ניצולת שרב

היו כמה פעמים בשבוע החולף שחשבתי שזה לא ייגמר לעולם. אבל זה נגמר בסוף, והיום מזג האוויר כבר סביר לגמרי.

בדיוק בתחילת גל החום, הסחלב שלי, שכבר כמעט נואשתי ממנו, הוציא איזה גבעולון. זה לא עלֶה, אלא גבעול כלשהו, שמתקדם כלפי מעלה והצידה עקב בצד אגודל, ואני מחזיקה לו אצבעות. היום אני כבר רואה אותו בלי זכוכית מגדלת ואפילו בלי משקפיים, והוא שרד את השרב, ואולי ישרוד גם את מה שצפוי לנו בהמשך.

הסחלב נותן לי שיעורים בסבלנות.

בינתיים יכולנו להתבשם מממשלתנו החדשה, שהיא באמת לא גליק גדול, מצד שני היא עדיפה על בחירות נוספות וגם על ממשלת ימין צרה. וזה נחמד שבתוך הקבוצה הענקית הזאת של שרים מיותרים יש כמה שנראים אנשים די הגונים, לפחות באופן יחסי.

אז אולי תשקוט הארץ 40 שנה. או 40 חודשים. או שבועות. או ימים, אפילו את זה אני קונה.

בשבוע השרב זכינו גם להתבשם מן הוויכוחים בעניין אורך המכנסיים והשרוולים בבתי הספר. זה בלתי נתפס בעיניי: אחרי חודשיים ויותר בלי לימודים, אין לכם שם דברים יותר חשובים לעשות? להשלים חומר, לסגור פערים, להרגיע חרדות, דברים כאלה? בשבוע הכי חם בשנה, שבו יש 35 מעלות כבר בשמונה בבוקר, והתלמידים צריכים לשבת בכיתה עם חלונות פתוחים, כי בר סימן טוב ציווה – בדיוק בשבוע הזה אתם צריכים להתווכח על אורך המכפלת? אפילו בר סימן טוב הנ"ל הרשה לשבת בכיתה בלי מסכות בגלל זוועת האלוהים שבחוץ. למה לא תגידו פשוט: השבוע תתלבשו איך שבא לכם, נחזור לנהלים בשבוע הבא. ובינתיים תשתו הרבה מים, ותזכרו את שר הצבא שנצטווה להפוך לפרפר וסירב פקודה, כבר סיפרתי את זה מספיק פעמים, לא נעים לי לחזור על זה שוב. ובכלל תוודאו שהנהלים שלכם ישימים ומוסכמים על כל הצדדים, אחרת תהפכו את הכול לחוכא ואטלולא.

נכון, צריך להקנות לאנשים צעירים גם ערכים הנוגעים לנאותות של פרטי לבוש, ומן הבחינה הזאת המכנסונים הקצרצרים הם לא משהו. אבל הרי שיקול דעת וחוש מידה וסבלנות, ואולי אפילו טיפ-טיפת הומור, הם ערכים חשובים לא פחות. ואולי חוש מידה בנוגע ללבוש אפשר להקנות על ידי הפגנת חוש מידה בתחומים אחרים, ולאו דווקא על ידי איסורים מקוממים. וחוץ מזה, יש מלחמות מסוימות שרק מאריכות את התופעה השלילית שגרמה להן, במקום לקצר את ימיה. לא חבל?

ועל ההורים אני בכלל לא מדברת, אבל אולי באמת היה עדיף שלא ירוצו להשמיץ בפייסבוק לפני שבודקים בדיוק מה קרה, זה תמיד עדיף.

אני כשלעצמי הייתי ממליצה על חצאיות, שהן פריט הלבוש הכי מאוורר שיש, אפילו כשהן לא קצרצרות. חבל שיצא להן שם רע במקומותינו. מה אני הייתי עושה בלי חצאיות בקיץ אני אפילו לא רוצה לחשוב.

מצד שני, לו הייתה חצאית חלק מן הנוהל של בית הספר, היו מתחילים להתווכח גם על אורך המכפלת שלה, ואז מה עשינו בזה.

חלם.

במקום פרחים

לאחרונה, בימי קורונה, אני חושבת הרבה על אימי, ששנותיה האחרונות עברו עליה בדירה קטנה בדיור מוגן. אני חושבת על איך שהם מסתדרים שם עכשיו עם כל הסיכונים לדיירים. עקבתי אחרי דיווחים בחדשות – מעולם לא הזכירו את הדיור המוגן שלה. מה שמעלה את ההשערה שאולי הם התמודדו עם המחלה בשלום. שאם לא כן היינו שומעים. אני מקווה שכך.

