עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

בלוגולדת 11

ארבעה באפריל:  אחת עשרה שנים עברו מאז פתחתי את הבלוג הראשון שלי (בישראבלוג).  היום בלוגולדת.

מה השתנה מאז?

גדלתי ואף זקנתי.  התגברתי על חרדתי מפני האינטרנט ומפני האפשרות שעין-זרים תשזוף את מה שאני כותבת.  וגם מפני הידיעה שמה ששותלים באינטרנט כמעט בלתי ניתן למחיקה:  הוא שם בשביל להישאר.

בתוך הבלוגוספירה ההולכת ומידלדלת (אל מול הפייסבוק והאטרקציות האחרות) גיליתי שחברויות וירטואליות יכולות לפעמים להיות אמיתיות.  מנגד התברר לי שחלקן בדיוק מה ששמן אומר:  וירטואליות.  היום הן כאן,  מחר יישא אותן הרוח.  בתחילה התעצבתי בשל כך,  אחר-כך התרגלתי.

שכן,  בהתאם לגיל  –  ההתלהבות הבלוגוספרית שלי הצטננה בהדרגה במידה ניכרת.  אני קוראת יותר בלוגים מאשר פעם,  אבל מעורבת פחות בדיונים שמתנהלים בהם.  וגם כותבת כאן קצת פחות,  בדרך כלל.

אשר למעבר המפורסם משם לכאן,  מישרא לוורדפרס:  התרגלתי אליו.  אני לא מרגישה געגועים עזים לדפי העריכה של ישראבלוג.  אני עדיין רואה בבלוגייה  –   כל בלוגייה  –  פלטפורמה טכנית ולא הצהרת נאמנות. ועדיין מתפלאת להיווכח,  כל פעם מחדש,  שלא כולם שותפים לראייתי הזאת.

וורדפרס כרגיל נתון בתנועה מתמדת,  perpetuum mobile .  כל שבוע  –  וזו איננה הגזמה  –  יש איזה חידוש.  חלק מהחידושים נחמדים מאוד,  אחרים מעצבנים.  באופן כללי זה מעורר לפעמים קצת ערגה-להזנחה:  שינוחו ושיניחו קצת.  אבל עד עכשיו אני מצטערת שלא הפעלתי בדצמבר-ינואר את החידוש (הזמני) שהוצע כאן לכבוד חגי החורף:  שלג שיורד על הבלוג בלחיצת כפתור.  שערו בנפשכם,  פתיתי שלג צונחים על הרקפות שלי.  אבל פספסתי את זה,  ועכשיו כבר נפל עלינו האביב הקיצי הרגיל שלנו,  ונותרתי בלי שום שלג.

עוד לא השתכנעתי שוורדפרס באמת עדיף על הבלוגייה של גוגל (בלוגספוט,  או בלוגגר,  או יהא שמה אשר יהיה),  שבה יש לי בלוג ניסיוני,  ושהיא פשוטה עד מאוד ונוחה לבריות (אם כי יש בה כמה בעיות שאין לי כוח בשבילן). אבל להתחיל בה ברצינות בלוג חדש זה פרויקט שלא בא לי לעבור אותו שוב,  בטח לא עכשיו כשנדמה לפעמים שהבלוג הנוכחי בוורדפרס מתחיל סוף סוף לצבור תאוצה.

אז לעת זקנה כבר אשאר כאן,  כנראה,  בוורדפרס הטרחני והמייגע.  ובשנה הבאה,  בשאיפה   –  גם אחגוג כאן בת מצווש.
בלי נדר.

תודה לכל מי שקוראים אותי כאן.  זה משמח לב לא פחות משהיה ביומי הבלוגוספרי הראשון.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.

בכל זאת

מתבקשת אולי איזו מילת הסבר על היעדרותי הממושכת.  הסיבה פרוזאית לגמרי:  חטפתי דלקת ריאות רעה ועיקשת,  ואין לי כוח וחשק לעשות כלום.  בהתחלה חשבתי שמדובר בסתם שפעת,  מה שהוריד לי מאוד את המורל,  כי הרי קיבלתי חיסון השנה,  לראשונה בחיי,  ותליתי בו תקוות עזות.  ומשנתברר שבכלל לא שפעת,  כבר לא נשארו לי כוחות לשמוח על כך,  מה גם שנראה לי ששפעת עדיפה,  כך שגם אין סיבה של ממש לשמחה.

