בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

מודעות פרסומת

בְּפתח הפסח

בעניין קרב-החמץ בבתי החולים,  שעלה שוב לכותרות:  זה לא עניין חדש.  לפני עשר שנים,  כשאמי הייתה מאושפזת בבית החולים בחג הפסח,  חיפשו המאבטחים בתיקי בכל פעם שנכנסתי למתחם.  האמת שלא הייתי מעלה בדעתי להכניס חמץ למקום שבו שומרים על כשרות  –  ומצד שני גם לא היה אכפת לי כל כך שבודקים:  היו לי אז צרות יותר גדולות.  אבל חייבים להודות שיש משהו לא-מכבד בחיפוש הזה בכניסה,  והמשהו הזה אינו מועיל לשום דבר,  במיוחד לא לדת.

יש לי הצעת ייעול למשגיחי החמץ,  ודי חבל לי שהם לא שואלים אותי,  כי היא הייתה יכולה לעזור.  ההצעה שלי היא לאמץ את השיטה האמריקאית (או שמא רק אני החלטתי שהיא אמריקאית?).  התוודעתי אליה עוד כשהייתי סטודנטית בתל אביב:  בקורס מבוא לפסיכולוגיה של החינוך (בחיי שלקחתי פעם קורס כזה!) סיפרה המרצה על נוהל כזה ועל הסיבות להצלחתו.  זה הולך ככה:  במקום לאסור על הקהל לעשות כך ואחרת (דבר שמיד יעורר את עוינותו המרדנית),  תודו לו מראש על שהוא נענה לבקשתכם.  זה נשמע חסר היגיון  –  כי מי אמר שהוא נענה?  מצד שני,  מי אמר שהאיסורים והחיפושים יעילים?  מי שרוצה להבריח  –  יבריח,  תסמכו עליו.

ראיתי איך זה עובד בטיסת פנים אחת בארה"ב,  שהמראתה התעכבה כמעט עד אינסוף:  ישבנו סגורים בתוך המטוס,  על המסלול,  אורות מהבהבים והכול  –  ולא המראנו ולא המראנו ולא המראנו.  כל רבע שעה פנה אלינו הקברניט ברמקול ואמר:  'ושוב הייתי רוצה להודות לכם על סבלנותכם'.  (מתה על הסגנון הזהיר והמרוחק הזה:  'הייתי רוצה להודות'.  הוא אפילו לא באמת מודה!).  האמת שלא היינו סבלניים בכלל,  אבל אחרי שהוא כבר כאילו-הודה כל כך יפה,  וכל כך הרבה,  לא היה לנו נעים לאכזב אותו.

וזה בדיוק הסוד של הפנייה הזאת.  היא פונה לרצון הטוב של בני אדם,  במקום לרצונם הרע (וידוע שהם התברכו גם בזה וגם בזה,  ובמנות גדושות). לכן הייתי מציעה למשגיחי החמץ לתלות בכל חדר אשפוז ובכל מסדרון בבית החולים שלט בזו הלשון:

תודה על שאינכם מכניסים לכאן חמץ!

(היות שאיננו אמריקאים,  אנחנו יכולים לוותר בשקט על ההתפתלות של 'היינו רוצים להודות לכם':  כיאה למורשתנו הצברית,  אנחנו מודים וזהו,  בלי לבלבל יותר מדי את המוח).

בקיצור,  ברצינות:  יש לדבר הזה פוטנציאל להצליח.  באמת.  שווה לנסות.

*

ושיהיה חג שמח ורגוע לכולנו.

כמה מילים על טוהר

אז קצת אקטואליה:  מרצ וזנדברג.  הו,  האימה.

היות שאני מגדירה את עצמי פחות או יותר כשמאל-לייט*,  המפלגות שבהן אני מתעניינת במיוחד הן המחנה הציוני (על שלל שמותיה) ומרצ.**  לא מחבבת אף אחת מהן, מתעצבנת בגלל שתיהן,  אבל יכולה לחיות,  אם צריך,  עם כל אחת מהן,  ועדיף בעיניי שבכלל יתאחדו.  בבחירות אני מצביעה עבור אחת מהן,  בדרך כלל הראשונה,  ואחר כך נשבעת שלא אעשה זאת שוב,  ואז מפירה את שבועתי.

