אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.

מודעות פרסומת

אמריקה אמריקה

לפני כשמונה שנים,  כשחזרתי מטיול בארה"ב,  פרסמתי בבלוג הישן פוסט על 'למה אני מחבבת את האמריקאים'.  למרות שאני ממש לא מומחית לעניינים אמריקאיים,  יצא שאני מכירה את ארצות הברית יותר ממדינות חו"ל אחרות,  ובאופן כללי מחבבת אותה,  מסיבות שונות.  אבל חלק מהתגובות בפוסט ההוא הפנו את תשומת לבי לעובדה שמה שתיארתי שם מתאים רק לחלק של ארה"ב:  לערים הגדולות.  את החלק האחר, כך אמרו לי,  אינך מכירה.

המשפט הזה נשאר לי בראש כל השנים האלה והתעורר שוב בימים האחרונים,  מטעמים מובנים.  כי החלק האמריקאי שלא הכרתי,  כך נדמה,  הלך והצביע עבור טראמפ לנשיאות:  נשיא ארה"ב,  ונשיא העולם.

אף שיש משהו מאוד מוכר בדינמיקה של איך ומה שקרה שם,  ואף שזה נורא מזכיר לי את מה שגם קרה וקורה כאן,  אני לא בעמדה של לתת לאמריקאים עצות.  כאמור,  אני רחוקה מלהיות מומחית לעניינים שלהם.  אבל אפילו היום אני מחבבת את האמריקאים,  וסומכת עליהם שיידעו לצאת מהמשבר שהם נתונים בו.  זה ייקח להם זמן,  וזה לא יהיה פשוט,  אבל הם כבר התגברו על דברים יותר גרועים.

רק עצה אחת,  אולי,  כי אני לא מצליחה להתאפק,  ובעיקר משום שהיא רלוונטית לנו לא פחות משהיא רלוונטית לאמריקה:  הפתרון לא נעוץ באמירה שכל-מי-שהצביעו-עבור-פלוני-אלמוני-הם-מטומטמים.  אני מכירה את האמירות האלה מפה,  ואני יודעת שהן לא מובילות לשום מקום.  כדי להתמודד עם מציאות מסובכת צריך להבין אותה, וכדי להבין אותה צריך להקשיב.  לחרוץ משפט אפשר מאוחר יותר,  זה לא הכי דחוף.

מחזיקה אצבעות,  אמריקה.

לערב יום הכיפורים

לכבוד הבחירות המתקרבות בארצות הברית מתרבים בכבלים הסרטים על נשיאים.  למשל הסרט החמוד "הנשיא מאוהב",  שהוא קצת כמו אגדת סינדרלה,  ושראיתי אותו אולי כבר מאה פעם,  ועדיין אני נהנית לצפות בו כל פעם מחדש.  אבל אתמול בערב היה סרט על בחירות לנשיאות בקולומביה (או בוליביה?) דווקא.  לא כל כך הייתה לי סבלנות בשבילו ודי התרשלתי בצפייה,  ורק פרט אחד מתוכו אני זוכרת היטב   –  כשמישהו מספר שם על מועמד כלשהו לנשיאות (בארה"ב?),  שבתום נאום מוצלח שלו ניגשה אליו מישהי ושיבחה אותו מאוד,  ואמרה לו,  אדוני,  כל מי שיש לו שכל יצביע עבורך,  והוא ענה לה,  זה לא מספיק טוב בשבילי,  כי כדי להיבחר אני זקוק לרוב.

וזה מתקשר גם למשפט ההוא מאיזה סרט אחר ששכחתי מה הוא,  על אלוהים שכנראה אוהב מטומטמים,  שאם לא כן לא היה בורא כל כך רבים מהם.

איך שלא יהיה,  בחירות טובות וחתימות טובות לכולם.  ושנשתדל כולנו להיות חכמים,  אפילו כשאנחנו צודקים,  ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו לא.

בחזרה ליום הבחירות

בכל זאת ראוי לציין כמה דברים נחמדים שקרו ביום הבחירות.

