ואם תהיתם איך אני מרגישה בימים אלה – אז התשובה היא שבדיוק ככה (קישור ששלחה לי חברה בוואטסאפ):
https://www.facebook.com/1448100679/posts/10225054466135991/?extid=0&d=w
*
ואם תהיתם מה אני עושה בימים אלה – אז התשובה היא זום. ציירתי את עצמי ממסך המחשב בזמן שיעור אקוורל (בעיקר האוזניות והמיקרופון יצאו דומים לעצמם, ותודה לאיריסיה על הצילום). וכשאני לא בשיעור אקוורל בזום, אני בזום לצורכי עבודה.
*
אלה הם חיי.
על הבוקר, בפייסבוק:
מעין אלכסנדר, חַברת פייסבוק וידידה וירטואלית, בלוגרית שאני מכירה עוד מימי ישרא, מבקשת ממי מחבריה (ירושלמים ואחרים) שנתקל בפריחת הוויסטריה, שיצלם לה אותה וישלח. עכשיו בדיוק זמן הפריחה, ואין ויסטריה ב-100 המטרים המותרים בסביבתה, והיא אוהבת אותה ומתגעגעת לראותה.
[פתאום נזכרתי שסמוך לעבודה, בבית הכרם, יש עץ אחד שנראה לי כוויסטריה, וגם לי אסור ללכת לשם עכשיו, כי זה הרבה, הרבה יותר מ-100 מטר מהבית. ורק בזכות הפוסטים של מעין אני בכלל יודעת, די בוודאות, שזו ויסטריה].
"אולי פורחת ויסטריה ב-100 מטר שלך?" שואלת מעין בפוסט שלה, ומוסיפה, "פתאום חשבתי שכבר כמעט פסח, ועוד לא ראיתי אף ויסטריה השנה – וכנראה גם לא אראה."
איזה ימים מוזרים וקורעי לב.
הנה.
*
והנה גם מה שציירתי היום, בשיעור אקוורל וירטואלי (ותודה לאיריסיה מורתנו), על פי צילום שמצאתי בפינטרסט:
*
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שמיני.
משהו יפה מתוך תישארי, ספרה של תמי בצלאלי, המתארת את חייה באומנות ובמשפחה:
על הטכניקה של צבעי מים:
"היא הסבירה לנו שלצייר בצבע מים זה לצייר ב'מחולל נעדר'. המים, הצבועים בפיגמנט, מתַעדים את עצמם כשהם משתמשים בַּפיגמנט לשם כך, ואז מִתאדים מהנייר ונעלמים. רק החותמת שלהם נשארת בצורת תיאור מדויק של ההתנהגות שלהם. בגלל זה ציורי אקוורל טובים תמיד ייראו שקופים, זורמים ורטובים, ממש כמו המים" (עמ' 195).
איך זה יפה לקרוא על ציורים של אחרים.
[*אצל איריסיה]
האחד, שלא צריך למלא הכול בצבע, ודווקא טוב להשאיר חלקי-דף לבנים לא צבועים. הדייקנות היסודית שלמדנו בילדותנו לא נחוצה.
והשני, שאחרי ששכבת צבע בהיר מתייבשת, אפשר לצבוע עליה – רצוי רק על חלק ממנה – שכבה נוספת, כהה יותר. בצבעי מים יש שקיפות שמאפשרת לראות את כל השכבות, גם אלה שנשארו מתחת. ואם אין סבלנות לחכות עד שהשכבה הראשונה תתייבש, אפשר להוסיף את השכבה הנוספת ישר על השכבה הרטובה, ואז הצבעים מתפשטים ונמזגים אחד לתוך השני.
הדבר הראשון שהזכרתי (של הלבנים הלא צבועים) נותן לציור אפקט של אווריריות, והשני שהזכרתי נותן לו עומק – ושניהם מתאימים לי, כי הם מאפשרים לי לבלגן הכול, כאשר אהבתי: לא צריך לדייק, אפשר להתפרע. אמנם צבעי מים זה פחות או יותר ההפך מפראות, אבל האפשרות להתפרע בעזרתם בכל זאת מדברת אליי ומרגיעה אותי.
[הערת שוליים לא קשורה: את הפוסט הזה כתבתי באמצעות העורך החדש של וורדפרס, שבנוי 'בשיטת הבלוקים' (Whatever that means). הלך לי לא רע, אבל תכף נראה מה יצא מכל זה.]
ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה, ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה. ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג, אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה, כי כן הייתה. אז גנזתי.
בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו, והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט, כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס. אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה. נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה, ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד, אם בכלל.
בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש, שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית. דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע, אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה, מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס. על כן הבוקר, יום רביעי, כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה, ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות, כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות, משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב, אחרי שאחזור מן העבודה.
אבל בצהריים, בעבודה, דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר' – משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת, גם אם לצורך wishful thinking בלבד. שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר. אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר, והממשלה אולי תתפרק, ואולי יהיו בחירות, כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה. וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות, ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו, כבר לא רלוונטי. אז גנזתי.
