שגרת-לא-אינתיפאדה

* בסביבות עשר בבוקר יצאתי לסדר משהו בעיר.  אני לא יכולה להגיד שהרחובות שוממים,  אבל הם נראים לי שקטים מכרגיל. לא הרבה אנשים ואפילו לא הרבה מכוניות.  חתול מתנמנם בשמש על מקומונים שמישהו השאיר על ספסל.  על ספסל אחר,  שתי זקנות חירשות מדברות בעירנות בשפת הסימנים.  הן צוחקות,  ואני מקנאה בהן.  אולי באמת עדיף להיות חירשים בימים טרופים כאלה. בינתיים,  בשמיים,  מדי פעם טרטור של הליקופטר.  היום זה מורט את עצביי:  הליקופטרים אף פעם לא מבשרים טוב.

* לא קניתי גז פלפל.  ממילא אין לי מושג מה עושים אתו ביום-פקודה,  אז שיישאר בחנות בשביל מי שכן יודע.  בין כך ובין כך צריך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף כשהולכים ברחוב,  כי רוכבי האופניים החשמליים לא תמיד זוכרים שהמדרכות נועדו להולכי רגל.

* כמובן,  זו לא הפעם הראשונה.  אנחנו כבר מתורגלים בעתות חירום.  בהתחלה לא בטוחים שזה באמת זה,  אחר כך מקווים שזה תכף יחלוף,  ובהדרגה נובטת ההבנה שזה כאן בשביל להישאר.  ואז לומדים טכניקות של הישרדות:  החשובה שבהן,  לא להתמכר לשידורי חדשות.
Easier said than done .

* בשבוע הבא מתחילים הלימודים אצלנו.  זה אומר פעמיים בשבוע בירושלים.  The  Final Frontier ,  נדמה לי שכך אמרו ב'מסע בין כוכבים',  למרות שלא בטוח שברעננה יותר טוב.  ירושלים,  העיר של האורות היפהפיים בין ההרים בחושך.  לפעמים יהיה לי טרמפ,  לפעמים לא.  אתמול ראיתי בטלוויזיה את המשטרה (יס"מ/ימ"מ/או איך שקוראים לזה) פורצת לתחנה המרכזית בירושלים בחיפוש אחר מחבל מסתתר.  אמרו שהם סורקים את הקומה השלישית,  זו שאני מכירה בה כל מרצפת.  אבל בצילום ראו אותם (עם קסדות ונשקים וככה) דווקא בקומה השנייה.  היס"מ בין הדוכנים של 'מגנוליה',  יורד במדרגות הנעות בתום החיפוש.  ריבונו של עולם,  אתה מסתכל על זה?  או שגם לך כבר אין כוח?

* ושוב אני יכולה רק להגיד תודה שהילדים שלי כבר גדולים.  לפחות מהתהיות המענות האלה,  אם זה בסדר להרשות להם ללכת לעיר לקנות עיפרון,  אני כבר פטורה.  אם כי אני זוכרת אותן היטב מהפעמים הקודמות,  ולבי-לבי לכל מי שמתענה בהן עכשיו.

* ובכל זאת הרהרתי הבוקר,  ביני לביני,  שכבר אין לי כוח,  למרות שזה רק התחיל.  יש איזו רוויה אחרי אלף ואחד משברים קודמים.  מצד שני,  עדיף לא לספר בפריים-טיים שאין לי כוח,  כי לא בא לי לגרום נחת למי שרוצים להתיש אותי.  מצד שלישי,  הבלוג שלי הוא לא פריים-טיים,  אז מותר לי.

* מעל לכול,  הייאוש:  לא משנה מה נעשה,  הכול בידי פייסבוק.  אפשר למשל להשתדל להשאיר בחיים סכינאים-ילדים,  אבל זה לא ישנה כלום:  ברשת יופצו הסרטונים הצפויים,  ואחר כך אבו מאזן יספר בנאום לאומה שנער פלסטיני נרצח בדם קר.  אפילו יראה תמונה כדי להוכיח.  זה שהנער מאושפז בחיים בבית חולים לא ממש משנה:  מוחות רופסים בולעים כל מעשייה שמוגשת להם,  ולעזאזל העובדות.  אגב,  לא רק אצל הפלסטינים,  גם אצלנו:
Great minds think alike .

