וביום השני

(מתוך מאת הימים)

  1. בגלל הסמסטר העמוס אני בהפסקה זמנית משיעורי ציור. אבל היות שעדיין מגרד לי לא פעם באצבעות, אני מתיישבת פה ושם מול דף הפייסבוק של Shozo Ozaki ומשרבטת בעיפרון העתקות של רישומים שלו.  לפעמים זה הולך לא רע.  אין טעם להציג פה את התוצרים,  אחרי הכול אלה ציורים שלו ולא שלי,  זה טוב רק בשביל התרגול.  אבל אני מקווה שהתמדה בעניין הזה תתרום משהו גם למיומנות שלי. הנַחַת נתרמת,  וגם זה טוב.
  2. בגלל שאני עסוקה בסמסטר עמוס ובדיווחי מאת הימים,  לא נשאר לי זמן לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה,  וזה חייב להיות דבר חיובי.  אפילו על שערוריית בני ציפר אין לי זמן לכתוב,  הידד. לא שהנ"ל ממש ראוי לכך שמישהו ישכב על הגדר למענו,  אבל בכל זאת לא נותר לי אלא לתהות:  האיום הזה שמאיימים מי שמאיימים לבטל את המינוי לעיתון הארץ אלא אם כן יפוטר העיתונאי הסורר   –   בתקופה שבה בוכים השכם והערב על סתימת פיות  –  זה לא קצת מחטיא את המטרה?  לא משנה.  אין לי זמן בשביל זה עכשיו,  לשמחתי.
  3. לא טובים הדיווחים עכשיו בטלוויזיה.  אולי יש איזו שהיא נחמה בכך שלמרות הכול, שגרת-דיווחי-מאת-הימים נמשכת.  אם כי לא בטוח. איכשהו אין מנוס מלהכיר בכך שהפוסט המרוצה הזה יצא קצת עגמומי. נדמה לי שאת סעיף 3 עדיף למחוק.

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.

לא-קפיצה

שני השקל שלי על המאמר המוזר של בני ציפר בעיתון הארץ ביום שישי האחרון:

זו לא הפעם הראשונה שהאיש כותב דברים פרובוקטיביים ו/או מנוגדים לזרם המקובל בעיתונו ובמקומות אחרים.  אף כי למרות כל הפרובוקציות והדווקאיוּת המכעיסה,  יש שהוא כותב גם דברי טעם.  זכורה לי למשל הפעם ההיא שבה המליץ ללמד בבתי הספר את תפילת הקדיש,  ובארמית דווקא;  והפעם האחרת שבה העז להעלות את הרעיון שלא כל קשיש שמשכיר דירה בתל אביב הוא בהכרח טייקון צמא דם.

אבל הפעם הזאת הוא כתב (אולי) מילה טובה על שרה נתניהו (מתובלת באיזה הרהור תמוה ביותר על ארוטיות),  ועל זה לא יסלחו לו לעולם.  אם כי אני חושדת שלמקרא כל ההתנפלויות עליו הוא רק מגחך בהנאה.

זה לא באמת חשוב אם ציפר מחבב ומעריך את שרה נתניהו או לא.  זה גם לא כל כך משנה אם היא נחמדה ומעודנת או לא. מה שחשוב הוא שציפר הניח את אצבעו על העובדה המעציבה שהציבור הישראלי ירד לגמרי מהפסים בכל הנוגע לאשת ראש הממשלה,  ושחלק נכבד מן השנאה ההיסטרית כלפיה ניזון משמועות שלא הוכחו מעולם.  יכול להיות שיש בהן אמת (ויכול להיות שלא)    –  אבל הן טעונות הוכחה.

אותי משעשע לראות את התגובות הצדקניות למאמר של ציפר.  בכל פעם שהוא תוקע סיכה בלתי צפויה בבלון המנופח של עיתון הארץ ומעורר עליו את זעמן הקדוש של הנשמות הטהורות   –  אני תוהה על חוסר היכולת שלהן להפעיל את המידה המומלצת  של אורך רוח כשמדובר במאמרים שמרגיזים אותן.

משום כך ציפר הוא נכס בשביל עיתונו:  הוא מלמד את שאר הפרובוקטורים עד כמה פרובוקציה יכולה לעצבן.  הוא ההפוך על ההפוך.  המרגיז את המרגיזים. מעין סוכן (לועג ונלעג) של צדק פואטי.

כי נראה שהאמת היא שהוא  פשוט נהנה להרגיז.  זה באמת מהנה לפעמים להיות "הילד הנורא". וזה גם מיוחד וייחודי.  וחוץ מזה הוא מן הסתם יודע את מה שילדים קטנים לומדים כבר בחודשי חייהם הראשונים:  שהכי כיף שבעולם זה ללחוץ על כפתור ולראות איך כולם קופצים.