הראשון,  כשהילד הגיע להצביע בעיר הולדתו,  וקפץ לביקור בבית,  וישב אתנו במטבח והרבה שיחה.  זה לא קורה כל יום. והיה שמח.

השני,  כשהלכנו בצהריים להצביע בבית הספר היסודי שבו למדו הילדים אי אז,  וכשהתקרבנו שמעתי פתאום קול קטן קורא "אמא!" מתוך החצר,  ואמרתי לעצמי,  מספיק עם הטִרלולים, זה בטח לא בשבילֵך   –   כבר אין לָך ילדים בגיל המתאים שלומדים כאן.  ובכל זאת הצצתי מעבר לגדר וראיתי שזה דווקא כן בשבילי   –   כי הקטנה,  שהגיעה  אף היא כדי להצביע בעיר הולדתה,  בדיוק יצאה מהקלפי.  והיה שוב שמח.

ובערב,  לקראת תשע וחצי,  פתאום שיחת טלפון:  על הקו נציג מיוגע של 15-V.  הוא התחיל להסביר מי הוא ומה רצונו,  אבל רחמיי נכמרו על עייפותו הברורה,  ואמרתי מיד:  זה בסדר,  כבר הצבענו.

חשבתי שהוא ישמח,  אבל מצדו השני של הקו השתררה שתיקה,  ואחריה הוא אמר,  כמעט באכזבה:
– אה,  אז הצבעתם?
שתקתי רגע,  מבולבלת,  ואז עניתי שכן,  והוא שתק שוב ואחר כך אמר,  לאט ומתוך ויתור מלא עצב,
– טוב,  תודה בכל אופן.
וניתק.

עד עכשיו אני לא מבינה את השיחה הזאת. אני מניחה שהוא כבר היה כל כך עייף שלא הבין שהוא אמור לשמוח.  או שאולי ציפה שגם אגלה לו למי הצבעתי (אבל הוא לא שאל!).  מכל מקום,  ולמרות המדגמים המעציבים (בשבילו ובשבילי) שהגיעו זמן קצר לאחר מכן  –  היה לשיחת הטלפון הזאת איזה אפקט קומי בלתי מוסבר.

ושמא טרגי-קומי.

סוף דבר

כבר אמרו הכול על תוצאות הבחירות,  אז הנה עוד שני השקל שלי ונגמור עם זה:

–  הייתה אכזבה גדולה.  גם לי,  כמובן.  לא רק מהשינוי או מהיעדרו (בעצם,  כלום לא השתנה),  אלא בגלל התלות המוגזמת שלנו במולך של הסקרים והמדגמים.  הבטיחו ולא קיימו.  כה אמר האיש שלי:  לא מבין את הקרקס הזה של מוצאי-יום-הבחירות-בעשר-ודקה.  למה הם לא יכולים לחכות עד הבוקר?

–  מפה ומשם אני שומעת שאנשים לא אומרים את האמת לסוקרים,  חלקם מתוך בושה.  לאמור,  מצביעים ליכוד אבל מתביישים להודות בזה.  זה חומר מעניין למחשבה עבור מי שמרגישים שזו כביכול גבורה גדולה מצידם להודות שהם שמאלנים;  שימו לב,  חברים:  גם בימין יש מי שלא מעזים להגיד מה הם חושבים.  וזה סימן רע בשביל כולנו.  כן,  גם בשביל אבירי זכויות האדם וחופש הדיבור.

–  מה שהיה הוא שיהיה:  השיח אצלנו אלים ותוקפני במיוחד.  גם מימין וגם משמאל.  בכל פעם שאני אומרת את זה מאשימים אותי שאני חנה בבלי,  ותמיד אני עונה:  לא,  זה לא עניין של נימוסים והליכות,  זה עניין של מהות.  הבעיה איננה שגרבוז לא התאפק ואמר מה שאמר על מנשקי מזוזות.  הבעיה היא שהוא ורבים אחרים מתבונננים בבני אדם  – על סך פחדיהם ושנאותיהם ואכזבותיהם ועלבונותיהם ומאווייהם –  בראייה מבַטלת, צרה ולעגנית.  או,  כמו שתמיד אמרתי:  אתם רוצים שמישהו ילך אתכם בדרככם?  אל תקראו לו אידיוט.  חשוּב מזה: אל תחשבו שהוא אידיוט.  במקום זה,  תקשיבו גם לו.