ויהי אחרי כל הדברים האלה – ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל, כדי לפרסם אותם בהקדם, לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים, כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים. לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:
האחד, שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות, מרופדות היטב, ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;
והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע, עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים, אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם; אפשר להקליק על הציור להגדלה). נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים, אבל כשהמציאות מטורללת, אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.
והשלישי, שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם, ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט. נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.
כבר הרבה פעמים ניסיתי לצייר ציפור גן עדן ולא יצא טוב. למשל כאן , מצד שמאל. אני אוהבת את הכתום העז שלה ואת שילובו עם הסגול, אבל כל הזיזים והחודים פחות מדברים אליי, מה גם שתמיד ניסיתי לנחש איפה המקור ואיפה הזנב ואיפה הכנפיים (אחרי הכול, ציפור), ולמה בכלל גן עדן, ולא ניחשתי.
עד שהיום עלה בדעתי שזאת בכלל לא ציפור, אלא מניפה. מן הקו האופקי שלה היא נפרשת כלפי מעלה והצידה, עלה אחרי עלה. איך לא חשבתי על זה קודם.
אז עכשיו שתודעתי נפרשה סוף סוף (וע"ע יונה וולך) הציעה איריסיה שאולי איטיב יותר לצייר את אותה. ניסיתי, ולא נחלתי הצלחות. בסוף ציירתי פרח אחר, שנושא את השם המוזר 'היביסקוס עב-גביע', וזה כבר הלך יותר טוב. מניפה או לא מניפה, ציפור גן העדן נותרה נשגבת מבינתי.
היביסקוס עב-גביע (אפשר להקליק להגדלה)
לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב. רק טיפה קשור.
נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל, אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם, חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב. משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.
אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת. אבל שמתי לב שעם הזמן, ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'. לא רואה מה אנשים לובשים, לא שמה לב לצבעים של שום דבר, ונוטה להירדם במוזיאונים. אבל זה משתנה בהדרגה.
לאחרונה, כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך. פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל, ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף, כמו בציורים. נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר), אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם. גם הצפייה שלי בנוף של ים, או של הרים, מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר', ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן. אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת. פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו. ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים, נים-ולא-נים, על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.
בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים. זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל. מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז. מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה. אז הנה, הבוקר ראיתי, במתקן לייבוש כלים במטבח שלי: צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל. מי היה מאמין.
כלומר, אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם – אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה, אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו. עכשיו זה משתנה. אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד, קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה: עיניים שרואות אחרת.
*
ובלי קשר, בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים: שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.
הנפשות הפועלות מהפוסט הקודם, כפי שהעתקתי אותן מן הצילום. יש רישום בעיפרון ויש אקוורל, ולכל אחד מן השניים מגרעות מלוא החופן. במיוחד משום שהפצפונים לא יצאו כמו שרציתי. כלומר: פחות קסם. אבל זה מה יש.
אפשר להקליק להגדלה:
וגם זה (להקליק להגדלה. אבל ויתרתי על אחד הילדים, כי נורא התעייפתי):
ותודה לאיריסיה על הסריקה.
נִצָּנֵי הָרַקֶּפֶת:
בַּרְבּוּרִים
מַפְלִיגִים
לְאֵי-שָׁם
שארית מן השבוע שעבר:
הספר אשה זרה של אבירמה גולן. מאוד מוצא חן בעיניי. במיוחד, בינתיים, סלאבה החמודה, עוזרת הבית האוקראינית. והעברית-הרוסית שאבירמה גולן שתלה בפיה. ובעמוד 33 היא אומרת (על בעלת הבית שלה):
– "ותחתונים וגרביים מקופלים אצלה בְּמגירות כמו חיילים, חסרים רק דגל וחצוצרה."
השתעשעתי. בין השאר כי זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאי-אפשר להגיד על המגירות שלי.
ודיווח מהיום:
שבתי אל שיעורי הציור. כאילו בגלל שיש לי יותר זמן (אבל אין לי!). היה כיף. ציירתי צאלון, כמו ההוא שהיה בחצר של בית הוריי.
אז זהו.
תמו ימי פוליאנה. כל מְאָתָם (יסלח לי אלוהים, המצאתי מילה).
מילות סיכום:
כאשר חיפפתי, חיפפתי (כדרכי בקודש). את הטוב שליקטתי – נצרתי. ומן הרע התעלמתי (נניח). וגם נוכחתי לדעת (ולא בפעם הראשונה) שאין רע (מוחלט) בלי טיפה של טוב.
מילות נבואה:
עכשיו אשוב לסורי, ויש מצב שארבה בלהג-תלונות, ושקטגוריית ה'טענות ומענות' בבלוג הזה תלך ותתפח, כי שום דבר לא יפריע לי להתלונן.
אשר על כן – יהיה שמח. היכונו היכונו!
צאלון ועוד, מעוללות מפעלותיי בשיעור של היום (ותודה לאיריסיה על הסריקה)
בלוגיעדה 