עוגות שוקולד על הראש

השבוע יצא לי לנסוע באוטובוס דרך בני ברק.  אני לא עוברת שם לעתים קרובות, ובכל פעם שזה קורה אני מרגישה כאילו הגעתי לחוץ לארץ.  אולי אפילו יותר חוץ לארץ מירושלים.  אמנם חוץ לארץ אפור מאוד וחסר ברק,  אבל לא בלתי מסקרן ונוגע ללב.

למשל שמות החנויות,  שאפשר אפילו לכתוב עליהם פוסט נפרד.  אבל היום אני רוצה לכתוב דווקא על איך שאני תמיד בוחנת שם את האמהות הצעירות האלה שעולות לאוטובוס עם הילדים הקטנים,  בדרך כלל יותר מאחד, ולפעמים עם עגלות ושקיות ועוד ועוד.  הן שלוות כל כך ולא נלחצות מכלום.  גם בירושלים זה ככה.  והרי אי אפשר לטעון שהן שלוות כי יש להן ניסיון ארך-שנים,  כי הרי הן צעירות כל כך,  כמעט ילדות בעצמן.  ואני זוכרת בבושה שכשאני הייתי צריכה לנסוע עם שני ילדים קטנים באוטובוס,  תמיד מצאתי תירוץ למה לא לעשות את זה,  ולמה לגייס במקום זה את ראש המשפחה שיסיע אותנו,  או לקחת מונית.  תמיד פחדתי שאחד מהם יישאר בטעות לבד,  בתוך האוטובוס או מחוצה לו,  ומדרגות הכניסה/יציאה והדלת האוטומטית הטילו עליי אימה.

עכשיו,  השבח לאל,  הם גדולים ונוסעים בעצמם,  ובינתיים,  כשאני לבדי באוטובוס,  אני מצליחה לדאוג לעצמי היטב,  ומסתדרת אפילו עם הדלת והמדרגות.

*

בילדותי היו לי דודים בבני ברק.  הם כבר מזמן אינם בין החיים, אבל אי-אז היינו מבקרים אצלם לעתים קרובות למדי,  בדרך כלל בסופי שבוע,  בשישי או בשבת.  הם גרו ברחוב חרדי מאוד,  ולכן נאלץ אבא שלי להחנות את הרכב ברחוב אחר,  ומשם המשכנו ברגל.  גם אז זה היה כמו חוץ לארץ:  הדממה הזאת שיורדת על העיר עם כניסת השבת וששורה עליה גם למחרת.  והאנשים ההולכים לבית הכנסת,  כולל הגברים הלבושים במעין מעיל עליון מבד מבריק כלשהו, וחובשים כובעים גליליים-שטוחים הנראים כעשויים מפרווה כהה.  אין לי מושג לאיזו חסידות הם שייכים,  אבל הסאגה המשפחתית מספרת שבילדותי הצעירה מאוד חזרתי ודרשתי שיסבירו לי על מה ולמה הם מתהלכים ברחוב בשבת עם עוגות קרם-שוקולד על ראשיהם.

מודעות פרסומת