למען הסדר הטוב

אז בהמשך לקודם, מוסף התרבות והספרות של 'הארץ' הציע בסופ"ש הנוכחי תיקון קטן למאמר ההוא של דן מירון על עמוס עוז. א"ב יהושע כתב בו משהו קטן ויפה ולא לוחמני, ואחר כך נסים קלדרון הגיב במאמר מושחז (אולי מושחז מדי) על מה שכתב דן מירון בשבוע שעבר. הוא עשה קצת סדר בשפעת הנימוקים המרגיזים של מירון, השווה אותו (במידה מסוימת של צדק) למי שבא אל קברו של עוז "כדי ליידות בו אבן", ונתן תשובות טובות להשגות המעליבות של קודמו (והגן גם על אותו הים!). הוא גם כתב משהו על הענווה, שאותו, לדעתי, כדאי לצטט (מעניין שגם בעיתון השתמשו בציטוט הזה ככותרת משנה של המאמר):

"טעם אישי הוא מה שכדאי למצוא בביקורת. טעם אישי של מבקר, של מירון, יכול להזמין טעם אישי אחר. הוא מזמין קוראים להשוות, לחשוב, להרגיש, להתווכח. אבל בשביל זה צריך לכתוב את המילה הקטנה 'לדעתי' , וקצת לתת לה לנשום. מירון לא שמע על המילה 'לדעתי'. הוא לא כותב כקורא אחד. הוא קורא כקורא כללי שהוא מפקח כללי. מי שקורא ספרים כדי לרשום להם ציונים לא קורא ספרים כדי לתת לעצמו, ולקוראיו השונים ממנו, לנשום על יד ספרים."

בדיוק. ואני הייתי ממליצה גם על שימוש תכוף במילה 'אולי'. אוהבת'ותה.

מודעות פרסומת

אפשר לוותר

בסוף השבוע קראתי במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' מאמר שהיה עדיף לוותר עליו (גם על קריאתו, ומבחינתי אפילו על כתיבתו). מבקר הספרות דן מירון הציע בו ביקורת מסכמת (ומרושעת למדי) על פועלו של עמוס עוז ("עכשיו שאבק הזהב שהמטירו הספדנים על גווייתו המיוסרת… התחיל לשקוע"). מיד בתחילת הקריאה, כבר במשפט המצוטט לעיל, התחיל לצאת לי עשן מהאוזניים, והוא לא התפוגג עד עתה.

ברור לי כמובן שלא כולם חייבים לאהוב את הכתיבה של עמוס עוז, ואפילו מקובל עליי הטיעון שאנשים פשוטי-מוח כמוני אוהבים את כתיבתו בלי להבינה לעומק. אני יכולה אולי גם להשלים עם התפיסה שאפשר לשקול ולמדוד ספרות בכלים ממש מדעיים. אבל משהו במלל הארוך והמייגע של המאמר האמור פשוט הוציא אותי מכליי.

להלן כמה מעיקרי טיעוניו של דן מירון [ובסוגריים המרובעים – תגובות חלקיות שלי]:

  • בכתיבה של עמוס עוז היו הרבה עליות ומורדות [שזה דווקא טיעון מתקבל על הדעת]. הרומן אותו הים, למשל, משקף מורד: זה רומן של שיממון [!!!] שסגנונו "נעשה בלתי נסבל כשהמחבר מפמפם לתוכו גם מידות גדושות של דבש לירי".
  • העברית של עמוס עוז היא לא משהו: עובדה, התרגומים לאנגלית הרבה יותר טובים מן המקור, מומלץ לקרוא דווקא אותם [כן, בטח].
  • עמוס עוז לא היה מספיק מהפכן, בשום תחום [אולי זה נכון. אז מה?].
  • בכתיבתו יש "סוג של הגזמה ספרותית, משהו מעין בולימיה תארנית וסגנונית".
  • יחד עם זאת, מצטיינת "העברית המצוינת שלו" בחיסרון אחד: האיפוק [לא הבנתי איך זה מסתדר עם הבולימיה מהסעיף הקודם, אבל נניח לזה. כשלעצמי, אני די מסכימה עם הקביעה בעניין האיפוק, רק שאני לא רואה בו חיסרון, להפך].
  • היה שם גם איזה הגיג שהשווה את השמאל הישראלי למיכאל גונן ממיכאל שלי – וכפועל יוצא מזה, אם הבנתי נכון, גם את הימין הישראלי לחנה גונן מאותו רומן. אבל יש מצב שלא הבנתי נכון: בשלב כלשהו עייפתי מן המאמץ השכלי הכרוך בקריאת המאמר והתחלתי לרפרף. כך או כך, ליבי ליבי לזוג גונן, שחי חיים צנועים ואפורים, ושנגרר עתה שלא בטובתו אל תוך הפוליטיקה הישראלית המטורללת.

מודה שהתרגזתי קשות כשאותו הים תואר כמשמים. לא פחות מזה הרגיז אותי שמי שמבקר את סגנונו של עמוס עוז, כותב בעצמו משפטים מפותלים באורך הגלות, כאלה שאפילו אנשים די משכילים (כמוני) מתקשים מאוד בהבנתם.

דיגרסיה קלה:
כשהייתי צריכה – אי אז בימים – להחליט אם לבחור ללמוד לתואר שני ספרות (אנגלית) או בלשנות (שמית), בחרתי באפשרות השנייה. אחת הסיבות לכך הייתה תפיסתי (הילדותית, אולי) שעיקר עיסוקי במקצוע הספרות (אם אבחר בו) יהיה ביקורת על מה שאחרים כתבו – כלומר, על מה שאני לא בהכרח יודעת לעשות בעצמי. סביר להניח שזה באמת ילדותי מצידי לחשוב כך, אבל זה לא לגמרי תלוש מן המציאות, ולא רציתי להיות חלק מזה. אז נהייתי בלשנית.
סוף דיגרסיה.

וזה מה שמרגיז אותי עוד יותר בביקורת הזאת של דן מירון: שהוא מותח ביקורת על תוצרים שאותם הוא לא היה יכול להפיק בעצמו. ומבחינתי הילדותית – פשוט חבל על האנרגיה. יש עוד המון מקצועות שם בחוץ, אפשר בשקט לבחור משהו אחר.