אני מנסה לשער מה הייתה אימי אומרת על משבר הקורונה. לא מן הנמנע שהייתה טוענת שכולם השתגעו (כן, לפעמים אני דומה לה קצת). פה ושם הייתה לה חשיבה פטליסטית: מה שיהיה יהיה, לא כל דבר אפשר למנוע ולא על הכול אפשר להילחם. או שאולי אני טועה.

וגם ראיתי בפייסבוק שהעירייה שלנו שלחה בני נוער לרקוד ריקודי עם ברחבה שלפני הדיור המוגן שלה, מתחת למרפסות הקדמיות, כדי לשמח את לב הדיירים הנצורים. זיהיתי את המקום בתמונה. ומיד אמרתי לעצמי, אבל היא לא הייתה יכולה ליהנות מזה, כי המרפסת שלה פנתה לכיוון אחר.

אני גם חושבת עליה בכל פעם שאני רוחצת ידיים, שזה עכשיו בערך חמישים פעם ביום. או יותר. אני לא יודעת אם זה בגלל שגדלתי בבית של ניצולי שואה, או שזה לא קשור – אבל תמיד הזהירו אותי – במיוחד אבא שלי, פחות מזה אימא שלי – מפני הלכלוך, ותמיד שלחו אותי לרחוץ ידיים. את לא יכולה לדעת מי נגע בזה קודם, ואיזה מחלות היו לו, היה אבי משנן לי. מה שנכון.

אני צייתי ורחצתי ידיים והתרגלתי, עד כדי כך שאפילו אימי כבר הייתה מעירה לי כשרחצתי שוב ושוב: אבל העור שלך בידיים ידהה! (בהונגרית זה נשמע יותר טוב). ואז הייתה מוסיפה את הסיפור על ההיא מִגּוֹלַת המלעיליים שאפילו את המים רחצה בסבון (גם זה נשמע טוב יותר בהונגרית).

אז לעת בגרות ניסיתי להגביל קצת את הרחיצה הכפייתית, בעידודו הנלהב של ראש המשפחה. ואז, כשנדמה היה שכמעט הצלחתי – נפל עלינו רוגזה של הקורונה, ומיד אחריו רוגזו של מנכ"ל משרד הבריאות, ושוב נצטווינו לשטוף ידיים (בילדותי לא שטפו, אלא רחצו, רק שתדעו; בשבילי שטיפה זה בלי סבון) – וגם מעמידים לנו שעון סטופר ואומרים: במשך עשר שניות! במשך חצי דקה! דקה! ולשפשף! וכו' וכו'.

אז עכשיו שוב חזרתי לסורי, ושוב רחיצת ידיים תכופה מדי, ושוב ראש המשפחה רוטן, ושוב אני שומעת את אימי, בירכתי מוחי, אומרת: ידהה לך העור! אפילו את המים את רוחצת בסבון!

*

היום, 17 במאי, יום השנה ה-12 למותה. חמסין או לא חמסין – הפוסט הזה הוא במקום זר פרחים על קברה.

אז מה היה לנו

מאמצי ההרכבה נשאו פרי, ואם לא יקרה שוב משהו שיעכב את זה, תהיה לנו כאן אוטוטו ממשלה, אחרי יותר מחמש מאות ימי לימבו מיותרים, כולל מועד א' אחד ועוד שני מועדי ב', ולא עזר כלום, בכל זאת נכשלנו. עשרות שרים מיותרים ואינסוף בלבולי מוח. אבל לפחות לא יריצו אותנו למועד ב' נוסף.

בינתיים הודיע מנכ"ל משרד הבריאות שהוא מתפטר. טוב, אתם כבר מכירים אותי, ברגע הראשון עברה לי בראש תמונת אזרחי צפון קוריאה ממררים בבכי נוכח אסון כזה או אחר, כמו בכל הממים המפורסמים שראיתי במהלך השנים בפייסבוק, אבל אחר כך אמרתי לעצמי ברשעות, לא נורא, אני אסתדר בלעדיו. אם לא למדתי לחבב אותו עד עכשיו, זה כבר כנראה לא יקרה בין כך ובין כך.

