ארסוף

אירוס הארגמן
בשמש של אחר הצוהריים:
כְּתום-האור הגנוז
עמוק בתוך ליבו

צילום: שרה הד (תודה!)
מומלץ להקליק על התמונה להגדלה.

זוג יונים

יכולתי לכתוב על הבחירות, אבל כבר אין לי כוח. אצביע אמת – עבודה-גשר-מרץ, אבל אין לי הרבה תקוות שמשהו כאן ישתנה, אז נגמרו לי המילים בעניין. נתראה מן הסתם בנגלה הבאה.

יכולתי לכתוב על הקורונה. אני לא פוחדת מהקורונה, אבל אני חרדה מאוד מהיסטריית הבידודים. אני אפילו לא רוצה להתחיל לפרט למה הבידודים המטורפים האלה מפחידים אותי.

אז במקום כל זה, רק אספר שהיינו בשבוע שעבר בשמורת אודים, שמחוברת איכשהו לשמורת פולג (דרום?), וכל זה דרומית לנתניה, מזרחית לכביש החוף. וראינו שם יותר רקפות ממה שאי פעם ראיתי בחיים. הן נראות כמו בלרינות. ואחרות סתם ממתיקות סוד בקבוצה. וגם ראינו כלניות, וגם חמציצים, וגם מרגניות (לא קחוונים), וגם סביונים ברבבות, וגם כל מיני קוצים וכל מיני פרחים שאת שמם אינני יודעת, וגם אגם שלוליתי מקסים, עם אקליפטוסים, וגם חורשת עצי זית, וזיהיתי גם עץ חרוב. וגם גשר צר לצד אפיק נחל, וגם גנים תלויים על הצוק מצידו השני. אמרתי לראש המשפחה, אנחנו נוסעים לכל מיני חו"לים לראות גנים תלויים, והנה יש לנו כאן אחד קל"ב.

ראש המשפחה צילם המון, ועובד עכשיו על התמונות, והעביר לי את התמונה הבאה, שאני מצרפת כדי שאולי תעשה לי ולכם טוב על הלב. גם בגלל שזה רקפות, וגם בגלל שיש בתמונה הזאת משהו משעשע. מסתבר שהרקפות, מלבד כל תכונותיהן הטובות, גם התברכו בחוש הומור.

זוג יונים, באדיבות ראש המשפחה. אפשר להקליק להגדלה

נ"ב: פתאום עלה בדעתי שהן נראות כאילו יש להן כתרים על ראשיהן. שנאמר, הכול קורונה.

סימן הפיסוק המתלהב

בהמצאות מזדמנות של אלנה פרנטה, פרק שלם מוקדש לסימן-הקריאה – אותו סימן פיסוק שכבר הודיתי לא פעם שהוא לא כוס התה שלי:

"אני אוהבת את הטונים הנמוכים, את ההתלהבות המנומסת, את התלונות האדיבות. אבל מאחר שהעולם אינו הולך בכיוון הזה, אני עושה כמיטב יכולתי שלפחות בעולם המלאכותי שמשרטטת הכתיבה אף פעם לא אגזים בסימני-קריאה. מכל סימני הפיסוק סימן-הקריאה הוא הפחות מוצא חן בעיניי. … אם צירוף של מילים הוא פרי כוונה להשמיע קריאה, ניתן להבין זאת בקלות מן הנקרא ואין צורך לפנות אל הסימן הזה" (31 במרץ 2018).

מי היה מאמין שאני (אני[!]) אסכים עם כל מילה (כל מילה[!]) שאלנה פרנטה (אלנה פרנטה[!]) כותבת.

לא פרוזה

בחודשים האחרונים הצטברו אצלי כמה קטעים קטנים שחשבתי שאולי הגיע זמנם לראות כאן אור. שזה במקום לספר או להסביר או להתווכח על פוליטיקה או להתעצבן על הבחירות או לחשוב על הקורונה.
הנה, מחורף עד אביב:

חורף (עוד ציפור)

סופת ברקים בטרם זריחה:
ציפור עונה בציוץ על כל רעם
לא מוותרת אף פעם

*

שָם

מה לי כי אלין
על כאבי
על עלבוני –
הנה אפרושׂ לי בתוכו
מרחב-מה
ושָם
יוריק אָחוּ
וברושים שואפים לשמיים
סביבו
ושָם
אולי אנשום לי
קִמְעָא

*

מִכְתָם מלילה לבן

דומֶה
שאין גרוע
יותר מזה:
הַלִּהְיוֹת לבד
למרות שיחדיו

*

קל וחומר

אפילו סחלבים נובלים.
ומה יגידו אֲזובי הקיר
ומה אומַר אני

[פתאום אני חושבת שזה קצת מזכיר לי את הסלעים הנשברים של דליה רביקוביץ'. מקווה שזה לא ייחשב לי ל'לקיחה במשיכה'.]

