סוף סוף ראיתי בסינמטק את הסרט התיעודי היפה של תומר היימן, 'מיסטר גאגא' (על הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין). התברר לי להפתעתי שלא מדובר בכותרת-בדיחה, אלא ש'גאגא' היא שיטת תנועה מיוחדת שהומצאה על ידי נהרין. הסרט עצמו מעניין ועשוי היטב ואפילו נוגע ללב, למרות אישיותו השנויה במחלוקת של גיבורו.
ישנו למשל הקטע ההוא שבו נהרין גוער באחד הרקדנים הצעירים על שהוא מנסה למלא את הוראותיו בלי להקשיב לו עד הסוף. זה משהו שכל מורה מכיר, העניין של 'קודם תקשיב ורק אחר כך תקפוץ/תשאל/תענה/תבצע', אבל הרי אפשר להגיד את זה גם באופן פחות מלחיץ ומקטין ופוגע ויותר יעיל ומעורר קשב; בעיקר כשהמצלמה מצלמת ומביכה עוד יותר, וכשבתו הקטנה של המורה ישובה בזרועותיו ומתבוננת ממרומיו. יש שיגידו שהאמת האמנותית אינה צריכה להתחשב בנימוס, אבל לא בטוח שמדובר בכלל בנימוס (ונניח עכשיו לעניין האמת), ותמיד משעשע אותי לחשוב ש'נימוס' הוא בכלל מילה יוונית שפירושה 'חוק'.
הסרט מזכיר גם את האירוע ההוא שכמעט שכחתי (ושעדיין רלוונטי גם לימים אלה) – איך שלהקת 'בת שבע' של נהרין סירבה להופיע באירוע החגיגי לציון יובל לישראל עם היצירה שלה 'אחד אלוהינו', משום שהרקדנים נדרשו ללבוש 'גאטקעס במקום תחתונים' (כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור הדתי). ביטול ההופעה היה דווקא ביוזמת הרקדנים ולא ביזמתו של נהרין, ויפה עשו. אני מסכימה לגמרי עם האמירה של 'או שתצפו באמנות שלנו כמו שהיא, או שלא תצפו בה בכלל'. אשר לרגשות הציבור שיש להתחשב בו – זה מושג בעייתי למדי, היות שלציבור, ככזה, אין רגשות: רק הפרטים הרבים המרכיבים אותו הם בעלי רגשות, ולא תמיד אפשר לצפות את רגשותיהם מראש. כל ניסיון להתבונן בפרט כבנציג של קבוצה אינו חביב עליי, גם לא בהקשר הזה. מה גם שיש לזכור תמיד שיש גם ציבורים אחרים, שגם הם מורכבים מפרטים, וגם להם יש רגשות. בקיצור, הייתי שמחה להמליץ לכולם להשתדל לא לפגוע ברגשות הפרט – לציבור כבר נדאג אחר כך, אם עוד יהיה בכך צורך.
פסוקו של יום, לקחת הביתה? אחד הרקדנים דיבר שם על האמנות, שהיא בעצם 'תמצית של הכול על ידי תמצית של כלום'. לא מתחייבת שזה ציטוט מדויק, כי הרי לא יכולתי לכתוב ולתעד בחושך, אבל זה מצא חן בעיניי כמו שזה.
בלוגיעדה 