שגרת-לא-אינתיפאדה

* בסביבות עשר בבוקר יצאתי לסדר משהו בעיר.  אני לא יכולה להגיד שהרחובות שוממים,  אבל הם נראים לי שקטים מכרגיל. לא הרבה אנשים ואפילו לא הרבה מכוניות.  חתול מתנמנם בשמש על מקומונים שמישהו השאיר על ספסל.  על ספסל אחר,  שתי זקנות חירשות מדברות בעירנות בשפת הסימנים.  הן צוחקות,  ואני מקנאה בהן.  אולי באמת עדיף להיות חירשים בימים טרופים כאלה. בינתיים,  בשמיים,  מדי פעם טרטור של הליקופטר.  היום זה מורט את עצביי:  הליקופטרים אף פעם לא מבשרים טוב.

* לא קניתי גז פלפל.  ממילא אין לי מושג מה עושים אתו ביום-פקודה,  אז שיישאר בחנות בשביל מי שכן יודע.  בין כך ובין כך צריך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף כשהולכים ברחוב,  כי רוכבי האופניים החשמליים לא תמיד זוכרים שהמדרכות נועדו להולכי רגל.

* כמובן,  זו לא הפעם הראשונה.  אנחנו כבר מתורגלים בעתות חירום.  בהתחלה לא בטוחים שזה באמת זה,  אחר כך מקווים שזה תכף יחלוף,  ובהדרגה נובטת ההבנה שזה כאן בשביל להישאר.  ואז לומדים טכניקות של הישרדות:  החשובה שבהן,  לא להתמכר לשידורי חדשות.
Easier said than done .

* בשבוע הבא מתחילים הלימודים אצלנו.  זה אומר פעמיים בשבוע בירושלים.  The  Final Frontier ,  נדמה לי שכך אמרו ב'מסע בין כוכבים',  למרות שלא בטוח שברעננה יותר טוב.  ירושלים,  העיר של האורות היפהפיים בין ההרים בחושך.  לפעמים יהיה לי טרמפ,  לפעמים לא.  אתמול ראיתי בטלוויזיה את המשטרה (יס"מ/ימ"מ/או איך שקוראים לזה) פורצת לתחנה המרכזית בירושלים בחיפוש אחר מחבל מסתתר.  אמרו שהם סורקים את הקומה השלישית,  זו שאני מכירה בה כל מרצפת.  אבל בצילום ראו אותם (עם קסדות ונשקים וככה) דווקא בקומה השנייה.  היס"מ בין הדוכנים של 'מגנוליה',  יורד במדרגות הנעות בתום החיפוש.  ריבונו של עולם,  אתה מסתכל על זה?  או שגם לך כבר אין כוח?

* ושוב אני יכולה רק להגיד תודה שהילדים שלי כבר גדולים.  לפחות מהתהיות המענות האלה,  אם זה בסדר להרשות להם ללכת לעיר לקנות עיפרון,  אני כבר פטורה.  אם כי אני זוכרת אותן היטב מהפעמים הקודמות,  ולבי-לבי לכל מי שמתענה בהן עכשיו.

* ובכל זאת הרהרתי הבוקר,  ביני לביני,  שכבר אין לי כוח,  למרות שזה רק התחיל.  יש איזו רוויה אחרי אלף ואחד משברים קודמים.  מצד שני,  עדיף לא לספר בפריים-טיים שאין לי כוח,  כי לא בא לי לגרום נחת למי שרוצים להתיש אותי.  מצד שלישי,  הבלוג שלי הוא לא פריים-טיים,  אז מותר לי.

* מעל לכול,  הייאוש:  לא משנה מה נעשה,  הכול בידי פייסבוק.  אפשר למשל להשתדל להשאיר בחיים סכינאים-ילדים,  אבל זה לא ישנה כלום:  ברשת יופצו הסרטונים הצפויים,  ואחר כך אבו מאזן יספר בנאום לאומה שנער פלסטיני נרצח בדם קר.  אפילו יראה תמונה כדי להוכיח.  זה שהנער מאושפז בחיים בבית חולים לא ממש משנה:  מוחות רופסים בולעים כל מעשייה שמוגשת להם,  ולעזאזל העובדות.  אגב,  לא רק אצל הפלסטינים,  גם אצלנו:
Great minds think alike .

