אז מה את עושה כל הזמן

עברו כבר שלושה חודשים מאז שיצאתי לפנסיה. מצד אחד אני רוב הזמן ממש עסוקה, מצד שני מרגישה שלא עושה כלום. יכול להיות שזה מפני שנתתי לעדה ק. להשתלט עליי סופית, ונעשיתי נרגנת ומרירה. ימי קורונה הם הזדמנות מצוינת לתרגל מרירות. מספיק להגיד, בצדק: זה לא ייגמר לעולם, ואז תכף נקלעים למוֹד המריר.

פעמיים בשבוע אני הולכת לחטיבת הביניים (שבה, אי אז, למדו הילדים שלי) כדי לתת (בהתנדבות) עזרה לתלמידים (אנגלית ועברית וכאלה). זה בינתיים מתקדם בעצלתיים, המערכת עוד לא התייצבה לגמרי, מקווה שזה ישתפר. אחרי זה, פעם בשבוע שיעורי ציור. לפעמים יוצא פעמיים. זה כבר שלושה עד ארבעה בקרים בשבוע. בשאר הבקרים יש בישולים, איכשהו יותר מאשר קודם, אולי בגלל הקורונה, אולי בגלל שכבר אין לנו השלמות למטבח/פריזר מחמותי (שהייתה ממש אדם מאכיל, ונפטרה לפני יותר משנה). בשנים האחרונות היא כבר לא כל כך בישלה, אבל פקדה על המטפלת לבשל בשבילנו. אני לא חיבבתי את הסידור הזה (משום שאני נרגנת וכפוית טובה), אבל עכשיו שנתיב האספקה הזה נחסם אני מבינה שזה די עזר לי במשך השנים לצלוח את השבוע. מה עוד? מאז שובנו משווייץ (בעצם עוד מלפני שובנו) יש בבניין שלנו שיפוצים וחיזוקים למיניהם (לא תמ"א, אבל דברים הכרחיים), כולל, חלק מהזמן, פיגומים – ובעיקר כולל כמויות אינסופיות של רעש ואבק. אז אני משתדלת להקפיד על ניקוי אבק יותר מכרגיל (אף פעם לא הייתי טובה בזה) – ופחות מיממה אחרי הניגוב, האבק שב לרבוץ על כל הרהיטים, ואפילו על הרצפה, שנעשתה חלקה מדי בגללו. כשהוגולינה מתרוצצת פה היא לפעמים ממש מחליקה על האבק הדקיק, כאילו היה משטח קרח.

מעבר לזה הגדרתי לי ארבע משימות יומיות: כל יום פסנתר (כשעה), כל יום טיול רגלי בחוץ (כחצי שעה עד שעה), כל יום התעמלות (לבדי), כל יום לימוד דנית בתוכנת המחשב. כדרכי בקודש, זה לא תמיד מצליח לי – ואז כשאני הולכת לישון אני עושה ספירת מלאי ומונה את מה שהתפספס ולא הספקתי (רק על ההתעמלות אני מקפידה כל יום, זה כבר עשרות שנים ככה ולא אתן לפנסיה להרוס את זה). שאז אני נזכרת בקרוב שלי שטען, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא שוקל לחזור לעבודה כדי שיוכל סוף סוף לנוח קצת.

אף פעם לא הייתי כישרון גדול בפסנתר. בקריאת תווים הייתי דיסלקטית לגמרי, ורק בבגרותי התחלתי להבין מי בכלל נגד מי על החמשה. גם היום אני קוראת לאט וגרוע, אבל צולחת את זה איכשהו. אמא שלי הייתה המורה שלי (ושל רבים אחרים) לפסנתר, והיא תמיד תמהה על איך שלא הצלחתי ללמוד לקרוא תווים כמו שצריך, וגם על איך שהצלחתי להסתדר בלי זה (בעזרת השילוש הקדוש: שמיעה טובה, זיכרון טוב, ורמאות). היא גם תמיד תמהה איך אחרי שבועות שהזנחתי את התרגול יכולתי לחזור לנגן באיכות פחות או יותר סבירה. אבל הגיל שינה את המצב: היום אני מאוד תלויה בתווים, מסתדרת פחות בלעדיהם, אבל לא מספיק מהירה גם לעקוב אחריהם וגם לנגן בו זמנית באיכות נסבלת. ואם אני לא מתרגלת משהו יום-יומיים, אחר כך אני צריכה להתחיל הכול מן ההתחלה. כבר אמרו חז"לינו: הכי טוב ללמוד כשצעירים.