*

שלומי טוב

שלומי טוב, רק שערותיי הלבינו –
זאת שורה שקראתי פעם בספר
שסיפר סיפור אמיתי.

וגם בסיפורי האמיתי
שלי –
שלומי טוב
ורק שערותיי הלבינו
והן מוסיפות ומלבינות
הולכות
ומלבינות

*

אביב

יום יום
אבלוש אל הסחלב
לראות
אם הֶעלָה גבעול חדש
עם בְּשׂוֹרוֹת של מתנותיו –

יום יום
האכזבה:
סְאַת הציפייה
עוד לא מָלאה

*

ספרא וסייפא

השבוע נבחנה אחת הכיתות שלי במכללה. חילקו את הקבוצה בין שלושה חדרים, ואני דילגתי ביניהם כדי לענות על שאלות וקושיות. במסדרון ליד החדרים היה שולחן עם כיסא, ושם ישב ילדון פעוט – אולי בן של אחת הנבחנות – עם אספקה נאה של נייר וצבעים וטושים, וצייר משהו בשקידה מרוכזת. והיה לו על השולחן גם איזה רובה צעצוע, מפלסטיק צבעוני קל, כזה שמתאים גם למשחקי מים (ולפורים?).

ניסיתי לתפוס את מבטו של הילד ולשלוח לו חיוך, אבל הוא לא הרים את עיניו מן הדף ולא שעה אל מאמציי הטרדניים. אולי גם הזהירו אותו שלא לדבר עם זרים. והוא היה כל כך רציני וקטנטן ושקדן, סמוך אל השולחן הגדול ממידותיו, מוציא מתחת ידו עבודה יסודית ומושקעת, ובכל זאת לא מוותר גם על רובה הפלסטיק.

כשחזרתי אל המסדרון אחרי כחצי שעה, כדי לוודא שוב שהכול בסדר בחדרי הבחינה, הילדון כבר לא היה שם. אימא שלו השלימה כנראה את המענה על כל השאלות ויצאה מחדר הבחינה ולקחה אותו הביתה, על אומנותו ונשקו.

איפה הייתי ומה עשיתי

אז מה מעשיי בימים אלה (מלבד ניסיון עקר להתחמם, וכן מעקב חרד אחרי חדשות הקורונה [איזה עצוב זה שדווקא בשנה שבה חוסנתי נגד כל המחלות שבעולם צצה פתאום מחלה חדשה שנגדה אין בכלל חיסון])?
אה. טוב ששאלתם. אני בודקת מבחנים. קבורה עמוק במצולות.

כן, זה שוב הזמן הזה של השנה. ועכשיו שנפלאות הטכנולוגיה קמו עלינו שוב לכלותנו, זה נעשה יותר גרוע. כי כבר לא בודקים בחינות במחברות, אלא משתמשים בתוכנה מיוחדת שמסמנת את התיקונים על מחברות-הבחינה הסרוקות. מצד אחד זה מצוין, הכתפיים שלי מאוד שמחות שאני לא צריכה לסחוב כל הזמן ערמות של מבחנים מירושלים הביתה ובחזרה. מצד שני, עכשיו באמת הכול תלוי באינטרנט, ואם תהיה תקלה אני לא רוצה לחשוב על מה שיהיה. מצד שלישי, הגעתי למסקנה הכי אופיינית לי בעולם: הכי מהר זה לתקן מבחנים על נייר. מחשב זה יופי, אבל האמת המרה היא שהוא לא באמת חוסך לי זמן. להפך. אני יכולה ללמוד בהדרגה לעשות את זה יותר מהר, אבל זה אף פעם לא יהיה יותר מהיר משרבוט רהוט על ניירת. חיים קשים.

ואם כבר להתלונן, אז שיהיה עד הסוף. אתמול ניסיתי להחליף עיצוב לבלוג. התבנית של הבלוג הזה היא ממש ישנה, משנת 2011, ורציתי להחליף להכי חדשה, שמתקשטת בכינוי 2020. אז הפעלתי את התבנית החדשה, והיא נראתה ורודה ונחמדה, אבל אז בשום פנים ואופן לא הצלחתי להעלות תמונת רקע של רקפות. ואם לא יהיו רקפות, איך ידעו שזאת אני? בסוף נואשתי וחזרתי לעיצוב הרגיל, אבל אז התברר לי שכל הווידג'טים שלי התערבבו. לקח לי שעה לסדר אותם בחזרה (ובינתיים המבחנים ישבו לבד בחושך ובכו). לעזאזל עם וורדפרס הזה, עוד לא ראיתי תוכנה כל כך לא ידידותית למשתמש. שום דבר לא עובד לפי ההיגיון או האינטואיציה. על כל דבר צריך לשבור את הראש הרבה זמן, ואחרי שיודעים איך לעשות את זה, וורדפרס משנים את השיטה, ועכשיו תלכו תלמדו הכול מהתחלה.