לאחרונה נדמה שהמחנה הציוני מתפוגג לגמרי.  לא נשאר שם כבר שום דבר ברור שאני יכולה להתייחס אליו,  ולכן העניין שלי במרצ הולך וגובר.  תמר זנדברג אף פעם לא הייתה כוס התה שלי,  אבל אני יכולה להתגבר על זה.  התפיסה שלה לפיה לא מספיק לשבת בפינה וליילל,  אלא צריך להיכנס לקלחת הרותחת  –  נכונה בעיניי.  מרצ נראית גם עכשיו כמפלגה שפחות או יותר דבקה באיזה קו ברור ועקבי  –  וזה לא דבר שאפשר להגיד על הרבה מפלגות אחרות,  בטח שלא על המחנצ.

אז עכשיו,  אחרי שזנדברג נבחרה להיות ראשת מרצ,  התברר שהיא לא קדושה:  היא התייעצה עם יועץ שידוע בשיטותיו המאוסות  –  ואפילו שיקרה על זה.  הו,  מה יהיה עכשיו. אז עכשיו בוחריה תובעים ממנה להתפטר,  וחלקם לא יירתעו אפילו מלהרוס את המפלגה כולה   –  כאילו שיש לנו עוד חמישים ושתיים מפלגות שמאל אחרות שאפשר לבחור מתוכן.

לפני כמה שנים,  בבלוג הישן,  היה לי ויכוח עם בלוגר מגיב שהגדיר עצמו שמאלני (וראה אותי כנציגת הימין הקיצוני.  לא משנה).  בין השאר הוא טען ש'שמאל פירושו חיפוש האמת'.  זו הייתה הנקודה בוויכוח שבה הערכתי שחבל על הזמן (במובן השלילי של הביטוי).  אבל הבלוגר ההוא לא לבד.  אני מתרשמת ששמאלנים רבים באמת סבורים ששמאל הוא תמצית הצדק,  האמת,  החמלה והטוהר.

לדעתי זה פשוט קשקוש  –  יכולים להיות אנשים הגונים בכל קצות הקשת הפוליטית   –  וגם גנבים ושקרנים באותם קצוות.  ממש כשם שהדת אינה ערובה לכך שכל מאמיניה טהורים,  והטבעונות אינה ערובה לאופיים החומל של כל הדוגלים בה   –  גם השמאל אינו ערובה לטוהר מקיר לקיר:  יש כאלה ויש כאלה.  ויש גם בין לבין. נורא פשוט.

העובדה שתמר זנדברג נבחרה לראשות מרצ לא הגבירה את חיבתי למפלגה הזאת  –  והעובדה שנתפסה בשקר לא גרעה ממנה.  אם מרצ תמשיך להיות המפלגה היחידה שמדברת בקול עקבי שאני יכולה להבין (ואם המחנצ לא יתאושש מן הבחינה הזאת)  –  יש מצב שאתן לה את קולי,  ואשלים עם ההנהגה של תמר זנדברג.

כי הצבעה בבחירות איננה אקט של אהבת עולם:  היא בסך הכול צעד פרקטי.  וחוץ מזה,  צריך שכולם יזכרו:  בביצה יש בוץ.  המגפיים עלולות*** להתלכלך.  זה לא סוף העולם:  אפשר לשטוף אותן ולהמשיך ללכת בהן.  כי פוליטיקה איננה תחרות על טוהר,  אלא מאמץ של מפלגות להשיג עבור בוחריהן את מטרותיהם.

______________

*לא כולם מסכימים אתי.  יש המאשימים אותי בימניות מופלגת.  לבריאות שיהיה  –  אבל בעניין הזה,  דעתי היא זו שקובעת.

