעה

לשם שינוי יש לי מילה טובה להגיד על הנהגת מערכת הבריאות. זאת באמת הפתעה, כי עדה ק. ואני לא מאמינות במילים טובות, בטח לא על מערכת הבריאות. רק תנו לנו להתלונן – ואנחנו משגשגות. אבל המינוי של רוני גמזו ל'פרויקטור קורונה', או איך שלא יקראו לזה, הפך את שתינו לטיפ-טיפה יותר אופטימיות. כמה מרענן מישהו שלא אומר כמה נהדר הוא עשה עד עכשיו (אפילו במילה לא הזכיר את הצלחתו הקודמת בנושא סדרי-קורונה שהשליט בבתי האבות והדיורים המוגנים), אלא מסביר במילים פשוטות מה הוא הולך לעשות, ונותן לכולם להבין שהוא לא יניח לנודניקים הקטנוניים שמסביב להפריע. אני מניחה שהם היו מתים להפריע לו, אבל כרגע לא מעיזים, וטוב שכך: פחד תמיד טוב לבריאות – אולי לא לבריאות הפוחדים, אבל פחדנותם תועיל לבריאותנו.

במסיבת העיתונאים של שלשום בערב היה תענוג לראות את נתניהו מצמצם את דבריו לשתי דקות ומפנה את הבמה. כנ"ל גנץ. אדלשטיין כמובן לא התאפק והיה מוכרח להוסיף עוד כמה סיסמאות ריקות מתוכן, שהתפרשו על כמה דקות יותר. אבל תוך כעשר דקות התיישבו שלושתם עטויי מסכות בפינת החדר ובלמו את פיותיהם, וכך אפשרו לפרויקטור החדש לפרוש את משנתו בלי הפרעה. דבר כזה כבר מזמן לא נראה במקומותינו.

עכשיו כמובן נותר לראות מה הוא יעשה, ובאיזו מידה של הצלחה. אבל יפה הוא מבין שהוא צריך להשיב אליו את אמון הציבור שאבד מזמן נוכח הקשקושים השחצניים ההתחלתיים של ההנהלות הקודמות ונוכח הפיאסקו שבא בעקבותיהם. ויפה עשה שאסף אל תחת דגלו את כל המומחים הכועסים בטלוויזיה, אלה שהרגישו (בצדק) שלא מתחשבים בדעתם. כאילו אמר להם, במקום לפרשן נגדי בטלוויזיה, בואו שבו איתי ותעזרו לי. כך צריך להיות.

בימים האחרונים אכן מסתמנים שינויים. משרד הבריאות מעדכן את נתוני האתר שלו באופן מסודר קצת יותר. יש דיווחים על נהלים חדשים בעניינים שונים. גם נדמה לי שהפרסומות המפחידות מפני אימי מחלת הקורונה נעלמו מן המסכים (אני, על כל פנים, לא רואה אותן יותר). יכול להיות שגם גמזו חושב שלהפחיד אותי זה לא מה שיציל את המצב. אולי הוא אפילו מעריך שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שחשבו עד כה. הלוואי. יש בארץ הזאת מספיק אנשים נבונים וטובים וחרוצים שישמחו לתת כתף ולעזור אם רק לא יתנהגו אליהם כל הזמן כאילו נולדו בלי מוחות. אגב, יש גם דיווחים עקשניים על התייצבות ב'קצב העלייה בתחלואה'. זאת לא ירידה, אבל כל ירידה מתחילה בהתמתנות של העלייה, ויש מצב שאנחנו נכנסים לפאזה הזאת. אבל מוטב לשתוק בינתיים, כדי לא לפתוח פה לשטן שיושב בפינה ומחכה בשקט לתורו להזיק.

*

בינתיים סיימתי את חובותיי לשנת הלימודים תש"ף, ורגע לפני הצלילה להכנות לתשפ"א (אל תשאלו. והקטנה אומרת לי: אבל למה את לא יוצאת כבר לפנסיה), אני נחה לי קצת בין לבין. אתמול, למשל, צפיתי ביותר מדי טלוויזיה. לכן ראיתי בחדשות 12 כתבה על חרדות ילדים עקב הקורונה ונחמץ לי הלב. במיוחד הילדה ההיא שאמרה שהיא מרגישה שזה סוף העולם, וכששאלו אותה מה פירוש הדבר אמרה שנדמה כאילו כולם ימותו. אם יש דבר שגרוע מחרדות מבוגרים (שגרועות מספיק, מי כמוני יודעת), זה חרדות ילדים. כי בצד העובדה שיש להם אנטנות הכי רגישות שבעולם, חסרה להם פרספקטיבה, ואז זה באמת נורא.

