סתם יום של חול (המועד)

יצא לאחרונה שהתחלתי לעקוב אחרי מה שבני ציפר כותב בפייסבוק, כדי שאבין סוף סוף מהו הדבר שמוציא חברים נבחרים שלי שם מדעתם.  מסתבר שמאז הופסקה כתיבתו בהארץ מפרסם ציפר תכופות כל מיני הגיגים ברשת החברתית,  ובהם הוא מתוודה בדרך כלל על הערצתו למנהיג הדגול נתניהו.  אני מודה שנואשתי מליישר את פיתוליו של השבלול הזה.  בתחילה חשבתי שהוא צוחק על כולם   –   ועל נתניהו (וגם על עצמו) בכלל זה   –   אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.  לפעמים נדמה שהוא ממש רציני.  אז טוב,  כבר נתקלתי באנשים שעברו משמאל לימין (וגם בכיוון ההפוך),   וגם בכאלה שסבורים שנתניהו בסך הכול עושה גם דברים טובים,  ולדעתי אין ההליכים  הנ"ל מעידים בהכרח על טירוף או שחיתות.  אבל לא נתקלתי עד עתה בשירי הלל המתארים את נתניהו פחות או יותר כשמש העמים (ונניח עכשיו לתיאורים של רעייתו),  כפי שקורה במשנתו המוזרה של ציפר.

אתמול פרסם ציפר פוסט לרגל הולדת נכד חדש שלו.  הפוסט כולל גם את דברי השבח הרגילים לנתניהו ("שהוא לכל הדעות סוג של נפוליאון ישראלי… [אשר] מבצר את מעמדנו מכל הבחינות ושומר על מלכות ישראל שלא יארע לה רע"),  וגם הצהרה המיועדת 'לחברים מן השמאל' שקוראים לו 'מתקרנף' ("איני שייך לשום עדר אלא עומד כאקזמפלר בודד   –  ולכן אני מעצבן כל כך").  עם הציטוט השני אני די מסכימה,  אבל ההשוואה עם נפוליאון שוב מעלה בי את התהיות האלה   –  אולי הוא בכל זאת מתבדח.  זה הרי לא כבוד מי-יודע-מה גדול להיות נפוליאון. ומה פתאום "לכל הדעות"?  ובכלל,  ממתי הפכנו פתאום ל"מלכות"?

אבל לא על זה רציתי לכתוב.  רציתי לכתוב שלרגל הולדת הנכד החדש כתב שם ציפר  גם כמה דברים יפים על סַבָּאוּת, שמזמנת לשרויים בה את ההזדמנות "להתבונן על הכעסים היומיומיים ממעוף הציפור ולהבין שהכול ייפתר".  בעיניי זו הגדרה יפה עבור הפרספקטיבה של מי שיכול להרשות לעצמו קצת ריחוק ונהנה עם זאת גם מהרבה ניסיון.  ותהיתי איך ייתכן שהתובנה הנאה הזאת לוותה בדברים התמוהים שעליהם דיווחתי בפסקה הקודמת.

לא משנה.

האירוע העיקרי שקרה לי בחג סוכות הנוכחי הוא שנפלה עליי צננת עיקשת,  ושכל תוכניותיי החגיגיות נגנזו.  והאירוע העיקרי שקרה אתמול הוא היורה,  שהוא תופעה מרנינת נפש (אם כי אולי פחות מכך ליושבי הסוכות,  אבל אני מקווה שהם יכלו לחזור אליהן בתומו).  בכל הספרים והשירים כתוב שהסגריר גורם לדיכאון,  אבל אני חושבת שכותביהם לא חוו את הקיץ הישראלי ולפיכך אינם יודעים מה הם שָׂחִים.  אני כשלעצמי יכולה להעיד שהדיכאון (החלקי) היחידי שאני חווה בימים אלה קשור אך ורק באַפּי הדולף ובתופעות הרעות הנלוות אליו,  ושבשום אופן אין לו נגיעה למזג האוויר,  שהוא,  באופן כללי,  פשוט נהדר.

