* בסביבות עשר בבוקר יצאתי לסדר משהו בעיר. אני לא יכולה להגיד שהרחובות שוממים, אבל הם נראים לי שקטים מכרגיל. לא הרבה אנשים ואפילו לא הרבה מכוניות. חתול מתנמנם בשמש על מקומונים שמישהו השאיר על ספסל. על ספסל אחר, שתי זקנות חירשות מדברות בעירנות בשפת הסימנים. הן צוחקות, ואני מקנאה בהן. אולי באמת עדיף להיות חירשים בימים טרופים כאלה. בינתיים, בשמיים, מדי פעם טרטור של הליקופטר. היום זה מורט את עצביי: הליקופטרים אף פעם לא מבשרים טוב.
* לא קניתי גז פלפל. ממילא אין לי מושג מה עושים אתו ביום-פקודה, אז שיישאר בחנות בשביל מי שכן יודע. בין כך ובין כך צריך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף כשהולכים ברחוב, כי רוכבי האופניים החשמליים לא תמיד זוכרים שהמדרכות נועדו להולכי רגל.
* כמובן, זו לא הפעם הראשונה. אנחנו כבר מתורגלים בעתות חירום. בהתחלה לא בטוחים שזה באמת זה, אחר כך מקווים שזה תכף יחלוף, ובהדרגה נובטת ההבנה שזה כאן בשביל להישאר. ואז לומדים טכניקות של הישרדות: החשובה שבהן, לא להתמכר לשידורי חדשות.
Easier said than done .
* בשבוע הבא מתחילים הלימודים אצלנו. זה אומר פעמיים בשבוע בירושלים. The Final Frontier , נדמה לי שכך אמרו ב'מסע בין כוכבים', למרות שלא בטוח שברעננה יותר טוב. ירושלים, העיר של האורות היפהפיים בין ההרים בחושך. לפעמים יהיה לי טרמפ, לפעמים לא. אתמול ראיתי בטלוויזיה את המשטרה (יס"מ/ימ"מ/או איך שקוראים לזה) פורצת לתחנה המרכזית בירושלים בחיפוש אחר מחבל מסתתר. אמרו שהם סורקים את הקומה השלישית, זו שאני מכירה בה כל מרצפת. אבל בצילום ראו אותם (עם קסדות ונשקים וככה) דווקא בקומה השנייה. היס"מ בין הדוכנים של 'מגנוליה', יורד במדרגות הנעות בתום החיפוש. ריבונו של עולם, אתה מסתכל על זה? או שגם לך כבר אין כוח?
* ושוב אני יכולה רק להגיד תודה שהילדים שלי כבר גדולים. לפחות מהתהיות המענות האלה, אם זה בסדר להרשות להם ללכת לעיר לקנות עיפרון, אני כבר פטורה. אם כי אני זוכרת אותן היטב מהפעמים הקודמות, ולבי-לבי לכל מי שמתענה בהן עכשיו.
* ובכל זאת הרהרתי הבוקר, ביני לביני, שכבר אין לי כוח, למרות שזה רק התחיל. יש איזו רוויה אחרי אלף ואחד משברים קודמים. מצד שני, עדיף לא לספר בפריים-טיים שאין לי כוח, כי לא בא לי לגרום נחת למי שרוצים להתיש אותי. מצד שלישי, הבלוג שלי הוא לא פריים-טיים, אז מותר לי.
* מעל לכול, הייאוש: לא משנה מה נעשה, הכול בידי פייסבוק. אפשר למשל להשתדל להשאיר בחיים סכינאים-ילדים, אבל זה לא ישנה כלום: ברשת יופצו הסרטונים הצפויים, ואחר כך אבו מאזן יספר בנאום לאומה שנער פלסטיני נרצח בדם קר. אפילו יראה תמונה כדי להוכיח. זה שהנער מאושפז בחיים בבית חולים לא ממש משנה: מוחות רופסים בולעים כל מעשייה שמוגשת להם, ולעזאזל העובדות. אגב, לא רק אצל הפלסטינים, גם אצלנו:
Great minds think alike .
* אני יכולה להבין שמנהיגי המגזר הערבי מתעצבנים כשהם נדרשים "לגנות". יש משהו פטרוני ומתנשא בדרישה כזאת. אבל בכל זאת אני מחכה שמישהו, איפה שהוא, יאמר כבר איזו מילה על האסון שבהרעלת מוחותיהם של ילדים ובשליחתם להרוג ולהיהרג, ואני תמהה ששום מנהיג אחראי לא מוצא לנכון להגיד על זה משהו. לוסי אהריש אומרת, ואני מניחה שרבים בחברה הערבית חושבים כמוה, אבל לא מעזים להגיד. בדיוק בגלל זה צריך שהמנהיגים יעזו, אחרת הם בסך הכול מונהגים, ויש הבדל בין השניים.
* אז מפייסבוק אני משתדלת להימנע. מרפרפת מהר מדי פעם, לא מסתבכת בשום ויכוח, 'מחלקת כוכביות' רק כשאני נתקלת במישהו שזוכר להתייחס לבני אדם כאל פרטים ולא כאל נציגי קבוצות. נזהרת ממילים כמו 'אתם' ו'אנחנו'.
* אבל סיבוב בוקר בהארץ הוא, למרות הכול, כמעט בלתי נמנע. שאלו אותי פעם למה אני כותבת רעות רק על העיתון הזה ולא על עיתונים אחרים. התשובה פשוטה: אני כמעט לא רואה עיתונים אחרים, ובניגוד לכל מיני אנשים, אני כותבת רק על מה שאני מכירה, ולא על מה שאני לא.
* אז סיבוב הבוקר הנ"ל בעצם מיותר: ארי שביט משנה את דעתו כל פעם על פי כיוון הרוח, נורא קשה לעקוב אחריו ולרדת לשורשי כוונתו. לעומתו גדעון לוי כותב כל הזמן את אותו הדבר בדיוק. החידוש היחיד אצלו הוא שהיום הוא עבר מדיבורים על 'אנחנו' לדיבורים על 'אתם' ("מה חשבתם", בעמוד 2 מצד שמאל). אם כי אצלו זה לא חידוש מהותי, כי בניגוד להגדרות המילוניות, אליבא דגדעון לוי 'אנחנו' ו'אתם' זה בדיוק אותו דבר, לאמור: 'כולם, חוץ ממני'.
* לפעמים צר לי עליו ועל שכמותו. דומה שהם מביטים כה וכה בייאוש חסר אונים ותוהים במרירות אנה פנה זיוום. אולי הם שואלים את עצמם איך זה שהם כותבים כל השנים דברים נכונים וצודקים כל כך, ובכל זאת כל המטומטמים לא משתכנעים. התשובה היא כמובן בגוף השאלה: כשמתייחסים לאנשים כאל מטומטמים – הם לא מקשיבים. מין חוק טבע שכזה.
כמה פשוט, ככה עצוב.
בלוגיעדה 