אחרי זה הייתה תוכנית על בני ברק בימי הגל הראשון, ושוב נחמץ לי הלב. נזכרתי כמה מכוער דיברו עליהם, ושוב חשבתי על זה שזה לא הגיע להם. ונזכרתי שוב לטובה באיימן עודה, שטרח וכתב בטוויטר, בעצם ימי הברוך הגדול, שלא נכון להאשים אותם, וזכר גם לאחל להם בריאות, והתביישתי שהוא היה (כמעט) היחידי שזכר.

*

אנחנו כידוע לא מגדולי המפגינים, מעולם לא היינו. עכשיו גם יש לנו תירוץ הולם, מפאת גילנו. אבל סיגלנו נוהל חדש: כשאנחנו עוברים עם רכב בתוך או מתחת לגשר של דגלים שחורים, אנחנו צופרים לאות תמיכה במפגינים ובדגליהם. אל ייקל הדבר הזה בעיניכם, זה לא מתאים לטמפרמנט שלנו: ראש המשפחה אף פעם לא צופר בנהיגה, לא כשהוא מופתע ולא כשהוא כועס. לא מאמין בגאדג'ט הזה. אבל עכשיו גילינו את הצפירות הפוליטיות, וראינו כי טוב. בהתחלה אמרתי לו: ואם הם לא יבינו למה אתה צופר, ויחשבו שזה בגלל שאתה כועס עליהם? והוא ענה, אל תדאגי, זה סימן מוסכם: הם יודעים.

אז ככה אנחנו עוברים, גשר אחרי גשר, וצופרים: פאם-פאם, פ-פ-פאם, פ-פ-פ-פ, פ-פאם!
וככה הפכנו לפעילים פוליטית.

הטיול הקטן

על גדות הירקון

האקליפטוסים –
כל כך גבוהים –
כמו נקהלים
על קצות האצבעות
לִצפות רחוק –
הנה היא שם
אחרי הים:
מולדתם.

*

שקיעה בים, בימי קורונה

לים לא אכפת
ואיננו חרד:
מסוף עולם ועד סופו
הוא עודנו בשלו

חמש מאות

כבר היה לי פוסט מוכן שכותרתו 'התפוררות'. כי הכול מתפורר, וכו'. בריאות, כלכלה, חברה, מדינה. או לפחות מרגיש כך. אבל ראיתי שכתבתי בו הרבה ממה שכתבתי כבר קודם המון פעמים, ואפילו עדה ק. אמרה שזה מוגזם כבר, ושאם אין מה לחדש, מוטב לשתוק. אז גנזתי.

במקומו, הנה זה:
לאחרונה עשיתי לי הרגל לחזור מהסופר דרך גינה ציבורית קטנה ששוכנת בין בתי השכונה. בעצם, היא בגודל בינוני. בינתיים מותר. היא שקטה, מוצלת ונחמדה. אין התקהלויות, ומי שנמצאים שם שומרים על שקט. הרבה צאלונים, ופינות חמד, וספסלים. וזה נותן איזה מענה על הצורך להרחיק נדוד למקומות אחרים (מה שאסור).

כשעברתי שם היום נפלה עיני על איזה גרפיטי ישן על גדר נמוכה. לא הצלחתי לפענח מה היה כתוב, אבל צירוף האותיות הזכיר לי פתאום את חב"ה, ויצא לי מזה פוסט.

בכיתה ד', או ה', הקמתי עם חברתי לכיתה אגודה סודית בשם חב"ה: חבורת בוקרי ההרים. אני כבר לא זוכרת מה היה תקנון האגודה/חבורה ומה היו מטרותיה. נדמה לי שהיו מעורבים בהן גם מעקבים אחרי חשודים עלומים (אולי בהשפעת חסמב"ה, שקראנו אז באדיקות). לא נראה לי שהמעקבים יצאו אי פעם לפועל. גם לא זכור לי על איזה חשודים היה מדובר. ובכלל, עד היום אינני חובבת מעקבים ואיכונים (סליחה, הייתי חייבת). לא צירפנו לחבורה שום חברים חדשים, ואחרי כמה חודשים או שבועות היא פשוט התפוגגה מאליה בשל מיעוט פעולותיה ומחוסר עניין לציבור.

