אחרֵי המבול

לא שאני מרוצה מתוצאות הבחירות.  בטח לא מן העובדה שמפלגת העבודה, שלה נתתי את קולי, כמעט התאדתה לגמרי. אבל הנהי והבכי מסביבי מוזרים בעיניי.  בסך הכול,  לא הרבה השתנה. אם העבודה ומרצ יסיקו מן התוצאות שהן צריכות סוף סוף להתאחד,  אולי עוד ייצא מזה משהו טוב. מה שהכי מעצבן זה שההוגה הדגול של אחוז החסימה הנוכחי,  אביגדור ליברמן,  לא ירד אל מתחתיו.  זה היה יכול להיות צדק פואטי נהדר.  אבל פוליטיקה איננה פואטיקה.

*

האיומים 'לעזוב לחו"ל' מביכים בעיניי:  תרבות ההגזמה שגורמת לאנשים להרגיש כמיעוט נרדף; היהירות המתנשאת שבגללה הם מאמינים שבלעדיהם ייגמר כאן הכול; ההשוואות הלא-מלומדות ל'תקופות חשוכות בהיסטוריה'.  כמעט נדמה שהם נהנים מזה,  מרגישים כל כך מקוריים,  אמיצים  ומוסריים.  ובו בזמן הם בעיקר חוזרים על סיסמאות שכבר נאמרו לפניהם.

במסגרת הנ"ל נתקלתי אתמול בתהייה של מישהו מדוע אנחנו,  שאיננו מסכימים עם מדיניות הממשלה,  איננו מהגרים לחו"ל,  כמוהו.  זה מובן מאליו בעיניו שכתוצאה מהישארותנו כאן, אנו 'משתפים פעולה עם הרוע'.  די ברור שאין הוא יודע הרבה על הרוע במקום שאליו היגר,  מן הסתם אינו יודע את השפה ולבטח אינו מעורב שם בכלום  –  אבל אני תוהה אם זה באמת מעמיד אותו בעמדה מוסרית גבוהה יותר.

התשובה שלי לשאלתו היא הפשוטה ביותר בעולם:  אני לא עוזבת,  כי זה הבית שלי.  אני לא מטיפה מוסר למי שכן עוזב  –  אבל אולי אפשר לבקש שיפסיקו סוף סוף להטיף גם לי.

מודעות פרסומת

עדיין אליס

במקום לכתוב על הבחירות של מחר ולהמליץ לכולם למי להצביע (אני לא ממליצה לאף אחד מה לעשות. ואצלי הכול כרגיל: עבודה או מרצ, אחליט ברגע האחרון, כרגע נראה שעבודה, ומן הסתם עוד אצטער על זה. כמו כל פעם) – ובכן, במקום כל הנ"ל, משהו אחר:

בחמישי בלילה השלמתי את קריאתו של הספר עדיין אליס (Still Alice) של ליסה ג'נובה. זו הייתה טעות לקרוא אותו בעברית, כי התרגום לא-משהו, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות שהמקור האנגלי יחזור לספרייה.

זה ספר נורא מאוד. לא משום שהוא לא כתוב טוב – ההפך הוא הנכון. אלא משום שהוא מספר סיפור ריאליסטי מאוד על ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר בגיל צעיר יחסית (זה קורה לפעמים, בשל איזו מוטציה תורשתית של גן כלשהו). קראתי בו כל ערב לפני שנרדמתי, ואחר כך ישנתי שינה טרופה, אם בכלל – עד שהיה ברור לי שאני חייבת לסיים את קריאתו במהירות ולעבור הלאה, אחרת לא תהיה לי מנוחה.

עדיין אליס הוא אולי הספר מחריד-השלווה ביותר שנתקלתי בו מימיי. זה מחריד במיוחד משום שהאישה שמתוארת בו היא בלשנית (ליתר דיוק, פרופסור לפסיכו-לינגוויסטיקה באוניברסיטת הרווארד). וגם משום שההידרדרות שלה מהירה כל כך, כשאין דרך לעצור את המפלצת האוכלת את המוח האנושי ומחסלת את מעוזיו בזה אחר זה. וגם משום שליסה ג'נובה – חוקרת מוח במקצועה – מצליחה לתאר את ההתפוררות כביכול מתוך מוחה של החולה, ועקב כך נעשה התיאור עצמו לפעמים מפורר ומבולבל, מפחיד ומעציב.

