דברים קורים

משהו משיר של אגי משעול: "קורים, קורים דברים, וגם אני קורָה." כשאני מצטטת את זה אני חייבת להודות שזה יוצר מעין וידוי מוזר בשביל בלוגרית שבכלל לא מתחשק לה לכתוב (אני מניחה שאגי משעול התכוונה למשהו אחר).

בחודש הבא: 15 שנים להיותי בלוגרית. לאורך השנים הללו צפיתי בהרבה בלוגרים חברים שנשמטו אט-אט מעולם הכתיבה בבלוג: לא התחשק להם. בהתחלה לא הצלחתי בכלל להבין איך זה ייתכן. בהמשך התחלתי להבין, ולשאול את עצמי מתי זה יקרה גם לי.

הקורונה הביאה איתה כל מיני דברים, טובים ורעים. אחרי ההתלהבות הראשונית של תיעוד כמעט יומיומי של הסגר הראשון, הגיע (כצפוי) המיאוס. ואז התחלתי גם אני להישמט בהדרגה ממצבת הכותבים המסורים.

כמובן, אי אפשר לצפות מראש מה יקרה בעתיד. אבל בינתיים לא בא לי לספר על עצמי. רק על עצמי לספר ידעתי, ועל עצמי לא בא לספר – אז מה נשאר. ובעיקר, בשביל מה.

אז בכל זאת רק שני דברים (כדי להוכיח שכל ההקדמה הנ"ל היא לא בהכרח לעניין):

הראשון – בכל זאת אירוע ראוי לאזכור: הודעתי בעבודה שאני פורשת בתום שנת הלימודים הנוכחית. כלומר, למעשה, בסוף אוגוסט הקרוב, פלוס מינוס.

נראה לי שמה שהכריע את הכף הוא הקונספט של למידה מרחוק. כן, העולם החדש האמיץ יִלמד וילַמד מרחוק גם אחרי הקורונה, זה כבר ברור לי לגמרי – אבל אני עוד תקועה בעולמי הישן, ההוא שמתמצה בתמונה המצוירת שראיתי פעם, מזמן מזמן, באנציקלופדיה לילדים: ראו בה מורה ותלמידיו בצל העץ ביוון העתיקה. נראה לי ששמה היה "שיעור ביוון העתיקה". התלמידים יושבים על האדמה, המורה עומד מולם ומסביר משהו ומדגים בעזרת שרטוטים על החול, עם מקל. זה הכול. כן, היום יש עזרים ומצגות, זום ואתרי שיעור וקורסים מקוונים, ומשחקים לימודיים, מכל טוב הארץ. אבל אני עוד מאמינה שכל מה שצריך בשביל לימודים זה מורה ותלמידים, ואיזה נייר או לוח או חול כדי לשרבט עליהם דוגמאות. ורצוי – הו, כל כך רצוי – קשר עין. כל השאר זה בונוסים, וכשיש הפסקת חשמל הם בין כך ובין כך מתאדים.

אז הגיע הזמן. הודעתי וזהו, ואחר כך התחלתי להרגיש הקלה – מה שלא קורה לי הרבה לאחרונה. נראה לי שאשמח למצוא את עצמי במצב ששלומי לא קשור בחוט לשלום האינטרנט.

והדבר השני – לאחרונה הצטברו לי במחברת כמה דברים קטנים שקראתי להם בשם המקובץ (והמפואר) 'שירי סערות חורף'. את רובם חיברתי בראש כשהייתי ערה בלילות בזמן סופות רעמים שאני שונאת עד בלי די. הגיע הזמן להעלות את חלקם לכאן, כי נראה שהחורף עכשיו הולך ונמוג, לטוב ולרע. אז הנה אחד מהם, ודווקא בלי קשר לסופת רעמים לילית:

נסיעה ביום חורפי סוער
לרגע
נפתח חלון
בתוך האפור הכבד
הערוך להמטיר.
הרחק מאחוריו פתאום נשקפת
התכלת.
תמיד אמרו לי
שיש אור מאחורי העננים
ולא האמנתי

תעמדי ישר

הקשבתי (חלקית) לגאולה אבן מראיינת את אגי משעול, כאן. ריאיון יפה.

אגי משעול מספרת בין השאר שבילדותה, אמה הייתה אומרת לה תמיד, בהונגרית, תעמדי ישר (Allj egyenesen, אבל חסר לי אחד האקצנטים). בדיוק, בדיוק ככה אמרו גם לי. תמיד חשבתי שזה בגלל שהייתי נורא עקומה, עכשיו אני לא בטוחה שזה רק זה. הפרשנות של אגי משעול היא שזה היה משהו של ניצולי שואה: בערך הרצון/הצורך לתפוס את המקום בעולם בנחישות, אחרי/בגלל/למרות כל מה שקרה. אבל אני חושבת שאולי זה גם היה אז משהו הונגרי כללי, או בכלל מרכז אירופאי, החשיבות הזאת שמיוחסת ליציבה (הנכונה והנאה) ולמשמעותה בעולם, בלי קשר לגורל היהודי.

איך שלא יהיה, זה לא עזר. נשארתי עקומה.

כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.