בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

מודעות פרסומת

בלוגולדת 11

ארבעה באפריל:  אחת עשרה שנים עברו מאז פתחתי את הבלוג הראשון שלי (בישראבלוג).  היום בלוגולדת.

מה השתנה מאז?

גדלתי ואף זקנתי.  התגברתי על חרדתי מפני האינטרנט ומפני האפשרות שעין-זרים תשזוף את מה שאני כותבת.  וגם מפני הידיעה שמה ששותלים באינטרנט כמעט בלתי ניתן למחיקה:  הוא שם בשביל להישאר.

בתוך הבלוגוספירה ההולכת ומידלדלת (אל מול הפייסבוק והאטרקציות האחרות) גיליתי שחברויות וירטואליות יכולות לפעמים להיות אמיתיות.  מנגד התברר לי שחלקן בדיוק מה ששמן אומר:  וירטואליות.  היום הן כאן,  מחר יישא אותן הרוח.  בתחילה התעצבתי בשל כך,  אחר-כך התרגלתי.

שכן,  בהתאם לגיל  –  ההתלהבות הבלוגוספרית שלי הצטננה בהדרגה במידה ניכרת.  אני קוראת יותר בלוגים מאשר פעם,  אבל מעורבת פחות בדיונים שמתנהלים בהם.  וגם כותבת כאן קצת פחות,  בדרך כלל.

אשר למעבר המפורסם משם לכאן,  מישרא לוורדפרס:  התרגלתי אליו.  אני לא מרגישה געגועים עזים לדפי העריכה של ישראבלוג.  אני עדיין רואה בבלוגייה  –   כל בלוגייה  –  פלטפורמה טכנית ולא הצהרת נאמנות. ועדיין מתפלאת להיווכח,  כל פעם מחדש,  שלא כולם שותפים לראייתי הזאת.

וורדפרס כרגיל נתון בתנועה מתמדת,  perpetuum mobile .  כל שבוע  –  וזו איננה הגזמה  –  יש איזה חידוש.  חלק מהחידושים נחמדים מאוד,  אחרים מעצבנים.  באופן כללי זה מעורר לפעמים קצת ערגה-להזנחה:  שינוחו ושיניחו קצת.  אבל עד עכשיו אני מצטערת שלא הפעלתי בדצמבר-ינואר את החידוש (הזמני) שהוצע כאן לכבוד חגי החורף:  שלג שיורד על הבלוג בלחיצת כפתור.  שערו בנפשכם,  פתיתי שלג צונחים על הרקפות שלי.  אבל פספסתי את זה,  ועכשיו כבר נפל עלינו האביב הקיצי הרגיל שלנו,  ונותרתי בלי שום שלג.

עוד לא השתכנעתי שוורדפרס באמת עדיף על הבלוגייה של גוגל (בלוגספוט,  או בלוגגר,  או יהא שמה אשר יהיה),  שבה יש לי בלוג ניסיוני,  ושהיא פשוטה עד מאוד ונוחה לבריות (אם כי יש בה כמה בעיות שאין לי כוח בשבילן). אבל להתחיל בה ברצינות בלוג חדש זה פרויקט שלא בא לי לעבור אותו שוב,  בטח לא עכשיו כשנדמה לפעמים שהבלוג הנוכחי בוורדפרס מתחיל סוף סוף לצבור תאוצה.

אז לעת זקנה כבר אשאר כאן,  כנראה,  בוורדפרס הטרחני והמייגע.  ובשנה הבאה,  בשאיפה   –  גם אחגוג כאן בת מצווש.
בלי נדר.

תודה לכל מי שקוראים אותי כאן.  זה משמח לב לא פחות משהיה ביומי הבלוגוספרי הראשון.

בלוגולדת עשר

ארבעה באפריל: עשר שנים בדיוק להיותי בלוגרית.  אמנם הבלוג הנוכחי רחוק מלהיות בן עשר,  אבל הפלטפורמה הרי לא כל כך משנה,  על כל פנים לא בעיניי.  אני לא מאוד מתגעגעת למפרט הטכני של ישראבלוג,  אבל עדיין לא בטוחה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה כאן בוורדפרס (יותר מדי מסובך).  מדי פעם אני עוד חושבת על הבלוג שלי בבלוגספוט (שקיים,  באַדָּרוֹת ובשמות שונים,  מאז 2012).  כל כך פשוט לנהל אותו (למרות הבעיות שלא חסרות גם שם),  שלפעמים מגרד באצבעות,  ואז אני מתפתה וכותבת גם בו. השם האחרון שנתתי לו הוא 'בלוגיעדה משרבטת',  ולפעמים נדמה לי שהוא זה שהכי מתאים לשרבוטים הקצרים של פרויקט פוליאנה. כשמו כן הוא.  אז את פרטי היום ה-28 של הימים המרוצים שרבטתי שם,  וביום ה-29 אני לוקחת חופש,  כי זה בלוגולדת.