בניגוד לאליזבת איננה, שעליו כבר כתבתי כאן (וראו בתגית), אין בעדיין אליס הרבה נקודות אור של תקווה. אולי רק זאת: התפיסה שיש דבר אחד שמחלת אלצהיימר איננה מחסלת באכזריות – וזה העולם הרגשי של החולה: הוא לא מפסיק להרגיש, ומסתבר שאפשר להבין גם מתוך רגש. או, כפי שאליס מגדירה זאת בעצמה: "אני לא מה שאני אומרת או מה שאני עושה או מה שאני זוכרת. במהותי, אני הרבה יותר מזה" (עמ' 242). ועד שתימצא תרופה לאלצהיימר, זאת הנחמה היחידה שאפשר להיאחז בה.

למעוניינים – הנה קישור אל ליסה ג'נובה מדברת על מחלת אלצהיימר, בהרצאה קצרה ומאלפת של TED. היא רהוטה, מחויכת ואופטימית. אני לא יודעת איך אפשר להישאר כזאת כשעוסקים כל העת במחלה הזאת, אבל מסתבר שאפשר.

הנה.

מבעד לתריסולים

רציתי לכתוב על ענייני הבחירות, וכמה מרגיז שנתניהו כאילו-שוכח שגם ערבים שחיים כאן הם אזרחים, ושהוא אמור להיות גם ראש הממשלה שלהם. את אהוד ברק, למשל, אף פעם לא חיבבתי במיוחד, אבל הוא לפחות זכר שהוא ראש הממשלה של כו-ו-ו-לם, כולל ערבים, עיתונאים, חמוצים ושאר ירקות.

אבל אז נמאס לי מהטענות והמענות, שלא לדבר על כך שאין בזה כל חדש, הרי כבר אמרו את זה לפניי. אז החלטתי לכתוב במקום זה פוסט אחר, על הצלחותיי הגנניות. זה הולך ככה:

בחורף שעבר הייתה לי פתאום הברקה, לאמור, לא פלא שכל העציצים שלי מתים אצלי – זה גם בגלל שיש לי השפעה רעה עליהם, וגם בגלל שאני משקה אותם יותר מדי, ובעיקר בגלל שבתוך הבית אין להם מספיק אור שמש. אז הוצאתי עציץ אחד של רקפות גוססות אל מחוץ לתריסולים, והן מיד קמו לתחייה: עוף החול, כמעט. שאז הוספתי שם עוד כמה עציצים, וכולם עשו חיל. אני חושבת שנחמד להם לא להיות יותר מדי קרובים אליי. עכשיו, אחרי שנה, יש לי כבר צי של חמישה עציצים, כולם פורחים מעבר לתריסולים, ואני מבסוטה מעצמי עד בלי די. הגדלתי לעשות וצילמתי אותם בסמרטפון, ושלחתי לעצמי במייל, והורדתי את התמונות למחשב, ועכשיו אוסיף אותן כאן. אלה עציציי, שומרים מרחק בטוח ממני, באור ובחושך (אפשר להקליק להגדלה).
חמודימים.

טרום בחירות ועוד

קיוויתי שמרצ והעבודה יתאחדו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. כבר כתבתי כאן לא פעם שאני לא מתה על אף אחת מהן אבל יכולה לחיות עם שתיהן ומעדיפה אותן על פני הרבה מפלגות אחרות ובעיקר מעדיפה שיתאחדו. אפילו כחול-לבן החדשה לא עושה לי את זה: כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום.

אבל כל אחד כאן רוצה להיות ראש ממשלה – וגרוע מזה, אפילו מאמין שיש לו סיכוי, ולכן הם רצים בנפרד במקום להתאחד, ואחר כך הם מפסידים, ואלפי קולות (אם לא יותר) נזרקים לפח. ועכשיו שוב נשארתי מול השאלה אם מרצ או העבודה, והן שתיהן מרגיזות אותי כמעט במידה שווה. היתרון של מרצ הוא שלפחות הם אומרים ברור מה הם חושבים, וזה, באווירת הפטפטת החמקנית הכללית אצלנו, נחשב לחידוש מרענן. אז אולי באמת אצביע עבורם, אם רק יתאפקו מלעשות איזו שטות קולוסלית בעתיד הקרוב.