לפני השינה עוד קראתי בחטף את המדיניות הנדרשת על ידי משרד הבריאות בעניין פתיחה עתידית של הרכבת. ההברקות של האנשים האלה לא תסולאנה בפז. מעבר לדרישות מספריות (שברכבת טוענים שאין אפשרות ליישם), ראיתי שם משהו גם על החובה לעטות מסכה (טוב, זה הגיוני), להתרחק ממי שמשתעל (אני אשתוק על זה עכשיו), לא להשתמש בסמרטפונים (ואיך אנשים יידעו מה השעה?) ולא לגעת בפנים (!). ככל שמתקדמת הרשימה, היא נעשית יותר הזויה. בחייכם, לא לגעת בפנים? אתם תשלחו משטרה לסייר בקרונות ולאכוף את זה? לא לימדו אתכם את ההבדל בין המלצה לבין צו? לא שמעתם על זה שיותר יעיל להגיד לאנשים 'תודה שאינכם מעשנים כאן' מאשר 'אסור לעשן'? בשיטה הראשונה אתם רותמים לצידכם את האזרחים הצייתנים ושומרי החוק, בשיטה השנייה אתם מעצבנים אפילו אותם. אפילו המלך הדמיוני באחת הכוכביות בהנסיך הקטן ידע שאם הוא יצווה על שר הצבא שלו להפוך לפרפר ושר הצבא יסרב, זו תהיה אשמת המלך ולא אשמת הסרבן. כאילו, מה עובר עליכם? כל מורה מתחיל יודע שאסור לאסור את מה שאינו בר יישום ובר פיקוח.

מצד שני, קראתי את זה בשעה מאוחרת, אחרי יום מאוד ארוך. אולי חלמתי את זה. זה יותר מדי הזוי בשביל להיות אמיתי.

מצד שלישי, גם הדרישות בנוגע לאוטובוסים הזויות. יושב פונקציונר במשרד ממשלתי ומוריד הוראה: לא יותר מ-20 איש באוטובוס. עד כאן זה הגיוני. אלא מה? לא צריך פרס נובל בחשבון כדי לדעת שאם אתה מוריד את מספר הנוסעים בכל יחידה ולא מגדיל את מספר היחידות (ועוד בימים שאין רכבת), זו בעיה. הנוסעים המסכנים יתגודדו במשך שעות בתחנות, חלקם בתחנות מרכזיות סגורות שאינן מאווררות כהלכה (אני מכירה כאלה). אז מה עשינו בזה? אני מניחה שהפעם האחרונה שמורידי ההוראות האלה ראו אוטובוס מבפנים הייתה אי אז בילדותם, ואולי אפילו אז לא, אבל אני, שלפני ימי הקורונה נסעתי במשאב הזה די הרבה, יודעת שהם עושים צחוק מהעבודה. כל השיטה של 'אני הנחיתי ועכשיו לכו תסתדרו איכשהו' מוציאה לי עשן מהאוזניים. נשאר לי רק להודות לאלוהים על שאצלנו ממשיכים בהוראה מקוונת מרחוק, ואף אחד לא מצפה ממני להגיע לעבודה בירושלים, כי לו היו מצפים, הייתי בבעיה קשה.

אז מה עשית בזה, עדה ק.? שתקת יותר משבוע, וברגע הראשון לשובך התחלת להתלונן. מסכנים הקוראים. הנה אעודד את רוחם בקרן אור לסיום: הספרייה העירונית אצלנו נפתחה. עוד לא הלכתי לשם, אבל בקרוב. בינתיים הצלחתי סופסוף להפקיד במכונה המיועדת לכך את הספר שהתעכב אצלי בקורונה (לא פעלה בימי קורונה כשניסיתי). ובהמשך גם אלך ואשאל לי ספר אחר. מקסימום אניח אותו להשהיה של כמה שעות ליד החלון הפתוח, ואז אקרא בו עטויה בכפפות בימים הראשונים, עד שכל הווירוסים והחיידקים שהוא מארח ימותו. בינתיים עברתי שם למטה וראיתי אור בחלונות הספרייה בקומה השנייה ונהיה לי טוב על הלב.

יומן קורונה (17)

אולי מספיק כבר עם דיווחי יומן-הקורונה שלי, נוכח השיפור במצב הקורונה. חבל שאינני יודעת לקרוא את העתיד, לכן לא יודעת לאילו תחזיות עדיף לי להאמין. האופטימיים אומרים כל הזמן שיש כאן מחול שדים מיותר (אל תגלו לשום איש, אבל אני לא בטוחה שהם טועים כל כך). ואילו רואי השחורות מנבאים שוד ושבר מבחינה בריאותית (שלא לדבר על הכלכלה): למשל, שאולי מי שהבריאו אינם מחוסנים, שאולי המחלה משאירה אחריה נזקים בריאותיים שלא חשבנו עליהם, שאולי גל שני, גרוע בהרבה מן הראשון, עומד בפתח. אני לא אוהבת כשאנשים שלא יודעים מפיצים ספקולציות כאילו אין מחר. חושבים שיהיה רע? יש מצב, אז תתכוננו בשקט. והדגש על בשקט.