**התעניינותי ברשימה המשותפת התפוגגה כבר מזמן,  ולא כאן המקום לפרט שוב למה.  רק אזכיר את מופע האימים של אימן עודה אתמול בערוץ הראשון:  היה שם דיון על הדמוגרפיה,  וברקע הוקרנו צילומים מחדרי-תינוקות.  עודה התגולל על הצילומים הנ"ל בטענה שהם מעידים על גזענות ופחד מערבים.  אבל באמת,  חבר-הכנסת עודה,  אילו צילומים יש להקרין,  לדעתך,  כרקע לעיסוק בסוגיה של אחוזי הילודה?

***עריכה מאוחרת:  מגפיים זה בכלל בלשון זכר.  אז עלולים,  וכו'.  שיהיה.

מטפורות או לא להיות

סוף סוף ראיתי אתמול את 'פוקסטרוט' (זהירות,  ספוילרים).

למי שלא זוכר,  זה היה בערך כך:
מירי רגב יצאה נגד הסרט בטענה שהוא מכפיש את חיילי צה"ל ביחסו להם פשע שהם לא באמת ביצעו.
ליאור אשכנזי יצא נגד מירי רגב בטענה שמשום שלא קראה את צ'כוב היא לא מבינה מה זאת מטפורה.
ואני תהיתי איך אפשר לטעון שסיפור על משהו רע שלא באמת קרה יכול להיחשב כאמצעי אומנותי.  אז הסתקרנתי וצפיתי.

אולי באמת אני לא עמוקה מספיק  –  אבל היה לי בעיקר משעמם.  זה סרט איטי וקודר,  יומרני ומסוגנן,  עתיר סמלים ודימויים,  שופע שתיקות דרמתיות, מבטים רבי-משמעות ומוזיקה מדכאת.  המסר העיקרי שלו (כפי שאני הבנתי) הוא שהכיבוש הוא בוץ טובעני שכולנו,  כובשים ונכבשים,  לכודים בתוכו  –  שזה דבר שרבים מאתנו ידעו עוד לפני שחלק מן המעורבים ביצירת הסרט בכלל נולדו.  וכן,  הבוץ הוא מטפורה,  אין להכחיש.

למרבה הצער, הסצנה המפורסמת של הדחפור איננה מטפורה כי אם חלק מן העלילה.  ואני רוצה לקוות שרק לי היא הדהדה את צילומי הדחפורים קוברי הגופות בברגן-בלזן כפי שצולמו על ידי הכוחות הבריטיים ששחררו את המחנה ב-1945   –  ושזה לא הקישור שאליו כיוונו יוצרי הסרט.

יש המון הבדלים ביני לבין מירי רגב:
למשל,  שבניגוד לה,  אני משתדלת לא לדבר על מה שאני לא יודעת.
למשל,  שאני קראתי את צ'כוב,  והיא לא.
ולמשל,  שהיא לא ראתה את הסרט,  ואני כן.

ולמרות כל הנ"ל,  אני מסכימה אתה בדבר אחד:  סצנת הדחפור דווקא כן מציגה את צה"ל כאשם בפשע שהוא לא ביצע  –  והצופה התמים אכן עלול לחשוב שזה דווקא מעשה אמיתי שהיה.

צריך כמובן להודות שהסרט בכללותו אינו מציג את החיילים כרוצחים אכזריים  –  ההפך הוא הנכון.  ואפשר כמובן להתווכח על האופן שבו ראוי להציג בסרטים שמוקרנים גם בחו"ל את מה שצבא ההגנה לישראל עושה.  אפשר אפילו לטעון שהיות שהוא עושה לא פעם גם דברים רעים,  אין טעם להציגו כמי שעסוק רק במעשי חסדים.  אבל לקרוא לסצנה הזאת 'מטפורה' ולקבוע שמירי רגב לא הבינה  –  זאת פשוט חוצפה.

חסד בכרכרה שקופה

הפרק 'החדר הריק (2)' בקול צעדינו של רונית מטלון:

בהתחלה היה נדמה לי שזה עוד אחד מאותם פרקים שלא אבין,  כי הם מתנהלים סנטימטר אחד מעל לראשי. אבל בסוף הפרק התברר שדווקא הבנתי,  וזה יצא יפה כל כך.

