סימן הפיסוק המתלהב

בהמצאות מזדמנות של אלנה פרנטה, פרק שלם מוקדש לסימן-הקריאה – אותו סימן פיסוק שכבר הודיתי לא פעם שהוא לא כוס התה שלי:

"אני אוהבת את הטונים הנמוכים, את ההתלהבות המנומסת, את התלונות האדיבות. אבל מאחר שהעולם אינו הולך בכיוון הזה, אני עושה כמיטב יכולתי שלפחות בעולם המלאכותי שמשרטטת הכתיבה אף פעם לא אגזים בסימני-קריאה. מכל סימני הפיסוק סימן-הקריאה הוא הפחות מוצא חן בעיניי. … אם צירוף של מילים הוא פרי כוונה להשמיע קריאה, ניתן להבין זאת בקלות מן הנקרא ואין צורך לפנות אל הסימן הזה" (31 במרץ 2018).

מי היה מאמין שאני (אני[!]) אסכים עם כל מילה (כל מילה[!]) שאלנה פרנטה (אלנה פרנטה[!]) כותבת.

אמת ובדיון

בדרך הביתה באוטובוס פנה אליי נציג של משרד התחבורה וביקש ממני לענות על שאלון בענייני הרגלי הנסיעה שלי. לא כל כך התחשק לי, אבל לא היה לי נעים לסרב (הוא ריאיין גם נוסעים אחרים). מן הון להון הגענו לשאלות האחרונות המבקשות מידע על זהותי, בין השאר על גילי. אני בת שישים ושלוש. הוא מן הסתם ידע מניסיונו שהשאלה בעייתית, על כן הפנה אליי את מסך הטאבלט וביקש ממני לבחור קבוצת גיל. לקח לי זמן עד שהבנתי מה הוא רוצה, והוא שאל אם לסמן את הקבוצה האחרונה (65 ומעלה), ואמרתי לו שיסמן את זו שלפניה (60 – 65). ואז הוא כנראה גיחך ואמר שאם אני רוצה הוא יכול לסמן קבוצת גיל צעירה יותר. אמרתי שאין צורך, והשאלון נגמר. אני נשארתי עם החמיצות הזאת שאינני מבינה לגמרי את פשרה. האם הכעיס אותי שהוא חושב שגיל מתקדם זה משהו שצריך להסתיר? או שהביך אותי שהוא חושב שאני רוצה להסתיר את גילי המתקדם? כמה קשה לשכנע אנשים שאמירת האמת היא האופציה הכי קלה.

*

הורדתי לאפליקציה את הספר המצאות מזדמנות של אלנה פרנטה. כן, ההיא מהחברה הגאונה, שממנו לא חסכתי את ביקורתי. את המצאות מזדמנות אני מעדיפה בהרבה, כי הוא מורכב מרשימות אישיות קצרות שהתפרסמו בעיתון. זה קצת כמו לקרוא בלוג. אומנם גם את הרשימות הקצרות האלה הייתי יכולה לקצר קצת, מה גם שיש לפרנטה נטייה ללכת קצת לאיבוד באמצע הרשימה, לבצע איזו דיגרסיה שלא תמיד ברור איך היא קשורה לשאר – איזה מחסור ב-rigour פה ושם. הדברים לא תמיד מהודקים מספיק. ובכל זאת לקראת סוף כל רשימה היא אוספת את עצמה ומסיימת אותה ממש יפה. כמו למשל בקביעה שמה שבאמת מפחיד הוא זעמם של אנשים מפוחדים (כל כך נכון. הפחד הוא דלק מפחיד ומסוכן). או הקביעה שדווקא בכתיבת בִּדיון אפשר להביע את האמת ("בגלל המלאכותיות הטבועה בכתיבה מכיל תמיד כל שימוש ספרותי בה צורה כלשהי של בדיון. מה שמשנה הוא בעצם כמות האמת שהבדיון מצליח בסופו של דבר ללכוד.") זה לא רעיון לגמרי חדש, אבל כמה יפה (וחכם) הוא מנוסח.

קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:

Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

תם ונשלם

את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה התחלתי לקרוא ביולי בערך.  הערב,  אחרי ארבעה כרכים, כאלפיים עמודים וכחמישה חודשים,  הגעתי לסופם. והסוף עצוב (סליחה על הספוילר).

