סערה על גדר חיה

באיחור, כמה מילים על הספר גדר חיה של דורית רביניאן:
קראתי אותו לא מזמן,  וגם כתבתי עליו בבלוג יותר מפעם אחת (אפשר למצוא את הפוסטים  לפי התגיות 'דורית רביניאן' או 'גדר חיה' בענן התגיות שבדף הבית ובתחתית הפוסט הזה).  היו בו דברים שאהבתי יותר ודברים שאהבתי פחות,  אבל בגדול דעתי היא  שרביניאן היא סופרת מחוננת, ושגדר חיה כתוב היטב מאוד.  אמנם לא היה עולה בדעתי להמליץ עליו כחומר לימודי בבית הספר,  אבל משהומלץ  –  אין לי בעיה מיוחדת עם ההמלצה.

מעבר להסבר-הדחייה השנוי במחלוקת שנמסר ממשרד החינוך (בעניין ההתבוללות והכפשת החיילים), אני מניחה שלא אהבו שם גם את העובדה שהישראלים (כולל גיבורת הסיפור) לא יוצאים מי-יודע-מה-טוב בספר הזה.  וגם לא את התובנה שיהודים ופלסטינים כאחד קשורים בעבותות לאותה פיסת אדמה,  לאותה תבנית נוף ולאותו אקלים,  ומכאן שרב המאחד אותם מן המפריד ביניהם,  לפחות להלכה.   הסירוב להכניס את הספר לתכנית הלימודים מעיד שמקבלי ההחלטות שם אינם עמוקים וליברליים במיוחד,  ושהם בעיקר ימניים,  שמרנים ומפוחדים.  למרבה הצער הם כנראה גם אינם מבינים את ההבדל בין חינוך-לערכים (מוכתבים מגבוה)  לבין חינוך לחשיבה על ערכים.  כל זה לא מאוד מפתיע,  אפשר למצוא את זה על כל צעד ושעל,  אצל רבים וטובים  –  החל מחרדים החוששים שמא ייוודע לילדיהם שיש גם עולם חילוני,  וכלה בחילונים החוששים שילדיהם ייחשפו לתכנים יהודיים בכמויות גדולות מדי.  מי שאינו מצייד את מחונכיו ביכולת לבדוק,  לשפוט ולחשוב בעצמם,  פוחד תמיד פן תתגלה לעיניהם פיסת מציאות שמנוגדת לאינטרסים שלו.  מכל מקום,  ממשרד שנפתלי בנט עומד בראשו לא היו לי הרבה ציפיות,  על כן לא התאכזבתי במיוחד.

אבל מדחיית הספר כמתאים לתכניות הלימודים  ועד ל'שריפת ספרים' בסגנון הנאצי (הנה,  שוב הגענו לאותו מבוי סתום-אך-פופולרי) הדרך ארוכה,  אף שהפרלמנט של פייסבוק מתקשה להבין זאת.  'פסילה' כזאת של הספר לא אומרת כלום עליו ועל איכותו.  היא תלויה רק בהערכה (צודקת או מוטעית) על מידת התאמתו להוראה בקבוצת גיל מסוימת.  היא איננה צנזורה ואיננה חרם, ואיש אינו מונע מקבוצת הגיל האמורה לשאול את הספר בספרייה ולהתעמק בו כאוות נפשה.  הכללתו בתכנית הלימודים גם איננה פרס מיוחד לסופרת,  כמו שאי-הכללתו אינה פוגעת בחשיבות יצירתה או במוניטין שלה.

איך שלא יהיה  –   התפלאתי לשמוע שדורית רביניאן,  שאת כשרונה הספרותי אני מעריכה מאוד, בכלל התערבה בוויכוח,  ואף אמרה,  אליבא דעיתון הארץ, ש"בנט לא קרא את הספר,  השתמש ברטוריקה שקרית והוציא ציטוטים מתוך הספר מהקשרם.  הדברים אינם מוסיפים לכבודו של שר החינוך ומחמירים לאין שיעור את מעשה הפסילה."  יש להניח שהיא צודקת,  ובכל זאת מוזר לי שהיא בכלל הסכימה להגיב על העניין.  נכון שאני  –  מוצאי מהמאדים,  ולא סתם מהמאדים,  אלא מימי הביניים שלו;  ובכל זאת,  על פי תפיסתי התמוהה,  סופרים ויוצרים אינם צריכים להשתתף בוויכוחים על הפרשנות הנכונה ליצירותיהם,  ובוודאי שאינם צריכים להעיד על עיסתם.  ברגע ששחררו את יצירתם לאוויר העולם,  תפקידם הסתיים.  אנשים פירשו אותה שלא בשכל?  זה קורה,  שהרי לא כל הקוראים חכמים.  האפשרות שהספר ייקרא על ידי מי שלא יבין אותו כהלכה היא סיכון מקצועי שיש להשלים עמו מראש. בין כך ובין כך אי אפשר לכפות על אנשים להבין את מה שאינם יכולים או רוצים להבין,  ואין טעם לחזור ולשלוח אותם להכין שיעורי בית. זה לא יעזור.

