אחרֵי המבול

לא שאני מרוצה מתוצאות הבחירות.  בטח לא מן העובדה שמפלגת העבודה, שלה נתתי את קולי, כמעט התאדתה לגמרי. אבל הנהי והבכי מסביבי מוזרים בעיניי.  בסך הכול,  לא הרבה השתנה. אם העבודה ומרצ יסיקו מן התוצאות שהן צריכות סוף סוף להתאחד,  אולי עוד ייצא מזה משהו טוב. מה שהכי מעצבן זה שההוגה הדגול של אחוז החסימה הנוכחי,  אביגדור ליברמן,  לא ירד אל מתחתיו.  זה היה יכול להיות צדק פואטי נהדר.  אבל פוליטיקה איננה פואטיקה.

*

האיומים 'לעזוב לחו"ל' מביכים בעיניי:  תרבות ההגזמה שגורמת לאנשים להרגיש כמיעוט נרדף; היהירות המתנשאת שבגללה הם מאמינים שבלעדיהם ייגמר כאן הכול; ההשוואות הלא-מלומדות ל'תקופות חשוכות בהיסטוריה'.  כמעט נדמה שהם נהנים מזה,  מרגישים כל כך מקוריים,  אמיצים  ומוסריים.  ובו בזמן הם בעיקר חוזרים על סיסמאות שכבר נאמרו לפניהם.

במסגרת הנ"ל נתקלתי אתמול בתהייה של מישהו מדוע אנחנו,  שאיננו מסכימים עם מדיניות הממשלה,  איננו מהגרים לחו"ל,  כמוהו.  זה מובן מאליו בעיניו שכתוצאה מהישארותנו כאן, אנו 'משתפים פעולה עם הרוע'.  די ברור שאין הוא יודע הרבה על הרוע במקום שאליו היגר,  מן הסתם אינו יודע את השפה ולבטח אינו מעורב שם בכלום  –  אבל אני תוהה אם זה באמת מעמיד אותו בעמדה מוסרית גבוהה יותר.

התשובה שלי לשאלתו היא הפשוטה ביותר בעולם:  אני לא עוזבת,  כי זה הבית שלי.  אני לא מטיפה מוסר למי שכן עוזב  –  אבל אולי אפשר לבקש שיפסיקו סוף סוף להטיף גם לי.

מודעות פרסומת

מהיר מדי

ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה,  ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה.  ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג,  אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה,  כי כן הייתה.  אז גנזתי.

בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו,  והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט,  כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס.  אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה.  נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה,  ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד,  אם בכלל.

בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש,  שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית.  דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע,  אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה,  מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס.  על כן הבוקר,  יום רביעי,  כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה,  ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות,  כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות,  משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב,  אחרי שאחזור מן העבודה.

אבל בצהריים,  בעבודה,   דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר'  –    משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת,  גם אם לצורך wishful thinking בלבד.  שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר.  אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר,  והממשלה אולי תתפרק,  ואולי יהיו בחירות,  כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה.  וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות,  ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו,  כבר לא רלוונטי.  אז גנזתי.

ויהי אחרי כל הדברים האלה  –   ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל,   כדי לפרסם אותם בהקדם,  לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים,  כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים.  לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:

האחד,  שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות,  מרופדות היטב,  ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;

והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע,  עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים,  אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם;  אפשר להקליק על הציור להגדלה).  נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים,  אבל כשהמציאות מטורללת,  אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.

והשלישי,  שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם,  ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט.  נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.

חמציצים ורודים

בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

חירפון

אני עוד זוכרת במעומעם שאמרו פעם על אריאל שרון,  שמי שלא רצה אותו בתור שר ביטחון,  עוד יקבל אותו בתור ראש ממשלה. משהו כזה.  וזה התגשם.  נזכרתי בזה אתמול על רקע הידיעות על המינוי הצפוי של ליברמן לשר ביטחון.