–  מילה על אורזי המזוודות:  בכיף.  כל אחד יכול ללכת לאן שהוא רוצה.  אבל,  בחייכם,  ככה אתם רוצים להשפיע על מה שקורה כאן?

פוסטפוליטי

זה נראה מתבקש בצוק העתים.  על כל פנים,  זה מה ש(כמעט) כולם עושים:  כותבים למי יצביעו וקוראים לכולם לעשות כמותם.

אבל זה לא בדיוק מה שאעשה.  ראשית,  משום שלהגיד לאנשים מה להצביע זה לא הסטייל שלי.  ושנית  –  וגרוע מזה  –  מפני שאני עוד לא יודעת בדיוק בעצמי,  וכנראה שלא אדע,  עד לרגע האחרון.

לאמור  –  להלן מונולוג של קול צף:

בעצם אין כאן שום דבר חדש.  גם במערכות קודמות של בחירות התנדנדתי בין העבודה לבין מרצ.  אני לא מתה על אף אחת מהן,  אבל יכולה לחיות בשלום עם שתיהן.  כל אחת מהן הרגיזה אותי לא אחת ולא שתיים,  אבל יש אחרות שמרגיזות אותי הרבה יותר.  והכי אני כועסת על שתיהן שלא השכילו מעולם להתאחד למפלגה אחת.

כן,  אני מניחה שיש כאן משום חילול הקודש,  ואף על פי כן,  כך אני מאמינה:  ההבדלים בין המחנה הציוני למרצ,  גם כיום,  הם זניחים.  שתיהן שמאל לייט,  למרות שהקטנה מביניהן מתהדרת בעיוורון בהיותה "שמאל אמיתי",  והגדולה בכלל נמנעת בפחדנות מלהזכיר אי-פעם את המילה "שמאל".  אחת מהן קצת יותר שמאל,  השנייה קצת יותר לייט.  השמאל הרדיקלי רואה בשתיהן בוגדות,  במידה מסוימת של צדק:  שום שמאל רציני לא יוכל לבלוע את הנוסחה הבעייתית של "מדינה יהודית ודמוקרטית";  אין חיה כזאת באמונה השמאלית הבסיסית (ואני אדלג עכשיו על כל הסיסמאות החבוטות בעניין "השבט הלבן והפריבילגי",  אין לי סבלנות בשביל זה).

בקיצור,  שתיהן היו יכולות לחסוך לרבים מאתנו כאב ראש גדול ולרוץ לבחירות ביחד, אלא שהאגו והפחדנות תמיד מפריעים.

כן,  מרצ אומרת דברים יותר יפים,  ואף דבקה בהם.  אבל במחנה הציוני  יודעים שכדי להזיז דברים לא מספיק להיות אידיאולוג,  צריך להיות גם פרגמטי,  וצריך לדעת להתפשר.  אגב,  גם פשרה היא עניין אידיאולוגי. זו איננה שחיתות,  אלא קריאה נבונה של מציאות שאותה מאכלס יותר מאדם אחד בודד.

אני מכירה את כל הטיעונים בעד ונגד.  כל הטיעונים נכונים ומשכנעים.  המחנה הציוני יהיה בצרות אם מרצ תצנח אל מתחת לאחוז החסימה (אבל האם באמת יש סכנה כזאת?  אני מתרשמת שמצבה בסקרים יציב). מצד שני,  פער גדול ככל האפשר בין הליכוד לבין המחנה הציוני (לטובת האחרון,  כמובן) הוא בעיניי תנאי הכרחי להזזת הראשון הצידה.  כמה חבל שמנדטים שיתווספו לאחת משתי המפלגות הרצויות לי יתכרסמו כמעט בהכרח מן השנייה.

