עיניים חדשות

לא ממש קשור ליום הכיפורים שעומד ליפול עלינו שוב.  רק טיפה קשור.

נדמה לי שזה כבר ארבע שנים שאני משתתפת בשיעורי ציור (אקוורל,  אצל איריסיה). לפני כן לא למדתי אף פעם,  חוץ מאשר בשיעורי ציור ספורדיים בבית הספר. בחרתי באקוורל כי התבוננות במה שצויר בצבעי מים (לאו דווקא על ידי) עושה לי טוב.  משהו בשקיפות שלהם מתיישב לי נוח בנשמה.

אני רחוקה באופן מעציב מלהיות תלמידה מצטיינת.  אבל שמתי לב שעם הזמן,  ההתבוננות שלי בכל מה שקשור בציור משתנה. רשמית הייתי תמיד ידועה כמי ש'לא מסתכלת ולא רואה'.  לא רואה מה אנשים לובשים,  לא שמה לב לצבעים של שום דבר,  ונוטה להירדם במוזיאונים.  אבל זה משתנה בהדרגה.

לאחרונה,  כשאני צופה בטלוויזיה, אני תופסת את עצמי בודקת מבלי משים את מבנה הפנים של הדוברים על המסך.  פתאום אני רואה מה זה פרופיל ומה זה חצי פרופיל,  ואיך אחת הגבות באמת מתחברת לשורש האף,  כמו בציורים.  נחיריים הם תמיד בעיה (איבר מוזר),  אבל אני שוקלת כל העת איך אפשר להתגבר על מוזרותם.  גם הצפייה שלי בנוף של ים,  או של הרים,  מתורגמת עכשיו לא פעם לתהייה 'איך מעבירים את זה לנייר',  ואני רואה פתאום את נצנוצי האור שמשחקים בין עלי העצים. כשאני מתבוננת בציורים של אחרים אני ערה לפרטים שלא שמתי לב אליהם אף פעם לפני כן.  אפילו בציורים שאני לא מאוד אוהבת.  פתאום מוזיאונים הם הרבה פחות משעממים משהיו.  ולפני שאני נרדמת אני חולמת לפעמים,  נים-ולא-נים,  על מכחולים מושחים צבע-מים על נייר.

בשיעור של השבוע ציירה מישהי צלחת זכוכית בצבעי-מים.  זה יצא כל כך מוצלח, שהקדשנו זמן-מה לעיון בשאלה איך מעבירים את האין-צבע של הזכוכית באמצעות אקוורל.  מסתבר שאפשר לעשות זאת (בין היתר) בעזרת סימון של קווי-המתאר של הצלחת בצבע טורקיז.  מה פתאום טורקיז בצלחת שקופה.  אז הנה,  הבוקר ראיתי,  במתקן לייבוש כלים במטבח שלי:  צלוחית זכוכית שקופה לגמרי שהאור צייר עליה משהו כחלחל.  מי היה מאמין.

כלומר,  אני מניחה שראיתי את כל אלה גם קודם   –  אבל איכשהו הדברים לא באמת נרשמו במוח ולא נשמרו במגירה נגישה,  אלא סתם פרחו להם לאשר פרחו.  עכשיו זה משתנה.  אז למרות שאני ציירת חלושה מאוד,  קיבלתי משהו חשוב מהלימודים האלה:  עיניים שרואות אחרת.

*

ובלי קשר,  בכל זאת, ובלי להרבות בדיבורים מיותרים:  שיעבור יום הכיפורים הזה בטוב על כולנו.

מודעות פרסומת

אז הנה הן

הנפשות הפועלות מהפוסט הקודם,  כפי שהעתקתי אותן מן הצילום. יש רישום בעיפרון ויש אקוורל,  ולכל אחד מן השניים מגרעות מלוא החופן.  במיוחד משום שהפצפונים לא יצאו כמו שרציתי.  כלומר:  פחות קסם. אבל זה מה יש.

אפשר להקליק להגדלה:

%d7%a0%d7%98%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%9f

וגם זה (להקליק להגדלה.  אבל ויתרתי על אחד הילדים,  כי נורא התעייפתי):

%d7%a0%d7%98%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%a8%d7%9c

ותודה לאיריסיה על הסריקה.

