תשפ"ג

אז התחילה תשפ"ג. בהקשר של התקוות לשנה טובה יותר אני תמיד נזכרת בתחילתה של 2021, שהגיעה – כצפוי – לאוסטרליה וניו זילנד לפני שפקדה את ישראל-אירופה-והאמריקות, והאוסטרלים והניו זילנדים דיווחו ברשתות החברתיות: אצלנו 2020 נגמרה ועכשיו כבר 2021, ותשמעו, זה בדיוק אותו חרא. (סליחה).

אבל כדי לא להיות שלילית מדי (שהרי, למשל, ראש המשפחה משתקם היטב מנפילת האופניים האימתנית שלו, שעליה סיפרתי בפוסט הקודם) – ובכן, כדי להוסיף התבוננות חיובית, חישבתי ומצאתי (במסגרת חישוביי המיותרים בהחלט) שראשי התיבות תשפ"ג עשויים להתפרש כ – תהיה שנה פחות גרועה. שזה איחול מצוין בעיניי, ובשמחה הייתי חותמת על האפשרות הזאת, והלוואי שתתממש.

ואם להמשיך ברוח החיובית הזאת (עדה ק., תסתמי), הנה עוד כמה שורות שכתבתי באחד הבקרים של סוף הקיץ:

שאריות לילה
עדיין
שרידים של שקט,
חסד
של קרירות,
פנסי הגינה מוסיפים להאיר
את האור
שמתגבר

*

ושתהיה שנה טובה לכולנו!

אז מה

האמת שהיו לאחרונה די הרבה תהפוכות – ומעט זמן וכוח לעדכן עליהן.

אז ככה, דיווח חלקי:

בשבוע שעבר הייתה לראש המשפחה תאונת אופניים (שוב). אופניים – לפחות אצלנו – הם מתכון בטוח לאקשן: אף פעם אין רגעים דלים. אפילו אם לא קורה שום דבר רע, הדמיון המפותח שלי משלים את החסר. הפעם הייתה הנפילה חמורה למדי, והוא נחבל היטב היטב. אפילו אושפז ללילה בבית החולים, להשגחה – אבל למוחרת נרגעו ושלחו אותו הביתה. לא אלאה את הקוראים בפרטים, ורק אומר שנשאר עדיין שובל ארוך של בדיקות ובירורים, והוא כולו עוד חבוט ומוכה, ובינתיים גם לא נוהג, לאמור: אנו מקורקעים. אופניים כמובן מחוץ לתחום לפחות לחודש (הידד, אל תגלו לשום איש).

היות שהילד שלנו בחו"ל (תיכף ארחיב בעניין), נשארה רק הקטנה לטפל בכל תלונותינו ותחלואינו. ככה זה כשההורים מתפוררים (והאימא לא נוהגת). והקטנה היא באמת קטנה, וכתפיה מאוד פצפונות, ואף על פי כן תמיד מתמיהה אותי כמות המשאות הכבדים שאפשר להעמיס עליהן. לא לחינם אני קוראת לה ביני לביני 'רבת תושייה', זה בדיוק מה שהיא. משענת אמיתית וחזקה. ויש לה גם בן זוג רופא, כך שזה ממש נהדר שאפשר לטלפן ולהתייעץ ולקבל הסברים, ותמיד בטון רגוע ומנחם.

בלילה ההוא בבית החולים, למשל, התמונה שתיחרת בזיכרוני היא זו: הקטנה מגלגלת את ראש המשפחה בכיסא גלגלים במסדרונות המסובכים, מחזיקה ביד אחת את הניירת והטלפון, לא מוכנה להתחלק במשא, ושניהם גולשים כל כך מהר במורד המסדרון, שאני צריכה לרוץ אחריהם כדי לא לאבד אותם. רק פעם אחת הושארתי לגלגל אותו לבדי בחזרה למיון, כשהקטנה טסה אלינו הביתה להביא לו חפצים: כמובן מיד הלכתי איתו לאיבוד באיזה מקום (בניגוד לקטנה שאף פעם לא נאבדת). אבל הצילו אותנו והחזירו אותנו למחוז חפצנו.