צפיתי אתמול כמעט בכל הריאיונות עם ראשי המפלגות.  נתניהו היה גננתי כרגיל.  אני באמת מתחילה להאמין שהוא חושב שכולנו מטומטמים.  רק בדבר אחד הבנתי ללבו:  בסירובו להתראיין בערוץ 10.  אין לי ספק שהם היו קורעים אותו שם לגזרים.  לזכותם ייאמר שהם התייחסו באותה קפדנות תוקפנית (ומוצדקת) אל כל מרואייניהם,  ולא עשו הנחות לאף אחד.

זהבה גלאון נתנה הופעה טובה למדי אצל גאולה אבן,  אם כי  –  כרגיל  –  הרגיז אותי שחצי מהזמן התבזבז על העיסוק בשאלה "מדוע לא נשב עם ליברמן".  קוראים ותיקים של הבלוג (הזה וקודמו) זוכרים מן הסתם מה דעתי (הרעה) על ליברמן,  ובכל זאת, העיסוק האובססיבי בחרמות מעצבן אותי.

לא משנה.  הרצוג היה בסדר.  נכון ש"בסדר" נשמע אפרורי למדי,  אבל,  מה לעשות, זה מה שהרצוג מציע:  אפרוריות.  ודווקא נדמה לי שמגיע לציבור הישראלי פסק זמן מהלהטטנות התקשורתית של נתניהו.  לפחות בשם עצמי אני יכולה לקבוע,  שזה יהיה מרענן מאוד לשמוע נאום של הרצוג בקונגרס האמריקאי או במועצת הביטחון:  יש להניח שזה יהיה נאום משעמם עד מוות,  אבל,  ראשית,  כל נאום אמור להיות קצת משעמם,  ושנית,  עדיף שיהיה משעמם משיהיה מביש.

שורה תחתונה?  אין,  כמובן.  אולי עד יום שלישי תהיה לי הארה.  ואם לא,  אחליט כבר בקלפי,  אמת או מרצ.  ואחר כך אוכל להתפלל שהקריין יאמר בערב,  בשעה עשר ומשהו,
– גבירותיי ורבותיי,  מהפך.
אשרי החולמים,  לפעמים אפילו להם מצליח. אולי-אולי הפעם.

ושיהיו לכולנו בחירות טובות ומועילות.

חלומות באספמיה

לאחרונה נדלקתי על הרעיון של צדק פואטי:
אני משתעשעת במחשבות על האפשרות (הדחוקה אך מרנינה) שהמפלגה של ליברמן,  שהייתה האדריכלית של חוק המשילות שהעלה את אחוז החסימה,  לא תעבור אותו בעצמה.

אם זה יקרה,  הרי שיהיו לזה כמה יתרונות ולקחים בתחומים שונים:
בראש ובראשונה,  העיקרון החינוכי:  אל תחרוש מזימות,  שמא תיפול בעצמך בבור שחפרת.
שנית,  עקרון העונש:  מי שמתנהג כמו שליברמן התנהג בשבוע שעבר בעימות של ערוץ 2,  צריך להיענש איכשהו.
שלישית,  התועלת המעשית:   זה ישפר את המשילות (הָא!)
רביעית,  עקרון ההתאמה:  בלי ליברמן יש סיכוי שיהיה לנו שר חוץ שגם מבין משהו  –  ולו רק משהו זעיר ביותר  –  בדיפלומטיה.
ומעל לכול,  כמובן,  חמישית: הצדק הפואטי,  שיזלוג מן הספֵירה של התיאוריה הספרותית וימטיר עלינו מטובו בחיים האמיתיים,  כאן ועכשיו.

הלוואי.

שיטוטים אקטואליים

אני כבר לא זוכרת באיזה ספר קראתי את זה:  גיבורת הספר   –  אולי ההיא-בלי-שם מ-רֶבֶּקה,  או שמא זו מ-דֶזירֶה,  מכל מקום נערה פשוטה שטיפסה במקרה ובטעות בסולם החברתי והגיעה,  דרך נישואין,  אל האצולה/מלוכה   –   ובכן,  הגיבורה הזאת (נקרא לה דזירה,  שיהיה)  –  ובכן,  דזירה מגלה אבק באחד מחדרי הטירה/הארמון,  ומבקשת מהחדרנית הקטנה להביא לה מטלית כדי לנגבו. החדרנית המבוהלת,  שמעולם לא ראתה גבירה מנקה אבק,  לא יודעת מה להביא לה,  ובסופו של דבר מביאה ממחטת תחרה.

