קדחת בין כוכבית

האמנם אסקפיזם בעצם הימים הקשים האלה?
כבר כתבתי כאן על התלהבותי מהסרט 'בין כוכבים' (Interstellar).  [מילת אזהרה לרגישים:  יש צפי לספוילרים קלים]. כל כך הרבה בלבלתי לכולם את המוח בעניינו,  עד שהילד הלך וקנה בשבילי את ה-DVD של הסרט (לא לפני שגינה בחריפות את מצבן מעורר הרחמים של מערכות הצפייה המיושנות בביתנו-שבו-גדל-אי-אז,  והסביר לי ששום אדם שמתקדם עם הזמן כבר אינו נזקק ל-DVD כדי לצפות בסרט).

מאז שה-DVD הגיע לידיי אני צופה בו בחריצות,  שוב ושוב  –  נוסעת בו קדימה ואחורה,  חוזרת לכל משפט שפספסתי ולכל פריט-תוכן שלא הבנתי.  כל דקה משלוש השעות בסרט הזה חשובה לצורך הבנת הסיפור,  ואת מה שלא הבנתי מן הצפייה בו אני משלימה בעזרת הסברים מיו-טיוב ומוויקיפדיה.  מדע בדיוני או לא  –  זה בכל זאת מבוסס על אי-אילו תיאוריות שמקובלות בפיזיקה,  או בפילוסופיה,  או באלוהים-יודע-מה.  וכך למשל למדתי שֶחור שָחור הוא פחות או יותר עובדה מקובלת,  בעוד שחור-תולעת הוא רק בגדר ספקולציה;  שספֵירה היא עיגול תלת מימדי (בערך) וש-tesseract הוא קוביה ארבע-ממדית (אבל מה זה אומר,  בעצם?);  שיש משהו מעבר לשלושת הממדים שידעתי עליהם עד כה; ושדראמאמין הוא תרופה למי שסובלים מבחילת-מסעות.  אבל מה זה singularity עוד לא הצלחתי להבין,  אף שניסיתי.

המוזיקה היפה של הסרט,  למרות שהיא בחלקה אלקטרונית,  ובחלקה מזכירה את פיליפ גלאס,  מיטיבה כל כך להעביר את התחושה של בדידות בתוך מעמקי-מרחבים אינסופיים ומסתוריים,  שהיא מסתובבת לי במוח כל הזמן.  אני נרדמת אתה בלילה ומתעוררת אתה בבוקר,  ואף שהיא אינה מניחה לי,  היא בינתיים גם לא מפריעה.  להפך.

בניתוחים שקראתי על הסרט הופתעתי לגלות דברים שלא שמתי לב אליהם בעצמי    –  למשל,  היסודות הנוצריים שבסיפור (כולל נגינת העוגב [מכנסייה בלונדון] ששולבה בתוך הפסקול,  כולל 12 השליחים,  כולל לזרוס שחזר מן המתים,  כולל הדחף הדתי-כמעט לחתור אל מה שסמוי מן העין).  אבל יותר מכך הופתעתי לקרוא על ההקבלה בין הסרט לבין הנובלה של ג'וזף קונרד,  Heart of Darkness ('לב המאפליה',  שעל פיו נעשה הסרט 'אפוקליפסה עכשיו'). ואחרי שקראתי על ההקבלה הזאת וחשבתי עליה,  השתכנעתי שבאמת אי אפשר להתעלם מן היסודות המרמזים אליה.

על ג'וזף קונרד שמעתי לראשונה כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה. שני רומנים שלו,  ועוד סיפור קצר והנובלה הנ"ל,  היו חלק מתכנית הלימודים. הוא היה פולני,  יליד 1857,  שהשתקע באנגליה והחל לכתוב בה בגיל ארבעים,  ובאנגלית דווקא  –  שפה שאליה התוודע רק בשנות העשרים לחייו.  הכתיבה שלו לא קלה לקריאה ולעיכול,  אבל תמיד חשבתי שהוא היה גאון   –  גם בשל הרגישות יוצאת הדופן שלו לענייני שפות,  וגם משום שהוא כאילו-צִייר את סיפוריו במונחים של שחור-ולבן (chiaroscuro),  כפי שקראתי פעם במאמר ביקורת עליו (הא!  כאילו בעיפרון).

ועוד משהו שלמדתי מתוך צפייה זהירה בסרט:  שמשתתפים בעלילה שלושה רובוטים שונים,  ולא רק אחד כפי שהיה נדמה לי תחילה.  ויפה לראות איך קופר וטארס,  האדם והרובוט,  מתחילים את דרכם בסיפור כאויבים ומסיימים אותה כחברים טובים.  אבל מעל לכול מוצאת חן בעיניי המסקנה המרומזת בסרט (שגם קראתי עליה פה ושם)   –  והיא, שלמרות שכבר אי אפשר להסתדר בלי עזרת רובוטים,  ועל אף יכולותיהם המופלגות   –   מי שבכל זאת מכוון את מהלך העניינים הוא המוח האנושי,   על מגבלותיו,  פחדיו,  שנאותיו ואהבותיו.  ומסיבה זו או אחרת,  דווקא המסקנה הזאת היא לגמרי-לגמרי כלבבי.

מודעות פרסומת