מה שכן: בתווים הישנים שלי נשמרו עוד הרבה סימוני עיפרון שאימא שלי סימנה – הוראות (ידיים לחוד! לנגן לאט!), איצבוע וכדומה. אני גם עדיין שומעת בראשי את ההערות שלה. שאלו אותי למה לא אלך ללמוד אצל מורה, בצורה מסודרת. אז ראשית אני עצלנית, שנית חששנית, שלישית אוטו-דידקטית, ורביעית – עוד שומעת את אימא שלי בראשי. וכשיש משהו שאני בכל זאת לא מצליחה לפצח, אני שואלת בטלפון את אחותי הבוסטונית ומקבלת תשובה ממצה.

דווקא לימוד הדנית הולך יפה. היות שהתוכנה לא באמת מסבירה כלום, אני צריכה להיוועץ לפעמים בספר הלימוד הישן שלי, ומאוד גאה כשאני מוצאת תשובה לתהיותיי. לאחרונה הוספתי גם יוונית. פעם למדתי יוונית קלאסית, עכשיו אני משתלמת במודרנית. זה מאוד נחמד, ויש עוד כל כך הרבה שפות שאפשר ללמוד, כך שמשעמם לא יהיה לי. אפשר אפילו אספרנטו! יידיש! רוסית! מכל טוב הארץ.

מה עוד. קוראת בקינדל ספרים של אן טיילר. לא כולם נפלאים, אבל אני מוצאת בהם עניין. וחוץ מזה צופה ביותר מדי חדשות (לאחרונה התחלתי להתעייף מזה ולעזוב באמצע המהדורה). אנחנו גם צופים בסדרות שונות, חלקן ממש טובות. אחרי תקופתנו הסקנדינבית (איסלנדית ודנית, כולל 'זאב זאב'), ראינו לאחרונה את Maid האמריקאית. היא נחשבת לסדרה מעולה, אבל משהו בה הפריע לי מאוד. לא יכולה להגדיר בדיוק מה.

ויש גם אחוזת דאונטון הנצחית, כל העונות. ראש המשפחה מתלונן שהיא הופכת בהדרגה לאופרת סבון. כמו דאלאס, הוא אומר (שנינו עוד זוכרים את דאלאס, אבל אני מניחה שרוב הצופים כבר לא יודעים מה היא הייתה. לא הפסד גדול). אז כן, היא מתארכת ומסתבכת, לפעמים שלא לצורך. אפילו את הטריק הישן מכולם – של בן משפחה שחוזר פתאום אחרי שכולם חשבו שהוא מת – ניסו שם. אבל היא עשויה היטב מאוד, והשחקנים נהדרים (הו, מגי סמית' המופלאה!) בקרוב, כך קראתי, יהיה בה עיסוק נרחב בשפעת הספרדית (מלחמת העולם הראשונה זה עתה הסתיימה שם). אני באמת סקרנית לראות את הפרשנות שלהם למגפה ולהתנהגות לצידה. נראה אם ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה (זה הרבה יותר נחמד בתור דיון אקדמי מאשר כחומר שאשכרה צריך לחיות אותו). אז זה הולך להיות ממש מרנין נפש: שפעת ספרדית ערב ערב בקופסה, ואומיקרון בשאר שעות היום בחוץ. הה. שעשועים לא יחסרו לנו.

קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:

Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.