חוות הדעת הרפואית היא שמצבי משתפר בהדרגה.  חוות דעתי האישית מצועפת במסכים כהים של מרה שחורה,  כך שקשה לי להעריך.  על כן אשמח את לב הקוראים ואספר מה עושים בימי המחלה הארוכים הללו,  שבהם אין כוח לעבוד,  לקרוא,  לכתוב,  לטייל בין בלוגים, לצפות בסרטי טלוויזיה וכיוצא בזה (ולפעמים גם אין כוח להגיע למטבח לקחת כוס מים):  פשוט מנסים להבין את תעלומת תאגיד השידור.  זה מבטיח תעסוקה שאין לה סוף ואין בה רגע דל. ככל שהפכתי בעניין בין נפתולי מוחי היגע (במשך יותר משבוע כבר),  לא הצלחתי להגיע לפתרון.

כי מה  –  אם לא רצו לסגור את הרשות (שאני,  גילוי נאות,  דווקא מחסידותיה),  בשביל מה הרסו אותה ואת חייהם של אלפי עובדיה והתעללו בהם ללא רחמים?  ואם לא רוצים את התאגיד,  בשביל מה הקימו אותו ובלבלו לכל העולם ואשתו את המוח,  ושכרו עובדים חדשים,  ועכשיו תקעו את הכול שוב בגלל (נניח) גאולה אבן?

השאלה הגדולה היא כמובן איך זה שמדינה שמתמודדת עם כל כך הרבה בעיות קשות (החל בגרעין האיראני וכלה במסדרונות בתי החולים הסיעודיים,  כולל  כל מה שבתווך 'מן החיים עצמם')    –  ובכן,  איך היא יכולה בכלל להרשות לעצמה להתעסק בקשקוש הזה כבר יותר משנה (או שנתיים?  איבדתי את מניין הזמן).  והחידה העוד יותר גדולה היא זו:  ברור שלפוליטיקאים אכפת איזו תקשורת תסקר אותם,  ומובן שהיו רוצים שזו תהיה תקשורת אוהדת.  את זה אפילו מעופפים כמוני מסוגלים לתפוס.  די ברור גם שחלקם ינסו למשוך לצורך העניין הזה בחוטים שבהם אסור להם למשוך,  ואני לא סומכת על הגינותם (הרופפת ממילא) שתמנע זאת מהם.  אבל איך זה שהם לא מנסים אפילו להסתיר את העובדה הזאת,  או לפחות להימנע מלהודות בה בגלוי,  זה באמת נשגב מבינתי.  אולי נחוץ סוג אחר של מחלה כדי לרדת לשורש התופעה הזאת. דלקת ריאות לא תועיל לי כאן.

בריאות לכולם!

הגיג מטאורולוגי

ההתחממות הכללית של כדור הארץ היא עובדה שאני לא מפקפקת באמיתותה.  לא צריך להבין בזה הרבה,  מספיק לצאת לפעמים החוצה ולזכור איך היה פעם.  אבל יש עוגן אחד יציב ובלתי משתנה בתוך ההפכפכות הגלובלית הזאת של מזג האוויר:  פורים.

לא משנה מתי הוא נופל,  לא משנה באיזה חודש לועזי, לא חשוב אם באדר (א') או ב'  –  תמיד אותו דבר:  משהו בלתי מוגדר  שבין שמש לגשם,  בין שמיים בהירים למעוננים,  בין חום לקור,  בין שקט לרוח,  בין אור לאובך.  כל שנה אותו סיפור,  שבו אפשר להיות בטוחים שיהיה גם חם וגם קר,  ולכן לא אוכל להחליט אם צריך גרביונים או לא,  וכל התחפושות יהיו מעיקות בכל מקרה.

אבל  –  העדלאידע הייתה נחמדה.  השנה הוקדשה לסיפורי התנ"ך.  בראשה הלך ראש העיר עם לוחות הברית,  ובעקבותיו פיזזו ילדי בתי הספר והחוגים  בין תיבת נוח לגן עדן,  בין משה בתיבה לפירמידות,  ובין דוד המלך לאסתר המלכה.  הכי חמודים היו הפילים באוברולים הסגולים שלהם.  לא יודעת למה דווקא סגולים,  אבל הם הקסימו אותי כשקיפצו וריקדו בזוגות לפני שהגיע תורם לעלות לתיבת נוח ולהינצל מן המבול. שאולי גם הוא היה,  אי-אז,  פרי התחממות (או התקררות) גלובלית,  כזאת או אחרת.  מי יודע.

פורים שמח לכולם!

