קראתי את הנאום של דויד גרוסמן מאתמול בערב בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי. זה נאום יפה. חבל שטקס כזה מעורר כאן כזאת התנגדות, עד כי שוכחים שהכבוד למשפחת השכול צריך לכלול גם את הכבוד למשפחות שכולות שבוחרות לציין את השכול שלהן בנפרד מן הזרם הכללי.
הרעיון שיש שכול גם בצד הפלסטיני קשה לבליעה אצל רבים. דומה שאין פשוט וברור ממנו, ובכל זאת יש שמתקשים בו. אולי משום שאפשר להיטיב לראותו בעיקר מפרספקטיבה רחבה יותר, של זמן ושל מקום. ממעוף הציפור. ואילו כאן, על פני האדמה, עמוק בתוך הקלחת הרותחת, הוא נוטה להישאר נסתר מן העין. עוד יגיע הזמן גם בשבילו, אף כי הוא אכן מתמהמה. אני הייתי מוסיפה לַנאוּם עוד פסקה קטנה על מעוף-הציפור הזה – פסקה שתעיד שגם מי שמצליח לראות את הדברים מן הפרספקטיבה הציפורית הזאת, מכיר בכך שלא כולם מצליחים, ואפילו מבין ומקבל זאת.
לא לגמרי הזדהיתי עם גרוסמן כשאמר ש'הבית נעשה פחות בית'. אני לא שותפה לתחושתו, מפני שבית בעיניי הוא הרבה, הרבה מעבר לדעות של אנשים ולמחלוקות פוליטיות. בית זה לא רק עניין חברתי. זה זיכרונות ושפה, קולות וריחות. זה סוג האור וחילופי העונות. זה הים, הצמחייה והנופים. זה שקיעה ורודה ומנחמת מקץ יום של אובך, זה השרב הנשבר לעת ערב והים המאפיר אחרי שהאור התפוגג. זה הרוח בין מחטי האורן, זה קולו הענוג של הגשם הדופק על גגוני הפלסטיק. וגם – זה הנהג ששואל לשלומי כשאני עולה לאוטובוס בקו הקבוע בשעת בוקר מוקדמת. זה חופי הארץ הנצפים מחלון המטוס המנמיך לקראת נחיתה בנתב"ג. זה האיילון בשעת הצפירה של יום השואה, כשהמכוניות נעצרות והנהגים פותחים את הדלת ויוצאים ונעמדים. זה הרכבות שצפרו כשחלפו על פני השיירה למען שחרור גלעד שליט בדרכה לירושלים. אני לא שכחתי.
אבל אהבתי את מה שגרוסמן אמר על תקוותו 'שפתאום יקום עם בבוקר, וירגיש שהוא אדם'. כי כל קהל מורכב מפרטים, ותמיד חשוב שהעובדה הפשוטה הזאת לא תישכח בלהט הקבוצתיות.
ושיהיה חג עצמאות שמח ורגוע לכולנו.
בלוגיעדה 