א-פרופו 'כבר היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, ובסוף לא יצא מזה כלום' – נדמה לי שזה כבר שנתיים או שלוש שהיועץ המשפטי לממשלה אמור להגיש את המלצותיו/מסקנותיו, או מה שזה לא יהיה, בשבוע הבא ממש – וזה נסחב ונסחב ולא קורה. עכשיו אמרו שבסוף השבוע הבא, אבל אתמול הוסיפו שאפשר שזה יידחה לתחילת השבוע שאחריו. לא שיש לי משהו נגד יסודיות בעבודה – אבל נו, כמה אפשר.

בלי קשר, ראיתי אתמול ריאיון בטלוויזיה עם הבמאי נדב לפיד שסרטו 'מילים נרדפות' זכה בפרס חשוב בברלין. מירי רגב כמובן אמרה עוד איזו שטות איומה על תקוותה שהסרט 'לא עובר על החוק' (הייתכן ששמעתי נכון?). ממה שהבנתי, עוסק הסרט הזה בצעיר ישראלי (אולי הבמאי עצמו) שעוזב את הארץ ועובר לפריז בשל התיעוב שהוא חש כלפי ישראל. התיעוב מפורט שם במילים רבות, גם בסרט וגם בריאיון, והמילה 'תועבה' מככבת שם גם. אני לא יודעת מה קורה בסוף הסרט, אבל הבמאי עצמו חי כיום עם משפחתו בתל אביב, תהא משמעות הדבר אשר תהיה.

כמובן, זכותו של כל אחד להרגיש ולומר מה שהוא רוצה, וכמובן גם לשנוא מאוד, אבל אני כל פעם תוהה למה אני לא מצליחה להזדהות עם זה, אף שכידוע, גם אני לא חושבת שישראל היא המדינה הטובה בתבל. אולי זה מפאת גילי המתקדם, אבל לא השתכנעתי שישראל מתועבת יותר מרוב המדינות שאני מכירה. גם לא פחות, אגב. היתרון של מי שבוחר לחיות במקום אחר הוא שהוא יכול להרשות לעצמו להיות פחות מעורה במה שקורה במקומו החדש, ולפעמים גם לא יודע את השפה, ולכן מן הסתם מפספס כמה מן ה'תועבות' שמתרחשות גם שם (אני לא הייתי בוחרת במילה 'תועבה', אבל נניח לזה. הרי כבר סיכמנו בפוסט הקודם שהדריכה בעולם בזהירות היא עניין שאבד עליו כלח).

משום כך, למשל, למרות היותי, לפחות רשמית, יצור סופר-פריבילגי, אני לא מרגישה ש'גנבו לי את המדינה': היא אף פעם לא הייתה מונחת בכיסי. ובניגוד לנדב לפיד, אני לא מרגישה שהיא כל הזמן באה אליי בתביעות. אם נסיר מן החישוב את מירי רגב ותביעותיה ההזויות ל'נאמנות למדינה ולסמליה' (תביעות שבאמת אינן ראויות לתשומת לב מיוחדת), נשארות רק שתי תביעות של המדינה ממני, ואף אחת מהן איננה ייחודית רק למקומותינו: היא תבעה ממני לשרת בצבא ולשלוח לצבא גם את ילדיי, והיא דורשת ממני לשלם מיסים. מיסים משלמים בכל מקום, ולשירות חובה בצבא הולכים אפילו בשוויץ, אם כי שם זה כנראה לצורך הקישוט בלבד. מעבר לזה היא לא דורשת ממני כלום. מצד שני, למרבה הצער היא גם לא נענית לדרישותיי: למשל, היא לא מספקת לי תחבורה ציבורית נורמלית, אפילו שירותי דואר סבירים זה יותר מדי לבקש ממנה, ומעל לכול יש סכנה ברורה ומיידית שאהפוך בקרוב ל'זקנה במסדרון'. אבל זה לא מפני שהיא מדינה 'מתועבת', אלא מפני שכבר מזמן היה צריך להחליף את המפלגה השלטת, מה שמחזיר אותי להתחלה העגומה של הפוסט הנוכחי.
מסתבר שסגרתי מעגל, אז אפשר לסיים ממש בנקודה זו.
אמרה ועשתה.

