רציתי לפרסם פוסט על הג'ירו, שאפילו ראיתי מקרוב (באמת!), והיה יפה – אבל למי יש עכשיו ראש בשביל הג'ירו. והיה לי גם פוסט מוכן בסדרה האינסופית 'הגיגים לשעת בוקר מוקדמת של מי שקמה לפני הציפורים', אבל גם אותו גנזתי. הלילה בכלל אי אפשר היה לישון, כי העירייה אצלנו פצחה בעבודות חפירה, או משהו, סמוך לרחוב שלנו, והרכבים הכבדים נשמעו כאילו הם סוללים (בחושך!) כביש-חוף חדש בחצר האחורית שלנו. כשהם נחו לרגע, התמלא חלל האוויר בשאון המטוסים העוברים מעל, והם נשמעו באמת מאיימים, וחשבתי על כך שבעוד דקות אחדות מישהו, איפה שהוא, הולך למות. לא משהו שמקל על ההירדמות. בבוקר התברר שהייתה מלחמה קטנה על יד הגולן, והעתיד כולו לוט בערפל.
אם לסמוך על חבריי בפייסבוק, או לפחות על חלקם (אלה שתמיד בטוחים במה שזה לא יהיה), סוף העולם ממש בפתח. אם לסמוך על ראש המשפחה, אין מה להתרגש. ואם לסמוך עליי (לא רעיון טוב בשום מקרה), הרי שבעיקר חבל לי שאני לא מצליחה לסמוך על השלישייה המנצחת על המלאכה, נתניהו-ליברמן-טראמפ, אף שמנגד, קשה עד מאוד לדעת.
מדי בוקר אני מבקשת מראש המשפחה שיסכם בשבילי 'מה אומרים בעיתון הארץ'. התשובה היא, כמובן, שתלוי מה קוראים בו. ראש המשפחה מדלג על גדעון לוי – רוגל אלפר – אורי משגב ושות', מפני שהוא רואה את הקריאה אצלם כבזבוז זמן. מה נשאר? הרבה כלכלה, חדשות חוץ, ספורט, וגם חדשות בענייני ביטחון – בלי פרשנויות של השילוש הקדוש הנ"ל, לוי-אלפר-ושות'. מסתבר שאם קוראים כך, נתקלים בהרבה פחות תחזיות היסטריות: דומה שכשצריך פשוט לדווח על עובדות, יש פחות זמן לתלות בחלון הראווה את כל הרגשות הענוגים/מחוכמים של הכותבים.
לי עצמי נגמר הסוס מהעיתון הזה. אני חושבת שמה ששבר את גב הגמל (גן חיות שלם יש לך כאן, עדה ק.) הוא הפרויקט החגיגי שלהם ליום העצמאות, שבו התבקשו הכתבים הכוכבים לבחור את השיר הישראלי השנוא עליהם ביותר. לא התעמקתי בבחירותיהם, אבל נמאס לי מהפוזה המתחכמת וה-הו כה מקורית שלהם. אני תוהה אם הנשאלים יכלו לבחור שלא לענות על השאלון. זו לבטח הייתה הבחירה שלי, לו רק היו פונים אליי. אבל איש לא פנה.
א-פרופו שירים: אז אירוויזיון. ראש המשפחה ואנוכי הגענו למסקנה המצערת שלגמרי עברנו את הגיל בשביל הדברים האלה. הפירוטכניקה מעייפת לי את העיניים, ואני לא מצליחה למצוא בשירים האלה שום בדל של מנגינה שאפשר לעקוב אחריה. לא משנה, שיהיה בהצלחה. סך הכול הנציגה שלנו נראית טיפוס לעניין – ילדה אמיצה ונחמדה. וגם אם לא תזכה, לא נורא. מה שכן – הצחיקו אותי מִתקני החתולים (מה זה הדבר הזה) שעמדו ברקע המיצג שלה. הזכירו נורא את ארונות הקלסרים/דיסקים של נתניהו, וכפי שכבר טענתי בפוסט הקודם, מעתה ועד עולם יעלה הרעיון של ארון קלסרים חיוך אצל רבים.
ל-BDS היה כמובן מה להגיד נגד הנציגה הנ"ל, וגם קראתי איפה שהוא מאמר ישראלי שהסביר שהיא הרי שירתה בלהקת חיל הים, ושרה 'המלח שלי הוא המלאך שלי', בפני חיילי החיל לפני צאתם להפגיז את עזה, ועל כן, כמו כולנו, היא אשמה בכיבוש. מעניין – אני דווקא התרשמתי שחיל הים הוא צבא פרווֶה למדי, וזוכרת בעיקר את חייליו שטים בסירות גומי (ובתחתונים לא מיליטריסטיים בעליל) ברחובות המוצפים של דרום תל אביב כדי לחלץ את מי שנלכדו בדירות נמוכות ונטולות ניקוז. טוב, זה רק אני וזיכרונותיי מעידן הדינוזאורים.
הכי אין לי סבלנות לכל מיני דגי רקק בחיתולים שכותבים מאמרים מלומדים על אשמת הכיבוש. בקושי אני מתאפקת מלצעוק בפניהם, אבל אנחנו ידענו את כל זה עוד לפני שנולדתם – ולא נראה שאתם מצליחים להציע פתרונות טובים יותר ממה שאנחנו ניסינו. אלא אם כן בירבורי פייסבוק (מה שבאמת לא היה בתקופתנו) נחשבים לפתרונות.
טוב, הפוסט הזה גולש לתהומות של נרגנות, אז אולי מספיק. הנרגנות היא פשוט מפני שלא ישנתי בלילה, וכבר הסברתי למה ואין טעם להמשיך. אז אסתפק באיחולי שקט ורוגע לכולם. זה אף פעם לא יכול להזיק, לאף אחד.
בלוגיעדה 