*  אני יכולה להבין שמנהיגי המגזר הערבי מתעצבנים כשהם נדרשים "לגנות".  יש משהו פטרוני ומתנשא בדרישה כזאת.  אבל בכל זאת אני מחכה שמישהו, איפה שהוא, יאמר כבר איזו מילה על האסון שבהרעלת מוחותיהם של ילדים ובשליחתם להרוג ולהיהרג,  ואני תמהה ששום מנהיג אחראי לא מוצא לנכון להגיד על זה משהו.  לוסי אהריש אומרת,  ואני מניחה שרבים בחברה הערבית חושבים כמוה,  אבל לא מעזים להגיד.  בדיוק בגלל זה צריך שהמנהיגים יעזו,  אחרת הם בסך הכול מונהגים,  ויש הבדל בין השניים.

* אז מפייסבוק אני משתדלת להימנע.  מרפרפת מהר מדי פעם,  לא מסתבכת בשום ויכוח,  'מחלקת כוכביות' רק כשאני נתקלת במישהו שזוכר להתייחס לבני אדם כאל פרטים ולא כאל נציגי קבוצות.  נזהרת ממילים כמו 'אתם' ו'אנחנו'.

* אבל סיבוב בוקר בהארץ הוא,  למרות הכול,  כמעט בלתי נמנע.  שאלו אותי פעם למה אני כותבת רעות רק על העיתון הזה ולא על עיתונים אחרים.  התשובה פשוטה:  אני כמעט לא רואה עיתונים אחרים,  ובניגוד לכל מיני אנשים,  אני כותבת רק על מה שאני מכירה,  ולא על מה שאני לא.

* אז סיבוב הבוקר הנ"ל בעצם מיותר:  ארי שביט משנה את דעתו כל פעם על פי כיוון הרוח,  נורא קשה לעקוב אחריו ולרדת לשורשי כוונתו.  לעומתו גדעון לוי כותב כל הזמן את אותו הדבר בדיוק.  החידוש היחיד אצלו הוא שהיום הוא עבר מדיבורים על 'אנחנו' לדיבורים על 'אתם' ("מה חשבתם",  בעמוד 2 מצד שמאל).  אם כי אצלו זה לא חידוש מהותי,  כי בניגוד להגדרות המילוניות,  אליבא דגדעון לוי 'אנחנו' ו'אתם' זה בדיוק אותו דבר,  לאמור:  'כולם,  חוץ ממני'.

* לפעמים צר לי עליו ועל שכמותו.  דומה שהם מביטים כה וכה בייאוש חסר אונים ותוהים במרירות אנה פנה זיוום.  אולי הם שואלים את עצמם איך זה שהם כותבים כל השנים דברים נכונים וצודקים כל כך,  ובכל זאת כל המטומטמים לא משתכנעים. התשובה היא כמובן בגוף השאלה:  כשמתייחסים לאנשים כאל מטומטמים  –  הם לא מקשיבים.  מין חוק טבע שכזה.
כמה פשוט,  ככה עצוב.

על מדליקי המדורות

עכשיו,  כשכבר באמת נדמה שזו-שאין-לקרוא-לה-אינתיפאדה (למה לא,  בעצם?) די יצאה משליטה,  אני חוזרת ותוהה על מה שעובר במוחותיהם של מי שהבעירו את האש הגדולה הזאת מלכתחילה:  כל אותם מנהיגים-מונהגים,  החל מנתניהו ושות', והַמשך באבו-מאזן ושות',  וכַלה בחברי הכנסת הערבים;  ועבוֹר דרך כל האתיאיסטים המוצהרים שהצמיחו לעצמם,  לפתע פתאום,  רגשות דתיים עמוקים כל כך בנוגע להר הבית.   אני חושדת שרובם כבר מבינים שהאש הזאת שהם הציתו גדולה בכמה וכמה מספרים מכישורי הכבאות שלהם.  חלקם כבר מנסים אפילו לתקן את המעוות  –  אם כי קשה להם מאוד.  כדי לתקן צריך הרי ללמוד,  קודם כל,  להודות באחריותם לנעשה,  וגם ללמוד לשתוק מדי פעם   –  ואלה,  כידוע,  אינם דברים קלים לביצוע.