נשאר רק השם: חבורת בוקרי ההרים. מה גורם לשתי ילדות בנות תשע או עשר לבחור שם כזה הוא אכן שאלה מעניינת. מה לנו – בעיר חוף קטנה ואפורה, 'שטוחה כרקיק מצה' (כפי שקארין מיכאליס הייתה כותבת עליה לו הכירה אותה), שבה רואים פרות רק בציורים בספרים – מה לנו, אפוא, ולבָקָר ולהרים. ובכלל, מה להרים ולבוקרים. הרי לא בטוח שפרות כל כך אוהבות לטפס.

גם התודעה הפמיניסטית שלנו לקתה כנראה בחסר: וכי מה הפריע לנו להקדיש את אגודת הסתרים שלנו לבוקרות הרים? מצד שני, אני מקפידה לא לשפוט ימים עברו על פי תפיסות עולם נוכחיות: זה היה מזמן, וההבדל בין בוקרות לבוקרים לא ממש הטריד את מנוחתנו.

אבל הנוסטלגיה – כדרך הנוסטלגיה – מתוקה בעיניי.

עד כאן פוסט סתמי, במקום הטענות-ומענות הרגילים לימי קורונה האינסופיים. הדבר היחידי שראוי לציון בו הוא היותו הפוסט ה-500 בבלוג הנוכחי. הווה אומר, פוסט-הולדת. ובימים האפורים והמייגעים האלה, אפילו פוסט-הולדת סתמי הוא עילה לחגיגונת.

הנה בכל זאת הצלחתי להגניב תלונה, אף שהתכוונתי שלא.

קפקא בארץ החלמאים

כמובן, כל שאכתוב להלן הוא בעירבון מוגבל, ותלוי בדיוק של הדיווחים. ועל מידת הדיוק של הדיווחים כבר כתבתי מספיק. אבל בהנחה שעלילות איכוני השב"כ נכונות כמדווח, אזי – ובכן:

סיפרו שבשב"כ מלכתחילה התנגדו למטלת האיכונים שהוטלה עליהם. נראה שהם ידעו היטב למה.

מה מתברר, לכאורה? שהאיכונים החכמים לא יודעים לקרוא קירות. אז אם יש חולה מאומת (אלוהים יודע מה זה, עדיין לא הוסבר לנו, שהרי אנו נחשבים לנטולי-מוחות ויש סכנה שלא נבין) – ובכן, אם יש חולה מאומת מעבר לקיר הדירה שלנו, נעול בדירת השכנים, עלול השב"כ לשלוח אלינו הודעה שנחשפנו אליו (נותנים תאריך ושעה, אבל את המיקום לא יגלו). ולכן, כך יפקדו עלינו, היכבדו ושבו בביתכם, בחדרכם המבודד, וכבסו את כל בגדיכם בנפרד, עד יעבור זעמם של שבועיים.

אני מניחה שהפונקציונרים של החמאס מחככים עכשיו את ידיהם בהנאה: מה טובו אוהליך, יעקב, נפלאותיך, השב"כ! וגם ההערצה של המוני בית ישראל לשב"כ נמצאת עתה, יש לחשוש, בשפל מסוים. שלא לדבר על האמון הכללי של הציבור ברשויות המדינה ובמוסדותיה.

וזה עוד מילא. עכשיו מגיע הכייף האמיתי: עלילות משרד הבריאות. כבר התרגלנו שלא יודעים שם (או לא רוצים) לדווח על מספרים בצורה שמישהו יכול להבין, ולא מצליחים להחליט בעניין מסכות או כפפות, ודוחים כל יד מושטת לעזרה (לכאורה, על פי הדיווחים). אבל עכשיו מסתבר שהם גם לא מצליחים לארגן מענה טלפוני.

הו, החלמאות. שולחים עשרות אלפי הודעות בידוד לאזרחים תמימים, ואז נועלים את המשרד והולכים הביתה: שבת קודש! בשבתות אנחנו משאירים על המשמרת רק תורנים מסכנים, ושהם ישברו את הראש מה לעשות עם אלפי פניות של אזרחים מבוהלים. וגם אזרח מבוהל שמצליח להגיע אליהם אחרי שעות של ניסיונות, יקבל את התשובה המרגיעה הבאה: לא יודעים אם זו טעות או לא, אי אפשר לערער עכשיו, נחשוב הלאה בשבוע הבא, בכל מקרה בינתיים חובתכם להיכנס לבידוד. הו, המטעמים שקפקא היה יכול לעשות מהחומרים האלה.