לא קשורים

צריך לפעמים להגיד גם מילה טובה על פייסבוק (זה לא קורה לי הרבה).  אחותי שיתפה שם סרטון של ילד קטן שמאכיל ציפורים.  אני בדרך כלל מדלגת על סרטונים כי אין לי סבלנות,  אבל האחד הזה נראה מאוד מבטיח,  אז צפיתי בו.  מאז צברתי כבר הרבה צפיות נוספות,  כי זה ילד ממיס.  הסבלנות המרוכזת שבה הוא מאכיל את הציפורים הפצפונות באיזה אוכל דייסתי מתוך צלחת זעירה,  בעזרת מה שנראה כענף קטן.  והישיבה המתוקה הזאת שילדים קטנים מומחים בה  –  נראה לי שקוראים לה 'ישיבת כריעה',  כשרק כפות הרגליים מונחות על הרצפה.  נזכרתי שבטירונות לימדו אותנו שצריך לשבת בדיוק כך כשיורים (!) אחרי (או בזמן) מתקפה כימית (!):  שרק הסוליות יבואו במגע עם הרצפה הנגועה.  אצל ילדים קטנים כל השרירים שממונים על ישיבה כזאת פועלים היטב,  אבל בשנים שאחרי הילדות זה מסתבך.  מילא,  כשאין מתקפה כימית וכשלא מאכילים ציפורים,  אפשר לבחור פוזת-ישיבה אחרת.

והנה הקישור.

*

קריאתי את האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים מתקדמת בעצלתיים.  האירוע העיקרי בינתיים הוא (זהירות מספויילרונים) שאלנה עומדת סוף סוף על טיבו האמיתי של נינו (לילה הגיעה לתובנה הזאת בערך 1000 עמודים לפניה).  חוץ מזה היא מוסרת לפרסום כתב-יד חדש-ישן,  ועורך ההוצאה אומר לה עליו:  "זה רומאן אכזרי… הייתי אומר גברי,  אך פרדוקסלית גם מעודן" (עמ' 256 – 257).  גברי!  והרי כבר דיברנו על זה.  אני תוהה אם אלנה פרנטה מנסה לרמוז על משהו,  או שזה רק במקרה.

*

בבחירות המקומיות,  לראשונה בחיי,  ניסיתי ממש להתעמק בחומר:  גלשתי בדפי הפייסבוק של המועמדים שעניינו אותי (אפילו בסרטונים צפיתי!),  קראתי ריאיונות במקומונים,  הקשבתי בתשומת לב לרשמים של ראש המשפחה מאספת בחירות שבה נכח.  בקיצור,  השקעתי,  כי עצוב בעיניי כשמתייחסים לבחירות כאלה כלאחר יד. מצד שני,  היכולת שלנו לדעת מה אמת ומה לא היא די אפסית.  כך או כך,  בסוף הצבעתי שוב בעד ראש העיר המכהן,  כי נראה לי שהעיר מנוהלת בסדר ולא מצאתי סיבה מיוחדת להתלונן.  זה קצת כמו הילד ההוא שהתחיל לדבר רק בגיל עשר,  כי רק אז,  לראשונה,  השוקו שלו היה חם מדי.

נקווה שטמפרטורת השוקו תמשיך להיות בסדר.  ושייגמר כבר החמסין הזה,  התייבש לי המוח לגמרי.

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.