מודעות פרסומת

וביום השני

(מתוך מאת הימים)

  1. בגלל הסמסטר העמוס אני בהפסקה זמנית משיעורי ציור. אבל היות שעדיין מגרד לי לא פעם באצבעות, אני מתיישבת פה ושם מול דף הפייסבוק של Shozo Ozaki ומשרבטת בעיפרון העתקות של רישומים שלו.  לפעמים זה הולך לא רע.  אין טעם להציג פה את התוצרים,  אחרי הכול אלה ציורים שלו ולא שלי,  זה טוב רק בשביל התרגול.  אבל אני מקווה שהתמדה בעניין הזה תתרום משהו גם למיומנות שלי. הנַחַת נתרמת,  וגם זה טוב.
  2. בגלל שאני עסוקה בסמסטר עמוס ובדיווחי מאת הימים,  לא נשאר לי זמן לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה,  וזה חייב להיות דבר חיובי.  אפילו על שערוריית בני ציפר אין לי זמן לכתוב,  הידד. לא שהנ"ל ממש ראוי לכך שמישהו ישכב על הגדר למענו,  אבל בכל זאת לא נותר לי אלא לתהות:  האיום הזה שמאיימים מי שמאיימים לבטל את המינוי לעיתון הארץ אלא אם כן יפוטר העיתונאי הסורר   –   בתקופה שבה בוכים השכם והערב על סתימת פיות  –  זה לא קצת מחטיא את המטרה?  לא משנה.  אין לי זמן בשביל זה עכשיו,  לשמחתי.
  3. לא טובים הדיווחים עכשיו בטלוויזיה.  אולי יש איזו שהיא נחמה בכך שלמרות הכול, שגרת-דיווחי-מאת-הימים נמשכת.  אם כי לא בטוח. איכשהו אין מנוס מלהכיר בכך שהפוסט המרוצה הזה יצא קצת עגמומי. נדמה לי שאת סעיף 3 עדיף למחוק.

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.

לא-קפיצה

שני השקל שלי על המאמר המוזר של בני ציפר בעיתון הארץ ביום שישי האחרון:

זו לא הפעם הראשונה שהאיש כותב דברים פרובוקטיביים ו/או מנוגדים לזרם המקובל בעיתונו ובמקומות אחרים.  אף כי למרות כל הפרובוקציות והדווקאיוּת המכעיסה,  יש שהוא כותב גם דברי טעם.  זכורה לי למשל הפעם ההיא שבה המליץ ללמד בבתי הספר את תפילת הקדיש,  ובארמית דווקא;  והפעם האחרת שבה העז להעלות את הרעיון שלא כל קשיש שמשכיר דירה בתל אביב הוא בהכרח טייקון צמא דם.

אבל הפעם הזאת הוא כתב (אולי) מילה טובה על שרה נתניהו (מתובלת באיזה הרהור תמוה ביותר על ארוטיות),  ועל זה לא יסלחו לו לעולם.  אם כי אני חושדת שלמקרא כל ההתנפלויות עליו הוא רק מגחך בהנאה.

זה לא באמת חשוב אם ציפר מחבב ומעריך את שרה נתניהו או לא.  זה גם לא כל כך משנה אם היא נחמדה ומעודנת או לא. מה שחשוב הוא שציפר הניח את אצבעו על העובדה המעציבה שהציבור הישראלי ירד לגמרי מהפסים בכל הנוגע לאשת ראש הממשלה,  ושחלק נכבד מן השנאה ההיסטרית כלפיה ניזון משמועות שלא הוכחו מעולם.  יכול להיות שיש בהן אמת (ויכול להיות שלא)    –  אבל הן טעונות הוכחה.

אותי משעשע לראות את התגובות הצדקניות למאמר של ציפר.  בכל פעם שהוא תוקע סיכה בלתי צפויה בבלון המנופח של עיתון הארץ ומעורר עליו את זעמן הקדוש של הנשמות הטהורות   –  אני תוהה על חוסר היכולת שלהן להפעיל את המידה המומלצת  של אורך רוח כשמדובר במאמרים שמרגיזים אותן.

משום כך ציפר הוא נכס בשביל עיתונו:  הוא מלמד את שאר הפרובוקטורים עד כמה פרובוקציה יכולה לעצבן.  הוא ההפוך על ההפוך.  המרגיז את המרגיזים. מעין סוכן (לועג ונלעג) של צדק פואטי.

כי נראה שהאמת היא שהוא  פשוט נהנה להרגיז.  זה באמת מהנה לפעמים להיות "הילד הנורא". וזה גם מיוחד וייחודי.  וחוץ מזה הוא מן הסתם יודע את מה שילדים קטנים לומדים כבר בחודשי חייהם הראשונים:  שהכי כיף שבעולם זה ללחוץ על כפתור ולראות איך כולם קופצים.