אני לא זוכרת מאיפה זה לקוח,  אבל כן זוכרת את הסצינה:  הגבירה החדשה אינה גוערת בחדרנית בשל האבק,  וגם לא דורשת ממנה לנקות אותו.  היא רק מבקשת מטלית כדי לנקות בעצמה.

למה נזכרתי בזה?  כי,  כמו כל עם ישראל,  צפיתי בסרטון ההזוי על ביתו המתקלף (אגב,  על פי כל העדויות,  כנראה באמת מתקלף) של ראש הממשלה,  וראיתי איך אשתו מתוודה ב(אי-)נחת שיש שם הרבה אבק.

חשבתי לעצמי:  אחרי סערת האובך שעברה עלינו בשבוע שעבר,  אני לא מאמינה שיש בכל המזרח התיכון אפילו סנטימטר מרובע אחד שהוא נטול-אבק.  מילא,  שאלה תהיינה הצרות שלנו.  כי אני,  למשל,  מוטרדת הרבה יותר מהמצב בחדרי המיון ובמסדרונות בתי החולים,  אפילו אם אין שם אבק.  אבל בכל מקרה:  מדוע לא יכולה אשת ראש הממשלה, הצופייה בדאגה אל האבק, פשוט לקחת מטלית ולנקות אותו? הייתכן שהיא לא קראה בנעוריה את רבקה/דזירה?  ואם קראה  –  לא הושפעה מהן בכלל?  כי השתיים האלה,  ועוד כמה דמויות מספרים אחרים,  דווקא די עיצבו את עולמי.  אבל זה אני.

לא משנה. האמת שמספיק כבר עם הרכילויות האלה,  והסרטון ההזוי הנ"ל הוא אכן תשובה ראויה לעיסוק הבלתי פוסק בשטויות (בקבוקים ופקדונות וכו')  –  בגדר "עֲנֵה לו כאיוולתו":  התשובה לשטות היא שטות.  או,  בסגנונו הבוטה של ג'יימס בייקר: כשתתחילו  סוף סוף לדבר ברצינות על מה שקורה בבתי החולים וכו',  תתקשרו אליי.

אז מה?  שוב נשארתי מתנדנדת בין העבודה למרצ.  השם החדש של 'העבודה' הוא בלתי נסבל,  הצמד שבראשה מעורר אי שקט,  ועדיין אני כועסת עליהם על שהרחיקו את יחימוביץ (שאותה אני דווקא מאוד מעריכה) למקום השלישי.  מנגד נמצאת מרצ,  מוסיפה לייבב בחושך,  צודקת כתמיד.  איזה מבחר עגמומי.  האמת שהמועמד הססגוני והסימפטי מכולם הוא איימן עודה של הרשימה הערבית המאוחדת.  על משמעות שמו אני תוהה מדי פעם,  ביני לביני,  בחצי חיוך,  אבל יש לו אישיות כובשת.  דומה שהוא יודע את הסוד:  צווחות אינן מעודדות הקשבה.  עדיף לדבר בשקט,  שאז יש סיכוי שמישהו ישמע ויבין. נדמה לי שיש לו גם השפעה מרגיעה על אלה ממפלגתו שטרם למדו את הסוד.  אפילו שקלתי להצביע עבורו,  אלא שיש שם כמה ברשימתו שהם בכל זאת,  איך לומר,  קשים לבליעה.

איך שלא יהיה  –  אחת מכל הצפרדעים האלה יהיה צריך בסופו של דבר לבלוע בקלפי.  את הפתק לבוחר כבר קיבלתי שלשום.  עכשיו נותר רק להחליט,  וזהו.  עניין של מה-בכך.