And We Have Lift-Off

אתמול בערב סולקתי אחר כבוד מן הטלוויזיה,  כלומר לא הורשיתי לצפות בשום דבר שרציתי,  כי היה משחק כדורגל של ברצלונה נגד קבוצה אחרת,  וזה היה בעל חשיבות קוסמית וראש המשפחה היה מוכרח לראות.  ממקום מושבי בחדר השני שמעתי קולות שהעידו שמתרחשת שם איזו דרמה,  וכשנכנסתי לסלון לבדוק ראיתי שראש המשפחה כבר לא מסוגל לשבת מרוב התרגשות,  ושהוא כמעט מקפץ על השטיח.  התברר שהיה ניצחון ברצלוני מסעיר.  וסליחה על הדיווח היבשושי,  אבל אני  –  ובכן  –  לא כל כך מתעניינת בכדורגל.

הבוקר סערו על כך הכותרות.  לאחר שעיין במדור הספורט שאל ראש המשפחה אם 'רמונטאדה' פירושו בספרדית 'היסטוריה'.  אמרתי שלא נשמע לי,  בדקתי במילון הספרדי,  לא כל כך מצאתי תשובה,  אבל ללא ספק התברר לי שגם בספרדית אומרים 'היסטוריה',  ולא שום מילה שמתחילה ב-R. אז נועצתי בגוגל, ושם באמת התברר ש- remuntada היא בכלל מילה קטלאנית   –  מה שלא היה צריך להפתיע,  שהרי ברצלונה יושבת בקטלוניה,  כפי שנודע לי במסעי בספרד לפני פחות משנתיים.  ובכן,   התברר ש- remuntada  היא צורת ה-past participle של הפועל remuntar,  שפירושו,  בקטלאנית,  הוא בערך 'לנסוק (שוב)'.  ואז בדקתי ליתר ביטחון גם במילון-הכיס הקטלאני שלי,  ההוא שקניתי במסעי הנ"ל,  ואכן כך.  והנסיקה הזאת מתייחסת אולי לניצחון הגדול של ברצלונה (4 גולים?!) ברגע האחרון,  אחרי שמצבה בתחילת המשחק היה בכי רע  (אבל,  גילוי נאות: כל הגיגיי בנוגע לכדורגל ולקטלאנית הם בעירבון מוגבל,  לאמור ט.ל.ח).

מכל מקום,  אשר על כן חשבתי על הַמְרָאוֹת שונות,  ובאופן טבעי לחלוטין הגעתי שוב לרקפונת הבודדת שלי בפינת הרחוב בירושלים.  השבוע חזרתי לירושלים אחרי חופשת סמסטר ארוכה,  והלכתי לבדוק (פעמיים!) בפינת הרחוב  –  ולא כלום.  הרבה עלים ירוקים יפים,  אבל שום פרח ושום ניצן ושום שריד נובל,  אף שבדקתי היטב.  אולי פשוט פיספסתי את נסיקת-הפריחה במהלך פברואר,  ואולי הרקפת הספציפית הזאת התעייפה וּויתרה השנה. כמו שאמר לי פעם הצורף הנחמד כשחזרתי והבאתי לו לתיקון שרשרת שנקרעה,  שום דבר לא מחזיק לנצח,  אפילו אנחנו לא.  והוא ידע על מה הוא מדבר,  ואכן נפטר לפני שנים אחדות.  וגם דליה רביקוביץ  –  שידעה דבר אחד או שניים על עניינים כאלה  –  ניסחה זאת היטב בשירה הנפלא 'גאווה',  ובפרפראזה פרועה עליו אפשר לומר שאפילו סלעים נשברים,  ומה גם רקפות.

אבל  –  מה שלא סביר  –  אם בכל זאת היא תמריא פתאום במחצית השנייה של מרץ,  אני אדווח.

נסתרים ונסתרות ועוד

לרגל האוסקר והסיום של חופשת הסמסטר יצא שראינו לאחרונה שני סרטים שהיו מועמדים (וכנראה לא זכו,  אם כי לא כל כך עקבתי).

הראשון היה 'מאחורי המספרים',  הסרט על המתמטיקאיות השחורות שעבדו בנאסא בשנות השישים ונאלצו להתמודד עם גילויים קשים של גזענות. הסרט עצמו לא פורץ דרך משום בחינה,  אבל עשוי היטב,  ואהבתי מאוד.  וגם חשבתי על הדרך הארוכה שארה"ב עשתה מאז שנות השישים,  ועל הסכנה החדשה של הידרדרות לאחור.