כי כתוב שם שבנוסף לכל חדר מחדרי הצריף היה גם חדר ריק,  ש'דוחס בתוכו אוויר אחר של ידע אחר' (עמ' 349).  שאת זה כמובן לא הבנתי.  ושהחדר הריק נשאר גם אחרי שהצריף האמיתי נהרס כדי שיבנו תחתיו קוטג'.  שאת זה קצת הבנתי.  אבל בסוף כבר כנראה הבנתי לגמרי,  כי שם כתוב,  שהחדר הריק הכיל בתוכו את העיקר,  'או לפחות את אחד מפניה העיקריים של האמת…  :  שהסוד,  החבוי מן העין והשקוף,  הוא הטוב,  לא הרע,  שהאהבה היא הסוד ולא חוסר-האהבה,  שהמופע הדק של חסד האושר מוסתר על-ידי היריד הפתייני של הסבל,  נמשך מאחוריו כמו כרכרת אוויר שקופה,  כמו החדר הריק שטווה סיפור משלו:  שהבלש,  שלוחו של הצדק וציידו של הרע,  לוכד משהו בחדר הריק,  המוצפן והשקוף,  אבל לא את הפושע או את המעשה הנפשע…,  אלא את היפוכם   –  את החסד' (עמ' 350).

משפט באורך של חצי עמוד,  אבל כנראה הבנתי,  ואהבתי את כרכרת האוויר השקופה.  היא אפילו הזכירה לי את הארי פוטר (יש שם משהו עם כרכרות בלתי נראות). צריך להכיר את הסיפור שקול צעדינו מספר,  ואת פיסות הצער והאכזבה השזורות בו,  כדי להעריך את החסד הזה שבכרכרת האוויר השקופה ולדעת עד כמה אין הוא מובן מאליו.
או לפחות ככה הבנתי.

כאילו רק בוקר וערב

על המדרכה השטופה באור מוקדם של בוקר:
רק אני והיונים.
הן מהדסות,  פורחות,  נוחתות.
רק אני קשורה בַּעֲבותות לאדמה
ולא אפרח.

*

כְּבָר מִתְאָרְכִים הַצְּלָלִים.
מֵאֲחוֹרֵי עִקּוּל הַדֶּרֶךְ
נֶחְבָּא הַלֹּא-נוֹדָע
שֶהוּא יָדוּעַ.
עַתָּה הָעֵת
לְהָאֵט
לִגְמֹעַ
מֵחֶמְדַּת הָרֶגַע

אביב

השעה היא אותה שעת בוקר מוקדמת,  כל פעם.  אבל  –  פעם אחר פעם,  באותה השעה,  האור ער יותר,  וכתום-המזרח מוזהב יותר,  והאפור נדחק יותר אל קרן זווית מפני התכלת העמוקה של השמיים,  ושיחות הציפורים,  מקצה אל קצה,  פעלתניות יותר.

וכוכבי הלכת מתמידים במסילותיהם ובתהפוכותיהם היציבות,  ושום אנדרלמוסיה שעל פני האדמה לא תוכל להן.

רואה רואה

בקול צעדינו חוזרת רונית מטלון כמה פעמים לתאר ציור של Manet שהייתה להם בצריף רפרודוקציה שלו:  המרפסת (Le Balcon). מתוך התיאור ידעתי מיד על מה מדובר,  כי אני זוכרת את הציור הזה מילדותי:  אהבתי לעלעל בספר של האימפרסיוניסטים הצרפתיים שהיה לנו בבית (הוא אצלי עכשיו)  ותמיד נתקלתי בו שם,  והיה בו משהו מעורר סקרנות,  למרות שלא מאוד אהבתי אותו.  נדמה לי שלא במלאכת הציור התעניינתי כשעלעלתי בין הדפים,  אלא בסיפור שמסתתר בתוך כל תמונה:  יש תמיד דמויות שאפשר לעקוב אחר הבעותיהן,  מלבושיהן ותסרוקותיהן, ובמיוחד אפשר להמציא בשבילן סיפורים.

