ריקים ופוחזים

בימים האלה אי אפשר לי שלא להרהר שוב בניסוח הקולע שבו השתמש יוסי שריד המנוח כשכתב על איזו החלטה מטורללת שאושרה על ידי ממשלת נתניהו,  או על ידי הקואליציה שלו,  לפני כמה שנים.  אני כבר לא זוכרת על מה היה מדובר,  אבל שריד כינה את חברי הממשלה/הקואליציה (שהצביעו בעד ההחלטה) בכינוי 'ריקים ופוחזים',  ואת נתניהו כינה 'הקברניט הנפחד'.  וזה כל כך,  אבל כל כך,  קולע,  גם לאחר כך וכך שנים.

וזה מתאים להכול:  לחוק הלאום החדש,  שכולל גם פגיעה נוספת במעמדה של הלשון הערבית בארץ;  לאיסור הפונדקאות על זוגות להט"בים (נכון שיש בעיות עם עצם הרעיון של פונדקאות,  אבל ברגע שמתירים אותה,  אין הצדקה למנוע אותה רק מפלח אחד של האוכלוסייה);  וגם להתנכלות לרב קונסרבטיבי שערך חופות שהרבנות לא מחבבת;  ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.

אני רואה שהמחאות על העניינים הנ"ל הולכות ותופסות תאוצה (למשל כשמוסדות מכובדים מאוד מצטרפים לשביתה המתוכננת ליום ראשון)   –  וזה טוב,  מפני שזה עשוי להשפיע על הקברניט הנפחד,  שנוטה להיבהל מדברים כאלה ולזגזג מהר בחזרה למסלול בטוח יותר.  רק נקווה שהריקים והפוחזים לא יפריעו.

ואחרי שיזגזגו בחזרה,  שיחשבו מה הם יכולים לעשות במקום לחוקק חוקים מטורללים:  שישבו ויהרהרו למשל בשאלה מה אפשר לשפר במוכנות לקראת רעידת אדמה צפויה.  זה יהיה יותר הגון ויותר מועיל,  ואולי אפילו יתרום להצלת כמה חיים.  והרי כל המציל נפש אחת,  וכו'.

מודעות פרסומת

הא בהא תליא

באמת היו אתמול פחות מדורות,  ושמחתי על זה שרשויות רבות לקחו יוזמה והזהירו ואסרו וכו'.  כי בשנים האחרונות זה כבר היה בלתי נסבל,  כשכול שבריר-כיתה הרגיש מחויב למדורה פרטית משלו,  ושתהיה כמובן הכי גדולה שבעולם,  יותר גדולה מעשרים ושתיים המדורות הנוספות שצצו בשכנותה, באותו מגרש עצמו.  איכשהו תמיד מגזימים כאן,  וכל טקס וכל חגיגה נעשים יותר ויותר מוגזמים ומנקרי עיניים משנה לשנה  –  החל בחתונות וכלה ביום העצמאות.  אז המים הקרים ששפכו על העניין הזה בשרב הנורא של אתמול היו לגמרי במקום.  אפשר בהחלט מדורה קטנה לקבוצה גדולה של חוגגים.   ראיתי בחדשות הערב שבתי ספר והורים גילו יוזמות מיוחדות,  ארגנו מדורות קטנות ומושגחות בחצר בית הספר,  או אפילו  מדורות של 'כאילו',  מקרטון צבוע,  בלי אש.  יש כל מיני פטנטים,  לא חייבים להבעיר את כל המדינה.

א-פרופו השרב הנורא:  כמו שאפשר להיות כמעט בטוחים שבפורים יהיה מזג אוויר מחרב תחפושות,  או לפחות מקפיא נסיכות ורקדניות  –  ככה אפשר להיות כמעט בטוחים שבל"ג בעומר תהיה רוח מזרחית,  אכזרית ומייבשת ומפיצת-גיצים.  כאילו מישהו יושב למעלה ומתבדח על חשבוננו.  כל כך חבל שהאביב אצלנו הוא עונה כזאת,  מאובקת והפכפכת ומייבשת פרחים (אבל אביב!  אביב!),  שאפשר רק לחכות שתסתיים כבר.

א-פרופו אכזריות/רשעות:  אפילו נתניהו נדרש אתמול להזהיר את הציבור מפני מדורות מיותרות.  אני חשבתי שזאת אחת ההתבטאויות היותר טובות שלו השבוע,  אבל ראיתי כבר שקטלו גם אותה,  בטיעון  שדווקא הפירומן מזהיר מפני אש.  לאמור,  לא משנה מה הוא יעשה,  יקטלו אותו.  אם לא יזהיר,  יגידו למה הוא לא מזהיר.  אם יזהיר,  יגידו למה דווקא הוא מזהיר.  אבל למה שלא יזהיר?  מבחינתי,  גם שר החינוך יכול להזהיר,  זה לבטח עניינו גם.