אני לא רופאה, לא מבינה הרבה בכלום, אבל די מנוסה בדלקות ריאה שקשורות גם בווירוסים, ויכולה להעיד שווירוסים הם חיות מרושעות, חכמות, חמקמקות ועקשניות, ושהשישו-ושמחו שהם גורמים יכול בשקט לקחת חודשיים: כשחושבים שזה עבר – הופ, הנה-הנה הסימפטומים פה שוב. אבל זה לא בהכרח אומר שזה אפוקליפטי, זה בסך הכול אומר שצריך סבלנות.

*

אז עכשיו מתחילים לפתוח פה ושם, ולהקל כל יום יותר מקודמו. אני כל הזמן חושבת על נוח והיונה שלו. הנה היא נשלחת שוב לראות הֲקַלּוּ המים. הלוואי שֶקַּלּוּ. ושתמצא סוף סוף מנוח לכף רגלה.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שבעה עשר.
מספיק עם ספירת הימים, נחזור לפוסטים עם כותרות רגילות. מיציתי.

יומן קורונה (16)

אולי אפשר לומר עכשיו שהגענו ל'אחרי החגים'. או שלא. כי אצלנו כל הזמן חגים, אחרי ולפני. היה פורים בלי עדלאידע, פסח בלי ליל הסדר, חול המועד בלי טיולים, יום השואה עם טקס בזום, יום הזיכרון כנ"ל, ערב יום העצמאות עם מצעד דגלנים מצומק ובלי זיקוקים (לא הלכנו לגבעה 'שלנו', לא היה טעם), יום העצמאות עם סיבוב רגלי בתחום המותר ועם ריחות מנגל מן המרפסות. עוד מעט ל"ג בעומר, שלא אתנגד לביטול המדורות שבו, ואחר כך שבועות, עם או בלי עוגות גבינה. אחר כך יהיה קיץ, שבו המסכות ימררו את חיינו בחום ובלחות, ואז – הופ: חגי תשרי. נראה מה יהיה. עדה ק., תפסיקי להתלונן.

כמו תמיד, סובבים הזיכרונות שלי סביב קולות. למשל הזיקוקים: זה לא רק קולות הנפץ מחרידי השלווה – אלא גם הקול המיוחד הזה (והלא בלתי נעים) שהזיקוקים משמיעים כשהם מתפוגגים ברקיע. או למשל האורז בבלון של הילד כשהיה קטן.

זה היה ככה: כשהילד היה בערך בן שנתיים, עוד לפני שאחותו נולדה, קנו לו הוריי בלון ענק לערב יום העצמאות. באמת ענק, ועד כדי כך כבד, שלא התנופף אל-על על החוט שלו, אלא דווקא כלפי מטה. בצבע לבן, עם רישום קטן אדום, אולי של מיקי מאוס. בתוכו היו גרגירי אורז שהרעישו בכל תנועה שלו. הילד היה מוקסם, וגם כל הסובבים אותו, חוץ ממני, שדמיינתי כל הזמן איזה רעש מבהיל ומעציב ישמיע הבלון כשיתפוצץ. אבל הוא לא התפוצץ באותו ערב, וטיילנו איתו (ועם הילד, ועם הוריי) ברחבי העיר, ברחובות המוארים. היינו אז אנשים לגמרי אחרים: צעירים, שמחים, אופטימיים. ביקום אחר. עדה ק., תפסיקי.

מה קרה לבלון בהמשך אני כבר לא בדיוק זוכרת – כנראה מה שקורה לכל בלון. הילד גדל בינתיים, אפילו אחותו שלא נולדה אז כבר גדלה מאוד, הוריי כבר מזמן אינם, ואנחנו לא צעירים ולא אופטימיים (טוב, תלוי את מי שואלים), ועוד הקורונה הזאת קפצה עלינו לבלבל את מוחותינו. אבל משום מה נזכרתי ברעש ההוא של גרגירי האורז בתוך הבלון המתוח. כמה רחוק הכול.

זהו, אין פואנטה. סליחה על החמיצות.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שישה עשר.

יומן קורונה (15)

מה נהיה לך את, עדה ק., שככה השתתקת? בין יומן קורונה 14 ל-15 מפרידים עשרה ימים! זה יומן זה?

אז האמת שפג קסם הדיווח, בעיקר משום שאין מה לדווח. יום בא ויום הולך, וכולם דומים. פרט לעובדה שאחרי 'חופשת הפסח' חזרנו למתכונת ההוראה המקוונת, אז שוב אין לי זמן.

