יומן קורונה (13)

זהירות, היום פוליטיקה, וסליחה מראש.

לפני כמה ימים נתקלתי בפייסבוק בפוסט שהרגיז אותי יותר מדרך כלל. נטען שם ששמאלנים שלא הצביעו למשותפת נמנעו מכך בשל גזענותם, וקיבלו את עונשם עכשיו באמצעות מעשיה היפים של אורלי לוי ועוד כמה גיבורים כמוה.

אני גאה לבשר שלא הגבתי שם: מילאתי את פי מים וסכרתי אותו. לפני שנים אחדות נשבעתי לעצמי שלא אתווכח בפייסבוק על פוליטיקה, וזו בערך השבועה היחידה שאני מצליחה לקיים. יש עכשיו בפייסבוק המון יוזמות יפות ומשמחות שאני נהנית לצפות בהן ולסמן להן לייקים, אבל דיונים פוליטיים אינם בקטגוריה הזאת, ומוטב לי שאדיר מהם את רגליי.

אבל הרי לא להגיב בכלל אני לא יכולה. אז שיהיה כאן, לעיני קוראים חפים מפשע שאינם אשמים במה שקראתי בפייסבוק.

על הטיעון הנשען על התפיסה ש'כל מי שלא מצביע כמוני הוא גזען' אני אפילו לא אענה – זה לא ראוי לתגובה. אבל על אורלי לוי דווקא כן אענה.

מה שאורלי לוי עשתה הוא נורא. היא לקחה קולות של אנשים שדעתם ידועה, והשתמשה בהם בשביל לעשות את ההפך מדעתם. על זה אין כפרה פוליטית, ואני מקווה שהיא תיענש פוליטית. העובדה שלא האמנתי שהיא (ועוד כמה מחבריה) יכולה לעשות דבר כזה היא טעות פוליטית קשה מאוד שלי. את המסקנה הפוליטית שלי הסקתי, גם אם באיחור.

אבל מילה על המשותפת. כבר חודשים אני אומרת את זה, ולא מוצאת אפילו בדל בן אדם שמסכים איתי, ובכל זאת אומרת שוב: לא רואה במה המשותפת יותר טובה. היא לקחה את קולות המצביעים שלה והלכה והצביעה יחד עם נתניהו ויחד עם הקואליציה (יחד עם הקואליציה!) למען פיזור הכנסת (בנגלה הראשונה) – צעד שתוקע את כולנו כבר יותר משנה בלימבו שאין לו סוף. באמצעות הצבעתה היא נתנה לנתניהו שנוא נפשה להשיג את מבוקשו ברוב גדול. הוא היה משיג את מבוקשו בין כך ובין כך, אבל המשותפת נתנה לו את הרוב הגדול, שהוא בשבילו ניצחון מתוק. וזה עוד מספסלי האופוזיציה. מבחינתי, זה פשוט בלתי נתפס.

כמובן, יש לזה הסברים נורא אינטליגנטיים.
ראשית, אומרים לי, הרי זה תפקיד האופוזיציה: להפיל את הקואליציה.
על זה אני עונה: לא , תפקידה להתנגד לקואליציה. אם הקואליציה מבקשת להפיל את עצמה (וטעמה ונימוקיה עימה), האופוזיציה צריכה להפריע לה כמיטב יכולתה להשיג את מבוקשה.

ואז אומרים לי: אבל המשותפת עשתה זאת כדי לקבל יותר מנדטים!
על זה אני עונה: ברור. ואתם באמת חושבים שאורלי לוי לא מקווה לקבל יותר מנדטים? במילים אחרות, במה עדיפה זחילה X על זחילה Y? למה אחת מהן נחשבת, במינוח המכוער וההיסטרי המקובל במקומותינו, לבגידה – והשנייה לא? לא רואה מה ההבדל.