על ליברמן כתבתי הרבה כבר בבלוג הקודם.  גם בבלוג הזה יש תווית מיוחדת בשבילו בענן התגיות. תמיד חשבתי שהוא לא מבין כלום בדיפלומטיה,  ולא תפסתי איך ייתכן שאדם כמוהו מכהן כשר חוץ.  אבל אתמול התברר שיש אפשרויות-מינוי הרבה  יותר גרועות.   אני אמנם לא ממעריצותיו של יעלון,  אבל בלתי נתפס בעיניי שנתניהו מרחיק מתפקיד שר הביטחון דווקא את מי שגילה אחריות ואיפוק במלחמה האחרונה ואחריה (בדרך כלל),  וממנה במקומו את מי שכבר הוכיח שאין בו אף אחת מן התכונות הנ"ל.

קראתי באיזה מקום שליברמן טוען שההתנגדות לו נובעת מהיותו רוסי.  אני יודעת שנורא מקובל לבוסס בשיח הפריבילגיות והעדתיות,  אבל נדמה לי שהוא מחפש כאן את המטבע מתחת לפנס הלא נכון: הפנס הנכון קשור אולי באיומים שלו להפציץ את אסואן (הייתכן שאני זוכרת נכון?),  ובעוד כמה התנסחויות מהסוג הזה.

בדיונים העוסקים בשמועות על שרה נתניהו ובחישתה בעניינינו אני תמיד טוענת שגם אם הכול נכון,  זו עדיין אשמת ראש הממשלה.  וגם בעניין המינוי הזה אני אומרת את אותו הדבר:  ליברמן לא מתאים להיות שר ביטחון,  אבל מי שאשם במינויו זה נתניהו,  ורק הוא.

וחוץ מזה, אולי בלי קשר: אחרי מה שמפלגת העבודה,  יהא שמה אשר יהיה,  עוללה בשבוע האחרון,  כבר לא נשאר לי בכלל עבור מי להצביע. אפשר להתחרפן.

פוסטפוליטי

זה נראה מתבקש בצוק העתים.  על כל פנים,  זה מה ש(כמעט) כולם עושים:  כותבים למי יצביעו וקוראים לכולם לעשות כמותם.

אבל זה לא בדיוק מה שאעשה.  ראשית,  משום שלהגיד לאנשים מה להצביע זה לא הסטייל שלי.  ושנית  –  וגרוע מזה  –  מפני שאני עוד לא יודעת בדיוק בעצמי,  וכנראה שלא אדע,  עד לרגע האחרון.

לאמור  –  להלן מונולוג של קול צף:

בעצם אין כאן שום דבר חדש.  גם במערכות קודמות של בחירות התנדנדתי בין העבודה לבין מרצ.  אני לא מתה על אף אחת מהן,  אבל יכולה לחיות בשלום עם שתיהן.  כל אחת מהן הרגיזה אותי לא אחת ולא שתיים,  אבל יש אחרות שמרגיזות אותי הרבה יותר.  והכי אני כועסת על שתיהן שלא השכילו מעולם להתאחד למפלגה אחת.

כן,  אני מניחה שיש כאן משום חילול הקודש,  ואף על פי כן,  כך אני מאמינה:  ההבדלים בין המחנה הציוני למרצ,  גם כיום,  הם זניחים.  שתיהן שמאל לייט,  למרות שהקטנה מביניהן מתהדרת בעיוורון בהיותה "שמאל אמיתי",  והגדולה בכלל נמנעת בפחדנות מלהזכיר אי-פעם את המילה "שמאל".  אחת מהן קצת יותר שמאל,  השנייה קצת יותר לייט.  השמאל הרדיקלי רואה בשתיהן בוגדות,  במידה מסוימת של צדק:  שום שמאל רציני לא יוכל לבלוע את הנוסחה הבעייתית של "מדינה יהודית ודמוקרטית";  אין חיה כזאת באמונה השמאלית הבסיסית (ואני אדלג עכשיו על כל הסיסמאות החבוטות בעניין "השבט הלבן והפריבילגי",  אין לי סבלנות בשביל זה).

בקיצור,  שתיהן היו יכולות לחסוך לרבים מאתנו כאב ראש גדול ולרוץ לבחירות ביחד, אלא שהאגו והפחדנות תמיד מפריעים.

כן,  מרצ אומרת דברים יותר יפים,  ואף דבקה בהם.  אבל במחנה הציוני  יודעים שכדי להזיז דברים לא מספיק להיות אידיאולוג,  צריך להיות גם פרגמטי,  וצריך לדעת להתפשר.  אגב,  גם פשרה היא עניין אידיאולוגי. זו איננה שחיתות,  אלא קריאה נבונה של מציאות שאותה מאכלס יותר מאדם אחד בודד.

