ממעוף הציפור

קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות,  עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.

הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים.  דומה שאין פשוט וברור ממנו,  ובכל זאת יש שמתקשים בו.  אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר,  של זמן ושל מקום.  ממעוף הציפור.  ואילו כאן,  על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת,  הוא נוטה להישאר נסתר מן העין.   עוד יגיע הזמן גם בשבילו,  אף כי הוא אכן מתמהמה.  אני הייתי מוסיפה לַנאוּם  עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה  –  פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת,  מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.

לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'.  אני לא שותפה לתחושתו,  מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות.  בית זה לא רק עניין חברתי.  זה זיכרונות ושפה,  קולות וריחות.  זה סוג האור וחילופי העונות.  זה הים, הצמחייה והנופים.  זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך,  זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג.  זה הרוח בין מחטי האורן,  זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק.  וגם  –   זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג.  זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה,  כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים.   זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים.  אני לא שכחתי.

אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר,  וירגיש שהוא אדם'.  כי כל קהל מורכב מפרטים,  ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.

ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.

מודעות פרסומת

על (המצב) הרע

את השבת העברתי בשיטוטים בין מאווררים למזגנים ובקריאת עיתונים ואתרי אינטרנט וצפייה בתכניות מלל בטלוויזיה.  איך אפשר בכלל להירגע ממה שאירע כאן לקראת סוף השבוע     –   גם במצעד הגאווה בירושלים וגם בכפר דומא   –  וממה שעוד צפוי בהמשך. ומה בכלל אפשר לומר שלא נאמר עוד.

אפילו ניסיתי להסיח את דעתי ולהשתעשע בקריאת הריאיון שערך גדעון לוי במוסף הארץ עם רוג'ר ווטרס (מהפינק פלויד ומה-BDS),  אבל סתם התרגזתי עוד יותר.  לא כל כך מהמסר הכללי של הדברים,  אלא מיכולת-הניתוח הירודה של האליל המזדקן.  כתבתי על זה פוסט נזעם להפליא,  אבל בסוף הכנסתי אותו להשהיה בטיוטות:  לא טוב לפרסם דברים מתוך זעם;  חבל שהטוקבקיסטים מנבלי-הפיות ברשת אינם יודעים זאת.

ימים רעים כגון אלה הם שעתם היפה של אנשי הסיסמאות. את המציאות הנפתלת הם מסכמים בשלוש מילים ומנופפים בהן בשמחה מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן.  יש למשל מי שיודעים בביטחון שהכול באשמת הכיבוש.  אחרים מנופפים בסיסמה מושכת-לב אחרת:  בכול אשמה הדת. היות שאני קטנת-אמונה באופן כללי,  אני לא מאמינה שאפשר לסכם מציאות מורכבת (של עשרות או מאות שנים ושל מיליוני בני אדם) בשלוש מילים.  נכון שכל הדברים החשובים הם בעצם פשוטים מאוד (אמר הדובון מן המסע אל האי אולי של מרים ילן-שטקליס,  ובצדק)    –   אבל לפעמים צריך קצת יותר משלוש מילים כדי לתאר אותם.  הבעיות באזור שלנו לא התחילו בכיבוש ולא ייפתרו בסיומו;  ובמאה ה-20 נרצחו במלחמות ובמהפכות יותר בני אדם מאשר אי-פעם לפני כן  –  ואף אחד מן האירועים הללו לא התנהל על רקע דתי.  אז כן,  אנשים אלימים ומושחתים עלולים לנצל את הדת כדי לשלוח את חסידיהם לטבוח בשמה,  והם אף עושים זאת תכופות.  אבל אם לא יוכלו להשתמש בדת כתירוץ או כתמריץ,  הם ימצאו משהו אחר: החשיבה המושחתת היא יצירתית להפליא.

מאשימים עכשיו את הממשלה במדיניות מסיתה.  בצדק:  היא אכן אשמה כקין.  אבל לא זה העיקר.  לא הממשלה משפיעה על שורפי הכנסיות והמסגדים ועל מבעירי הבתים-על-יושביהם,  ולא סמוטריץ' משפיע על שליסל.  למרבה האימה,  דומה שהכיוון הפוך:  האספסוף הפנאטי הוא זה שמשפיע על הממשלה,  והיא נגררת אחריו,  בעיוורונה ובפחדנותה,  אולי מתוך איזו תקווה מטופשת שכך תוכל לזכות ביותר קולות בקלפי ולהינצל.  אין היא תופסת שהאספסוף כבר קבע גם אותה ככתובת לאש שהוא מבעיר,  ורק מחכה להזדמנות להעלותה בסערה השמימה.  היטיב לנסח זאת דויד גרוסמן הבוקר במאמרו בעיתון הארץ:
"התחושה היא שגם כעת ההנהגה בישראל עדיין אינה מבינה — או שהיא מסרבת להודות בפני עצמה בעובדה הבלתי נסבלת לה — שגורמי הטרור היהודי שבתוכה הכריזו עליה מלחמה, ושהיא אינה מסוגלת, או חוששת, או אמביוולנטית לגבי ההכרח לפענח כבר [עכשיו] את ההכרזה במלים מפורשות."

לו הייתי אני צריכה להגדיר בקצרה את שורש הרע,  הייתי אומרת שהשילוב בין קנאות (לא חשוב איזו) מצד אחד לבין פחדנות מצד שני הוא אחד התמהילים הנפיצים ביותר בעולמנו.  וזה מה שיש לנו עכשיו (והיה בהיסטוריה בהרבה מקומות גם קודם):  פנאטיות בורה,  אלימה והיסטרית מזה,  והנהגה פחדנית מזה.  ואת האש שמבעיר קנאי חשוך אחד,  אפילו אלף פחדנים לא יצליחו לכבות.