הגיגים אלמוגניים

בחצר האחורית של הבניין שלנו צומחים שני אלמוגנים. הם מתאפיינים בעלווה ירוקה וצפופה בקיץ (מה שגורם לא פעם לקריסת ענפים, מפאת כובדם המופרז), ובעירום כמעט מוחלט בחורף. באביב, אי שם בין מרץ לאפריל, הם נדלקים בפריחה אדומה משגעת, שאז פותח ראש המשפחה לרווחה את כל החלונות בצד ההוא של הדירה ועובר מחלון לחלון עם מצלמה (אמיתית, לא סמרטפון) ועדשה משובחת ומנציח אותם מזוויות שונות. אחר כך באים החמסינים והאובכים ומייבשים את הפרחים שצונחים באלפיהם על האספלט שמתחתם. ואז מגיע הקיץ עם עלוותו הצפופה שנעלמת בחורף. וחוזר חלילה.

השנה, בערך בפברואר, ראיתי שהדררות (עופות רעשניים ומעצבנים) פשטו על האלמוגנים העומדים בעירומם החורפי והתחילו מנקרות בהם בהתלהבות. חששתי שהן טורפות את ניצני הפרחים והתחלתי לדאוג: מה יהיה עם הפריחה היפהפייה? גם בדקתי בגוגל ומצאתי שאכן הדררות חובבות אלמוגנים ומזיקות להם, אם כי בגלל איזו התחכמות אלמוגנית (שלא הבנתי בדיוק מהי) הנזק איננו פטאלי.

כך או כך, כבר סוף מרץ, ובשבוע שעבר בדקתי ומצאתי שעדיין אין פריחה. נחרדתי וכתבתי את השורות הבאות:

האלמוגן שבחצר
כבר לא יפרח באביב הזה.
הדררות טרפו את כל ניצניו:
אני ראיתי.
בטרם יבשיל זעמי
אני אומרת לי:
הניחי,
כל פזורֵי הטבע
צריכים לחיות.
לא אַת תחליטי.

הייתי מאוד מרוצה ממסקנתי הנבונה, היפה לכל מצב בחיים, לא רק לדררות ולאלמוגנים – אלא שאז התברר לי פתאום ש – ובכן – נדמה שהפריחה מתחילה.

עבר שבוע, והמצב לא לגמרי ברור: יש התחלה של ניצנים, אבל אולי פחות מבדרך כלל. חלק (קטן) מהם כבר ממש פורחים. צריך לחכות עוד שבוע שבועיים ואז נראה: אולי התגבר הטבע על נזקי הדררות, והאלמוגנים ידליקו פריחה מרשימה כבכל שנה. או שאולי יכלו הדררות לאלמוגן, והפריחה תהיה חלושה במקצת, ואני אצטרך לבלוע את זעמי.

על כן רק שלוש שורות מתוך ההגיג הנ"ל ימשיכו להיות רלוונטיות בכל מקרה:

אני אומרת לי:
הניחי,
לא את תחליטי.

עכשיו נראה אותי מיישמת.