בקיצור, לא משנָה את התבנית, שיהיה כבר ככה. אני מתנחמת רק בזה שהמאבקים הבלתי פוסקים בתוכנה של וורדפרס משפרים את האינטואיציה והביטחון שלי במשאיי ומתניי עם תוכנות מעצבנות אחרות. למשל תוכנות של בדיקת מבחנים. שנאמר, יצא מתוק מעז. הנה נחמה פורתא לסיומו של פוסט חמוץ.

תבהלה

יש משהו מבהיל בשורש הזה, בה"ל. במראה של צירוף האותיות עצמן. כשאני רואה אותן, אני נבהלת, כאילו הן מאיימות לקפוץ מתוף הדף (או המסך). מן הסתם בשל הקישור האוטומטי למשמעותן, ואולי יש כאן גם איזה יסוד של סינסתזיה.

בהקשר של נגיף הקורונה, צירוף המילים שהתקשורת לסוגיה אוהבת להשתמש בו כפתיח לדיווח, לפחות עשרים פעם ביום, הוא 'בהלת הנגיף'. אפשר להתווכח בשאלה אם המדיניות של המדינות השונות בהקשר הנ"ל נכונה או לא, מוגזמת או לא, אבל לפחות ניתן להניח שהיא נובעת מן הרצון למנוע הדבקות מיותרות. לעומת זאת ההתנהגות של התקשורת קשורה בצרכים אחרים לגמרי, ומוטב שהיא תהרהר בשאלה אם היא רק מדווחת על הבהלה או גם תורמת ליצירתה ולהגברתה. התשובה לשאלה הזאת עלולה להיות עגומה מאוד.

כך או כך, ליבי ליבי למיליוני סינים שכלואים בבתיהם בחרדה כבר ימים ארוכים, אלוהים יודע עד מתי. לא מדווחים כאן על ילדים – אני תוהה מה קורה איתם, הרחק מגן הילדים והחברים וסדר היום הרגיל, ורק בחברת מבוגרים מודאגים וחרדים. התמונה של החלונות המוארים בחושך של ערי הרפאים, כשאנשים מציצים מתוכם (או מן המרפסות) וצועקים ביחד, בו זמנית, קריאות עידוד, לא עוזבת את ראשי.

זה כאילו שחזרנו לימי הביניים. גורדי שחקים והכול, אבל ימי הביניים. מה שמתאים לגמרי לצירוף האותיות שלא אחזור עליו כאן, כדי שלא אגרום נזק נוסף.

[נ"ב: וראיתם כמה מהר נשכחה נעמה יששכר? יכולתי להגיד מראש שכך יהיה. הנה יש לתקשורת צעצוע חדש ומרגש פי אלף. ההצגה של נתניהו אכן הייתה מעצבנת, כרגיל, ולמרות זאת לא אהבתי את ההתבדחויות ברשת על חשבונה של יששכר, ואת התחזיות (חסרות הביסוס) על כך שהנה-הנה היא הופכת לכוכבת של תוכניות ריאליטי. לכל המתבדחים אני מציעה להרהר בינם לבין עצמם בשקט, בחושך, כשאיש לא רואה, איך הם היו מרגישים לו אחד מילדיהם היה מסתבך בעניין כזה, ומה הם היו אומרים נוכח התבדחויות כאלה על חשבונו בשובו. רק אומרת.]

אמת ובדיון

בדרך הביתה באוטובוס פנה אליי נציג של משרד התחבורה וביקש ממני לענות על שאלון בענייני הרגלי הנסיעה שלי. לא כל כך התחשק לי, אבל לא היה לי נעים לסרב (הוא ריאיין גם נוסעים אחרים). מן הון להון הגענו לשאלות האחרונות המבקשות מידע על זהותי, בין השאר על גילי. אני בת שישים ושלוש. הוא מן הסתם ידע מניסיונו שהשאלה בעייתית, על כן הפנה אליי את מסך הטאבלט וביקש ממני לבחור קבוצת גיל. לקח לי זמן עד שהבנתי מה הוא רוצה, והוא שאל אם לסמן את הקבוצה האחרונה (65 ומעלה), ואמרתי לו שיסמן את זו שלפניה (60 – 65). ואז הוא כנראה גיחך ואמר שאם אני רוצה הוא יכול לסמן קבוצת גיל צעירה יותר. אמרתי שאין צורך, והשאלון נגמר. אני נשארתי עם החמיצות הזאת שאינני מבינה לגמרי את פשרה. האם הכעיס אותי שהוא חושב שגיל מתקדם זה משהו שצריך להסתיר? או שהביך אותי שהוא חושב שאני רוצה להסתיר את גילי המתקדם? כמה קשה לשכנע אנשים שאמירת האמת היא האופציה הכי קלה.