עשר שנים זה המון זמן.  אני כבר בקושי זוכרת איך זה לא להיות בלוגרית.

חשבון נפש בלוגוספרי

לקראת ינואר 2015 הכרזתי רשמית על המעבר שלי מישראבלוג לוורדפרס.  השבוע, בתחילת תשרי תשע"ו, כמעט עברתי מוורדפרס לבלוגספוט (=בלוגגר=הבלוגיה של גוגל).  אבל,  כמו שאמא שלי נהגה לומר,  ה-'כמעט' הציל אותי.  על כן,  עודני כאן.

אחרי ההזנחה הגורפת של ישראבלוג,  קשה לי להתרגל ללהיטות-לשיפורים שצוותי המתכנתים של וורדפרס לוקים בה.  וורדפרס נמצא בתנועה מתמדת  –   perpetuum mobile .  כל יום נוסף משהו,  נעלם משהו,  משתנה משהו  –  וצריך כל הזמן ללמוד את התכונות החדשות.  הצרה הזאת מוכרת לכל מי שמכיר מחשבים,  כלומר לכולם:  כשמשפרים משהו,  מתקלקלים עשרה דברים אחרים.  לא לחינם אמרו חז"לי המחשב:  אם זה עובד,  אל תגעו.  אבל בוורדפרס להוטים לגעת.  ולכן,  מדי בוקר,  כשאני מתעוררת,  אני תוהה:  מעניין מה הם עוללו הלילה;  וחושבת על כריסטופר רובין של א.א.מילן,  ששואל את עצמו,  באחד מהשירים המתוקים,  Now,  how to amuse them today .

בקיצור,  השבוע וורדפרס העלימו לי משהו חשוב מהבלוג,  וביליתי די הרבה זמן בפורומים שלהם בניסיון למצוא תיקון.  העצה הראשונה של כל התומכים למיניהם הייתה למחוק קוקיז (לאמור,  אין לנו מושג מה הבעיה,  אבל אם לא יועיל,  לא יזיק),  ואחר כך עוד הגדילו לעשות וביקשו שאוודא שקוקיז-צד-ג' לא נמחקו (אבל מה זה אומר,  למען השם),  ועוד כהנה וכהנה  –  אלא שכלום לא עזר והבעיה נותרה בעינה.  ואז,  בבוקר שאחרי,  פתאום חזר הכול לקדמותו הסדירה,  ואיש אינו יודע איך זה קרה,  אבל אין להקשות קושיות על צרה שתוקנה.

בעצם ימי התקלה השתעשעתי ברעיון הוותיק לעזוב הכול ולעבור לבלוגספוט.  כבר שנים שיש לי שם   בלוג ניסיוני ריק,  ואני מוסיפה ועושה עליו כל מיני ניסויים.  בלוגספוט,  במצבו הגרוד,  הוא הבלוגייה הקלה ביותר לתפעול בעולם (בניגוד גמור לוורדפרס),  ואני גם מחבבת את העיצובים הבסיסיים שלהם,  למרות שלדעת רבים הם פרימיטיביים.  הצרה היא שגוגל מזניחים את הבלוגייה הזאת שלהם כבר הרבה זמן  –   אלא שבשונה מישרא,  הם מציעים תחליפים חדישים ומשובחים לכל הפונקציות שלא עובדות טוב.   לאמור,  לוקחים את השלד של בלוגספוט ומוסיפים לו טלאים מכאן ומשם, כולם מתוצרת גוגל, ואז,  בשאיפה,  הכול מסתדר.   אלא שאז הדברים הרבה פחות פשוטים לתפעול ממה שהיה נדמה תחילה,  ויש לי שם הרגשה שכל התוספות המוטלאות הללו משתלטות על נשמתי,  ושזרועות התמנון שלהן אוספות אותי עמוק יותר ויותר אל חיקו של גוגל-קשישא,  כולל גוגל +,  ושמשם כבר לא אשתחרר.  למשל, יש לי פחד קמאי,  אולי לא לגמרי רציונלי, פן ישלח גוגל מייל לכל מכותבי הדואר האלקטרוני שלי על כל פוסט בלוגספוטי חדש שאכתוב.  זה לא שאני מסתירה את הבלוג שלי או את זהותי,  אבל בשביל מה צריכים תלמידים שלי מלפני שנים לדעת על כל פוסט חדש שלי בבלוג?  יש גבול,  לא? בקיצור,  הסופר-גלובליזציה/מונופוליזציה של גוגל מרתיעה אותי:  לא אוהבת לשים את כל הביצים באותו סל.