לא משנה. עכשיו שוב מדברים על בחירות רביעיות. מעניין מאיפה הם חושבים לקחת את הכסף הדרוש למימונן. עצתי לציבור הבוחרים לקראת הבחירות הבאות: אל תבקשו מהנציגים שלכם להבטיח הבטחות שהם לא יכולים לקיים. ולנציגים אני ממליצה לתת הבטחות בזו הלשון: 'לעולם לא אשב עם פלוני – בתנאי שתתנו לי מספיק קולות שיאפשרו לי לבחור עם מי אני לא יושב'. נורא פשוט.

אשר לי? שוקלת ברצינות מפחידה לא ללכת להצביע בנגלה הרביעית. מספיק. הבעתי את דעתי בקלפי שלוש פעמים. היא לא מעניינת אף אחד – לא את מי שהצבעתי עבורם, ולא את המחנה המנוגד להם. טרחה לבטלה. אולי אלך להצביע בפתק לבן. זה רעיון שקיבלתי מעל הפיקחון של סאראמאגו, שעוסק בדיוק בזה.
אז בפתקים הלבנים אנוחם. אולי.

ושיהיה בינתיים חג שמח.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלושה עשר.

אן-דן-דינו

אתמול בלילה עוד לא ידעתי עבור מי להצביע, אבל הבוקר החלטתי סוף סוף להצביע עבודה-גשר, ודחקתי בראש המשפחה שנמהר כבר לקלפי, פן אשנה שוב את דעתי. אז מיהרנו (נניח) והצבענו.

אין צורך לומר לי שזו לא החלטה סופר-נבונה, אני יודעת לבד. אבל היא מתאימה איכשהו להרגשתי, והחלטתי להניח לכל החישובים ולהצביע בעד מי שאשמח אם ישבו בכנסת הבאה. וזו גם הצבעת הצלה, שזה בכלל יפה בעיניי. נכון שחמתי בערה בי להשחית על שהנ"ל לא הצטרפו למחנה הדמוקרטי, אבל כזאת אני: ממהרת לרגוז וגם ממהרת (איכשהו) לסלוח.

אז למה לא המחנה הדמוקרטי? כי לתמר זנדברג אין לי הרבה סימפתיה. כי אני לא מחבבת את ברק, את ההיסטוריה שלו ואת הקמפיין האגרסיבי שהוא הפעיל. ומשום שאין לי כוח בשביל הלהט של סתיו שפיר: בגילי אני כבר מחפשת קצת שקט.

ולמה כן לעבודה-גשר? כי כמעט תמיד הצבעתי עבורם, ולא היה לי לב לזנוח אותם דווקא בשעתם הקשה. כי הקמפיין שלהם היה, עד כמה שיכולתי להתרשם, פחות אגרסיבי ונבזי משל אחרים. כי הם דיברו פחות על מה לא, ויותר על מה כן. כי הם טענו שהם יותר טובים (אם כי יש מצב שהם לא צודקים בזה), ולא שאחֵרים הם יותר רעים. (מילת הסתייגות: הפעם הם כמעט לא שלחו לי סמסים ולא הטרידו אותי בטלפון, אז יש מצב שהם אולי כן שלחו סמסים נבזיים לאחרים. ראש המשפחה אומר שהם בטח החליטו לא לבזבז עליי משאבים כי הם כבר יודעים שאני חתול בשק ושאצביע עבורם בכל מקרה. אם זה נכון, זה מעניין, כי הם ידעו את זה לפניי).

למה עוד לעבודה-גשר? כי אני דווקא מסמפתת את אורלי לוי. כן, למרות ליברמן. היא נראית לי אדם פרגמטי, והיא מצטרפת למי שאפשר כדי לפעול למען האג'נדה שלה. ככה צריך בפוליטיקה, שהיא אומנות האפשר, ולא אומנות הרומן הרומנטי.

נשארה העובדה שעמיר פרץ באמת קצת כבד לשון וכבד פה. אבל היות שהוא לא צפוי להיות ראש ממשלה, אקרובטיקה לשונית איננה חיונית כל כך בשבילו. וחוץ מזה, וחשוב מזה: בתור מי שכל עולמה הוא מילים, אני דווקא יודעת, ויודעת היטב, שמילים זה לא הכול.

אתמול איחלתי לכולם בחירות טובות. היום אני מאחלת תוצאות טובות.
אמן.