לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.