*

כל יום אני יוצאת לסיבוב רגלי של כחצי שעה. פלוס מינוס 500 מטר. לא הבנתי אם זה מותר או אסור, אבל אני עם מסכה בכל מקרה, לא מתקהלת, ורוחצת ידיים היטב בשובי הביתה. אם אני לא אצא פעם ביום אני גם אשתגע וגם אחליד.

בסיבובים כאלה אני מאלתרת כל מיני מסלולים קרובים לבית. בעיקר אימצתי את 'הליכת השור' – שזה אומר לפנות ימינה, ושוב ימינה, ואז שמאלה, ושוב שמאלה, ואז ימינה, ושוב ימינה, וחוזר חלילה. ככה הולכים חצי שעה בכל מיני זיגזוגים קרובים לבית, במקום להתמיד בקו ישר למרחקים האסורים. ככה אני גם מגלה כל מיני סימטאות ורחובונים שלא היכרתי, ולפעמים מתגברת על פחדי מפני כלבים שגרים ברחובונים כאלה ומשוכנעים שהרחוב שייך להם ומתעצבנים על כל מי שמעז לעבור בו.

למה 'הליכת שור'? כי ככה, בשאיפה, השוורים חורשים את השדות (שוורים עוד חורשים שדות?) ובמונח הזה משתמשים גם כדי לתאר טקסטים עתיקים מאוד, מתקופות שבהן כיוון הכתיבה עוד לא התייצב: היו כותבים נניח מימין לשמאל, מגיעים לסוף השורה, מסתובבים וחוזרים בכתיבה ימינה, ואז, בצד ימין, מסתובבים וחוזרים בכתיבה שמאלה, וכך הלאה.

ככה יוצא שבסיבובים הרגליים שלי אני כל הזמן חושבת על שוורים.

*

את מנכ"ל משרד הבריאות עוד לא למדתי לחבב. הוא מזכיר לי פיתום, למרות ששפתיו כן זזות. כל הזמן אני מחפשת את הבובה שלצידו, ואין. כששואלים אותו למה, על פי ההנחיות החדשות, עסק פלוני פתוח ואילו עסק אלמוני סגור, הוא פוצח בסקירה מייגעת של תולדות הפעילות המופלאה של משרד הבריאות, החל מן הימים שקדמו לבריאת העולם ועד לימינו אנו. אחרי חמש דקות של דקלום כזה הוא מוסיף בסוגריים את התשובה המתבקשת לשאלה שכבר נשכחה: ההנחיות לא מושלמות, נתקן.

אני לא כל כל כועסת על הטעויות של משרד הבריאות, כי אני יודעת שבאירוע לחוץ כזה, אי אפשר שלא לטעות. אבל הרי אפשר לחסוך בדקלומים, לא? תגיד ישר 'טעינו, נתקן', ונעבור לשאלה הבאה. ככה תחסוך לכולנו המון זמן, שלא לדבר על עצבים. וגם תזכה ביותר אמון, שזה לא דבר של מה בכך.

*

היום תליתי את הדגל מחוץ לתריסולים, כבכל שנה לפני יום הזיכרון/העצמאות. אבל חסרון המרפסת מציק לי השנה יותר מכרגיל. שני דברים צריך כל בית בימי קורונה: אינטרנט ומרפסת. בעניין האינטרנט מחזיקה אצבעות שימשיך לשרוד בצוק העיתים, ואילו עניין המרפסת אצלנו אבוד (מרפסת כביסה לא נחשבת), וחבל לי על זה נורא.

*

א-פרורפו הדגל: קראתי השנה המלצות להחליף את דגל המדינה שבמרפסות/חלונות בדגל שחור. לא נראה לי. זה לא שחמתי לא בוערת בי להשחית על מעללי הממשלה שעוד לא קמה (איך אמרה דוריה למפל מחדשות כאן 11? אני אאמין כשאראה את המסמך החתום) – אבל הדגל הוא שלי, לא שלהם, ואני זו שאצוק לתוכו משמעות, ולא הם. כמאמר הטף: אני לא מסכימה להם, והם לא יחליטו עליי.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישה עשר (נניח).