איך שלא יהיה,  בינתיים תוקנה התקלה שלי בוורדפרס ונשארתי כאן.  נראה מה יהיה בהמשך.

מילה על מדיניות התגובות בבלוג:  הנימוסים הישראבלוגיים מכתיבים שמי שקורא פוסט צריך להגיב עליו,  ושבעל הבלוג צריך להגיב על כל תגובה שהוא מקבל.  זה כנראה הרגל שנותר עוד מן הימים של טרום-פייסבוק,  וזה הרגל יפה.  אבל ברומא-של-וורדפרס ההרגלים שונים במקצת:  אין חובות.  אין חובה להגיב,  ובעל הבלוג אינו מגיב לכל תגובה.  זאת ועוד:  מי שנרשם לקבלת תגובות במייל מקבל מוורדפרס עדכון על כל תגובה נוספת לפוסט,  גם על תגובות שאינן נוגעות לו.  על כן אני מקבלת לפעמים דיווחים של קוראים על כך שתיבת המייל שלהם מוצפת בהודעות מיותרות ומייגעות.  היות שכך,  אני משתדלת ללכת בין הטיפות   –   לאמור,  להגיב במקובץ,  בתגובה אחת,  לכמה תגובות-קוראים שהצטברו יחד (אלא אם כן מתעורר דיון שמחייב התייחסות אישית מדויקת).  זה עשוי להקל קצת על ההצפות במייל,  אבל גם,  בשאיפה,  לסמן שראיתי את כל התגובות ושאינני מתעלמת מהן.  ואכן  –  אני רואה את כולן ושמחה בהן.  מנגד,  אני גם לא נעלבת מקוראים שאינם מגיבים.  גם זה בסדר.

לסיום,  כמה מחשבות על המעבר מבלוגייה אחת לאחרת:   זה לא דבר קל ולא מומלץ במיוחד,  בטח לא פעמיים בשנה.  וזה מצריך הרבה אורך רוח ודבקות במטרה. על אף שמה שמפריד בין הבלוגיות השונות הוא בסך הכול לינק שעליו אפשר להקליק עם עכבר שמאלי,  קוראי בלוגים לא אוהבים כשמושא-קריאתם עובר דירה.  זו תופעה מוכרת וידועה ואין טעם לדוש בה,  ובכל זאת היא מעוררת בי תמיהה לפעמים.  אחרי הכול,  אנשים מנוסים אנו  –  מה הבעיה להקליק על לינק?

בכמעט-עשר השנים שאני בבלוגוספרה,  נדמה לי שאני הייתי די מפרגנת כשחבריי לבלוגייה הודיעו שהם עוברים לבלוגייה אחרת (וזה קרה כמה וכמה פעמים).  איחלתי להם הצלחה,  באתי לבקר ולקרוא,  ובעיקר לא פירשתי את המעבר שלהם כפגיעה ישירה בי.  איכשהו הפנמתי שאני לא השחקנית הראשית בהצגה הזאת.  אבל כשאני הודעתי על המעבר שלי,  הזכירה לי ההתנהגות של רבים מן המתבשרים על כך  את יבשושיותם של אי-אילו אורחים בחנוכת בית,  שבמקום להביא פרחים,  הם אומרים לבעל-הדירה הטרי: 'אבל בשביל מה עברת?  מה יוצא לך מזה?  ואנחנו בכלל לא אוהבים פה,  הכפתורים של המעלית לא מוצאים חן בעינינו.'  זה מוזר,  אבל זה ככה,  ואני יודעת שלא רק אצלי.

האמת שאפילו לא נעלבתי מזה.  לא ממש.  רק דבר אחד העליב אותי באמת:  העובדה שהיו מי שנשבעו,  במשך שנים, שהם אוהבים מאוד את כתיבתי  –  ואז התברר שאינם אוהבים אותה מספיק כדי לבוא לקרוא אותי גם כאן.  ולא נעלבתי על שלא באו  –  כי זה,  כאמור,  דבר רגיל ואפילו מובן  –   אלא על שנשבעו בלי להתכוון באמת.

תמיד ידעתי שצריך לקחת מחמאות עם קמצוץ של מלח.  אבל עכשיו למדתי שצריך להגדיל את הקמצוץ.