היה שווה?  לא בטוח.  אבל היה ארוך מאוד.  אם כי גם הארכנות איננה עקבית:  לפעמים מתפרש תיאור של חצי יום על פני כמה עמודים (קמתי,  התרחצתי,  התלבשתי)  –  ואז נבלעות כמה שנים בשני משפטים,  שבמסגרתם –  הופ  –  מתחתנות בנות ונולדים נכדים. יש שבאמת בלעתי בשקיקה דפים רבים בבת אחת כי ההמשך הצפוי סקרן אותי  –  ויש שבקושי הצלחתי לקרוא עמוד אחד ביום,  ולמוחרת נאלצתי לקרוא אותו שוב,  כי שכחתי מה קראתי בו.

את אלנה-לֶנו עדיין אינני מעריכה במיוחד   –  אבל לילה היא סיפור אחר.  איכשהו במרוצת אלפיים העמודים למדתי לחבב אותה,  ואפילו קצת נקשרתי אליה,  מה שהגביר את צערי על האסונות שניחתו עליה.  נכון שהיא הייתה די מרשעת,  בעיקר כלפי אלנה  –  אבל,  יסלח לי אלוהים,  יש חשש שגם אני הייתי נוהגת כלפי אלנה ברשעות,  כי היא באמת מעצבנת.

אינני יודעת אם הכתיבה של פרנטה מעורפלת קצת,  או שמא זו בעיית תרגום  –  ואולי אני עצמי בעלת תפיסה איטית מדי  –  אבל נראה לי שלא את כל התובנות בספר הזה הבנתי.  פרנטה,  לזכותה ייאמר,  מסבירה היטב את הסיבה לערפל הזה שבו נותרתי.  בעמוד האחרון של הספר היא כותבת:
"בשונה מסיפורים,  החיים האמיתיים,  כשהם חולפים,  נוטים לא לעֵבר הבהירות,  אלא לעֵבר האפלה."

שזה מן הסתם הנכון.  דא עקא שבסיפורים וברומנים,  בניגוד לחיים האמיתיים,  יש לי ציפייה שהסופר יבחר דווקא את הפרטים המשמעותיים ויראה בבהירות לאן הם מתקדמים  –  ושאת כל מה שאינו רלוונטי לכיוון הכללי הוא יניח על צד.

או שאולי אני  פשוט מיושנת.

לא קשורים

צריך לפעמים להגיד גם מילה טובה על פייסבוק (זה לא קורה לי הרבה).  אחותי שיתפה שם סרטון של ילד קטן שמאכיל ציפורים.  אני בדרך כלל מדלגת על סרטונים כי אין לי סבלנות,  אבל האחד הזה נראה מאוד מבטיח,  אז צפיתי בו.  מאז צברתי כבר הרבה צפיות נוספות,  כי זה ילד ממיס.  הסבלנות המרוכזת שבה הוא מאכיל את הציפורים הפצפונות באיזה אוכל דייסתי מתוך צלחת זעירה,  בעזרת מה שנראה כענף קטן.  והישיבה המתוקה הזאת שילדים קטנים מומחים בה  –  נראה לי שקוראים לה 'ישיבת כריעה',  כשרק כפות הרגליים מונחות על הרצפה.  נזכרתי שבטירונות לימדו אותנו שצריך לשבת בדיוק כך כשיורים (!) אחרי (או בזמן) מתקפה כימית (!):  שרק הסוליות יבואו במגע עם הרצפה הנגועה.  אצל ילדים קטנים כל השרירים שממונים על ישיבה כזאת פועלים היטב,  אבל בשנים שאחרי הילדות זה מסתבך.  מילא,  כשאין מתקפה כימית וכשלא מאכילים ציפורים,  אפשר לבחור פוזת-ישיבה אחרת.

והנה הקישור.