יומן קורונה (14)

היום עמדתי במטבח וקצצתי בצל בשביל הפטריות.  פתאום רעש גדול מבחוץ:  רמקול חזק,  מוזיקה ושירה.  כבר כמעט סיננתי 'מה לעזאזל',  ומיהרתי לחלון.  ראיתי:  אוטו גדול של העירייה,  ועל דופנו שלט שמכריז שהעירייה עושה שמח גם בימי קורונה.  ועליו עומדות מי שעומדות ושרות ורוקדות וקוראות חג שמח.  קצת כמו בעדלאידע,  שגם היא בוטלה השנה.  ואז נזכרתי שבאמת היום המימונה.  וסלחתי על הרעש. הרצון הטוב נגע לליבי.  ואז פתאום התחלתי לבכות,  בלי שום סיבה נראית לעין,  כמו שקורה לי לפעמים בימים האלה.
ואולי זה בכלל היה הבצל.

*

האחיין שלי ממשיך לפרסם קטעים מתרגולו היומי בבית.  הפלייליסט של הקרנטינה. חלקם כל כך יפים,  שאני חוזרת ושומעת אותם עוד ועוד.

למשל הקטע של היום.
[אם יש בעיה לשמוע, מוצע שם, בכיתוב המלווה את הסרטון, לינק חלופי ליוטיוב.]

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום ארבעה עשר.

יומן קורונה (13)

זהירות, היום פוליטיקה, וסליחה מראש.

לפני כמה ימים נתקלתי בפייסבוק בפוסט שהרגיז אותי יותר מדרך כלל. נטען שם ששמאלנים שלא הצביעו למשותפת נמנעו מכך בשל גזענותם, וקיבלו את עונשם עכשיו באמצעות מעשיה היפים של אורלי לוי ועוד כמה גיבורים כמוה.

אני גאה לבשר שלא הגבתי שם: מילאתי את פי מים וסכרתי אותו. לפני שנים אחדות נשבעתי לעצמי שלא אתווכח בפייסבוק על פוליטיקה, וזו בערך השבועה היחידה שאני מצליחה לקיים. יש עכשיו בפייסבוק המון יוזמות יפות ומשמחות שאני נהנית לצפות בהן ולסמן להן לייקים, אבל דיונים פוליטיים אינם בקטגוריה הזאת, ומוטב לי שאדיר מהם את רגליי.

אבל הרי לא להגיב בכלל אני לא יכולה. אז שיהיה כאן, לעיני קוראים חפים מפשע שאינם אשמים במה שקראתי בפייסבוק.

על הטיעון הנשען על התפיסה ש'כל מי שלא מצביע כמוני הוא גזען' אני אפילו לא אענה – זה לא ראוי לתגובה. אבל על אורלי לוי דווקא כן אענה.

מה שאורלי לוי עשתה הוא נורא. היא לקחה קולות של אנשים שדעתם ידועה, והשתמשה בהם בשביל לעשות את ההפך מדעתם. על זה אין כפרה פוליטית, ואני מקווה שהיא תיענש פוליטית. העובדה שלא האמנתי שהיא (ועוד כמה מחבריה) יכולה לעשות דבר כזה היא טעות פוליטית קשה מאוד שלי. את המסקנה הפוליטית שלי הסקתי, גם אם באיחור.

אבל מילה על המשותפת. כבר חודשים אני אומרת את זה, ולא מוצאת אפילו בדל בן אדם שמסכים איתי, ובכל זאת אומרת שוב: לא רואה במה המשותפת יותר טובה. היא לקחה את קולות המצביעים שלה והלכה והצביעה יחד עם נתניהו ויחד עם הקואליציה (יחד עם הקואליציה!) למען פיזור הכנסת (בנגלה הראשונה) – צעד שתוקע את כולנו כבר יותר משנה בלימבו שאין לו סוף. באמצעות הצבעתה היא נתנה לנתניהו שנוא נפשה להשיג את מבוקשו ברוב גדול. הוא היה משיג את מבוקשו בין כך ובין כך, אבל המשותפת נתנה לו את הרוב הגדול, שהוא בשבילו ניצחון מתוק. וזה עוד מספסלי האופוזיציה. מבחינתי, זה פשוט בלתי נתפס.

כמובן, יש לזה הסברים נורא אינטליגנטיים.
ראשית, אומרים לי, הרי זה תפקיד האופוזיציה: להפיל את הקואליציה.
על זה אני עונה: לא , תפקידה להתנגד לקואליציה. אם הקואליציה מבקשת להפיל את עצמה (וטעמה ונימוקיה עימה), האופוזיציה צריכה להפריע לה כמיטב יכולתה להשיג את מבוקשה.

ואז אומרים לי: אבל המשותפת עשתה זאת כדי לקבל יותר מנדטים!
על זה אני עונה: ברור. ואתם באמת חושבים שאורלי לוי לא מקווה לקבל יותר מנדטים? במילים אחרות, במה עדיפה זחילה X על זחילה Y? למה אחת מהן נחשבת, במינוח המכוער וההיסטרי המקובל במקומותינו, לבגידה – והשנייה לא? לא רואה מה ההבדל.

