כשהשמיים נפלו

בזמן שאני הייתי עסוקה עם החיסונים שלי, נפלו כאן השמיים (כמעט), והיועץ המשפטי לממשלה הגיש סופסוף את המלצותיו בעניין נתניהו. היו כל כך הרבה דחיות בעניין הזה, שכבר חשבתי שהוא ימוסמס לגמרי – אבל בסוף קם הדבר ונהיה: ראש הממשלה מואשם בשוחד (ובעבירות נוספות).

אחר כך התבשמנו מן ההופעה של נתניהו בטלוויזיה, כשעה אחרי היועץ המשפטי לממשלה. זה היה (שוב) נאום אימים, די מביך ודי מפחיד, שבו שכח רוה"מ את תפקידו הממלכתי וירה לכל עבר כאחרון העבריינים המרגישים שכל העולם נגדם. ראש המשפחה, שכנראה הושפע מההרגל שלי להתווכח עם הטלוויזיה, שיסע את הנאום מדי פעם בקריאות ביניים מסוג 'לך כבר, לך כבר הביתה' – אבל זה לא ממש עזר.

לא נראה שנתניהו מתכוון ללכת הביתה בקרוב – דומה שהוא מעדיף לגרור אותנו למערכת בחירות שלישית. על הזעם שהרעיון הזה מעורר בי כבר כתבתי מספיק בעבר, לא אחזור על כך שוב.

לו היה רוה"מ מתייעץ איתי, הייתי מציעה לו כמובן להתפטר. זה אפילו לא משנה אם הוא אשם או לא. ואפילו אם אפשר להוכיח שהפרקליטות איננה טלית שכולה תכלת, ואפילו אם נכון הדבר שיש כאן מזימה נבזית נגד ראש ממשלה מכהן, ואפילו אם יש כאן ניסיון הפיכה – אפילו אז הוא צריך ללכת. הפור נפל, וצריך לדעת לקבל את המציאות, גם אם היא לא נעימה, ואפילו אם נדמה שהיא לא הוגנת. שיילחם נתניהו על חפותו בבית המשפט, ואם יצליח – שיתבע לדין את כל מי שרדפו אותו לכאורה לשווא. אבל שיניח לנו כבר, ושיניח סוף סוף למדינה הזאת לקבל את המגיע לה אחרי שתי מערכות בחירות מיותרות: ממשלה ופרלמנט מתַפקדים. באמת הגיע הזמן.

במקום זה מתבצר נתניהו באמונתו הילדותית שבלעדיו אי אפשר כלל. בהקשר הזה אני יכולה רק לחזור (שוב) אל לקחו האלמותי של הסופר ההונגרי פרנץ מולנר, שהמליץ לכולם להאמין תמיד שאין להם תחליף – אבל בשום אופן לא לנסות להוכיח את זה אף פעם.
מתה על ההמלצה הזאת.

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

מבעד לתריסולים

רציתי לכתוב על ענייני הבחירות, וכמה מרגיז שנתניהו כאילו-שוכח שגם ערבים שחיים כאן הם אזרחים, ושהוא אמור להיות גם ראש הממשלה שלהם. את אהוד ברק, למשל, אף פעם לא חיבבתי במיוחד, אבל הוא לפחות זכר שהוא ראש הממשלה של כו-ו-ו-לם, כולל ערבים, עיתונאים, חמוצים ושאר ירקות.

אבל אז נמאס לי מהטענות והמענות, שלא לדבר על כך שאין בזה כל חדש, הרי כבר אמרו את זה לפניי. אז החלטתי לכתוב במקום זה פוסט אחר, על הצלחותיי הגנניות. זה הולך ככה:

בחורף שעבר הייתה לי פתאום הברקה, לאמור, לא פלא שכל העציצים שלי מתים אצלי – זה גם בגלל שיש לי השפעה רעה עליהם, וגם בגלל שאני משקה אותם יותר מדי, ובעיקר בגלל שבתוך הבית אין להם מספיק אור שמש. אז הוצאתי עציץ אחד של רקפות גוססות אל מחוץ לתריסולים, והן מיד קמו לתחייה: עוף החול, כמעט. שאז הוספתי שם עוד כמה עציצים, וכולם עשו חיל. אני חושבת שנחמד להם לא להיות יותר מדי קרובים אליי. עכשיו, אחרי שנה, יש לי כבר צי של חמישה עציצים, כולם פורחים מעבר לתריסולים, ואני מבסוטה מעצמי עד בלי די. הגדלתי לעשות וצילמתי אותם בסמרטפון, ושלחתי לעצמי במייל, והורדתי את התמונות למחשב, ועכשיו אוסיף אותן כאן. אלה עציציי, שומרים מרחק בטוח ממני, באור ובחושך (אפשר להקליק להגדלה).
חמודימים.

מהיר מדי

ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה,  ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה.  ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג,  אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה,  כי כן הייתה.  אז גנזתי.

בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו,  והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט,  כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס.  אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה.  נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה,  ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד,  אם בכלל.

בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש,  שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית.  דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע,  אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה,  מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס.  על כן הבוקר,  יום רביעי,  כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה,  ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות,  כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות,  משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב,  אחרי שאחזור מן העבודה.

אבל בצהריים,  בעבודה,   דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר'  –    משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת,  גם אם לצורך wishful thinking בלבד.  שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר.  אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר,  והממשלה אולי תתפרק,  ואולי יהיו בחירות,  כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה.  וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות,  ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו,  כבר לא רלוונטי.  אז גנזתי.