אומת הסטארט-אפ, שמצליחה לחדור (לכאורה, לכאורה) אל לב הגרעין האיראני, לא השכילה להעמיד לרשות נתיניה טופס אינטרנטי שבו יוכלו להקליד: 'טעות, תחזרו אליי מהר, למען השם'. אפילו זה גדול עליהם.

והרי לא חסרים מובטלים בכל הענפים שהיו מאושרים להתגייס לענות על טלפונים, לטפל בטפסים דיגיטליים, מה שתרצו – רק תנו להם עבודה וקצת משכורת, שלא יצטרכו לחרטט לכם שוב שאין להם מה לאכול (או, למצער – והרי שואפי דיוק אנחנו! – שאינם יודעים מה יאכלו בחודש הבא).

הכי הכי אני תוהה אם אומות העולם עדיין צובאות על פתחי הלשכות של נתניהו ובר סימן טוב (אפילו שיצא לאזרחות בינתיים) ומתחננות שיסבירו להן סוף סוף איך נלחמים בווירוס הזה בהצלחה. אני, כשלעצמי – לו הייתי משמיעה את דבר ההבל המחוצף ההוא (על ההצלחה הפנומנלית) חזור והשמע, מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ובכל מסיבת/תדרוך עיתונאים ערב ערב – ובכן, אני הייתי מסמיקה עכשיו עד כדי כך מבושה, שאי אפשר היה עוד להבדיל ביני לבין סלק לעולם.

בפתאומיות

השבוע היה לנו כינוס בזום עבור סגל המכללה לכבוד סיום שנה"ל.

אני לא ממעריצות הזום, ובכל זאת נפעמתי מכמה טוב שזה עובד, וכמה שעות נסיעה זה חסך לי. ואיך כשזה נגמר בשמונה בערב אני לא צריכה לפתוח במסע אינסופי הביתה בתחבורה ציבורית מקרטעת, אלא פשוט עוברת חדר, מדליקה טלוויזיה (חדשות) והולכת למקרר.

במקום להגיע לחדרים השונים של סדנאות הכנס, לוחצים על קישורים. לקישור של הסדנה האחרונה שבחרתי הגעתי באיחור (לא באשמתי), אבל אני שמחה שהגעתי. בשל האיחור אני לא בדיוק יודעת מה הוסבר בהתחלה, אבל בגדול הקריאה המנחה סיפור קצר מאוד של קפקא ששמו 'הטיול הפתאומי'. בסיפור יש מישהו שחושב לצאת החוצה לטיול ערב ולהשאיר את הבית/משפחה מאחוריו ופשוט לטייל בחוץ ואולי גם לבקר חבר. המנחה סיפרה שאחרי שקראו את הנ"ל כתבו תלמידים שלה בפורום של הקורס שהסיפור נגע לליבם במיוחד בימי קורונה.

גם לליבי.

ההתרשמות שמישהו יכול להחליט לצאת מהבית ויוצא וזהו גורמת לי לקנא. בסיפור כתוב שהוא צריך להסיר את החלוק לפני היציאה, ובזאת מסתיימות ההכנות. עצם הכותרת מעוררת כמיהה: טיול פתאומי. פשוט להחליט ולצאת. בצל הקורונה אין כמעט שום דבר פתאומי (חוץ מאולי הנחתת הודעה שצריך להיכנס לבידוד). ואין שום דבר ספונטני. כל דבר מחייב תכנון, שיקול דעת, ניהול סיכונים, תהיות אם כדאי או לא, אם שווה את הסיכון או לא.

ולא מספיק לפשוט את החלוק, כי צריך גם לקחת מסכה. שאם לא כן יורד אדם לפי תומו אל הרחוב, מתחיל ללכת, והופ – נזכר פתאום שהוא נטול מסכה. שאז הוא חייב לשוב מיד על עקבותיו ולתקן את המעוות, שאם לא כן, וכו'.

[עריכה מאוחרת:
ומה נודע לי פתאום במקרה? שהיום, 3 ביולי, יום ההולדת של פרנץ קפקא. כשכתבתי את הפוסט – בכלל לא ידעתי. הנה עוד פתאומיות.]