לא משנה. עכשיו שוב מדברים על בחירות רביעיות. מעניין מאיפה הם חושבים לקחת את הכסף הדרוש למימונן. עצתי לציבור הבוחרים לקראת הבחירות הבאות: אל תבקשו מהנציגים שלכם להבטיח הבטחות שהם לא יכולים לקיים. ולנציגים אני ממליצה לתת הבטחות בזו הלשון: 'לעולם לא אשב עם פלוני – בתנאי שתתנו לי מספיק קולות שיאפשרו לי לבחור עם מי אני לא יושב'. נורא פשוט.

אשר לי? שוקלת ברצינות מפחידה לא ללכת להצביע בנגלה הרביעית. מספיק. הבעתי את דעתי בקלפי שלוש פעמים. היא לא מעניינת אף אחד – לא את מי שהצבעתי עבורם, ולא את המחנה המנוגד להם. טרחה לבטלה. אולי אלך להצביע בפתק לבן. זה רעיון שקיבלתי מעל הפיקחון של סאראמאגו, שעוסק בדיוק בזה.
אז בפתקים הלבנים אנוחם. אולי.

ושיהיה בינתיים חג שמח.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלושה עשר.

יומן קורונה (12)

לאחרונה כבר התחיל להיראות כאילו רואים את הסוף. דיבורים על 'שחרור הדרגתי' אחרי הפסח ועל 'אסטרטגיית היציאה' ערבים לאוזן הרבה יותר מדיווחים על 'זינוקים' במספרים ועל 'מחדלים'. מתישהו יהיה כדאי אולי לכתוב איזה פוסט על אוצר המילים בימי חירום (שהוא מעצבן לא פחות מבעיית הבקיאות הלקויה בחשבון אצל הכתבים והדווחנים למיניהם. שמתי לב שהם מתקשים במיוחד בפרק של האחוזים). מכל מקום, במהדורת החדשות של הערב הוברר שהשמחה הייתה מוקדמת: לא שחרור, לא אחרי פסח, ובעיקר, לאיש אין מושג מהי אסטרטגיית היציאה. בתור פרס ניחומים ממליץ עכשיו משרד הבריאות לציבור על נטילת ויטמין D. אחרי נייר הטואלט, הביצים והמסכות – הנה עוד מוצר שייחטף מן המדפים בשבועות הקרובים ויהפוך ליקר-המציאות.

*

בתוך כך (מילה חביבה על דווחני YNET לאחרונה) – החל מהבוקר, חובת לבישה (עטייה?) של מסכות במרחב הציבורי (אחרי כל הפליק-פלאקים לאחור של משרד הבריאות בעניין הזה. אבל די, עדה ק., תפסיקי להתקטנן). יצאתי לסיבוב היומי שלי עם מסכה שתפרתי משלוש שכבות של בד ארוג בצפיפות שלקחתי מציפית שהחרבתי לצורך זה. ממש לפי ההוראות. לפני שיצאתי מהבית הרגשתי כמו ילדה שפוחדת שיצחקו עליה בבית הספר. לא צחקו. אבל זה לא כיף גדול. בהתחלה ממש נלחצתי כי נדמה היה לי שאני נחנקת מאחורי שלוש השכבות. אחר כך התברר שלא נחנקתי, אבל אני מקווה שהעניין הזה ייגמר לפני חום יולי-אוגוסט, כי אז מספיק חם ולח בחוץ גם בלי כיסוי אף-פה. יש לנו גם מסכות 'רגילות' (הירקרקות האלה) שראש המשפחה הזמין וקיבל לפני יומיים עד הבית, אז אנחנו די מסודרים. אבל חשבתי לחסוך ולהשתמש בתוצרת עצמית.

אולי בכל זאת צחקו עליי, כי בסך הכול הייתי אדם די מגוחך אפילו לפני הקורונה. ומה גם עכשיו.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שנים עשר.

יומן קורונה (11)

זה הזמן לקריאת ספרים מפורסמים על מגפות. בראש כולם הדֶבֶר, של אלבר קאמי, אבל אין לי בבית, ועל ספריות אין מה לדבר עכשיו. אז במקום זה נחתתי על על הפיקחון של ז'וז'ה סאראמאגו, שהוא מעין המשך רופף של על העיוורון שאותו קראתי לפני שנים (ושאותו לא אהבתי, אבל אי אפשר לומר שלא הרשים אותי, וגם הוא כמובן על מגפה). בעל הפיקחון המגפה היא לא ממש בריאותית, אלא, תחזיקו חזק, סיפור של ממשלה שלא אהבה את איך שהעם הצביע בבחירות. על כן כפתה עליו בחירות נוספות, וכשזה לא עזר (כי התוצאות לא השתנו לטובה), הטילה עליו סגר. המממ. נשמע מוכר עד אימה.