עכשיו הילד: שלשום הוא התחתן בארה"ב, בטקס אזרחי קטן. חגיגה תתקיים אי שם בהמשך, לכשיתאפשר. הנפשות העיקריות – כלומר אנחנו – לא היו נוכחות בטקס, כי אין לנו ויזה (לא, אל תתנו לי להתחיל). וגם לו הייתה לנו, ראש המשפחה כרגע – מוטב שלא יתעופף בחו"ל. הייתה התרגשות מאוד שמחה, וקיבלנו תמונה נהדרת שאני מפיצה לכל עבר, ועכשיו אני אימא לשני ילדים נשואים – ולא רק שאני חותנת (כבר יותר מחמש שנים), עכשיו אני כבר גם חמות. אבל בניגוד למסורת המקובלת, עוד לא הצקתי לכלתי אף פעם, וגם עוד לא נפגשנו בכלל, וחוץ מזה הכרנו אותה בשיחת וידיאו והיא נראית נחמדה מאוד והילד נראה מאושר בזכותה, אז אין לי מה להציק.

קרו עוד כמה דברים, אבל תקצר היריעה. האירוע האחרון שאזכיר הוא מות מלכת בריטניה אתמול. זה לא ממש נוגע לי, אף כי תמיד נחמד לי לצפות בטקסים מאגדות רחוקות, חתונות והכתרות וכאלה, וזה מאוד מנחם כשמדובר בטרלולים של מדינות אחרות ולא שלנו. הקשר היחידי אליי הוא – כצפוי – עניין לשוני. זה הולך ככה: ישנו המונח הבלשני 'ריבוי מלכותי' (pluralis majestatis), שמתייחס למצבים שבהם אומרים 'אנחנו' במקום 'אני'. רשמית זה ביטוי שנועד לשקף את כבוד הנפשות הפועלות (והרי גם אלוהים אמר 'נעשה אדם בצלמנו', וזה היה בתקופה שהוא היה היחידי שיכול היה לעשות זאת). אבל למרבה העצבנות, משתמשים בזה גם כדי לא להתחייב לשום דבר, כי זה הרי אנחנו ולא אני, ואז תמיד אפשר יהיה לטעון שזה מישהו אחר שאשם ולא אנוכי. וזה נשמע הרי הרבה יותר טוב להגיד 'אנחנו' מאשר לטעון, בחוצפה תהומית, 'אני אחראי אבל לא אשם'. לא, אל תתנו לי להמשיך.

בקיצור, בכל פעם שאני שומעת שמישהו מבטיח 'אנחנו נעשה', או מתפאר במשהו כמו 'הצלחנו הצלחה כבירה', אני נעשית עצבנית וצועקת אל הטלוויזיה: 'בטח, אנו מלכת אנגליה'. אבל עכשיו מלכת אנגליה הלכה לעולמה, ולאנגליה אין מלכה, ואני אשאר בלי ביטוי קולע. באסה.

ועכשיו – למטבח. שבת טובה לכולם!

סוף בלי סוף

אתמול הגעתי לסוף הספר Britt-Marie Was Here  של Fredrik Backman (אזהרה:  סכנת ספוילר!). 

יוצא שחיבבתי את הספר,  הוא באמת נחמד ונוגע ללב – למרות שהסוף נשאר תלוי באוויר (אלא אם כן פספסתי משהו):  אולי חזרה הביתה,  אולי נסעה לפריז,  אולי עם קנט,  אולי עם סוון.  אולי כן,  אולי לא.

יודעי דבר יאמרו:  זה לא חשוב,  העיקר שהיא הייתה כאן.  מה שנכון,  אבל אני צריכה שיספרו לי מה היה בסוף,  ומתאכזבת כשלא.  ילדותי מצידי.

קראתי על זה ביקורת בעיתון,  שם הלינו שהספר לא משהו ושהסוף צפוי.  אבל איך זה שהסוף צפוי אם הוא בכלל לא נתון?  לא הבנתי. או שאולי גם את זה פספסתי.