שתי הערות לשוניות:

האחת  –  לנשים האלה קראו computers,  ולא במובן של מַחשבים שבקושי היו אז (ה-IBM הראשון פורץ לתודעה באמצע הסרט),  אלא פשוט באופן מילולי:  מחַשבות,  עושות חשבונות.

והשנייה  –  ממש בסיום,  עם הקרדיטים,  ראיתי ששמו המקורי של הסרט הוא Hidden Figures ,  שזה שם הרבה יותר מוצלח מ-'מאחורי המספרים',  כי Figures הם גם מספרים וגם אנשים.  יפה.

*

הסרט השני שראינו היה 'המפגש' (Arrival),  שהוא סרט מדע בדיוני המספר,  לפחות רשמית,  על ביקור חייזרים ועל התקשורת עמם (ובעצם עוסק בשאלת-השאלות של מסתרי הזמן).  חשבתי שהוא ידבר אליי במיוחד כי במרכזו עומדת מישהי שהיא מומחית לשפות,  או לתרגום,  או לבלשנות,  לא קלטתי בדיוק מה,  וקיוויתי שתהליך הפיענוח של שפת-החייזרים יעניין אותי.  בפועל הייתה העלילה כל כך מסובכת שלא הבנתי כלום (לעומתה,  'בין כוכבים' [Interstellar] הזכור לטוב הוא לגמרי למתחילים). הכול שם היה מסתורי, עמוק וקודר,  ורוב הזמן שרר חושך על פני המסך,  עד כדי כך שפה ושם אפילו נרדמתי בחינניות (או בלעדיה),  ומכל מקום איבדתי את הסבלנות.

ורק הצטערתי שבתחילת הסרט הבטיחה הגיבורה לתלמידיה שהיא תסביר להם למה שונה הפורטוגזית בצליליה משאר אחיותיה הרומאניות,  אבל ההסבר נקטע באיבו מסיבות של עלילה,  והגיבורה לא חזרה אליו עוד.  שזה ממש חבל,  כי נדמה לי שדווקא את ההסבר ההוא הייתי מצליחה להבין,  לו רק הייתה משלימה אותו.

*

ועוד משהו שקשור חלקית לנ"ל:

ראיתי אתמול בערב בחצי עין סרט תיעודי-למחצה על ההתחממות הגלובלית (שכחתי מה היה שמו.  בערוץ הראשון).  הוא היה גרוע למדי,  אולי משום שיוצריו סברו כנראה שאם הנושא הכאוב הזה יטופל כבדיחה,  הוא יצליח לשכנע יותר צופים ולעורר אותם לפעולה.  בפועל נראה לי שההפך הוא מה שקרה.  מכל מקום,  אחד המדענים שרואיינו שם קבע  בביטחון שבשל ההתחממות הנ"ל, האנושות תחדל להתקיים עד שנת 2030 (שזה ממש עוד מעט,  למי שתוהים).  אבל הסרט בכל זאת נגמר בנימה קצת יותר אופטימית,  אם כי מודאגת מאוד (ואף מפתיעה:  מן הון להון מסתבר שלא ישראל היא האשמה המרכזית בהתחממות הגלובלית,  אלא  [בין היתר] קנדה,  שהיא דווקא מדינה נחמדה ונוחה לבריות.  מי היה מאמין).

איך שלא יהיה,  הסרט ההוא רק הגביר את עגמימותי הכללית,  בין היתר משום שעתה,  בתחילת מרץ,  כבר ברור לגמרי שהחורף נגמר,  ושלמרות ההתחלה המבטיחה שלו בדצמבר האחרון,  הוא שוב היה לא-משהו,  כלומר,  שחון למדי.  גרוע מזה:  ממש בשבוע האחרון המליץ סטיבן הוקינג למין האנושי להתכונן לעזיבת כדור הארץ,  מטעמים גלובליים מובנים.  אני מניחה שמערכת השמש החדשה שנתגלתה לאחרונה במרחק של (רק) 40 שנות אור (שזה פחות ממיליון שנות טיסה,  ומה זה כבר בשבילנו) תעודד אצל כולם את יצר הנדודים.  מתברר ש'בין כוכבים' אפילו לא היה סרט כל כך בידיוני ומופרך!  והלא זה מה שטענתי על אודותיו כל הזמן.  מש"ל.

זוטות

בשעת צהריים,  ליד בית הספר,  סמוך לגדר   –  חתול אוכל בחיפזון ממה שפיזרו בשבילו מאכילי החתולים.  זנבו פרוש במלואו על המדרכה מאחוריו,  עד שאני חוששת שהעוברים ושבים ידרכו עליו בטעות.  החתול כל כך שקוע באכילה,  שאינו שם לב.