לסאראמאגו יש סגנון ציני חד כתער, רק הייתי שמחה לו היה מחלק את הספר לפרקים, ואת הפרקים לפסקאות, ואת הפסקאות למשפטים באורך סביר (וגם מוסיף סימני פיסוק מגוונים פה ושם, כי בינתיים יש רק פסיקים). יש פסקאות שמשתרעות על כמה עמודים, וזה הורג לי את העיניים, שלא לדבר על המוח. במיוחד לפני השינה, שאז מסתבר שאני נרדמת באמצע פסקה, פשוטו כמשמעו, משום שסופה יגיע רק בעוד כמה עמודים ואין לי כוח לצלוח אותם. אני לא מתה על ציניות שאין לה הפוגה, ומהבחינה הזאת העדפתי בזמנו את הדבר, משום ששם לפחות היה ברור, למיטב זיכרוני, שאלבר קאמי לא לועג לגיבור הראשי שלו (ששמו היה, אם אני זוכרת נכון, שארל[?] רייה [?], והוא היה רופא הגון בתוך עולם של כאוס ואימה).

כך או כך, סאראמאגו נותן שם כמה עצות על ניהול סגר, ואני מעתיקה לכאן משהו מזה (עם הערות שלי בסוגריים מרובעים):

"סגר אינו משהו שמאלתרים כלאחר יד, אלא צריך לדעת יפה מאוד לאן שואפים להגיע ואיך, לאמוד את התוצאות, להעריך את התגובות, לשקול את החסרונות, לחשב את הרווחים וההפסדים…" (עמ' 71).
[נראה לי שהנ"ל מתייחס בעצם למה שקוראים אצלנו 'תכנון אסטרטגיית היציאה'].

ועוד, בהמשך, על תכנון הסגר שבסיפור:
"ההוראות שבאו מלמעלה עסקו בעקרונות הכלליים של הסֶגר והתעלמו כליל מן הפרטים הביורוקרטיים של הביצוע, וזו תמיד הפִּרצה שדרכה חודר התוהו ובוהו" (עמ' 71).
[שזה מזכיר לי את נתניהו שקובע שנגיע ל-30000 בדיקות ביום – ועכשיו שכולם ישברו את הראש איך לבצע את זה, העיקר ש'אני הנחיתי'].

ועוד משהו שאני חייבת להעתיק גם:
"כולנו להבה קטנה ורוטטת שעלולה לכבות בכל רגע, ואנחנו מפחדים, מעל לכול אנחנו מפחדים" (עמ' 59).
[אבל זה לא ממש מתאים לערב חג.]

*

אתמול הקשבנו בחדשות הערב להוראות לסגר/עוצר שיוטל בערב החג, ואז צפינו בכתבה ארוכה על מצב הביצים והיעדרן, ואמרתי לראש המשפחה, לו היו אומרים לנו לפני חצי שנה שבזה נתעסק בערב פסח, לא היינו מאמינים. ועכשיו זה נראה לנו כמעט נורמלי. ללמדכם כמה מהר מסתגלים בני אדם למציאות הזויה.

*

בישלתי מרק עם קניידלעך ועוד כמה דברים, היום אוסיף גם חרוסת – עם יין אמיתי, כנדרש, כי אין תירוש שאני מעדיפה. בכלל, כל הזמן אני מאלתרת בין המצרכים החסרים, ומסתבר שאפשר גם אפשר לאלתר. אפשר למשל אפילו להכין קרם שוקולד למריחה על המצות, במקום 'השחר העולה' שלא זכרנו לקנות. לא שזה מאוד נחוץ לנו, בינינו, אבל זה מסממני החג. אחרי כל הדברים האלה נהיה מוכנים לסדר זוגי. האמת שזה אפילו לא כל כך נורא, בין כך ובין כך אני לא טובה באירוח והאכלה של מלאנת'אלפות אנשים, כי אני בשלנית די בינונית (ונורא לחצנית). מתישהו נעשה מפגש זום עם הילדים והוגולינה, ונציץ החוצה הערב בשמונה וחצי לראות את 'מה נשתנה' על המרפסות מסביב, אם יהיה. אני מקווה שיהיה, זה נחמד.

ושיהיה לכולנו חג שמח, בריא ומשטיח עקומות!

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד עשר.