אני מכירה את כל הטיעונים בעד ונגד.  כל הטיעונים נכונים ומשכנעים.  המחנה הציוני יהיה בצרות אם מרצ תצנח אל מתחת לאחוז החסימה (אבל האם באמת יש סכנה כזאת?  אני מתרשמת שמצבה בסקרים יציב). מצד שני,  פער גדול ככל האפשר בין הליכוד לבין המחנה הציוני (לטובת האחרון,  כמובן) הוא בעיניי תנאי הכרחי להזזת הראשון הצידה.  כמה חבל שמנדטים שיתווספו לאחת משתי המפלגות הרצויות לי יתכרסמו כמעט בהכרח מן השנייה.

צפיתי אתמול כמעט בכל הריאיונות עם ראשי המפלגות.  נתניהו היה גננתי כרגיל.  אני באמת מתחילה להאמין שהוא חושב שכולנו מטומטמים.  רק בדבר אחד הבנתי ללבו:  בסירובו להתראיין בערוץ 10.  אין לי ספק שהם היו קורעים אותו שם לגזרים.  לזכותם ייאמר שהם התייחסו באותה קפדנות תוקפנית (ומוצדקת) אל כל מרואייניהם,  ולא עשו הנחות לאף אחד.

זהבה גלאון נתנה הופעה טובה למדי אצל גאולה אבן,  אם כי  –  כרגיל  –  הרגיז אותי שחצי מהזמן התבזבז על העיסוק בשאלה "מדוע לא נשב עם ליברמן".  קוראים ותיקים של הבלוג (הזה וקודמו) זוכרים מן הסתם מה דעתי (הרעה) על ליברמן,  ובכל זאת, העיסוק האובססיבי בחרמות מעצבן אותי.

לא משנה.  הרצוג היה בסדר.  נכון ש"בסדר" נשמע אפרורי למדי,  אבל,  מה לעשות, זה מה שהרצוג מציע:  אפרוריות.  ודווקא נדמה לי שמגיע לציבור הישראלי פסק זמן מהלהטטנות התקשורתית של נתניהו.  לפחות בשם עצמי אני יכולה לקבוע,  שזה יהיה מרענן מאוד לשמוע נאום של הרצוג בקונגרס האמריקאי או במועצת הביטחון:  יש להניח שזה יהיה נאום משעמם עד מוות,  אבל,  ראשית,  כל נאום אמור להיות קצת משעמם,  ושנית,  עדיף שיהיה משעמם משיהיה מביש.

שורה תחתונה?  אין,  כמובן.  אולי עד יום שלישי תהיה לי הארה.  ואם לא,  אחליט כבר בקלפי,  אמת או מרצ.  ואחר כך אוכל להתפלל שהקריין יאמר בערב,  בשעה עשר ומשהו,
– גבירותיי ורבותיי,  מהפך.
אשרי החולמים,  לפעמים אפילו להם מצליח. אולי-אולי הפעם.

ושיהיו לכולנו בחירות טובות ומועילות.

חלומות באספמיה

לאחרונה נדלקתי על הרעיון של צדק פואטי:
אני משתעשעת במחשבות על האפשרות (הדחוקה אך מרנינה) שהמפלגה של ליברמן,  שהייתה האדריכלית של חוק המשילות שהעלה את אחוז החסימה,  לא תעבור אותו בעצמה.

אם זה יקרה,  הרי שיהיו לזה כמה יתרונות ולקחים בתחומים שונים:
בראש ובראשונה,  העיקרון החינוכי:  אל תחרוש מזימות,  שמא תיפול בעצמך בבור שחפרת.
שנית,  עקרון העונש:  מי שמתנהג כמו שליברמן התנהג בשבוע שעבר בעימות של ערוץ 2,  צריך להיענש איכשהו.
שלישית,  התועלת המעשית:   זה ישפר את המשילות (הָא!)
רביעית,  עקרון ההתאמה:  בלי ליברמן יש סיכוי שיהיה לנו שר חוץ שגם מבין משהו  –  ולו רק משהו זעיר ביותר  –  בדיפלומטיה.
ומעל לכול,  כמובן,  חמישית: הצדק הפואטי,  שיזלוג מן הספֵירה של התיאוריה הספרותית וימטיר עלינו מטובו בחיים האמיתיים,  כאן ועכשיו.

הלוואי.