*  אני יכולה להבין שמנהיגי המגזר הערבי מתעצבנים כשהם נדרשים "לגנות".  יש משהו פטרוני ומתנשא בדרישה כזאת.  אבל בכל זאת אני מחכה שמישהו, איפה שהוא, יאמר כבר איזו מילה על האסון שבהרעלת מוחותיהם של ילדים ובשליחתם להרוג ולהיהרג,  ואני תמהה ששום מנהיג אחראי לא מוצא לנכון להגיד על זה משהו.  לוסי אהריש אומרת,  ואני מניחה שרבים בחברה הערבית חושבים כמוה,  אבל לא מעזים להגיד.  בדיוק בגלל זה צריך שהמנהיגים יעזו,  אחרת הם בסך הכול מונהגים,  ויש הבדל בין השניים.

* אז מפייסבוק אני משתדלת להימנע.  מרפרפת מהר מדי פעם,  לא מסתבכת בשום ויכוח,  'מחלקת כוכביות' רק כשאני נתקלת במישהו שזוכר להתייחס לבני אדם כאל פרטים ולא כאל נציגי קבוצות.  נזהרת ממילים כמו 'אתם' ו'אנחנו'.

* אבל סיבוב בוקר בהארץ הוא,  למרות הכול,  כמעט בלתי נמנע.  שאלו אותי פעם למה אני כותבת רעות רק על העיתון הזה ולא על עיתונים אחרים.  התשובה פשוטה:  אני כמעט לא רואה עיתונים אחרים,  ובניגוד לכל מיני אנשים,  אני כותבת רק על מה שאני מכירה,  ולא על מה שאני לא.

* אז סיבוב הבוקר הנ"ל בעצם מיותר:  ארי שביט משנה את דעתו כל פעם על פי כיוון הרוח,  נורא קשה לעקוב אחריו ולרדת לשורשי כוונתו.  לעומתו גדעון לוי כותב כל הזמן את אותו הדבר בדיוק.  החידוש היחיד אצלו הוא שהיום הוא עבר מדיבורים על 'אנחנו' לדיבורים על 'אתם' ("מה חשבתם",  בעמוד 2 מצד שמאל).  אם כי אצלו זה לא חידוש מהותי,  כי בניגוד להגדרות המילוניות,  אליבא דגדעון לוי 'אנחנו' ו'אתם' זה בדיוק אותו דבר,  לאמור:  'כולם,  חוץ ממני'.

* לפעמים צר לי עליו ועל שכמותו.  דומה שהם מביטים כה וכה בייאוש חסר אונים ותוהים במרירות אנה פנה זיוום.  אולי הם שואלים את עצמם איך זה שהם כותבים כל השנים דברים נכונים וצודקים כל כך,  ובכל זאת כל המטומטמים לא משתכנעים. התשובה היא כמובן בגוף השאלה:  כשמתייחסים לאנשים כאל מטומטמים  –  הם לא מקשיבים.  מין חוק טבע שכזה.
כמה פשוט,  ככה עצוב.

מודעות פרסומת

עיפרון מחודד

בסוף השבוע האחרון קראתי במוסף הארץ את הריאיון שערך גדעון לוי עם אליל נעוריו:  רוג'ר ווטרס   –  לשעבר חבר בלהקת פינק פלויד,  כיום מראשי תנועת החרם נגד ישראל (BDS).   כצפוי,  מן הסתם,  לא אהבתי את הריאיון ואפילו התרגזתי בגללו  לא מעט.  כתבתי עליו משהו מאוד זועם,  אבל אחר כך נמלכתי בדעתי והורדתי את הכתוב להשהיה בטיוטות:  וורדפרס שומר הכול.  עכשיו אני מוציאה אותו מהמקפיא ומתבוננת בו שוב,  ועושה כמה קיצוצים הכרחיים לפני הפרסום.

לא נעים להיות בצד המוחרם.  אותי זה אפילו מקומם.  אבל מה שהרגיז במאמר היו גם דברים אחרים.  בין היתר כמה הערות מתחסדות שיש בהן משהו מבחיל ממש (רוג'רס איננו אנטישמי  –  הא ראיה שלאמו הייתה חברה יהודייה ניצולת אושוויץ, עם מספר על היד  –  מה ש"הותיר בו רושם עז בילדותו";  וליבו נקרע גם "אם מתאבד מתפוצץ באוטובוס בתל אביב או בירושלים,  ברור שגם זה מזעזע").  וכך גם הטיעון הדקדקני-לכאורה שהוא "צריך ייעוץ משפטי כדי לדעת אם יש ראיות שחאלד משעל ביצע פשעי מלחמה.  לא ראיתי ראיות לכך"  (אבל הראיות לפשעי המלחמה שביצע שמעון פרס ברורות לו גם בלי ייעוץ משפטי,  שהרי "ראינו את מעשי הטבח בדרום לבנון").

