ועכשיו בנרגנות

שוב נעלמתי להמון זמן.  גם בגלל שהצננת שלי מנהלת סדר יום עיקש משלה ועל הדרך מנהלת לי את החיים  –  בעיקר את הלילות,  שהם קודש לשיעולים (אני לא מקנאה בשכנים שלי). וגם משום שכשיש לי וירוס מסדרת הווירוסים הרעים האלה הוא גורם לי לדיכאון ולא מתחשק לי לעשות כלום (חוץ ממה שחייבים. ובלוגוספירה זה לא חובה). וגם היות ששנת הלימודים מתחילה ביום ראשון והייתי עסוקה בכל מיני הכנות ובניתי אתרים לקורסים השונים.  כלומר,  לא לכולם,  רק לאלה שהכי דחופים.  אבל זה גזל הרבה זמן.

בינתיים העולם כמרקחה.  יש מצב (אולי) למלחמה עם צפון קוריאה,  נתניהו ממשיך להתקוטט עם התקשורת ועם כל פונקציונר אפשרי אחר,  בפייסבוק כולם רבים עם כולם,  בחיים עצמם כולם מחרימים (כמעט) את כולם,  או לפחות מגנים את כולם,  גדעון לוי ממשיך להתלהם כדרכו  ובני ציפר נעשה תמוה יותר ויותר.  בכבישים,  לעומת זאת,  הפקקים נמשכים,  ואף פעם אי אפשר לנחש מראש איפה ולמה ועל ידי מי תהיה חסימה הפעם.  זה כבר הפך כמעט לגזירת גורל שאין להתלונן עליה,  אבל אני מתלוננת,  כי זה אופיי.  בקיצור,  שמח.  וכמה מאכזב  –  לא הבעתי לאחרונה דעה על אף אחד מן האירועים הנ"ל,  ולמרות זאת הם המשיכו להתארע (?) באופן עצמאי לחלוטין,  גם בלעדיי.

אבל,  נו,  אני חייבת.  אז אבי גבאי.  ההכרזה שלו שלא יישב עם הרשימה המאוחדת?  לא שאני בטוחה שהם היו מוכנים לשבת אתו,  אבל ההכרזות האלה תמיד מרגיזות אותי.  אני זוכרת שהלנתי בזמנו גם על שזהבה גלאון בזבזה חצי ריאיון או יותר כדי להסביר למה לא תשב עם ליברמן.  בשביל מה זה טוב, המשחקים האלה?  תגידו מה התוכנית שלכם ואיך אתם חושבים להוציא אותה לפועל,  תכריזו שתשמחו לשבת עם כל מי שיביע הסכמה להשתתף בתוכניתכם,  וגמרנו.  ואת משחקי הצ'ילבות תשאירו לגנון,  אתם כבר מבוגרים מדי בשבילם.

כמובן,  ישיבו לי שאני תמימה, ושככה לא מנצחים בחירות.  אולי.  אבל עד עכשיו לא ראיתי הצלחה גדולה של שיטת  'לא אשב עם',  כך שאני מרשה לעצמי להיות סקפטית.

נותר רק לקוות שהשבועות הבאים יהיו מוצלחים יותר מבחינת אבי גבאי,  כי אם לא,  הביקורת הטהרנית משמאל תטרפד אותו לגמרי,  כפי שהיא הכי אוהבת.  ואחר כך היא תמשיך ליילל עוד כך וכך  שנים על איך זה ששוב לא הצלחנו להחליף את נתניהו.

אני רואה שהפוסט הזה נעשה נרגן יותר ויותר מרגע לרגע.  מסתמן אם כך שמוטב לעצור ולחתום,  ויפה שעה אחת קודם.

אמרה ועשתה.

מודעות פרסומת

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.