ויהי אחרי כל הדברים האלה  –   ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל,   כדי לפרסם אותם בהקדם,  לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים,  כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים.  לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:

האחד,  שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות,  מרופדות היטב,  ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;

והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע,  עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים,  אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם;  אפשר להקליק על הציור להגדלה).  נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים,  אבל כשהמציאות מטורללת,  אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.

והשלישי,  שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם,  ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט.  נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.

חמציצים ורודים

ריקים ופוחזים

בימים האלה אי אפשר לי שלא להרהר שוב בניסוח הקולע שבו השתמש יוסי שריד המנוח כשכתב על איזו החלטה מטורללת שאושרה על ידי ממשלת נתניהו,  או על ידי הקואליציה שלו,  לפני כמה שנים.  אני כבר לא זוכרת על מה היה מדובר,  אבל שריד כינה את חברי הממשלה/הקואליציה (שהצביעו בעד ההחלטה) בכינוי 'ריקים ופוחזים',  ואת נתניהו כינה 'הקברניט הנפחד'.  וזה כל כך,  אבל כל כך,  קולע,  גם לאחר כך וכך שנים.

וזה מתאים להכול:  לחוק הלאום החדש,  שכולל גם פגיעה נוספת במעמדה של הלשון הערבית בארץ;  לאיסור הפונדקאות על זוגות להט"בים (נכון שיש בעיות עם עצם הרעיון של פונדקאות,  אבל ברגע שמתירים אותה,  אין הצדקה למנוע אותה רק מפלח אחד של האוכלוסייה);  וגם להתנכלות לרב קונסרבטיבי שערך חופות שהרבנות לא מחבבת;  ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.

אני רואה שהמחאות על העניינים הנ"ל הולכות ותופסות תאוצה (למשל כשמוסדות מכובדים מאוד מצטרפים לשביתה המתוכננת ליום ראשון)   –  וזה טוב,  מפני שזה עשוי להשפיע על הקברניט הנפחד,  שנוטה להיבהל מדברים כאלה ולזגזג מהר בחזרה למסלול בטוח יותר.  רק נקווה שהריקים והפוחזים לא יפריעו.

ואחרי שיזגזגו בחזרה,  שיחשבו מה הם יכולים לעשות במקום לחוקק חוקים מטורללים:  שישבו ויהרהרו למשל בשאלה מה אפשר לשפר במוכנות לקראת רעידת אדמה צפויה.  זה יהיה יותר הגון ויותר מועיל,  ואולי אפילו יתרום להצלת כמה חיים.  והרי כל המציל נפש אחת,  וכו'.

הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.

בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

מי בספינה ומי באווירון

אחרי ההצבעה על חוק ההסדרה נזכרתי במה שיוסי שריד המנוח כתב בהארץ בעקבות הצבעה הזויה אחרת (בדקתי בארכיון הבלוג הישן ומצאתי שכתבתי על זה ביולי 2011).  וכך הוא כתב אז,  על ההצבעה ההיא:

"ועוד על חוק החרם,  שרֵיקים ופוחזים חוקקו השבוע,  בעוד הקברניט הנפחד נחבא בבטן הספינה."

בול אותו דבר.  נכון שהפעם נתניהו לא התחבא בבטן הספינה אלא על סיפון האווירון השב מלונדון,  אבל מה כבר ההבדל.  יוסי שריד היה עושה מזה מטעמים נפלאים,  ואני הייתי משתעשעת מקריאתם.  לא שזה היה עוזר הרבה,  אבל לפחות,  נוכח המטעמים,  הייאוש היה נעשה יותר נוח.

חירפון

אני עוד זוכרת במעומעם שאמרו פעם על אריאל שרון,  שמי שלא רצה אותו בתור שר ביטחון,  עוד יקבל אותו בתור ראש ממשלה. משהו כזה.  וזה התגשם.  נזכרתי בזה אתמול על רקע הידיעות על המינוי הצפוי של ליברמן לשר ביטחון.

על ליברמן כתבתי הרבה כבר בבלוג הקודם.  גם בבלוג הזה יש תווית מיוחדת בשבילו בענן התגיות. תמיד חשבתי שהוא לא מבין כלום בדיפלומטיה,  ולא תפסתי איך ייתכן שאדם כמוהו מכהן כשר חוץ.  אבל אתמול התברר שיש אפשרויות-מינוי הרבה  יותר גרועות.   אני אמנם לא ממעריצותיו של יעלון,  אבל בלתי נתפס בעיניי שנתניהו מרחיק מתפקיד שר הביטחון דווקא את מי שגילה אחריות ואיפוק במלחמה האחרונה ואחריה (בדרך כלל),  וממנה במקומו את מי שכבר הוכיח שאין בו אף אחת מן התכונות הנ"ל.

קראתי באיזה מקום שליברמן טוען שההתנגדות לו נובעת מהיותו רוסי.  אני יודעת שנורא מקובל לבוסס בשיח הפריבילגיות והעדתיות,  אבל נדמה לי שהוא מחפש כאן את המטבע מתחת לפנס הלא נכון: הפנס הנכון קשור אולי באיומים שלו להפציץ את אסואן (הייתכן שאני זוכרת נכון?),  ובעוד כמה התנסחויות מהסוג הזה.

בדיונים העוסקים בשמועות על שרה נתניהו ובחישתה בעניינינו אני תמיד טוענת שגם אם הכול נכון,  זו עדיין אשמת ראש הממשלה.  וגם בעניין המינוי הזה אני אומרת את אותו הדבר:  ליברמן לא מתאים להיות שר ביטחון,  אבל מי שאשם במינויו זה נתניהו,  ורק הוא.

וחוץ מזה, אולי בלי קשר: אחרי מה שמפלגת העבודה,  יהא שמה אשר יהיה,  עוללה בשבוע האחרון,  כבר לא נשאר לי בכלל עבור מי להצביע. אפשר להתחרפן.