*

הורדתי לאפליקציה את הספר המצאות מזדמנות של אלנה פרנטה. כן, ההיא מהחברה הגאונה, שממנו לא חסכתי את ביקורתי. את המצאות מזדמנות אני מעדיפה בהרבה, כי הוא מורכב מרשימות אישיות קצרות שהתפרסמו בעיתון. זה קצת כמו לקרוא בלוג. אומנם גם את הרשימות הקצרות האלה הייתי יכולה לקצר קצת, מה גם שיש לפרנטה נטייה ללכת קצת לאיבוד באמצע הרשימה, לבצע איזו דיגרסיה שלא תמיד ברור איך היא קשורה לשאר – איזה מחסור ב-rigour פה ושם. הדברים לא תמיד מהודקים מספיק. ובכל זאת לקראת סוף כל רשימה היא אוספת את עצמה ומסיימת אותה ממש יפה. כמו למשל בקביעה שמה שבאמת מפחיד הוא זעמם של אנשים מפוחדים (כל כך נכון. הפחד הוא דלק מפחיד ומסוכן). או הקביעה שדווקא בכתיבת בִּדיון אפשר להביע את האמת ("בגלל המלאכותיות הטבועה בכתיבה מכיל תמיד כל שימוש ספרותי בה צורה כלשהי של בדיון. מה שמשנה הוא בעצם כמות האמת שהבדיון מצליח בסופו של דבר ללכוד.") זה לא רעיון לגמרי חדש, אבל כמה יפה (וחכם) הוא מנוסח.

מעשה ביום חורף שמשי

[לא היום, כי היום השמש בכלל רק הציצה החוצה בפעם הראשונה אחרי כמה וכמה ימים של סדום ועמורה, אלא באחד מימי דצמבר האחרון, בשעת צוהריים חמימה ושמשית. זה הלך ככה:]

אני הולכת ברחוב ורואה מולי אבא צעיר עם תינוק חגור במנשא שקשור לחזהו. כפות הרגליים הפצפונות בלי גרביים. אני מקווה שלא קר לו. האבא מדבר בסלולרי, עם אוזניות. התינוק מתבונן בעניין בנעשה מסביב, עד כמה שהוא יכול לראות כשהוא חגור כך שפניו מופנים אל אביו, במקום אל העולם הגדול. זה לא נראה מאוד נוח, אבל אולי זה כן. אני משתעשעת במחשבה שהתינוק חושב שאבא שלו מדבר אליו. בעצם, מנין לו לדעת שלא? וכך הוא נהנה מכל העולמות: גם טיול, גם שמש חורפית מלטפת, גם מראות רבים לצפות בהם, וגם שיחה נעימה, מלב אל לב.

הכול נרטיב

"מה זה משנה מה קרה באמת… ממילא הכול יהפוך בסוף לסיפורים,  והכול תלוי באיזה אופן נבחר לספר אותם" (מתוך הספר היפה  תישארי של תמי בצלאלי,  עמ' 367).

והפרק 'על האימהות שלנו' (שם, עמ' 358 – 363) הוא יפהפה. והוא מלא חמלה,  בעולם ובעידן שבהם נדמה שהחמלה נגוזה,  כשכולם יודעים תמיד מי אשם, אפילו בלי לבדוק.

*

בעניין אחר:
במשך שנים הלנתי על העבודה ומרצ שלא השכילו להתאחד ולפטור אותי מעונשו של הניסיון להבחין ביניהן (סליחה על חילול הקודש, אבל בעיניי באמת שאין הרבה הבדל) ולהחליט במי מהן לבחור. עכשיו, שסוף סוף קם הדבר ונהיה, ויש הכרזה על 'איחוד השמאל', לא בא לי להצביע עבורם. הם נראים כל כך עלובים, לא ממש מאוחדים ולא באמת שמאל, וההתקוטטויות ביניהם מעצבנות אותי, ובעיקר יש מין הרגשת חמיצות של 'מעט מדי ומאוחר מדי', ו'איפה לעזאזל הייתם קודם'.

ואף על פי כן.
הם סוף סוף עשו את מה שהטפתי להם לעשות כל השנים, אז יש מצב שבכל זאת אתן להם את קולי. זה לא מי יודע מה מסעיר ומבטיח, אבל זה יותר טוב מכלום, ובימים כאלה של אפלוליות בינונית, גם על זה צריך לברך.