קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי, ולא מסתדרת אתו. חשבתי שמאוד אתחבר אליו, בגלל אופיי המורתי, וכו'. אבל לא.
הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016. הסופרת היא (גם) פילוסופית, ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך: שזה ספר פילוסופי, ואני, קשה לי עם פילוסופיה. יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים, ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין, וגם אז אני לא תמיד מבינה. זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל), לרדת ממנה כל עוד רוחי בי, והופ – צריך לטפס שוב. ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה, אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.
ובכל זאת – אני מוצאת שם גם דברים יפים. כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72). החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא, של אופטימיות זהירה, לחלוטין בלתי צפויה:
"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו, החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות, ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן, ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית, יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).
ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה: אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה. האמת שדי שמחתי, כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות. כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה, שלא לדבר עליי, ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון. וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו. גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית. אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.
די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה – כולל גאולה אבן, שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר. ראש המשפחה אמר לי, אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו. לא שכחתי, אבל בכל זאת. מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.
נחכה ונראה. הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו: שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא). רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.
אז עכשיו אחזור להווה. המבחנים שיש לבדוק מחכים לי, והם לא חושבים להתאדות.
בלוגיעדה 