*

קריאתי את האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים מתקדמת בעצלתיים.  האירוע העיקרי בינתיים הוא (זהירות מספויילרונים) שאלנה עומדת סוף סוף על טיבו האמיתי של נינו (לילה הגיעה לתובנה הזאת בערך 1000 עמודים לפניה).  חוץ מזה היא מוסרת לפרסום כתב-יד חדש-ישן,  ועורך ההוצאה אומר לה עליו:  "זה רומאן אכזרי… הייתי אומר גברי,  אך פרדוקסלית גם מעודן" (עמ' 256 – 257).  גברי!  והרי כבר דיברנו על זה.  אני תוהה אם אלנה פרנטה מנסה לרמוז על משהו,  או שזה רק במקרה.

*

בבחירות המקומיות,  לראשונה בחיי,  ניסיתי ממש להתעמק בחומר:  גלשתי בדפי הפייסבוק של המועמדים שעניינו אותי (אפילו בסרטונים צפיתי!),  קראתי ריאיונות במקומונים,  הקשבתי בתשומת לב לרשמים של ראש המשפחה מאספת בחירות שבה נכח.  בקיצור,  השקעתי,  כי עצוב בעיניי כשמתייחסים לבחירות כאלה כלאחר יד. מצד שני,  היכולת שלנו לדעת מה אמת ומה לא היא די אפסית.  כך או כך,  בסוף הצבעתי שוב בעד ראש העיר המכהן,  כי נראה לי שהעיר מנוהלת בסדר ולא מצאתי סיבה מיוחדת להתלונן.  זה קצת כמו הילד ההוא שהתחיל לדבר רק בגיל עשר,  כי רק אז,  לראשונה,  השוקו שלו היה חם מדי.

נקווה שטמפרטורת השוקו תמשיך להיות בסדר.  ושייגמר כבר החמסין הזה,  התייבש לי המוח לגמרי.

מותר האדם

בשלישי מבין הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה,  אנצו מסביר לאלנה (=לֶנוּ) ולפייטרו משהו על מחשבים (וזה קורה בערך באמצע שנות השבעים,  כשהמחשבים עדיין די בחיתוליהם,  וכשאלנה ופייטרו עוד לא יודעים עליהם דבר). אלנה שואלת אם המחשב יכול לטעות,  ואנצו עונה.  זה הולך ככה:

– "הוא יכול לטעות?"
– "מי?"
– "המחשב".
– "אין שום הוא,  לֶנוּ, הוא זה אני.  אם הוא טועה,  אם הוא עושה בעיות,  אני טעיתי,  אני עשיתי בעיות" (עמ' 302).

בדיוק ככה.  ואני מזכירה לעצמי,  אם המחשב או הטלפון החכם עושים בעיות, זה לא בגלל שהם טיפשים,  זה בגלל שבני האדם שתכנתו אותם וטיפלו בהם לא בהכרח היו תמיד חכמים.

למרות שלתלמידים אני אומרת תכופות,  יושבת לכם על הכתפיים מכונה מופלאה,  הרבה יותר חכמה מכל מחשב  –  רק אל תפריעו לה לעבוד.

בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

חוטים סמויים

אז לא נעים להודות:  זה לא משתפר לי עם החברה הגאונה.  אני כמעט באמצע,  ומשתדלת בכל כוחי להתמיד,  שאז אולי אראה את האור המובטח.  בינתיים כלום לא קורה,  ואני פשוט לא מצליחה להבין על מה כל המהומה (פרנטה-מאניה קוראים למהומה הזאת,  כך נכתב על עטיפת הספר  –    ואני,  כרגיל,  בהיותי המוזרה-מן-המאדים,  לא שותפה לה).

אבל יש שני משפטים שבכל זאת אני רוצה לדווח עליהם.

נתחיל מן הרע:
אלנה מדווחת ללילה על מסעה אל העיר הגדולה ואל שפת הים,  ועל כמה שזה היה מופלא.  לילה לא מתעניינת.  וכך מתארת אלנה את אדישותה של לילה:   "הסיפור שלי היה בשבילה ברגע זה רק אוסף של אותות חסרי-תכלית בחללים חסרי-תכלית" (עמ' 138).
שכך בדיוק אני מרגישה בקשר לספר:  אוסף של אותות חסרי תכלית בחללים חסרי תכלית.  לא מבינה לאן הם מכוונים.  נורא ומרושע בעיניי שמשפט שכתבה הסופרת מתאים כל כך לתיאור ספרה שלה. נשבעת שלא התכוונתי להיות מרושעת.