קרן אור

הספר הזה, בריט-מארי הייתה כאן, של פרדריק בקמן, התחיל קצת מוזר ולא ברור. אולי זה משום שהוא נכתב במקור בשבדית, ואני קוראת את התרגום האנגלי ומעיינת פה ושם גם בתרגום העברי (שחלוקת הפרקים שבו שונה משום מה מזו שבתרגום האנגלי). אבל לקראת הסוף הוא הולך וצובר תאוצה, ומתברר שבריט-מארי, שהייתה בהתחלה סוּפר-מוזרה, נעשית מאוד סימפטית לי. ולא רק לי. למשל, הצעירה שעובדת בלשכת התעסוקה, ושבפרקים הראשונים בריט-מארי בלבלה לה את המוח ללא הפוגה, מתחילה גם היא לחבב אותה מאוד. ופעם באישון לילה מתנהלת ביניהן שיחת טלפון (מוזרה מאוד, כרגיל), שבה הצעירה מספרת לבריט-מארי על כל הקשיים שיש לה בעבודה. זה ציטוט יפה שאני מוכרחה לצטט, ואני מתנצלת מראש על הביטויים הססגוניים:

"סיפרתי לך מדוע אני עובדת בעבודה הזאת,  בריט-מארי?  אני לא יודעת אם את יודעת,  אבל כשאתה עובד בלשכת התעסוקה אתה סופג הרבה חרא מאנשים…  את יודעת למה אני עובדת בעבודה הזאת,  בריט-מארי?  … אמא שלי עבדה כל החיים שלה בשירות הרווחה.  היא אמרה שבתוך כל החרא,  במצבים הגרועים ביותר,  תמיד מופיע סיפור אחד שיש בו קרן אור.  ואז זה שווה את כל המאמץ. …  אַת קרן האור שלי,  בריט-מארי." 
(בתרגום האנגלי: You're my sunny story, Britt-Marie)
(בתרגום העברי [של  יעל צובארי] זה בפרק 33.  בתרגום האנגלי [של Henning Koch]  –  32.  אל תשאלו אותי למה.)

בריט-מארי, מסתבר, היא באמת קרן אור. ובשבילי – גם הציטוט הזה, שיפה לכל מיני עניינים, לא רק ללשכת התעסוקה.

.

שכוחה

לפנות ערב בגינה הציבורית:
על ספסל אחד נשכחה
חולצת ג'ודו קטנה
לבנה,
ובאחד הבתים בשכונה
יש אימא אחת נבוכה
תוהה:
ואיך אספיק לכבס
ומנין אשיג עכשיו
יש מאין
חולצה חדשה
ומה ילבש הילד
בחוג של מחר –
ואני כבר קיוויתי
שבערב
יתכנס היום אל סופו
נטול טרדות
נקי מדאגות
ואיך התבדיתי

ככה וככה

אפילו לכתוב פוסט על המלחמה (סליחה, המבצע) לא הספקתי, כל כך מהר השחר עלה וזה נגמר. כשהתחיל הכרזתי שאין לי כוח לזה עכשיו עוד הפעם (למרות שמזלי – בתור שוכנת טווח הדקה וחצי – שפר בהרבה משל אחרים), ותוך יומיים זה כבר התאדה, ועכשיו לפעמים זה מיטשטש בזיכרון ואני אפילו לא בטוחה שזה היה רק לפני פחות משבוע. עד כדי כך.

בינתיים הקיץ בשלו. עוברים ממזגנים למאווררים וחוזר חלילה. האמת שפה ושם מתחיל להתענן – העננות המוכרת של אוגוסט, שמבשרת את תחילת הסוף, למרות שאף אחד לא מאמין לי. גם השמש מרפה בשעה קצת יותר מוקדמת. ובכל זאת עוד ארוכה הדרך עד הסתיו, צריך אורך נשימה.

