מההתחלה

הגעתי לסוף הספר Elizabeth is Missing של Emma Healey .  הוא כל כך יפה וכל כך עצוב.  הרעיון הזה של הצגת המציאות דרך עיניו של מי שכביכול אינו מבין אותה הוא ותיק מאוד וחכם מאוד.  שוב ושוב מתברר שהאידיוט-כביכול אינו אידיוט כלל,  ושהוא מיטיב לראות ולתעד בדייקנות נדירה,  עד כדי כך שגם כשהוא עצמו אינו מבין,  הקוראים שלו מבינים בזכותו.

מה ששובר את לבי יותר מכל בספר הזה הוא האופן שבו המספרת רואה את בתה:  כמה נוראה המחלה הזאת,  שגורמת לפעמים לחולים בה להיות כל כך לא-רגישים דווקא למי שמטפלים בהם בנאמנות.  דווקא אליהם הם מתייחסים בשוויון נפש,  ותכופות הם שוכחים דווקא אותם.  זה כאילו שהמוח החולה מרגיש אתם 'בבית',  חופשי לנהוג כאוות נפשו.  אפשר להבין את זה,  אבל זה מטיל על המטפלים עומס כבד מנשוא.

פסוקו של יום:  כשהמספרת נזכרת (בדייקנות מופלאה) בזיכרון רחוק ואהוב,  מלפני שבעים שנה,  ומביעה את צערה על כך שאינה יכולה להגיע אליו:
(It's so close and so far away" (p. 264"  –
כל כך קרוב וכל כך רחוק,  היא אומרת,  ולבי יוצא אליה.

אז בסוף הספר נפתרות כל התעלומות והכול נעשה ברור ומובן (אם לא למספרת,  ששוכחת גם את הפתרון, אז לפחות לקוראים).  ובכל זאת אני מוכרחה לחזור להתחלה ולקרוא הכול מחדש,  כדי לראות את כל הרמזים שפוזרו,  כאותם פירורים של הנזל וגרטל,  לאורך כל הדרך.  אני אשתדל לקרוא שוב את הספר היפהפה הזה עם הפונטים הזעירים שלו (מה הסיפור שלהם שם בהוצאה האנגלית,  נגמרו להם הפונטים הנורמליים?)  עד שאגיע שוב לסופו.  או עד שהספרייה תדרוש ממני למהר ולהחזירו.

מן המגירה הסודית

שני קצרים מבלוג השרבוטים שלי:

תחילה, מתוך Elizabeth is Missing של Emma Healey:

כשהמספרת שוכחת איך מסדרים את הסכינים והמזלגות בעת עריכת השולחן,  ואומרת:

"It's such a little thing  –  knowing where to put cutlery   –   but I feel like I've failed an important test.  A little piece of me is gone" (pp. 60-61).

אוי,  אלוהים.

*

וחוץ מזה,  קשור או לא קשור, גם זה:

מלכודות

בִּצְמָתִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
אוֹרֵב הָעֶצֶב;
עִתִּים
מֵרִים רֹאשׁוֹ
לְשֶׁמַע בֶּכִי שֶׁל תִּינוֹק
אֲשֶׁר עוֹלֶה בַּלַּיְלָה
מִן הַבַּיִת הַסָּמוּך;
אַךְ גַם
כְּשֶׁהַתִּינוֹק שָׁב וְנִרְדָם
נוֹתָר הָעֶצֶב
שָׁם

ענוגה ולא מגושמת

הגשם שירד הבוקר התחיל לשטוף את האבק ואת שאריות הרוחות הרעות של השבוע שעבר.  הלוואי שירדו עלינו גשמי ברכה.  לגמרי הרווחנו אותם ביושר.

חשבתי לתומי מה עשינו כולנו בטרם היות הפייסבוק והטוויטר,  לפני שיכולנו להביע את דעותינו הנחרצות (על מה שהיה ואפילו על מה שעוד לא היה) בפני קהלים נלהבים. איך באמת הסתדרנו?  איך שרדנו בלי היכולת הזאת לספק את הצורך להיות חכמים בפרהסיה?  לתומי נדמה לי שאני זוכרת שהסתדרנו לא רע.