במרוצת השנים נודע לי שהאישה הצעירה שיושבת שם במרפסת היא Berthe Morisot,  ציירת מוכרת בפני עצמה שיש לי מקום רך בלב בשביל ציוריה  –  וזה קצת אכזב אותי,  כי יש משהו לא לגמרי נעים  בתמונה הזאת של המרפסת,  וקשה להסביר מה בדיוק.  נדמה לי שהילדה בספר (שהיא רונית מטלון עצמה) שמה לב לכך גם היא,  והיא מתארת את "הצעירה שחורת השיער [ש]רואה הכול,  רואה מהגב גם כשהיא מתבוננת לפנים…  היא רואה רואה רואה,  מפעפעת לתוך הסצינה כולה את ראייתה היוקדת,  הנעדרת,  הפסיביות הפעילה הזו המלאה צער חסום,  יגון שחסם את עצמו ונהפך למין אדמת טיט של מועקה כבדה" (עמוד 228 – 229).

מועקה.  נראה לי שיש משהו בתיאור הזה.  כולל התיאור של הדמויות האחרות על המרפסת,  במיוחד האישה מימין ליושבת,  שיש לה איזו הבעה חסודה מוזרה ("הילדה שנאה את ארשת פניה של המבוגרת…[ש]היו בלתי פתורות באופן מעצבן. … כל עמידתה או ישיבתה  שם בצד הקרינו איזו נמיכות רוח,  ביטול עצמי מקומם,  או העמדת פנים לצורך שמירת סוד" [עמוד 228]).

כאן.

*

בלי קשר,  בשולי העדלאידע:

אחרי שהכול נגמר ראיתי עשרות אלפים,  אולי מאות אלפים,  של לבבות בד קטנים,  לבנים,  מפוזרים על הכביש והמדרכות באזור שבו צעדה התהלוכה.  מרחוק הם נראו כפתיתי שלג,  בעיקר כשהרוח העיפה אותם ממקום למקום.  מקרוב יותר הם נראו כמו העלעלים הלבנים שהשושבינונת פיזרה לפני החתן-כלה בחתונה של הקטנה.  כל מה שמזכיר לי את החתונה של הקטנה הוא טוב בעיניי.

לא יודעת מי פיזר את הלבבות  –  אם הם היו חלק מן התוכנית או מעשה קונדס.  אבל חשבתי שכמו השלג,  שהוא יפהפה ברדתו אבל אחר כך מתלכלך והופך לבוץ טורדני  –  גם העלים האלה יתלכלכו ויאבדו את הברק הלבן שלהם ויצטברו בפינות ויהוו מטרד למטאטאי הרחובות ולפועלי הניקיון שיצטרכו להתמודד עם השאריות העקשניות שלהם במשך ימים רבים.

ולמרות זאת הם היו חמודים ברגע האמת הקצר שלהם.

רסיסים אקראיים

ספוג:

הנייר הסבלני
סופג
את כל דברֵי
הנקמנות
הילדותית
הקטנונית
אשר כתבתי  –
ודוגר במגירה
על כל אשר מוטב
שלא היה

*

קול צעדינו של רונית מטלון:

לא קל לקריאה,  אבל יש בו משהו שמושך את הלב.  לפעמים יש פרקים שלמים שאני לא מבינה.  אבל אתמול קראתי,  על האמא היוצאת מוקדם לעבודה:
"בבוקר בבוקר,  כשיצאה יותר מוקדם מהמוקדם" (עמ' 197).
שזה כל כך מתאים לבקרים האלה כשאני יוצאת לתפוס את האוטובוס לירושלים.  כשעוד חושך בחוץ,  ואני פוחדת שבדרך לתחנה אפגוש תן.

מוזר שזה הציטוט הראשון שחשבתי לצטט מהספר המיוחד הזה.

*

עוד משהו מאותו ספר:

הילדה (שהיא כנראה רונית מטלון) מתבוננת בכתב היד היפה של חברתה חבצלת,  וגם היא רוצה כתב כזה:

"והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות.  העמוד הראשון,  הצח כל כך,  נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן,  לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת,  ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו אל תוך עצמן,  נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים…" (עמ' 199,  ההדגשה שלי,  ולדעתי צריך להיות 'הושמו בהם' ולא 'בהן').

