תניחו

יוצא לי לא פעם לכתוב על אנה פראנק. תכופות היא מעסיקה את מחשבותיי,  אולי משום שקריאת היומן שלה השפיעה עליי מאוד בילדותי.

בעיקר מעצבן אותי כשמשתמשים בשמה כדי לקדם כל מיני אג'נדות  פוליטיות,  בעיקר משמאל.  מרגיז אותי שרותמים אותה לכל מיני אינטרסים, ותמיד אני אומרת,  תנו לה כבר לנוח בשלום.

אבל עכשיו משהו שונה:  השבוע שמעתי שהתגלו כמה עמודים מיומנה שהיו בלתי נגישים עד כה:  מסתבר שהיא רצתה להסתיר את מה שכתבה בהם,  ולכן הדביקה עליהם משהו.  לאחרונה,  בעזרת ציוד מתקדם,  הצליחו להסיר את ההדבקה ולפענח את מה שהסתתר מתחתיה.  עשו מסיבת עיתונאים,  הראו צילומים ומסרו פרטים על התוכן שהתגלה.

לא אוהבת את זה.  אמנם קריאה ביומנה לא נראית לי כמציצנות  –  כי הרי ברור מכתיבתה שהיא רצתה שיקראו אותה.  אבל לקלף ולהציץ במה שהיא ביקשה להסתיר,  ועוד לפרסם את זה בתרועה גדולה   –  זה לא לעניין.  היא רצתה שזה יישאר סודי,  אז כך היה צריך להשאיר את זה:  בסוד.

לא יפה.

שוֹנוֹת

מבקשי המקלט:  הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש,  לצורך חתימה.  שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה,  ובכלל למה העצומות הן מגזריות,  כל מגזר בפני עצמו,  במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה.  לא משנה.

מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא),  יחזור הכול לקדמותו:  מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב,  התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול,  והממשלה תמשיך להתעלם.  אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות.  מן הסתם לא.

*

אנה פראנק (או הבה נחרימה):  שוב מצעד האיוולת.  התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן,  ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב  –  וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר).  כלום לא ייצא מזה,  כמובן,  אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי:  למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?

על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד,  ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד,  מותר להשוות,  אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני,  שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי,  השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד.  שלוש אותיות בלבד:  ע-ה-ד.  אני אמנם לא נשביתי בקסמיה,  אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך,  יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.

*

יומן-גנן:  קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות.  אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי,  מצד שני רקפות זה רקפות,  אין להכחיש.  אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס,  כרגיל.  אני חושבת שאני משדרת גלים רעים.  אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים,  אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח.  עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה:  פה ושם קצת שמש,  רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן.  כמה עלעלים חדשים הפציעו,   ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד.  שאר הניצנים מתו.  נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר:  ככה הן אוהבות.  כמה עדינות,  ככה עשויות ללא חת.

*

חורף:  אני מחסידי החורף והגשם,  בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף.  יחד עם זאת,  בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח),  נדמה לי שהרעיון כבר ברור.  מיציתי.  אפשר לעבור לעונה הבאה.

*

[עריכה מאוחרת:   קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי,  שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט.  שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]

[עוד עריכה מאוחרת,  בשל דקדקנותי הארורה:  ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק,  ולא פראנק,  כפי שכתבתי.  זה חשוב,  כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי,  אז מן הראוי שאקפיד גם אני.  להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק).  נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית.  לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית,  כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות  –  בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]

קדימה והלאה

נזכרתי שאנה פראנק כתבה ביומנה שהיא קשורה לצלצולים של פעמוני הווסטרטורן שבראש כנסיית הווסטרקרק שבפרינסנחרחט, הרחוב שבו היה המחבוא של המשפחה (נדמה לי שהתכוונה בעיקר לצלצוליו בלילה.  והו,  השמות ההולנדיים האלה של רחובות.  זה הקסים אותי בילדותי).   וגם נזכרתי שבפעם הכמעט יחידה שהייתי באמסטרדם (כשהייתי די ילדה) גרתי במקרה באותו רחוב עצמו,  והכי הסתקרנתי לראות את הכנסייה ההיא.   לא הייתי בביקור במחבוא (היה תור גדול או משהו),  אבל בשבילי הכנסייה והמגדל והצלצולים היו יותר חשובים.

למה בכלל נזכרתי בזה?  כי אני נקשרתי לקולות הרכבות בלילה.

כבר כתבתי על זה אי שם בבלוג שלי בישרא,  ועכשיו שהעברתי אותו לגיבוי הצלחתי לחפש ולמצוא את הפוסט.  תכף גם אפנה אליו.

אז למרות שפסי הרכבת די רחוקים מכאן,  בלילות שומעים את הרכבות היטב.  קטר של רכבת מסוגל לייצר רעש אדיר,  וגם כשהוא מתרחק מכאן וכבר כמעט מגיע לעיר אחרת (כשקרונותיו מיטלטלים מאחוריו) עוד אפשר לשמוע אותו:   חותך ללא הרף בתוך החושך בעקבות אלומת האור שלו, שועט קדימה והלאה מכאן,  צפונה (אני החלטתי שזה צפונה.  ואולי בכלל דרומה).

לא יודעת למה יש בקולות האלה משהו מרגיע.  קבוע ומרגיע וצפוי וכמעט ידידותי.

והנה הקישור לפוסט הישן.  אני תוהה אם יש משהו מרגיע בזה שאני כל הזמן חוזרת על עצמי. כנראה שלא,  כי זה בעצם די מביך אותי.