שתי עוברות ושבות,  אמא וילדה קטנה,  הולכות על המדרכה לפניי,  מתקרבות אליו.  הן נזהרות ולא דורכות עליו,  ואני נושמת לרווחה.  אני הולכת יותר מהר מהן,  והנה אני משיגה אותן.  הן לא מכאן:  אני שומעת אותן מדברות בשפה שאני לא מבינה.  הילדה לובשת שמלה כחולה נחמדה,  שערה שחור וחלק ומבהיק,  גזור ישר.  האמא מחליקה על ראש הילדה,  הילדה מספרת משהו.  כשאני עוקפת אותן מימין אני מסתכלת שמאלה ולמטה כדי לראות את פני הילדה,  כי אני סקרנית.  אבל אני רואה רק ריסים שחורים ארוכים,  כמו גגונים/סוככים של חלונות,  והפנים הקטנים מסתתרים מאחוריהם.

כלומר,  לא באמת מסתתרים,  אבל לא הספקתי לראות כלום מלבדם,  וכבר המשכתי ללכת,  ולא היה לי נעים לפנות לאחור ולהציץ,  למרות שאני סקרנית.

טיולי השבוע

בראשון בצהריים נסענו לראות את הפריחה בשתי גבעות שבין מעיין צבי למעגן מיכאל,  על פי המלצה מהעיתון.  כתבו שם שזה בעיקר צבעונים,  ואכן היו לא מעט  –  אבל היו גם הרבה כלניות (צפון אדום!),  וגם,  מה שהכי חשוב  –  כמות עצומה של רקפות  (על הנעשה כעת אצל הרקפות הירושלמיות אין לי שום ידיעות,  בגלל חופשת הסמסטר).  הן פורחות בגבעות הנ"ל בכל הגוונים האפשריים שבין לבן לוורוד, בקבוצות ובמושבות ואפילו בתוך שיחים של משהו אחר שלא זיהיתי.  זה מין מודוס ויוונדי כזה:  הן לא חונקות את השיח והוא לא חונק אותן,  ואפשר לראות אותן אם מציצים מבעד לענפים הסבוכים שלו. אני מניחה שאפשר ללמוד מזה דבר אחד או שניים על החיים ועל דו קיום.

*

היות שכל השבת הייתי ספונה בבית,  הייתי זקוקה לחילוץ עצמות   –   אז יצאתי הערב להשליך כמה בטריות ישנות במתקן המיועד לכך,  ובהמשך הפלגתי משם לסיבוב רגלי ארוך בעיר.  לא היו ברחוב הרבה אנשים,  ורבים מתוך אלה שכן היו דיברו רק לתוך הסמרטפונים שלהם,  מה שעורר בי שוב את המחשבות הרגילות על מה שחידושי הטכנולוגיה עושים לתקשורת האנושית.  אחר כך ראיתי איש אחד מטייל עם הכלב שלו ומדבר,  וחשבתי,  הו,  הנה תיקון,  איש מדבר עם כלבו.  אבל כשהתקרבתי נוכחתי לדעת שגם הוא דיבר רק אל הסמרטפון שלו,  ועם הכלב לא דיבר שום איש.  לא שלכלב היה אכפת  –  הוא נראה מבסוט בהחלט מחילוץ העצמות שכנראה נזקק לו לא פחות ממני.  וגם אליי לא דיבר איש,  ואת הסמרטפון שלי בכלל השארתי בבית.

הצגה גנובה

ראיתי היום בפייסבוק צילום של ילדה במוזיאון,  מול תמונת רקדנית   –   מנסה לחקות את תנועתה.  משהו שאי אפשר לעמוד בפניו.  כלומר,  לפחות אני לא יכולה.  אז ניסיתי לצייר את זה בשיעור ציור.  קודם רשמתי וצבעתי הכול,  אחר כך נמלכתי בדעתי וציירתי עוד גירסה וצבעתי רק את הילדה,  ובסוף נמלכתי בדעתי שוב ורשמתי רק את הילדה,  בעיפרון,  בלי לצבוע כלום.  זה לא יצא כמו שרציתי,  כמובן,  אבל קצת התקרב למה שרציתי.  ונוכחתי לדעת שלא רק ילדים גונבים את ההצגה  –   גם לעפרונות יש נטייה לעשות את אותו הדבר.

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f