פוסט שמתחיל באנה פראנק ונגמר הרחק מאוד מתחילתו

אחר הצהריים יצא לי לראות בערוץ הראשון איזה דיון על יומנה של אנה פראנק.  היות שלא ראיתי מההתחלה (כדרכי בקודש,  תמיד אני מגיעה באיחור),  אני לא לגמרי מבינה מה פתאום היום (אולי משום שהיומן מסתיים בראשית אוגוסט 1944,  ימים אחדים לפני שהמחבוא נתגלה ויושביו גורשו לאשר גורשו).  אבל כמובן נשארתי לראות עד הסוף:  אנה פראנק היא לא נושא שאני יכולה לדלג עליו בשום מצב. למדתי מהדיון המון דברים שלא ידעתי,  למרות שנדמה לי שידעתי לא מעט גם קודם.  בין השאר המשיכו ודשו שם בשאלה שאין לה פתרון  –  מיהו שהסגיר את אנה פראנק לידי הגרמנים.  זו עוד אחת מן התעלומות שתישאר תלויה ועומדת לנצח בלי  תשובה.  וגם סיפרו על ימיה האחרונים בברגן בלזן,  ופתאום עלה בדעתי שאמא שלי כנראה הייתה בברגן בלזן באותה תקופה בדיוק.  לא שזה משנה הרבה,  אבל זה בכל זאת מוזר לי נורא.

וגם טענו שהיומן איננו חלק מתכנית הלימודים הישראלית היום.  אני מנסה לפשפש בזכרוני  –  נדמה לי שגם כשאני הייתי תלמידת בית ספר הוא לא היה חלק מתכנית הלימודים,  ולמרות זאת קראתי אותו (עשרות פעמים,  ושוב ושוב,  עד שכמעט ידעתי אותו בעל פה).  קיבלתי אותו כמתנה ליום הולדתי  –  אולי העשירי,  אולי לפני.  אני עצמי בחרתי אותו  בחנות,  ודודתי (שאולי התפלאה קצת על הבחירה הזאת) קנתה אותו בשבילי.  כריכתו הייתה שחורה עם איור מינימלי לגמרי (בצבע תכלת,  אולי.  או לבן)  של נערה יושבת ליד שולחן מתחת למנורה המשתלשלת מן התקרה.  על כל פנים כך אני זוכרת אותה,  אף שהיא נקרעה מזמן.  ורק כשהגעתי עם הספר הביתה נוכחתי לדעת שחסרים בו העמודים הראשונים.  כנראה איזו תקלה בבית הדפוס.  החנות לא הייתה בעיר שלי,  ולא ברשת חנויות שיש לה סניף בכל מקום (זה היה בעולם הטרום-גלובלי) –  אבל דודתי הציעה לקחת אותו חזרה לחנות שבעיר האחרת ולהחליפו.  מסיבה תמוהה זו או אחרת סירבתי:  נפשי נקשרה בנפשו-חסרת-העמודים-הראשונים,  ולא הסכמתי להיפרד ממנו אפילו לכמה ימים. ולא היה אינטרנט שבו אפשר היה לחפש את העמודים הראשונים באיזה אתר שמוכר את הספר,  ולא היה אמזון,  ואף אחד בכלל לא היה יכול לחלום על דברים כאלה.

שקעתי מיד בקריאה.  הספר התחיל במילים האינפורמטיביות "השלושים שלו" (!),  אבל תוך כחצי עמוד אפשר היה להשתלב בו יפה.  רק שנים מאוחר יותר קראתי בספרייה כלשהי,  או בחנות ספרים,  את העמודים החסרים,  ומילאתי לעצמי את אחד מן החורים של תעלומות ילדותי.  באותם ימים הייתה לאנשים סבלנות לחכות עם דברים כאלה,  כי לא היה גוגל. ועוד שנים רבות יותר לאחר מכן יצאה מהדורה חדשה של היומן,  עם תמונות ודברי הסבר ועדויות שונות, וקניתי גם אותה.  אבל את הספר המקורי חסר ההתחלה אני שומרת עד היום ולא יכולה להעלות בדעתי פרידה ממנו,  אפילו לא היום.  ואני לא מפסיקה להתפעל מכישרון ההתבוננות והתיאור והכתיבה של מי שהייתה אז ילדה ממש צעירה. קשה לי לתאר עד כמה היא השפיעה על עולמי,  למרות הריחוק הבלתי נתפס שלה ממני.

אגב,  כשדנו בתכנית בזהות העלומה של המסגיר נזכרתי שביומן מדווחת אנה פראנק על מישהו שעבד בבניין,  או ברחוב,  ואמר פעם לאחת המחביאות:  "אני לא יודע כלום,  אבל מנחש הרבה".  אם אני זוכרת נכון ממה שקראתי עליו איפה שהוא,  הוא לא אחד מן האנשים שנחשדים בהסגרה.  אין לי מושג מי הוא, אבל חשוב לי להמשיך לקוות שלא הוא זה שהסגיר.  משום שהמשפט הזה שהוא אמר נשאר אתי במשך כל השנים שעברו מאז שקראתי אותו לראשונה.  הוא נראה לי מתאים בשביל כל כך הרבה דברים בחיים,  גם בשביל מה שלא קשור באנה פראנק ובגורלה הנורא.  הרבה פעמים אני מרגישה  בהקשרים שונים (אפילו,  אגב,  בהקשרים בלוגוספריים!) את אותן מילים בדיוק:  אני לא יודעת כלום,  אבל מנחשת הרבה.

מודעות פרסומת