הדיאלוג הבא מאיר עיניים במיוחד:
גדעון לוי שואל:
–  "אבל אין חשש ש-BDS יאחד את הישראלים ויעשה אותם לאומניים עוד יותר?"
והעיפרון המחודד בקלמר משיב:
–  "אני לא חושב כך.  אני חושב שזה ייתן לישראלים,  שלא מרוצים מהמדיניות של ארצם,  כוח לדעת שיש להם תומכים וחברים בעולם,  שעומדים לצדם ומריעים להם".

וזה,  בקליפת אגוז,  העיוורון של מי ששקועים כל כך עמוק בתחושת המוסר הנעלה של עצמם (ובהטפות נגד עיוורונם של אחרים),  עד שאינם ערים כלל לצידו האפל של הירח.  אני התרגלתי כבר לאמירות שמגיע לי להיות מוחרמת משום שאני אשמה כקין.  הפנמתי גם את הקביעה שלמען טובת הכלל מגיע גם לי לסבול.  אבל זו הפעם הראשונה שבה אני שומעת שהחרם אמור לשפר את הרגשתי.  בכך,  חייבים להודות,  מגלה ווטרס מקוריות יצירתית,  גם אם לא בהכרח תבונה יתרה.

כי האמת המרה היא,  מר ווטרס הנכבד,  שאף שאני "ישראלית שלא מרוצה מהמדיניות של ארצי", אתה אינך "תומך וחבר" שלי.  אתה אינך "עומד לצדי".  אינך "מריע לי".  בוודאי שאינך "נותן לי כוח".  להפך,  אתה מחרים אותי.  גם אם מטרתו של החרם טובה (ועל זה אפשר להתווכח,  אבל לא אתווכח),  יש הבדל בינו לבין תמיכה.

לעצם העניין,  מר ווטרס:   BDS  אינו הופך אותי ללאומנית יותר:  אני  תמימה דיִי כדי לחשוב שאני בכלל לא מאוד לאומנית,  עם או בלי החרם שלך,  ותפיסותיי המוסריות והפוליטיות לא באמת מושפעות ממנו.  אבל הוא גורם לי לבוז לך, אפילו אם לנתניהו אני בזה יותר. דומה שזו אחת מנקודות התורפה של מוחות פשטניים כשלך,  המחלקים את העולם כולו לשחור וללבן,  בלי לדעת בכלל שיש גם צבע אפור:  אין הם מבינים שהעובדה שאני מתנגדת למדיניות הישראלית הנוכחית לא בהכרח תדחף אותי אל בין זרועותיך.  ההתנגדות שלי לכיבוש אינה מאירה אותך באור מצודד דווקא. אין לי אינטרס לשאת חן בעיניך. אני לעולם לא אנסה להוכיח לך שאני "בסדר". אינני מכירה בסמכותך המוסרית-מחנכת (הידעת? גם אני לא צריכה חינוך!),  ובוודאי שלא  בסמכותך השכלית.

מילה על המוזיקה שלך:  על פינק פלויד אמנם שמעתי,  אבל על קיומך האישי נודע לי רק לאחרונה.  מעולם לא הייתי בהופעה שלך ומעולם לא חשתי בחסרונך.  אם הבנתי נכון,  הבטחת שכשממשלת ישראל תתאים את עצמה לדרישותיך,  תבוא להופיע בפנינו.  אני מן הסתם לא אצטרף לקהל המעריצים בהופעה המובטחת. אולי גם בגלל שיהיה לי נחמד להחרים קצת בעצמי,  אבל בעיקר מסיבה פרוזאית הרבה יותר:  בשביל להוציא אותי לבילוי של שעות ארוכות בפארק,  תחת כיפת השמיים,  בלחות הבלתי נסבלת של מישור החוף  בחום יולי-אוגוסט,  יהיה צורך בתמריץ מפתה יותר ממך.

מה שמזכיר לי,  שוב,  את מה שאמר אי-אז הסופר ההונגרי פרנץ מולנר (מחבר הספר מחניים,  הידוע גם בכותרת  הנערים מרחוב פאל),  לאחר שפוטר מעבודתו בשל גבהות-לבו:  רבותיי,  טוב שתרגישו תמיד שאין לכם תחליף.  אבל,  למען השם  –  לעולם אל תנסו להוכיח זאת.