אבל אני תוהה לפעמים על העובר במוחותיהם. בַלילה,  בלילה  –  אחרי שהם גומרים להתראיין ולהתבכיין ולהתקוטט בכל הערוצים ולהפריח איומים צדקניים ולהתחמק משאלות ענייניות,  אחרי שהם משלימים את כל המלאכות החשובות שאישי ציבור ומנהיגים אמורים להשלים  –   כשהם פורשים למנוחת הלילה ומכבים את האור ומתענגים קצת על הדקות האחרונות השלוות האלה לפני שהתנומה נופלת עליהם   –  האם אז,  לפחות,  בין כנפי החושך,  הם מרגישים קצת חרטה?  האם לא חבל להם קצת על המוחות הצעירים שהורעלו מדיבורי ההבל שלהם,  ועל החיים שאבדו לשווא, ועל האלימות הגסה שחלחלה לכל פינה,   ועל השדים המבוהלים של הגזענות והשנאה ששוחררו אל הרחובות,  ועל מרקם הקיום היומיומי שנפרם ושיהיה קשה כל כך לטוות מחדש? האין מצפונם מייסר אותם לפחות בסתר הלילה,  כשאיש אינו רואה? האין הם מהרהרים,  בלי לגלות לאיש,  שאולי מוטב היה לולא הדליקו את המדורה הגדולה והרעה הזאת?

לו אני במקומם,  הייתי עולה,  אחרי שהכול ייגמר,  אל הר הבית,  ויורדת עמוק אל ברכיי,  ומתחננת לאלוהים,  יהיה אשר יהיה,  שיסלח לי.  ואני מקווה שאכן ייסָלח לי על מחשבות-הבלע האלה,  אבל לו הייתי במקומו,  הייתי משיבה את פניהם ריקם.

ועוד על הזמיר

כן,  אותו זמיר שעליו כתבתי כאן. ההוא מהספר אל תיגע בזמיר. דבר טוב אחד יצא מכל זה:  התחלתי לקרוא את הספר שוב.  למרות האותיות הזעירות שבמהדורה שבידיי.  ובלי דילוגים לחלקים האהובים עליי,  אלא מההתחלה ועד הסוף, ובתשומת לב רבה.

אז מי זה הזמיר שאין להרגו?  בניגוד למה שקראתי עליו פה ושם,  נראה לי נכון לראות בו סמל לרעיון,  ולאו דווקא לדמות ספציפית. הזמיר הוא (זהירות,  מילים של שבת!) רוח האדם,  או מה שהייתה יכולה להיות לפני שהפחד,  השנאה,  המציצנות והציניות (ופייסבוק!) השחיתו אותה.  היא זו שאותה אסור להרוג,  ובה אסור לגעת.  והספר נחשב לחומל ואופטימי דווקא משום שהיא אכן שורדת בו,  למרות כל הדברים הרעים שהעלילה מפרטת.

אטיקוס פינץ' מן הסתם זכה לדורות של מעריצים שקראו את הספר (וראו את הסרט שנעשה על פיו,  עם גרגורי פק).  אני משתעשעת לפעמים במחשבה איך הוא היה נוהג היום,  בקלחת הרותחת שבה אנו חיים. אני מניחה שהוא היה עושה את מה שהוא עשה בסיפור:  ממשיך בדרך שלו,  בלי להתכופף ובלי להפיץ סביבו רעל.  ובה בעת היה מוסיף להאמין (כפי שגם ציין במשפט האחרון שלו בספר) שרוב בני האדם טובים,  אם רק מצליחים לראות אותם
("Most people are [real nice]… ,  when you finally see them").

אני די בטוחה שהוא לא היה פותח חשבון פייסבוק.  ואפילו אם כן,  הוא לא היה כותב בו סטטוסים שנונים-עד-מבחילים,  ולא היה מפיץ סרטונים וממים נוטפי שטנה וחכמולוגיה.  אפילו לא כאלה שמגיעים מהצד ה"צודק" של המפה המוסרית והפוליטית.
כדי לא להרוג זמיר.

כי תמונה שווה אלף מילים, אני יודעת.  אבל לפעמים היא עושה כל כך הרבה רעש,  שכל הזמירים מתים.

על הזמיר

קשים ורעים הימים.  נוכח כל דברי ההבל האלימים ו/או המתחסדים ששמעתי וקראתי בכל מקום,  נאלמתי לגמרי.  מה עוד נותר לומר?  אפילו 'חג שמח' קשה לאחל.

אחרי שקראתי הבוקר כמה מאמרים בעיתון הארץ והתרגזתי מרובם והחלטתי לחדול מזה,  נתקלתי שם במאמר ביקרת שכתבה עלית קרפ על הספר אל תיגע בזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי, שיצא לאחרונה בתרגום חדש ("ספר הצקצוקים",  הארץ ספרים,  2 באוקטובר.  קישור לגרסת האינטרנט –  כאן).  והיות שמדובר בספר שאני אולי הכי אוהבת בעולם,  נעצרתי לקרוא את המאמר. ושוב התרגזתי.