מודעות פרסומת

עין עיוורת שרואה

עמוק לתוך הלילה הגעתי לסופו של הספר גדר חיה של דורית רביניאן.

ודווקא החלטתי שאני כן אוהבת אותו.  למרות הדברים המעצבנים פה ושם   –  והיו כמה.  וגם קשה לי להלין על כך שהוא בנאלי.  כי דווקא נדמה לי שהוא לא.  הסוף בוודאי לא נראה לי בנאלי:  מבין כל הסופים שתיארתי לעצמי כשדמיינתי איך זה ייגמר,  הסוף האחד הזה לא עלה בדעתי כלל.

נגע ללבי הקטע ההוא שבו חילמי משביע אותה (לפני פרידתם בניו יורק) שלא תיסע בארץ באוטובוסים  (על כל הסיבוכים שמתפתלים סביב זה).  ואהבתי מאוד את שני העמודים האחרונים של הספר,  עם "תמונת הרפאים שלא צולמה".  ומשהו ממה שנכתב עליה שם,  על "העין העיוורת [של המצלמה ש]לא ראתה את פנינו" (עמוד 344) מחזיר אותי למה שכבר כתבתי כאן על נקודות המבט המעורבבות (שהפריעו לי).

אולי זה העניין באמת:  עין עיוורת שרואה.  כמו המספרת שרואה (ומתארת) את עצמה,  כאילו מבחוץ. כמו מי שיודעת בדיוק מה קרה בים,  אף שלא הייתה שם. ובכלל זו שהיטיבה לראות את מה שבעצם לא ראתה,  למרות שלא ראתה.  ואולי זו התמצית של כתיבה טובה?  לא רק לראות,  אלא לדעת לדמיין ולתאר גם את מה שלא רואים?

ואולי זה גם משהו שאפשר להעביר לציור?  לדעת לצייר את מה שאינו מונח לפניי?  או שזה לא אפשרי בתחום הזה (בשלב זה אני לא מצליחה לצייר אפילו את מה שכן מונח לפניי).  זה מזכיר לי את בטהובן שחיבר מוזיקה בלי לשמוע.  הוא שמע אותה רק במבפנים,  בתוך ראשו.  אבל הוא היה בטהובן,
.and that has made all the difference

מבפנים ומבחוץ

אני כבר יודעת מה מפריע לי בסגנון של דורית רביניאן בספר גדר חיה:  זה שהמספרת מתארת את עצמה כאילו היא צופה בעצמה מבחוץ. זה נשמע מתוחכם,  אבל זה לא הגיוני. למשל,  כשהיא כותבת על עצמה שפניה מעונות,  ואחר כך מוסיפה שעיניה "בורקות מן המאמץ",  וגם ש"עווית החיוך שקפאה בהקלה על שפתיי מתעקמת שוב" (עמוד 258).  וזה לא שהיא רואה את עצמה בראי   –  כי הראי מופיע רק אחר כך.

אני זוכרת שנתקלתי בשיטה הזאת גם בעמודים קודמים,  וגם שם לא אהבתי את זה.  גם כי זה לא אמין,  וגם מפני שיש בזה משהו אגוצנטרי עד כדי כך שזה כבר מוגזם.

אבל כל התיאורים הנ"ל מופיעים בספר בדיוק לפני האפיזודה של המחלה של המספרת,  והאפיזודה הזאת כתובה כל כך טוב,  באופן כל כך משכנע,  שכשקראתי אותה בנשימה אחת לפני השינה,  הייתי בטוחה שאני מתחילה להיות חולה בעצמי.

למזלי הייתי עייפה ונרדמתי די מהר,  למרות המחלה-לא-לי.

ושוב עיפרון

התחלתי לקרוא את גדר חיה של דורית רביניאן   –  סיפור האהבה בין צעירה ישראלית לבחור פלסטיני,  בניו יורק.  הוא מושך לקריאה,  אבל עוד לא החלטתי מה אני חושבת עליו.  את הטריק של הפרק הראשון,  שנדמה שנועד בסך הכול למסור פרטים ביוגרפיים על המספרת (באיצטלה של משהו בלשי) לא כל כך אהבתי.  ואני לא אוהבת את משחקי האשמה האופנתיים כל כך,  למשל את הסיפור של חילמי המאבד את מפתח דירתו הניו-יורקית כמטפורה לטרגדיה הפלסטינית.

אבל הנה משהו יפה,  מעמוד 19  –  כשהמספרת שואלת את עצמה איך לתאר,  אחרי זמן,  את ההתרשמות הראשונית שלה מחילמי,  אי אז:
"איך לתאר אותו עכשיו,  איפה להתחיל?  איך לזקק את הרושם הראשוני של אותן שניות רחוקות? איך לצקת את דיוקנו המוגמר,  העשוי שכבות על שכבות של צבעים,  בחזרה אל רישום העיפרון החפוז,  החיוור,  שרשמה העין כשנחה עליו לראשונה?"

אז הנה,  שוב:  עיפרון.  חפוז וחיוור.  יפה.