חשבון נפש בלוגוספרי

לקראת ינואר 2015 הכרזתי רשמית על המעבר שלי מישראבלוג לוורדפרס.  השבוע, בתחילת תשרי תשע"ו, כמעט עברתי מוורדפרס לבלוגספוט (=בלוגגר=הבלוגיה של גוגל).  אבל,  כמו שאמא שלי נהגה לומר,  ה-'כמעט' הציל אותי.  על כן,  עודני כאן.

אחרי ההזנחה הגורפת של ישראבלוג,  קשה לי להתרגל ללהיטות-לשיפורים שצוותי המתכנתים של וורדפרס לוקים בה.  וורדפרס נמצא בתנועה מתמדת  –   perpetuum mobile .  כל יום נוסף משהו,  נעלם משהו,  משתנה משהו  –  וצריך כל הזמן ללמוד את התכונות החדשות.  הצרה הזאת מוכרת לכל מי שמכיר מחשבים,  כלומר לכולם:  כשמשפרים משהו,  מתקלקלים עשרה דברים אחרים.  לא לחינם אמרו חז"לי המחשב:  אם זה עובד,  אל תגעו.  אבל בוורדפרס להוטים לגעת.  ולכן,  מדי בוקר,  כשאני מתעוררת,  אני תוהה:  מעניין מה הם עוללו הלילה;  וחושבת על כריסטופר רובין של א.א.מילן,  ששואל את עצמו,  באחד מהשירים המתוקים,  Now,  how to amuse them today .

בקיצור,  השבוע וורדפרס העלימו לי משהו חשוב מהבלוג,  וביליתי די הרבה זמן בפורומים שלהם בניסיון למצוא תיקון.  העצה הראשונה של כל התומכים למיניהם הייתה למחוק קוקיז (לאמור,  אין לנו מושג מה הבעיה,  אבל אם לא יועיל,  לא יזיק),  ואחר כך עוד הגדילו לעשות וביקשו שאוודא שקוקיז-צד-ג' לא נמחקו (אבל מה זה אומר,  למען השם),  ועוד כהנה וכהנה  –  אלא שכלום לא עזר והבעיה נותרה בעינה.  ואז,  בבוקר שאחרי,  פתאום חזר הכול לקדמותו הסדירה,  ואיש אינו יודע איך זה קרה,  אבל אין להקשות קושיות על צרה שתוקנה.

בעצם ימי התקלה השתעשעתי ברעיון הוותיק לעזוב הכול ולעבור לבלוגספוט.  כבר שנים שיש לי שם   בלוג ניסיוני ריק,  ואני מוסיפה ועושה עליו כל מיני ניסויים.  בלוגספוט,  במצבו הגרוד,  הוא הבלוגייה הקלה ביותר לתפעול בעולם (בניגוד גמור לוורדפרס),  ואני גם מחבבת את העיצובים הבסיסיים שלהם,  למרות שלדעת רבים הם פרימיטיביים.  הצרה היא שגוגל מזניחים את הבלוגייה הזאת שלהם כבר הרבה זמן  –   אלא שבשונה מישרא,  הם מציעים תחליפים חדישים ומשובחים לכל הפונקציות שלא עובדות טוב.   לאמור,  לוקחים את השלד של בלוגספוט ומוסיפים לו טלאים מכאן ומשם, כולם מתוצרת גוגל, ואז,  בשאיפה,  הכול מסתדר.   אלא שאז הדברים הרבה פחות פשוטים לתפעול ממה שהיה נדמה תחילה,  ויש לי שם הרגשה שכל התוספות המוטלאות הללו משתלטות על נשמתי,  ושזרועות התמנון שלהן אוספות אותי עמוק יותר ויותר אל חיקו של גוגל-קשישא,  כולל גוגל +,  ושמשם כבר לא אשתחרר.  למשל, יש לי פחד קמאי,  אולי לא לגמרי רציונלי, פן ישלח גוגל מייל לכל מכותבי הדואר האלקטרוני שלי על כל פוסט בלוגספוטי חדש שאכתוב.  זה לא שאני מסתירה את הבלוג שלי או את זהותי,  אבל בשביל מה צריכים תלמידים שלי מלפני שנים לדעת על כל פוסט חדש שלי בבלוג?  יש גבול,  לא? בקיצור,  הסופר-גלובליזציה/מונופוליזציה של גוגל מרתיעה אותי:  לא אוהבת לשים את כל הביצים באותו סל.