אמריקה אמריקה

לפני כשמונה שנים,  כשחזרתי מטיול בארה"ב,  פרסמתי בבלוג הישן פוסט על 'למה אני מחבבת את האמריקאים'.  למרות שאני ממש לא מומחית לעניינים אמריקאיים,  יצא שאני מכירה את ארצות הברית יותר ממדינות חו"ל אחרות,  ובאופן כללי מחבבת אותה,  מסיבות שונות.  אבל חלק מהתגובות בפוסט ההוא הפנו את תשומת לבי לעובדה שמה שתיארתי שם מתאים רק לחלק של ארה"ב:  לערים הגדולות.  את החלק האחר, כך אמרו לי,  אינך מכירה.

המשפט הזה נשאר לי בראש כל השנים האלה והתעורר שוב בימים האחרונים,  מטעמים מובנים.  כי החלק האמריקאי שלא הכרתי,  כך נדמה,  הלך והצביע עבור טראמפ לנשיאות:  נשיא ארה"ב,  ונשיא העולם.

אף שיש משהו מאוד מוכר בדינמיקה של איך ומה שקרה שם,  ואף שזה נורא מזכיר לי את מה שגם קרה וקורה כאן,  אני לא בעמדה של לתת לאמריקאים עצות.  כאמור,  אני רחוקה מלהיות מומחית לעניינים שלהם.  אבל אפילו היום אני מחבבת את האמריקאים,  וסומכת עליהם שיידעו לצאת מהמשבר שהם נתונים בו.  זה ייקח להם זמן,  וזה לא יהיה פשוט,  אבל הם כבר התגברו על דברים יותר גרועים.

רק עצה אחת,  אולי,  כי אני לא מצליחה להתאפק,  ובעיקר משום שהיא רלוונטית לנו לא פחות משהיא רלוונטית לאמריקה:  הפתרון לא נעוץ באמירה שכל-מי-שהצביעו-עבור-פלוני-אלמוני-הם-מטומטמים.  אני מכירה את האמירות האלה מפה,  ואני יודעת שהן לא מובילות לשום מקום.  כדי להתמודד עם מציאות מסובכת צריך להבין אותה, וכדי להבין אותה צריך להקשיב.  לחרוץ משפט אפשר מאוחר יותר,  זה לא הכי דחוף.

מחזיקה אצבעות,  אמריקה.

לערב יום הכיפורים

לכבוד הבחירות המתקרבות בארצות הברית מתרבים בכבלים הסרטים על נשיאים.  למשל הסרט החמוד "הנשיא מאוהב",  שהוא קצת כמו אגדת סינדרלה,  ושראיתי אותו אולי כבר מאה פעם,  ועדיין אני נהנית לצפות בו כל פעם מחדש.  אבל אתמול בערב היה סרט על בחירות לנשיאות בקולומביה (או בוליביה?) דווקא.  לא כל כך הייתה לי סבלנות בשבילו ודי התרשלתי בצפייה,  ורק פרט אחד מתוכו אני זוכרת היטב   –  כשמישהו מספר שם על מועמד כלשהו לנשיאות (בארה"ב?),  שבתום נאום מוצלח שלו ניגשה אליו מישהי ושיבחה אותו מאוד,  ואמרה לו,  אדוני,  כל מי שיש לו שכל יצביע עבורך,  והוא ענה לה,  זה לא מספיק טוב בשבילי,  כי כדי להיבחר אני זקוק לרוב.

וזה מתקשר גם למשפט ההוא מאיזה סרט אחר ששכחתי מה הוא,  על אלוהים שכנראה אוהב מטומטמים,  שאם לא כן לא היה בורא כל כך רבים מהם.

איך שלא יהיה,  בחירות טובות וחתימות טובות לכולם.  ושנשתדל כולנו להיות חכמים,  אפילו כשאנחנו צודקים,  ועל אחת כמה וכמה כשאנחנו לא.

בחזרה ליום הבחירות

בכל זאת ראוי לציין כמה דברים נחמדים שקרו ביום הבחירות.

הראשון,  כשהילד הגיע להצביע בעיר הולדתו,  וקפץ לביקור בבית,  וישב אתנו במטבח והרבה שיחה.  זה לא קורה כל יום. והיה שמח.