 

Milestone

שארית מן השבוע שעבר:
הספר אשה זרה של אבירמה גולן.  מאוד מוצא חן בעיניי.  במיוחד,  בינתיים,  סלאבה החמודה,  עוזרת הבית האוקראינית.  והעברית-הרוסית שאבירמה גולן שתלה בפיה.   ובעמוד 33 היא אומרת (על בעלת הבית שלה):
– "ותחתונים וגרביים מקופלים אצלה בְּמגירות כמו חיילים,  חסרים רק דגל וחצוצרה."
השתעשעתי.  בין השאר כי זה בדיוק,  אבל בדיוק,  מה שאי-אפשר להגיד על המגירות שלי.

ודיווח מהיום:
שבתי אל שיעורי הציור.  כאילו בגלל שיש לי יותר זמן (אבל אין לי!).  היה כיף.  ציירתי צאלון,  כמו ההוא שהיה בחצר של בית הוריי.

אז זהו.
תמו ימי פוליאנה.  כל מְאָתָם (יסלח לי אלוהים,  המצאתי מילה).

מילות סיכום:
כאשר חיפפתי,  חיפפתי  (כדרכי בקודש).  את הטוב שליקטתי  –  נצרתי.  ומן הרע התעלמתי (נניח).  וגם נוכחתי לדעת (ולא בפעם הראשונה) שאין רע (מוחלט) בלי טיפה של טוב.

מילות נבואה:
עכשיו אשוב לסורי,  ויש מצב שארבה בלהג-תלונות,  ושקטגוריית ה'טענות ומענות' בבלוג הזה תלך ותתפח,  כי שום דבר לא יפריע לי להתלונן.

אשר על כן  –   יהיה שמח.  היכונו היכונו!

צאלון

צאלון ועוד,  מעוללות מפעלותיי בשיעור של היום (ותודה לאיריסיה על הסריקה)

ציור שלא צלח

צִפּוֹר גַּן עֵדֶן:
עֲלוּבָה שֶׁכְּמוֹתָהּ,
לֹא הֵיטַבְתִּי אִתָּהּ
מְאֹד;
וְעִם זֹאת  –

מִתּוֹך שְׁגִיאוֹת צִבְעֵי הַמַּיִם
עוֹדָהּ עוֹרֶגֶת לַשָּׁמַיִם

ציפור גן עדן ועוד

מחברת תווים

צִפּוֹרִים חוֹנוֹת
עַל חוּטֵי הַחַשְמָל,
רוֹשְמוֹת עֲלֵיהֶם מַנְגִּינָה-עַל-חַמְשָה;
כְּשֶהֵן פּוֹרְחוֹת מִשָּם
לְדַרְכָּן  –
הַלַּחַן
נִפְרָם

ציפורים על חמשה

 

בבושקות

בָּבּוּשְקוֹת שֶל עֵץ:
מַבָּטָן כְּשֶל חַרְסִינָה;
רַק אַחַת
שֶפֹּרְקָה וְהֻנְּחָה עַל צִדָּה
נִרְאֵית בֶּאֱמֶת עֲצוּבָה.

בבושקות0001

שני צדדים של ספל אחד

חֵצִי מוּל חֵצִי
פְּרוּדִים
תּוֹהִים
זֶה עַל סוֹדוֹת מִשְנֵהוּ:
כְּשֶהָיִינוּ בְּיַחַד
לֹא רָאִינוּ;
עַכְשָיו
הַכֹּל גָּלוּי לְפָנֵינוּ
וְרַק הַצְּלָלִים
מִתְלַכְּדִים
בֵּין שְנֵינוּ

שני חצאי ספל0001

                                                       (אפשר להקליק להגדלה)

באקראי

"אבטח ולא אפחד",  אמרה זלדה לעצמה.  ולפעמים אף עלה הדבר בידה.  אבל אני   –   לא חשוב כמה אומַר   –    לא יֵצא מזה כלום.  לשווא אומַר.  כי אני נולדתי לפחוד,  לא לבטוח.

*

שליטה בהנדסת המרחב עשויה לעזור בציור.  אבל אני,  כתלמידת בית ספר,  אפילו את הנדסת המישור צלחתי רק בקושי.  מה לי עתה כי אשאף לפרוש את כנפיי אל מרחבים לא-לי.

*

לא ואן גוך,  אבל חמניות:

חמניות0001