ולמשהו טוב יותר:
בעמ' 108,  לילה מסבירה לאלנה איך להבין משפט לטיני ואיך לתרגמו בלי לחפש במילון את כל המילים הלא ידועות בדיוק בסדר שבו הן מופיעות במשפט.  בבלי דעת מנסחת כאן הילדה הזאת,  שלמדה בבית הספר רק שנים ספורות ביותר (ושלומדת לטינית לבדה),  את העקרונות העמוקים ביותר של התחביר  (ואת עדיפות הסדר ההיררכי על פני הסדר הלינארי):

"תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית,  ואז חפשי בו את הפועל.  לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא,  וברגע שיהיה לך נושא,  חפשי את המשלימים,  את המושא המשלים,  אם הפועל הוא יוצא,  ואם לא,  אז משלימים אחרים."

וכך,  מתוך אינטואיציה,  היא מזהה את החשיבות הבסיסית של הקשרים התחביריים הסמויים מן העין  –  בראש ובראשונה הקשר הפרדיקטיבי שקושר את הנושא והנשוא,  שבלעדיו אין משפט,  ואחר כך מתפנה אל הקשר שבין הפועל למשלימיו,  ונראה שהיא מבחינה גם בין משלימים מוצרכים לשאינם מוצרכים.  בחושיה הבריאים היא תופסת שמבחינת ההיררכיה התחבירית,  משלימי השם הם בדרגת חשיבות משנית,  ולכן לא תמיד חייבים לחפש את משמעותם במילון:  קודם צריך לראות את השלד של המשפט,  ורק אחר כך להתפנות לקישוטים ולתוספות.

מה שהיא כנראה לא מבינה הוא שבלטינית יש יחסות,  שבעצם מסמנות את הנושא,  למשל,  בלי קשר לזיהוי הגוף שבפועל,  ובכלל מסמנות את התפקידים התחביריים של כל היסודות הלא-פועליים של המשפט.  אולי זה משום שהיא בסך הכול ילדה קטנה שלומדת לטינית לבד,  ואולי זה משום שפרנטה,  שכותבת את הילדה הזאת,  אינה יודעת זאת בעצמה.

מכל מקום,  מה שלילה אומרת כאן הוא כל כך נכון בעיניי,  שאני אפילו משתעשעת במחשבה להעלות את הציטוט הזה (עם קרדיט,  כמובן) לאתר השיעור שאתחיל לבנות בקרוב לקראת שנת הלימודים הבאה.  מי היה מאמין שאפשר ללמוד תחביר מרומנים נפוליטניים.

וזה גם מזכיר לי איך המורה שלנו לאמהרית,  אי-אז בימים,  לימד אותנו לתרגם משפט אמהרי:  להתחיל בנושא שבתחילת המשפט,  ואז לדלג לפועל שנמצא תמיד בסוף (רחוק מאוד מן ההתחלה,  כי המשפטים האמהריים ארוכים מאוד),  ואז לחזור אחורנית  ברוורס,  צעד אחר צעד (או שמא  צעד לפני צעד),  עד שמגיעים חזרה לנושא.

לטינית כמובן איננה אמהרית,  ואי אפשר להפעיל על שתיהן את אותה השיטה.  אבל בשתיהן צריך לתת את הדעת לקשרים התחביריים ההם,  שהם אמנם סמויים מן העין (כאותן קרני לייזר של מתקן אזעקה המגן על פריט יקר במוזיאון,  כמו בסרטים),  אבל נוכחים שם כל העת,  בחושך,  ולא מומלץ להתעלם מהם.

קראתי שיש עיסוק נרחב בשאלה מי מן השתיים  –  אלנה או לילה  –  הן בעצם 'החברה הגאונה'.  נראה לי שיש מצב ששתיהן.  ויש שאומרים שאלנה.  אני יכולה להעיד שאני מעדיפה את לילה,  שנראית לי מהירת תפיסה ואמיצה,  ובמיוחד מסוגלת לחשיבה עצמאית,  בראש שלה,  גם אם זו חשיבה מבודדת ולא מקובלת.

אם כי אין זה מן הנמנע שהעדפתי נתונה לה פשוט בזכות מה שהיא אמרה על תרגום משפטים מלטינית.

היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.