אבל אולי אינני זוכרת היטב.  הקריאה בספר אליזבת איננה הופכת את הקורא (לפחות אותי) לזהיר ועניו יותר.  שהרי אם אי אפשר לסמוך עוד על הראש,  על מה נותר לנו לסמוך.  ובכלל זו שערורייה שעוד לא הגעתי לסוף הספר,  שאפילו אינו ארוך כל כך,  אבל אני קוראת לאט,  מתענגת עליו לאט ונעצבת ממנו לאט.

ספוילרים קלים:
מוֹד,  המספרת,  הולכת ומאבדת את זכרונה.  האמת שמצבה מחריף ככל שהספר מתקדם.  האחריות על הטיפול בה נופלת כמעט כולה על בתה הלן.  מוד מתארת את הלן כנרגנת במקצת,  ודומה שאיננה מגלה הבנה למקור הנרגנות  –  אבל אני דווקא מבינה אותה,  שהרי העול המונח על כתפיה הוא כבד מנשוא,  מכל הבחינות.  בתוך כל זה מרפרפת מדי פעם,  פנימה והחוצה,  קייטי,  בתה בת העֶשרה של הלן.  כדרך בני גילה יש בה משהו קליל ובלתי מחויב,  אבל אולי דווקא משום כך היא מתמודדת עם האתגר באופן חינני יותר.

מנת החסד היומית:  קייטי לוקחת את סבתה לבית הקפה ומזמינה בשבילה לאטה.  מוד איננה אוחזת בספל כראוי ושופכת את רוב הקפה על השולחן.  קייטי מזנקת כדי לתפוס את הספל,  ומוד מציינת לעצמה שהלן כבר הייתה משמיעה בנקודה זו קול נרגן,  בעוד שקייטי רק צוחקת.  את שתי השורות הבאות אני חייבת לצטט (מעמוד 210):

   '?Bit too big for your hands,  isn't it' "
".she [Katy] says,  and makes me feel delicate rather than clumsy

ואז היא הולכת ומביאה לסבתה ספל זעיר ונוח יותר לאחיזה,  ומעבירה אליו את הקפה הנותר ומגישה לה אותו בכמה מנות קטנות.

כאמור,  נגיעה קטנה של חסד.  "delicate rather than clumsy". ענוגה,  לא מגושמת.  עשו לי את היום.

חסרה

הרבה זמן דחיתי את הקריאה של Elizabeth is Missing (אליזבת איננה,  מאת Emma Healey). דמנציה של הגיל המבוגר,  עם או בלי אלצהיימר,  נראית לי אחד הדברים הכי מפחידים ואכזריים ומדכאים שיש,  אז ניסיתי להתחמק.  אבל בשבוע שעבר מצאתי אותו בספרייה (וזה לא דבר של מה בכך,  כי הוא מאוד מבוקש),  והתחלתי לקרוא.  ובינתיים הוא נורא יפה,  גם אם עצוב להפליא.

אינני יודעת איך יכלה המחברת,  שהיא כבת שלושים,  לדעת מה מתרחש בתוך מוח שהולך בהדרגה לאיבוד.  ייתכן שהיא טועה,  ולא זה מה שקורה בו.  אבל יש בטעות שלה (אם היא באמת טועה) משהו כל כך אנושי וחומל וכמעט אופטימי,  שאי אפשר להישאר אדישים אל מולו,  ואי אפשר שלא לשאוב ממנו גם מעט נחמה.

כמו שקורה לעתים תכופות,  מסתבר שגם כאן אין את מי להאשים.  לא את המבוגר הדמנטי,  שמוחו הולך ומתפרק,  ולא את סביבתו שמנסה איכשהו לשרוד מולו.  מה שמביא אותי שוב להרהר קצת באלוהים.  דמנציה (כדי לא לומר את השם המפורש,  כלומר אלצהיימר) היא אחד הטריקים הגרועים ביותר שאלוהים מפעיל על בני אדם,  לפחות כשמתבוננים בזה מנקודת הראות של אנשים צעירים ובריאים (אבל האם זאת נקודת הראות היחידה שבאה בחשבון?)  ולמרות זאת,  אי אפשר להאשים אותו:  אנשים שמאמינים בו לא יבואו בטענות אל שיקול דעתו,  כי הוא הרי יודע הכול הכי טוב ואין להרהר אחרי מעשיו.  ואתיאיסטים לא יאשימו אותו,  כי הוא בין כך ובין כך לא קיים בכלל.  וכך הוא הולך ועושה את הדברים האיומים הללו,  ולא נשאר אף אחד שיקרא אותו לסדר.