את המאמר אפשר אולי לסכם בקצרה כך:  אנו הישראלים אוהבים את הספר בלי שנהיה ערים לעובדה שהוא צריך להזכיר לנו את עצמנו;  אנו מצקצקים אל מול הגזענות המתוארת בו בלי להרגיש שהוא "תמונת ראי למה שקורה כאן ועכשיו"; כי "כולנו רוצים להישאר במעגל הראשון של המצקצקים,  שבו כולנו צודקים ויפי נפש במובן החיובי של המילה".  את המסקנות הללו על החברה הישראלית מסיקה קרפ מתוך "עיון קצר באתרי הקוראים השונים" שכתבו על התרשמותם מהספר.

אין לי כוח להתחיל עכשיו לפרק לגורמים את כל חלקיהן של האמירות הנ"ל ולנתח את הבעייתיות שבהן.   לו הייתה לי סבלנות,   הייתי מתחילה אולי מפירוש המילים 'אנחנו' ו-'כולנו'. הייתי גם תוהה על השיטה החסכנית שבה חוקרת קרפ את החברה הישראלית בכללותה.  אבל אין לי סבלנות, ולכן אסתפק בהערה אחת על הפרשנות שמציעה קרפ לשם הספר:  אל תיגע בזמיר.

הזמיר איננו רק סמל ל"קולו של עורך הדין שיוצא להגנת השחורים",  כפי שמוסבר במאמר.  האמת היא שאני בכלל לא בטוחה שזה מה שהוא מסמל בספר,  שהרי הרפר לי הסבירה בעצמה, בעמודים האחרונים שלו, מה כוונת הכותרת  –  ואני אנסה להראות זאת להלן (ולמרות שמדובר בספר ותיק עד מאוד,  אשתדל בכל כוחי להימנע מספוילרים,  אף שזה עולה לי בבריאות).

אל תיגע בזמיר איננו רק סיפורה של עיירה גזענית בדרום ארצות הברית באמצע המאה העשרים.  סיפורים כאלה הרי יש למכביר.  אבל הספר הזה מציע גם הרהור על האופן שבו אנשים הגונים יכולים לפעול נוכח גזענות כזאת  –  ואנשים הגונים כאלה יש בכל מקום,  גם בעיירות בדרום ארצות הברית,  וגם בישראל.  וגם בכל מקום אחר שיש בו גילויי גזענות  –  ויש הרבה מאוד מקומות כאלה בעולם.

מעבר לכל זה עוסק הספר  גם בסיפור התבגרותם של שני ילדים בתקופה ובסביבה בעייתיות מאוד.  התמזל מזלם ואביהם הצליח להעבירם דרך היורה הרותחת סביבם בלי להפכם לשונאי אדם,  וזה לא הישג של מה בכך.  בזכותו למדו,  בין השאר,  שכל אספסוף מורכב מבני אדם,  ושאפשר לעצרו בדיוק בגלל אנושיותו (A mob's always made up of people,  no matter what…  a gang of wild animals can be stopped,  simply because they're still human ).

ועוד למדו שהציווי לא להרוג זמיר מתייחס גם לעניינים שאינם קשורים בציד ציפורים.  וכך מסבירה סקאוט בת השמונה, לקראת סוף הספר,   שחשיפת זהותו של האדם שהציל את מי שהציל ממוות אלים משולה להריגת זמיר:  בשל אופיו המיוחד מאוד של אותו אדם,  הוא לא יהיה מסוגל לשרוד מול גלי ההתעניינות וההערצה שהחשיפה תעורר כלפיו
("?It'd be sort of like shootin' a mockingbird, wouldn't it").
אשר על כן, כדי להצילו מגורל כזה,  ראוי אפילו לקבור את הפרשה ולא לגלות לציבור את פרטיה.

והחלק הזה של הסיפור אפילו לא קשור לגזענות.  חבל לשטח ספר מורכב ומעמיק כל כך לכדי פמפלט דק וצעקני.  וחבל להסיק מסקנות גורפות על סמך מידע חלקי.

יש בלוגר אחד בישראבלוג שאני מאוד אוהבת לקרוא.  אחת מהקטגוריות שהוא יצר בשביל הבלוג שלו היא "גועל נפש",  כך הוא קרא לה,  ובה הוא מציג דברים שהרגיזו אותו.  אני תוהה אם אני לא צריכה לארגן לעצמי קטגוריה כזאת גם בבלוג שלי.  אני בטוחה שהיא תתמלא במהירות.