א-פרופו נתניהו:  לא יודעת אם מסיבת העיתונאים המתוקשרת שלו על שקרי-אירן מועילה או מזיקה.  יש לי תחושה שהיא לא מאוד מזיקה,  אבל אני מניחה שאפשר יהיה להתווכח על זה.  מה שכן,  נראה לי שבשנה הקרובה אי אפשר יהיה לומר את המילה 'קלסרים' בלי שיעלה בתגובה חיוך רחב על שפתי מישהו.  למשל על שפתיי,  במיוחד אחרי שקראתי את הצעת הייעול של חנוך דאום (לאמור,  בשביל מה היו צריכים לסחוב לארץ את כל הקלסרים,  היו יכולים לתלוש מתוכם את הדפים ולהביא ככה,  זה היה שוקל פחות).  בשבילי זה יהיה לתמיד 'נאום הקלסרים',  לא אוכל להשתחרר מזה.  אני תוהה למה ארון הקלסרים הוא זה שדווקא הותיר בי רושם עמוק כל כך,  הרבה יותר מארון הדיסקים.  כנראה עניין דורי:  אני עדיין מחוברת לניירת הרבה יותר מאשר לעולם הדיגיטלי.

ולמרות זאת,  בלוג.

בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

מי בספינה ומי באווירון

אחרי ההצבעה על חוק ההסדרה נזכרתי במה שיוסי שריד המנוח כתב בהארץ בעקבות הצבעה הזויה אחרת (בדקתי בארכיון הבלוג הישן ומצאתי שכתבתי על זה ביולי 2011).  וכך הוא כתב אז,  על ההצבעה ההיא:

"ועוד על חוק החרם,  שרֵיקים ופוחזים חוקקו השבוע,  בעוד הקברניט הנפחד נחבא בבטן הספינה."

בול אותו דבר.  נכון שהפעם נתניהו לא התחבא בבטן הספינה אלא על סיפון האווירון השב מלונדון,  אבל מה כבר ההבדל.  יוסי שריד היה עושה מזה מטעמים נפלאים,  ואני הייתי משתעשעת מקריאתם.  לא שזה היה עוזר הרבה,  אבל לפחות,  נוכח המטעמים,  הייאוש היה נעשה יותר נוח.

חירפון

אני עוד זוכרת במעומעם שאמרו פעם על אריאל שרון,  שמי שלא רצה אותו בתור שר ביטחון,  עוד יקבל אותו בתור ראש ממשלה. משהו כזה.  וזה התגשם.  נזכרתי בזה אתמול על רקע הידיעות על המינוי הצפוי של ליברמן לשר ביטחון.

על ליברמן כתבתי הרבה כבר בבלוג הקודם.  גם בבלוג הזה יש תווית מיוחדת בשבילו בענן התגיות. תמיד חשבתי שהוא לא מבין כלום בדיפלומטיה,  ולא תפסתי איך ייתכן שאדם כמוהו מכהן כשר חוץ.  אבל אתמול התברר שיש אפשרויות-מינוי הרבה  יותר גרועות.   אני אמנם לא ממעריצותיו של יעלון,  אבל בלתי נתפס בעיניי שנתניהו מרחיק מתפקיד שר הביטחון דווקא את מי שגילה אחריות ואיפוק במלחמה האחרונה ואחריה (בדרך כלל),  וממנה במקומו את מי שכבר הוכיח שאין בו אף אחת מן התכונות הנ"ל.

קראתי באיזה מקום שליברמן טוען שההתנגדות לו נובעת מהיותו רוסי.  אני יודעת שנורא מקובל לבוסס בשיח הפריבילגיות והעדתיות,  אבל נדמה לי שהוא מחפש כאן את המטבע מתחת לפנס הלא נכון: הפנס הנכון קשור אולי באיומים שלו להפציץ את אסואן (הייתכן שאני זוכרת נכון?),  ובעוד כמה התנסחויות מהסוג הזה.

בדיונים העוסקים בשמועות על שרה נתניהו ובחישתה בעניינינו אני תמיד טוענת שגם אם הכול נכון,  זו עדיין אשמת ראש הממשלה.  וגם בעניין המינוי הזה אני אומרת את אותו הדבר:  ליברמן לא מתאים להיות שר ביטחון,  אבל מי שאשם במינויו זה נתניהו,  ורק הוא.

וחוץ מזה, אולי בלי קשר: אחרי מה שמפלגת העבודה,  יהא שמה אשר יהיה,  עוללה בשבוע האחרון,  כבר לא נשאר לי בכלל עבור מי להצביע. אפשר להתחרפן.

פוסטפוליטי

זה נראה מתבקש בצוק העתים.  על כל פנים,  זה מה ש(כמעט) כולם עושים:  כותבים למי יצביעו וקוראים לכולם לעשות כמותם.

אבל זה לא בדיוק מה שאעשה.  ראשית,  משום שלהגיד לאנשים מה להצביע זה לא הסטייל שלי.  ושנית  –  וגרוע מזה  –  מפני שאני עוד לא יודעת בדיוק בעצמי,  וכנראה שלא אדע,  עד לרגע האחרון.