איך שלא יהיה,  בינתיים תוקנה התקלה שלי בוורדפרס ונשארתי כאן.  נראה מה יהיה בהמשך.

מילה על מדיניות התגובות בבלוג:  הנימוסים הישראבלוגיים מכתיבים שמי שקורא פוסט צריך להגיב עליו,  ושבעל הבלוג צריך להגיב על כל תגובה שהוא מקבל.  זה כנראה הרגל שנותר עוד מן הימים של טרום-פייסבוק,  וזה הרגל יפה.  אבל ברומא-של-וורדפרס ההרגלים שונים במקצת:  אין חובות.  אין חובה להגיב,  ובעל הבלוג אינו מגיב לכל תגובה.  זאת ועוד:  מי שנרשם לקבלת תגובות במייל מקבל מוורדפרס עדכון על כל תגובה נוספת לפוסט,  גם על תגובות שאינן נוגעות לו.  על כן אני מקבלת לפעמים דיווחים של קוראים על כך שתיבת המייל שלהם מוצפת בהודעות מיותרות ומייגעות.  היות שכך,  אני משתדלת ללכת בין הטיפות   –   לאמור,  להגיב במקובץ,  בתגובה אחת,  לכמה תגובות-קוראים שהצטברו יחד (אלא אם כן מתעורר דיון שמחייב התייחסות אישית מדויקת).  זה עשוי להקל קצת על ההצפות במייל,  אבל גם,  בשאיפה,  לסמן שראיתי את כל התגובות ושאינני מתעלמת מהן.  ואכן  –  אני רואה את כולן ושמחה בהן.  מנגד,  אני גם לא נעלבת מקוראים שאינם מגיבים.  גם זה בסדר.

לסיום,  כמה מחשבות על המעבר מבלוגייה אחת לאחרת:   זה לא דבר קל ולא מומלץ במיוחד,  בטח לא פעמיים בשנה.  וזה מצריך הרבה אורך רוח ודבקות במטרה. על אף שמה שמפריד בין הבלוגיות השונות הוא בסך הכול לינק שעליו אפשר להקליק עם עכבר שמאלי,  קוראי בלוגים לא אוהבים כשמושא-קריאתם עובר דירה.  זו תופעה מוכרת וידועה ואין טעם לדוש בה,  ובכל זאת היא מעוררת בי תמיהה לפעמים.  אחרי הכול,  אנשים מנוסים אנו  –  מה הבעיה להקליק על לינק?

בכמעט-עשר השנים שאני בבלוגוספרה,  נדמה לי שאני הייתי די מפרגנת כשחבריי לבלוגייה הודיעו שהם עוברים לבלוגייה אחרת (וזה קרה כמה וכמה פעמים).  איחלתי להם הצלחה,  באתי לבקר ולקרוא,  ובעיקר לא פירשתי את המעבר שלהם כפגיעה ישירה בי.  איכשהו הפנמתי שאני לא השחקנית הראשית בהצגה הזאת.  אבל כשאני הודעתי על המעבר שלי,  הזכירה לי ההתנהגות של רבים מן המתבשרים על כך  את יבשושיותם של אי-אילו אורחים בחנוכת בית,  שבמקום להביא פרחים,  הם אומרים לבעל-הדירה הטרי: 'אבל בשביל מה עברת?  מה יוצא לך מזה?  ואנחנו בכלל לא אוהבים פה,  הכפתורים של המעלית לא מוצאים חן בעינינו.'  זה מוזר,  אבל זה ככה,  ואני יודעת שלא רק אצלי.

האמת שאפילו לא נעלבתי מזה.  לא ממש.  רק דבר אחד העליב אותי באמת:  העובדה שהיו מי שנשבעו,  במשך שנים, שהם אוהבים מאוד את כתיבתי  –  ואז התברר שאינם אוהבים אותה מספיק כדי לבוא לקרוא אותי גם כאן.  ולא נעלבתי על שלא באו  –  כי זה,  כאמור,  דבר רגיל ואפילו מובן  –   אלא על שנשבעו בלי להתכוון באמת.

תמיד ידעתי שצריך לקחת מחמאות עם קמצוץ של מלח.  אבל עכשיו למדתי שצריך להגדיל את הקמצוץ.

מודעות פרסומת