השני,  כשהלכנו בצהריים להצביע בבית הספר היסודי שבו למדו הילדים אי אז,  וכשהתקרבנו שמעתי פתאום קול קטן קורא "אמא!" מתוך החצר,  ואמרתי לעצמי,  מספיק עם הטִרלולים, זה בטח לא בשבילֵך   –   כבר אין לָך ילדים בגיל המתאים שלומדים כאן.  ובכל זאת הצצתי מעבר לגדר וראיתי שזה דווקא כן בשבילי   –   כי הקטנה,  שהגיעה  אף היא כדי להצביע בעיר הולדתה,  בדיוק יצאה מהקלפי.  והיה שוב שמח.

ובערב,  לקראת תשע וחצי,  פתאום שיחת טלפון:  על הקו נציג מיוגע של 15-V.  הוא התחיל להסביר מי הוא ומה רצונו,  אבל רחמיי נכמרו על עייפותו הברורה,  ואמרתי מיד:  זה בסדר,  כבר הצבענו.

חשבתי שהוא ישמח,  אבל מצדו השני של הקו השתררה שתיקה,  ואחריה הוא אמר,  כמעט באכזבה:
– אה,  אז הצבעתם?
שתקתי רגע,  מבולבלת,  ואז עניתי שכן,  והוא שתק שוב ואחר כך אמר,  לאט ומתוך ויתור מלא עצב,
– טוב,  תודה בכל אופן.
וניתק.

עד עכשיו אני לא מבינה את השיחה הזאת. אני מניחה שהוא כבר היה כל כך עייף שלא הבין שהוא אמור לשמוח.  או שאולי ציפה שגם אגלה לו למי הצבעתי (אבל הוא לא שאל!).  מכל מקום,  ולמרות המדגמים המעציבים (בשבילו ובשבילי) שהגיעו זמן קצר לאחר מכן  –  היה לשיחת הטלפון הזאת איזה אפקט קומי בלתי מוסבר.

ושמא טרגי-קומי.

סוף דבר

כבר אמרו הכול על תוצאות הבחירות,  אז הנה עוד שני השקל שלי ונגמור עם זה:

–  הייתה אכזבה גדולה.  גם לי,  כמובן.  לא רק מהשינוי או מהיעדרו (בעצם,  כלום לא השתנה),  אלא בגלל התלות המוגזמת שלנו במולך של הסקרים והמדגמים.  הבטיחו ולא קיימו.  כה אמר האיש שלי:  לא מבין את הקרקס הזה של מוצאי-יום-הבחירות-בעשר-ודקה.  למה הם לא יכולים לחכות עד הבוקר?

–  מפה ומשם אני שומעת שאנשים לא אומרים את האמת לסוקרים,  חלקם מתוך בושה.  לאמור,  מצביעים ליכוד אבל מתביישים להודות בזה.  זה חומר מעניין למחשבה עבור מי שמרגישים שזו כביכול גבורה גדולה מצידם להודות שהם שמאלנים;  שימו לב,  חברים:  גם בימין יש מי שלא מעזים להגיד מה הם חושבים.  וזה סימן רע בשביל כולנו.  כן,  גם בשביל אבירי זכויות האדם וחופש הדיבור.

–  מה שהיה הוא שיהיה:  השיח אצלנו אלים ותוקפני במיוחד.  גם מימין וגם משמאל.  בכל פעם שאני אומרת את זה מאשימים אותי שאני חנה בבלי,  ותמיד אני עונה:  לא,  זה לא עניין של נימוסים והליכות,  זה עניין של מהות.  הבעיה איננה שגרבוז לא התאפק ואמר מה שאמר על מנשקי מזוזות.  הבעיה היא שהוא ורבים אחרים מתבונננים בבני אדם  – על סך פחדיהם ושנאותיהם ואכזבותיהם ועלבונותיהם ומאווייהם –  בראייה מבַטלת, צרה ולעגנית.  או,  כמו שתמיד אמרתי:  אתם רוצים שמישהו ילך אתכם בדרככם?  אל תקראו לו אידיוט.  חשוּב מזה: אל תחשבו שהוא אידיוט.  במקום זה,  תקשיבו גם לו.

–  מילה על אורזי המזוודות:  בכיף.  כל אחד יכול ללכת לאן שהוא רוצה.  אבל,  בחייכם,  ככה אתם רוצים להשפיע על מה שקורה כאן?