לאמור  –  להלן מונולוג של קול צף:

בעצם אין כאן שום דבר חדש.  גם במערכות קודמות של בחירות התנדנדתי בין העבודה לבין מרצ.  אני לא מתה על אף אחת מהן,  אבל יכולה לחיות בשלום עם שתיהן.  כל אחת מהן הרגיזה אותי לא אחת ולא שתיים,  אבל יש אחרות שמרגיזות אותי הרבה יותר.  והכי אני כועסת על שתיהן שלא השכילו מעולם להתאחד למפלגה אחת.

כן,  אני מניחה שיש כאן משום חילול הקודש,  ואף על פי כן,  כך אני מאמינה:  ההבדלים בין המחנה הציוני למרצ,  גם כיום,  הם זניחים.  שתיהן שמאל לייט,  למרות שהקטנה מביניהן מתהדרת בעיוורון בהיותה "שמאל אמיתי",  והגדולה בכלל נמנעת בפחדנות מלהזכיר אי-פעם את המילה "שמאל".  אחת מהן קצת יותר שמאל,  השנייה קצת יותר לייט.  השמאל הרדיקלי רואה בשתיהן בוגדות,  במידה מסוימת של צדק:  שום שמאל רציני לא יוכל לבלוע את הנוסחה הבעייתית של "מדינה יהודית ודמוקרטית";  אין חיה כזאת באמונה השמאלית הבסיסית (ואני אדלג עכשיו על כל הסיסמאות החבוטות בעניין "השבט הלבן והפריבילגי",  אין לי סבלנות בשביל זה).

בקיצור,  שתיהן היו יכולות לחסוך לרבים מאתנו כאב ראש גדול ולרוץ לבחירות ביחד, אלא שהאגו והפחדנות תמיד מפריעים.

כן,  מרצ אומרת דברים יותר יפים,  ואף דבקה בהם.  אבל במחנה הציוני  יודעים שכדי להזיז דברים לא מספיק להיות אידיאולוג,  צריך להיות גם פרגמטי,  וצריך לדעת להתפשר.  אגב,  גם פשרה היא עניין אידיאולוגי. זו איננה שחיתות,  אלא קריאה נבונה של מציאות שאותה מאכלס יותר מאדם אחד בודד.

אני מכירה את כל הטיעונים בעד ונגד.  כל הטיעונים נכונים ומשכנעים.  המחנה הציוני יהיה בצרות אם מרצ תצנח אל מתחת לאחוז החסימה (אבל האם באמת יש סכנה כזאת?  אני מתרשמת שמצבה בסקרים יציב). מצד שני,  פער גדול ככל האפשר בין הליכוד לבין המחנה הציוני (לטובת האחרון,  כמובן) הוא בעיניי תנאי הכרחי להזזת הראשון הצידה.  כמה חבל שמנדטים שיתווספו לאחת משתי המפלגות הרצויות לי יתכרסמו כמעט בהכרח מן השנייה.

צפיתי אתמול כמעט בכל הריאיונות עם ראשי המפלגות.  נתניהו היה גננתי כרגיל.  אני באמת מתחילה להאמין שהוא חושב שכולנו מטומטמים.  רק בדבר אחד הבנתי ללבו:  בסירובו להתראיין בערוץ 10.  אין לי ספק שהם היו קורעים אותו שם לגזרים.  לזכותם ייאמר שהם התייחסו באותה קפדנות תוקפנית (ומוצדקת) אל כל מרואייניהם,  ולא עשו הנחות לאף אחד.

זהבה גלאון נתנה הופעה טובה למדי אצל גאולה אבן,  אם כי  –  כרגיל  –  הרגיז אותי שחצי מהזמן התבזבז על העיסוק בשאלה "מדוע לא נשב עם ליברמן".  קוראים ותיקים של הבלוג (הזה וקודמו) זוכרים מן הסתם מה דעתי (הרעה) על ליברמן,  ובכל זאת, העיסוק האובססיבי בחרמות מעצבן אותי.

לא משנה.  הרצוג היה בסדר.  נכון ש"בסדר" נשמע אפרורי למדי,  אבל,  מה לעשות, זה מה שהרצוג מציע:  אפרוריות.  ודווקא נדמה לי שמגיע לציבור הישראלי פסק זמן מהלהטטנות התקשורתית של נתניהו.  לפחות בשם עצמי אני יכולה לקבוע,  שזה יהיה מרענן מאוד לשמוע נאום של הרצוג בקונגרס האמריקאי או במועצת הביטחון:  יש להניח שזה יהיה נאום משעמם עד מוות,  אבל,  ראשית,  כל נאום אמור להיות קצת משעמם,  ושנית,  עדיף שיהיה משעמם משיהיה מביש.

שורה תחתונה?  אין,  כמובן.  אולי עד יום שלישי תהיה לי הארה.  ואם לא,  אחליט כבר בקלפי,  אמת או מרצ.  ואחר כך אוכל להתפלל שהקריין יאמר בערב,  בשעה עשר ומשהו,
– גבירותיי ורבותיי,  מהפך.
אשרי החולמים,  לפעמים אפילו להם מצליח. אולי-אולי הפעם.

ושיהיו לכולנו בחירות טובות ומועילות.