פוסט שמתחיל באנה פראנק ונגמר הרחק מאוד מתחילתו

אחר הצהריים יצא לי לראות בערוץ הראשון איזה דיון על יומנה של אנה פראנק.  היות שלא ראיתי מההתחלה (כדרכי בקודש,  תמיד אני מגיעה באיחור),  אני לא לגמרי מבינה מה פתאום היום (אולי משום שהיומן מסתיים בראשית אוגוסט 1944,  ימים אחדים לפני שהמחבוא נתגלה ויושביו גורשו לאשר גורשו).  אבל כמובן נשארתי לראות עד הסוף:  אנה פראנק היא לא נושא שאני יכולה לדלג עליו בשום מצב. למדתי מהדיון המון דברים שלא ידעתי,  למרות שנדמה לי שידעתי לא מעט גם קודם.  בין השאר המשיכו ודשו שם בשאלה שאין לה פתרון  –  מיהו שהסגיר את אנה פראנק לידי הגרמנים.  זו עוד אחת מן התעלומות שתישאר תלויה ועומדת לנצח בלי  תשובה.  וגם סיפרו על ימיה האחרונים בברגן בלזן,  ופתאום עלה בדעתי שאמא שלי כנראה הייתה בברגן בלזן באותה תקופה בדיוק.  לא שזה משנה הרבה,  אבל זה בכל זאת מוזר לי נורא.

וגם טענו שהיומן איננו חלק מתכנית הלימודים הישראלית היום.  אני מנסה לפשפש בזכרוני  –  נדמה לי שגם כשאני הייתי תלמידת בית ספר הוא לא היה חלק מתכנית הלימודים,  ולמרות זאת קראתי אותו (עשרות פעמים,  ושוב ושוב,  עד שכמעט ידעתי אותו בעל פה).  קיבלתי אותו כמתנה ליום הולדתי  –  אולי העשירי,  אולי לפני.  אני עצמי בחרתי אותו  בחנות,  ודודתי (שאולי התפלאה קצת על הבחירה הזאת) קנתה אותו בשבילי.  כריכתו הייתה שחורה עם איור מינימלי לגמרי (בצבע תכלת,  אולי.  או לבן)  של נערה יושבת ליד שולחן מתחת למנורה המשתלשלת מן התקרה.  על כל פנים כך אני זוכרת אותה,  אף שהיא נקרעה מזמן.  ורק כשהגעתי עם הספר הביתה נוכחתי לדעת שחסרים בו העמודים הראשונים.  כנראה איזו תקלה בבית הדפוס.  החנות לא הייתה בעיר שלי,  ולא ברשת חנויות שיש לה סניף בכל מקום (זה היה בעולם הטרום-גלובלי) –  אבל דודתי הציעה לקחת אותו חזרה לחנות שבעיר האחרת ולהחליפו.  מסיבה תמוהה זו או אחרת סירבתי:  נפשי נקשרה בנפשו-חסרת-העמודים-הראשונים,  ולא הסכמתי להיפרד ממנו אפילו לכמה ימים. ולא היה אינטרנט שבו אפשר היה לחפש את העמודים הראשונים באיזה אתר שמוכר את הספר,  ולא היה אמזון,  ואף אחד בכלל לא היה יכול לחלום על דברים כאלה.

שקעתי מיד בקריאה.  הספר התחיל במילים האינפורמטיביות "השלושים שלו" (!),  אבל תוך כחצי עמוד אפשר היה להשתלב בו יפה.  רק שנים מאוחר יותר קראתי בספרייה כלשהי,  או בחנות ספרים,  את העמודים החסרים,  ומילאתי לעצמי את אחד מן החורים של תעלומות ילדותי.  באותם ימים הייתה לאנשים סבלנות לחכות עם דברים כאלה,  כי לא היה גוגל. ועוד שנים רבות יותר לאחר מכן יצאה מהדורה חדשה של היומן,  עם תמונות ודברי הסבר ועדויות שונות, וקניתי גם אותה.  אבל את הספר המקורי חסר ההתחלה אני שומרת עד היום ולא יכולה להעלות בדעתי פרידה ממנו,  אפילו לא היום.  ואני לא מפסיקה להתפעל מכישרון ההתבוננות והתיאור והכתיבה של מי שהייתה אז ילדה ממש צעירה. קשה לי לתאר עד כמה היא השפיעה על עולמי,  למרות הריחוק הבלתי נתפס שלה ממני.

אגב,  כשדנו בתכנית בזהות העלומה של המסגיר נזכרתי שביומן מדווחת אנה פראנק על מישהו שעבד בבניין,  או ברחוב,  ואמר פעם לאחת המחביאות:  "אני לא יודע כלום,  אבל מנחש הרבה".  אם אני זוכרת נכון ממה שקראתי עליו איפה שהוא,  הוא לא אחד מן האנשים שנחשדים בהסגרה.  אין לי מושג מי הוא, אבל חשוב לי להמשיך לקוות שלא הוא זה שהסגיר.  משום שהמשפט הזה שהוא אמר נשאר אתי במשך כל השנים שעברו מאז שקראתי אותו לראשונה.  הוא נראה לי מתאים בשביל כל כך הרבה דברים בחיים,  גם בשביל מה שלא קשור באנה פראנק ובגורלה הנורא.  הרבה פעמים אני מרגישה  בהקשרים שונים (אפילו,  אגב,  בהקשרים בלוגוספריים!) את אותן מילים בדיוק:  אני לא יודעת כלום,  אבל מנחשת הרבה.