סיפרתי באחד הפוסטים על משחק המילים היומי ההוא, וורדעל, בגרסתו העברית והאנגלית (האמת שיש יותר מגרסה עברית אחת). מאז שסיפרתי כבר די התמכרתי ואף השתכללתי, ותודות למגיבה בטי גם גיליתי שיש משחק יומי נוסף, באנגלית, מסובך יותר (מעין מיני-תשבץ), שנקרא Waffle, ושאני קוראת לו 'הַוופלה'. ואז אחותי סיפרה לי שיש גם 'ופלה דלוקס' פעם בשבוע, יותר מסובכת ויותר חמודה. נו, אז אני שהתהדרתי תמיד שאני לא משחקת בשום משחקי מחשב, התמכרתי חזק למשחקי מילים, והדבר הראשון שאני עושה כל בוקר, בדרך כלל עוד לפני ארוחת הבוקר, זה ווֹרדעלים וּופלות.

אין, אין לי תקנה.

א-פרופו אין תקנה: במסגרת היללות האינסופיות על 'למה אני לא כותבת', הנה גם זה:
עוד יום עבר 
בלי שכתבתי –
ויש שיאמרו
שיום בלי כתיבה
הוא יום שבוזבז
לשווא  –
וחבל לי על כך
שימי השווא שלי
רבים כל כך –
ואיך אתקן את דרכיי
ואחזור לכתיבה
שהיטיבה עימי
ונגוזה

ודווקא במחברת אני כותבת עכשיו די הרבה. זה בגלל שהמחברת הנוכחית שלי ממש נחמדה, עם צבעים ומיקי-מאוסים. נשבעת.

משחקי ריגול

האישה בחלון ממול
שותה קפה ומעשנת
עצומת עיניים
מרוכזת

מחלוני
בהיחבא
אני בולשת אחריה
האם גם היא אחריי?

והרי אני
אינני מעשנת
ובסך הכול הנני
אפורה ומשעממת
ולא ראויה לבילוש

מֶחווֹנֶת*

[*לא, ברצינות, הגזמת: פוסט שלישי בשבוע??]

מעשה שהיה:

בשבוע שעבר היינו בחתונה, נחמדה ורגועה. בזמן שהתאספו כולם להקשיב לכמה נאומים (קצרים ולא מוגזמים), פרצה ילדה קטנה אחת שלא הכרתי בבכי גדול. אינני יודעת למה. אולי בת ארבע, מצוידת בזוג הורים צעירים ובאח עוד יותר קטן. אי אפשר היה להרגיעה בשום פנים ואופן, והצווחות היו חזקות במיוחד והפריעו לשמוע את הדוברים. ניסיתי לא להחמיץ פנים, כי צר היה לי על המצוקה של ההורים שמנסים הכול כדי להרגיע (כולל להרחיק אותה למקום אחר) ולא מצליחים. אני עוד זוכרת כמה זה יכול להיות מתסכל ומביך.

בסופו של דבר התמקמה הילדה איכשהו בזרועות אימה היושבת והתחילה להירגע (בעמל רב). ואז ניגש אליהן פתאום איש אחד שגם אותו לא הכרתי, לא צעיר ולא זקן, ובידו ורד. ניצן אחד כתום, סגור עדיין (מקווה שבלי קוצים). הוא אמר לילדה משהו שלא הצלחתי לשמוע, בשקט ובחיוך, והגיש לה את הוורד.

הילדה תלתה בו מבט נבוך, אבוד ולח, ושקלה את הצעתו, עדיין מייבבת קצת. בסופו של דבר התרצתה, הושיטה יד מהססת ולקחה את הוורד, והאיש אמר עוד משהו שלא שמעתי, ואז חזר להקשיב לנאומים. היא נותרה בזרועות אימה, שקטה כבר, אם כי עדיין משהקת, כמו שילדים משהקים אחרי בכי גדול, ומחזיקה את הוורד היטב היטב. ואני חשבתי, מוקסמת: בת ארבע או משהו כזה, וכבר פגשה את האביר הראשון שלה.

זהו. אין מוסר השכל.