היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.

מודעות פרסומת

לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.