אני כל כך מכירה את זה.  אני זוכרת את הילדה א' מהכיתה שלי בבית הספר היסודי,  ואיך שניסיתי לכתוב כמוה ולא הצלחתי.  אני זוכרת את הכתב שלה עד היום.  והיו עוד ילדות עם כתבי יד יפים שאהבתי ורציתי גם.  אני עוד זוכרת את האכזבה,  כשהתברר כל פעם שכל מחברת חדשה היא הבטחה שלא התקיימה,  ושהקסם של הדף החדש מתפוגג כל כך מהר:  בסוף תמיד יצא שאני רק אני ולא מישהי אחרת,  ושהכתב שלי הוא שלי ולא של אף אחת אחרת. ושהמחברת החדשה מבולגנת בדיוק כמו מחברותיי האחרות.

אלא שהיום כבר לא נראה לי שזה כל כך עצוב,  להפך:  כל אחד הוא מישהו אחר,  והכתב של כל אחד הוא שונה,  וככה צריך להיות.

*

בשולי הדברים:

אני תוהה אם המתחשק-לי הזה לפתוח מדי פעם בלוג חדש הוא לא ורסיה מודרנית-דיגיטלית לעניין המחברות עם הכתב היפה:  חדש ונקי ומלא הבטחה.

*

להטוט:

בְּמִלִּים
אֶפְשָר לְלַהֲטֵט
כִּבְכַדּוּרִים שֶל אֵש;
כִּבְקֻבִּיּוֹת.
זֶה לֹא יַצִּיל אוֹתָן מֵהֱיוֹת
רֵיקוֹת.

*

בגרות:

אז תניחי לזה כבר,  עדה ק.  תני לזה להתנהל.  אל תתערבי.  אל תנהלי.  אל תשלטי.  אל תמחקי.
תניחי.
ותנוחי.

פסנתר בתחנת הרכבת

בהמשך לפוסט הקודם:  אחרי שכתבתי אותו נזכרתי שבתחנת הרכבת של מלחה,  שהיא די ריקה כל הזמן כי היא מקושרת לשאר העולם רק על ידי הקו האחד ההוא של בית שמש    –  ובכן,  באולם הגדול והריק שלה ראיתי פתאום שיש פסנתר כנף שחור.  מישהו שעבר שם אפילו ניגן כמה דקות.  לא ראיתי אותו מנגן,  רק שמעתי מקצה אחר של התחנה.   זה היה מאוד מוזר,  אבל אחרי שנתקלתי במקרה בפייסבוק בתמונה של תחנת רכבת אחרת שיש בה פסנתר כנף (שחור),  הבנתי שיש כאן איזה pattern,  וחיפשתי בגוגל ואכן מצאתי שזו יוזמת פסנתרים בתחנות רכבת בכל מיני מקומות בארץ.  שזה נחמד,  גם אם מוזר,  וגם ממש רומנטי.  אני תוהה מאיפה הפסנתרים.

לי בבית יש בסך הכול פסנתר קטן נטול כנף,  שאני קוראת לו פסנתר-קיר.  אבל פסנתר הכנף ההוא בתחנה עשה לי חשק,  והיות שאני עכשיו עדיין בחופש (נניח),  שלפתי את חוברות התווים הישנות והמתפוררות שלי וניסיתי את כוחי בקצת נגינה (בבית,  כמובן;  לא בתחנה).  השתמשתי ליתר ביטחון במה שנקרה 'הפֵּדָל של השכנים',  כלומר ההוא שמעמעם את קולות הנגינה,  כי באמת שאין במה להשוויץ בציבור.  אבל הפסנתר כבר זקוק לכיוון והפדל של השכנים עייף, ויש איזה קליד אחד או שניים שהוא לא מצליח להשתלט עליהם, ולכן הם מרעישים עולמות בין הקלידים השקטים והמעומעמים שמסביבם,  מה שיוצר תערובת מוזרה של שקט עם איים פתאומיים של רעש. איך שלא יהיה, לא מאוד הצטיינתי,  אבל היה נחמד לכחצי שעה,  ושמחתי להיווכח שוב שיש דברים שלא שוכחים.

אחר כך חזרתי לבדוק בחינות, כי יש דברים שלא מומלץ לדחות.