התחלתי לקרוא את החברה הגאונה, הספר הראשון בטטרלוגיה הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת). בינתיים אני לא אוהבת אותו. הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח. אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית: צריך אורך רוח.
זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל. היו שחשבו שכבר זיהו מי היא, אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי, ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים, אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית, אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא. עכשיו התבלבלתי).
כמובן, אין לי מושג. אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים, וכבר כתבתי על זה לא פעם. משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר. בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה, ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר. או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות. בסדר, אני אתן.
אגב, משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח, שגם הוא זכה להצלחה אדירה, ושגם אליו לא התחברתי. וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן – האורות בבתים של אחרים. אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי) דווקא התחברתי יותר. אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה. רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).
ולמה בכלל אנונימיות? מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג. נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם: בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה – מושך הרבה יותר תשומת לב. זה בגלל הסקרנות של הקוראים – ואני, כאדם סוּפּר-סקרן, יכולה להבין את זה לגמרי.
ואַת – הלך עלייך, עדה ק. מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.
בלוגיעדה 